שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
חו"מ · סימן ג
טופס והעתקת שטר זכות קרקע ופסקי דינים שנכתבו עליו שרצה בעל הקרק' להעתיקם כדי לשאול באורים יושבי כסאות למשפט וז"ן אב"א תב"ת בלי תו"מ להיות שחזקת הב' חצירות של הבורית שבהאלערסא דלמללאח. היה החצר הסמוכה להאלרחיבה ששם בית המטבחיים. ומצד אחד סמוכה להאלבוויתאת להאלבוויתאת היא בחזקת ה"ר מכלוף בה"ר כליפא ה"ן הרוש ושותפיו הי' משה ן' יוסף ה"ן עולייל, והי' מימון בה"ר משה ה"ן אמו, והחצר הסמוכה לה היא בחזקת הי' מכלוף בהי' שלמה ה"ן אבי"ט ידי"ן תמאיושת וה"ר מרדכי שנקרא ע"ש אביו ה"ר מרדכי בה"ר אהרן הו' אלבאג ושותפיהם כה"ר ישועה בה"ר אהרן מן' אלבאג, ואח"ך עמדו היהודים בעלי החזקות הנז' ושכרו גוף הקרקע מאת הגוים בעליו על ידי האלגזא כנהוג אדעתא לבנות בחצירות הנז' בתים ועליות לדירה ויפתחו פתח לחצירו' הנז' דרך האלרחיבה הנז' ולפי שיש לחצר הידועה חזקתה למכלוף אביט' הנז' ושותפיו הנז' דרך ומבוא בא' מחלק א' מהחצר הסמוכה ' להאלרחיבה הנז' יובן שיניחו להם בעלי החצירות מקום פנוי בלי בנין דרך לעבור ממנו להחצר הנז' שלהם לכן בעת ששכרו מאת הגוים מכלל השכי' שכרו להם גם הדרך לעבור בתוך החצר הסמוכה "להאלרחיבה רוחב ששה זרתות כמשו"ח בידם בערכאות, ובכן עברו דברי ריבות בין בעלי החצירות הנז':
אודות הדרך הנז'. כי אמרו החצר הסמוכה "להאלרחיבה שצריכים בעלי החצר האחרת לפרוע האלגזא של מקום הדרך הנז' ויגרע להם מחצירם שיעור' ' האלגזא של הדרך הנז':
ועוד בה כי אף ששכרו להם הגוים דרך לעבור, מ"מ לא שכרו להם כ"א כח הגוי ועדיין צריכים הם לפרוע להם שכי' החזק' של מקום הדרך ואחר התעצם הריב ביניהם. נכנסו מתווכי שלום ותיווכו ביניהם עזה"ד יובן שבכלל השכירות ששכרו היהודים בעלי החצירות גוף החצירות מאת הגוים עוד שכרו רחבה אחת שלפני פתח החצירות הנז' שמצ"א סמוכה לכותל האלסדר של הבית הב' לימין ה"ן לחצר הנק' 'צואר' "בוחבל ומצ"א סמוכה ' להאלבוייתאת. שבהאלספלי הנקרא ע"ש משה גנייני נ"ע שבעלי השני חצירו' הנז' יזכו ברחבה הנז' בשוה ולכן תיווכו ביניהם שיטלו בעלי החצר הסמוכה' להאלרחיבה. המחצית ברחבה הנז', ויטלו עוד מהמחצית המגיע לבעלי החצר האחרת שני אמות באמת איש וע"ע האלגזא כדקאי קאי שכל האלגזא יפרעו בעלי הב' חצירות בשוה מחצה לזו ומחצה לזו, ובכן הע"ע בקש"מ וכו' וחתום כמהר"ף אלבאז וס"ל נמ"ך הן היום עמד מרדכי לבאז הנז' ונפשו לשאול הגיעה אם יש ממש בפשרה הנז' במה שזיכו והקנו הוא ושות' לבעלי החצר האחרת שני אמות באמת איש ברחבה הנז' וטעמא טעי' כי עיקר הפשר' נעשית מחמת שנענו מבדי"ץ בעת ההיא שחייב הוא ושות' שכירות החזק' של מקום הדרך עם " האלגזא." כנהוג ולע"ע שפשפש ומצא שאין עליו ועל שותפיו שום חיוב מפאת שכי' הדרך פשרה בטעות היא וחוזרת וקנין אין כאן שבו' אין כאן. ונרא' פשוט שהדין עמו, וראיה לזה ממ"ש מר"ן בסי' שס"ג ס"ו וז"ל, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא אם אותה חצר אינה עשויה לשכור א"ץ להעלות לו שכר אע"פי שהוציא את בע"ה בע"ך והוא דר בה. ואפילו היה רגיל להשכירו רק שעכשיו לא עביד למיגר בתר האי שעתא אזלי' עכ"ל וכן בנד"ד אלו הב' חצירות הם של הגוים אולאד ן' זנו והרשות בידם לעשות בשלהם כל חו"ר ואם היו רוצים היו סוגרים החצר לגמרי, וסם מכרו קצת מבית אחד מהחצר החיצונ':
ושם דרך לצאת ולבוא לחצר הפנימית וירדו ברשות קרינן בהו. ואף אם מתוך כך מטי היזיקא לבעלי החזק' של החצר החיצונ' מה בכך, כיון שהגוים בעליה עשו בשלהם כרצונם הו"ל מקום הדרך לא עביד למיגר ואפי' בישראל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. אם החצר אינה עשויה לשכור אעפ"י שהוציאו בע"ך והוא דר בה א"ץ להעלות לו שכר וכמ"ש מר"ן ז"ל וכ"ש הוא שהגוי בעל הקרקע הוא בעל דברים אלא דממילא מטי היזיקה לבעל החזקה פשיטא דאין על בעלי הפנימית שום חיוב משכירות החזק' של מקום הדרך ואף שמקודם היה מקום הדרך מכלל הבית ועביד למיגר בתר האי שעתא אזלי' כיון שעכשיו לא עביד למיגר וכמ"ש מר"ן ז"ל:
באופן שמ"ה אין על בעלי החצר הפנימית שום חיוב שכירות לבעלי החזק', וכיון שכן הדרינן לענין הפשרה הנ"ב אעפ"י שנעשית בקוש"ח מגן שוייא ובטעות הוייא כי עיקר הפשרה היתה מחמת שאמרו לו ב"ד בעת ההיא שיש עליו חיוב שכירות החזקה של מקום הדרך לכן עמד הוא ושות' ונתפשרו. לא כן עתה בנפול היסוד יפול הבנין, וכמ"ש הרב המבי"ט א"ה סימן ש"ט וש"י בדין מי שנתפשר עם בעל דינו מפני פסק חכם א' שהיה מחייבו ואח"ך נתגלה שהדין עמו פשרה בטעות היא וחוזר והביא דבריו מר"ן ב"י בתשוב' סימן יו"ד בדיני גביית כתוב'. והסכים עמו להלכ' ולמעשה יעו"ש וכ"ך מהר"ם אלשיך בתשוב' סי' י"ד והביא דבריו באה"ט בח"מ סי' כ"ה ס"ק י"ג יעו"ש וכ"ש בנדו"ד שהיו כל הב"ד אומרים לו שהוא חייב, אלא שלעת כזאת חזרו על המקרא ומצאו שכפה"ד אין עליו שום חיוב:
הדבר פשוט שהפשרה בטילה וחזר הדין שאין באות' זכייה של אמתים על פני הארץ כלום ותחזור לבעליה הראשונים ואף שהפשרה נעשית בקוש"ח ובאו"ה מה בכך דקנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר ומינה שכיון שהקנין בטעו', גם השבו' שעמו היא בטעו', ואמרי' קנין אין כאן שבו' אין כאן ה"ה פשרה בטעות ונשבע לקיים הפשרה פשרה אין כאן שבועה אין כאן וכ"ך רשד"ם בחי"ד סימן קי"א והר"י אדרבי ז"ל בסימן פ"א והרש"ך ח"א סימן קנ"ט והר"י הלוי ז"ל סי' ס"ז:
וכן מתבאר מדברי רוב הפוס' ז"ל עכ"ל ובנד"ז אין לך פשרה בטעות גדולה מזו וכמו שהוכח' וע"ד אמת ח"פ צפרו יע"א בתמוז דהאי שתא מפעלו"ת אלהים לפ"ק וצויי"מ וימ"ן וקיים וחתו' כמוה"ר רחמים יוסף הן' אגני ישצ"ו וכמה"ר חיים אליהו אביט' יצ"ו וכמוה"ר רפאל משה משה הן' אלבאג ישצ"ו וכמה"ר יקותיאל הן' אלבאג ישצ"ו:
וס"ל נמ"ך בענין המעבר הנ"ב לחצירות הנ"ב הדבר הזה תלוי בראיית חו"ר העיר שלפי ראות עיני חכמתם יגמר הענין ועמהם בדבר המשפט כי אין אומרים למי שלא ראה את וכו' ביען שבכל מילתא כדנא הדבר תלוי בחוש הראות ואנן בדידן אין לנו ידיע' מזה אכן לענין הפשרה שנתפשרו אחר שכל הב"ד י"ץ בתחילה בהסכמה עלו לחייב מרדכי ואחר זה עמד ונתפשר הא ודאי שמאחר שלבסוף חזרו החכמים ודקדקו בחכמתם והשגיחו שאין עליו שום חיובא הא ודאי שחזר הדין והחיוב שנתחייב מרדכי הנז' כמאן דליתיה דמי אפילו אם יהיה בקוש"ח זה דבר מפורש בכל הפוס' עי' סי' י"ב וסי' כ"ה ובמהר"ם אלשיך ולו יהיה שלא חייבוהו כל הב"ד רק דיין א' דוקא ושאר מב"ד זיכוהו ועמד ונתפשר ולבסוף נתברר בעצם שאותו הדיין שהיה מחייבו טעה בדין עכ"ז אותו הפשר בטל כי עביד איניש דזבין דיניה ולא ניחא ליה למיקם בדינא ודייני ולהטריח עצמו אצל חכמי ישראל ובשביל כך עמד ונתפשר וא"ך מאחר שלבסוף נתברר שאותו הדיין שהיה מחייבו היה טועה בדין:
א"כ סדר דינא, וכ"ש וק"ו בנד"ז שכל הב"ד כולם בתחי' חייבוהו ולבסוף אחר החקירה חזרו הא ודאי שאחר דבריהם האחרונים יקום דבר ותפוס לשון אחרון הם אמרו והם אמרו דוגמא לדבר איתא בש"ס דאוקי רב נחמן אימורא כליה ודרש דברים שאמרתי לכם יום אתמול לא תציתו להו דלא אכלת בישרא דתורא יעו"ש. וכל פשרה בטעות אפי' אם כתוב בזה"ל ואפי' אם יתברר וכו' והפי' אם כתוב בה דלא למיטען שלותא או טעותא כמ"ש מהרי"ט ז"ל ונכתבו מזה כמה פסקי דינים מידנו והדברים פשוטים שמאחר שאחר חקירת חו"ר העיר נתברר להם שבטעות נתחייב פשוט וברור שאותו הפשר אינו כלום ויחזור הדין לסיני אין צורך לאריכות בדבר כזה ולראיה ח"פ בהסכמת כל חו"ר העיר י"ץ וחתום. כמוהר"ר ידידיה מונסונייגו זלה"ה:
וסל"ז נמ"ך וז"ל ראינו מ"ש בדף הסמוך והנלע"ד דהפשרה קיימת וטעמ' דדעתי' בפשוט מסכמת כמו שהורו חו"ר צפרו יע"א ישצ"ו בתחי' דמצי בעל חזקת החצר החיצונה לעכב על הפנימית לעבור דרך עליו ומה שחזרו בהם מההיא דסימן שס"ג לאו שמה מיתייא ואין הנדון דומה כי אוכלא לדנא כאשר יתבאר למעיין ואפילו אם הנדון היה דומה הרי שוברו בצדו מדברי מור"ם לשם ולראיה ע"ד אמת ח"פ פאס יע"א ובטחונינו חזק כי גם חו"ר צפרו ישצ"ו יודו על האמת הפשוט כי האי ויחזרו בהם משגגה שפלטה קולמוסם שכן ראוי להיות חוזרים וצויי"מ וימ"ן וחתום ע"ז כמוה"ר מתתיה סירירו נר"ו. וכמוהרר"א הצרפתי נר"ו:
וסל"ז נמ"ך וז"ן זה ימים ושנים משהובא לידינו הפס"ד הנ"ב שכתבו חו"ר צפרו יע"א לבטל הפשרה שעשו בעלי חזקת ב' החצירות הנ"ב:
והיתה תשובתינו בתורה שבע"פ שהנלמ"ד שהפשרה קיימת כיון שבעלי חזקת החצר החיצונ' נתנו להם דרך מחצירם לעבור כדי ליכנס לחצר הפנימית ואף שהגוי בעל החצירות הוא שנתן להם הדרך מ"מ חזקת העקום ההוא של ישראל בעל החצר החיצונ' הוא ובדיני ישראל יכול לעכב ע"י ישראל בעלי חזקת החצר הפנימי' שלא ליהנות משל חזקת החצר החיצונ' אפילו באצבע קטנה, ומשו"ה עמדו בעלי חזק' החצר הפנימי' וזיכו לבעלי חזקת החצר החיצונ' שני אמות ברחבה הנ"ב, וא"ך הפשרה עשויה באמת וישר. ואין לה ביטול ולפי שהפס"ד הנ"ב הביאו א' מבעלי חזק' החצר הפנימי' שהיו רוצים בביטול הפשרה השבנו לו בע"פ שאין דעתינו מסכמת לדבריהם ואף הרב מהרי"ם ז"ל לא הסכים לדבריהם, וכתב דברים סתומים והנה בעתה הביא לנו הפס"ד הנ"ב א' מבעלי החצר החיצונה שרוצה בקיום הפשרה, ואחר רוב ההפשרות שהפציר בנו עד בוש והוא קובל ומתרעם כתבנו לראיה בנדו שנלע"ד שהפשרה קיימת, ועי' כנה"ג ח"מ סימן ק"מ בהגה"ט אות ע"א ומשם קצת ראיה לנדו"ד אף שלדעתינו דבר פשוט הוא וא"ץ לראיה וכתבנו זה להלכ' ולא למעשה וצויי"מ וימ"ן וחתו' ע"ז במוהר"ש אליהו אבן צור נר"ו:
וסל"ז נמ"ך וז"ן אם לנו לסבול דהנדון דומה לההיא דסימן שס"ג הרי בהצעת כתב הפשרה הנז"ל נתבאר שהתעצמו בריב בעלי החצר החיצונה וגדלה צעקתם וגילו דעתם בתחילה., ולא מיקבל עלייהו את אשר זממו בעלי הפנימית וכפי זה צריכין אנו לפייס את בעלי החיצונה בכדי שיתרצו. וכמ"ש שם הסמ"ע קי"ד ובמור"ם שם וע"ש ס"ז וא"ך הפשרה מצאם מקום ובמקומה עומדת אין לזוז מינה כ"ש שהדעת נוטה כמ"ש חו"ר צפרו יע"א בתחי' ולא קרב זה אל ההיא דסי' שס"ג לא זו הדרך ואלמלא הפשר מעמידה אין כח לבעלי הפנימית לפשוט יד בקרקע מוחזק לבעלי החיצונה לעשות בו עד מדרך כף רגל לחסרם מגופה של קרקע ואינו דומה שיווי בית מלא כר נרחב לדמי בית קטן:
והדמים מודיעין כמה רחקו זה מזה ואין לך חיסור גדול מזה ופשוט הוא. ולראיה ח"פ באלד'ים חסיה נפשי ינחני באורח מישור וחתום ע"ז כמהר"ף אבן צור נר"ו:
וזה מ"ש חכמי עירנו לפי הנראה ישראל המחזיק בקרקע הגוי ע"י האלגזא הנ"ל היא היא חזקת ארעא דמוקטעה הנז' בפוסק' ומבואר עניינה היטב במסג"ה בסימן ק"מ בדיני החזקות אות י"ז יעו"ש ושמעינן מהתם דחזקה זו אלים כחה לשלא יוכל הגוי להוציא ישר' המחזיק מחזקתו עוד כל ימי הארץ וכזה ראינו לאחד מחו"ר צפרו זלה"ה בפס"ד אחד שחזקת האלגזא היא על פי הדרך הנז' בחזקת האלמוקטעא הנז' שאין הגוי בעל הקרקע יכול להוציא ישראל המחזיק מחזקתו לעולם וא"ך הוא לא ידענא מאיזה צד ואופן היו יכולים הגוים בעלי גוף החצירות הנ"ב לסוגרם ולעשות בהם כחו"ר כמ"ש בפנים בפנים. אם לא שנאמר דשנייא חזקה זו משאר חזקות אלגזא הנהוגות בצפרו מאיזה טעם שנתברר לחכמים מהרייהו דאתרא ועליו נשענו ועשוהו יסוד מוסד לחזור מסברתם שפסקו, מיהו לענד"ן דאפילו נניח שהיו יכולי' הגוים בדיניהם לסגור החצירות הנ"ב ולעשות בהם מם שירצו מידי דהוה כשאר חזקות. מ"מ מה בכך דבדיני ישראל מיהת מי הוא זה ואיזה הוא מב"ב שיוכל להשיג גבול המחזיק בקרקע הגוי וליטול מחזקתו אפי' כמלא נימא היפך הדין המוסכם ומעשים בכל, וז"ל הכנה"ג סימן ק"מ הגה"ט אוא ע"א מעשים בכל יום עיר ואם שאלוניקי שכשהתוגר בעל החצר רוצה לשנות איזה דבר בחצירו ונמשך מצד זה נזק למחזיק אנו מחייבין שלא יכנס שם שום יהודי. עד שיפייס למחזיק הרשד"ם חח"מ סימן ר"ף עכ"ל ודון מינה לנד"ד נמי שהגוי שינה בחצר החיצונ'. ונטל ממנה רצועה לעבור משם לפנימי'. דמטי נזק לבעלי החיצונ' שצר להם הבית שניטל' ממנו רצוע' זו דודאי אנו מחייבין ג"ך לבעלי הפנימי' שלא יוכלו ליהנות מרצוע' זו כ"א עד שיפייסו לבעלי החיצונ' מכיסם וממונם בכדי שיתפייסו וע"ע שם בכנה"ג אות מ':
מעתה לא ידענא להיכן נטתה דעת חו"ר צפרו ישצ"ו שחזרו בהם הא' מדבריהם וחייבו את הזכאי להחזיר ב' אמו' שזיכו מקודם לבעלי החיצונ' ואתו עלה מהא דסי' שס"ג ס"ו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וכו' כנ"ב שמלבד שמאותו מקו' שממנו הביאו ראיה לפס"ד שם מבו' ההיפך כמ"ש בדברי מר"ן ומור"ם שם בש"ע וע"ע בכנה"ג ח"ב בסימן הנז' הגב"י אות ט' שכתב דלכאור' נראה דמ"ש הטור שאם אמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו הוא חולק עם מ"ש המרדכי שהביא מר"ן בב"י ומור"ם בהג"ה אע"פ שהוציא את בע"ה בע"ך מן הבית והוא דר בו אינו צריך להעלות שכר דאינו אלא גרעא בעלמא יעו"ש וכ"ך רש"ל בב"ק פ"ב סימן י"ז שהם חולקים והעיקר כהטו"ר, ומדברי הב"י ומור"ם נרא' דכולן שוין לטוב'. ותי' הרב ז"ל שמר"ן ומור"ם סוברים דאין כאן מחלוקת, והפרש יש כשאמר לו המשכיר צא וכו' ולא יצא לכשהשוכר תקף במשכיר והוציאו מן הבית ולא דיבר לו כלו', דכשאמר לו צא וכו' הרי ג"ד שאינו רוצה לישב. אבל כשהשוכר הוציא למשכיר בע"ך כיון שהמשכיר לא אמר לו שיצא אין כאן ג"ד ואין כאן אלא גרמא בעלמא, וכן נ"ל מדברי המפ"ה והלבוש שעל מ"ש רבי' המחבר בקצר כלשון רבי' הטו"ר. כתבו אע"פ שהוציא בע"ה בע"ך כנרא' דשתי מימרות אינם חולקות וצ"ע ע"ך תורף דברי הרב הכנה"ג ז"ל יעו"ש:
ומכללות דבריו שמעינן דכשגילא דעתו בע"ה דלא ניחא ליה באותו שבא לדור בחצירו דחייב ליתן לו שכר וה"ן בנד"ד דכוותה:
עוד זאת אין הדברי' אמורים אלא בדירת קרק' לחוד דלא חסרא ארעא מידי אבל כשנפחת מגוף דבר שמואל (כד) הקרקע אפילו כ"ש באנו להא דס"ז שם יעו"ש והוא רה"מ שהביא הרב"י ז"ל וז"ל שאם חסר הבית בכ"ש כגון שהיה חדש והשחיר הכותלים וחיסרו אע"פ שהיא חצר שאינה עשויה לשכר כיון שהוא מחסר מגלגלין עליו את הכל עכ"ל ואם אפילו בשהשחירה שעדיין הקרקע במקומה עומד אמרו כן כ"ש בנדו"ד שנטל חלקת קרקע והכניס' לרשות אחרת שחיי' להשיב הגזיל' אשר גזל:
באופן שמכל זה נרא' לענ"ד דמחוורתא כמ"ש חו"ר צפרו יע"א בתחיל' דמן הדין היו יכולים לעכב בעלי החצר החיצונ' על הפנימית מליטול מחזקתם כלום וממילא הפשר שנתפשרו בעלי הפנימית לתת לבטלי החיצונ' שני אמות מהרחב' הנז' בעד הרצוע' שנטלו מהחצר החיצונ' לעבור דרך שם לפנימית. הוא חזק כראי מוצק וכמו שכן חיזקוהו חו"ר פאס ישצ"ו וכל דבריהם אמו"ץ אנן בדידן עונים אחריהם אמן, וצור ישראל יצלינו משיגאות וימ"ן. ולראיה ח"פ בניסן ר"ב טהור לפמ"ה מכנאסא יע"א וקיים וחתום. וזה מ"ש אני הצעיר בזה:
הגם שלא ביארו החכמים הנ"ב ישצ"ו בדבריהם כיצד היה אופן חזק' זו, שהיתה לבעל החצירו' הנ"ב מעיקרא קודם שהשכירו שניהם לצורך הבניין אם מהחזקות שדינם כקרקע או מהחזקות שלא הכריעו בהם רבותינו הראשו'. לכל הצדדים ערעורם של בעלי החצר החיצונה שעליו נתפשרו היה כדין, ולא מבעייא אם חזקה זו היתה מכלל החזקות הנהוגות במחוז ישראל שהיה הקרקע של יש' ונמכר לגוי שיכולי' בעלי החצר החיצונ' לעכב על בעלי החצר הפנימית שלא יעברו בגבולם וכיון שערעורם כדין פשרתם קיימת שחזקה זו לא נסתפק בה אדם מעולם דודאי דין קרקע גמור יש לה לכל מילי. שכשמכר המוכר שייר לעצמו זכות וכל המשייר לעצמו בעין יפה הוא משייר אלא אפילו אם חזקה זו היתה מעיקרא חזקת ישוב, הנה אף שראינו לרבותינו הראשו' שנחלקו בה אם היא כקרקע או כטלטל, מ"מ ב"ד שלאחריהם לא רצו להכריע בין הסברות רק אמרו שהמוחזק יכול לו' קי"ל כמ"ד קרקע או טלטל כפי מה שייטב בעיניו באותו נדון זולת לענין טירפא וכו':
וה"ן בנד"ד כיון שהיו מוחזקים בה היו יכולים לומר קי"ל כמ"ד דין ק"ג יש לה ולעכב על בעלי החצר הפנימית מלעבור בגבולם כיון שמחסרם מגוף הקרקע וכ"ש שאפילו לצד שנניח דדין טלטל יש לה ערעור בני החצר החיצונה שערערו באותה חזקה הוא כפה"ד והפשרה שנעשית עליו עשויה באמת וישר דמצינו למר"ן ז"ל סי' שס"ג בדין הגוזל בהמה ונשא עליה משא וכו' שכת' דאינו חיי' לשלם כלום שהרי לא הפסיד' ולא הכחישה וכו': ומדבריו משמע דאם הפסידה או הכחיש' כנד"ד שחיסרו מגוף הקרקע משלם לו ההפסד והכחש והכחש. וא"ך דינא הוא שהיו יכולים לעכב עליו ולהכריחו להשיב את הגזילה אשר גזל וגדולה מזאת מצינו להרה"ג כמוהר"ר יעב"ץ שאפילו לענין שכירות שאינו מחסר כלום מגוף הקרקע סובר דהדר בחזקת ישוב של חבירו ותבעו חבירו לשלם לו השכירו' חייב גם בשכר דלשעבר מיום שדר בו ומדבריו משמע דלא בעי שום התראה כמו שנר' מדברי מר"ן דסעיף הנז' דמצריך מוחזק בכך פע' אחר פעם וכו' ע"ש ואף שהוא ז"ל מכת הרבנים שלא רצו להכריע בין החולקי' כמו שמצינו לו מפו' בתשו' להדייא מ"מ בנד"ז דשכי' דן הרב ז"ל חזק' זו כקרקע וחייב הדר לשלם לבעל החזק' שכירות חזקתו,) שנשאל הרב על מומרת שהיה לה מחצית בחצר אחד שירשה מאביה וכששמעה קרובתה עמדה והחזיקה במחצית הנז' ושוב באה המומרת מארץ מרחקים, ומכרה מחצית החצר הנז' לישראל אחר ובא הלוקח והוציא את המחזקת מן החצר והשכיר' לאחרים ואחר ימים באה המחזקת לתבוע שוה"ד, והשיב הרב ז"ל כפה"ד זכתה האשה לכל הפחות בחזק' של המחצי' כדין כל יש' הדר בחצר או בחנו' של גוים בשכירו' או בחנם שכיון שהוא דר בה א' זכה בחזקה כמנהג קדמונינו נ"ן משום דנכסי הגוי הרי הם כהפקר וכל הקודם בהם זכה ואין שום אדם יכול להשיג גבולה, וחייבים לפרוע לה שכירו' החזק' דלשעבר מעת שסילקה מלדור בו ואילך, והקונים לא זכו אלא בחלק הנשאר למומרת חוץ מהחזק', ומכאן ולהבא אינם רשאים להשכיר לאחרים אלא בעל החזק' ידור בחצי החצר ויפרע להם שכירות חלקם כדרך כל בעלי החזקות הדרים בקרקע הנמכר מהגוי לזולת וכל אימת שתרצה האשה לתת לקונים דמי קנייתם כ"ע שלא עברה השנה הרשות בידה עכ"ל:
הרי להדייא דדעת הרב ז"ל לחייב הדר אפי' בשכירו' שעבר אף שלא היתה שום התראה, ואם זה כת' בשכי' דאינו מחסרו כלום בגוף הקרקע כ"ש בנדו"ז שמחסרו, ואף שמצינו להרה"ג כמוהרר"ף ביר' זלה"ה בתשו' שפסק לפטור את הדר משכירו' שעבר וראייתו מסי' הנז' ס"ג יעויין בדב"ק ומדבריו משמע שלענין שכירות דין טלטל יש לה מ"מ גם הוא ז"ל כתב שם דלכתחי' לא יוכל ליכנס שלא ברשותו עד שיתחייב לו בשכי', ואם עבר ודר בה שלא מדעת חבירו אם התרה בו חבירו ולא ציית לדינא קונסין אותו ומשלם לו שכי' משעה שהתרה בו ואילך, וה"ן הרי מתחיל' ערערו על כך ופשרו בניהם ופשרתם קיימת גם לדעת הרב אפי' אם לא היה ערעורם מעיקרא כ"א על השכירו', וכ"ש בנד"ד שערעורם חזק גם על מה שחיסרו אותם מגוף הקרקע, והיו צריכים לרצותם ברצי כסף על מה שנטלו מהם שלא כדין, דודאי פשוט הוא שפשרתם קיימה:
באופן שמכל צד נראה שהפשרה קיימת ולית מלכו דתזעזעיניה ולדברי חו"ר צפרו ישצ"ו הראשונים שומעין שהם כהלכה וההיא דסי' שס"ג ס"ו שממנה הדרי בהו לא דמייא אפי' כי אוכלה וכו' מכמה אנפי אין צורך להאריך בהם כי ברורי' הם למעיין שם ובסמ"ע איברא דאכתי צריך לחקור אם רצועה זו פתוחים לה פתחי שהם החצירות הנז' או פתח החצר הפנימית דוקא דאם שני פתחים פתוחים לה איכא לספוקי ולמימר דאדעתא דנפשייהו עבדי משום דלא הוה סגי להו בלא"ה ובני הפנימית הרויחו ממילא זהו הנ"ל בזה לאפס פנאי אם יסכים מעלת כ"ת וכל מ"ש מעכ"ת בכתב ששלח לי אמו"ץ, ואם נרא' בעיניו לחבר הדברים יחד ולחתום כולנו כאחד יפשה כרצונו, ולאחי החיים והשלם:
שמואל עמאר ס"ט: