אור ברסלב
שות דבר שמואל אה"ע › סימן לח

שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר

אה"ע · סימן לח

סימן לז

נדרשתי לחוות דעתי בראובן שנתן לאשתו מעות בעת הנשואין לקנותן חפצים ולכוללם עליו בכלל נצ"ב אי חוזרת מתנה זו במרד או לא. תשובה הן קודם צריכים אנו לבאר לענין גירושין אם יועיל זה כפה"ת שבינינו או לא כי בתקנה הנוהגת בינינו בענין התוס' מבואר שכל תוס' שיוסיפו על סך א' עי' ותוס' לבתולה ותק"ם לאלמנה בו"מ בכח הפקר בד"ה וא"כ איכא למימר שגם זה בכלל דאלת"ה לא הועילו חכמים בתקנתם שכולם יתחכמו לכתוב כן כדי להפקיע התקנה אלא דכד דייקי' נר' דזה אינו שהמדקדק בתקנה יראה שכל כוונתם בתקנה זו לא היה אלא להפקיע המתנות שהיו עושים בכתוב' לכבוד ולתפארת, ותוס' שיוסיפו על תוס' הקצוב בתק' אבל נדר"ז שנכלל בנדונייא לא נזכר ולא נפקד כלל, ומסתמא הניחוהו ע"פ הדין כיון שהוא מילתא דלא שכיחא. דלא כל אדם רוצה לתת נכסיו בתו' מוקדם ולזוקפן עליו בכתובה כדין נצ"ב:

ומעט מן המעט הוא שאינה רוצה לינשא לו עד שנותן לה מתנ' כזו ולמיעוטא לא חשו רבנן ולא יהי אלא ספק, הא קי"ל כל ספק וכו' וכפה"ד ודאי מתנתו מתנה דאין כח בידינו להכריחה לינשא בע"ך בסך שקצבו לה כ"ש אם יש לה איזה סיבה שמכחה אינה רוצה לינשא לו. ומפייסה במתנה כזו דודאי אין בידינו להפקיעה:

וכיוצא בזה ראינו להר' אביר יעקב זלה"ה בא' שנשא אשה אלמנה על אשתו ולא נתרצית לו לצר"ה קרובה אלא כשיכתוב לה כתוב' כבתולה. וכתב הרב ז"ל שכיון שלא נתרצית לו אלא ע"ד שיכתוב לה כתובה כבתולה חיובו חיוב ולא דברו מתקני התקנ' אלא בתוס' ומתנו' שנותני' לכבוד ולתפארת מפני הבוש' וכו' ולענין שאלתך מה יהיה בדין מתנה זו לענין מרד אם תחשב כנדוני' או לא נתבאר זה בדברי הטור ומר"ן ז"ל. ואדרבא מדבריהם יש להוכיח שגם מתנה זו חוזרת במרד דבסי' פ"ה כתב הטור בשם הרמ"א ומר"ן שם ס"ח דהא דבנתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין שקלה להאי ארעא לבד מכתוב'. דוקא שנתאלמנה וכו' שלא מתוך מרדה, אבל נתגרשה מתוך מרדה לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובה הפסידה כל מה שנתן לה ומסתמיות דבריו הללו משמע דבכל אופן שתהיה מתנתו חוזרת, דאי איתא שנד"ז יצא מהכלל לא הוו משתממי טור ומר"ן ז"ל מלבארו:

ואף שבסי' צ"ט כת' הטור דאפי' לדברי בעה"ע שכת' דבסרחה אדעתא דהכי לא אקני לה דוקא בנכסי' שקנה לה. אבל מתנה שכתב לה גובה לעולם. מ"מ נר' דיש לחלק בין מרדה לסרחה, דבמרדה אפי' מתנה שאינה מלבושין ותכשיטין הפסידה ובסרחה לא הפסידה אלא מלבושים ותכשיטין העשוים ללבוש ולהתנאות אבל מתנות שאינם מלבושים ותכשיטין לא הפסידה דאל"ה תיקשי דידיה אדידיה דבסימן פ"ה פסק דהפסיד' כל מה שנתן לה ובסי' צ"ט פסק שגובה כל מה שנתן לה הא ודאי דשאני סרחה ממרדה וכן מפו' להדייא בדברי הריב"ש דסי' ש"א שהביא הרב"י שם בסימן ע"ז ע"ש, ועיין עוד שם בטור בשם הר"מ מרוטנבורק שכתב וז"ל ולענין הממון אם הכניס לה ממון וכו' יקח כל מה שהכניס לה. אבל ממונה ישאר בידה ומדבריו הללו משמע להדייא דאפי' ממון שנתן לה בתורת מוקדם בשעת נשואין שמסתמא לקנותו חפצים ונדו' ניתן יחזור לו כי כן דרך המוקדם עכ"פ כנר' מדברי פוסקים:

וגם מר"ן ז"ל שם דקדק בלשונו וכת' דכל מה שנתן לה מתנ' מחזרת אותו דמשמע דאין חילוק בין מתנ' למתנה. ובודאי דאם הוא ס"ל דיש חילוק במתנה זו שנכללת בנדו' דלא הוה שתיק מינה או לכל הפחות לא הוה נקיט לישנא דכל שהוא כולל הכל:

והכי דייקינן ג"ך דברי הרישב"א בתשו' סי' אלף רל"ה הובאה הובאה בב"י סימן ע"ז וז"ל ששאלתם מה הם גובות מנכסי הבעל אם הוציאם מרצונו בין בזו בין בזו נותן לה נצ"ב אבל מה שנתן להם משלו אינם נוטלות כלום דאדעתא למישקל וכו', דקדק בלשונו וכתב אבל וכו' אחר דין נצ"ב להורות דאפי' מה שנתן להם כה"ג דנצ"ב דהוי' שכתבתם עליו צ"ב אינם נוטלו ממנו כלום באופן שמדברי כולם יש להוכיח דאין חילוק בין מתנ' זו שנזקפה עליו בכלל צ"ב למתנה אחרת, ואפי' מי שלא יחוש לדקדוקי' הללו אינו יכול להוציא מדבריהם שמתנה זו יצאה מהכלל:

איברא שראינו להרדב"ז ז"ל ח"א סימן רס"ב והביא דבריו הרב הכנה"ג סי ע"ז הגה"ט או' מ שנשאל על נדון כיוצא בזה ומדבריו משמע שאם כתב לה משלו איזה סך מסויים בתו' נדו' נוטלתו אפילו אם מרדה בטענה שאינה יכולה לסבול, שנשאל הר' שם על אשה שלא הביאה כלום מבית אביה וכתבו כתוב' בסך ידוע. ולא פירשו מהו נדו' ומהו תוס' ומהו עי' כתוב' ואמרה מ"ע ותפסה כדי כתו' ואומרת הכל היה נדונ' והכל שלי, והבעל אומר לה לא הבאת מבית אביך כלום. והשיב וז"ל כבר ידעת שכל ל' שטר שיש בו ב' משמעיות יד בעל השטר עה"ת ותו שהדבר מפורסם שלא הביאה מבית אביה כלום וכן היא מודה בזה וא"ת הא איכא מגו שיכולה לומר לא לקחתי דבר או החזרתי דהא ליכא עדים וראיה ויכולה לומ' הכל היה נדוניי', ל"ק חדא שהרי היא מודה שלה הביאה כלום וכ"ת לא הביאה כלום אבל תהיה נאמנת לו' נכתב לי בנדו' ליתא דהא הוי מגו במקום עדי' שהרי העדים מעידים שלא היה הכל נדו', שהרי כללו עיקר ותוספ' ונדוני' בכלל א', לפיכך מסתברא לי דשמין כמה ראוי לתת לה מוהר כשאר בני משפחתה או משפחת בעלה וכמה ראוי לתת לה סבלונות בזמן שרואה את הכלה כפי כבוד בני משפחתה וכותבין לה זה בתו' נדונייא והשאר עי' כתו' ותוס' ולגבי זה תועיל תפיסתה ולא לגבי השאר ואע"ג דבכל מתנה אמרי' שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא ה"מ שאר מתנות אבל מתנה שנתן לה כשראה אותה דמי בושתה נוטלת כיון שיש לה טענה שאינה יכולה לסבול אבל אם לא היה לה טענה כלל כל המתנות חוזרות אפילו אותם שנתן לה בעת שהראו אותה לו דע"מ למישקל ולמיפק לא יהיב לה עכ"ל:

הרי שמדבריו ז"ל נר' שאם היה כותב לה משלו איזה סך מסויים כתו' ונדו' לית דין ולית דיין דנוטלתו אפי' אם מרדה כיון שיש לה טענה שאינה יכול' לסבול וכמ"ש בדבריו וכ"ת וכו' אבל תהיה נאמנת לומ' נכתב לי בנדו' מש' שאם נכתב בנדו' נוטלתו. אלא דבנדון שאלתו שלא נודע כמה הוא נדו' לכך הוצרך הרב לשער כמה ראוי לתת לה מוהר כמנהגם וכמה ראוי לתת לה סבלונות וחשיב להו במקום הנדוניי' ואמר דבזה תועיל תפיסתו אלא דמ"מ אפילו לדבריו ז"ל אכתי איכא למימר דאינו מדמה מה שנכתב בנדו' לנדו' עצמה אלא דבר שמואל (טז) אם תפסה דבזה יש לה תוספ' יפוי, אבל בלא תפיסה לא מחשבינן ליה כנדונייא שנוטלתה אפילו בלא תפיסה לדעת הרמב"ם כי כן היה ענין שאלתו שתפסה האשה כדי כתו', גם ממ"ש בתשובתו ולגבי זה תועיל תפיסתה משמע שהתועלת שיש לה בזה הוא מצד התפיסה ואף שדבריו קאי אמוהר וסבלונות מ"מ הרי הרב מדמה מוהר וסבלונות למה שנכתב לה בנדונ' מש' דדינם שוה ואין חילוק ביניהם ואין לומר דמ"ש הרב ולגבי זה תועיל תפיסתה, היינו לאשמועינן דלגבי השאר שהוא עיקר ותוס' לא תועיל אפילו אם תפסה, ולעולם לגבי מוהר וסבלונות שדינם שוה למה שנכתב בנדוי' אפי' אם לא תפסה תטול אותם דא"ך הו"ל לאשמועינן רבותא טפי ולו' ולגבי זה תטול אפילו אם לא תפסה. אבל לגבי השאר לא תועיל אפי' אם תפסה:

הא ודאי שדבריו ז"ל באו בדקדוק דדוקא אם תפסה הוא שנוטלת מה שנכתב לה בנדו' ומוהר וסבלונו' אבל בלא תפיסה לא מהנייא:

ואף שבתשו' אחרת להרדב"ז ג"ך בח"ב סי' ר"ה חשיב למוהר זה ג"ך בנכסים שהכניסה מבית אביה שנוטלתם אעפ"י שהיא מורדת וכתב שם וז"ל וכל שכן בנדו"ד שהם תחת ידה וכו' ומדנקט כ"ש וכו' משמע דאפי' לא תפסה דינא הכי אלא שבנדון שאלתו יש עדיפות במה שהוא תפוסה:

מ"מ לבד שנדון שאלתו שם ג"ך הים בתפסה עוד את ממאי דמחלק התם נר' שאין דין מוהר זה דומה בהחלט לדין נצ"ב, דהתם מחלק הרב בין נבעלה ללא נבעלה דבלא נבעלה כשירצה לגרשה צריכא להחזיר אפילו מוהר זה ובלא גירושין אינה מחזרת ובנבעלה אינה מחזרת אפי' כשירצה לגרשה ואם איתא שדינם דומה בהחלט לדין נצ"ב. מהיכא תיתי לחנק בין נבעלה ללא נבעלה, הא ודאי שאין דינם שוה וא"ך גם אנו נאמר דדוקא אם תפסה הוא שדינם שוה אבל אם לא תפס' לא, ומ"ש הר' וכ"ש וכו' הוא כדי לברר הדברים יפה ולו' דעכשיו שהוא תפוסה אין פוצה פה ומצפצף לו' שאינם דומים, ועלה קא סמיך לדמותם:

ואף שעדיין יד הדוחה נטויה לדחות ולו' דאמת הוא דדין מוהר זה ומה שנכתב בנדו' הוא כדין צ"ב לגמרי אלא דמוהר זה אינו נחשב כדין נצ"ב אלא אחר שיבא עליה דאז משלם כפי מה שנהנה דכיון שנ לא שייכא טענת ע"מ שתצא לא יהיב לה, ולכך מחלק הרב בין נבעלה ללא נבעלה, ולעולם אין לנו לחלק בין תפסה ללא תפסה ומה גם שחילוקו של הרב אינו אלא במוהר ולא במה שכתב לה בתו' נדו'. וא"ך מאין לנו לחלק במה שכתב לה בתי' נדונייא בין תפסה ללא תפסה מ"מ יש לנו מה להשיב והוא מלבד מה שהוכחנו מתשו' הרב הא' שהבאנו לעיל:

עוד זאת ראינו להרב מהריק"ש ז"ל בסימן ע"ז ס"ב שכתב וז"ל אינה נוטלת משל בעל כלום וכו' ואפי' כתב לה בתו' נדונייא כמו שנוהגים במוקדם ובמתנות רדב"ז ז"ל סי' תת"ה עכ"ל:

וענין וענין מוקדם זה נמצא מפו' בדברי הרדב"ז ח"ב סימן שס"ט שכתב וז"ל ומוקדם ומאוחר לא שייך אלא בכניסה לחופה שמקדים ונותן לה לקנות נדונייא והשאר הוא מאוחר לפי שאין נפרע אלא לאחר זמן הרי להדייא דאפילו מה שנותן לה והיא קונה ממנו נדונייא ומכניסתו לבעל קאמר הרב משם הרדב"ז שאינה נוטלתו. וא"ך קשיין דברי הרדב"ז אהדדי וכדי ליישבן מוכרחין אנו לומ' דההיא דמהריק"ש ז"ל איירי בלא תפיסה ותשו' הרדב"ז שהבאנו איירי בתפיסה. ושו"ר להרב מהריט"ץ ז"ל סימן ר"ץ בתוך התשובה שנשאל על זה והעולה מדבריו שם דלפי מה שנראה לו ממשמעות דברי הפוסקים הוא שאינה נוטלת כלום ממה שנתן לה ונכתב עליו בנדו'. אך מפני שיש לבעל דין לחלוק ויש פנים לכאן ולכאן לכן הנראה לו הוא שנידון כסברת רש"י שאם תפסה האשה זכתה בהם ואם לא תפסה ברשות הבעל בכל מקום שהם ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל סובר דבאומרת מ"ע אפילו לא תפסה לא הפסידה בלאותיה הקיימים ואנן נקיטינן כהרמב"ם מ"מ זה הוא בנדו' שהביאה מבי נשא אבל מה שנתן לה הוא שתכניס עמה אפי' כתבן בתו' נדוני' נידון כס' רש"י ז"ל שאם תפשה דוקא זכתה, ואם לאו הם ברשות הבעל דכדאי הם רש"י ז"ל וסיעתו לסמוך עליו בזה שהוא ספק. כלל הדברים דאם תפסה זכת' בהם, ואם לא תפסה הם ברשות הבעל בכ"מ שהם:

ואמת שראינו להכנה"ג ז"ל בסימן ע"ז הגה"ט אות י"ו שכתב וז"ל המוקדם שנתבאר עניינו בסימן זה שטה א' בהגה"ט אינו בכלל הנדוני' לענין זה ואינה נוטלת אותו הר"מ מטראני ח"א סי' רס"ז:

גם באות ל"ח כתב וז"ל וזה לשון מהר"י וייל ז"ל בסי' ך' כל מה שהוא מוחזק בנדונייתה ובכל מה שהכניסה עמה לחופה יש להחזיק בכל מה שהכניסה עמה לחופה ר"ל נדו' וכל תכשיטיה אשר הכניס' עמה לחופה העומדים בעין, וכל אשר נתן לה אביה, א אשר עומד בעין מאשר לה בשע' חופ' וטבעת קידושין כדי שלא יאמרו וכו'. אמנם כל המותר הנמצא בידה או ביד אביה או ברשותה יתר על מה שהזכרתי לעיל חפצים ומטלטלי כסף ושוה כסף אשר נתן לה בעלה מעולם ועומד בעין וכל אשר ניתן לה מחמת אביה מחמת קרוביו בשעת נישואין או אח"ך וכן הסבלונו' אשר נתן לה בעלה או אביו וכל שבח שהשביחו הנכסים יש להחזיר עכ"ל:

ועוד כתב שם בשם הראנ"ח כלל הדין הוא שאם אחר שהתרו בה ע"י ב"ד והשהו אותה עדיין עומדת במרדה. אם בא להוציאה אין לה עליו לא תוספת ולא חיוב מה שהכניסה לו וקבל עליו אחריותם עכ"ל. ומ"מ אם היא תפוסה יכולה לו' קים לי כמאן דסבר דאם תפסה לא מפקינן מינה זהו הנר"ל כעת וצויי"מ וימ"ן הכ"ד החו"פ. ע"ה שמואל עמאר

תוכן העניינים

שות דבר שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה