אור ברסלב
שות דבר שמואל אה"ע › סימן טז

שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר

אה"ע · סימן טז

סימן טו

וזה מ"ש אני הצעיר שמואל בזה. השקפתי על דברי שני צנתרות הזהב בזה, והגם שיש ספיקות בדברי הפוס' בענין אם צריך שיחיה הזרע אחר אמו ל' יום ואפי' הוא גדול כמפור' בתשו' הר"ן שהביא הרב"י סי' קי"ח קודם ד"ה מ"ך וכו' ובחי' הרב תי"ט אשר סביב הב"י ובדברי האחרונים מ"מ רוב הפוס' ס"ל שהתקנה שראוי לדון עליה בזה הוא שיחיה הזרע בחיי אמו ואחר אמו ל' יום גמורים וכתקנת טוליטולא שהביא הטור ריש סימן קי"ח וכן העלה ג"ך הר"ן בתשובה הנ"ל ועיין בדברי הרב הסמ"ע בפרישה שכתב שאינו ר"ל שצריך לחיות אחר פטירת אמו ל' יום וכו'. אלא ר"ל שחיה מיום הולדו ל' יום וגם היה בחיים אחר פטירת אמו:

אלא שגם באופן זה שזכרנו חלקו הפוס' בין אם היה כתוב בתקנה שכל שישאר ממנה זש"ק לא יחזיר כלום ליורשיה לאם היה כתוב שיזכו יורשיה אם לא ישאר ממנה זש"ק שאם היה כתוב כלשון רא' על הבעל להביא ראיה ואם היה כתוב כלשון הב' על יורשי האשה שאומרים שאינו זש"ק להביא ראיה כמפורש בתשובת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' יו"ד והביאה הרב"י בסי' קי"ח בב"י ע"ש, ופשוט דתקנת טוליטולא שהביא הטור היא כלשון הרא' הנ"ל שהביא הרשב"א וכבר מוסכם מדברי רבותי' שיסוד תקנת המגורשים בנוי על אדני תקנת טוליטו' הנז' וא"ך גם בתקנת המגור' על הבעל להביא ראיה שאינו נפל וכמ"ש ועליו להביא ראיה ג"ך שדברי בעלי התקנ' מסופקים כי היורשים יטענו שבעלי התק' החמירו דאפי' בנגמר שערו וצפרניו דבר שמואל (ז) ד צריך שיחיה ל' יום, וכמ"ש בהל' יבום זולת אם בעל ופירש ונולד לט"ח כמ"ש בדבריהם:

מעתה לפי יסוד זה שכתבנו נפלו ממילא כל דברי המחלקים בתק', כי בל' התק' מפו' שכוונתם בזרע שיחלוק עמו הבעל הוא שיחיה בחיי אמו ואח"פ שלשים יום:

ואה"נ אם היה כתו' להיפך שמחצית יזכו בו יורשיה אם לא ישאר ממנה זש"ק על יורשיה להביא ראיה מצד שכבר זכה הבעל בכל המעות של הנדונייא, אלא שהתנה שאם לא ישאר ממנה זש"ק יחזיר וא"ך על היורשים האומרים שאינו זרע ש"ק להביא ראיה, וכמ"ש הרשב"א, אבל עכשיו שכתו' להיפך שכל שישאר ולד ש"ק לא יחזיר א"ך עדיין אין לו זכו', ועליו להביא ראיה גם מ"ש מעכ"ת שלא דברו אלא בירושה שבין הבעל והאשה לדידי לא כן הוא. וממקום שבאת, שאם אתה אומר כן איך הרבנים שאחריהם קבעו דבריהם על דברי מרן דסימן רע"ו דמיירי בשאר ירושות. הלא תראה שאחר שהעתיקו דברי מר"ן דסי' רע"ו דקטן בן מו נוחל ומנחיל כתבו וז"ל ודע שלפי התקנה קטן אינו נוחל ומנחיל וכו' דמש' להדייא דגם אשאר ירושות תקנו כן. גם הרב מוהרפ"ת בסי' ר"ז העתיק דברי מר"ן תחיל' וסמך עליו דברי בעה"ת:

גם הרב המבי"ן בחי' על הש"ע כתב כן אשר מדברי כולם מוכח שכוונתם גם על שאר ירושות. וכולם כתבו שם שכן נוהגים:

גם הרה"ג בתשו' צ"ד מוכח מדבריו שלתקנת טוליטול' ותקנת סמגו' בעי' שיחיה ל' יום גמו' שכן כת' וז"ל קטן שחיה אחרי אמו ך' יום והוא בריא לפי הנראה כי יונק כשאר הבריאים ומת מהו שירש אמו להנחיל לאביו תשו' הרמב"ם ז"ל כתב בהל' נחלות הלכה ג' כתב אפי' קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחרי אמו אפי' שעם אח' וכו' וכתב הרה"מ למד זה מהא דתנן וכו' ועיין בהלכו' אבל פ"א הלכה ו' שם מבואר דדוקא שנולד לט"ח גמורים ופי' הגמר' בשם רש"י דלא קים לן דכלו לו חדשיו אלא היכא שלא שמשה עם בעלה כל ימי עבורה עכ"ל וגם סיים דאפילו נפל מן הגג או אכלו ארי דאלו פיהק ומת אפי' רבנן יודו יע"ש, וכן בתקנת טוליטו' ובתקנת המגו' דוקא שיחיה שלשים יום גמורים ומ"מ הרה"מ בהלכות יבום כתב דהרמב"ם מיירי בגמרו שערו וצפרניו ע"ש וכיון באחד מעמודי ההוראה הוא מורינו הרמב"ם ז"ל הפריז כ"ך אפי' לא כלו לו חדשיו מ"מ נקיטינן ככל שנוכל להעמיס בדבריו והוא דאומרו לא כלו לו חדשיו. ר"ל בודאי רק כלו כפי מנהג העולם שבועלים ואינם פורשים. ואז יש ספק שמא כלו לו חדשיו, ואם גמרו שערו וצפרניו בזה נר' דנוחל ומנחיל כס' רבנן. דאי אשת כהן היא אינה חולצת, ומתירין יבמה לשוק ע"י קטן פחות מל' ולזה הרמב"ם לענין נחלות פסק כרבנן עכ"ל ז"ל, וממה שקבע דבריו על דברי הרמב"ם שהביא מר"ן בסי' רע"ו מוכח מוכח להדייא דבשאר ירושות ג"ך איירי וכן הוכיח ג"ך בדבריו שתקנת טוליטו' ותקנת המגורשי' שוים הם ובכולהו בעינן שלשים יום גמורים אלא שממה שראה שהרמב"ם הפריז על המדה לו' שאפי' לא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל רצה הוא ז"ל לפשר בין דבריו לדברי בעלי התקנה:

באופן שנוכל לפרש בדברי הרמב"ם דהוי' מ"ש הרמב"ם שלא כלו ר"ל דלא ידעינן בודאי שכלו כמ"ש בעה"ת רק כמו מנהג העולם שבועלים ואינם פורשים וע"י גמר שער וצפרנים יותר לנו הספק דשמא לא כלו לו חדשיו ורצה בזה לו' שגמר שער וצפרנים ושלמות ו' חדשים שזכרו בהע"ת דמיירי שבעל ופירש כי הדדי נינהו וכיון שאין דבריו ז"ל אלא פשר בין הדין לתקנה, מי שירצה להתעקש ולדון כפשט בעהת"ק ודאי דאין מוחין בידו כי באמת ראוי לדקדק על דברי הרב בתשובה זו שכיון שהודה הוא ז"ל שדברי בהע"ת אינם כדברי הרמב"ם למה הוצרך לפשר דאטו כל תקנה שתמצא היפך הפוס' המפורסמי' נצטרך להשיאה לד"א באופן שישתוו דבריהם והלא רוב התקנו' היפך הדין ומעול' לא ראינו מי ששינה בהם שום דבר להשוותם לדברי הפוס' לענין דינא. ותו בשלמא דברי הרמב"ם שלא ביאר בהם בהדייא שהכרה זו לא שייכא אלא בבעל ופורש שפיר מצינן לפרש בהו דבגמר שער וצפרנים סגי אבל בעהת"ק שביארו דהכרת כלו חדשיו לא שייכא אלא בבעל ופורש מוכח מדבריהם להדייא שמיעטו גמר שער וצפרנים וכיצד אנו נפרש דבריהם באופן שנתמעט מדבריהם, ומ"מ ראוי לעמוד בדין זה לענין דינא שמתוך כך יתברר הדין גם לענין התקנ':

והנה בהלכות יבום סימן קנ"ו פסק הטור ז"ל דזרע הפוטר מן החליצה ויבום הוא שידוע שנולד לט"ח ולא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחר טבילת' או אפילו אין ידוע אם כלו חדשיו וחיה ל' יום אחר שנולד וגם גמרו שערו וצפרניו אבל אם לא חיה ל' יום או אפי' חיה ל' יום ולא גמרו שערו וצפרניו הוי ספק נפל וחולצת ולא מתייבמת עכ"ל:

ובב"י שם הקשה על תוספ' זו שהוסיף הטור דבעינן גמר סימנים אפי' בשהה ל' יום והאריך הרבה ולסוף הניח הדבר בצ"ע ומ"מ אף שבב"י הניח הדבר בצ"ע בקצר השמיט התוס' ומור"ם כתבה בשם י"א וכתב שכן נ"ל, והנה לדעת מר"ן שהשמיטה נקיטינן מיהת דגמר סימנין אינו כשיהוי ל' יום דמה שהשמיטי הוא לו' דלא בעי' כולי האי ל' וסימנים, וכנרא' מדבריו ז"ל בב"י, אלא שר"ל כיון ששהא שלשי' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי אבל לו' דסימנים לחוד הוו כשיהוי ל' זה אינו נר' כלל מדברי מרן: שאם הוא סובר כן הו"ל למכללינהו ולעריבנהו ולתנינהו דאם שהה ל' או שנגמר שערו וצפרניו פוטר מחליצה ויבום ומדלא נקט בלישניה רק שיהוי ל' מוכח דלא השמיטה אלא לו' דשיהוי ל' לחוד מהני:

אבל גמר סימנים לחוד לא הוי כשיהוי ל':

גם לענין הלכה נר' דאף שמרן השמיטם זה בקצר אית לן לאוקומי הלכתא לענין יבום וחליצה כדעת המחמיר דבעינן תרוייהו שיהוי ל' וסימני' כדע' מור"ם בשם הטור וכוותייהו נקיטינן אך לענין ממון ראינו למר"ן בסימן רע"ו שהעתיק דברי הטור ולא דברי הרמב"ם ז"ל והשמיט ואפילו לא כלו. ובב"י לא גילה דעתו כלל רק הביא דברי ה"ה ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל כפי מה שפירש בהם ה"ה ז"ל בענין ממונא הקילו וכללות דבריו הוא דבידוע שכלו וכגון שבעל ופיר' שהוא כנדון בעהת"ק כ"ע מודו שהוא בר קיימא ונוחל ומנחיל ובאם אינו ידוע שכלו כל ששהא שלשים יום או שנגמר שערו וצפרניו אפי' לא שהה ל' יום נוחל ומנחיל אבל אם לא נגמרו ולא כלו אינו נוחל וכו' ומ"מ כ"ז אינו אלא לענין דינא אם אין תקנה אך בנד"ד דאיכא תקנה ומפו' בה דבעינן כלו חדשיו והיינו ע"י שיבעול ויפרוש דהשתא מיעטו לא כלו אפילו גמרו ובעינן שיהוי ל' יום אין אחר התקנה כלום שאם אתה אומר שגם אחר התקנ' בחדא מתרתי סגי שיהוי ל' או גמר סימנין:

א"ך מה חדשו בתק', והלא זהו הדין שהעלה ה"ה לדעת הרמב"ם. ובקושי גדול מצא לפרש דברי הרמב"ם באופן זה, מה שאין נרא' כן לרוב הפוסקים וחוץ מזה אכתי יש להקשות וכי הם באו להקל או להחמיר, הלא כפי הנר' לא באו אלא להחמיר בתקנה ולפי פירו' זה שפירשו הרבנים הנז' לא באו להחמיר כלל אלא להקל כדעת הרמב"ם דאית בה קיוהי טובה לשאר פוסקים, וזה אין השכל סובלו:

ועל הכל אכתי יש לי להבין דברי מרן דסימן רע"ו דכיון שהרה"מ טרח ליישב דברי הרמב"ם שכתב בלשונו אפי' לא כלו לו חדשיו דמיירי בשיהוי ל' או בגמר סימנים וכמ"ש למה הוא ז"ל בקצר לא תפס ל' הרמב"ם כמנהגו ברוב הדינים ובחר בל' הטור שהשמיט תי' אפי' לא כלו לו חדשיו. והלא אם דעתו להקל יותר הו"ל למינקט ל' הרמב"ם שכת' ואפי' לא כלו וכו' דאית בהו רבותא טפי שנוכל ללמוד מהם דאפילו גמר סי' מהני כשיהוי ל' וכמ"ש הרה"מ:

ובאמת דקדוק זה עצום וראוי שיפול לב אדם עליו. והנלע"ד פשוט בזה הוא דמרן ז"ל כיון שראה להרמב"ם ז"ל שהושג בזה מהראב"ד והשגתו קיימת שאפילו הרה"מ הרבה טרח ליישבם ובקושי נתיישבו לו כנ"ל דמיירי בשיהוי ל' או בגמר סי' ולמרן לא ס"ל דגמר סי' הוי כשיהוי ל' וכמו שהכרחנו לעי' מדבריו דהל' יבום, לכן בכוונה השמיט תיבות ואפילו לא כלו חדשיו דנקט הרמב"ם והלך בשיטת הטור, והיינו ודאי מצד דמוקי לדחיית הש"ס כפשטה דקים לן ביה שכלו חדשיו בכל גווני. בשכבר אפילו הרס"מ שנדחק לפרש לדעת הרמב"ם דלאו בכל גוונא אתמר לא פשיטא ליה מילתא וכתב שיש לדחות. ולכן בחר בזה בדעת הראב"ד דמוקי ש"ס דנקט תינוק ב"י נומ' בדכלו חדשיו, וכיון דהאי קטן ב"י דקאמר ש"ס נומ' איירי בכלו לו חדשיו מוכרח אתה לו' דהיינו בבעל ופי' וילדה וילדה לט"ח גמורים דהשתא כלו בודאי או דאיכא שיהוי ל' דלכ"ע מפיק מידי נפל. אבל גמר סי' לחוד לא ס"ל למרן דהוי כשיהוי ל' אם מצד שכבר נתבאר זה מדבריו דהלכות יבום וכמש"ל, ואם מצד דגם מדבריו דסימן רע"ו מוכרחים אנו לומר דלא ס"ל דגמר סי' הוי כשיהוי ל'. דממה שהשמיט גם בסי' רע"ו תיבות אפי' לא כלו וכו' מוכח דמוקי לה בדכלו חדשיו, וכבר אמרנו דלא משכחת לה אלא בבעל ופיר' ושהה ט"ח שלמים או ששהה ל' אחר לידתו דגם היא מפקת לים מידי נפל ולשיטתיה דבהל' יבום אזיל גם בממון ולא כדעת הרה"מ לדעת הרמב"ם דבממון הקילו, וקים ליה בזה כדחיית הש"ס דקי"ל בים שכלו חדשיו בכל גוונא איירי וכן היא ג"ך דעת הטור:

מעתה כיון שמר"ן גם הוא יש להוכיח מדבריו כן וכמ"ש הוו דברי מר"ן ותקנת המגו' כי הדדי נינהו וכיון דתקנתא קיימא גם לדינא לדעת הראב"ד והטור ומר"ן וכמ"ש תו ליכא למי' דס"ל דלא כמאן. וגם מ"ש הרב אבי"ע זלה"ה לו' דכי היכי דלהרמב"ם שיהוי ל' או גמר סימנים מהני בידוע שלא כלו כן מהני להראב"ד באין ידוע שכלו:

אחר נש"ע דתותי כרעיה לא זכיתי להבין דבריו, דלהראב"ד דמוקי לה בכלו חדשיו כבר נתבאר מדברי הפוס' דלא משכחת לה אלא בבעל ופירש, או בשיהוי ל' וכמ"ע בעהת"ק, וא"כ באין ידוע שכלו מוכרחים אנו לו' דשיהוי ל' הוא שיועיל בו:

אבל גמר סי' לחוד ודאי דאינו מועיל דאל"כ אין מחלוקת בין הראב"ד להרמב"ם דלא איצטריך הרה"מ לו' דגמר סי' הוי כשיהוי ל' אלא להרמב"ם דמיירי אפי' בלא כלו, ולהכי איצטריך לומר דגמר סי' מהני ליה האל"ה אין לדבריו מובן אבל להראב"ד דסובר דאיירי בכלו א"א לו' כן כן נלע"ד דרך עיון:

ושוב חפשתי בדברי האחרוני' ומצאתי להרב מהראד"ב סי' קפ"ח שכתב כמו שכתבנו וז"ל ואומר לספק הא' איברא דהרמב"ם כ"כ בהל' נחלות אבל רבינו ירוחם נתיב כ"ה כתב וז"ל פי' בן יום א' אפי' חי שעה אחת וכ"כ הרמב"ם:

ועוד כתב ואפי' לא כלו חדשיו והראב"ד השיג עליו כי בודאי מיירי שכלו חדשיו כדקי"ל כל שלא שהה ל' יום באדם הרי זה נפל זולתי אם כלו לו חדשיו, וכן סמ"ג בעשי"ן לא הזכיר לא כלו לו חדשיו:

אלא כתב כדאיתא בפ' יוצא דופן ושם נאמר בגמ' דוקא בדכלו חדשיו וא"כ ודאי נר' דדעתם כדעת הראב"ד:

ועוד מוכרח אתה לו' דהטור לית ליה סברת הרמב"ם דהרה"מ כתב בפ"א דיבום דהרמב"ם מיירי בגמרו סימניו משום דאית ליה כר' דגמר סי' לחוד מהני מד"ת והטור שם באה"ע סי' קנ"ו כתב דלרבי לא מהני גמרו סימניו לחוד אלא שישהה ל' יום כמבו' שם בב"י ע"ש א"ך ודאי דלית ליה כהרמב"ם, גם דברי רבינו ירוחם נוטים קצת לדעת הראב"ד שהביא דבריו לבסוף וכמו שרגיל הטור לדקדק מדברי אביו הרא"ש בכמה מקומו' שהביא בפסקיו מחלוקת הפוס' שדעתו נוטה לפוסק שמביא אחרון מדהביא דבריו לבסוף. וכבר ראית כמה תמה הרה"מ ע"ד הרמב"ם בפ"א מהל' נחלו' עם היות שיישבם קצת בפ"א מהל' יבום ומ"מ למדנו שדעת הרמב"ם דעת יחידי ואעפ"י שהיבם מוח' בנכסים שתחת ידו אין לומ' קים לי דאין לו' קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו עכל"ה:

הרי להדייא דדעת הרב הנז' כמ"ש. וכ"ש לפי מה שכתבנו דדעת מר"ן דקי"ל כוותיה היא כדעת החולקים על הרמב"ם דודאי תו אפילו המוחזק למ' למימר קים לי:

וגם מדברי מרן דהלכ' אבילות מוכח בפשיטות דדעתו כמ"ש וכבר כתבנו שכל תירוציו של הרה"מ הם לדעת הרמב"ם דוקא אבל לדעת החולקים אין צורך בכל אותן התירוצים ועי' בטור שם שכתב וז"ל תינוק כל ל' יום ויום ל' בכלל אין מתאבלין עליו אפילו גמרו שערו וצפרניו וכו' ומיום ל' ואילך מתאבלין עליו אפי' נולד לח' חדשים, ואי קים לן ביה שכלו חדשיו, כגון שבעל ופיר' ונולד לט"ח וכו' ע"ש:

וביאר הרב"י שם וז"ל, ומ"ש אפי' גמרו שערו וצפרניו כ"ך הרמב"ן בת"ה , וכן נראה שהוא דעת הפוס' שסתמו ולא חילקו ושם ג"ך כתב ומ"ש באי קים לן ביה שכלו חדשיו וכו' בפ' ר"א דמילה ובפרק יוצא דופן אמרי', דאי קים לן ביה שכלו חדשיו מתאבלין עליו אפילו מת ביום שנולד וכתבו הגה"מ בשם רש"י דלא קים לן בדב"ז כלל. אלא היכא שלא שמשה עם בעלה כל ימי עיבורה גם שם כתב וז"ל כתוב בהג"א סוף מ"ק בשם א"ז היכא דלא קים לן בגויה אי כלו לו חדשיו ולא גמרו שערו וצפרניו אין מתאבלין עליו עכ"ל וסיים הרב"י שם וז"ל, ואיני יודע למה התנה שלא גמרו שערו וצפרניו דכיון דלא קים לן בגויה שכלו חדשיו אפילו גמרו נמי עכ"ל: ומדבריו הללו מוכח להדייא דגמר סי' לחוד לא מהני ליה כלל, ולא מהני רק אם ידוע לנו שכלו חדשיו, וכגון שבעל ופירש או שישהה ל' יום וכדברי בעהת"ק בדקדוק:

גם מה שרצה החכם הנז' להוכיח מדברי הרב מהרסב"ד שסובר דגמר סי' לחוד מהני, לא ידענו מנין לו דהרב ז"ל לא כתב זה לא להלכה ולא למעשה אלא שמצא כן למהריב"ל והעתיקה למזכרת, גם אולי איזה תלמיד העתיקה וקרא את שמו עליה שכמה פעמי' נמצא כן בדברי המעתיקים שכותבין בשם גדולים ואינה שלהם, וכדאמרי' בפ' ב' דיבמות לאו מר בריה דרבינא חתים עלה, ועיין למרן סי' קי"ט באה"ע בבדק הבית שכתב כיוצא בזה אפי' על הרשב"ץ באופן חזרתי על כל דברי הפס"ד הנז' ולא מצאתי בו דבר המעמיד, ומ"מ אין לי פה לדבר ולא מצח להרים ראש נגד הוראת הרבנים הרא' הנ"ל ולא כתבתי זה אלא להעיר אוזן המעיינים. ואולם להלכה אין אין דעתי נוחה לפסוק נגד דעתם ז"ל כל שכן שדברי הרה"ג ז"ל אין בהם מהתימה כ"ך כי הוא ז"ל מצד תמיהותיו שהיו לו על תקנת החלוקה עד שמתוכם עמד ותיקן תקנת הבחי' הנוהגת בינינו עתה שהיא כתקנת מולייאנא שהביא הטור באה"ע סימן קי"ח המתחלת שאלה ילמדנו רבינו הסכימו קהל מולייאנא וכו' ע"ש, מתוך כך פסק בנדון כיוצא בזה עפ"י מה שרצה לתקן ואולם על הרב מוהריע"ב זלה"ה ראוי להעיר ואני אומר שכל זה יצא לו הוא ז"ל ממה שלא דקדק יפה בדברי מרן דסי' רע"ו, כי לדעתו ז"ל דברי מרן דסימן רע"ו הם כדברי הרמב"ם שכתב ואפי' לא כלו לו חדשיו ואינם כן וכמ"ש, כי מרן ז"ל השמיט תיבות ואפי' לא כלו אשר מזה מוכח שדעתו כהראב"ד והטור וסיעתייהו, וכמש"ל דקים לן בכלו לו חדשיו והיינו כדברי בעהת"ק, זהו הנלע"ד בזה, וצויי"מ וימ"ן הלא כ"ד החו"פ זמן הנ"ל וקיים:

ע"ה שמואל עמאר נר"י שוב אחרי כותבי נזדמנה לידי תשו' הרבנים מהרסב"ד ומהר"י עוזיאל הנז' בכתב יד קדמון וראיתי להעתיקה לך כאן כדי שלא ישאר שום פקפוק וזה ל' התשובה בדקדוק אב"א ולד שמת תוך ל' ללידתו אם הוא נוחל ומנחיל למשפחת בית אביו או לא:

תשובה דע שבתקנות מבואר שאין הולד נוחל ומנחיל אלא א"ך הוא בו קיימא ששהה ל' יום אחר הלידה שכך כותבין ג"ך בפי' בתנאי כתו' שהוא למנהג המגו' ואין בזה שום ספק ומי שטוען על הילד שמת במגפה בתוך ל' יום והיתה אמו מסיחה לפי תומה ששהה ונתעכב ואח"ך נולד כל זה דברי הבאי, שהרבה נשים מסתלקים מהם דמי נדות מחמת שום סיבה, וידמה להם שמחמת עיבור הוא ואינו יכול להתברר כא' כשבעל ופירש לכן מן הסתם אין אנו מבחינים כלל בב"ק, אלא במה ששהה, וחיה ל' יום אחר הלידה עכ"ד וחתו' הרבנים הנ"ל:

תוכן העניינים

שות דבר שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה