שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
אה"ע · סימן לז
ראיתי ונתון אל לבי לדרוש ולתור בדיני מורדת כי ידוע שיש דעות הרבה בדיני מורדת וכבר ביארם הרב בעל חוט המשולש בטור הג' סי' ל"ה ע"ש שכתב שיש בזה ז' דיעות ומ"מ לדידן דקי"ל כמר"ן ומור"ם דיינו לעמוד על דבריהם ולדעת חילוקי דינים שיש בין מורדת דאמרא בע"ל ומצע"ל ובין אומרת מאיס עלי ואיני יכולה ליבעל לו והיינו שמבקשת ממנו גט בלא כתובה אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובה דייני' לה כדין מורדת דאמרה בע"ל וכו' דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר וכמ"ש הב"י בשם הר"ן ורש"י והביאו מור"ם במפה סי' ע"ז ס"ב ע"ש) והנה בענין נתינת הגט לדעת מר"ן ז"ל בכולהו אין כופין דהגם דדברי מר"ן שכתב בסימן ע"ז בדין המורדת מקורן נובע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' אישות ולדעת הרמב"ם ז"ל כופין מיד באומרת מאיס עלי, מ"מ בענין הכפייה לא ס"ל כוותיה דלא פסק כוותיה רק בענין הממון אבל בענין הכפייה פסק כדעת רבינו תם ור"י והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן והרבה מאחרונים שכולם סוברים שמן הדין אין לכוף על הגירושין כלל בשום אופן שאין אדם מוריש אלא לרצונו וכל הכופה לגרש בשום טענה שבעולם מרבה ממזרים בישראל חוץ מן האסורות לו מן הדין לקיימן:
או אותם שנזכיר בהם להדייא כופין אבל אחרות אעפ"י שנאמר בהם יוציא ויתן כתובה אינו אלא פרעון הכתובה אבל לא לגט וכמ"ש כל זה בב"י סי' הנז' ובמקומות אחרים באה"ע ולכן השמיט מל' הרמב"ם בקצר תי' כופין וכתב במקומ' אם רצה לגרשה וכו' וגם באומרת בע"ל וכו' שכתב אין נותנים לה גט עד אחר י"ב חדש לפי פירוש שני שפירש בדברי הרמב"ם הלכה ט' הרב המגיד ז"ל דמבקשין ממנו שלא לגרשה תוך זמן זה מש' דאם רוצה לגרשם מגרשה בלא כתובה אלא שמבקשין ממנו שלא לגרשה וכו' וגם לאחר י"ב חדש אם לא רצה אין כופין אותו דקי"ל כר"ת וסיעתיה שכתבו דלעולם אין כופין ובפרט בזמן הזה שרבו הפרוצות ומיהו לא הפסידה כתו' אם חזרה רק אחר ארבע שבתות וכמ"ש הרב המגיד שם לדעת הרמב"ם וח"מ סימן ע"ז סק"י וב"ש שם סקי"ג אבל תוך ד' שבתות לא הפסידה, ודלא כמ"ש מור"ם בהג"ה ס"ב דתוך י"ב חדש יכולה לחזור ולא הפסידה כתובתה אלא שמיד אחר ד' שבתות הפסידה כתוב' דתיקנו ד' שבתות תחת פחת שהיו פוחתין לה שבעה דינרים בשבת משא"ך במאיס עלי שהפסידה מיד. ועוד יש ביניהם דבמ"ע תטול בלאותיה הקיימין בין מנכסי צאן ברזל בן מנ"מ בין תפסה בין לא תפסה משא"ך בבע"ל דנ"מ נוטלתן אפילו אם תפסן הבעל וכמ"ש על דברי הרמב"ם הרב המגיד שם ומור"ם ס"ג וח"מ שם סקכ"ד אבל מה שאבד אבד לה ע"ש אבל נצ"ב אם תפסה אין מוציאין מידה, ואם לא תפסה אין נותנים לה וכמ"ש הרה"מ שם, וט' לדבר הביאו מר"ן בכ"מ ובב"י בשם הר"ן ז"ל וז"ל, דדוקא במורדת דבע"ל יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא דבלא תפסה הפסידה ובתפסה לא הפסידה, וטעמו של דבר משום שאינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה מעי' התקנ' ז' דינרים בשבת ולפיכך כיון דקנסוה שתפסיד דין הוא שההפסד מוטל על נכסיה ודין הוא שנאמ' דבלאותיה הקיימין אם לא תפסה אותם הפסידתן. אבל האומרת מ"ע שמיד מבטלת תנאי אישות שבינו לבינה הפסידה כל מה שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דהו"ל כההיא דאמרינן בסוף פרק אלמנ' אם היא זנתה כליה לא זנו, ולפיכך כתב הרמב"ם שתטול בלאותיה ולא חילק בין תפסה ללא תפסה עכ"ל ז"ל נמצינו למדין שהחילוק שבין מ"ע לבע"ל הוא בענין ההכרזה וההתראה והתפיסה, דבע"ל מצריכין בה כל הג' דברים הללו, ובמאיס עלי אין בהם צורך, ומיהו יש חומרא במ"ע מכרעת את כולם. שמיד באומרה מ"ע הפסידה כתו' וכל מה שיש לה על הבעל זולת הבלאות ונכסי מלוג כנ"ל ולא תועיל לה חזרה, משא"ך בבע"ל שלא הפסיד' כתוב' וכל מה שיש לה על הבעל רק אחר ד' שבתות, ותוך ד' שבתות יכול' לחזור ולא הפסיד':
והנה שמעתי מחכם א' זקן מהקבועים לדין שקדמונינו שהיו בעירנו זאת לא היו דנים במורדת כ"א דינא דמאיס עלי אלא שהיו מתרין בה שנים ושלש' פעמים על ידי שלוחי ב"ד שאם עמדה במרדה שתפסיד כתוב'. ובאמת נפלאה דעת ממני אם האמת כמ"ש החכם הנז' א' הרואה וא' השומע תמ"ה תמ"ה יקרא כי הוא נגד הדין והסברא דבמקום שראוי להחמיר עליה ובפרט בזמנינו זה שרבו הפרוצות אדרבא הקילו עליה ולא הצריכו לא תפיסה ולא הכרזה: והנה היה נר' לכאור' לענ"ד לומר דאם אמת כדבריו מנהג נכון הוא כי מלבד שכל המורדות שבזמן הזה כולם רוצים בגט כמו שאומרת מ"ע ומיד מוחלת כתוב' עי' ותוספ' ופחת נדו', ולכן היו דנים בה דינא דמ"ע שאומרת לא איהו בעינא ולא כתוב' בעינא, וכמ"ש הרב"י בשם הר"ן, משא"ך באומרת בע"ל שאינ' רוצה להתגרש מיד וכמ"ש הטור סימן ע"ז עוד זאת אדרבא לכשתידוק אם אמת כדבריו אדרבא חומרא היא ולא קולא. דמה שנשתכרה בהכרזה ותפיס' הפסידתו דתו בכתו' ובכל מה שיש לה על הבעל מיד ולאלתר, ואינה יכולה לחזור:
משא"ך בבע"ל שלא הפסיד' רק אחר ד' שבתות ואם חזרה תוך ד"ש לא הפסיד' כלום ונמצא נזדלזל ונצטער הבעל בלי שום תועלת כלל ואהני רמאה ברמאותיה, אשע"ך החמירו בזה למיגדר מילתא ומ"מ ההתראה הניחוה כאשר היתה ואף שמן הדין במ"ע א"ץ התראה החמירו עליה אולי תחזור או אפשר לומ' דס"ל הכרזה בזמן הזה מילתא זוטרתי היא וכמ"ש הב"י בשם הר"ן בענין מ"ע שכתב דהטם דאין מעכריזין עליה הוא משום דמן הסתם אפילו בכמה הכרזות לא תחזור וגם הבלאות ראו והנה הנשים אינם מורדות עד שתופסין לכן דנו בכל דינא דמ"ע (ז) כ"ז היה נר' לכאור' להליץ בעדם אם אמת הוא כאשר דבר החכם הנז', ועכ"ז לא שוה לנו כ"ז ושוב חפשנו בדבריהם ומצינו שהדבר להיפך שבכל א' היו דנין כפי עניינא מ"ע כדינה ובע"ל כדינה, ואין לנו לבדות ח"ו מלבנו עליהם דברים שלא באו בכתביהם ומדי עוברי בדין זה ראיתי לחקור בלשון הרמב"ם ומר"ן ז"ל שכתבו בבע"ל וז"ל וכן כל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום דלכאורה נראה דלישנא יתירא נקטי בלישנייהו בזה שהרי כבר כתבו דאפי' הקיימים אם לא תפסה אין נותנים לה וא"כ כ"ש מה שאבד מנכסיה אך נר' דאתא לאשמועי' דאפי' תפסה כנגדם משל הבעל מוציאין מידם ושוב אחרי כותבי ראיתי בחידושי הגהות שכ"כ ע"ש וסיים שם וז"ל וצריכים אנו לו' לפ"ז דכשהם קיימים אפילו תפסם הבעל אם תפסה כנגדם האשה מנכסי הבעל מוציאין מידו דאל"ך אדמשמיענו הרמב"ם חידוש זה בנאבדו ישמיענו ג"ך כשהם קיימים דאם תפס הבעל והיא תפסה כנגדם מנכסי הבעל דאין מוציאין מידו ומוציאין מידה מה שתפסה מנכסי הבעל וכ"ש כשנאבדו ועיין שם שהאריך עכ"ל:
עוד ראיתי לחקור בדין מורדת שחזרה כי לא נתבאר להדייא בדברי הרמב"ם ומר"ן אם יש לה כתוב' או לא אם רוצה לקיימה או לגרשה דמ"ש מר"ן במ"ע אם רצה הבעל לגרש אין לה כתו' כלל י"ל דהיינו אם עמדה במרדה ואחר הכפייה להרמב"ם או עפ"י רצונו למר"ן וזה מדוקדק ממה שלא כתב איבוד כתובה כלל גבי מ"ע כמו גבי בע"ל ולא עוד אלא שהקדים בלשונו דין הגירושין ואח"ך דין הכתו' שכתב אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתו' ואם איתא הול"ל אבדה כתובתה מיד וכופין את הבעל לגרש ומר"ן ז"ל דס"ל אין כופין יכתוב במקום וכופין וכ"ז שירצה הבעל לגרש יגרש בלא כתובה אבל מלשונו שכת' אם רצה וכו' אין לה כתובה מש' דכשירצה לגרש הוא דאין לה אבל כל עוד שלא גירש אם חזרה יש לה גם גבי בע"ל שכתב ותאבד כתו' ואין לה כתו' וכו' י"ל דהיינו כל עוד שלא חזרה אחר ד"ש אך אם חזרה אחר ד' שבתות אפשר שיש לה כתו' דמ"ש מור"ם שם בהגה ולאחר י"ב חדש לא מהני חזרתה וכו' היינו לדעת הרא"ש דס"ל תוך י"ב חדש לא הפסידה כלום ואפי' לא חזרה אם רצה לגרש יפרע כתוב' אבל לדעת הרמב"ם ומר"ן דס"ל דאחר ד' שבתות מיד הפסיד וכמ"ש הרה"מ לא נתבאר אם היא יכולה לחזור אחר ד' שבתות ולא הפסידה או לא אך נראה דמהרא"ש נלמוד לדעת הרמב"ם דלהרא"ש אחר י"ב חדש לא תועיל חזרה וא"ך ה"ה אחר ד' שבתות להרמב"ם לא תועיל חזרה דאחר י"ב חדש להרא"ש היא באחר ד' שבתות להרמב"ם. וכן מפור' בהגס"מ והביא דבריהם הרב"י בסימן הנז' וז"ל אם חזרה בה ממרדה קודם כלות כתובתה לא הפסידה אבל אם מרדה כ"ך עד שהפסידה כתו' כתב הר"מ דהוי פשוט דאפילו הדרא בה אין לה לא כתו' ולא תנאי כתו' הרי דההגבות כתבו כן כן לפי תקנת חכמי המשנה שפוחתין לה לשבוע שבעה דינרים עד כלות כתובת', ומינה דלפי תקנה אחרונה שעליה בנה יסודו הרמב"ם ז"ל דאחר ארבע שבתות הפסידה כחובת' דינא נמי הכי דלא תועיל חזרה וכן מדוקדק ג"ך מדברי הרה"מ שם הלכה ט' וז"ל, ולדבריהם דין המורדת לאחר ארבע שבתות והמלכה ב' הספידה כל כתו' עיקר ותוספת וכו': משמע דמיד אחר ארבע שבתות הפסידה ולא תועיל בה חזרה וא"ך אחר שביארנו דבבע"ל אחר ד' שבתות הפסידה מיד ולא תועיל לה חזרה ממילא פשיטא דגם במ"ע הפסידה מיד ולא תועיל לה חזרה ועיין להרדב"ז סימן שס"ד באשה שאמרה מאיס עלי ואינה רוצה לא בו ולא בכתובה והתרו בה ואמרו לה דעי שהפסדת כתובתך ואף עפי"ך לא חזרה ובעלה לא רצה לגרש ואחר כך חזרה בה ורוצה שתהיה כתובתה בחזקתה כאשר בתחלה והבעל אומר כבר הפסדת כתו' ואין לך אלא מנה לפי שאסור לשהות וכו' והשיב הרב וז"ל אשה זו אין לה כתו'. שהרי הפסידה אותה בשעה שאמרה איני רוצה לא בו ולא בכתו' דאין לך מחי' גדולה מזו וכבר ידעת כי מחי' א"ץ קנין, ואפילו לא אמרה בהדייא הכי אלא שהתרו בה דעי שאם לא תחזרי בך הפסדת כתו' והיא עדיין במרדה הפסידה כתובתה ואעפ"י שהיא רוצה לחזור עתה אינה חוזרת לכתו' אלא כותב לה כתו' חדשה כפי מה שנתפשרו וכו' ובתוך התשו' כתב וז"ל א"ך לדעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל דהפסידה מיד הפסידה אע"ג דחזרה בה לאלתר. כל אשה אתייא לאיערומי ואפילו דמ"ע: תטעון בע"ל ומצע"ל ותשהה יב"ח ותחזור בה וכן תמיד ונמצאת מורדת כל הזמן ואינה מפסדת כלום, וזו ראיה גמור' לדין זה וכן דקדקתי מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב פי"ד מהלכו' אישות וז"ל אם עמדה במרדה ולא חזרה בה נמלכין בה ותאבד כתו' ולא יהיה לה כתו' כלל ע"ך, וכיון דכתב ואתבד כתוב' ל"ל למיכתב ולא יהיה לה כתוב' כלל:
אלא אתא לאשמועינן דאפילו אם הדרא בה אחר המלכה אין לה כתו' כלל וא"ת כיון דאין לה כתו' היכי משהינן לה יב"ח דהא אסור לעמוד עם אשתו בלא כתוב':
הא לא קשייא דהם אמרו והם אמרו א"ן שלא אסרו אלא שלא יבא עליה וכו', וכן הדין באומרת מ"ע והתרינו בה ואמרה אפי"ה איני חפצה בו הפסידה כתו' מיד, ואע"ג דאנן לא כייפינן ליתן גט משום חשש שמא עיניה נתנה באחר מ"ם דין כתו' לא נשתנה עכ"ל הרדב"ז ז"ל הרי להדייא דבבע"ל הפסידה מיד אחר ד"ש ואף אם חזרה לא תועיל לה חזרה ובמ"ע הפסידה מיד אחר ההתראה ולא תועיל לה חזרה:
וכ"ך מורים ז"ל בד"מ ע"ד ההגהות הנ"ל שהעתיק הרב"י וז"ל וכ"ה בהגמרא דכתובות דף קמ"ט ע"ב וכ"ה בהר"ן דתצ"ו ע"ב פ' אעפ"י, וכתב דאין חי' בין מורדת מחמ' מ"ע או לא דבכל ענין אינה יכולה לחזור לאחר שהפסידה כתוב' ע"ך. וכ"ך הב"ש סקי"ז דבר שמואל (טו) וז"ל וכשאמרה מ"ע אז כל שעה יכול לגרשה ואין לה כתו' ודינה כל שעה כמו מורדת דבע"ל אחר י"ב חדש ע"ך ויש לדקדק בדבריו ז"ל דהול"ל אחר ד"ש וכמו שה"ה לדעת הרמב"ם ז"ל:
אכן נר' דלס' הרא"ש והרשב"א שהביא מור"ם קאמר הכי ולא לשיטת הרמב"ם וכמ"ש הוא ז"ל לעיל מזה בס"ק י"ג ולקמן סקח"י. ומה שדקדקנו בדברי הרמב"ם ומר"ן שהקדימו דין הגירושין נר' דלהרמב"ם ז"ל דינא דכופין אותו לגרש חביב ליה לאקדומי דחידוש הוא וכמ"ש התוס' בריש שבת על משנ' א' יציאות השב' וכו' דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דמלאכה גרועה היא וכן דרך הפוס' בכל מקום לתרץ על כיוצא בזה וגם מר"ן ז"ל לפי שתפס לשון הרמב"ם לא היפך הסדר רק ששינה כופין דקאמ' הרמב"ם באם רצה וכו' והודיענו בזה ג"ך החילו' שבין מ"ע לבע"ל דבמ"ע אם רצה לגרש מיד יגרש ואין לה כתוב' כי מיד אבדתה ובבע"ל שאין הגירושין תלוים בידו אין לה כתובה רק אחר דיש. ומעתה אחר שביארנו דין הכתוב' נתנה ראש לבאר דין הממון והוא מה שביד האשה מנכסי הבעל ומה שביד הבעל מנכסי האשה אימת היא מחזרת את שלו במ"ע ונוטלת את שלה ממנו שגם זה לא נתבאר להדייא בדברי הרמב"ם ומר"ן וצריכים אנו לבארו והנה לפי העולה בידינו שאין תועלת בעיכוב הגט לענין כתובה אלא שמיד הפסידה כתוב' אפילו קודם הגט ומה שהקדים אם רצה הוא לפי מה שתפס לשון הרמב"ם וכמ"ש א"ך ה"ה נמי בדין הממון דהגם שהקדים אם רצה לגרשה קודה שכתב ותטול בלאותיה וכו' אין מזה ראיה לומר דלאחר גירושין הוא שנוטלת. כי כבר אמרנו דמר"ן תפס לשון הרמב"ם, והרמב"ם איידי דחביב ליה אקדימיה אלא דמ"מ אכתי נוכל ללמוד זה מדין בע"ל שכתב הרמב"ם ומר"ן ז"ל וז"ל המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש תחזיר כל דבר שהוא של בעל וכו' אבל נכסים וכו' אם תפסה אין מוציאין וכו' הרי דמדקדוק לשונו שכתב כשהיא יוצאת וכו' מבואר להדייא דבע"ל אע"ג שהפסידה כתו' מיד אחר ד"ש וגם עברו יב"ח שעשו לאיחור הגט עכ"ז לא תחזיר כ"א כשהיא יוצאה בגט דאל"כ מאי כשהוא יוצאה דקא' וא"כ נילף מינה בפשיטו' דגם באומרת מ"ע אינה מחזרת ונוטלת רק עד זמן הגט ומ"מ אכתי יש לדחות דלענין מה שהיא מחזרת מנכסי הבעל הוא דכתבו הרמב"ם ומר"ן ז"ל הכי בבע"ל אבל בזו שנוטלת את שלה מתחת יד הבעל מיד שהפסידה כתוב' נוטלת את שלה וא"ך אין ללמוד מבע"ל רק החזרת ממון הבעל אבל הבלאות יחזיר מיד וז"ל הרב מהריק"ש ז"ל בהגהותיו שכתב ע"ד מר"ן הנז' דאם רצה וכו' מהרי"ל העלה בתשוב' סי' ל"ו דלענין ממון הדין קיים אפי' לדידן דקי"ל דאין לכוף על הגט ומוציאין מידו כל הנותר על נדו' מיד לדעת הכל ומדקדוק לשון הרמב"ם בדינים אלו פרק י"ד שהוא לשון המחבר ס"ב נראה ברור דלענין החזרת ממון שבידה לא מיהדרא אלא אחר גירושין גירושין זהו שכתב בדין מורדת כשהיא יוצאת לאחר י"ב חדש תחזיר וכו':
משא"ך באיבוד כתוב', גם בדין האומרת מ"ע כתב קודם דין הגירושין גם הצריך לכתוב כופין אותו לשעתו שהיה די לכתוב כופין אותו ואנחנו נבין דמדלא יהיב לה זמן ודאי מיד קאמר, גם בסוף הדין קאמר שלא נתן לה ע"מ שתטול ותצא ע"ך וכן הקדים המחבר בלשונו ס"ב אם רצה הבעל לגרשה וכו' וכן נוטים דברי הרדב"ז שכתב תרתי לא עבדינן לה לעגנה ושתחזיר לו מוהר שנתן לה עכ"ד, עם היות שלא כתב כן אלא על מוהר שנתן לה וכו', וכן ראוי לדון וכ"ש על כל נדוני', גם מהרי"ל מסכים להשאירו בידה כנ"ל עכ"ל הרב הנ"ל ז"ל, ועיניך תראה דנחית הרב לדקדק כל הדקדוקים שכתבנו, ומתוך דבריו נר' דלא דייק כן אלא לגבי ממון הבעל שבידה, אבל לענין איבוד כתו' ונטילת בלאות נרא' דמיפשט פשיטא ליה שאינם תלוים בגט וכמ"ש ולא דייק כ"א לענין ממון הבעל, והוא דוקא שתלוי בגט והכי דייק על דברי מר"ן שכתב אם רצה וכו' משמע דאם לא רצה אעפ"י שאין לה כתו' ונוטל' בלאותיה, עכ"ז אינה מחזר' נכסי הבעל שבידה, וזהו שכתב הרב נר' ברור דלענין חזרת וכו'. גם הראיה שהביא ממורדת דלקמן אינה אלא לענין זה גם מ"ש שלא נתן לה ע"מ שתטול וכו' הוא לענין זה ומ"ש בסוף דבריו וכ"ש על כל נדונייא גם מהרי"ל וכו' דמש' דאינה נוטלת בלאותיה עצמן אלא שממה שתפוס בידה מנכסי הבעל יש להשאירו בידה נר' דמיירו כשאין האשה מקפדת ליטול בלאותיה עצמן ואומרת שיעור הבלאות שלי אטלם מנכסי הבעל והבעל ג"ך לא איכפת ליה, ולכן אמרו דנוטלת כדי נדו', אבל אנה"ן אם היא רוצה בלאותיה עצמן נוטלתן, וכן נמצא להרב מהריק"ש עצמו בתשובה גבי יבמה שמרדה שאף קודם חליצה נוטלת בלאותיה וזה חידוש גדול למדנוהו מדברי הרב הנז' לטובת האשה דשלה נוטלת ושלו אינה מחזרת עד שעת גירושין ומ"מ מדברי הטור והד"מ ס"ס זה נר' דאף את שלו מחזרת קודם גירושין בטענת מ"ע שכתב וז"ל וז"ל הטור בשם הרא"ש וביאר עוד וכו' והסכימו חכמי אשכנז וכו' ולענין הממון אם הכניס לה ממון והוא עדיין בעין שלא הוציאו יקח כל מם שהכניס לה אבל ממונה ישאר בידה בין נ"מ בין נצ"ב:
ומכל מה שהכניסה לו לא יקח מאומה עכ"ל, וכתב מור"ם בד"מ ובמרדכי פרק אעפ"י האריך בדברי מהר"ם בזה, וכתב דאפי' תוספת מוציאין מידה כל מה שהוא שלו. אבל כל מה שהכניסה לו נותנים לה, ומעגנים לה עד שתתפייס להיות עמו או עד שיתרצה לתת גט וכו' הרי להדייא מדבריהם דבמ"ע נוטלת ומחזרת מיד ומה שהבאנו ראיה מבע"ל שמפורש בה כשהיא יוצאת וכו' נר' דלא דמייא הא להך, ויש חילוק בניהם. וכמ"ש הר"ן ז"ל בלשונו הנ"ל דשאני בע"ל שאינה מבטלת תנאי אישות שבינו לבינה משא"ך מ"ע שמבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה ואפשר שזהו שדקדקו בל' הרמב"ם ז"ל ומר"ן ז"ל וכתבו וז"ל המורדת הזאת דמש' זאת ולא האחרת שאומרת מ"ע דההיא אפי' קודם שתצא מחזרת ודע דמר"ן ז"ל שם שינה הל' מל' הרמב"ם. דהרמב"ם ז"ל כת' אם תפסה אין מוציאין ממנה ואם תפס הוא אין מוציאין ממנו ומשמע דדוקא אם תפס הא אם לא תפס והיא גם היא לא תפסה משתנה הדין אך הריב"ש הביא דברי מר"ן בכ"מ ובב"י כתב דהרמב"ם לא דקדק בזה ואגב שיטפא נקטיה ולכן נר' פשוט שמטעם זה שינה לשונו מר"ן בקצר מלשון הרמב"ם וממ"ש לעיל בשם הר"ן דבמ"ע מבטלת מיד כל תנאי הכתוב' נרא' שגם פירות נכסי האשה אם יש לה יהיו לה מיד, דכיון שאבדה כתובתה נתבטלו כל תנאי הכתובה דומייא דבע"ל דרשהפסידה כתובתה אין לו פירות בנכסיה התפוסים בידה ולא בקרקעות ועיין בח"מ סקי"ב שכתב וז"ל אבל לדעת הרמב"ם כמו שפיר' הרה"מ והרשב"א שאין לה כתו' כלל כל יב"ח, גם תנאי הכתו' בטל וא"ך אין לו פירות עכ"ל ומינה נמי לגבי מאיס עלי דמיד אבדה כתובת' כמו אחר ד"ש דבע"ל דודאי אין לו פירו' ועי' עוד בב"ש סקט"ז בשם הד"מ שסיים שם דלשיטת הרמב"ם אחר ד"ש הדין כן: ועדיין ראוים אנו לחקור אם הכניסה לו מעות ואכלן או אם מכר חפצי הנדו' ואכלן אם צריך להחזירם או לא. וראיתי להרב הגדול מוהר"ר רפאל בירדוגו זלה"ה בחיבורו על הש"ע שכתב וז"ל:
לכאורה נראה דהוי כמו בלאותיה הקיימים:
ולא בא למעט אלא אם כלו או נגנבו או נאבדו:
אבל מה שאכל כיון שלא נגנבו ולא נאבדו ברשותה קיימי וחייב ליתנם אך לקמן סי' קט"ו ס"ה דזינתה אמרינן שאין לה כתוב', ונוטלת בלאותיה הקיימים וכתב הרב ח"מ שם סק"ך שאם נגנבו או נאבדו פטור ואם אבדו בפשיעת הבעל כתב ב"ח שחיי' וסיים שם אבל אם מכר נ"מ שלה ואכל הדמים חייב לשלם וצ"ע למה לא אמר כ"א נכסי מלוג ולא נצ"ב ונראה מדעתו ז"ל דנצ"ב כיון שהם ברשותו ואכלם פטור מלהחזיר כיון דברשותו ובאחריותו הם וכשמכרם ואכל דמיהם הו"ל כאלו נאבדו מן העולם שהרי אינו חייב להחזירם לה זולת אם גרשה מדעתו והכי קי"ל בסימן צ' דנכצ"ב אם מכרן או משכנם הבעל מה שעשה עשוי משא"ך בנ"מ שמחויב לה בעודה עמו ויכולה לתובעו בהם בלא גירושין ולפי"ז צ"ל דמ"ש הב"ח דאם נאבד בפשיעת הבעל דחייב היינו בנ"מ דוקא. ולא בנכסי צ"ב ועליהם נמי השיבו דעמו במלאכתו ומ"מ נרא' דאם המעות בעין או דבר הבא מכחם שנתברר שקנתה אותו מכוחם חייב להחזיר ואם בלאותיה נתייקרו כגון שנשומו ב"ק ועתה שוים ק"ק לא תטול כ"א ק' והשאר יטלהו הבעל, וצ"ע אם אמרה כלי אני נוטלת והוא אומר ליתן דמים ונרא' שדינו כמ"ש לקמן ס"ג ואף דהכא מורדת יש בה משום שבח בית אביה ומעשה היה והכניסה לו מעות וקנה הוא בהם חפצים ומרדה ואומרת כלים שקנית במעותי אני נוטלת והוא אומר ליתן דמים ונר' שאין בזה משום שבה שבח בית אביה שכיון שלא הכניסה כ"א מעות יכול ליתן לה מעות והוא יטול החפצים עכ"ל הרב זלה"ה. ואחר נשיקת עפר וכו' דברי הרב ז"ל לא זכיתי להבינ' כי מדבריו ז"ל נר' דבמורדת דמ"ע מיירי וא"כ הוא אכתי צריך ביאור דאם בנותנת אמתלא לדבריה מיירי הרי דינה מבואר בטור ובדברי הרב ב"י מהרי"ף ומהרא"ש ומתשו' הרשב"א ומהר"ם מרוטנבורק והביאם מור"ם ג"כ בס"ג ועיין שם בדבריהם ז"ל דדין זה שהביא מור"ם הוא דוקא במ"ע וכ"כ הרב ב"ש שם סוף ס"ק ז"ך ואם באינה נוטלת אמתלא שלדעת כמה פוסקים דיינינן לה כדין בע"ל הרי מבואר דינה בריש דברי מור"ם ס"ג דעל דברי מר"ן שם שכתב בנצ"ב אם אבדו אינו משלם סיים מור"ם שם שכל זה בנכצ"ב אבל נכסי מלוג שלה ברשותה הם והיא נוטלתה ופשט דבריו ז"ל מוכיחי' לכאורה דיש חילוק למעליותא בין נכ"מ בין נצ"ב דנצ"ב שהוא חייב באחריותם פטור מלהחזיר אם נאבדו ונ"מ שאינו חייב באחריותם ויכולה לתובעו בהם אפי' בלא גירושין חייב בהם אם נאבדו דאי לא תימא הכי למה לא כלל מר"ן נ"מ עם נצ"ב כמו שכללן בדינא דמ"ע ס"ב וגם מור"ם אם דעתו לומר דגם נ"מ אם נאבדו פטור בקצרה הול"ל וכן הדין בנ"מ ומה לו לחלק בלישנא דמשתמע למעליותא גבי נ"מ ואם נאמר דמר"ן לא הוצרך לבאר דין נ"מ משום דס"ל דנלמדין מכ"ש שאם נכצ"ב שחייב באחריותן פטור מהם אם נאבדו כ"ש נ"מ דברשותא קיימי ואינו חייב באחריותם ס"ס דברי מור"ם ללא צורך ואם באנו לפרשם כמובן מדברי מר"ן דנלמדים מכ"ש ס"ס לשונו אינו מדוקדק והול"ל וכ"ש נכסי מלוג דברשותה קיימי ומה לו להאריך בלישנא דאתי' מיניה לידי טעות ושגיאות. וא"ת דמור"ם לא נחית אלא לענין חזרה שמחזירם לה אפילו הם תפוסים בידו והיינו רביתייהו אבל לענין בלו ונאבדו נשאר הדבר כפי המובן מדברי מר"ן דילפינן להו במכ"ש מצ"ב וזו ואצ"ל זו קתני ס"ס מסתמיות דבריו שלא חילק בנ"מ בין נאבדו בין ללא נאבדו נוכל לומר דאם מכרם והונחו אצלו המעות יחזירם דכי היכי דאמרינן דמחזיר מה שהוא בעין אפי' תפוס, גם הבא מכחו יחזיר ומינה דלא מצי טעין שאכלם וכ"ש אם עשיר שאינו צריך להם וא"כ כ"ש הוא לאומרת מ"ע דודאי נימא הכי ועל הכל ראוי לדקדק מאיזה טעם יפול לנו הספק לדון כן באומרת מ"ע ונותנת אמתלא לדבריה:
לדעתי המעט דמה שלא ביאר מר"ן בבע"ל דין נ"מ הוא משום שכבר ביאר דינם במ"ע דאם במ"ע דאפי' תפס מפקי' מיניה ביאר בפי' שלא תטול כ"א בלאותיה הקיימים כ"ש בבע"ל דלא מפקינן מיניה דודאי לא תטול כ"א הקיים מנ"מ אלא דעכ"ז ראוי לחקור דממה שכתב להדייא בבע"ל דאם נאבדו אינו משלם, ובמ"ע לא כתב דין נאבדו משמע שדעתו לחלק בהם דאל"ך רבותא טפי הו"ל לאשמעינן גבי מ"ע. דאף דקי"ל דאפי' תפס מפקינן מיניה, עכ"ז מה שאבד אבד לה ומינה נשמע בכ"ש גבי בע"ל דקי"ל דאם תפס לא מפקינן מיניה דודאי כ"ש אם נאבדו ואף שכבר ביארנו לעיל טעם למ"ש מר"ן כאן וכן כל מה שאבד בשם הרב חידושי הגהות, מ"מ אותו תירוץ לא יצדק רק גבי בע"ל דלא יהבינן לה בלאות רק אם תפסה אבל גבי מ"ע דקי"ל דאפי' תפס מפקי' מיניה. אדרבא הו"ל להודיענו בו דין נאבדו, אשר מזה נר' לומ' דמר"ן ז"ל מצד שהלך בזה בשיטת הרמב"ם דהפסידה מיד כתו' נגד כמה פוסקים דס"ל דבתוך יב"ח לא הפסידה כלל ותטול כל מה שהכניסה לו מושלם וכמ"ש בב"י לכן הניח הדבר לגבי מ"ע בסתם לענין אם נאבדו, לפי שמשתנה סדין בזה בין נותנת אמתלא לאינה נותנת, ולזה הוצרך מור"ם לבאר בסעי' ג' דין הנותנת אמתלא והוא מ"ש בסעיף ג' ודין שאינה נותנת אמתלא אין צורך לבאר בו כל זה, ביען שרוב הפוס' ס"ל דדנין לה כדין בע"ל. ואמת שרבותינו האחרונים ז"ל חלוקים בזה בדעותיהם, ולפי מאי דקי"ל דדבר שלא גיל' דעתי בו מר"ן בקצר נקיטינן כמור"ם נר' דודאי אזלינן בזה אחר דעת מור"ם, כ"ש שראינו להרבה פוסקים דס"ל דאף שמר"ן נגרר בזה אחר דעת הרמב"ם לענין ממון אפשר שלא נגרר אחריו:
ושו"ר להרב ב"ש בסוף סקז"ך שכתב וז"ל ודינא דמתיבתא דוקא במ"ע ולא במורדת דבע"ל וכו' וטעם תקנה זו מבו' בפוס' כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה, משו"ה תיקנו שישלם נכסי צ"ב וכבר כתבתי בסי' ע"ה בשם המפרשים דאיירי כאן במה שכלה מחמת שלא שמר כראוי או נגנב או נאבד משום הכי בנ"מ פטור ובנצ"ב צריך לשלם אבל אם שנח בהם יד אז הוא להיפך דבנצ"ב שהם כשלו וראוי להשתמש בהם כפי מה שירצה פטור, ונ"מ חייב לשלם אם לא נשתמש בהם כדינו ואכל הפירות עכ"ל:
וכ"ך בסוף הסי' בקיצור דיני מורד ומורדת דגבי בע"ל ביאר דאף אם תפס נ"מ מחזיר לה וגבי מ"ע ביאר דמה שכלה מנכסי צ"ב מחמת שלא שמר כראוי או נגנב או נאבד חייב לשלם ונ"מ פטור, ואם כלה מחמת שלא נשתמש בהם כדינו אז בנצ"ב פטור ובנ"מ חייב וסיים שצריך להחזיר לה אפילו מעות הנדו', ומדבריו הללו מוכח להדייא דבמאיס עלי חייב בגניבה ואבידה בנצ"ב, וא"ך כ"ש אם אכלם ובנ"מ פטור מגניבה ואבידה והיינו משום דברשותה קיימי ואם לא נשתמש בהם כדין חייב בנ"מ ומינה דה"ה דבר הבא מכחם. וכגון שמכרם והמעות אצלו וכמ"ש מור"ם ולא חשבינן לה כזינתה שנזכר דינה בסימן קט"ו דהתם אפילו נאבדו בפשיעת הבעל פטור ואינו חייב אלא בנכסי מלוג אם מכרם ואכלם דהוי עלייהו כגזלן וכאיניש בעלמא דמי וגם הכא ודאי חייב אם אכלם מטעם זה, ועיין להרב המאסף אות מ"א מהגה"ט כתב דמעות הנדוני' עצמם שנתנום לו להסתחר בהם נוטלתם, ושם כתב שהאריך בזה בתשובותיו ומ"מ מדבריו נלמוד דה"ה הבא מכוחם. ואף שהתשוב' אינה מצוייה כעת בידינו מ"מ נוכל לומר דהיינו טעמא משום משום דמוכחא מילתא שלא נתנתם לו על דעת שילכו לאיבוד אלא להסתחר בהם ולהרויח ומשו"ה מחזירם ומינה דה"ה נמי באיש עשיר שמן הסתם לא הניחתם בידו על דעת לאוכלם:
עוד חזרתי על המקרא לענין הכרזה דבע"ל כי ראיתי בכמה כתבים שלא היו נזקקים להכרזה אפילו בבע"ל אלא שהיו מתרים בה פעמים שלש ואח"ך כותבי' לבעל שרשאי לישא וכו' והרבה חקרנו בזקנים אם היתה שום הכרזה מעולם על זה ואמרו שמעולם לא שמעו זה ועתה ראיתי להרב הנ"ל בחי' הנ"ל שכתב וז"ל ומעולם לא ראינו ולא שמענו מי שעשה הכרזה זו ונר' שאין זו אלא עצה טובה ומי שלא ירצה לא יעשה שהכל לפי ראות עיני הב"ד ונראה לחכמי הדורות שזה טורח גדול לב"ד שיכריזו על אשה פחותה בבה"ך בתוך קהל ועדה. שהכרוז אינו אלא ע"ד נכבד שיעשוהו הקהל לשומעים ומה זה להשמיע בתוך קו"ע על אשה נקלית ופחותה. וכל העם יאמרו תבטל במיעוטה ומה לנו ולגירושיה ולכן המנהג הוא להמלך בה ד"ש ב' וה' ואז הפסידה כתו' ואם קבלה קנין ומחלה לו בכתובה א"צ ד"ש עכ"ל ז"ל ובזה תנוח הדעת למה שראינו ושמענו שלא היו מכריזין וחזי מאן גברא רבא דקא מסהד עלה זהו מה שעלה במצודתי בדין זה במורדת בחברת הרב מוא"ח כמוהר"ר אברהם עמאר נר"ו וגם הרב כמוהר"ר שאול אב"ד נר"ו היה בכאן במחז"ק והסכים גם הוא לכל הכתוב לעיל וקלסיה וצויי"מ וימ"ן אכי"ר ולרח"ף בחורף תרי"ט לפ"ק וקיים:
שמואל עמאר:
אח"ז ראיתי להרב מהריק"ש סימן הנז' ס"ג שכתב וז"ל תפסה וכו' אעפ"י שגם הבעל לא תפסם נותנים לה היה בנכצ"ב קרקע היא נוטלתו כלום וכו' ובנ"מ לא הפסידה כלום ע"ך. משמע מזה דכל מה שאבד מנ"מ לא הפסידה ממנו כלום וראוי לחוש לדעת הרב מהריק"ש: