אורח חיים · סימן ל - בירך על מאכל ונודע לו שהוא איסור
א) בתשעת הימים על בשר. ב) ביום תענית. ג) לפני שש שעות על חלב
בס"ד י"ב סיון תשס"א פעה"ק ירושלם תובב"א
שוכט"ס לכבוד האברך הרב המופלג בתורה, עוטה אורה, הר"ר גמליאל בהר"ר אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, בני-ברק.
אחדשה"ט, בתשובה למכתבו, אודות מי שבירך על מאכל, ולפני האכילה נודע לו או נזכר שאסור לאכלו, מה יעשה, ופירט את השאלה בג' אופנים, במי שבין ר"ח אב לת"ב שכח ובירך על בשר, או שביום תענית שכח ובירך על מאכל, או שאכל בשר ולפני שעברו שש שעות בירך על חלב, מה דינו ותקנתו.
באופן הא' — שבתשעת הימים שכח ובירך על בשר
כבר עמד בזה השד"ח (אסיפ"ד, מע' בין המצרים, סי' א, ה) שאם לא יאכל תהא ברכתו לבטלה, ואם יאכל יעבור על המנהג שבשו"ע (תקנא, ט). והביא מפסקי ריקאנטי שיאכל מעט כל שהוא מן הבשר, דבכ"ש אין בו משום שמחה ולא משום מיעוט אבילות. — והביא השד"ח ראיה מברכי יוסף (תקנא, יב) שאם לקח פרי חדש בין המצרים ובירך עליו בפה"ע, יברך גם שהחיינו, הגם דאין מברכים שהחיינו בין המצרים. הרי דאחרי שבירך על הפרי צריך לאכלו ולברך גם שהחיינו, ולא אמרינן שלא יאכל ולא יברך שהחיינו, והיינו טעמו דבמקום חשש ברכה לבטלה אין המנהג עומד כנגדו, וה"נ כיון שבירך על הבשר יאכל כל שהוא שלא תהא ברכתו לבטלה עכ"ד.
ודבריו נכונים להלכה, ובאתי רק להעיר בראיה מהברכ"י, דלכאורה יש לחלק, דמאי סלקא דעתין לא לאכול הפרי אחרי שבירך עליו, הרי אין איסור לאכול פרי חדש בין המצרים, אלא יש רק מנהג שלא לברך שהחיינו, וא"כ הי' אפשר לומר דאה"נ שיאכל הפרי אבל לא יברך שהחיינו, וכמו שבאמת נהג רבינו שמואל בן רבינו חיים ויטאל ז"ל (כמובא בברכ"י שם). וקמ"ל הברכ"י שלדעתו יברך גם שהחיינו, כיון שאינו אלא מנהג, והפרי חייב בשהחיינו. — אבל לדברי הריקאנטי עצם אכילת בשר בתשעת הימים הוא אסור מהמנהג, ובכה"ג שמא אה"נ לא יאכלנו, גם אם באונס יעבור בשוא"ת על ברכה לבטלה [כיון שבשעת ברכה הי' בדעתו לאכלו, א"כ לא עבר בקום ועשה, רק במה שאח"כ איננו אוכל]. — אבל עכ"פ הלכה כהשד"ח, שיאכל כל שהוא מהבשר וכנ"ל.
והנה כתב המג"א (סו"ס רו) בירך על המים ושמע שיש מת בעיר ישתה מעט מן המים וישפוך השאר, ואם אמרו לו שהתקופה נופלת, ימתין מעט עד שעברה התקופה ואח"כ ישתה ולא יברך (ספר חסידים), ואפי' למ"ד שיש סכנה בדבר, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע עכ"ל. חזינן דמעט צריך לטעום בכדי למנוע ברכה לבטלה.
וה"נ בנוד"ד בבשר בתשעת הימים. והוא מק"ו, שבשר בט' הימים הוא מנהג, ומים שיש בהם סכנה חמירא סכנתא מאיסורא, ואם בזה שותה משהו, כש"כ במנהג. — והשד"ח (פאת השדה לאסיפ"ד, מע' בין המצרים סי' א', ד) דוחה ראיה זו, דשם במים כיון ששומר מצוה לא ידע דבר רע, אין שום איסור בשתיית המים, משא"כ בבשר בט' הימים עובר בקום ועשה על מנהג. — ולהלכה מסכים שגם בבשר יאכל מעט, דכיון דכל שהוא אינו מבטל האבילות ואינו מרבה שמחה, א"כ גם בזה אין איסור בדיעבד כשבירך. — ויש לדון עוד מטעם חצי שיעור באיסור דרבנן, אם אסור, ואכמ"ל.
[ואין לאסור כאן מטעם נדר שהוא דאורייתא, וכמש"כ בשו"ע (יו"ד ריד, א) דברים המותרים והיודעים בהם שמותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלום בנדר ואסור להתירם להם, הלכך הרגיל להתענות וכו' ומי שרגיל שלא לאכול בשר ויין מר"ח אב, ורוצה לחזור בו, צריך ג' שיתירו לו וכו'. — דהמדובר שם בנהגו בהם איסור מחמת סייג וגדר ופרישות (ש"ך סק"א), והמחבר לשיטתו (תקנא, ט) שהביא י"א שרק בשבוע שחל בו ת"ב [או רק בעת"ב] אסור, בזה החמירו דלהוי כנדר. אבל בתעניות ומניעת בשר ויין בט' הימים, הן אצלנו מדינא דמנהג, ואינם מטעם נדר, ולכן א"צ התרה לסעודת מצוה או בחולי, כמש"כ הש"ך והפת"ש (סק"א הנ"ל)].
באופן הב' — שביום תענית בירך על מאכל, האיך יתנהג
יש בזה חילוק אם הוא צום דאורייתא, או צום דרבנן, או שקיבל ע"ע להתענות בנדר, או שקיבל ע"ע בקבלת תענית לא בנדר.
א) בתענית דאורייתא אם בירך והמאכל בפיו, יפלטנו מפיו, ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכש"כ אם עדיין לא לקחו לפיו, שלא יקחנו. דאכילת חצי שיעור אסורה מן התורה, דקיי"ל כר' יוחנן (יומא עג:) וכדפסק הרמב"ם (שביתת עשור ב, ג). וברכה לבטלה י"א שאיסורה רק מדרבנן (מג"א סי' רטו סק"ו) [כיון שאומר דרך שבח], והשד"ח בשו"ת מכתב לחזקיהו (תשו' ה, סוף דף כו) כ' דלרובא דרבוותא הוי רק מדרבנן (אלא שהוא איסור חמור עי' שעה"צ רטו, כא ועי' חכמת שלמה בשו"ע שם, ונשמת אדם ה, ה) ואפילו להסוברים שאיסורה מה"ת (רמב"ם הל' ברכות א, טז ושו"ע רטו, ד) מ"מ כאן היא בשוא"ת, ואם יאכל הוי בקום ועשה.
ב) ובארבע תעניות דרבנן י"ל שיאכל כל שהוא, דהגם דס"ל להרב"י ולהפר"ח (יו"ד סי' סח) דחצי שיעור באיסור בדרבנן, אסור מדרבנן (ועי' משנ"ב תריב סקט"ו), דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. אבל באיסור ברכה לבטלה הרי יש סוברים שהיא מדאורייתא כנ"ל. — ובלא"ה כ' השד"ח (כללים מע' ח' כלל טז סוד"ה עוד הכריח) שבאיסורים שאינם אסורים מחמת עצמם אלא יומא גרים, בזה ח"ש מותר אפילו מדרבנן. ועוד חילק בין דבר איסור שעיקרו מה"ת, בזה אסרו רבנן אפי' ח"ש, לדבר שאין עיקרו מה"ת, דזה ח"ש מותר אפילו מדרבנן, וכ"כ בשו"ת מהרי"א יהודה יעלה (חיו"ד סי' קעג). — אבל השע"ת (תקסח, א) מצדד לומר שגם בד' תעניות לא יאכל אפי' כ"ש אלא יאמר בשכמל"ו (וכדלהלן).
ג) ואם קיבל עליו תענית נדבה בנדר, י"ל שיאכל כל שהוא, בכדי שלא תהא ברכתו לבטלה, דבנדר רק כזית אסור, דסתם אכילה היא בכזית, כמ"ש המל"מ (הל' שבועות ד, א) שמחלוקת הראשונים היא, ושם (בד"ה כלל העולה) מבאר דלרמב"ן וי"א שבר"ן מותר לכתחילה ח"ש אפילו מדרבנן, ולרמב"ם ור"ן אסור מה"ת ככל ח"ש. ובנדו"ד הרי נפגשים שני איסורים דאורייתא, הנדר והברכה לבטלה. ויש סברא להחמיר, כי נדר לכו"ע דאורייתא, משא"כ בברכה לבטלה רבים הסוברים שהיא רק איסור דרבנן וכנ"ל. ועוד שהלא תשא הוא עכשיו בדיעבד באונס ובשב ואל תעשה, ואם יאכל יהי' לכתחילה בקום ועשה. וא"כ מוטב להפליט מפיו ולומר בשכמל"ו. — לעומת זאת יש סברא להקל, דמשום חומרא דשם שמים, נחוש להסוברים שברכה לבטלה היא דאורייתא, ולגבי שיעור פחות מכזית, אפשר לסמוך על הרמב"ן וי"א שבר"ן שמותר לכתחילה. — וא"כ לכאורה האוכל כל שהוא לא הפסיד, ולא איבד תעניתו בזה, כמשנ"ב (סי' תקסח סק"ה).
וכ"כ הברכי יוסף (תקסח, א) מובא בשע"ת שם, בשם רבו הנחפה בכסף (או"ח סי' ו), שיאכל פחות מכזית [הכונה למשהו] והתענית עולה לו. — הביאו השע"ת (תקסח, א) והסתפק אם גם בד' צומות כן, או שיפלוט ויאמר בשכמל"ו, וכן נוטה לומר עיי"ש. — ויל"ע דבתענית צבור אם שכח ואכל התענית עולה לו (כבשו"ע תקסח, א), ואילו הנודר לצום יום סתם, ושכח ואכל, אינו עולה לו, אלא חייב לצום יום אחר [אבל הנודר לצום למחר או ליום ידוע (כגון ערב ראש חודש, או יארצייט) דינו כתענית צבור]. וא"כ מ"ט הקיל השע"ת בנדר לאכול משהו והחמיר בתענית צבור לא לאכול כ"ש אלא לומר בשכמל"ו. — שו"ר בשו"ת שבט סופר (חאו"ח סי' כה) ובכף החיים (תקסח, טז) שמסיקים דלא כהברכ"י בשם נחפה בכסף הנ"ל, אלא גם בקיבל ע"ע תענית [בנדר] לא יאכל אפי' מעט, אלא יאמר בשכמל"ו. — וכ"ד מהרש"ם בדע"ת (תקסח, א), דמ"ש במל"מ הנ"ל בשם רמב"ן וי"א שבר"ן שח"ש מותר לכתחילה, הוא רק בנשבע שלא יאכל, משא"כ בנדר להתענות, גם ח"ש אסור מה"ת, וכ"כ ריב"ש (סי' רפז). והביא מר"ן וריטב"א דיותר חמור לעבור על לאו א' בקו"ע, מלעבור ה' לאוין בשוא"ת. וגם בתענית שהוא רק נדר דרבנן ח"ש אסור. ואיסור אכילה חמיר טפי, ולא יתקן הברכה באוכלו דבר אסור. וא"כ עדיף לא לאכול אלא לומר בשכמל"ו. ושוב מצדד לקיים ד' הברכ"י בתענית נדר, אבל בד' צומות יאמר בשכמל"ו ולא יאכל כלל עייש"ה.
ד) ואם קיבל עליו להתענות יום א', ולא היה הנדר על יום ידוע, ואח"כ קיבלו במנחה שלפניו [אפי' אמר במנחה שלפניו הריני בתענית "למחר", כיון שתחילת קבלתו לא היתה על יום מיוחד זה (עי' משנ"ב תקסח סק"ד)], י"ל שיאכל משהו, שלא תהא ברכתו לבטלה, כי קבלת התענית אינו נדר (כמו שכתבנו בזה בס"ד לעיל סי' צט) וכ"כ בדע"ת (שם ד"ה וגם), וא"כ יאבד תעניתו היום, ויתענה ביום אחר כדקיי"ל (תענית יב: שו"ע תקסח, ב) לוה אדם תעניתו ופורע. — אבל זו הלכה שאינה שכיחה, דזה רק בנודר לצום ולא יחד היום, בזה לוה ופורע אפי' קיבלו במנחה, אבל אם לא נדר בתחילה לצום, אלא קיבלו במנחה, הוי קבלה ליום זה דוקא, ואינו לוה ופורע (שו"ע שם ועי' חיי אדם קלב, כג).
באופן הג' — שאכל בשר ולפני שעברו שש שעות בירך על חלב
גם בשאלה זו דן השדה חמד (אסיפ"ד, מע' בשר בחלב סי' יב), במי שאחרי שאכל בשר עברו ד' שעות בימות החורף, שכח ובירך על גבינה קשה ונזכר בעודו בפיו קודם שבלעו, וכתב שיבלע מעט, דלדעת הפר"ח בחורף די בד' שעות, והגם שאנו מחמירים, אבל בכה"ג שלא תהא ברכה לבטלה יבלע מעט. — אבל אם תיכף אחרי אכילת בשר בירך על גבינה, יאמר בשכמל"ו, וברכה לבטלה הוי שלא במתכוין ובשוא"ת, עכ"ד.
ובמעדני השלחן (יו"ד סי' פט במעטמי השלחן ו') מתיר גם כשעברה שעה, כיון שהרמ"א הביא מרבוותא כמנהג פשוט דסגי בשעה, וש"ך (סק"ז) כ' דלדעה זו אפי' בלא קינוח והדחה מותר אם לא מצה בשר בין שיניו. ונסתפק אם גם בפחות משעה, יטעום משהו שלא תהא ברכתו לבטלה, ע"פ הי"א שברמ"א שמתיר אם סילק ובירך והיה פיו מודח וכדמשמע מכף החיים (סק"ו).
ולהסביר הספק בזה י"ל ע"פ המובא במעדני השולחן (פט, ג) שאם שכח והתחיל לאכול גבינה בתוך ו' שעות, גומר וא"צ להפסיק, וא"צ להתענות על שגגתו, כי אין כאן אכילת איסור רק גדר (דע"ק, מק"מ סק"ב, כה"ח סק"ח). והמעדני השולחן חולק דלכתחילה אין להקל ולגמור אכילת הגבינה עכ"ד. — אבל מודה הוא שא"צ כפרה, שאינה אכילת איסור, וא"כ כמו"כ בנאנס לאכול מחמת הברכה שעשה בשוגג, שיטעום, כיון שבמציאות אינה אכילת איסור.
יש להסמיך לכאן ד' המג"א (סי' תקכז סק"י) דשכחה מחמת עצלות הוי פשיעה, אבל סתם שכחה הוי אונס. — ועי' בשו"ת כק"ז החת"ס (חו"מ סו"ס מב) שהסביר דודאי שכחה אונס הוא, אבל היכי שיש ציווי בזריזות, כגון תפלה, א"כ כשמתעצל וסומך עצמו על הזמן האחרון, שלא ברשות הוא עושה זאת, וממילא אם נאנס בשכחה אח"כ הו"ל פושע עייש"ה. — ובזה יוסברו היטב ד' רש"י (ביצה טו:) שמא יפשע "ישכח" ולא יערב משום דטריד עכ"ל, וכן (בפסחים ו' סוע"ב) פשע, ישכח ויבא לידי פשיעה וכו' עכ"ל, דשם מצווה להקדים עצמו, ומי שמתעצל לומר עדיין יש זמן, ולבסוף שכח, או אפי' נאנס הרי הוא כמזיד, מפני שתחילתו בפשיעה (כלשון החת"ס שם). — ולפ"ז אחרי אכילת בשר לא נתעצל אלא שכח באונס, ואפת"ל שהתרשל ועי"ז בא לשכחה, ותחשבהו לפושע, בכ"ז אנו לא דנים עליו, אלא על הברכה שלא תהא לבטלה, ומשו"ה מתירים לו לטעום ולבלוע משהו.
ובענין בירך על מאכל ולפני שטעם נודע לו שהוא איסור, עי' מש"כ בטוטו"ד חתני כבני הגאון רבי חיים שמרלר שליט"א בדרכי הלכה (הל' ברכות הנהנין, בירורים סי' י"ח).
הדושה"ט ומצפה לישועה