אור ברסלב
שות דבר שמואל אה"ע › סימן יד

שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר

אה"ע · סימן יד

סימן יג

שאלה ראובן שנלב"ע והשאיר אחריו ברכה בן ובת, וגם הניח אשתו מעוברת, ואחר מותו ילדה בת, ונגמרו סימניה ואחר ה' ימים ללידתה מתה הבת ' ונסתפקו חכמי העיר אם הבת הנז' נוחלת מן התקנה להנחיל לאחיה הזכר דוקא כפה"ת שאין הבת יורשת אלא פעם אחת דוקא, או אינה נוחלת כיון שלא שהתה שלשים יום והבן והבת הקיימים יירשו בשוה כפה"ת דחשבינן לבת זו כאלו לא היתה ולא נבראת, וזאת היתה תשובתינו:

כבר כתבנו במ"א ע"ז. ועתה תלי"ת נגלו לעינינו איזה תשובות מדברי הא' ועל פיהם ראוי לדון והנה מדברי בעלי התקנות נר' שכיון שלא חותם ל' יום גמורים אינה נוחלת להנחיל ויסוד תקנה זו היא מתקנת טוליטולא. הובאה בכללי הרא"ש כלל נ"ד שכתבו וז"ל, אם תמות האשה בחיי בעלה והניחה ממנו זש"ק בן או בת וכוונתינו בזש"ק הוא שיחיה אותו הזרע בחיי אמו ואחר פטירתה ל' יום גמורי' או יותר הרי כל מה שנמצא מעזבונה שהוא נדונייתה יחלוק אותו הבעל והזרע בשוה. ואם לא הניחה זש"ק כמו שזכרנו:

יהיה כל מם שביארנו מענייני עזבונה המצויין בעין בין הבעל ובין הראוי ליורשה וכו':

ומזה למדו רבותינו המגור' נ"ן ותיקנו דגם לדידהו שחולקים כל הנמצא לו ולה במצב פטירתם הדין כן שיהיה הזרע בן קיימא עה"ד הנז': מוכח מזה דכל שלא שהא הזרע ל' יום גמורים אינו נוחל להנחיל לאביו מחצית הראוי ליורשיה, ומינה נמי בשאר ירושות אינו נוחל להנחיל לאחיו הזכר. אלא הרי הוא כמי שאינו ותשאר הירושה כדמעיקרא שהבן והבת יירשו בשוה חכ"ח כפה"ת, אך כד דייקי' פורתא, נר' פשוט דבכג"ד אין למדין מן ההיקש ומאי דאיתמר איתמר והבו דלא לוסיף עלה והוא דאיכא למימר דדוקא בענין הירושה הנוגעת ליורשי האשה דאיכא טעמא רבה משום עגמת נפש למעניקי הנדו' שיראו שורם טבוח לעיניהם ולא יאכלו ממנו ולא די להם צער הגוף, אלא שיוסיפו ג"ך צער הממון שהעניקו, ויתקיים בהם ותם לריק יכו' כמבו' בב"ש וח"מ סי' קי"ח מס"ק כ"ב והלאה ע"ש:

בזה הוא דתקון שצריך שיהיה הזרע בן ל' יום גמורים ואז נוחל הוא ומנחיל לאביו וא"ל תחזור הירושה ליורשיה משום עגמ"ן. משה"כ בשאר ירושות שאינם נוגעים ליורשי האשה כלל, שהרי היא קיימת ונוטלת כתוב' מושלם ואין לה ולא ליורשיה שום מבא בירוש' זו כלל ואין אנו דנין רק לענין יורשי הבעל ביניהם כמה יטול כל א' בנ"ד שאין כאן שום נפקותא כלל לא לאשה ולא לראוים ליורשה עד"א אם מר רבא אני תלמידא וכו' בכג"ד נר' פשוט שלא דברו חכמי התקנה והניחו הדין עד"ת עד"ת שכל שגמרו סימניו אפי' לא כלו לו חדשיו ה"ז נוחל ומנחיל אפי' לא חיה אלא שעה א', וכמ"ש מר"ן בהל' נחלות סימן רע"ו ס"ה, ומבואר שם בב"י משם הד"מ לדעת הרמב"ם ז"ל דכשנגמרו סימניו אפי' ידוע שלא כלו לו חדשיו ה"ז נוחל ומנחיל ע"ש, וכ"ש כשאין ידוע שלא כלו כנ"ד דפשיטא דמסתמא אמרינן שכלו כרוב הנולדים וכן מוכת מדברי הרשב"ץ ז"ל דכל כוונת מתקני תקנה זו אינה אלא משום עגמ"ן דהמעניק והוא שכתב בח"ב סי' רצ"ב על תקנה שהיא כתקנת טוליטולא וז"ל, וענין תקנה זו היא שאם הניחה זש"ק שיירש חצי נדונייתה ובודאי לדין הש"ס אפי' בן יום א' נוחל את אמו להנחיל לאחים מן האב, ולא מיעטו בגמ' אלא עובר משום דאיהו מיית ברישא אבל בתקנה זו לא רצו להפקיע זכות ' האב שנתן הנדו' לבתו על תנאי שיירש קצת הנדו' אלא עד שיהיה הזרע בר קיימא שכיון שאם מתה בלא זרע הוא יירש מכח התנאי המוטל בתקנה זו לא פקע זכותיה בספק ב"ק על כן בא לשון תקנה זו שיהיה הבן בר קיימא עכ"ל:

מוכח להדייא דכל כוונת מתקני התקנה הוא שלא להפקיע הירושה מהאב הנותן נדו' לבתו אבל אם בין כך ובין כך לא הופקעה זכותו ולא זכות בתו) וכנ"ד שהאם קיימת ונוטלת כתו' מושלם ואין הדבר נוגע אלא לשאר יורשים שאינם באים מכח התקנה בהא לא תקון והעמדיהו על ד"ת: וא"ת ומי אמר לך מני שטעם רבותינו המגו' נ"ן היא מטעם עגמת נפש כתקנת טוליטולא ודילמא תקנתם היא בכולל, ולא פלוג רבנן בין איכא עגמא או לא וראיה לזה שהרי בכמה פרטים חלוקי' הם מתקנ' טוליטולא ואפשר שגם בענין זה הם חלוקים בטעמם. ונראה דהא לא מצית אמרת שהרי רבותינו המגור' הם מגי' ספרד כנודע ומסתמא אית לן למימר שמשם למדו ותקנו תקנותיהם אלא שבאיזה פרטים שנרא' להם לשנות דבר מתקנת טוליטולא כתבו בסתם וסמכו על המעיין לראות הדברים במקורן וכיוצא בזה פשטו הראשו' מתקנת טוליטולא מה שיש להסתפק בל' תקנת המגו' נ"ן שתיקנו, וכל החלוקות תהיינה אחר פריעת החובות אם נכלל בזה גם החובות שבע"פ. ופשטו לה מתקנת טוליטו' שכתב הרא"ש ז"ל כלל נ"ה, והביאו מור"ם סי' קי"ח שנאמן הבעל במגו וכו' דמש' אפי' חובות שבע"פ ע"ע: וכן בענין אם מחלה האשה מעכשיו לבעלה כל שט"ח שיש לה עליו והפקיעה עצמה ואת יורשיה כתבו הא' שמחילתה מחילה וא"ץ בטול תנאים הא' וחידוש אחרים במקומם כנהוג ומטו בה מתק' טולי' הביאה מרן סימן קי"ח ס"ח ע"ע וכן כמה עניינים שבאו בסתם בתק' המגורשים נ"ן, ונלמדים מתק' טוליטולא, מפני שבנין תקנותיהם הוא בנוי על יסוד תקנ' טוליטו' וא"ך בפשיטות י"ל שגם תקנ' זו סמכוה רבנן על תקנת טולי' כוותה וכטעמה באין שינוי. ושו"ר שכ"ך בפשיטות הרבנים כמוהרר"ף בי"ר וכמוההרי"ע בי"ר זלה"ה שיסוד תקנ' זו מתק' טולי':

והוא שהרה"ג כמוההר"פ זלה"ה כתב בפתיחת קיצור התקנות שחיבר וז"ל התקנה הרא' היא תקנת טולי' הובאה בשו"ת כללי הרא"ש ז"ל אם תמות האשה בחיי בעלה והניחה ממני זש"ק בן או בת ויחיה הזרע ל' יום וכו. עכ"ל והרב כמוהריע"ב ז"ל כתב בפס"ד א' וז"ל, ועוד תדע שהרי עיקר דב"ז שנז' בת' המגור' שצריך שישלים הבן ל' יום הוא מתק' טוליטולא שהביא הרא"ש והטור סי' קי"ח ע"ש עכ"ל:

הרי להדייא דמיפשט פשיטא להו שענין זה יסודו הוא מתק' טוליטו', וכן מוכח ג"ך מל' תק' זו הכתו' בלשון לעז שאין תקנתם אלא בענייני הירושה הנוגעת ליורשי האשה כתק' טוליטו' שכתבו וז"ל אוטרושי, אונאדו לה מוגיר א בואירי נלב"ע בחיי בעלה וכו' יורש לאמו א"ה די שאיר בין ל' יום וכו', עכ"ל. הנה מדכתבו נלב"ע בחיי בעלה וכו' מוכח שאין תקנתם אלא באופן זה שנלב"ע האשה בחיי בעלה והירושה נוגעת ליורשיה אבל אם אין הירושה נוגעת ליורשיה אלא ליורשי הבעל בזה לא דברו, דאל"ה הו"ל לתקן בסתם ולומר שכל שלא שהא הזרע ל' יום אינו נוחל ומנחיל והוה מרבינן כל מילי בין שאר ירושות שבין שאר היורשים, ובין לענין בכור דאיתא בסי' רע"ז ס"ה דקטן בן יום א' ממעט חלק בכורה וכן כל כיוצא בזה, וכן מוכח ג"ך מדברי הרבנים כמוהר"ם בן דנאן וכמהר"י עוזיאל ז"ל שנשאלו. בולד שמת תוך ל' יום אם הוא נוחל ומנחיל והשיבו וז"ל תשו' מי שעיני בשר לו יראה דממה שקבעו דבריהם על דברי מר"ן דסימן רע"ו דאיירי בסתם נחלות מוכח דכוונתם לומר שבכל הנחלות כך תיקנו ועיין להרב מוהרפ"ת סימן ר"ז שגם הוא קבע דבריהם ע"ד מר"ן הכי וכן הרב המבי"ן בחי' העתיק דבריהם ע"ד מר"ן הכי, עיין מהרי"ק ז"ל סי' רע"ו וכו' ודע שבתקנת קדמונינו ז"ל מבו' שאין הולד נוחל ומנחיל אלא א"ך הוא בר קיימא ששהא ל' יום אחר הלידה שכך כותבין בפי' בתוקף תנאי כתובו' שהם למנהג המגו' ז"ל עכל"ה, מוכח מדבריהם אלו שכתבו שכך כותבין בפי' בתוקף תנאי כתובות שהם וכו' שאין דבריהם אמורים אלא בענין הירוש' הנוגעת מדבריהם שהוא השייך לתנאי כתובה משא"ך שאר ירושות שאין להם מבא בתנאי כתו' ואין ירושתם מדבריהם אלא מדינא בזה לא דברו כלל ואין לומ' דאכתי יש לדוחה לדחות וידו לא תקצר. דאפשר לומר דהן אמת שעיקר יסוד טעם התקנה הוא משום עגמ"ן של יורשי האשה ומיהו אחר שתיקנו בשביל זה איכא למימ' דלא פלוג רבנן בתקנתם בין ירושת יורשי האשה שהיא מדבריהם ובין שאר ירושות שהם מן הדין וראיה לזה מדברי מהרא"י הביאו הרב"ש וח"מ סס"י קי"ח שכתבו וז"ל בפסקי מהרא"י סימן רס"ז כתב בתקנה אמרינן לא פלוג רבנן אפילו באונסא דלא שכיח כיון שתקנו בחד אונס ה"ה בכולהו עכ"ל הרי להדייא להדייא דגם בתקנה אמרינן לא פלוג רבנן ואפילו דבר שלא נזכר כנזכר דמי ומרבינן לכל הדומה לה דהא ליתא שהרי גם בההיא דמהרא"י סיים עלה וז"ל אם שייך בהו חד טעמא וכמ"ש בלשונו הרח"ם ע"ש מוכח מזה דדוקא אי אית בהו חד טעמא כמו מיתה והריגה, דבכולהו שייך טעם התקנה הוא דא"ל דלא פלוג רבנן בתקנתם אבל אי לא שייך בהו חד טעמא כנד"ד דלא יצדק שום עגמה אלא ביורשי האשה ולא בשאר יורשים בזה הדבר פשוט דלא אמרינן לא פלוג. אלא מאי דאתמר אתמר והבו דלא לוסיף עלה, ועיין ב"ש סי' קי"ח סקכ"ב דבכל תק' אמרי' הבו דלא לוסיף עלה ע"ש ואיך שיהיה לא יהיה אלא ספק אם נכלל בתקנה זו גם שאר ירושות שאינם נוגעים ליורשי האשה הרי קי"ל כל ס' בתקנה העמידהו עד"ת וכמ"ש בסי' קי"ח ס"ו בדין תורה קטן בן יומו אפילו לא חיה אלא שעה א' ה"ז נוחל ומנחיל:

וא"ת התינח אם זה הזרע הנעדר זכר שיש לו ירושה מן התורה אז נוכל לו' דמספיקא מוקמי' לה אדינא ונוחל ומנחיל לזכרים דוקא אך בנ"ד שהזרע הנעדר הוא בת שאין ירושתה אפי' תהיה ש"ק כא' מן התקנה ולא מן התורה א"כ השתא דיש ספק אם היא נוחלת מן התקנה להנחיל או לא מספיקא מוקמינן לה אדינא שאין לה שום ירושה ומוקמינן לירושה כמיעקרא וי"ל דהא לא מצות אמרת דמאי חזית דאזלת להאי גיסא ולאוקמי ספיקא בבת הנעדרת וזיל לאידך גיסא לאוקומי ספיקא בבת הקיימת שהיא גופה אין לה זכייה מדינא ואין ירושתה מעי' כא' מן התקנה והשתא דיש ספק אם היא ראויה לירש מחצית הנכסים או שליש דוקא מספיקא מוקמינן לה אדינא שאין לבת שום ירושה במקום הזכר וצד זה נר' עיקר דלא מעקרא נחלה דאורייתא בצד מה שהרי מן התורה כבר זכה הזכר בכל הירושה הוא לבדו ואין לזרים אתו ואתו רבנן ובצרי ליה מחולקיה ונתנו אותו לבת מכח התקנה וא"כ השתא שיש ספק אם היא ראויה ליטול בשוה עם אחיה הזכר או לא מספיקא מוקמינן לה אדינא להנחיל לזכר שהוא יורש העיקרי משא"ך בהיפוך הספק של זכות הבת הקיימת הרי מיעקר' עכ"פ נחלה דאוריית' ואין אנו מעמידין אלא התקנ' שתקנו להשוות הנקבות עם הזכרים:

ובר מן דין נר' דבכג"ד ודאי אין לנו לחלק בין אם היה הזרע הנעדר זכר או נקבה כיון דחד טעמא אית בהו לגבי יורשי האשה משום עגמה וכו', וכשם דלא פלוג רבנן בתקנתם לגבי יורשי האשה כן נמי אין לנו לחלק לגבי שאר יורשות של שאר יורשים וא' זכרים או נקבות הנעדרים במשמע והדין שוה בשניהם או לנחול שניהם להנחיל או לא ינחלו שניהם להנחיל וא"כ כשם דלגבי אם היה הנעדר זכר אין לבת הקיימת שו"ז לצד שנאמר שהוא ספק בתקנה שהרי הוא נוחל ודאי מן התורה להנחיל כן נמי אם הים הנעדר נקיבה אין לבת הקיימת שו"ז. כיון דאיכא זכר בהדה שהוא ש היורש העיקרי מן התור' ונוחלת היא הבת הנעדרת להנחיל לזכר דוקא:

באופן הדבר פשוט וברור שאין לבת הקיימת לירש אלא שליש דוקא כאלו היתה הבת הנעדרת בת קיימא ואחיה הזכר יירש ב' שלישים שהוא חלקו וחלק הנעדרת:

וגדולה מזאת כתב הרב כמוהריע"ב בפס"ד דאייתינן לעיל דאפי' לתקנת המגו' לא תקנו אלא בשלא גמרו סימניו אבל אם גמרו סימניו א"ץ שיהיו ל' יום והכרח זה ממ"ש הב"י בשם הרה"מ. שגמר סימנים ושיהוי ל' כי הדדי נינהו. ובחדא מינייהו סגי, אפי' בידוע שלא כלו לו חדשיו לדעת הרמב"ם, ומינה להראב"ד באין ידוע שכלו וא"ך כי היכי דמהני שיהוי ל' לחכמי התקנה שפסקו כהראב"ד באין ידוע שכלו ה"ן ודאי דמהני גמר סימנים:

וכתב עוד דאין לו' שדברי חכמי התקנ' הם גזירה בלי עם אפי' בידוע שכלו לו חדשיו:

דליתא דבהא אפי' הראב"ד מודה, ושום פוסק אחר לא נשמע שיחלוק בזה וכמ"ש הרה"מ שם דבכלו לו חדשיו כ"ע מודו שהוא ש"ק וא"ץ לד"א לא שיהוי ל' ולא גמר סימני' וא"א שיהיו דבריהם ז"ל דלא כמאן, ופשוט הוא דאין כוונתם אלא לפסוק כהראב"ד וא"ך ודאי יש לנו לומר שכשם שגמר סימנים מהני להראב"ד כמו שיהוי ל', גם לדידהו מהני כמו שיהוי ל': שהרי בשיטתו הם הולכים עד כאן לשונו:

הרי להדייא לדעת הרב הנז' ז"ל. דאפילו בירושה הנוגעת ליורשי האשה שדברו בו חכמי התקנה להדייא עכ"ז אם גמרו סימניו א"ץ שיהוי ל' וכ"ש בנד"ז שיש ספק עוד אם נכלל זה בדברי חכמי התקנה או לא דפשיטא דאין לנו לדון אלא כפה"ד דוקא. שו"ר שכדברי הרב הנז' כתב הרב בעל זכות אבות סימן קע"ח משם הרב מה"רם אבן דנאן שכתב וז"ל:

התנה שאם תפטר בלי זש"ק יחזיר לאמה החצי וכו' והניחה בן וכו' בכל סימניו בשערו ובצפרניו ומת תוך ל' כתב מהריב"ל ח"ג סימן קי"ד דחשיב זש"ק, ואינו חייב להחזיר:

ואוקי ממונא בחזקת מריה שהוא יורש לאשתו מן התור' דכל מה שאנו יכולים להעמיד ירושת התו' מעמידין ע"ש טעמים נכוחים למבין. ולפי שראיתי מחלוקת הפוס' בזה זה אומר בכה וזה אומר בכה לכן רשמתי זה בכאן כדי שלא ישתכח ממני הצעיר סב"ד:

הרי להדייא דסובר הרב דשיהוי ל' וגמר סימנים כי הדדי נינהו וא"כ כשם דבשיהוי ל' נוחלת היא להנחיל לזכר דוקא כן בגמר סימנים נוחלת היא להנחיל לזכר דוקא:

ואע"ג דבהל' אבל סי' שע"ד ס"ח פסק מר"ן דאין מתאבלין אלא על מי ששהא ל' יום או שכלו לו חדשיו ע"ש. והוא סותר למ"ש בח"מ סי' רע"ו דאפי' לא חיה אלא שעה א' ה"ז נוחל ומנחיל כבר תי' סרב המגיד ע"ד ע"ד הרמב"ם והביאו הרב ב"י שם דשאני התם דקי"ל כל ספק באבילות להקל משא"ך בענין ירושה דקולו של זה חומרו של זה ולא רצו חכמי לשנות דבר בדין הירושה מד"ת ע"ש:

קנצי למלין שאין לבת הקיימת ליירש כ"א שליש הנכסים דוקא והבן יירש ב"ש, זהו הננע"ד, וכתר יעיין גם הוא בזה וישיבני אם הסכימה דעתו למ"ש או לא ולראיה ח"פ בתמוז הרחב"ת לפ"ק וקיים:

וחתום הרב מהר"י הלוי זלה"ה וזה מ"ש על דבריו הללו. הרב כמוהה"ר אברהם עמאר זלה"ה:

תוכן העניינים

שות דבר שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה