אור ברסלב
שות דבר שמואל אה"ע › סימן ה

שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר

אה"ע · סימן ה

סימן ד

משעה שדבר עמי כת"ר ע"ע שומת מטל' לפרעון כתו' חנה אל' החכם כמהר"ש זלה"ה אמרתי בפה מלא שאם אלך ע"מ לו' מה שהורונו מה"ש בין בשומא בין בנ"מ אלך ואי לא לא, ומי שילך לשום חובה עליו לגלות דעתו גם ע"ע נ"מ ואם ראינו שכנים דבריו עלינו לכוף כאגמון ראשינו:

וכת"ר לא כך עשה תפס הקל והניח הככד ולא כן אחי ואם לא חש לצעקתה עכ"פ ראוי לחוש לכבוד החכם בכלה ולתת כתב כתב בידה לטוב או למוטב, כי אני לא רציתי מעיקרא ליטפל לזה מפני כבוד כת"ר שידעתי שאין לבו שלם עמה ואמרתי תלי"ת לא אלמן יש' ויתקיים העולם בשאר והיה מן הראוי שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור ולא לשולחה לצעוק מרה לפני מי שברח מדינא, אמת אגיד לאחי שהרבה נשמטתי מזה ולא אוכל להתאפק להשיבה בכעס אולי אמלט כי יראתי מצעקתה, והנלע"ד כבר גליתי אוזן מעכ"ת בו והיה דעתי שאפשר מעכ"ת יכתוב גם הוא סברתו בזה, ואדעה אם אוסיף אם אחדל ועתה שראיתי שכת"ר לא חש ודחקו אותי חובה עלי לגלות דעתי בכתב וכת"ר יגלו דעתם גם הם והאמת יורה דרכו והנה מדברי הפוס' משמע דדוקא פחתו והותירו ונגנבו או נאבדו הוא דאמרו לאחריותה אבל אם נאכלו כנד"ד שמודה הוא עצמו זלה"ה שקנאם חטים ונאכלו נר' דחייב לפורעם דבש"ס פ' השואל והביאו מר"ן בב"י סי' פ"ה בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל הוי וכו' ושם בב"י הביא דברי הרא"ש דמסיק דמסתבר דש"ח הוי עליהם, ולפי"ז ודאי דחייב לפורעם. דאטו ש"ח אי טען שאכלם יפטר הא ודאי דלא, וה"נ גבי בעל בנ"מ ולא אמרו שיכול לאכול ולבלות. אלא באותן דברים שהוזכרו בסי"ג, וטעמם מבואר שם בב"י למר כדאית ליה אבל כספים כנד"ד מבואר שם בטור וב"י דאין קונים בהם גלימא שהיא כפירות וכיוצא בה אלא דבר שגזעו מחליף וע"ש בב"י ד"ה ומ"ש כיצד וכו' ועי' בב"ש ס"ק ל"ב, גם ממ"ש שם מר"ן ס"ב וב"ש סק"ד שלא פטרוהו מפשיעה אלא מצד שהיה עמו במלאכתו והוייא פשיעה בבעלים משמע כמ"ש דאם כדבריכם דאפילו אכלם פטור למאי איצטריכו לטעם פש"ב, והלא כיון שאינם בעולם חשבינן להו נאבדו, ובנאבדו קי"ל דלא מחייב באחריותן הא ודאי דבאכלן חייב ולהכי הוצרכו גבי פשיעה לדון פש"ב, גם בסי' צ' סי"ג גבי בעל שמכר בנ"מ דלא עשה ולא כלום כתב הב"ש שם סקמ"ז וז"ל ומעות שקיבל פשיטא דהוו כהלוואה ממש, וצריך לשלם מכל מה שיש לו, גם בבאה"ט סי פ"ה סק"ג גבי מ"ש מור"ם שנ"מ הם נכסים שאינם באח' כתב בשם מהר"מ גאלנטי סימן ק"ג דאם הבעל הגון ויר"ש ומקבל אחריותם יוכל הוא עצמו לישא וליתן בהם ואוכל הפירות והמעיין בב"י שם וראה שדברי הרב הנז' הם כלפי מ"ש מר"ן בשם תשו' הרשב"א שכתב וז"ל כתב הרשב"א בתשו' נפלו לה כספים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ואם אמר הבעל עבידנא עיסקא בזוזי ומרווחנא טובא ואיכא ריוח ביתא אין שומעין לו:

ודברי רבא שאמר בזוזי ועביד בהו עיסקא דשומעין לו משום ריוח ביתא לא עד"ז נאמרו אלא על מוכר פירות נ"מ אבל קרן זוזי דנפלו לה בנ"מ אין שומעין לו וזה פשוט עכ"ל, אשר מדבריו הללו מ"ש דבכל גוונא אין שומעין לו, ולכן כלפי זה כתב הרב מהרמ"ג דאם היה כשר ויר"ש ומקבל אחריותן שומעין לו שמעי' מהכא תרתי, חדא הא דאמרן דאינו רשאי לאוכלם, דאם איתא דרשאי לאוכלן א"כ הו"ל דבר שמואל (ג) כפירות, ולמאי איצטריך הרשב"א לחלק בדברי רבא כמ"ש גם הרב מהרמ"ג למאי איצטריך לקבלת אח' בהגון ויר"ש:

הא בלא"ה רשאי לאוכלם, זהו הנלע"ד בזה וצויי"מ וימ"ן אכי"ר. הצעיר שמואל עמאר ס"ט:

ו) בדין כתו' יבמין אם הרשות ביד היבם לכותבה על נכסי עצמו או על נכסי אחיו דוקא, עיין סי' קס"ח ס"ג דיבמה כתו' ענב"ה, ולפיכך אין היבם רשאי למכור כלום בנכסי אחיו וכו' ע"ש וביאר הרב"ש שם בסק"ג על מ"ש מר"ן לפיכך וכו' דאפילו אם ירצה לכתוב לה כתו' על נכסיו יכולה לעכב עליו מלמכור והוא מהתוס' פ' האשה, ופירש דבריו הוא דאם אחר שייבם וכתב לה כתו' ענב"ה רצה לחזור בו ולכתוב לה כתו' על נכסי עצמו כדי שיוכל למכור יכולה היא לעכב וזה מתבאר ממה שסיים שם וז"ל בקיצור אע"ג דחז"ל תיקנו כתו' ענ"ב הא' לטובת היבם והשתא כשהוצרך למכור בנכסי אחיו יכול לו' אי איפשי בתקחז"ל, מ"מ מאחר שבתחי' כשייבמה הסכים לתקחז"ל וכתב לה כתו' על נכסי אחיו שוב אינו יכול לומר אי איפשי, וכו' ולפי"ז אם בעת הייבום מיד רוצה לכתוב לה כתוב' על נכסיו אינה יכולה לעכב ורשאי למכור, ומ"ש בסמוך דאינו יכול למכור קודם היבום היינו דוקא כשאינו רוצה לכתוב לה כתו' על נכסיו, וע"ע שם דשקיל וטרי הרב לענין מכר זה שקודם היבום שבו סיים אם הוא קיים או לא, שהוסיף וכתב שם וז"ל בתוספ' ביאור, מיהו מש"ס משמע הכי בעובדא דבעי אחוה למיפסלה בגט והקנה לו אחיו חצי נכסי המת שלא חילקו בין רוצה לכתוב כתו' ע"ע לאינו רוצה:

ואם איתא שיכול לתקן כמ"ש היה להם לחלק ואין לומר שהטעם שלא חילקו שם הוא משום שעדיין לא זכה בהם ואכתי לא ידעי' דעתיה אם רוצה לכתוב כתובה על נכסי עצמו, אבל לעולם לצד שיכתוב לה כתו' אח"ך על נכסיו, יהיו מעשיו קיימים אפי' במה שמכר קודם. דהא ודאי ליתא דא"ך קשה ממ"ש שם השתא ייבם ואח"ך חלק לא עשה ולא כלום חלק ואח"ך ייבם מבעייא. דלפי מ"ש במאי פשיטא ליה לתלמודא בחלק ואח"ך ייבם, טפי מייבם ואח"ך חלק דבשלמא בייבם כבר ולא כתב לה כתו' על נכסיו ניחא דאינו יכול למכור הואיל וכתובה על נכסי הרא' אבל כשחלק קודם הייבום הרי יש לו תקנה במה שיכתוב כתו' על נכסיו הא ודאי דכיון דפשיטא ליה לתלמודא חלוקה זו מאחרת משמע דאפי' שיכול לכתוב לה כתו' על נכסיו בעת היבום לא מהני תיקונו לקיים המכר שמכר קודם. וטעם הפשיטות הוא משום שכיון שבאותה שעה שמכר לא היה תיקון זה בעולם. שוב אינו מועיל גם תיקונו שאח"ך (וזה אינו דלמה לא יועיל התיקון אח"ך כשייבם בשיכתוב על נכסי עצמו, והלא אינו אלא לטובתו, ולכן מוכרח לומר בפי' שהט' הוא משום שלא כתב ענ"ע, ואתי שפיר שפיר יבם ואח"ך חלק דאיכא טעם לשבח שזכה בנכסי' לא מהני מצד שכתב ענב"ה, חלק ואחר יבם דעדיין לא זכה מיבעייא אם כתב ג"ך ענב"ה). עוד הוסיף הרב וכתב מיהו בש"ע וכו' וכוונת דבריו שמהש"ע משמע דטעם בטול המכר של קודם היבום הוא משום שעדיין לא זכה אבל אם זכה דהיינו שייבם ובעת הייבום כתב לה כתו' ענ"ע, יתקיים גם המכר שמכר קודם שכן מוכח מדברי הש"ע והרמב"ם שאחר שכתב שהיבמה כתובה ענב"ה, כתב לפיכך אין היבם רשאי למכור וכו' בין קודם יבום וכו', משמע דטעם בטול המכר של קודם ואחר הוא מצד שהכתובה ע"ן בעלה הראשון אבל אם ירצה לכותבה ענ"ע בעת הייבום יתקיימו כל המכירות בין של קודם הייבום בין שלאחריו וגם מטעם חז"ל שתיקנו שהכתובה ענב"ה נראה שהוא לתועלת היבם ולא להפסידו דלהדייא אמרו בש"ס על מ"ש במשנה ובלבד שתהיה כתובה על נב"ה. מאי טעמא אשה הק"ל מן השמים. א"ך ודאי כי יאמר היבם אי אפשי וכו' הדין עמו דאלת"ה נמצא שיפה כח יבמה מאשה דעלמא שכותב לה כתובה על נכסיו ומצי למכור בנכסי עצמו וכן משמע ג"ך מדברי רש"י בכתו' דפ"א ע"א ד"ה מגרשה בגט שכתב וז"ל ומגבה את כתו' ומוכר מה שירצה ומחזירה ע"מ כתו' הא' או אפילו רצה להחזירה מיד מוכר כל זמן שירצה שאין מעכבת מלמכור אלא יבמה. לפי שאין היבם כותב לה כתובה ולא כותב לה דקנאי ודקנינא, ואין כתוב' אלא על הראשון, ומשו"ה מיעכבא בכולהו דילמא מישתדוף הני דמייחד לה וכו'. אבל כתב לה כתו' כשמחזירה וכותב לה דקנאי ודקנינא לא מצינו מיעכבא ע"ך עוד שם בדברי רש"י דף פ' ע"ב ד"ה ילקח בהן קרקע וז"ל, לפי שכתוב' ענ"ב הרא' כדקתני לקמן וכו' עכל"ה משמע להדייא מדברי רש"י ז"ל דטעם העיכוב הוא לפי שאין היבם כותב לה כתובה ענ"ע אבל אם ירצה היבם לשעבד נכסיו לכתו' פשיט' דיכול ומצי למכור בנכסי אחיו מידי דהוה בנושא אשה דעלמא דהכי דייקינן דבריו שכתב לפי שאין היבם כותב לה ומדתלה הדבר ביבם ולא קאמר לפי שאין כותבין כתוב' היבמה ע"ן היבם משמע שהדבר תלוי ברצונו גם דברי התוספות דף פ"א ע"א ד"ה הרוצה שימכור מוכיחים כן להדייא שכתבו וז"ל דהחמירו חכמים ביבמה לפי שלא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך ולכך תיקנו שאינו יכול למכור כלל שלא תצטרך לחזור לטרוח ולטרוף מן הלקוחות, ואפילו ישאר לה כנגד כתוב' אינו רשאי למכור השאר דחיישינן שמא יאבדו וכו':

הרי להדייא דטעם חומרת חכמים לאו משום דיפה כח היבמה מכח אשה דעלמא. אלא משום שאינו כותב לה כל נכסי אחראין וכו' אבל לצד שיכתוב לה כן בעת היבום ודאי דמצי לכתו' ומצי למכור. גם דברי הרשב"א בתשו' שהביא הרב"י סימן קס"ח מוכיחים כן להדייא באופן שמדברי כולם יש ללמוד כמ"ש ואל תשיבני ממ"ש מר"ן שם בס"ז גבי גירשה וכנסה סתם וכו' ובלא גירושין אם מתרצה לו וכו', דמשמע דהדבר תלוי ברצון האשה ובקבלתה תנאו. דהתם שאני מצד שכבר כתב לה כתובה ענב"ה, ואחר שהסכים לתחז"ל תו לא מצי למימר אי אפשי וכו', ולכן כשהחזירה סתם כיון דקי"ל מחזיר גרושתו ע"ד כתובה הא' מחזירה והוא כבר כתב לה בכתוב' הא' אחריות ענב"ה צריך הוא להתנות ותקבל היא תנאו אחר הגירושין ובלא גירושין צריך ריצוי ממנה אבל לא קודם נישואין לגמרי שעדיין לא קיבל עליו תחז"ל, וכמ"ש הרב"ש ז"ל שם בס"ק הנז':

וכן יש לפרש ג"ך דברי התוספ' שם ד"ה מגרשה בגט שכתבו דאף אם ירצה לכתוב לה דקנאי לא מצי דאין האשה חפיצה וכו' דכוונתם לומר שכיון שכבר כתב לה כתו' על נכסי אחיו אין לנו לכופה למחול דינה שזכתה בו כבר. אבל אם בעת היבום רצה לכתוב על נ"ע ודאי הוא דמצי דלא עדיפא יבמה מאשה דעלמא:

ועיין להרה"ג ז"ל בחי' על הש"ע סימן הנז' שאף שבתחילת הסי' בדברי מר"ן ס"ג רצה לפרש בדברי מר"ן דאפי' קודם היבום יכולה לעכב וגמגם בדברי הרב"ש:

מ"מ בסוף הסי' על דברי הרב"ש סק"ג האריך לבאר דברי הרב"ש, והעלה דדברי הרב"ש הא' שבעת הנישואין רשאי לכתוב הכתו' ענ"ע ולמכור הם קיימים אלא דלענין הסעיף שרצה ללמוד הרב"ש לענין מכר ואח"ך יבום ובעת היבום כתב כתו' ענ"ע רוח אחרת אתו וסברתו היא דהמכר בטל וכתב שכן היא מסקנת הרב"ש ממה שלא ביאר במה הונח לו קושייתו ולפי שיטתינו יוצא לנו דדעת הרב"ש היא אף שהוקשה לו מה שהוקשה מ"מ חזר בו מכח הבנת דברי הש"ע שמוכח מדברי הש"ע שהמכר שקודם היבום קיים אם יכתוב כתו' על נכסיו כ"ש שקושיית הרב"ש המנגדת לזה יש ליישבה מצד דתרי מעשים הוו:

ומעשה שהיה כך היה שחלק ואח"ך יבם, וביבם כתב ע"ן אחיו:

בם הרב זלה"ה כבר הקשה על הרב"ש על קושייתו, ומתוכם מתיישבת קושיית הב"ש וא"כ שפיר אית לן למימר שלא סמך הרב"ש על קושייתו, אלא על מאי דמשמע ליה מדברי הש"ע ומ"מ בין לדברי הרב הגדול זלה"ה בין לשיטתינו דברי הרב"ש שכתב דרשאי לכתוב ענ"ע ולמכור ואינה יכולה לעכב מצד שלטובתו תיקנו וכו' אמת וצדק:

ומעתה לפי"ז נבוא למנהג אבותינו שנהגו בעירנו זאת אם הוא ע"פ הדין או לא והנה ראינו להרב מהרח"ט זלה"ה בדף רע"ז שכתב וז"ל מה ששאלת אם יעשה היבם שיעור כתו' הא' או יפחות ממנה. דבר זה תלוי במנהג יש מקומות שמנהגם דלעולם היבם כותב כתו' ליבמתו ככתו' הא' שמבעלה הא' הן הכניסה לו הרבה הן הכניסה לו מעט ויש מקומות שמנהגם לכתוב לה כתו' לפי הממון שמכנסת לו:

ולפי הסכמת שניהם בכתו' כשאר אלמנות דעלמא וזהו וזהו המנהג שנהגו פה מכנאס יע"א:

גם מנהגינו שלא לכתוב אחריות כתובה ענב"ה, אלא האחריות על היבם באח' כ"ן שו"ש כסתם כתובה דעלמא עכל"ה גם בדף קע"ו נשאל הוא וב"ד ע"ד מנהג הנישואין וכתבו וז"ל והנושא אלמנה אין לו קצבה אלא הדבר תלוי לפי הממון שהכניסה לו, ולפי הסכמת שניהם בכתו', וכפי מה שיוסכמו שניהם המעט הוא אם רב כותבין אותו בכתובה:

וביבמה נמי כך הוא המנהג כדין אלמנה דעלמא שהכל לפי הממון ולפי הסכמ' שניהם המעט הוא אם רב גם אין אנו כותבין אח' כתו' ע"ן בעלה הא' אלא על היבם באח' כ"ן שו"ש כסתם כתו' דעלמא עכל"ה. גם הרה"ג זלה"ה בצהת"ק כתב וז"ל נוהגים בכתו' היבמה שהנשאר מנדו' כותבין אותו על היבם, וכותבין עיקר כתו' על נכסיו והתוס' כותבין כשיעור נכסי אחיו המשל נשאר מהנדו' תק"ם ונכסי אחיו קק"י כותבין ודא נדו' סך תק"ס. ואוסיף לה מדיליה ע"ך קק"י, ואם היו נכסי אחיו כדי כתו' כותבין תק"ם ואם היו יותר כותבין תק"ם ותו לא באופן שאין כותבין אלא הנשאר מהנדו' ושיעור נכסי אחיו בכתוב' עה"ד הנז' עכ"ל. והן הן דברי הרב מהרח"ט זלה"ה בלי שינוי, ואין ביניהם אלא כמלא נימא בענין כתובה שמא שתלה הרב מהרח"ט בהסכמת שניהם בכתובה, קבעו הרב כשיעור נכסי אחיו שהוא כפי הדין הגמור. ואם יהיו נכסים מרובים מצד שכבר תיקן תקנת תק"ס לאל', קבע תק"ם ליבמה ג"ך, אולם לענין נדוניא ואח' על נכסיו וכתובה כשאר אלמנות שוין הם. שגם הרב מהרח"ט ז"ל שתלה הדבר בהסכמת שניהם ביאר בפיו כשאר אלמנות:

ובודאי שטעם מנהגם הוא מפני שהרשות ביד היבם לכתוב הכתו' ענ"ע וכמש"ל, ולכך כותבין מה שנשאר מהנדו' עם עיקר כתו' ענ"ע וגם התוס' אין כותבין אלא כשיעור מה שירש מאחיו אם הם מועטים ואם היו מרובים אין לה אלא תק"ם כשאר אלמנות, וטעמם נכון שכיון שהרשות בידו לכתוב כתובה ענ"ע והרי היא אלמנה יכול הוא לו' אי אפשי לכתוב כ"א סך תק"ם שתיקנו לאלמנה. דאם איתא שהדבר תלוי ברצון האשה למה כשיהיו נכסים מרובים אין לה אלא תק"ס והרי היא יכולה לו' שיכתוב לה כתו' על נכסי אחיו מסך א' כמו שהיתה לה ותעקל כל הנכסים בעבור זה הא ודאי שאין הדבר תלוי אלא ברצונו וכמ"ש וכיון שהוא ברצונו והיא אלמנה אין לה אלא כתובת אלמנה:

ואם לחשך אדם לומר א"ך הוא מן הדין שהדבר תלוי ברצון היבם למה לא הניחו הדבר ע"פ רצונו, וגזרו אומר במנהג זה לכתוב על היבם אף אתה אמור לו שטעם רבותינו בקביעות מנהג זה. הוא מצד שראו שאין ליבם שום הפסד בזה ואדרבא זוהי טובתו שיכול למכור בנכסי אחיו וגם אינו מתחייב ליבמתו כ"א בנדו' שהכניסה לו כשאר אלמנות וגם בתוספות אינו מתחייב לה כ"א בסך תק"ם אם הנכסי' מרובים כשאר אלמנות. ואם הם מועטים הרי אינו מתחייב כי אם בשיעור נכסי אחיו:

ושו"ר להרב המבי"ן זלה"ה גם הוא בסי' ס"ג שכתב וז"ל המנהג הוא ביבמה כשרוצה לכתוב לה כתו' על נכסיו:

נוטל היבם המחצית לעצמו והמחצית של היבמה יתחשב נדו' ויוסיף לה תוס' ע"ת סך תק"ס כמו שנושא אשה דעלמא ע"ך הרי שהדבר תלוי ברצון היבם ואין לה אלא תק"ם כמ"ש:

ומעתה מ"ש בסימן קצ"ט וזה לרצון היבמה אך אם תרצה וכו' ע"ש טעות נפלה בדבריו וצ"ל וזה לרצון היבם אך אם ירצה וכו' כמו שהוא הדין, שבזה יושוו דברי כולם, ויהיו כולם כא' מיוסדים על פי הדין הגמור ואין לו' דעכ"ז יהיו דברי הר' המבי"ן זלה"ה היפך דברי הרבנים הנז' כי לדעתם אין לנו אלא המנהג ואין הדבר תלוי ברצונו לכתוב ע"ן אחיו, ולדעת הרב המבי"ן תלוי ברצונו אם לא ירצה לכתו' על עצמו דהא ודאי ליתא שגם הרבנים הנז' זלה"ה שכתבו שנהגו כן הנה כתבנו דמנהגם לא מילתא בלא טעמא אלא משום שראו שאין פסידא ליבם כלל, ואדרבא זוהי טובתו וכמש"ל אבל ודאי אם בכל אלה לא רצה היבם עלינו להשיאו לקבל המנהג ואם לא קבל איהו דאפסיד אנפשיה:

גם ממה שנמ"ך דברי הרה"ג זלה"ה בצידי התקנות שתיקן הרב במחז"ק. ולא הגיה עליהם הרב המבי"ן בנו כלום נר' ודאי שכן הוא האמת ובלא"ה כיון שמצינו להרב מהרחט"ו זלה"ה שהעיד שכך היה המנהג בכאן מקודם ונמשך מנהג זה עד זמנו של הרה"ג זלה"ה שהוא זמן מרובה, והרב המבי"ן עצמו לא ביאר שנשתנה המנהג ממה שהיה לפנים ודבריו דסי' ס"ג מסכימים לזה ודסי' קצ"ט יש להגיהם בנקל ודאי שלמנהגם של רבותינו הראשונ' שומעין, והם אמת ודבריהם אמת, זהו הנלע"ד בזה, וצויי"מ וימ"ן אכי"ר בסיון תרל"ג לפ"ק. הצעיר שמואל עמאר ס"ט:

תוכן העניינים

שות דבר שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה