שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
אה"ע · סימן יז
שאלה בדין בעל שרצה לגרש ואין לו במה לפ' כתובה ואומר שיסדר כל מה שיש נו, והשאר תזקפנו עליו בחוב לכשתשיג ידו אם הדין עמו או לא: גם יתבאר שם אם נקוש"ח הבעל לגרש ומתה האשה אם יורשי' אותה יורשיה שיש לה מאיש אחר או לא. תשובה הנה מרן בב"י סי' קי"ט העלה דראשונה לא יגרשנה. אלא א"ך מצא בה ערו"ד או פריצו' או שהיא רעה בדעותיה. ושניה אם שנאה ישלחנה, וביאר שם שסתם שנאה זו לא מצד שמצא נאה הימנה כרע"ק אלא מצד שפשעה נגדו או אפילו הקדיחה תבשילו וכב"ה וכ"פ ג"ך בקצר ומבואר שם בפוס' דרעה בדעותיה היינו שמקשטה וכו' ומהדרא ליה וכו' (ד) ובעלת מריבה שזו מצוה לגרשה אפי' היא ראשונה, והגם שמרן ז"ל אפי' בראשונה כתב וז"ל ואין ראוי למהר לשלחה משמע דאין איסור בדבר אלא עצה טובה, ומרישא דדינא משמע דלעיכובא קאמר כלא יגרש אלא א"ך מצא בה ערו"ד. כבר נתעוררו בזה הרח"מ והרב"ש. שהרח"מ סק"ב יישב דכוונתו לומר אפילו ברצונה דליכא איסורא אין ראוי למהר א"ן י"ל שכוונתו לענין אם היה אופן שמצוה לגרשה, וכגון שהעיד לו עד א' לא יאמין לדבריו ויגרש לאלתר, אלא יהיה מתון בדבר עד שיתאמת לו הענין היטב והרב"ש סק"ג כתב בדרך אפשר דתפס לישנא דקרא ערות דבר והיינו ערוה או דבר כב"ה ומשו"ה כתב דאין ראוי למהר והכוונה אעפ"י שמותר לגרש משים דבר לחוד מ"מ כיון שהמזבח מוריד עליו דמעות אין ראוי למהר. באופן שלדעת כולם ועמהם גם מרן ז"ל בב"י ובקצר אף דהלכה כב"ה מ"מ ראוי להחמיץ הענין בראשונה עד שתהיה הסיבה שראוי לגרש עליה ברורה וכמ"ש ולא למהר לשלח' בלי הבחנה ובלי טעם כדורות הללו: וכ"ש שלענין פרעון כתו':
כמה פוסקי' ס"ל דאין לו לגרש עד שיפ' כתו', ולא מצינו למרן ז"ל דאנן גרירי בתריה שפסק כסברא זו שיגרש ויפרע הנמצא בידו והמותר לכשתשיג ידו רק באותם שכופין אותם לקבל גט וכההיא דסימן קי"ז סי"א דאשה נכפית שפסק שם מרן בשם הרא"ש שכופין אותה לקבל גט ויתן הנמצא בידו והמותר לכשתשיג ידו ואם תמאן לקבל גט ימנע ממנה שכ"ו ועיין שם שכתב מור"ם דאפי' חרם רבינו גרשום אין ע"ז, ומדנקט דבריו מרן ז"ל בענין זה דוקא שמתגרשת מה"ד משמע דזו דוקא הוא דאית בה דין זה, אבל במגרש לרצונו לא יגרש עד שיפ' כתו':
דאל"ך רבותא טפי הו"ל לאשמועינן, דאפי' במגרש ברצונו בלתי מום דינא הכי ומינה דכל שכן למתגרשות מן הדין:
גם מור"ם שם החמיר טפי וכתב דדוקא במום גדול שאלי היה באיש היו כופין לגרש מדין הש"ס אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרש אלה דאין כופין אותו להיות עמה משום דמאיסא ליה ורוצה לגרשה ולפרוע כתוב' ע"ך. דקדק בלשונו ונקט ורוצה לגרשה ולפרוע לה כתובה להודיענו שאפילו מאיסא ליה אין לו לגרש בלי פרעון כתובה ומינה דכל שאינו יכול לגרש מדינא אין לו לגרש רק בפר' כתובה:
וב"ך הרח"מ שם סקכ"ב ע"ש, ועיין עוד להרב"ש כם ס"ק כ"ה, דאם אינו רוצה לתת כתובה כופין אותו להיות עמה, גם בסי' ק' ס"ה כתב מור"ם בשם הרב"י בשם תשובה הרשב"א דאם שלח לה גט למקום הנשואין הולכין אחר מקום הנשואין ומדבריו משמע שגם מרן מודה בזה וא"ך צ"ל נשמע מינה דכל שאינה חייבת לקבל גט רק שהוא מגרש לרצונו חייב לפרוע לה כתו', ועיין ג"ך להרח"מ שם ס"ק ז"ך:
גם בב"י סי' קי"ט כתב וז"ל:
כתב בתשובת הרשב"א סימן סי' אלף רצ"ד שמעתי משם הגאון שאין אדם רשאי לגרש אם אין לו לפרוע כתו', וכ"מ לרב אלפס בתשוב' והביא ראיה מדתנן לקתה חייב לרפאתה, ואם אמר סרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה רשאי, אבל שלא בכתו' אינו רשאי:
ואם לא קיבל עליו את הדין מנדין אותו וכ"ך הר"ש בר צמח בתשו' ועי' בתשו' הרא"ש שהבאתי בסוף סי' קי"ז עכ"ל, ותשו' הרא"ש הנז' היא שפסק בסי' קי"ז סי"א כנ"ל והנם מפשט דברי הרא"ש והרשב"א הללו אית לן למימר דלא פליגי דהרא"ש מיירי באותן שחייבו' להתגרש מדינא דומייא דנכפית והרשב"א איירי במגרש לרצונו בלי טעם אלא דבדעת מרן בחילוק זה, איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דממ"ש ועיין:
מש' דהרא"ש סובר הפך מהרשב"א, ואיכא למימר ג"ך דרצה לרמוז על אותם שמתגרשות מן הדין להורות דהא כדאיתה והא כדאיתה ומזה ג"ך נוכל לומר דהיינו טעמא דמרן שלא הביא בשה"ט רק ההיא דהרא"ש כי היכי דלוכח מינה דכשמגרש לרצונו בלתי מומין לא יגרש עד שיפרע כתוב', וכדעת הרשב"א בתשובה זו, וכ"ך ג"ך הרח"מ שם סק"ה דהרא"ש מיירי במום גדול דמן הדין חייבת לקבל גט) אבל במוציא לרצונו אפשר דהרא"ש יודה להרשב"א. אלא שסיים שם דמדברי הריב"ש סימן צ"א, משמע קצת שתקבל גט ואח"ך התבע כתו' ואינה יכולה לעכב מלקבל גט עד שתהיה הכתוב' מוכנת. כי קודם הגט אין לה דו"ד על הכתו' ועי' לעי' סי' ס"ה סק"ה עכ"ל גם הרח"מ סק"ו חילק דהרא"ש מיירי כשיכול לגרש מדינא, דהיינו ששונא אותה ובזיווג ב' איירי ואפי' הרשב"א יודה בזה אך אם אינו ראוי לגרש כההוא דסי' ע"ט דחלתה אינו רשאי לגרש עד שיפרע אלא שגם הוא סיים שם שמדברי הרא"ש שכתב בנכפית אינה יכולה לעכב מצד פרעון כתו' ה"ה כל שרשאי לגרש אינה יכולה לעכב בשביל פרעון כתובה וכ"כ הריב"ש עכ"ל:
ודבריו ז"ל נפלאו ממני דמדבריו משמע שהרא"ש שוה בזה להריב"ש וזה אינו דהרא"ש מיירי בנכפית שהוא מום גדול, וכמ"ש מור"ם ג"כ על דברי מר"ן שהביא בשם הרא"ש סי' קי"ז וכבר הוכחנו שאין לפרש משמעות זו בדברי מר"ן שאם היה דעתו כן רבותא טפי הו"ל לאשמועינן במגרש לרצונו וכמש"ל:
גם מדבריו דסי' ע"ט דחלתה מוכח כמ"ש שהרי אפילו איכא חולי, משמע מדבריו שלא יגרש עד שיפרע ואפי"ה כתב דאין ראוי לעשות כן מפני ד"א, ואם א בחלתה דאיכא מניעת תשמיש פסק מר"ן שלא יגרש ע שיפרע כ"ש במגרש לרצונו בלי טעם וא"כ כיצד נוכל להוציא ממשמעות דברי הרא"ש דפסק מר"ן כוותיה דה"ה כל שרשאי לגרש אינו חייב לפרוע כתובה כמ"ש הרח"מ:
גם מדבריו הללו דסי' ע"ט יש להוכיח כדברי הרשב"א שהרי גם הגאון כל חיליה הוא מההיא דלקתה. גם על דברי מור"ם דאייתינן בסימן קי"ט ס"ו ראוי דבר שמואל (ח) לדקדק דמפשט דבריו במפה משמע דבכ"ג אין הגט תלוי בפרעון כתו', ושם כתוב שהוא מתשו' זו דהרא"ש והריב"ש ולפי מה שכתבנו לעיל שגם מרן פסק לתשו' זו דהרא"ש בסי' קי"ז והוכחנו ג"כ דהרא"ש לא דיבר רק במתגרשות מן הדין דברי מור"ם הללו אין להם מובן ובשלמא מהריב"ש יכול להוכיח כן קצת אבל מדברי הרא"ש לא משמע הכי וכמ"ש והנראה לענ"ד בזה הוא דגם מור"ם אין כוונתו בהג"ה זו רק על אותם שמתגרשות מן הדין והגהתו זאת שכייא על דברי מר"ן דס"ד דאשה רעה בדעותיה שמצוה לגרשה ושאינה צנועה וכו' ושנתגרשה משום פריצות שכל אלו מצוה לגרשם בלי דעתם ועל אלו וכיוצא בהם נקט מור"ם הגה"ה זו ולא במגרש לרצונו כמשמעות דבריו וכן הוא להדייא בדבריו בד"מ שם דעל מ"ש מרן בב"י שם וז"ל ועיין בתשובת הרא"ש שכתבתי בסי' קי"ז סיים מור"ם וז"ל דבמקום שמגרשה מן הדין צריכה לקבל גט, ואעפ"י שאין ו לפרוע כתו' כן הוא בתשובת הריב"ש וכתבתיה בסימן א' עכ"ל הרי דבמקום שמגרשה מן הדין הוא שדבר מור"ם ולא במגרש מרצונו והיינו כהבנת דברי מר"ן ואפי' דברי הריב"ש שאינם כדברי הרא"ש מדבריו הללו מש' שרוצה להשוותם לדברי הרא"ש, ואין כן האמת דאם דברי הריב"ש בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה והוא רוצה לישא א"א ולא אפשר למיקם בסיפוקייהו והיא רוצה להתגרש הוה אמרינן שבזה הוא שכתב יוצא ויתן כתו' אם יש לו ואם אין לו יהיה עליו חוב כתובת' עד שיהיה לו שגם זו ודאי מכלל אותם שמתגרשו' מן הדין כי אינו מגרש גם הוא מרצונו אבל עתה שמצינו דבריו בסתם נשים א"א לזווגם לדברי הרא"ש לשיטה זו דאנן בה קיימי: איברא שמדברי הרב בעל הלבושים סימן הנז' ס"ה משמע דבכל גוונא הדין כך שכתב וז"ל דבר תורה יכול אדם לגרש את אשתו בלא דעתה ואפילו בעל כרחה אבל האיש אינו מוציא אלא לרצונו דבדידיה תלא רחמנא שכן כתיב וכתב לה ונתן בידה, ושלחה מביתו אפי' בע"ך משמע ואפי' אין לו מה לשלם לה כתו' ונדונ' אינה יכולה לעכב משום זה את הגירושין אלא תתגרש ותתבע אותו במה שחייב לה וכו' ע"ך. אלא דדברי מור"ם מיהת יש לפרשם כמ"ש וכ"ש אחר שמצינו שכ"ך להדייא בד"מ:
שבתי וראה דגם מר"ן בבדק הבית סיים על תשובת הרשב"ץ שזכר בב"י וז"ל ואינם נראים דברי סמכא דלא לישתמיט חד מהפוסק' המפורסמים לכתוב כן ואפי' ברמז, והראיה שהביא מדחייא בגילא דחיטתא כמבואר למבין וכמה תשובות כתובים בשם גדולים ואינם שלהם, וכדאמרינן בפ"ב דיבמות לאו מר בריה דרבינא חתים עלה, ועיין בתשובת הריב"ש שכתבתי בסוף סי' א' עכ"ל משמע מזה שמר"ן ז"ל לא הוכשרו בעיניו דברי הרב התשב"ץ שכתב לחזק סברת הגאון ודעתו לפסוק כהריב"ש ואף שי"ל שמר"ן ז"ל לא כיוון בזה בזה אלא לסתור ראיות התשב"ץ ולא לסתור הדין דאל"ך היה לו לכתוב כן גם על דברי הרשב"א שהביא משם הגאון:
מ"מ ממה שסיים ועיין בתשו' הריב"ש משמע דלדינא קאמר ומשמע ג"ך דהר' ז"ל דעתו לו' דהריב"ש הפך מדעת הגאון וזו היא שקשה דאם דעתו לפיסקא דדינא כהריב"ש רבותא טפי הו"ל לאשמועינן אם היה פוסק כוותיה ולמאי איצטריך לפסוק כהרא"ש בניכפת דמשמע בדוקא:
גם למה לא גמגם רק בתשו' הרשב"ץ ולא גם בתשו' הרשב"א בשם הגאון ותשובת הרי"ף ואדרבא הראיה שהביא הגאון מצינו לו בסימן ע"ט שפסקה להלכה גם בסי' ק' הביא מר"ן דע' הרשב"א שמסכמת ג"ך קצת לתשובתו זאת, ופסק' שם מור"ם במפ"ה ע"ש אשר מזה משמע שלא גמגם בראיות אלא הרב התשב"ץ אך לדינא אינו רוצה לפסוק נגד הגאונים והרשב"א. ושו"ר להרב הט"ז גם הוא גמגם בראיות שהביא הרשב"ץ והביא דברי מר"ן הללו דבד"ה, ועכ"ז בענין דינא הסכים לדבריהם. וכתב שקבלת הגאונים תכריע גם הרב מוהריק"ש בהגהותיו על הש"ע דעתו כמ"ש ע"ש:
ומ"מ אכתי יש לדוחה לדחות שכיון שמר"ן בבד"ה גמגם בזה וציין לתשובת הריב"ש הנ"ל מש' שדעתו לפסוק כוותיה אך ידינו נטויה ג"ך לדחותו ולומר שממה שלא פסקה בקצר. משמע שאין דעתו לפסוק נגד הגאונים וכמ"ש ואין ולא ורפייא בידיה ולכן פסק כדברי הרא"ש בההיא דסימן קי"ז וההיא דחלתה דסי' ע"ט להורות דאידי ואידי דברי אלדי"ם חיים וכיון שיש לנו לחלק בדבריהם וכמ"ש באופן שיתקיימו כולם. מחלקין דאפושי פלוגתא לא מפשינן:
וראיתי להרב הכנה"ג בסימן קנ"ד אות נ"ג מהגה"ט שהביא דברי הרב מהרש"ך סי' ק"ד שנסתפק גם הוא בדין זה אפילו בשהתה יו"ד שנים ולא ילדה, והגיה עליו הר' מהר"ש ן' וליסוד ז"ל שיש ראיה ברורה לזה מדברי הגאון שהביא הרשב"ץ ומתשוב' הרי"ף שם וכו' וסיים עליהם הרב הכנה"ג ז"ל וז"ל ונר' לענ"ד שאין ראיה מתשובה זו לפשוט ספיקו של מהרש"ך ז"ל דהרי"ף והגאון והרשב"ץ לא דברו אלא במי שרוצה לגרש בלי טענה, וע"ז פסקו דאע"ג דקי"ל כב"ה שיכול לגרשה כשירצה, ואפי' הקדיחה תב שילו היינו כשיפרע לה כתו' אבל אם אינו פורע לה כתוב' לא יגרשנה ותהא עליו כתו' בחוב לכשתשיג ידו, אבל מי שרוצה לגרש כדי לקיים מצות פו"ר דלכולהו רבוותא חוץ מהר"י מינץ אין חרם רגמ"ה מונעו מלגרשה או בטענה אחרת שיש מצוה בגירושיו. יודו הרבנים הנז' שיכול להוציאה ותהי כתובתה חוב עליו עד שתשיג ידו לא ידעתי למה איצטריך לשלול חרם רגמ"ה בדין זה, ואולי דס"ל דהמגרש בלי טענה חל עליו חרם רגמ"ה ומהאי טעמא פסקו דאם אינו פורע לה לא יגרשנה ואם אמת שכן הוא דעתו לדידן לא קי"ל הכי שלא החרים אלא עד סוף אלף הה' אך האמת הוא דלא היה צריך לכ"ז דלהדייא כתב מור"ם שם בסימן קי"ט ס"ו אחר דבריו שהביא בשם תשובת הרא"ש וריב"ש וז"ל וכ"ז מדינא אבל רגמ"ה החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת ואפילו אם רוצה ליתן לה כתובה אין לגרשה שלא מדעתה ע"ך:
וכבר הוכחנו דמור"ם מיירי באותן שמתגרשות מדינא כההיא דנכפית דנקט הרא"ש, ועלייהו קאי וכ"ז מדינא' וא"ך אין לומר דטעה הפוסקים שסוברים שאין לגרש רק עד שיפרע כתו' הוא משום חרם רגמ"ה שהרי מבואר שהוא מדינא ולא מצד החרם, וגם אם מצד החרם אפי' יפרע אין לו לגרש אלא מדעתה, וכמ"ש מור"ם להדייא וק"ל) וכן מתבאר מהראיות שהביא הרי"ף ז"ל בהא דתנן לקתה חייב לרפאתה אמר ה"ז גיטה וכתובת' תרפא עצמה רשאי הא שלא בכתוב' אינו רשאי. משמע בביאור דדוקא בגירושין שהם רשות מיירי הרי"ף. דבגירושין דמצוה מה ראייה מייתי משם שאין בגירושין מצוה וליכא למימר דהתם נמי איכא מצוה שכיון שהיא חולה יש ביטול מצות פו"ר דליתא חדא דל"ד ביטול פו"ר למי שלא קיים פו"ר שהיא מצות עשה מן התורה ועוד דהתם נמי יוכל לישא א"א ולא יתבטל דלדין הש"ס נושא אדם כמה נשים כמ"ש רוב הפוסקי' והן הן דברי הרדב"ז בח"ב סימן ק"ד שכתב כל אשה ששהתה יו"ד שנים ולא ילדה והוא רוצה לקיים פו"ר זורק לה גיטה ותשאר הכתוב' עליו חוב דבכגון זה לא תיקנו הא' שלא יגרש אלא א"ך יתן כתו' וזה פשוט. וסעד לדברי מצאתי מתשובת הרשב"ץ הביאה הרב מהר"מ מטי ח"ב סימן נו"ן שכתב אפילו אם נתחייב שלא לישא עד שיגרש אם אין לו כדי כתו' ישאר חוב עליו ע"ך. ומשמע מדבריו דאפילו יגרש שלא לרצונה אם אין לו ישאר חוב עליו וכמו שדקדק מהר"מ די בוטון תשוב' ט"ו, וכדי שלא יוקשו תשובת הרשב"ץ אהדדי צ"ל דזו מדברת במקום שמצוה לגרש, ותשוב' שהביא מר"ן בסימן קי"ט מיירי במקום שרוצה לגרש בלי טענה ועוד האריך שם הרב הכנה"ג והביא ג"ך דברי מר"ן בבד"ה הנ"ל ולסוף כתב וז"ל, ומה שנ"ל נכון לענין פיסקא דדינא הוא דאם אין מצוה בגירושין אינו יכול לגרשה ותהי כתובתה עליו עד שתשיג ידו, וכדמוכחי דברי הרדב"ז וכו' עכל"ה ועיין עוד בבאה"ט סימן קי"ט סק"ו:
גם ראיתי להרבני' מוהריב"ץ ומוהר"ר משבי"ר זלה"ה גם הם שכתבו בפשיטות דאין אדם רשאי לגרש עד שיפרע כתוב' ואם עבר וגירש אין למונעו מלישא א"א משום לא תוהו בראה וסיימו שם וז"ל ולפי מ"ש מרן בחמ"ש סימן צ"ט דהנשבע בתק"ח כולל בשבועתו שכל מה שירויח לא יאכיל לאשתו וכו' דמשמע אפי' היא נשואה לו כבר. ק"ו לאשה זו שנשא ולבניה אשר תלד דודאי לא יזונם עד שיפר' לא' כתובת' ואע"ג דבעלמא נהגו האידנא שלא להקפיד ע"ז מ"מ בנד"ז מנהגינו להקפיד להקפיד ולהעמיד הדבר עד"ת ולהשביע שלא יאכיל ולא ילביש האשה ובניה עד שיפרע כתו' הראשונה:
גם ראוי להודיע זה לאשה שנשא שעמ"ך היא נישאת לו ואם קיבלה אין אנו אחראין לה, והמגרש צריך לכתוב עק"ד בעש"ג מסך הנשאר לה בכתובתה שחייב לפורעו לכשיגרש ויונח ביד שליש כפהת"ק גם בפס"ד אחר כתבו כמ"ש הרב המשביר והרב משה אדהאן זלה"ה גם בפס"ד אחר להרב מוהריב"ץ זלה"ה פסק ג"כ כמ"ש ושם ביאר שלא אמרו שרשאי לגרש אם אין לו במה לפרוע כתוב' אלא כשחייבת להתגרש מן הדין כההיא דסוף סי' קי"ז:
אבל כשהגירושין באין מחמתו אינו יכול לגרש עד שיזמין לה מעות כתובתה מושלם, וכמ"ש הרשב"א בשם גאון והרי"ף בתשו' והרשב"ץ סי' רכ"ג והובא בב"י סי' קי"ט ס"ב עכ"ל:
גם ראיתי להרב מוהרפ"ת זלה"ה שהאריך גם הוא בזר וסיים וז"ל ולפי נוסח כתובות דידן שמתנים בפירוש שיפ' לה כל סכי כתובתה ומספר כתובתה נלמוד, וכ"מ להרבנים מוהריב"ץ ומוהר"ר משבי"ר ומהרמ"א זלה"ה, ועכ"ז נכון בעיני לומר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ויהיה הכל תלוי בראות עיני ב"ד שאם רואים בבעל שאין דבר בפיו מה זה היה לו לבגוד בבת בריתו חנם רק שזחה דעתו עליו ותלה עיניו בבנות הארץ יש לב"ד להפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה ולא יגרש רק עד שיפ' לה כל סכי כתו' מושלם עספ"א, ואם ראו שיש אמתלא לדבריו שהיא שנואה לו מצד איזה מום שאינו מתקבל לרוב כל אדם או מצד חסרון דעתה או מצד שטבטה הרע שהיא אשה קשת רוח ובעלת מחלורת וכיוצא אין כופין אותו להיות בניו בני שנואה ולהיות אסור בידה בכבלי ברזל כל ימי חייו ויש להם ליתן לו רשות לגרש ולזקוף עליו סכי כתובת' בחוב אחר שישבע לה שבועת הגאוני' אבל בלא סבה ובלא טעם הדרינן לדינא והיא דעת הרי"ף והרשב"א והגאונים וסיעתם דאייתינן, ולפי נוסח כתובותינו אפילו לדעת הריב"ש וסיעתו וכמש"ל וסיים וז"ל והוצרכתי להאריך בזה לפי שראיתי הדור פרוץ וכל מי שזחה דעתו כליו ותולה עיניו בבנות הארץ ובממון בא בטרונייא על אשת נעוריו כי תמאס לאמר קום לך מביתי והרי גיטך בידך וסכי כתובתיך עלי בחוב לתובעם ממני לכשיזדמנו לי, ולאו עכברא גנב אלא חורא גנב אלו המחזיקים בידם לדונם עפ"י פשט ההגה"ה וענייה זו לשוא שמרה יוצאת חנם אין כסף וכעסתה צרתה הבאה אחריה לאמר אכול ושתה מן הבא בידינו והאחרת תראה רוח תרדוף קדים הלא תראה כמה חששו רז"ל לצער הגרושה בנדון כזה שפסקו בירושלמי אמר רב אחה אמר רבי יוחנן אשה שגירשה בעלה ולא נתן לה כתו' חייב במזונותיה עד שיתן לה עספ"א וכדעת הירושלמי פסקו הרא"ש בפ"ק דמציעא ופרק בתרא דכתו' והעיטור והטור בסי' צ"ג בלי שום חולק וכתב הרא"ש דטעם הירושלמי ליפות כח האשה שיפרעו לה כתוב' בעין יפה ולא יתנו לה על יד על יד ואע"ג דהרי"ף והרמב"ם וסיעתם לא ס"ל כהירושלמי וכן מר"ן דלא אייתי לירושלמי, משמע דפוסק כהרי"ף והרמב"ם, מ"מ נר' לי שבמדינותינו יש לנהוג כדעת הרא"ש שהדבר ידוע דאנן בתר תקנת קדמונינו נ"ן גרירן ולהדייא כתב מהר"ש אבן דנאן, ומהר"ם בנו שכדעת הרא"ש היו נוהגים כל רבותינו שלפניהם ושבימיהם יעו"ש. אבל מה נעשה שלא ראינו מימינו מי שנהג כן, ועיין הרשב"ץ סי' קפ"ג ומ"מ למיחש מיהא בתקנת העלובות הנמאסות בעיני בעליהן, על לא חמס בכפיהין ולבוא עליהם בעקיפין אשר לא כדת ראוי לכל בעל נפש היושב על כסא ההוראה לחוש לתועלת האשה ולא יחרוך רמיה צידו להוציא בת בריתו נקייה מכל והוא ליכול וליחדי עם אחרת ובעת תבוע אותו הא' יפשוט לה הרגל לומר טול טיט שתחת רגלי כי כל עמלי לפי זה אינו מן הדין ולא מן השורה ולכן קם דינא דבנדון כזה אינו יכול לגרש עד שיפרע לה כל סכי כתובתה ותול"מ:
ואחרי מופלג הובא לידי ספר יתר הבז האריכו רבים מרבני תונס בב"ד של ששה להוכיח במישור ככל דברינו, עכ"ד הרב הנז' הנך רוצה בעיניך שגם הוא הלך בשיטתינו. וחיזק בטעם ותבלין כמש"ל:
עוד מצאתי תשו' אחרת להרדב"ז בחדשות סי' תנ"ח שנשאל עוד באשה ששהתה י' שני' ולא ילדה וכתו' מרובה ורוצה לקיים פו"ר לפי שיש עליו שבועה בכתוב' כמנהג והשיב דמתירין לו. והכתו' תשאר עליו בחוב, ואין כופין אותה לשבת אצלו:
שלא נשאת לו אלא ע"ת שלא ישא, ואין מתירין לו לישא עד שיגרש ויסדר מפני תנאי כתו' ואע"ג דתיקנו הגאונים ז"ל שלא יגרש עד שיתן לה כתו': ה"מ בעל כרחה אבל זו רוצה להתגרש והוא רוצה לקיים מצות פו"ר עכ"ל והוא להדייא כמ"ש דהא כדאיתא והא כדאיתא:
אלא דמ"מ לשיטה זו דאנן בה קיימי אין ראיה מתשו' זו דלדידן אם היא מהמתגרשות מדינא אפילו בע"ך יכול לגרש ויפרע מה שיש לו והשאר לכשתשיג ידו שוב חפשתי ומצאתי דבר פלוגתיה דמוהרפ"ת בדין זה הוא הרב הגדול כמוהר"ר רפאל בירדוגו זלה"ה, ודבריו ז"ל הובאו בחיבורו סי' קי"ט ובתשובו' הרב המבי"ן סי' ר"ח, ויען שחי' אינו מצוי ביד כל אדם ראיתי להעתיקו לפניך וז"ל הג"ה סעי' ו' עיין ב"ש ח"מ והפר"ח הקשה מהא דאמרינן נתנני ה' וכו' זו אשה רעה וכתובת' מרובה ואם איתא יגרשנה ותכתוב עליו הכתוב' גם הקשה משולייא דנגרי בפ' הנזקין שהוצרך התלמיד להלוות לו הכתו' ע"ש ואין מזה ריח קושייא שהיו חוששין שמא יגרשנה ותהיה דוחקתו תמיד בכתובתה וזה פשוט גם אפשר שהיה להם בית וכלי תשמיש ואם היו מגרשים היו מנקשים כל אשר להם וישארו נודד' ללחם ושו"ר בפר"ח דחה ככל מה שדחינו, וסיים שכ"ך מר"ן בס' בדק הבית דדבריהם אלו לאו דסמכה וכל הפוסקי' שזכרו זה חולקים על ס' זאת ועיין שם שהפר"ח הסכים על סברתם ואין לנו אלא דברי דברי מר"ן וכמו שסתמה הג"ה ולשון הרבי"ש הביאו בב"י סי' א' משמע שאפי' בסיבה קלה כגון שרצה לגרש לישא אחרת אינו יכול לעכב משום הכתו' ע"ש:
ואמת שדברי מר"ן ז"ל בבדה"ב הם דברי אלדי"ם חיים ולקוצ"ד נראה שהוא דבר ק' לקבל ולא יש כמותו בכל הפוסקים שלא יגרש עד שיתן את הכתו' ואף אם אין לו ואם אין לו מה יעשה:
וראיתי לס' א' נקר' יתר הבז שכן פסקו ב"ד שבמתא תונס יע"א ועשו מעשה אלא שחכם אחד בעל דבר כתב פסק אחד על בתו אחר שגירשה בעלה כמתרעם על ב"ד שכתבו כן על בתו והרשה דבריו לקצת ת"ח והסכימו עמי:
ולקוצ"ד יש ראיה להיפך והוא דבפסחים דף קי"ג ד' אין הדעת סובלתן וכו' ויש אומרים אף המגרש את אשתו פעם א' וב' ומחזירה והא דלא חשיב זה משום דזימנין כתובתה מרובה ע"ך. ואם איתא דלא יגרש עד שיפרע כתובה לא מתרץ מידי אלא ודאי שגירשה וכתב לה כתובה חוב והיא דוחקתו תמיד ומחזירה כדי לנוח מתביעתה:
ועוד תנן בסוף פרק ט' דכתובות הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה. משמע שגירש ולא נתן לה כתובתה ועם שיש לדחות שנתרצית לזה הוא דוחק ומ"מ המנהג פשו' כסברת ההג"ה כשמסדר נכסיו יגרש ואין חשש: ומ"ש אבל רבינו גרשום החרים ועי"ל סי' א' אנן לא קי"ל הכי דלא החרים אלא עד סוף אלף הה' וגם זו בכלל, וכן המנהג פשוט שלא לחוש כלל לחרם ר"ג גם בזה עכ"ד:
ועפ"י דבריו הללו פשוט המנהג כמ"ש הוא ז"ל ועיניך הרואות שדבריו ז"ל נגד כל הרבנים שקדמוהו וכל חיליה מדברי מור"ם הללו ודברי מור"ם הללו כרי גם נושאי כיליו חילקו בהם כמ"ש לעיל והשוו דעת הרא"ש לדעת הריב"ש:
ומזקנים אתבונן במה שראינו שפשטה הוראתו ז"ל בזה מימיו ועד עתה ומנהו והלאה עוף לא צפצף וכו' הא ודאי שנתקבלו בעיניהם דבריו ז"ל כי על כן ראוי לדקדק בדבר היטב עד שיצא המשפט לאשורו, כי באמת כל מה שכתבתי הוא לפי שיטת הפוסקים שזכרנו שראוי ללכת בעקבותיהם. אך מ"מ קושטא קאי שבכל זה לא הונח ודברי מור"ם בקצר דאנן גרירי אבתריה לא נהלמו לי שפשט דבריו מוכיחין. דעל מ"ש מר"ן יכול לגרש בלא דעתה סיים הוא ז"ל ואפילו אם לא ישלם לה הכתובה וכו' משמע דבכ"ג איירי ובפרט אחר שראיתי להלבוש שדבריי מפורשים להדייא בכל גוונא שכ"ך וז"ל דבר תורה יכול לגרש האדם את אשתו בלא דעתה ואפי' בע"ך. אבל האיש אינו מוציא אלא לרצונו וכו' ואפי' אם אין לו לשלם וכו' וקרוב בעיני שאלמלא ראה הרב זלה"ה דברי הלבוש סעד גדול היה לו מהם כי א"א לומ' שהוא היפך מדעת מור"ם וגם דברי הרא"ש בשיטה זו קיימי שכ"ך בתשובה כלל מ"ב (8) והובאה בב"י סימן קי"ז וז"ל. ראובן נשא אשה ושהה עמר יותר משנתים ונודע לו שהיא נכפית. והוציאה מביתו והיא תובעת ממנו שכ"ו והוא משיב שהדבר ידוע שאין הדעת סובלת להסתופף אצלה גם סכנה יש בדבר וחפץ לגרשה וליתן כל אשר לו ועני הוא ואינו משיג ליתן לה כתובתה והשיב דעפ"י תקנ' ר"ג כופין אותה שתקבל גט, ואם תמאן ימנע ממנה שכ"ו ואינה יכולה לו' שאין רצוני לקבל עד שיתן לי כתובתי דזו אינה טענה כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובתה כשאר חוב שהיה מחוייב לה והנמצא אתו יתן:
והמותר באשר תשיג ידו והאריך בדבר עכ"ל:
מדבריו הללו מוכח דלדינא ודאי כך הוא הדין, אלא דבנד"ז שהיא נכפית אפילו לפי חרם רגמ"ה דלא יגרש עד שיפרע ומדעתה בזה לא החרים ולכן הוצרך לבאר לפי חרם רגמ"ה כלומר לא מיבעייא לדינא אלא אפי' לפי חרם רבי' גרשום:
גם דברי הריב"ש הובאו בב"י סי' א' וכתב וז"ל והיכא דלא אפשר למיקם בסיפוקייהו והוא רוצה לגרש כדי שישא אחרת אינה יכולה לתבוע וכו' אלא תקבל גיטה ואח"ך תתבע וכו' ועיין בגוף התשו' ששם מבואר דלענין דינא קאמר:
באופן שהרא"ש והריב"ש שוים בדין זה. ואף דאיכא למימר דמר"ן בקצר אין ולא ורפייה בידיה מצד שחשש לתשו' הרשב"א ס"ס כיון דמר"ן לא גיל' דעתו ומור"ם ג"ד להדייא ודאי דנקטי' כוותיה וכל החילוקי' שזכרו הפוסקים הנז', אין בהם חוזק כ"ך לסתור הדין אלא דמ"מ גם לפי"ז עמד לנגדי התנאי שמתנים שאם ישא א"א וכו' שיפרע לה וכו' ויפטור וכו' וכל תנאם שבממון קיים וכמ"ש הרב מוהרפ"ת זלה"ה בתשו' הנ"ל. וכן מצאתי להרב מהרשב"ד זלה"ה שכתב וז"ל נהגו בעיר הזאת פאס יע"א מימות החכמים השלמים נ"ן שהגרושה תטול בג"ח ובג"ש נוסף על סכי כתובתה וכן ראיתי פסקי דינים לחכמי' שלמים וכן רבים ראשוני' נ"ן ואחרונים שהלכו בעקבותיהם וגם נתנו רשות לאשה שעבר בעלה על תנאי שלא ישא שתגבה כתובתה מכל נכסיו קרקע וטלטל ותעשה בהם חו"ר ואם מתה אינו יורשה אפי' עדיין לא נתן לה גט שכך הוא התנאי שאם ישא וכו':
ועם היות שאין כתובה נגבית מחיים אלא לאח"מ או לאחר גירושין הוסיפו מתקני התקנה שאף אם יעבור וישא ועדיין לא נתן גט חל עליו שעבוד פרעון כתוב' שכל תנאי שבממון קיים, ועיין סעד לזה מתשו' הריב"ש סי' ר"ח ואף אם יטעון שברשות' נשא אשה לאו כל כמיניה להאמינו בזה והגם שאין הנאמנות בכתו' עכ"ז כתבו שאין להאמינו בזה:
ועם היות שהרב מהרי"ט דרבי הוכיח מתשוב' הרא"ש כלל יו"ד סימן ב' שהבעל נאמן בשבועה כבר נתקבצנו כמה פעמים וראינו שאין משם ראיה ואין הנדון דומה לראיה וג"ך לא שבקת חיי לכל בריה שכל א' יטעון כך. ולכן הסכמנו בזה שאם טענה כן תשבע שלא מחלה ותברר לו לו כל מה שבידה ותכלול דלא אתפסה צררי ואולם אם כבר מת הבעל ולא ערערה בחייו מסתמא מחלה כמ"ש הריב"ש בתשו' הנ"ל וכן הלכנו גם אנחנו בעקבותיהם מעב"י עכ"ל, הרי דהגם שמן הדין כך הוא הדין מצד התנאי עכ"ז עשוהו תקנה לדורות כדי שלא ישאר ערעור ואין אנו יכולים לומר שנעלמו מעיני הרב דברים הללו, כי הוא היה בקי בכל דברי בעהת"ק לא נעלם דבר מעיניו' אלא שאפשר שראה דבריהם ולא חש להם מצד דברי מור"ם:
ולא אוכל להתעלם עוד מדברי הירושלמי שהביא מר"ן בב"י סימן צ"ג שלדעת הרא"ש והעיטור כל שלא נתן לה כתו' בלי אי' ועי' חייב במזונותיה והסכימו לזה ג"ך כמה פוסקים עיין בב"י שהביא דברי הנ"י שדעת האחרונים לסמוך ע"ז, ועיין ג"ך להר' הכנה"ג הגהב"י שם בסימן הנז' אות י"ב שכתב שהרב מהר"ש ן' וילסיד ראה בתשובת הרשב"א כדעת הרא"ש והביא ראיה מדאמרינן בפ' הע"י נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתו' מרובה וממעשה דרבי יוסי הגללי עם אשתו והרב הכנה"ג הוסיף ראיה משלו מפ' הניזקין גבי מ"ש על פסוק ועשקו גבר וביתו שאמרו שם מעשה באדם אחד ע"ש ודו"ק ועיין עוד בתשובת הגאונים סי' קע"ו ורי"ב שכתוב כדברי הרא"ש, ועיין בס' נ"מ דרס"ג ורס"ד עכ"ל:
והנה אמת שלדעת מר"ן ז"ל אין נפקותא מזה כי הוא ז"ל פסק כדע' הרי"ף והראב"ד והרמב"ם והריב"ש והרשב"א והרמב"ן דלא קי"ל כדברי הירושלמי הנז'. אך מ"מ לדעת הרא"ש מיהת דס"ל כאן דיכול לגרש בלי כתו' עד שתשיג ידו והלא לדידיה חיי' במזונות ואפשר דמיירי בנתרצית להתגרש ומ"מ מדברי מור"ם לא משמע הכי וצ"ע כי אין הפנאי כעת מסכים ומ"מ לענין דינא הדין דין אמת כמ"ש מור"ם שכפי הכלל שבידינו כל מקום שלא גיל' בו דעתו מר"ן נקיטינן כמור"ם כ"ש עתה שמצינו למר"ן שגיל' דעתו קצת בבדה"ב:
ולענין אם נקוש"ה לגרש ומתה האשה הנה מדברי הר' מהרםב"ד הנ"ל משמע להדייא שתקנו דאם מתה אינו יורשה אפי' עדיין לא נתן לה גט: וראיתי פס"ד בזה להרבני' מוהרמ"ט והר' המרבי"ץ ומוהר"מ ן' זכרי ומוהרי"ט ומוהר"מ אדהאן ומוהר"י בהתית זלה"ה ופסקו שדב"ז לא נתפרש בתק' והעמידהו על ד"ת דהבעל יורש את אשתו דהוייא כמוחלת דסי' ק"ה ס"ה וגם איבדה כתו' בנין דכרין כדאיתא בסי' קי"א:
האמנם ראיתי להרב המבי"ן בסימן רפ"ז שנשאל באשה שנטתה למות ורצה בעלה לפרוע לה כתובתה כדי שלא יחלוקו יורשיה עמו כתקנ' קדמונינו ופסק מדברי מהריב"ץ באלמנה שמתה ולא נשבעה דיורשיה יורשים כתוב' ולא חשיינן להתפסת צררי מצד שצריכה לחלוק עם יורשיה דה"ה נמי בנדון זה אינו מועיל כלום. דאם איתא דיכול לפרוע לה כתובתה דבר שמואל (ט) ולסלקה א"ך גם בזו ניחוש להתפסת צררי אלא ודאי לא חיישינן: דאין אדם יכול לפרוע את אשתו אלא עד שעת מיתה או עד שעת גירושין ע"ך:
והרב מר אביו זלה"ה סתר דבריו בזה. וכתב שאינו כן:
אלא רשאי לפרוע לה כתובתה ופטורים יורשיו מלחלוק. וכן אנו דנין מעב"י ודברי הרב מוהריב"ץ הם בסתם נשים שרובם מעותדים לחלוקה עכ"ל ודבריו ז"ל משמע כדברי הרב מהרשב"ד:
ואמת שדברי הרבנים הנ"ל יש להם סמך מדברי מרן סי' צ' ס"ה דאין הירוש' נפקעת אלא בגירושין גמורי' אך כיון שראינו להרה"ג זלה"ה שכת' שהמנהג להיפך ודאי שלא כ"ך אלא מצד המנהג:
ושו"ר להרב מוהריב"ע וב"ד זלה"ה שכתבו שאם מתה היא תחילה אינו יורשה אך הענין היה במי שנשא א"א עליה ועבר על השבועה ומ"מ כיון שמצינו להרב שהעיד על המנהג כוותיה נקיטינן זהו הנ"ל בזה וצויי"מ וימ"ן אכי"ר. הצב"י שמואל עמאר יצ"ו. הרבנים המובהקים כוללי תהלו' יש' ראשי סנהדראות אשר בעי"ת מקנאס יע"א: