שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
אה"ע · סימן ג
אמת נכון שהמצווה שתהיה אשתו ניזונית מנכסיו לאח"מ והיתה הצוואה בלתי תוכחת שאותה צוואה היא בטלה וטעמא דמילתא דמתנה בעלמא יהיב לה הבעל יתר על זכות כתוב' לשתהיה רשאית לתבוע כתו' מיד ונפרעת בה ותשאר ניזונית משאר נכסיו ולא שכוונת המצוה שתיזון מתנאי ב"ד כלל, וכמו שכן היו פוסקי' תמיד ב"ד שלפנינו ולפני פנינו זלה"ה בפשיטות ועשו הל"מ לא פעם ולא שתים דמתנה הוא דיהיב לה והביא דבריהם בקיצור החכם הפוסק ישצ"ו בפנים ומהם למדו זה בק"ו מהך תשו' דהריב"ש דסי' ת"כ שממנה מקור דברי מר"ן בסי' צ"ג ס"ו נובעים. דאם במקום שהמנהג שתהיה ניזונית מתנאי ב"ד דאיכא לאיסתפוקי דילמא אין כוונתו בצוואתו אלא שתהיה ניזונית מתנאי ב"ד, ומיטעא הוא דטעי דסבר שיכולים היורשים לסלקה בכתו' כאנשי יהודה, עכ"ז אמרו דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה, ולטפויי מילתא הוא דאתא, ולא היתה כוונתו בצוואתו שתיזון מתנאי ב"ד כיון דידוע ומפורסם לכל שמנהג העולם כאנשי ירושלים דבדידה תליא מילתא, כ"ש וק"ו לדידן שהמנהג פשוט וכולי עלמא אפי' עמי הארצות והסכלים דינא גמירי שאין לא"ל שום מזונות מתנאי ב"ד כלל, רק שאח"מ הבעל מיד יכולים היורשים לפ' לה כתו' או לחלוק עמה ולסלקה מיד דפשיטא דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה ואין לנו לתלות דילמא שתיזון מתנאי ב"ד קאמר כיון דתנאי זה אינו נוהג בינינו כלל:
והגם דהתם בסי' צ"ג מיירי שכתב לה שתהיה ניזונית יתר על כתוב'. מ"מ המעיין בתשו' הריב"ש יראה שלא סמך הרב ע"ז אלא לסיוע בעלמא, וכמ"ש הרב ח"מ שם וכיון שכן דמתנה יהיב לה ויש בזה איסור אא"ח דינא הוא שצריך תוכחת לקיים מתנתו לה הלא"ה היא בטלה:
וכ"מ להרב אביר יעקב זלה"ה והחכם מו"ד כמהרי"ץ אבן צור ז"ל, שציוה בפניהם ה"ר יעקב אלבאז נ"ע על אשתו שתהיה ניזונית ומתפרנס' מנכסיו כימ"א וכו'. וכתבו בצוואה הנז' וז"ל, וכ"ז ציוה ועשה בהמלכתינו והסכמתינו שהסכמנו ע"י אחר שראינו דבריו אל נכון ביען שמה שציוה עליה הוא מפני שהיא אשה תשושת כח וחולנית ולאו בעלת מלאכה, ואין לה מקום אנה תלך וניחא ליה שלא תתבזה ותזדלזל במקום אחר כשתצטרך למזונות ולפרנסה כי כתו' לא תספיק לה למה שתצטרך מזונות וכסות של כל הימים אמטו להכי ציוה והעדיף לה כתו' להיות ניזונית ומתפרנסת מנכסיו כימ"א וכו' עכ"ל, ובסוף ימיהם ז"ל כתבו פסק ביד האשה שמן הדין יכולה היא לתבוע כתו' מיד ותשאר ניזונית וא"צ לפרש זה בשטר הצוואה, וביאר מו"ד הנז' ז"ל דכל מי שדעתו קרובה אצל אשתו ורואה שכתו' לא תספיק לה למזונות ולפרנסה ובמעט זמן יאכלו מעות ותשאר אשתו מתבזה ומזדלזלת במ"א ולא ניחא ליה בהכי' נמלך בב"ד בשעת מותו, ליעצו מה שיוסיף יתר ל כתו' ומצוה ועושה כפי הסכמתם ועצתם, וכמו שכן היה בענין זה של יעקב אלבאז שהיתה דעתו קרובה אצל אשתו הרבה ובשעת מותו ראה שהיא תשושת כח וחולי העינים דבוק בה תמיד וביקש להוסיף ולתת לה דבר מה על כתו' למצוא עזר וסעד לחוליה ותשות כחה ונמלך בנו והסכמנו ע"י וכו' ע"ך הרי מבואר שגם במצוה על אשתו להיות נזונית מנכסיו צריכים כהמלכת והסכמת ב"ד שבראות הב"ד טעם נכון לדבריו היו מסכימים ע"י. ואי לא לא היו מסכימים על ידו מטעם איסור אא"ח דלא שנייא הא משאר מתנות שכ"מ שנותן לאיש זר דצריכים תוכחת נמי במצוה על אשתו להיות ניזונית וכו' צריך תוכחת, הלא"ה היא בטלה מכח תקנת רבותינו בעהת"ק נ"ן. ודברי הרבנים שאחריהם זלה"ה כמובא בדברי החכם הפוסק ישצ"ו בפנים בפנים אצל"ה, וא"כ בצוואה זו שעליה אנו דנין שאין בה תוכחת הדין הוא שהיא בטלה ומבוטלת:
ונראה שגם מצד הדין יש לפקפק בצוואה זו ולדון שהיא בטלה שכתוב בה תי' מהיום ותי' מעתה הרבה פעמים ועם שהרב כמוהרי"ץ ן' ואליד זלה"ה בס' ויאמר יצחק חח"מ בליקוטיו:
כתב משם מהרש"ך שאם כתוב לבסוף כל הדברים ציוה המצווה מחמ"מ וכמו שכן הוא כתוב בצוואה זו לשון זה מהני לבטל ל' מעכשיו דהכל אחר התחתון יעו"ש:
וגם הרב בני חיי כתב משם כה"ג כ"י דאי ידעינן בבירור שהוא ש"מ אפי' אם כתב לשונות המורים שהיה בריא מילי דכדי נינהו כיון שאנו רואים שמתנת ש"מ היתה וכו' מ"מ הרי סיים הרב שם בליקוטיו שמהרח"ש חולק על מהרש"ך ושכ"כ מוהרשד"ם סי' שי"ז ושל"א. והוכיח כן מתשו' הריטב"א והסכים עמו מהר"מ אלמושנינו ונכדו בס' בני שמואל הסכים לדברי זקינו מהר"י אדרבי סי' תי"ב, והביא שגם מהרש"ך בח"א פסק כמהרשד"ם הגם דבסי' ר"ז כתב בהיפך וסיים מהרח"ש ז"ל ולו יהיה הדבר ספק ובפלוגתא הנכסים בחזקת היורשים וכ"ש שכבר הוכחנו שהמתנה בטלה בלי ספק עכ"ל בח"א סי' ק"ח:
באופן שמכל צד הצוואה הזאת בטלה, והן מצד התק' הן מצד הדין וכמ"ש. וצויי"מ וימ"ן אכי"ר ולראיה ח"פ מכנאסא יע"א בסיון המוכתר בכתר תורה ש' תרמ"ג לפ"ק וקיים וחתום החכם. כמוה"ר רפאל אבן צור נר"ו: