שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
חו"מ · סימן יב
הסכמה על פס"ד אי הובא מעיר צפרו בענין צוואתו של החכם כמה"ר חיים אליהו אביטה:
יב) הובא לידנו הפס"ד הנ"ב והגינו בכל פעולו, וראינו מ"ש החכמים הנ"ב לבטל הצוואה לגבי הזרע וההקדש ולקיימה גבי חנניה כנ"ב. ועם שלא שלא נטפלו החכמים הנ"ב לכל הספיקות שיש בצוואה זו מ"מ בצד שנטפלו לה יפה כיוונו וכמו שנוכיח לקמן בע"ה:
אלא דתיוהא קא חזינא בתחי' דבריהם במ"ש שלכאו' היה נראה להם שהיא בטילה מצד שלא הפסיק הירושה כדאיתא בסי' רמ"ח. כי באמת אין לדבריהם הללו מובן והעדרן היה יפה ממציאותן שאם כוונתם לומר שעלה על דעתם שהיא בטילה וחוזרת ליורשים מההוא טעמא זה לא יעלה על לב דסו"ס הרי חנניה ראוי ליורשו ואפי' לשון מתנה ליורש הוי כלשון ירושה וירושה אל"ה. ואתאן לההיא דסימן רפ"א דריבה לא' ומיעט לא' דקי"ל דלגבי הפשוטים יועיל אפי' לשון ירוש' ולגבי בכור צריך לשון מתנה כדאיתא התם ס"ג וס"ז ע"ש והעדר לשון הפסקה שזכר מר"ן בסי' רמ"ח אינו מזיק רק לו אחריך. אבל לגבי מקבל רא' אם הוא יורש אין בהעדרו היזק כלל ואדרבא זכות היא לו שזוכה בה לעצמו לעשות באותה מתנה חו"ר מכח שזוכה בה מתורת ירושה שאל"ה ואם כוונתם לו' שהיא בטילה לגבי הזרע ולגבי ההקדש כמו שהוא האמת, וכמו שהעלו גם הם בסוף דבריהם לענין דינא הנה מלבד שממשפט הלשון לא משמע שלזה כיוונו, עוד זאת אין זה לכאורה כמ"ש ואדרבא כך הוא הדין והיה להם להביא ראיה לדבריהם שהעלו לענין דינא. מההוא טעמא גופיה. דכיון שלא הפסיק הירושה יזכה חנניה מכח ירושה שאין לה הפסק, ואין לזרע ולא להקדש כלום, ועיין הריב"ש סימן קס"ה הובאו דבריו בב"י סוס"י הנז' ע"ש, וע"ע בתשו' הרשב"א שהביא הב"י שם ופסקה מור"ם במפה שם ע"ש, ודעדיפא הול"ל דאפילו אם היה מפסיק בכה"ג דנדו"ד דלא מהני, כיון שמן הדין אין אדם מקנה למי שלב"ל, ולמה תלו הדבר בהפסיק, סו"ד דבריהם הללו אין להם שחר כלל ומ"מ בעיקר הדין באותו צד שנטפלו לו יפה כיוונו וראיותיהם חזקות ובריאות דההיא דהרא"ש מצינו להרה"ג כמוהרר"ף ביר' זלה"ה שנשאל גם הוא בכיוצא בזה במתנת אלמנתו של החכם כמהרש"ך ז"ל שנתנה לב' בניה ואחריהם לזרעם יוצאי חלציהם דוקא והשיב שהבן שהיו לו בנים בשעת המתנה זוכה במחצי' בתומ"ת אבל הבן שלא הי"ל בנים בשעת המתנה אינו זוכ' מכח המתנ' רק כל ימי חיי אמו' אך אח"מ יזכה בתור' ירוש' שאל"ה, ואין לאחריו כלום מצד שאין אדם מקנה למי שלב"ל, וראייתו מתשובת הרא"ש הנז' שהביאו החכמים הנ"ב וע"ש עוד שסיים שאפילו שהתנית עליהם ע"מ שלא יחול וכו' כיון שמתה וזכה זה בחלקו שנתנה לו בתורת ירוש' שאל"ה. חל עליו שעבוד כתו' ובע"ח כדאיתא בסי' קי"א ע"ש וה"ה והוא הטעם ג"ך בנדו"ד ע"ש גם הראיה שהביאו מההיא דסימן רמ"ח דמת ב' בחיי א' שרצו לומר דהיינו מת היינו לא זכה מן הדין, מצינו להרבנים מהרוי"ץ ומהר"מ ן' חמו ומהריב"ע זלה"ה שדנו גם הם במעשה שבא לידם כמ"ש הח' הנ"ב כי הם ז"ל נשאלו בראובן שנתן חלקת קרקע לאשתו ואחריה לבניה ואח"ך נלב"ע ראובן והשיבו שיש לאשה לחלוק כפה"ת עם בניו של ראובן שמאשה אחרת שמתנה זו היא מכלל העזבון שנמצא לו ולה במצ"פ אחד מהם, וכיון שלא זכתה היא מכח המתנה גם אחריך הבא מכחה לא יזכה כמ"ש בסימן רמ"ח שאין הב' זוכה אלא מכח א', וכל שלא זכה הא' מן הדין, אין זכות לב' כלל וכן דין ג' עם הב' עכ"ל ומדבריהם הללו מבואר להדייא דלאו דוקא מת, אלא ה"ה אם לא זכה מן הדין וכמ"ש חשוב כמת, וכן מדוק' ג"ך מדברי הרה"מ בפי"ב מזכיה ומדברי מר"ן בב"י סי' הנז' שכל שלא באו ליד ב'. א"א לג' לזכות, וזכו יורשי ראשון, וכן דין ג' שמת בחיי ב', וא"ך מה לי מת, מה לי זכה מן הדין, סו"ס אין לו זכייה כ"א מכח א', וכל שלא זכה לקבלם מן הדין הוי כמת ואין לאחריו כלום וע"ע להרב מוהרפי"ת ז"ל סי' שט"ו שנתן גם הוא טעם וסברא לדברי רבותינו בזה וכתב שדעת הש"מ קרובה מאד לרא' יותר מהב', ולב' יותר מהג' וכל שלא זכה ב' אין לו חפץ בג' הבא אחריו, וטוב טוב לו שישארו ביד הרא' הקרוב קרוב לו יותר ע"ש, ושם ביאר ג"ך טעם למה שלא הזכיר מר"ן שם דין מת א' בחיי הבעלים ומדבריו הללו גם הוא יש ללמוד כמ"ש ואפי' אם היה ההקדש ב' והא' ראוי לירש אין להקדש כלום וכמש"ל מדברי הריב"ש והרשב"א ומור"ם שם בסי' הנז' ע"ש: באופן שהצד שכתבו בו החכמים הנ"ב יפה כיוונו בו ודמיונם עולה יפה וכמ"ש:
אלא דאכתי היה להם לחקור אם נדון צוואה זו דומה לההיא דנכסי לך בכל חלקיו או לא, דאכתי יש מקום לומר שלא נכנס נד"ז בסוג ואחריך לשנאמר בו דבעי ל' הפסקה דשאני ההיא דנכסי לך שהשליטו לרא' כל ימי חייו בגוף ופירות ולכן אין לב' אלא מה ששייר רא', ואם מכרם או נתנם הרא' בחייו אין לשני כלום דקי"ל כרשב"ג, וכמ"ש בפוס' וא"ך ע"ך לא אמרינן דירוש' אל"ה אלא היכא שזיכהו לא' בקרן ופירות דאז אמרינן מה שציוה אח"ך ואמר שלאחריו יורש פ' אין בדבריו כלו' דהו"ל כמצוה על ממון שאינו שלו אבל היכא שלא זכהו לגמרי בגוף רק בפירו' בלבד והקרן כמונח פקדון ביד כל אחד מהם כנדו"ד שציוה שישאר הגוף קיים ואינו יכול למוכרו ולא ליתנו לאחר איכא למימר דלא שייך לומר בקרן שהוא הגוף ירושה אין לה הפסק, שהרי מעולם לא הורישו לו ולא זיכה בו עד שנאמר שזוכה בו מכח ירושה שאל"ה ואין לו שליטה רק בפירות דוקא ובהם הוא דשייך לו' שיזכה בתורת ירוש' שאל"ה. אבל בגוף שלא ניתן לא שייך לו' ירושה אל"ה:
וכדי להמציא ראיה לדברינו אלה להוכיח שהוא ספק צריכים אנו להביא לשון הש"ס פי"ן דקכ"ט והנאמר בו מדברי הפוס' ומתוכם יתבאר הספק והוא דאיתא התם שלח ליה רב אחא וכו' לדברי ריב"ב נכסי לך לך ואחריך לפ' אם הוא ראוי ליורשו אין לב' במקום א' כלל שאין זה ל' מתנ' אלא ירוש' וירוש' אל"ה א"ל רבא והא אפסקה א"ל הוא סבר יש לה הפסק ורח"א אין לה הפסק והא דרב אחא ודאי הלכתא פסיקתא היא דהא התם בש"ס איתא דעבד רבא עובד' כוותיה בההוא דאמר נכסי לך ואח' לפ' והיה הא' ראוי ליורשו וסבר רב עיליש למימר דקנה ב' א"ל רבא דייני דחצצתא דייני הכי לאו היינו דשלח רב אחא וכו' ועיין הרמב"ם פ"ט מהל' זכייה דין ו' ופי"ב דין בג"ד ובדברי הרה"מ שם והראב"ד שם ובטור וב"י סי' רמ"ח יעו"ש באורך:
והעולה מדברי כולם שדין זה דרב אחא מוסכם מהרי"ף והגאוני' וכל הפוס' שכל לשון מתנה ליורש הוי כלשון ירושה וירושה אל"ה אלא שרבים הק' אהא דרב אחא מההיא דתנו שקל לבני דאייתי לה מר"ן בסי' רנ"ג סי"ז ע"ש דאם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנים להם אלא שקל ואם איתא דירושה אל"ה היאך ירשו אחרים תחתיהם והלא הכל הוא שלהם וראויים לתת להם כל צורכם: ומכח קושייא זו הוצרכו הפוסקים לחלק ביניהם כדי לזווגם יחד ונאמרו בישוב קושיא זו ה' תירוצים והביא את כולם מר"ן בב"י סימן רמ"ח ורנ"ג ע"ש. והאחד מהם שאנו צריכים לו עתה לבאר ספק זה הוא שהביא הר"ן בלשונו שהעתיק הרב"י ז"ל בשם הרב אב"מ דשאני ההיא דתנו שקל שלא זיכה להם אלא שקל בכל שבוע וא"כ במה שזכו, אנה"ן דאין לה הפסק דאלו לא הספיקו ליטול שקל בכל שבוע ומתו ירושה ממשמשת ובאה באותם שקלים שלא קיבלו ליורשיהם אמנם השאר לא זכו בו מעולם ולכן ירשוהו אחרים תחתיהם ואנה"ן אלו אמר תנו נכסי לבני לא ירשו אחרים תחתיהם כלום דירוש' אין לה הפסק עכ"ל בתוס' ביאור קצת:
ולפי תירוץ זה מוכח להדייא דדוקא במה שהשליטו ליורש וזיכהו לו הוא דשייך ל' ירושה אל"ה אבל במה שלא השליטו וכנד"ד שהתנה שהקרן יהיה קיים לעולם דמשמע שלא יזכה כ"א בפירות דוקא ואם בא למכור בקרן אין במעשיו כלום, איכא למימר דלא שייך ביה ירוש' אל"ה כיון דבקרן אכתי לא זכה כלל ובפירו' שהשליטו בהם דוקא הוא דשייך לומר ירושה אין לה הפסק וכההיא דתנו שקל וכו' וא"ך לפי"ז אתאן לההיא דסי' רמ"ח ס"ז שאין כל הדברים הללו אמורים אלא באומר ואחריך לפ' ולא אמר מהיום. אבל אם אמר מהיום ומכר הראשון הב' מוציא מיד הלקוחות ואף שבנ"ד לא הזכיר ל' מהיום לא לחנניה ולא לשלאחריו מ"מ מדבריו מוכח דהוי כמהיום דכלום טעמא מאי אמרינן במהיום שהב' מוציא מיד הלקוחו' הוא משום דאין לא' בנכסי' אלא פירות כל ימי חייו והגוף מהיום לשני ואין כח ביד הא' למכור לאחרים מה שאין לעצמו זכות בו דהיי' הגוף וא"כ ה"ה נמי בנ"ד שהתנה שהגוף יהיה קיים לעולם דמשמע שלא זיכה לו אלא פירות בלבד איכא למימר דהוי כאילו אמר מהיום כיון דחד טעמא אית להו וכמ"ש וע"ע בדברי מור"ם במפה שכת' דיש אומרי' דלא אמרי' בכה"ג דירוש' אל"ה וי"ח והכריע מור"ם שם כי"א קמא. ולפי הכלל שבידינו שבכל מקום שלא ג"ד מר"ן נקיטינן כמור"ם והכרעתו גם לגבי י"א קמא איכא למימר דנד"ד נמי בכלל מהיום:
איברא דאכתי יש לנו לחקור בדעת מר"ן בזה אם גם הוא סובר כמור"ם בזה או לא שאם יתברר דלא סבר לה מר"ן הכי ודאי כוותיה נקיטינן, וכדי לברר דעת מר"ן בזה צריכי' אנו להרחיב הדיבור בזה קצת עם שאין הפנאי מסכים וצריך לברר כל התירוצים שנאמרו בקושייא הנ"ל מהפוסקים ולברר מתוכם דעת מר"ן כמאן:
והנה התירוץ הא' לקושייא זו הוא שתירץ הר"ן בשם רשב"ם והסכים לו הרז"ה שרצה לחלק דדוקא באומר נכסי לך סתם הוא דאמרינן שכיון שהוא ראוי ליורשו אינו ל' מתנה אלא ל' ירוש' ומשו"ה אל"ה הא אם אמר לו לשון מתנה בפירוש אף עפ"י שהוא ראוי ליורשו מתנה היא ויש לה הפסק והיינו דקאמר שאין זה ל' מתנה אלא ל' ירוש' כלו' שאינו לשון מתנה. ותירוץ זה לא הסכימו עליו רק ג' הרועים הללו שהם רשב"ם והרז"ה והר"ן ולדידהו ודאי מ"ש בגמ' איהו סבר דיש לה הפסק וכו':
ר"ל דרבא אותביה לר"ן דכיון דחזינן דאפסקה נימא דלמתנה גמור' איכוין ולא לירושה שאל"ה דאלו לירושה איכוין לא היה יכול להפסיקה. ורח"א אין לה הפסק אבל אם ג"ד בפירו' דלשם מתנה הוא נותן מהני להפסיקה כ"ז לדעת ג' הרועים הללו:
אך הרי"ף והגאונים חולקים בזה וס"ל דאפי' ל' מתנ' בפי' ליורש דינו כירושה ואל"ה ומפרשי ל' ורח"א אל"ה כפשטיה דבכל גוונא אל"ה וכן היא דעת הרמב"ם דכוותיה פסק מר"ן בסתם בלי מחלוקת וכמו שהבין בדבריו ג"ך הרה"מ להדייא דבפ' ט' מזכייה כתב הרה"מ ז"ל וז"ל יש מי שאומר דאפילו נתנם במתנה בפירוש למי שראוי ליורשו נוטלו משום ירוש' וי"א שאין זה אלא באומר נכסי לך סתם. הא באו' נכסי נתונים לך אפילו ראוי ליורשו נוטלו משום מתנה ויתבאר בפי"ב איזה חילוק יש בין האו' משום ירוש' ללשון מתנ' ושם כתב המחבר בלשון רא' וכ"ך הראב"ד ז"ל והוא דעת הגאונים עכ"ל. ובפי"ב כתב וז"ל אם היה הא' ראוי ליורשו אין לב' כלום מימרא דרב אחא וכו' ופירשו הגאונים ז"ל שאעפ"י שנתן למי שראוי ליורשו בלשון מתנה בפירו' דינו כירושה ואל"ה והוא דעתו ז"ל ויש מן האחרונים חולקים כשיאמר לשון מתנה בפי' לומר שיש לה הפסק עכ"ל: הרי להדייא דדעת הרמב"ם כדעת הגאונים דאפילו ל' מתנה בפי' ליורש הוי כלשון ירושה ואל"ה וכן נראה ג"כ מדברי הטור ממה שהתחיל ברי"ס רמ"ח וכתב הנותן מתנה וכו' וסיים בה דאפי' ראוי ליורשו נוטלה משום ירושה ודעת מר"ן ברורה להדייא כדעת הרמב"ם שהרי בסימן רנ"ג ס"ו העתיק דבריו דפ"ט ככתבם ככתבם וכלשונם ולא הביא דעת החולקים שהביא הרה"מ שם ובסימן רמ"ח ג"כ העתיק דבריו דפי"ב ככתבם ג"כ בלי חולק, ועיין ג"כ להריב"ש בתשו' סימן קס"ח ויבואו דבריו לקמן בע"ה ומזה יתבאר לך דמור"ם בסי' רנ"ג ס"ו חולק עם מר"ן שהרי מר"ן תפס ל' הרמב"ם ככתבו ולא הביא עליו חולק, ולפי דברי הרה"מ דעת הרמב"ם ברורה כדעת הגאונים ובמ"א כתבנו על דברי מור"ם על מה שלא הזכיר בלשונו וי"א כמנהגו] ואיך שיהיה דעת מר"ן מיהת דקי"ל כוותיה ברורה כמ"ש:
התירוץ הב' הביאו הר"ן ג"ך בלשונו שהעתיק הרב"י בשם הרא"מ וכבר כתבנוהו לעיל והאי תירוצא איכא לספוקי בדעת מר"ן אם מסכים לו או לא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דממה שפסקו בסי' רנ"ג סי"ז איכא למימר שהסכים לו, דהיינו אף שלא הזכיר לשון הפסקה זוכה ואחריך מצד שלא השליטו בגוף ואיכא למימר ג"ך שלא הסכים לו אלא בצירוף הטעם החמישי שנזכיר לקמן בע"ה והביאו הרב הסמ"ע ז"ל בסימן הנז' ס"ק ל"ו ע"ש ואף שמדברי הרב הסמ"ע שם שכתב א"ן וכו' משמע שכ"א מהתירוצים יש בו כדאי להפסיק הירושה מ"מ ממה שנוכיח לקמן בע"ה בתירוץ ג' שלא סמך מר"ן על תירוץ א' אם לא בהצטרף אחר עמו, איכא למימ' דגם כאן על שניהם סמך כיון דעכ"פ תרווייהו איתנהו בהך דינא דסי' רנ"ג וכיון דאשכח תרווייהו בהך דינא הסכימה דעתו לו' דנפסקת הירוש': והגם דסו"ס דעת מר"ן לא הוברר אם מתירוץ א' מהם פסק כן בסי' רנ"ג או משניהם יחד גם לא הוברר איזה מהם נכון בעיניו שעליו סמך ונפקא מינה טובא לנד"ד שאם נאמר שתירוץ זה דהרא"ם לחוד הספיק לו ועליו סמך יפול הספק בנד"ד שאמרנו שלא הוריש לו רק הפירות ובגוף לא השליטו כלל: דאיכא למי' דבפירות שהשליטו בהם הוא דאמרי' ירושה אל"ה ולא בגוף וכמש"ל וכיון שכן יזכה ואחריך בגוף:
אלא דכד דייקינן נראה דאף אם נאמר שהספיק לו תירוץ זה לחודי' אכתי יש לנו בנ"ד דוחקי אחריני דאכתי יש לנו לומר דשאני התם שלא הוריש להם כלום רק השקלים ושפיר אמרי' שבמה שהורישם אל"ה ובמה שלא הורישם שהוא הגוף יזכו אחרים תחתיהם, וא"ץ לשון הפסקה:
משא"ך הכא שפי' שיחותיו בפי' שהנכסי' הנשארים יזכה בהם חנניה בנו הנז' קרקע ושטרות וכו':
והוי ממש כההיא דאומר תנו נכסי לבני דלהך תירוצא אין לאחריהם כלום. ואף שכתב להדייא שהמתנה הנז' אדעתא שישאר הגוף קיים, מ"מ אין הדבר ברור להדייא שלא נתן לו אלא פירות שהרי ממ"ש בצוואה שמחצית הנכסים יזכה בהם חנניה אחר שיטלו בנותיו סך יו"ד לכ"א עם צורכי החופה, משמעות לשון זה הוא לגוף ולפירות. דהג"ע אם לא הספיקו הפירות לתשלום יו"ד לכ"א עם צורכי החופה (28) האם נאמר שיניחם עגונות ולא יגע בגוף כדי להשלים להם חוקם זה לא יעלה על לב כלל ובודאי שדעתו לו' שיגעו גם בקרן אם יצטרכו לו וא"ך מוכח שהשליטו גם על הגוף, ולא דמי להך תירוצא דהרא"מ, גם ראיה גמור' לזה ממה שלא עיכב על שניהם מלמכור בכל קרקעותיו רק מחצית חצר הרב מו"א זלה"ה ובה"ך הי"ג ומשמע שבשאר קרקעות רשאים למכור אם יצטרכו וא"ך על כרחך לו' דבגוף ופירות יהיב להו, אלא שכוונתו כמ"ש שישאר קיים דהיינו ביד המקבל שלא ימכור ולא ימשכן, וכיון שפי' שיחותיו מהו הקרק' שלא ימכור שפיר אמרינן דעליו דוקא הוא שכיון במ"ש שישאר קיים ואפילו באותו קרקע שהתנה עליו שלא ימכור אלא ישאר קיים אין דבריו כלום דכיון שהוא יורש מן התורה ולא עשה לו תנאי ההפסקה המועיל לבטל הירושה וגם אין הזרע בעולם דאז אפילו אם היה מפסיק לא היה מועיל, שפיר אמרי' שיזכה חנניה בתור' ירוש' שאין לה הפסק והתנאי בטל והמעש' קיים ובלא"ה אכתי אתינן עלה מטעמו אחריני חדא דאי אמרינן דפירות דוקא הוא דיהיב ליה ולא הגוף. א"ך הגוף למאן יהיב ליה אם לבאים אחר חנניה הלא אינם בעולם ואין מתנתו להם כלום, ואפי' אם היו בעולם הרי גם להם לא נתן רק הפירות כי על כולם התנה שישאר קיים הגוף לעולם ואם להקדש הרי גם עליו התנה תנאי זה, וא"ך למאן יהיב ליה, והרי זה דומה לההיא דאמרו בש"ס ואלא מאן ירית אטו בר קשה דמתא לירות הא ודאי שכשם שחובה עלינו לומר בהקדש שהקדיש הגוף דאל"ה אין לו חלות כלל מצד שאין אדם מקדיש דבר שלב"ל ה"ן נימא לגבי חנניה וזרעו שהקנה להם גם הגוף דאל"ה אין דבריו כלום, וכיון שמוכרחים אנו לומר שהקנה להם גם הגוף הו לא מצינן לדמויי נדו"ז לההיא דתנו שקל דבההיא דתנו שקל כבר הוכחנו דאם אמר תנו נכסי לבני לא ירשו אחרים תחתיהם מצד שהקנה להם גם הגוף, ואם באנו לדמות נד"ז לההיא דמור"ם סי' רמ"ח ס"ז אכתי יש לנו לדע' אם מר"ן סובר גם הוא כמור"ם או לא ולקמן יתבאר בע"ה שאין כן דעת מר"ן וכמ"ש הרב בית יהודה ז"ל נביא דבריו לקמן בע"ה. וכ"ז אל אצטריכנא ליה אלא אפילו לצד שנאמר שתירוץ זה של הרא"מ הסכים לו מר"ן לדינא אפילו בהיותו לבדו בלתי הצטרף טעם אחר עמו וכ"ש לפי מ"ש לעי' ולקמן שלא סמך עליו לבדו אם לא בהצטרף אחר עמו דודאי תו ליכא לדמויי נד"ד לההיא דתנו שקל:
והמעיין היטב בדברי הפוסקים יראה דהאי תירוצא דהרא"ם לאו הלכתא פסיקתא הוא לכ"ע ופשוט שגם מר"ן לא יסכים לו בהיותו לבדו שהרי הרא"מ לא כתבו אלא לתרץ קושיות תנו שקל וכמש"ל וא"ך לרשב"ם והרז"ה והר"ן דסברי דכל שנתן בלשון מתנה לחוד בלתי לשון הפסקה אמרינן דירושה יש לה הפסק, אינם צריכים לשום תירוץ מהנהו תירוצי ואפשר שלא יסכימו על תירוץ זה דהרא"מ מצד שלא עלה עלה כלל על לשונם וגם הרמב"ם דלא ס"ל כרשב"ם והרז"ה וא"ך הוא מוכרח לתרוצי באופנים אחרים מצינו לו שברח מתירוץ רבו הרב אב"מ ונדחק לתרץ בתוספ' הגה"ה גדולה בלשון הברייתא, דהיינו שביאר ואמר ולא משום ירושה וכו' והרי הפסקתיה, וכמ"ש בפי"ב מזכייה ועיין להרה"מ שם שכתב וז"ל זה כתב לתרץ הקושייא מברייתא דתנו שקל וכו' ועי' להריב"ש סימן קס"ו שכתב וז"ל וכבר אתה רואה שהרה"מ לא שבח דעתו בזה, ולא הזכירו בלשון רבינו כדרכו רק אמר שזה תירץ המחבר וכו' ותירוצים אחרים וכו' וא"ך כיון שמצינו לו שברח מכל התירוצים ולא נתרצה רק בתי' עצמו שפיר נימא שגם תירוץ רבו לא בחר בו וגם מר"ן שהעתיק דברי הרמב"ם להלכה והוזקק ללשון ההפסקה. שפיר נימא ביה שגם הוא לא יסבור כהך תירוצא דהרא"מ ולא העלהו להלכה אלא בהצטרף אחר עמו ולו יהי אלא ספק מספיקא לא מפקינן ממונא מהיורש המקבל, וכמ"ש לקמן משם הרב בית יהודה זלה"ה בענין כיוצא בזה שנסתפק בו לדעת מר"ן, והכניסו בכלל הספיקות לגבי היורש:
התירוץ הג' הביאו הר"ן ג"ך בשם אחרים, דשא"ה דשויינהו לנכסי ביד שליש ולא באו הנכסים ליד היורש מעולם ומשו"ה יעשה שליש מה שהושלש בידו אבל באומר הריני נותן נכסי לבני ואחריהם לפ' לא אמר כלום: התירוץ הד' הוא מ"ש הרמב"ם בפי"ב כנ"ל ופסקו מר"ן בסי' רמ"ח ס"א ב', דיש חילוק בין ל' מתנה בפירו' לאומר ולח משום ירושה וכו' דבכה"ג דוקא שהפסיק בפי' הוא דיש לה הפסק ובהכי מיירי ברייתא דתנו שקל, אבל בלשון מתנה לחוד בלתי לשון הפסקה אין לה הפסק:
והנה אמת שמדברי מר"ן בב"י שם משמע ששני התירוצים הללו דשלישות והפסקה תרווייהו אמת לענין דינא ואפילו בשם עצמו הביא תירוץ זה דשלישות. ורצה להוכיח שניהם מדברי הרמב"ם עצמו דבמ"ש לפיכך אם נתן המעות ע"י שליש וכו' כיוון לתירוץ ג' הנ"ל ובמ"ש או שאומר תנו שקל וכו' ולא משוה ירושה וכו' כיון לתירוץ הרבנים הנז' ושניהם אמת לענין דינא אלא שבקצר שם בס"ב ראינו לו ששינה לשון הרמב"ם שהעתיק בב"י דבב"י גריס או שאמר תנו וכו' ובקצר השמיט תיבת או. וכלל כל הדברים בבבא א' ע"ש ומדבריו בקצר משמע שחזר בו ממ"ש בב"י ששני התירוצים אמת. וסובר דאפילו בהשליש צ"ל ולא משום ירושה וכו', ועיין בסמ"ע שם סק"ז שכתב להדייא דהרמב"ם ומר"ן לא ס"ל הך תירוצא דשלישות. ומ"ש לפיכך וכו':
ה"ק כיון דמהני תנאו דמתנה תחי' ואמר לא משום ירושה אני נותן וכו': משו"ה אפילו לא אמר בלשון אל תתנו אלא בל' תנו אפי"ה כיון שאמר ולא משום ירושה וכו':
ואמר שאחריהם יהיה הנשאר לפ' דבריו קיימי', ויש לה הפסק איברא שראיתי להריב"ש בתשו' הנ"ל שכתב מעיקרא דבר שמואל (כט) דבתי' זה דשלישות בחר הרמב"ן ושכן נראה ג"ך מדברי הרמב"ם וכ"ך הרשב"ש ג"ך בסי' תרכ"א ומ"מ כיון שמצינו למר"ן בקצר שלא סמך על דין זה דשלישות ודאי דהכי נקיטינן:
ומזה יש להוכיח להך דסי' רנ"ג סי"ז שלא סמך מר"ן שם על טע' א' לחוד דאם אפי' בתי' זה דשלישות שמפורש יוצא מדבריו בב"י שנכון בעיניו חזר בו בקצר כ"ש בהך שלא ג"ד בו כלל בב"י:
ושו"ר להרב בית יהודה בח"ב סי' ק"א שכת' גם הוא דמשמע מדברי מר"ן בקצר שחזר בו ממ"ש בב"י בדין שלישות שכתב שם וז"ל, ועוד דהך דינא גופיה דשלישות אינו מוסכם והש"ע שהעתיק ל' הרמב"ם שם סימן רמ"ח ס"ב מוכח דלא ס"ל חילוק זה שהרי כתב וז"ל לפיכך אם נתן המעות ע"י שליש ואמר תנו שקל לבני ולא משום ירושה אני נותנה להם והנשאר מהנכסים אח"מ יהיה לפ' אין נותנים להם אלא שקל אעפ"י שאינו מספיק להם ע"ך: הרי דאפילו בשליש בעינן שיאמר ולא משום ירושה וכו':
וכ"ך הסמ"ע שם דהרמב"ם לא ס"ל כהר"ן דמחלק חילוק זה ומהתימה על הרשב"ש שכת' שלדע' הרמב"ם שליש שאני וראיתי במר"ן ב"י שכתב ששני התי' אמת וזהו שכתב לפיכך וכו'. או שאמר וכו' וכפי גירסא זו ניחא דברי הרשב"ש אבל לגירסת הש"ע דלא גריס או וכנראה ג"ך. מדברי הרה"מ ודאי דפליג על תירוץ זה דהר"ן וכמ"ש הסמ"ע, ולענין הלכה אין להוציא ממון מספק מיד היורש דנכסים בחזקת יורש קיימי וכעין מ"ש הריב"ש בתשו' שהביא הרב"י סו"סי רמ"ח לגבי הנותן ליורש בפי' בל' מתנה וכת' וז"ל וכיון שיש מחלוקת בדבר אין להקדש בחלק ההוא כלום שאין מוציאין מחזקת היורש על הספק כדי לתת להקדש דומייא דש"מ שהקדיש או חלק לעניים ועמד דסלקה ופסקו הרמב"ם בפ"ט לפי שהנכסים בחזקתן עכ"ד הרב בית יהודה והוא ממש מ"ש לעיל:
ומעתה אחר שהוברר דאפי' תי' זה דשלישות דקלסיה מר"ן בב"י וכמה פוסקים ס"ל דמודה בו הרמב"ם עכ"ז לא סמך עליו לבדו בקצר ולא העלהו להלכה אלא מצד טעמו של הרמב"ם שצריך להפסיק. כ"ש הוא לתירוץ ב' דהרא"מ דודאי לא סמך עליו אלא מצד שהיה עמו טעם אחר שנביא לקמן בשם מר"ן בסי' רנ"ג והביאו הסמ"ע שם וכמש"ל ומינה נמי דגם תירוץ החמישי שנזכר בדברי הסמ"ע לא יספיק למר"ן בהיותו לבדו להפסיק הירושה אם לא בהצטרף אחר עמו:
התירוץ הה' הביאו ג"כ מר"ן בב"י סימן רנ"ג סל"ב ול"ג מסה"ט דיש חילוק בין אם הירושה באה מכח הנותן לבאה מכח היורש המקבל דבבאה מכח היורש המקבל וכגון שיש לו בנים או אחים שהם יורשים מן התורה בהא אמרינן דירושה אל"ה. ובבאה מכח האב הנותן וכגון שלא הניח המקבל לא בן ולא אח, ויורשיו הם אחי אביו הנותן יש לה הפסק ויכול להתנו' שלא ירשו כיון דמכחו קא ירתי ולא מכח המקבל וטעם זה זה הוא טעה הב' שהביא הסמ"ע שם ס"ק ל"ו בלשון אי נמי וכבר כתבנו לעיל שגם על תירוץ זה לא סמך הרב"י בקצר אלא בהצטרף עמו הטעם האחר שהוא לא זיכה כלום וכמש"ל, אבל אם לא היה רק הטעם האחר לבד איכא למי' דלא ס"ל למר"ן שמטע' זה לבד תפסוק הירושה בל' מתנה גרידא ולו יהי אלא ספק בדעת מר"ן מספיקא לא מפקינן ממונא מחזקת היורש וכמ"ש הרב בית יהודה בכיוצא בזה כמו שכתבנו למעלה. וש"ר למור"ם בריש סי' רמ"ח שמפרש בדעת מר"ן להדייא דאפי' אם גם הב' ראוי ליירש אין לב' כלום ומסתמיות דבריו משמע דבכל גוונא איירי בין אם הירושה מכח נותן או מקבל וכן ביאר בדבריו הרב הסמ"ע שם סק"ב ועיין ש"ך סי' רנ"ג סקכ"ג שהעלה דלא כמ"ש בב"י וכיון שלא נתבאר דעת מר"ן בקצר אם טעם זה לחוד יספיק ומור"ם מפרש בדבריו כמ"ש ודאי דהכי נקיטינן:
באופן שכל אלו התי' אף שהביאם מר"ן בב"י, מ"מ לענין דינא לא בחר רק בטעמו של הרמב"ם שהביא בסי' רמ"ח ס"ב ופשוט שכל הלשון שהביא צריך לענין דינא ולא סגי במקצתו להפסיק הירושה, ואף שבסיפא דדינא דס"ב לא כתב רק ל' ולא משום ירושה והשמיט השאר ודאי דסמך על מ"ש בריש הסעיף הלכתא פסיקתא שאותו לשון בדוקא הוא שמפסיק הירושה ולא מיבעייא לגירסתו בב"י דגריס או דמשמע תרתי אתא לאשמועינן דין שלישות ודין הפסקה דודאי על כרחך לו' דבדין הפסקה דנקט בסיפא חזר לדבריו שבראש הסעיף אלא שקיצר במה שכבר ביארו בסיפא דאל"כ הוו תרתי דסתרן ולא יצדק עליהם לשון לפיכך וכו' שכתב אלא אפילו לגירסתו בקצר דלא גריס או, דמשמע דאתא לחדש שגם בשלישות בעי לשון הפסקה עכ"ז על כרחין לומר דדבריו דסיפא סובבים על מ"ש ברישא כי לא רצה לחדש בסיפא אלא שגם היכא דאיכא שלישות בעי הפסקה ולא סגי בשלישות לחוד שאם אתה אומר שרצה להודיענו ג"ך דהיכא דאיכא שלישות סגי בלשון ולא משום ירושה, והוי כאלו איכא תרי טעמי גילוי מילתא דאינו לשון ירושה, וטעמא אחרינא גביה דשלישות לא יצדק ע"ז לשון לפיכך וכו' דלשון לפיכך משמ' דסיפא דומייא דרישא, ולפי הבנה זו לא הוייא סיפא דומייא דרישא דסיפא לדינא אחרינא נקטה להודיענו דהיכא דאיכא שלישות סגי בלשון ולא משום ירושה לחוד איברא דאכתי יש לדוחה לדחות ולומר דהתינח אם לא היה שינוי כלל בין רישא לסיפא שפיר נימא שבדקדוק כתב לשון לפיכך ברם השתא דסו"ס משונה סיפא מרישא מצד השלישות שנזכר בסיפא דוקא הרי לשון לפיכך מ"מ לא בא בדקדוק וכיון שלא בא בדקדוק אין הכרח לומ' כמ"ש, דדילמא אתא לאשמועי' דבהצטרף השלישות לשון זה לחוד יספיק אלא דכד דייקינן נראה דזה אינו דלצד שנאמר דרבותא אתא לאשמועינן דאפי' ע"י השלישות דינא הכי שפיר יצדק לשון לפיכך כי אין בו סתירה לקודם לו אלא דרבותא אתא לאשמועינן משא"ך לצד שנאמר שלשון ולא משום ירושה יספיק בהדי שלישות. אין לו המשך מהקודם כלל וחלוק הוא מהקודם לו לגמרי כמעט סותר הקודם, ולא יצדק בו כלל לשון לפיכך, ועוד אי אמרינן דלהכי אתא. כל כי האי לא הי"ל למר"ן לסתום אלא לפרש ולומר בד"א דליכא שלישות. אבל היכא דאיכא סגי בל' ולא משום ירושה. הא ודאי כמ"ש שכל אותו הלשון צריך לו מר"ן גם בסיפא דאיכא שלישות. אלא שקיצר וסמך על מה שכבר ביאר ברישא ושו"ר להריב"ש בתשוב' הנ"ל שרצה השואל להבין בדברי הרמב"ם דסגי בלשון ולא משום ירושה לחוד, והריב"ש ז"ל סתר דבריו וכתב דצורך גדול יש בכל הלשון דנקט הרמב"ם ע"ש. וכיון שהריב"ש לא נחה דעתו לפרש כן, מי יוכל להרים ראש כנגדו ובפרט לפי מ"ש הרב הסמ"ע שם בס"ק ז' והרב בית יהודה דלא גריס או, ופי' דבריהם לענין לפיכך וכו' ע"ש דודאי תו ליכא לספוקי:
וע"ע להרב מהרמא"ל בתשוב' קי"ד שגם הוא סובר דבעי' כל אותו הלשון ואם לא נכת' אין לאחריך כלום אפילו אם יהיה הקדיש ועיין להרב ב"ח גם הוא שמשמע מדבריו שיש צורך בכל הלשון ההוא, ועי' ג"ך להרב מהריט"ץ סי' פ' שכתב גם הוא שכל הלשון ההוא צריך לדע' הרמב"ם, וע"ע להרשב"ש סי' הרנ"א שכתב גם הוא כמ"ש, גם בסימן ק"ץ נשאל הרשב"ש באשה שנתנה לג' בנותיה מתנה מהיום ולאח"מ ע"מ שלא תוכל א' מהם למכור וליתן ולמשכן, ואם עברה יהיה חלקה להקדש וכן אם מתה בלתי זרע יהיה חלקה לאחותה ואם כולם לא יהיה להם זרע יהיה הכל להקדש והעלה הרב שתנאים הללו בטלים, והבנות זוכות מכח ירושה שאל"ה שהוא הלכתא פסיקתא מהגאונים והרי"ף והרמב"ן בפ' מי שמת גבי עובדא דאיסור גיורא והרמב"ם פי"ב מזכייה ולא חלקו בזה רק רשב"ם והרז"ה שסו' דל' מתנ' בפי' אינו ל' ירושה והרשב"א כתב בתשו' שאין רצונו להכניס ראשו בין הרים גדולים והניח הדבר לכל ב"ד וב"ד לדון כפי הכרעתו וכיון דהריב"ש הכריע כדעת הגאונים הכי נקיטינן:
וע"ע שם שכתב גם הוא שאין הפרש בין הקדש לדבר אחר כמ"ש הריב"ש ושכ"ך הרשב"א בתשוב', וחלקו עליו קצת ועמדו דבריו לפני רבני צרפת והודו לדבריו ומ"ש הרמב"ם דבריא שנתן וכו', אין לשני אלא מה ששייר ראשון זהו במתנה במעכשיו אבל מתנה דבמהיום ולאח"מ לא, ומייתי לה בפי"ן מי שמת ונמצאת דייתיקי וכו' וכיון שהיא כמש"מ ואינה נגמרת אלא לאח"מ אינה כמתני' בריא שהיא מעכשיו וכ"ך הרמב"ם פי"ב מהל' זכייה דמתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאח"מ הרי היא כמש"מ שאינה קונה אלא לאח"מ. ומשמעו' דברי' אלו שאפי' הגוף אינו זוכה בו אלא לאח"מ וכיון שכן הרי היא כמש"מ שהיא כירושה וירושה אל"ה ואפילו אם כתוב כתוב בה שתחזור המתנה מעכשיו כל שהוא זוכה משום ירושה אין מעכשיו כלום וכמ"ש הרשב"א בתשוב' עכל"ה ונר' שדעת הרשב"ש בתשו' זו, הוא דע' מר"ן בסי' רמ"ח דאפי' מתנה במעכשיו אינו כלום גבי ש"מ שהרי בדין ואחריך לגבי מי שאינו ראוי ליורשו דקי"ל דאם מכר הא' מה שעשה עשוי מבואר שם בס"ז דהיינו טעמא משום דאחריך לאו כאומר מעכשיו דמי:
אבל אם אמר בפי' מעכשיו או מהיום אפי' מכר הא' הב' מוציא מיד הלקוחות ובדין מתנה למי שראוי ליורשו שאין לה הפסק לא גילה דעתו מר"ן שם בקצר כלל, ומור"ם דוקא הוא שכתבו בשם י"א. אך בב"י שם בתחילה הסי' מחו' א' הביא השני תשובו' של הרשב"א שהביא מור"ם במפה, וממה שנטפל מר"ן לבאר דין זה בקצר גבי מי שאינו ראוי ליורשו דוקא, ולא ביאר דעתו בזה לגבי יורש לענין ירושה שאל"ה. הוכחה רבתי שהוא ז"ל ס"ל כדעת היש חולקים דאפי' במעכשיו אין הירושה נפסקת:
ושו"ר להרב בית יהודה ז"ל בסימן הנ"ל שכן הכריח גם הוא בדעת מר"ן וכתב דאף דמור"ם הביא ב' הסברות והכריע כי"א קמא מר"ן מיהת דאנן גרירי אבתריה אין כן דעתו ואף דסו"ס לא בירר דעתו בקצר ומור"ם מיהת גילה דעתו. מ"מ יהיה הדבר ספק כיון שיש הוכחה שאין כן דע' מר"ן ואין מוציאין מחזקת היורש כדין כל ספק דעלמא כמ"ש הריב"ש בתשו' שהעתיק הרב"י סו"ס רמ"ח מחו' ה' ע"ש. וע"ע להרב מהריב"ל ז"ל ח"ב סי' ל"ה הביאו דבריו בקצרה קצת מהאחרונים שכתב גם הוא כדעת הרשב"ש בתשו' זו להדייא ע"ש וע"ע להרב מהרימ"ט סימן ו' וסימן ע"ד מדינים אלו שביאר שם שלדעת הרמב"ם ז"ל בש"מ אפי' אם אמר ואחריך מעכשיו לפ' אם הרא' ראוי ליורשו ירושה אל"ה:
והעולה מזה דאפי' אם נאמר דנ"ד הוי כמהיום גבי ש"מ במתנ' למי שראוי ליורשו אין לו אחריך כלום והדרינן למ"ש החכמי' הנ"ב שזכה חנניה בקרקעו' גוף ופירות:
אחרי כותבי ראיתי להרב מהרי"ץ ן' ואליד זלה"ה, בספרו הנדפס מקרוב דף קע"ט ע"ב שנטפל גם הוא לענין דואחריך לגבי מי שראוי ליורשו ע"ש, ומדבריו יש ללמוד כמה חילוקים נוגעים לנדו"ד לענין התנאי שהתנה שלא ימכור וכו' ומ"מ דברי הריב"ש והרשב"ש עמדו לנגדי ובפרט אחר שראינו דברי הרב בית יהודה שהכניס דעת מר"ן בספק וכמש"ל ולכן העיקר הוא אם יסכימו מורי הוראה, זהו הנר' לע"ד כעת לאפס פנאי וצויי"מ וימ"ן כיר"א החותם פה מכנאסא יע"א בחדש חשון שנת הנ"ל וקיים. שמואל עמאר: