שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
חו"מ · סימן י
לפני עמדו לדין הבחור מכלוף טולידאנו בר רפאל תובע לדודו ה"ר דוד טולידאנו נר"ו שהוה אפוטרופוס עליו ובעת שנתן לו דקדוק חשבון נכסיו נמצא שנשאר בידו משל היתום הנז' ממה שהיה גובה מדמי מכר המטל' ושכי' הקרקעות ותבע אותו לפרוע לו הסך הנז' הנשאר בידו ולזה השיב דוד שאין לו כעת מזומנים אך קרקע יש לו ויקבל חרם שאין לו לו מזומנים ויגבהו קרקע בשומא, ומכלוף הנז' השיב שאינו בדין שהוא גבה במטל' הנז' ובשכי' מזומנים, והוא יגבהו קרקע בשומא ואם אין לו אלא קרקע עלי דידיה רמי לטרוח ולמכור קרקעו הנז' ויגבנו מעות מזו' כמו שקבל ונענו מן הדין שזכאי הוא מכלוף הנז' בדינו וחייב הוא דוד הנז' לטרוח ולמכור קרקעו ויפ' לו מעות מזומני' דוקא וראיה לדבר מהא דכתב הריטב"א בריש פ' הזהב והביאו מר"ן בב"י ובש"ע סימן ק"א דבמוכר סחורתו אין הלוה יכול להורידו לשומא אלא נותן לו מעות מזומנים כמו שהתנה וכדין פועל דאנן סהדי דאין זה מוכר סחורתו כדי שיקבל קרקעו והביאו ג"כ הסמ"ע סי' הנז' ס"ק יו"ד והוסיף לבאר דהאי כמו שהתנה לאו דוקא אלא דמיירי בדרך התגרים שמוכרים סחורה כדי ליתן לו בעדה מעות ולזה צריך לשלם לו מעות דוקא כיון שכל סוחר דעתו לכך מסתמא. ודוקא גבי חוב דהלואה הוא דאמרי' אם אין לו מעות מגבי לו קרקע בשומא כמ"ש בסי' הנז' ס"ב וטעמא טעים כמ"ש הסמ"ע ס"ק ה'. כיון שהלואה להוצא' ניתנה מתחי' ההלוא' ייאש עצמו מזה דלעת שיבא זמן הפרעון לא יהיה בידו בודאי מעו' ועיקר סמיכו' דעתו הוא על הקרקעות משא"ך במוכר סחור' ושכי' פועל דלא נתכוון לגמול עמו חסד ואין כוונתו אלא להנאת עצמו ופשוט הוא שעיקר סמיכות דעתו לא היתה אלא על המעות. א"ך דינא הוא שצריך לפרוע לו מעות דוקא ולא קרקע בשומא, וכן כתב להדייא הרה"ג מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה דלא חמרו דין שומא אלא בהלואת חו"ח דמיעקרא אדעתא למיגמל חיסדא נחית וגם זה בכלל ג"ח. משא"ך במוכר סחור' ע"ך. ממוצא דבר אתה למד דכל דבר שאין בו ג"ח ואינו מתכוין אלא להנאת עצמו שאינו מורידו לשומא ומינה לנדו"ד ג"ך שאין בו שום ג"ח, ולא נתכוון אלא להנאת עצמו שחזר דינו להיות כדין פועל ומוכר סחור' שאינו מורידו לשומא. וא"ך אף שנאמין לדברי דוד במה שהוא אומר שאין לו מזומנים ואין לו אלא קרק' אכתי עלי דידיה חיובא רמי לטרוח ולמכור קרקעותיו ברב או במעט, ויפרע למכלוף בן אחיו הנז' מעות מזומנים דיקא ולראיה וזכות ביד מכלוף הנז' שכך נפסק הדין ביניהם בעומדם לפני ח"פ מכנאסא יע"א באייר הוא זיו שנת אל"ה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל לפמ"ה וצויי"מ וימ"ן והשו"ב וקיים. וזה מ"ש אני הצעיר בזה:
הנה הדברים הנזכרים בדברי הפוסקים שצריך לפרוע במזו' הם ידועים. והם שוכר את הפועל, ומבואר דינו בסי' של"ו ס"ב ע"ש וביאר הרב הסמ"ע שם בפרישה טעמו והוא דאע"ג דבכל דוכתא קי"ל שוה כסף ככסף. שאני גבי פועל דכתי' ביה בל תלין והיינו מזומנים או מאי דאתני בהדיה. וע"ע שם בסמ"ע סק"ב. וש"ך סק"ד. ובסימן של"ט מבואר דא שכר אדם או בהמה או כלים אם אחרו עובר בלאו, והב' הוא פודה משכון קרקע או כלים כשאינו דוחק הלוה לפרוע ומבואר דונו בסי' ע"ד ס"ה וס"ו ע"ש וטעמו הוא משום שאומר לו אין מעות לקנות ואיני רוצה לטרוח וכו'. אלא אני רוצה להמתין עד שיהיו לך מעות ואנה"ן אם הוא דוחקו לפרוע וכגון במשכון קרקע של יתו' דעכ"ף יפדה או על משכו' כלים דיכול לדוחקו, ודאי הוא דדינו הוא כב"ח דעלמא דאי אית ליה זוזי פרע בזוזי ואי לית ליה שמין המשכון ומוכרו ונפרע מדמיו:
והג' הוא קונה סחור' ומבואר דינו בסימן ק"א ס"ו דאינו מורידו לשומא וטעמו הוא כמ"ש בב"י משם הריטב"א דאנן סהדי שלא מכר זה מטלטליו וסחורהו ע"מ לקבל קרקעות והנה מדברי מר"ן ז"ל שם אינו ברור כ"ך כדעת הסמ"ע ז"ל שם דאפילו לא התנה עמו דינא הכי:
דאיכא למימר דוקא אם התנה ויש ראיה לזה ממה שראינו למור"ם ז"ל בד"מ שהגיה על דברי הריטב"א שהביא הב"י וז"ל ונ"ל דדינו כשאר בע"ח להגבותו מעות אם יש לו כדין מלוה ולוה, ולא כשאר מטלטלין דמגבהו קרקע אף ע"פ שיש לו מעות עכ"ל, והא ודאי דכוונת הד"מ לחלוק על הריטב"א בפרט א' דהיינו אם לא התנה שמדברי הריטב"א שכת' וכן בדין דאנן סהדי וכו':
משמע דאפי' לא התנה הוי כהתנה וכתב ע"ז הד"מ שנ"ל דאם לא התנה דינו כבע"ח היפך דעת הריטב"א, ומה שלא הגיה כן ע"ד מר"ן בס"ו כדרכו בכל מקום הוא ממה שראה למר"ן ז"ל שלא כתב כ"א דברי הריטב"א הראשונים דאיירי בהיה תנאי לפי"ז יוצא לנו דלדעת מור"ם לא הלך מנ"ן ז"ל בשיטת הריטב"א אלא בדבריו הראשונ' דוקא דאיירי בהתנה ולא גם בדבריו האחרונים דמשמע מינייהו דאפילו בלא תנאי דינא הכי דאל"ך היה לו למור"ם להגיה על דבריו בקצר ולבאר דעתו כמ"ש בד"מ הא ודאי דדעתו ז"ל היא דדברי מר"ן ז"ל הם בדיוק. דדוקא אם התנה הוא דאינו מורידו לשומא, אבל אם לא התנה דינו כשאר בע"ח דעלמא, ולכן לא נטפל להגיה וכיון דמור"ם כך דעתו בדברי מר"ן ודאי דהכי נקיטינן. נגד הסמ"ע והע"ש, ועיין להרב מקום שמואל שהשיג על הסמ"ע והע"ש מדברי הד"מ הנז' וכתב שבודאי איידי דזוטר מירכס להו והגם שנמ"ך אצלינו בשם הרב הנז' שהוא משוה דע' הריטב"א לדע' הד"מ ומפרש דברי הריטב"א כך והוא דק' מלשון הריטב"א דהיכא שהיה כתוב בשטר שצריך לשלם לו מעות שהיה עולה על דעתינו לומר דמוכר סחור' גרע מב"ח ואין דינו אלא כשאר תשלומין דאפילו אית ליה זוזי מגבהו קרקע דכיון דקי"ל בבע"ח דאין הולכין אחר הל' הכתוב בשטר אלא אחר הכוונה כמ"ש בסוס"י ס"א א"ך הכא נמי נימא דהולכין אחר הכוונה והגם שכתוב בשטר מעות לאו דוקא. ולא יפרע אלא כדינו דאפי' אית ליה זוזי מגבהו קרקע כשאר תשלומין קמ"ל הריטב"א דלא גרע מב"ח ומשלם לו מעות דאנן סהדי שלא מכר זה מטלטל' וסחורתו לגבות קרקע ומפרש ומפרש ע"ז הד"מ דזה אינו רק אם יש לו מעות אבל אם אין לו מעות מגבהו קרקע כדין בע"ח ולא כשאר תשלומין דאפילו אית ליה מעות מגבהו קרקע, ולעולם בין התנה בין לא התנה דינו הוא כבע"ח והולכין אחר הכוונה ואי אית ליה זוזי פרע בזוזי ואי לית ליה מגבהו קרקע עכ"ד:
מ"ם אין פי' זה נרא' שהרי הריטב"א ז"ל דימה דין זה לדין פועל ובדין פועל הא קי"ל דאפילו לית ליה זוזי טרח וזבין ומייתי זה:
ועוד דמשמעות דברי הריטב"א שכתב נותן לו מעות כמו שהתנה מורה דאפילו לית להו צריך לקיים תנאו ולפי שספר זה אינו מצוי בידינו לא ראינו לכתוב בזה יותר ומ"מ בין לפירושינו בין לפי' הרב מקום שמואל דברי הסמ"ע והע"ש הם שלא כדעת הד"מ דקי"ל כוותיה אלא דלדידן לא פליגי כ"א בלא התנה ולהר' מקום שמואל פליגי בתרתי בין בהתנ' בין בלא התנ' לענין מה שכתב הסמ"ט שם וז"ל משא"כ בסתם הלואה שדעתו לא היה אלא לגמול חסד וכו' אמת שלכאו' נראה מדבריו דדוקא בהלואה הוא דשמין דאמדינן דעתיה כיון שירד לגמול חסד מסתמא ירד ע"ד השומא אבל שאר דברים שאינם לג"ח אין שמין:
אך זה אינו ולא יעלה על לב שהרי יש כמה דברים דלא שייך בהו ג"ח ושמין והם פושע בפקדון עיין סי' ק"ג סי"א וכתו' אשה ונזקין עיין סי' תי"ט ועיין להרב הסמ"ע שם בדרישה דלדעתו הברירה ביד המזיק שאם רוצה לפרוע בקרקע אף אם יש לו מטל' הדין עמו היפך דעת הרב"י ז"ל ומוכר דבר לחבירו ונתן לו הקונה מעות ונמצא שיש מקח טעות עיין סוס"י רל"ב בהגה דאי אית ליה זוזי פרע בזוזי ואי לא שם לו קרקע וכיון שכן היאך נייחס דבר זה להרב הסמ"ע חלילה שלא שת לבו כלל ונאמר דכללא כייל שכל דבר שאינו לג"ח אין שמין הא ודאי שאין לנו לו' אלא שהרב הסמ"ע ז"ל לא נטפל אלא לדברים שהם בגדר ההלואה לחלק ביניהם דדוקא הלואה שהיא לג"ח הוא דשמין אבל מוכר סחורה ונותן עיסק' אף שהם בגדר הלואה אין שמין וטעמא טעים כנז' בדבריו יעו"ש אבל שאר דברים שאינם בגדר הלואה וכגון אלו שזכרנו לא דבר בהם הרב הסמ"ע כלל דפשוט הוא דשמין כמבואר כל דבר במקומו ודברי הרב מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה אין מהם ראיה כלל שהוא ז"ל לא דיבר אלא מענין העיס' שעליו נשאל. וכמו שאתה מוכרח לפרש דברי הסמ"ע כמ"ש כן תפרש דברי מהר"ר יעב"ץ ז"ל שדבריו הם דברי הסמ"ע בעצם וזה פשוט אחרי כותבינו זה ראינו להרה"ג כמוהרר"ף בירדוגו זלה"ה בחי' על הש"ע ח"מ סימן ק"א שאחר שכתב על דברי הסמ"ע הללו וז"ל ומזה נר' שאין שמין אלא בהלואה שהיא בתורת חסד. אבל המתחייב מכח שכי' שכר אדם או כלים או שכר בהמה או פקדון אשר הפקד אצלו ואכלו כ"ז הוי כעיס'. ואינו משלם אלא במזו' וכן דקדק ג"ך מדברי הרה"מ יפה כתב עוד וז"ל אך אתר התבוננות בענין הנ"ל אינו כן והוא דידוע שהשומא ששמין לבע"ח היא דבר תורה וכמ"ש בגמר' בגטין דף נו"ן אמר עולא בע"ח דינו בזבורית דכתיב בחוץ תעמוד ולמה אמרו בבינונית כדי שלא תנעול דלת וכו' ע"ך גמ' וגם הנזקין שמין להם בעידית מקרא דמיטב שדהו. הרי דמן התורה היא השומא וא"ץ מעות רק אם יש לו ומשמע דכל אופן שיתחייב האדם לחבירו מעות מאיזה אופן שיהיה. יכול לשום לו מטלטלין או קרקע והחוב יהיה באיזה אופן שיהיה אפילו שלא ע"ד ג"ח והרי הניזקין אינו בדרך ג"ח ועכ"ז שמין:
ועוד הדבר תמוה שמי שהלוה לג"ח שמין לו ואם אינו לג"ח יפרע מזומנים יציבא בארעא וכו' לכך נר' דדוקא במוכר סחור' ומטעם שכתב הריטב"א דאנן סהדי שלא מכר זה סחורה לקבל סחורה וכאילו התנה עמו מעות, ואין הדבר תלוי בג"ח כלל אכן כל החיובים שבעולם שמין זולת בשכיר' כמ"ש השייך סימן של"ו סק"ד בשם כמה פוס' יעוי"ש ומדברי רש"י מציעא דקי"ח ד"ה טול מה שעשית בשכרך אע"ג דבכל דוכתא שוה כסף ככסף הכא גבי פועל בל תלין פעולת שכיר כתיב מאי דאתני בהדיה משמע עכ"ל ומאחר דקי"ל אחד שכר אדם וא' שכר כלים וא' שכר בהמה יש בו משום לא תלין וכו' והיא משנה ערוכה מציעא דקי"א ע"א ופסקה מר"ן בסי' של"ט ממילא כולם צריכים לפרוע מזומנים אך שכי' קרקע שאינו עובר עליו הוי כשאר חוב ושמין לו וגם בנכסי יתו' שמין וע"ש ראיה לזה מדברי הרא"ש בתשו' סי' ע"ד ובש"ע ס"ו וז"ל וכ"ש בנד"ז שהלוהו על בית בנכייתא דאין יכול לומר לו טול מקצת הבית בחובך כי יאמר איני חפץ לקנות קרקע וגם איני נוגשך שתפרעני עכ"ל. מש' דאם נוגשו לפרוע יכול לו' לו טול מקצת הבית בחובך וצ"ל שדברי הרא"ש הם לשיטת המתירין משכו' בנכייתא אפי' לשאר כל אדם ולא לפי שיטת המתירין אלא ליתו' וממילא ג"ך דלדידן דליתומי' שרי אם היתומים דוחקים לפרוע יוכל לשום או ימכור הבטחון וישאר הלוה חייב להם כמ"ש הרא"ש הנה מבו' דגם בהלואה שאינה לג"ח יוכל לשום עכ"ד הרב זלה"ה:
מבואר נגלה מדבריו דכלל זה דג"ח הוא דשמין אינו אמת והגם שנר' מדבריו ז"ל שהוא פליג על הר' הסמ"ע מ"מ כבר הלצנו על הרב הסמ"ע ז"ל כמ"ש ודע שאף שלדעת הרב כנר' מדבריו הנ"ל גם בנוטל עיס' ומשכונו' יתו' שמין מ"מ ראינו לו שכתב שם אחר דבריו הללו וז"ל ומה שאנו נוהגים על פי הלבוש הוא שחלק הפקדון נותן לו סחורה וחלק המלוה מעות מזומנים ע"ך:
ועוד כתב וז"ל ומדברי הע"ש והסמ"ע פסקתי בני' שנותנים במשכו' ושוכר דמחוייב לפרוע מזונות דוקא דלא גרע מעיס' וה"ה בשטר משכונה אין יכול לסלק המלוה כ"א במעות דוקא וכן עמא דבר עכ"ל מבואר מדבריו דאף שנהגו העולם כדעת הסמ"ע והע"ש והע"ש מ"מ בחלק הפקדון מיהת שמין וכך נהגו: והפרט הד' שהוא נוטל עיסק' והמסתעף ממנו כבר נתבארו במה שכתבנו אצל"ה. וטעמו הוא כמ"ש הסמ"ע שלא נתן מעותיו כ"א כדי להרויח, ולא ע"ד להורידו לשומא, וזה אינו רק בחלק המלוה ולא בחלק הפקדון וכמ"ש: ומעתה יוצא לנו כדין בנדו"ד שאינו כ"א שולח יד בפקדון שאין שום טעם מהטעמים הנז' שייך ביה דפשוט הוא שאם אין לו מעות דשם לו קרקע או טלטל ויש לנו להאריך בראיות לדבר זה, אלא משום שהוא דבר פשוט וגם אין הפנאי מסכים לא ראינו להאריך יותר זהו הנלע"ד בזה וצויי"מ וימ"ן:
שוב אח"ך שלחתי דברי לשאר הב"ד ישצ"ו יש מהם שלא רצה לכתוב לא זכות ולא חובה ויש מהם שנמנע מצד טעם אחר וחזרתי על המקרא ומצאתי סמוכות עוד למה שכתבנו, ועיין מר"ן סימן ק"ג ס' א' שמריהטת לשונו מש' דש"ח שפשע שמין לו, וע"ש בדברי הפוסקי' שהפושע דין מזיק יש לו, ובדין מזיק עיין סימן תי"ט ס"א, והרש"ך סי' רצ"א סק"ב, וע"ע רצ"ב ס"ה ושמ"ח ס"ה ואף שמכ"ז משמע דשמין מהעידית. מ"מ מסימן תי"ט ס"ב מוכח שהוא לרצון המזיק לתת לו עדית שירצה הוא וע"ע למור"ם סוס"י רל"ב וכל זה שתפתי אותו עם א' מהבדי"ץ שלא רצה לחתום והודה לדברי ועכ"ז לא חתם לסיבה ולסוף עשה מעשה כדברי והוצרכתי לבאר זה ג"ך בפסק הנ"ל להראותו לאיש ריבי והאמת יורה דרכו:
אח"ז הסכימו עמי שני חכמים רשומי' א' מעירנו וא' מעי"א, וכתבו גם הם פסק והביאו ראיות אלו וראיות אחרים. וברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל הכ"ד החו"פ בזמן הנ"ב והכל שו"ב וקיים. שמואל עמאר ס"ט: