אור ברסלב

שות גם אני אודך - ב

אורח חיים

הקדמות

סימן א - קינוח ילד או ניקוי ביוב ביד שמאל

בס"ד ט"ו חשון ס"ז

שוכט"ס לידידי הרה"ג המו"מ בתוי"ש מו"ה גמליאל בן הג"ר אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך.

אחדשה"ט באה"ר,

במכתבך הערת הערה חדשה דכמו שכ' בשו"ע (או"ח סי' ג ס"י) לקנח עצמו בשמאלו [ודיני איטר מבוארים בפוסקים], כמו"כ המקנח תינוק או המטפל בחולה או זקן יקנחו בשמאלו, וכן המנקה צנור ביוב ומוציא ממנו צואה יעשה זאת בשמאלו.

לכאורה דין זה הוא באדם שקנח עצמו שיעשה זאת בשמאלו, ולא נאמר במקנח אחרים. – אבל כשנתבונן בטעמים שנאמרו בגמ' (ברכות סב.) ומובאים בטור, בדרישה וחי' הגהות, שלימין יש חשיבות שבה ניתנה התורה כביכול מהקב"ה, או שאוכל בה מיד לפה לכן ישמרנה בנקיות, או שמראה בה טעמי הנגינה בקרה"ת [כנהוג בירושלים להראות לבעל הקורא בעת קרה"ת], או שקושר בה תפילין [והמשנ"ב הביא רק טעם זה]. היינו שיש ליד ימין חשיבות ונקיות, ה"נ במקנח לאחרים – אבל יכול להוריד הבגדים הצואים בב' ידיו, ורק עצם קינוח הצואה יעשה בשמאל, וכן בצנור ביוב, רק הוצאת הצואה יעשה בשמאל.

ויל"ע אם גם באשה נוהגת הלכה זו, שאין בה תלמוד תורה ותפילין, אבל גם לה ניתנה התורה בימין בדינים הנוהגים בנשים, וגם נקיות האכילה שייך בה ביותר. — אבל כיון שהן העסוקות בניקוי התינוקות אי אפשר להחמיר עליהן.

ובמנקה צואת האף והאוזן לא נאמרה הלכה זו, דאינם חמורים כצואה ממש, הגם שצריכים נקיות אח"ז (עי' שו"ת משנ"י ח"ה עמ' כ'.).

בדשה"ט באה"ר

סימן ב - להכנס עם אבנט "גארטל" לביה"כ ואם מותר לזורקו

בס"ד י"ט חשון תשס"ח

שוכט"ס לכבוד ידידי המופלג, בתורה, מתעמק בהלכה, הרה"ג מו"ה גמליאל בהג"ר אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך, בני ברק ת"ו.

אחדשת"ה באה"ר,

בדבר שאלתך מה דינו של האבנט (גארטל) שחוגרים בעת התפלה, וכשבלה מה לעשות עמו, ואם מותר לזורקו, או לעשות ממנו שרוכי נעליים.

א) טרם נבא לשאלה זו יש עוד לדעת אם מותר להכנס עמו לבית הכסא. — והנה כתב בספר חסידים (סי' תשעה) שאול המלך כשעשה צרכיו לא היה המנטיל [העליון] עליו, לכך יש כשעושין צרכיהן בבית הכסא מפשיטין את המקטורן [מעיל עליון ע"ג התחתון] וכל טלית שיש בו ציצית עכ"ל (ועי' בברית עולם מהיכן משמע ליה כן). — ולכאורה משמע שאין להכנס לבהכ"ס בבגד שנכנסים בו לבית הכנסת, כמו הלובשים מעיל עליון בלכתם לבית הכנסת, וכן טלית גדול.

אכן אין ראיה מס"ח, כי שאול שהיה מלך לבש מקטורן לכבוד המלכות, וכמו שגם בזמנינו רבנים חשובים לובשים מקטורן אפילו בקיץ אפילו בימות החול [בלע"ז רז'בולקע, ובירושלם ג'יבע]. ושאול המלך פשטו, הגם שהיה בגד חול אצלו, כדי שלא יתלכלך בבהכ"ס, דאי אפשר להפנות כשלבוש מעיל עליון. — ולפ"ז י"ל אולי בכונת ס"ח שנכון להפשיט המקטורן בעשיית צרכיו בבהכ"ס משום נקיות, וכן "כל טלית" שיש בו ציצית, כלומר בין טלית גדול ובין טלית קטן שיש בו ציצית הנגררים, לא יכנס בהן לבהכ"ס. וכמש"כ הרב"י (סו"ס ח') דא"א כשהוא מעוטף.

ב) אבל אפשר גם לפרש דברי ס"ח, דמקטורן הוא בגד עליון שלובשים רק בלכתם לבית הכנסת, לכן פשטו שאול כשעשה צרכיו, ולכן טלית של מצוה המיוחד להליכה לביהכ"נ אין נכון להכנס בו לבהכ"ס (וכשו"ע סי' כא, ג ומשנ"ב סקי"ד), דהיינו שמעיקר הדין מותר להכנס בהן לבהכ"ס [ולהשתין מותר בטלית (מ"ב שם מדה"ח), ואפילו בבהכ"ס קבוע ומשתין מיושב מותר (מט"א תרי, יב)] אלא שאין לעשות כן ממדת דרך ארץ, וכמש"כ הט"ז (כא סק"ג) דוגמא לדבר (רש"י ויקרא ו, ד) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו [ור"ל דהה"ד להיפך בגד שמוזג בו כוס וכו'], וק"ו להאי מילתא שמיוחד לדבר קדושה דוקא וכו', אבל ט"ק שתחת הבגדים מותר, וה"קיטל" של יום כיפור ג"כ יפשיטנו כיון שהוא בגד המיוחד להתפלל בו, עכ"ד.

והאמנם שכל המט"א צ"ב דאיך מותר להכנס בטלית גדול לבהכ"ס להשתין, והרי העיקר הוא שלא להכניסו לביהכ"ס, ואין נפק"מ מה הוא עושה עמן שם, דעצם הכנסתו הוא בזיון, וראיתי בספר זה שלחן שכ' שאין מקילים בזה כהמט"א. — ומסתבר שגם לא להכנס לבכ"ס או בית פנימי במרחץ עם ט"ג כשהוא בנרתיק שלו, אלא יניחנו בעוד כיס (שקית נילון וכדומה).

ג) ולפמשנ"ת גם ט"ק שתחת בגדיו צריך להזהר בציציות להחביאן תחת הסוודר או תחת האפודה מפני כבוד המצוה, וביותר מפני הנקיון.

והחמיר הט"ז בקיטל שלובשים רק לתפלה, וגם בזה יש להקל להשתין אפי' בבהכ"ס, ק"ו מטלית כהמ"ב (כא סקי"ד הנ"ל). — וקאפטן ירושלמי לבן, אינו מיוחד רק לתפלה, כי לובשו כל היום, ולהשתין בלא"ה מותר כהמ"ב, ולעשות צרכיו בלא"ה א"א כשלבוש בו.

ד) ומדברי הט"ז יש ללמוד לאבנט — גארטל שהוא מיוחד רק לחגור בו בתפלה, שלא יכנס בו לכתחילה לבהכ"ס, הגם שלפ"ד המ"ב והמט"א הנ"ל מותר להכנס בו לבכ"ס קבוע רק להשתין, מ"מ מטעמו של הט"ז שהוא בגד שמוזג בו כוס לרבו, אינו דרך ארץ להכנס בו לבהכ"ס. — אבל כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' כג) שא"צ להניחו כיס בתוך כיס, ודי שמכניסו בכיסו שבבגדיו.

וא"כ שאבנט הוא בגד המיוחד לתפלה, פשוט שאסור לעשותו שרוך נעליים, דמעלין בקודש ולא מורידין, והאמנם שזה תשמיש אדם, אבל תשמיש זול וירוד הוא.

ה) ויש להסתפק אם מותר באבנט — גארטל להשתמש בו תשמיש של חול כגון אם צריך להעביר ספרים ממקום למקום, אם רשאי לקשרם באבנט. דלגבי ציצית מפורש בשו"ע (כא, א) שאסור להשתמש בהם כ"ז שקבועים בטלית, ואסור לקשור בהם שום דבר. ר"ל הגם שאינו לבוש בציצית עכשיו, מ"מ כיון שלא בטלה המצוה מהן שעתיד ללובשם אסור (כמ"ב סק"ד). — וה"נ האבנט כיון שמיוחד לכך להתפלל בו, ה"ז בגד שמוזג בו כוס לרבו, ואין ראוי להשתמש בו חול. ואפילו כשבלה האבנט אין להשתמש בו תשמיש מגונה (כשו"ע סעי' ב). — [והאמנם שהאבנט הוא במדרגה פחות מציצית, דציצית כשלובשן מקיים בהן מצוה. אבל אבנט כשלובשו עדיין אינו עושה מצוה עד שיתפלל, מ"מ כבר כתב בביה"ל דאפי' במצוה דרבנן שייך ביזוי מצוה. וא"כ אין לחלק בזה].

ו) ומסתבר שלא שייך בזה לומר דמתחילה ייחדו לחגור בתפילה אדעתא דהכי שיוכל להשתמש בו תשמיש חול, וכשיבלה שישתמש בהן לכל תשמיש שהוא אפי' לשרוך נעליים. — דמה מהני יחודו על דעת כן, הרי במציאות עומד בתפלה בלבוש זה ומוזג כוס לרבו. ולא דמי לבית כנסת שיכול להתנות שלא תחול עליו קדושת ביהכ"נ, דשם אינו מקדישו, אלא מתפלל בבית של חול, אבל כאן הרי מתפלל בו במציאות, ואינו מועיל תנאי בזה [וילע"ע בט"ז (סק"א) ובמקור חיים להחו"י, אם שייך בציצית ענין הוקצה למצותו לזמן המצוה בלבד. ומפורש שם שזה שייך רק באין בזיון]. וכ"כ המ"ב (כא סק"ה) דבציצית לא מהני תנאי, משום דביזוי מצוה הוא, והוא כמו שנתבאר.

וסיומא בשאילתא דידן לעיל אות ד' (ועיין עוד בסוף אות ב' ואות ג').

דושה"ט וש"ת באה"ר

סימן ג - נטילת ידים לנוגע בבגד רטוב מזיעה

בס"ד תמוז תשס"ו

שוכט"ס לכבוד ידידי עוז הרב המופלג בתורה ויר"ש, שמעתתי' מבדרן בבי מדרשא, מיחוסי כהונה הרה"ג ר' גמליאל בן הרב אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס גם אני אודך כמה חלקים, נכד הגה"צ בעל מעדני השלחן שליט"א.

אחדשה"ט באה"ר,

כעת באה לידי שאלתך הנחוצה בימי הקיץ, במי שנוגע בזיעה של החולצה שלו [דהיינו הכתונת או הגופיה] אם צריך נטילת ידים. — ועוד שאלה, הנוגע במגבת של מקוה, האם צריך ליטול ידיו.

א) מצינו לגבי הנוגע בצד הפנימי של הכיפה, שעל ראשו תמיד, ולפעמים היא ישנה ומלאה זיעה, דאין רגילות לרחצה, בפרט כשהיא מקטיפה (סאמעט). שכתב המשנ"ב בביה"ל (סי' קסד, ב ד"ה שיש בהם מילמולי זיעה) נראה שנכון ליזהר מליגע אפילו באיזה בגד שידוע שיש בו הרבה זיעה, כגון בצד התחתון של הכובע המונח על הראש, שיש שם הרבה זיעה מן השער עכ"ל. ואם נכון ליזהר מלנגוע, מובן שאם נגע יטול ידיו. ולפ"ד יל"ע אם כמו"כ בסרט הפנימי של הכובע הגדול ששם מזיעים. — גם הכף החיים (סי' ד, צה) מביא דברי ביה"ל הנ"ל, ומוסיף (מהרו"ח, פלאג'י) שבכיפה יש ממשות זיעה מזוהמא, ואם ידחוק בצפורן יוצא מלמולי זיעה, לכן צריך נט"י.

ב) ויש לעיין בהליכות שלמה (תפלה ב, יז) בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל שהנוגע בצד הפנימי של הכיפה א"צ נטילה, כיון שאין זה מקום מכוסה לא גזרו ביה רבנן וחשיב כליכלוך בעלמא עכ"ד. שהוא נגד דברי ביה"ל הנ"ל, וגם לשון המחבר (בשו"ע ד, כא) משמע כביה"ל, מדכתב וז"ל צריך ליזהר בתפלה או באכילה שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם, לפי שיש שם מלמולי זיעה, וכן שלא לחכך בראשו, אבל מקומות המגולים בראשו ובפניו וכו' אין להקפיד עכ"ל. חזינן דיש מקומות המגולים בראשו, וזה עכ"ח כל שהוא חוץ לכיפה, דמתחת לכיפה שם אסור לחכך ראשו, וא"כ אין שם מהמקומות המגולים, אלא מהמכוסים. — וצ"ל בכונת הגרשז"א ז"ל, דאע"ג דהראש שתחת הכיפה הוא מקום מכוסה, בכ"ז הנוגע בכיפה א"צ נטילה, וצ"ב למה.

ועכ"ח כונתו בכיפה קלה שאינה מהודקת סביב הראש, ונכנס אויר תחתיה, לכן לא מצויים שם מלמולי זיעה, או בכיפה שאינה מקטיפה, ומכבסים אותה, ועי"ז לא מתהוים בה מילמולין.

ג) וחידוש ראה בכף החיים (ד, צה הנ"ל) בשם רוח חיים להגר"ח פלאג'י ז"ל דאחרי שכתב שכובע מתמלא זיעה ממשית והנוגע בפנים צריך נט"י, ממשיך: אכן כשנוגע בזיעה בלבד, שיוצאת מידיו עד המרפק שזה מקום מגולה "או אם נוגע בכתונת או בבגד הנתון לקבל הזיעה, והוא לח אפילו טופח ע"מ להטפיח מחמת הזיעה, נראה ברור דכל שאינו יוצא מן הזיעה שום ממשות זוהמא, ליכא חששא כלל עכ"ד. — [ובגד הנתון לקבל הזיעה, משמע שהיא הגופיה שתחת הכתונת]. — זאת אומרת, דהא פשיטא שזיעה היא מים בעלמא, אבל רק מהמקומות המגולים שבאדם, כמו הפנים [ורמז לדבר בזיעת אפך תאכל לחם] או הידים עד המרפק, ומעשים בכל יום שאדם מנגב בידיו הזיעה ממצחו ואינו נוטל ידיו. — ומחדש הרוח חיים, שגם זיעת הגוף במקומות המכוסים, אם אינו נוגע בגופו, כי אם בזיעה (ע"י הכתונת), א"צ ליטול ידיו, דזיעה גם מהגוף היא רק כמים בעלמא, אא"כ היא זיעה שהצטברה במקום אחד, כגון בכובעו, שאין מכבסים אותו, ונתהוו שם מילמולי זיעה, בזה מתחייב בנט"י, דהמילמולין הן כדבר לכלוך.

ד) להלכה יוצא מדברי הגר"ח פלאג'י (ברוח חיים הנ"ל) שהנוגע בחולצה כתונת או גופיה הרטובים מזיעה, אינו צריך ליטול ידיו, אבל נראה דהני מילי, כשיש בהם רטיבות הזיעה בלבד. אבל כשכבר שבוע לא כיבסו אותם, וסופגים זיעה כל הזמן, יתכן מאד שנתהוו בהם מילמולי זיעה, כמו בקמטי גוף האדם כשרוחץ עצמו פעם אחת בשבוע, לכן אז אם נגע בהם ינקה ידיו.

ה) להסביר הענין י"ל, שיש בזה שני דינים בנטילת הידים אחרי הנגיעה במקומות המכוסים. - הא' משום נקיות, ולכן זיעה נקיה א"צ נטילה, ורק במלמולין יש זוהמא, וכן המחכך ראשו או נוגע במקומות המכוסים צריך לנקות מפני שהן מקומות לכלוך. - הב' משום רוח רעה, דלא רק אחרי השינה או נגיעה במנעליו או - תשמה"מ יש רוח רעה, אלא גם בכל מקום לכלוך שורה רו"ר, אשר שם מקומה.

ודנו בזה האחרונים לגבי הנוגע בגופו במקומות המכוסים, בהיותו נקי לגמרי, כמו תיכף אחרי הרחיצה. — שהאשל אברהם (ד, כא שלא ליגע בשוק) כתב שגם אז צריך נטילה משום לא פלוג. וכן בשו"ת תורה לשמה (סי' יג) כתב שהיוצא מן המקוה והוא נקי ע"י המים, כשהוא רטוב, ובניגובו והתלבשותו נגע בבשרו א"צ נט"י, ודינו כמי שעומד במים, שמותר לחבק זרועותיו, להפסיק לבו מהערוה כשמברך (או"ח סי' עד). אך אחרי שניגב אם נגע בבשרו צריך נטילה, דלא פלוג רבנן, ובכל גונא צריך נטילה בנוגע בגופו, גם אם הוא נקי. ושאני נוגע ברגליו אפילו כשהם עדיין רטובים מן המקוה, עכ"ז צריך נטילה, דטומאת רגלים לא משום מלמולי זיעה לחוד, אלא משום דשורה שם רוח רעה, [וכ"כ הכה"ח (ד, עג) בשם המקובלים], שאינה נדחית ע"י מי המקוה, אא"כ נגע בתוך המקוה ברגליו אז מי המקוה מטהרים ידיו עכתו"ד.

והבית ברוך (ח"א עמ' מט:) כתב דלא משום לא פלוג לענין נקיות, הצריכו נטילה בעלה מן הרחצה ונגע בגופו, אלא משום רוח רעה הרגילה במקומות הזוהמא, ואינה מסתלקת ע"י הרחיצה דמקום מכוסה יש בו זוהמא וממילא גם רו"ר. וראיה מבית הכסא ומרחץ, אף אם ינקו אותם היטב יש בהן רו"ר. [וכמה נפק"מ יש, דמשום רו"ר צריך נט"י בכלי, ומשום נקיון די לנקות, ואכמ"ל]. — ועי' בכל זה בספר מנחת גדעון (על נט"י), ובשו"ת משנת יוסף (ח"ו סי' ט). — ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' קיד, אות א סק"ד) כתב בתחילה דדברי הבית ברוך אינם ברורים כ"כ, דאם די בנקיון בעלמא, אינו משום רו"ר, אבל מסיק דמהפמ"ג (סי' ד א"א יז וסי' צב) משמע דרו"ר אכולהו קאי, ובמים דוקא, וכהבית ברוך.

ו) נפק"מ בין שני טעמים אלה לנוגע בגופו, נקיות, או רו"ר, יהי' לנוגע בבגד הצמוד לגופו (גופיה) הרטובה מזיעה, דאי משום נקיות, י"ל דהגם שאינו רואה שום לכלוך על בגד זה, מ"מ הזיעה עצמה דבר מזוהם הוא, והרבה אנשים מעלה זיעתם ריח רע, א"כ הנוגע בזיעת הבגד, נעשו ידיו מזוהמות וצריך נטילה במים [לא ג"פ, כי אם פ"א, ואפילו בלי כלי]. — אבל אי משום רו"ר, י"ל דהרו"ר השורה על המקומות המכוסים שבגופו מפני הזוהמא, אינו עובר לבגד, וא"צ נטילה, וכהרוח חיים (הנ"ל אות ד). — וסברא ראשונה מסתברא, דלטעם נקיות יש זוהמא על זיעת בגד הצמוד לגוף ויש לנקות ידיו במים, בפרט בימינו שב"ה מים מצויים בכל מקום.

ז) מגבת של המקוה, אפילו אם היא רטובה, אבל אין לדמותה לבגד צמוד לגוף המלא זיעה. דמי המקוה הספוגים במגבת אינו מזוהמים כהזיעה. וממילא אין צורך ליטול ידיו בנגעו במגבת, לא משום נקיות, וממילא גם לא משום רו"ר. דאמנם יש רו"ר בחדר המקוה, שהוא בגדר מרחץ, אבל המגבת לא נסתפגה מרו"ר זה, כי אם במים, ואלה נקיים הם. — וגם לא שייך לחייב משום לא פלוג (כלעיל אות ה), דזה רק בנוגע בגופו. — אבל בכל זאת יש לפעמים ריח של מקוה גם על המגבת, לכן מי שאינו נוגע במגבת רטובה בידו, תבא עליו ברכה. וכן ראיתי א' מחסידי בעלז הזקנים שהי' נוטל המגבת אחרי המקוה בקצה מעילו. ומתאים לטהרה והנקיות המופלגת שנהג בה כ"ק גיסי עט"ר ציס"ע הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע, שהיה ידוע בעוצם זהירותו בנט"י בקדושה וטהרה.

דושה"ט ברכה מרובה.

סימן ד - נתינת היד על העינים בק"ש ואם מותר לכפול בשכמל"ו

בס"ד א' כסלו תשס"ד

שוכט"ס לכבוד ידידי הרב המופלג בתורה ויראה, כהן שדעתו יפה, מתעמק בהלכה מו"ה גמליאל בן הרב אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס "גם אני אודך", ונכד הגאוה"צ רבי לוי רבינוביץ שליט"א בעל מעדני השלחן.

אחדשה"ט, הנני בזה אודות שאלותיו בעניני ק"ש.

- א -

בשו"ע (סא, ה) ונוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין עכ"ל. — שאם זה הטעם, א"כ יהא די בעצימת עיניים.

ראשית כל על מנהג שנהגו כל ישראל בכל הדורות, אין אנו שואלים, אבל ברשותינו להשתדל להבינם.

הטור כתב שמקורו מגמ' (ברכות יג:) רבי כד הוה מנח ידיה אעיניה הוה קרי לה, וכונתם שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין, וכל מה שיעשה האדם לעורר הכונה טוב הוא עכ"ל. — כלומר דלהטור הוי קשיא ליה אם שלא יסתכל, די בעצימת עיניים, לכן הסביר ש"כל מה שיעשה האדם לעורר הכונה טוב הוא", דעצימת עיניים לחוד לא הוי מעשה כ"כ, כי גם באמצע התפלה לפעמים סוגרים העיניים, אבל בנתינת ידו הוי מעשה לעורר הכונה.

והערוך (בע' בר פחתי) מביא פירוש רב האי גאון, שרבי כסה פניו, מפני רבנן שלא יראו עיניו כשהוא מסביבן, ומתגנה, פי' אחר, מין היה לפניו וחשש שלא ילעיג כשהוא מסיב עיניו בד' רוחות (כבשו"ע סא, ו). עוד פי' אחר, היה מכסה עיניו שלא יביט הנה והנה ויהרהר אחר מעשים אחרים עכ"ל. — ולפי' א' וב' מותר לקרא פסוק שמע ישראל בעינים פתוחות, ושאני רבי שלא יתגנה, או מפני המין, והטור נקט כפי' הג' שאסור.

ומעודי בזכרוני שהכונה היא שידו תפסיק בינו לבין כל העולם, דבשעה שמוסר נפשו במחשבתו על קידוש השם [בפסוק שמע ישראל, כמובא ביסוד ושורש העבודה (שער ד' פ"ה) ממאמרי הזוה"ק], יחשוב שכבר אינו בעולם, אלא נשמתו מתדבקת באור א"ס ב"ה. — [וראה במשנת יוסף (מאמרים ח"ב עמ' רמו:) ממאור ושמש (פ' בשלח) דמסי"נ היא לא רק בפועל על האמונה, אם ירצו להורגו, אלא בנוסף לזה גם להדביק נפשו לה', ונכספה וגם כלתה נפשו שתשאר דבוקה באורו ית' מרוב נעימות ועריבות אהבת ה']. — וזה כעין שכ' החרדים טעם לסגירת העינים בתפלת י"ח, דכאילו נפטר מהעולם והוא לפני המלך [ובק"ש הצריכו יותר, גם לכסות ביד].

ובטעמי המנהגים (עניני ק"ש אות ס') מביא בשם הרה"ק רמ"מ מקאסוב ז"ל, שהיא בחינת מיתת צדיקים, דסומא הוא כמת, ומוסרים נפשם בקדושת יחודא עלאה עכ"ל. — וגם לטעם זה לא די בעצימת עיניים, כי יש לצרפו לטעם הנ"ל, שתהי' כעין מחיצה בינו לעולם.

ועדיין יל"ע אם צריך לעשות שתיהן, לעצום עיניו וליתן ידו עליהן, דאולי כיון שצריך ליתן ידו, א"צ לסגור העינים, וירויח בזה שיוכל לסובב העיניים סביב לרמז שהקב"ה מושל בכל ד' רוחות העולם [דהטוש"ע כ' להטות הראש, אבל רה"ג הנ"ל כ' לסבב העיניים].

ולשון שער הכונות (דף כא:) הוא: קודם שתאמר שמע ישראל, תסגור ב' עיניך ביד ימינך ותכוין למש"כ בסבא דמשפטים (בזוה"ק דף צה.) עולימתא שפירתא דלית לה עיינין וכו' עכ"ל [והכונה לשכינה הק', לגרום לה ע"י הק"ש יחוד קוב"ה ושכינתיה]. — ומלשון תסגור ביד ימינך, לכאורה משמע שא"צ לעצום העיניים, רק לכסותם ביד, אבל אינו דיוק מוכרח. — [ויש מהספרדים שנוהגים להניח אצבעותיהם סביב חוטמם, וסוגרים העיניים ביד ממש].

ומש"כ לסגור ב' העיניים ביד ימין, ר"ל שכל אדם אפילו איטר יד, יכסם בימין. — וכ"כ בספר ארחות רבינו (הקהלות יעקב, ח"א עמ' נג אות קסח) ובשו"ת באר משה (ח"ב סי' א) דגם איטר יניח יד ימין על עיניו. — [ולא כבנפילת אפים, שכ' הפמ"ג (סי' קלא משב"ז ב) שאיטר יטה בימין שלו שהיא שמאל כולם. דשם מפני כבוד התפילין מטה על היד השניה, משא"כ בסגירת עיניו בק"ש, חשוב שכל הצבור יחד באופן אחד יקבלו עליהם עול מלכות שמים].

הלובש משקפיים, יש הנוהגים להרימם, או להורידם לגמרי, ורובא דאינשי מניחים ידם על המשקפים, וכן ראיתי גדולי ישראל עושים, ומועיל לכל הטעמים הנ"ל, שעושה מעשה לסגור עיניו, וזה יעוררו לכונה, וידו עושה מחיצה לפני עיניו. — ובבוקר רגיל אני להניח ידי על הטלית ועל המשקפיים, אבל ביד לבד סגי.

- ב -

מה דין "ברוך שם כבוד מלכותו", אם חמור כהפסוק הראשון "שמע", או לא, ונפק"מ אם מותר לכפול בשכמל"ו ב' פעמים.

בהלכות ק"ש מבואר שיש ג' מדרגות: פסוק ראשון הוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, בשכמל"ו הוא ג"כ בכלל קבלת עול מלכות שמים, (מ"ב סא סקל"א) ובכלל היחוד (סו סקי"א), ושאר פסוקי ק"ש. — והגם שהפסוק הראשון הוא מדאורייתא, ובשכמל"ו רק מדרבנן, בכ"ז כמעט כל החומרות שבפסוק הראשון נוהגות בבשכמל"ו. — ונזכיר החומרות:

א) אם לא כיון בפסוק ראשון לא יצא (שו"ע סג, ד), וכן בבשכמל"ו (מ"ב סג סקי"ב). — ב) לא ילך אנה ואנה באמירת פסוק ראשון (סג, ג) וכן בבשכמל"ו (מ"ב סג סקי"א). — ג) לא יפסיק בפסוק ראשון לשום דבר (סו, א), וכן בבשכמל"ו, ואפילו בין שמע לבשכמל"ו לא יפסיק, דהוי יחוד אחד (סו, א בבה"ל ד"ה שלא יפסיק). — ד) אסור לכפול פסוק ראשון (סא, ט), וכ' המ"ב (סקכ"ד) דמפסוק ראשון ואילך אין חשש לכפול [ואולי בשכמל"ו בכלל האיסור של הפסוק הראשון] ועי' כה"ח (סא, לו) שלא יכפול שום פסוק. — אבל במ"ב (סא סקכ"ז) כ' שביוה"כ מותר לומר ג"פ בשכמל"ו, דלא חשיב ב' רשויות רק בשמע, שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, וכיון שקיבל עליו קבלת עול מלכות שמים פעם אחת אין חשש באמירת בשכמל"ו יותר מפ"א, דהא קאי על פסוק שמע ישראל, וליכא מאן דאתי למיטעי עכ"ל. — [ולא נזכר שרק ברבים מותר דליכא חשדא]. (ובעינן בשכמל"ו ע"ע בסי' סא מ"ב סקכ"ט, וביה"ל ד"ה אחר, וסי' סו בה"ל ד"ה שלא יפסיק).

ולפ"ז כשאומר פסוק שמע, מותר אח"כ לכפול בשכמל"ו, אבל לומר פסוק בשכמל"ו לבד כמה פעמים, אסור, דמיחזי כשתי רשויות ח"ו.

שוב ראיתי בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' רלו) שכתב דאיתא במדרש מספר הזוהר פ' לך לך, שבק"ש ישנן ששים תיבות וכו' ולזה רגילים היו לכפול "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ואז הם ששים תיבות, ולא היו רגילים כן אלא בק"ש של לילה [שעל המטה] כדי שתהא נשמתו עולה לכסא הכבוד ותהא נאחזת שם עם ששים שרים הסובבים כסא הכבוד וכו', כמו שאנו כופלים אותו ביוה"כ ובעשרת ימי תשובה בתוך דברי תחנונים כשאנו אומרים חטאנו, שמע, ברוך וכו' עכתו"ד עיי"ש. — וע"ע בשו"ת מהרי"ץ (דושינסקי, סי' ה) שהאריך, ובתוך דבריו כתב שהגם שבשכמל"ו דרבנן, צריך להחמיר בו בכל דין ק"ש, וכיון דשייך לקבלת עול מלכות שמים הוי כעיקר קבלת עול מלכות שמים דפסוק ראשון, ואם לא אמרו מחזירין אותו [ומשמע דס"ל דמותר לכופלו בק"ש].

דושה"ט באה"ר ובברכה

סימן ה - בחיוב להעיר אדם ישן לק"ש

בס"ד א' כסלו תשס"ד

שוכט"ס לכבוד ידידי הרב המופלג בתורה ויראה, כהן שדעתו יפה, מתעמק בהלכה מו"ה גמליאל בן הרב אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס "גם אני אודך", ונכד הגאוה"צ רבי לוי רבינוביץ שליט"א בעל מעדני השלחן.

ע"ד שאלתך אם צריך להעיר אדם ישן לקרא ק"ש בזמן הראשון של המג"א, או די להקיצו כשקרב הזמן השני של הגר"א ובעל התניא.

מצאתי ספק זה בספר אשי ישראל על הל' תפלה (פרק כ, הערה מג) ואחרי שמצדד אם זמן ק"ש הוא מן התורה, או מדרבנן, ולאחר תקחז"ל אם לא יקראנה בזמנה לא יי"ח כלל, מביא מספר ארחות רבנו (ח"א אות קסד) שהחזו"א העיר רק סמוך לסוף זמן ק"ש של הגר"א עכתו"ד.

אכן צריך לדעת גופא דעובדא היכי הוי, ולאו כל אנפין שוין בזה. — כי הנה עצם האיסור להעיר אדם ישן, הוא משום דאסור לצערו, דאם צער בעלי חיים דאורייתא (ב"מ לב:) כש"כ צער אדם, ולהעיר ישן הוי צער, כדחזינן בגמ' (קידושין לא.) בדמא בן נתינה שהיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו "ולא ציערו", כלומר לא הקיצו. — וא"כ תלוי עד כמה זה צער לו אם לא יקיצנו לק"ש לזמן הא', שאם זה צער לו, אז אפילו את אביו צריך להקיץ, כמש"כ בספר חסידים (סי' שלז): הבן שבא ריוח לידו ואביו ישן, למדנו מדמא בן נתינה (הנ"ל), אבל אם בא ריוח לאביו ונפסד אביו, כשמקיץ, מצטער יותר שלא הקיצו, והבן יודע דעת אביו ששמח כשמקיצו בשביל אותו דבר, מצוה להקיצו, מאחר שאביו שמח על זה, וכן כשמקיצו ללכת לבית הכנסת או לדבר מצוה עכ"ל. — הרי מפורש שתלוי בדעת אביו, וכש"כ בדעת אחרים, שכל מי שיודע בו שרגיל ומקפיד על הזמן הא', מצוה להקיצו לזמן הא'. [והס"ח מובא בבהא"ט (יו"ד סי' רמ סקט"ז) ובח"א (סז, יא) וכתבו מפני שכולם חייבים בכבוד המקום].

ועל כרחך עובדא דהחזו"א היתה במי שאינו מקפיד על הזמן הא', שאותו די להקיץ לזמן הב'.

ונעיין בס"ד בעוד מקורות, ומה דינו של אדם ישן.

לשון השו"ע (סג, ה) הוא: אם היה ישן מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש, מכאן ואילך אין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש שאע"פ שמתנמנם יצא עכ"ד, ולכאורה ראיה שמעירים לק"ש, אבל שמא לא איירי בישן גמור, אלא במתנמנם שהוא חצי ער וחצי ישן, ואותו מעירים עד שיהי' ער לגמרי, אבל ישן גמור אולי אין מעירים כלל. – דמקורו בגמ' (ברכות יג:) א"ר נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן, ופירש"י אם ראיתני מתנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון עכ"ל, ושמא אין ללמוד מכאן לישן גמור.

והחקירה בזה מה דין ישן גמור, אם מפני שאין לו אז דעת מופקע ממצות כשוטה, או עדיף משוטה מב' טעמים, הא' מפני שאפשר לעוררו ולהוציאו ממצב זה של פטור שינה, כדחזינן בגמ' (סנהדרין מז:) באכל חלב והפריש קרבן ונשתטה, וחזר ונשתפה, נדחה קרבנו, דלא דמי לישן שלא נדחה קרבנו כיון שממילא מתעורר. - הב' שאפילו בעודו ישן מקיים מצוות [כמו ציצית (עי' ט"ז או"ח סי' ח סקט"ו) דלהרא"ש לא נגמרה מצותו בלילה, וכמו סוכה שגם בהיותו ישן מקיים מצות שינה (עי' תוס' ברכות יא:) דאין מברכין אשינה שמא לא יוכל לישן אבל המצוה מקיים], משא"כ שוטה אינו בר חיובא.

וא"כ אדם הישן, אמנם אינו יכול לקיים מצוה בפועל, ואם בשינתו קרא ק"ש פשיטא שלא יי"ח, מפני שהיה בלא דעת, ואפילו חלם לו שקורא ק"ש, וכ"כ בשו"ת פרי השדה (ח"ב סי' קז) דמי שחלם שצמא למים ובירך שהכל, ונתעורר, אינו יכול לשתות על סמך ברכתו בחלום, כיון שלא היה עליו חיוב ברכה, ואינו פוטר שתייתו בהיותו ער שאז יש עליו חיוב ברכה עיי"ש. — וגם ישן אינו יכול לעשות קנין (כיבמות נד. שישן לא קנה יבמתו). — בכל זאת בגדר בר חיוב הוא, דעדיף משוטה, כיון שדרכו להתעורר וכנ"ל, ולכן צריך להקיצו לקיים מצוה שעובר זמנה.

ואכתי יש לעיין, בישן גמור, שמא בגדר אנוס הוא, שמחמת אונס שינה אינו יכול לקרא ק"ש, ואם הוא עתה פטור, שמא אין אנו צריכים להביאו לכלל חיוב. — ויש לתלות שאלה זו בחקירה הידועה אם אונס כמאן דעביד, או שרק פטור מלקיים ומעונש. שאם כמאן דעביד, א"כ ה"ז כאילו קרא ק"ש, אבל אם רק פטור מלקיים ומעונש, מצוה להביאו לכלל חיוב (כהספר חסידים הנ"ל, וכדלהלן בסמוך). — ונתבאר אצלנו בס"ד (להלן סי' לה, ו) שחקירה זו תלויה בפלוגתא בירושלמי (גיטין פ"ז ה"ו, וקידושין פ"ג ה"ב) ר' יוחנן אומר אונסא כמאן דלא עבד, ריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד, (ועי' בשו"ת חת"ס חו"מ סי' א, ובחידושיו ריש כתובות), ובמל"מ (הל' מכירה יא, א), ובקהלות יעקב (כתובות סי' א). וקיי"ל כר' יוחנן דאונס כמאן דלא עביד. — [ומה בין זה, להא דקיי"ל (ברכות ו.) חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, עי' בשו"ת פרי השדה (ח"ב סי' קו) שמצוה שיש לה תוצאה כגון קרבן לכפר או להכשיר, אינו מועיל עד שיעשנו בפועל, ומצוה שהפעולה עצמה היא המצוה, בנאנס מקבל שכר כאילו עשה עיי"ש, ולפ"ז גם בק"ש שהתוצאה היא קבלת עול מלכות שמים, ה"ז לא מועיל עד שיקבל עליו בק"ש, ואם נאנס ה"ז כלא עבד, ואכמ"ל]. — וא"כ בודאי יש להקיצו, בכדי להביאו לקריאת שמע ולקבלת עול מלכות שמים. — [ומצינו בזוה"ק (פ' בלק קפו.) שהינוקא הכיר על חכמי הזוהר שלא קראו ק"ש, הגם שהיו פטורים מטעם עוסק במצוה (פדיון שבויים) שפטור מהמצוה, ול"א אונס כעביד]. — [והעירני הרה"ג ר' שמעון יצחק שלזינגר שליט"א די"ל שכאשר יש יכולת להוציאו מהאונס לא אמרינן אנוס כמאן דעביד, ויל"ע].

ובכלל לא כל אדם ישן הוא בגדר אנוס, כגון מי ששכב לישון אחרי שהגיע זמן ק"ש, ה"ז פשיעה, או עכ"פ קרוב למזיד, וא"כ בק"ש יש להחמיר להקיצו ולזכותו בקיום המצוה.

וראיתי בשו"ת קרן לדוד (רסי' יח) שמאריך בנדון כזה, ודעתו דמי שישן ועובר זמן ק"ש צריך להקיצו, והה"ד לשאר מצות דאורייתא, כגון זכירת יצי"מ, או מצה בליל פסח, ואפי' לא ניחא ליה בקיום המצוה אלא רוצה לישן, מחוייבים להקיצו מטעם ערבות, שכל ישראל ערבים זל"ז, ולא גרע ממצות תוכחה שהיא עד הכאה (כרמ"א סי' תרח). ומחיוב כפיה על המצות (ככתובות פו.) עשה סוכה וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו [וכתבנו בס"ד במשנ"י על הל' ביהכ"נ (סי"ב עמ' יא) שרק ב"ד יכולים להכותו ולא כל א', אבל להקיצו רשאי כל א', אע"ג שמצערו, הרי גם בתוכחה וגערה מצערו, ואפ"ה חייב].

וכתב שם שגם במצוה דרבנן מוזהרים להוכיחו ולסייעו לקיים המצוה, וכהמג"א (נה סק"ט) דבאמירת קדיש אם א' ישן מעירין אותו כדי לזכותו במצוה, הגם דאנוס הוא, וי"ל דכיון דלא עבר בלא תסור, אין חיוב תוכחה, מ"מ אם מדובר באיש יר"ש, שיותר צער לו אם מבטל מצוה דרבנן (כגון תפלה) ודאי מחוייבים להקיצו מחובת גמ"ח וצדקה (וכספר חסידים שלז הנ"ל) עכ"ד הקרן לדוד. — וזה כמו שנתבאר בס"ד עפ"ד ספר חסידים הנ"ל, שמי שמקפיד ומהדר בדרך כלל על זמן ק"ש הא', מצוה להקיצו לזמן הא'.

דושה"ט באה"ר ובברכה,

סימן ו - הקורא ק"ש לפני התפלה, ושנית ביוצר מתי צריך לכוין ביחוד ה', ומתי אסור לרמוז בעיניו

בס"ד ב' שבט תשס"ד

שוכט"ס לכבוד ידידי הרב המופלג בתורה ויראה, כהן שדעתו יפה, מתעמק בהלכה מו"ה גמליאל בן הרב אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס "גם אני אודך", ונכד הגאוה"צ רבי לוי רבינוביץ שליט"א בעל מעדני השלחן.

בשו"ע (או"ח סי' סג, ה) כתוב שבקריאת שמע לא ירמוז בעיניו או בשפתיו או באצבעותיו בפרשה ראשונה שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי, וכתיב ודברת בם ודרשינן עשה אותם קבע. — ושאלת במי שקרא ק"ש לפני התפלה ויצא בה י"ח, האם כשקורא שוב ק"ש על סדר התפלה, אחרי זמן ק"ש, ג"כ אסור לרמוז בעיניו וכו'.

שאלה זו שכיחה מאד אצל המתפללים תוך זמן תפלה אבל אחרי זמן ק"ש שקוראים ק"ש לפני התפלה, אם אח"כ בק"ש דיוצר, אחרי זמנה, צריך לכוין בה הכונות הנצרכות [יחוד ה', שהוא יחיד ואין עוד מלבדו, בד' כנפות הארץ ובז' הרקיעים, ושמקבל ע"ע עול מלכות שמים במחשבה דבור ומעשה, עליו ועל זרעו לעולם]. — ואם צריך לקרא בכונה לצאת י"ח ק"ש, ובאימה ויראה (כבשו"ע סא, א) — שהרי תנן (ברכות ט:) מכאן ואילך הוא כאדם הקורא בתורה.

א) מבואר ברמב"ם (הל' ק"ש א, א) פעמיים ביום קוראין ק"ש, בבוקר ובערב, ג' פרשיות וכו', [פרשת שמע יש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, והיה אם שמוע על המצוות, פרשת ציצית ציווי זכירת כל המצוות]. — ומבואר שבק"ש שרוצה לצאת בה ידי חובתו בבוקר ובערב, צריך לכוין בה לצאת י"ח ושאר הכונות הנ"ל, וא"כ לכאורה כשקורא שנית ק"ש דיוצר, שהוא רק כקורא בתורה, א"צ לכוין.

וחזינן שהמשנ"ב (סי' סו סקי"ב) מסתפק שמא מותר להפסיק בק"ש זו דיוצר אחרי זמנה, לקדיש קדושה וברכו, והדע"ת (סו סוסק"א) כ' דדינו באמצע ק"ש כזו כבין הפרקים. — והשע"ת (סי' לד, א) כ' הקורא ק"ש בתפילין דר"ת אחרי התפלה, רשאי להפסיק בה באמצע הפרק מפני הכבוד וכו', ומ"מ טוב להחמיר. — וה"נ בק"ש דיוצר אחרי זמנה רשאי להפסיק לקדיש קדושה וברכו, וממילא הדרינן לספיקן שמא לא צריך לכוין בה, לא מיבעי שלא שייך לכוין שיי"ח, שהרי כבר י"ח בקריאתו לפני התפלה, אלא אפילו כונת יחוד ה' וקבלת עול מלכות שמים אינו צריך, כיון שהוא רק כקורא בתורה.

ב) אכן היסוד ושורש העבודה (שער ב' פ"י) כתב שבק"ש ראשונה דקרבנות יקרא בכונה עצומה ממש כמו ק"ש דיוצר, ויכוין לצאת בה י"ח ק"ש, שמא לא יקרא ק"ש דיוצר בזמנה. — ואעפ"כ כתב היסוה"ע (בשער ד פ"ד) באריכות ביאור כונות ק"ש דיוצר, ובקבלת עול מלכות שמים ומסי"נ "בכל עוצם כחו ואבריו ומוחו", ולייחדו וכו', ושם (פ"ה) שיזהר בכל ד' הק"ש שבכל יום [דקרבנות, דיוצר, דערבית, וקשעה"מ] בכל הכונות. — כלומר אפילו בק"ש שאינו יוצא בה י"ח ק"ש יכוין הכל. [ומש"כ המג"א (סי' רלה סק"ד ומ"ב סקי"ב) דבקשעה"מ אין אנו מכוונים לשם מצות ק"ש, ולכן לא יסמוך עליה אם קרא ק"ש דערבית, מבעו"י, זה רק לגבי כונה לצאת י"ח, אבל כונת קבלת עול מלכות שמים יכוין. ומחמיר היסוה"ע יותר מהמ"ב שאינו מצריך קבלת עול מלכות שמים בקשעה"מ].

ג) והנלע"ד שבק"ש דיוצר אפילו אחרי זמנה, יש לכוין ביחוד ה' ובמסי"נ ואסור לרמוז בה בעיניו וכו'. שהרי ברכת אהבת עולם (אהבה רבה) היא הברכה שלפני ק"ש כהקדמה אליה, שאנו מברכים להקב"ה "הבוחר בעמו ישראל באהבה" [ובערבית "אוהב עמו ישראל"] ועי"ז מתעוררת אהבתינו אליו לומר ק"ש ליחדו ולאהבה אותו, ולא יתכן שאחרי אהבת עולם יאמר פסוקי ק"ש כקורא פרשה בתורה בלי שום התעוררות אהבת ה', ופשוט וברור שצריך לקרוא ק"ש זו, אפילו אם היא לאחר זמנה, בכונת אהבת ה' ובקבלת עול מלכות שמים והמצוות.

ובפרט לפמש"כ בשו"ע (סב, ה) צריך ש"ץ להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד. ובכה"ח (סקי"ב) ממדרש חזית בפסוק היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמעיני, כשישראל נכנסין לבכ"נ וקורין ק"ש בכיוון הדעת בקול א' וטעם א' הקב"ה אומר להם היושבת בגנים, חברים, אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך השמעיני, ואם לאו ברח דודי עיי"ש, הרי שצריך להמליך ה' בשמע ישראל בביהכ"נ יחד, וזה לא עשה בק"ש שקרא ביחידות לפני התפלה. [האמנם שאינו מעכב להלכה, אבל ענין גדול יש בזה].

ויש שני ענינים בק"ש — א) קריאת תיבות הפרשה. — ב) רגש התעוררות אהבה וקבלת עול מלכות שמים וכו'. ולקריאת פרשת ק"ש צריך גם לרגש התעוררות, כי הענין הא' הנ"ל קשור להב'. אבל יש חיוב רגש והתעוררות גם בק"ש דיוצר כשהיא אחרי זמנה, דאמנם נחשב רק כקורא בתורה, ה"מ לצאת י"ח ק"ש, אבל לא לפוטרו מכונת יחוד ה' ולהמליכו ומסי"נ וכו'.

וכן משמע בשו"ע (נח, ו) שאם לא קרא ק"ש בזמנה קוראה כל היום בלא ברכותיה, וכתב המשנ"ב (סקכ"ז) כדי שיקבל עול מלכות שמים. — הרי שגם כשאין מצות ק"ש שייך קבלת עול מלכות שמים. [ואמנם שאני התם שבכלל לא קיבל עדיין עול מלכות שמים]. — ובלא"ה עי' בכה"ח (סג, כח) שע"פ הכס"מ (ק"ש ב, ח) בשם רבינו מנוח, אסור לרמוז גם בפרשה שניה (עי' יומא יט:) כדי שלא יזלזלו בק"ש. וה"נ בנדו"ד בכל ק"ש דיוצר, אפילו אחרי זמנה, יכוין ככל הראוי, שלא יבוא לזלזל גם בעיקר ק"ש, ולא ירמוז בה בעיניו וכו'.

ד) ובתפילין דר"ת כשמניח אחרי התפלה וקורא בהן ק"ש, בודאי הסברא שיכוין בקבלת עול מלכות שמים וכו', דכשקורא ק"ש בתפילין דר"ת, הרי הכונה שמא תפילין אלה עיקר, וכדי שלא ישאר בק"ש בלא תפילין [אם דרש"י אינו עיקר], קורא עוד פעם בדר"ת, וא"כ קורא ק"ש זו על מנת שיצא בה י"ח ק"ש אם תפילין דר"ת עיקר, וצריך לכוין קבלת עול מלכות שמים ואהבת ה' מסי"נ וכו'. — אלא שבדין הפסק הקילו (ביאור הלכה סו, ה ד"ה ואלו).

ה) ובקריאת פרשת ק"ש בשנים מקרא וא' תרגום, או בדרך לימוד, לכאורה א"צ לכוין ביחוד ה' ובקבלת עול מלכות שמים וכו', כי אם כשקורא לשם חובת ק"ש. — ויש להעיר בדבר חדש, כי הנה היסוד ושורש העבודה (שער ד פ"ה) כתב שהקורא ק"ש ואומר ואהבת, ואינו מכוין להכניס בלבו אהבת ה', ה"ז כמעיד עדות שקר. — וכונתו דכמו באומר וקשרתם וכו' והיו לטוטפות וכו' בלי תפילין ה"ז כעדות שקר (כברכות יד:), ה"נ כשאומר ואהבת בלי כונת אהבת ה', וכ"כ המשנ"ב (סי' כה סקי"ד) בשם חרדים (פרק ס"ו אות כח, ושם הוא קצת בנוסח אחר עיי"ש).

ולפ"ז יש להעיר ממנהג מרן החת"ס (במנהגיו ד, ג) שבלומדו עם תלמידיו חומש פ' ק"ש וקדש, לבש תפילין דרש"י, ובעודו בטלית ותפילין היה מעביר הפרשה שמו"ת (שם ד, א) (ועי' מה שהארכנו בזה בס"ד בשו"ת משנת יוסף ח"ה סי' י), וכן העיד תלמידו בעל ליקוטי חבר בן חיים (ח"ה דף קד) אם הזדמן לצבור שהתפללו מעריב מבעוד יום, עזב את ביהכ"נ קודם ק"ש, שלא יצטרך לקרא עמהם ק"ש בלא תפילין מאחר דלדידיה עדיין יממא הוי (עי' משנ"י שם י, ד). — הרי שהחמיר לא ללמוד פסוקי ק"ש בלי תפילין. — וא"כ כמו"כ לפי החת"ס אין ללמוד או לקרא שנים מקרא וכו' ולומר ואהבת וכו' ולאהבה וכו' בלי כונת אהבת ה', דלא ליהוי עדות שקר.

אבל בקריאת שמו"ת, אם קורא כהאר"י ז"ל ב' פעמים כל פסוק, בודאי שיכוין ביחוד ה' ובקבלת עול מלכות שמים רק בפעם הא', דאל"כ מיחזי ח"ו כשתי רשויות, וכמש"כ הכף החיים (סי' סא, לה) דהא דמותר לקרא פסוק שמע ישראל ב' פעמים עפ"י אר"י ז"ל הנ"ל, הוא משום דאינו אלא כקורא בתורה, וכ"כ בשו"ת בנין ציון (סו"ס לו).

ו) למעשה נראה לחלק בזה, שבב' ק"ש דאורייתא שחרית וערבית יש לכוין בכל עוצם כונתו, וכן בק"ש דיוצר אפילו אחרי זמנה (כנ"ל אות ג). — ובב' ק"ש הנוספות, דקרבנות וקשעה"מ, יכוין ג"כ בכונה רבה, ובהן אסור ג"כ לרמוז בעיניו וכו'. — ובשאר זמנים כשאומר פסוק שמע ישראל, או כל ק"ש כקורא בתורה, יכוין בעיקר כונת יחוד השם שהוא ית"ש אחד בשמים בז' רקיעים ובד' כנפות הארץ. — ובק"ש בתפילין דר"ת, כשהוא עוד בזמן ק"ש, יש סברא להדר כבעיקר ק"ש דיוצר (וכנ"ל אות ד). — ובכל אלה שצריך לכוין, לא ירמוז בעיניו וכו'.

סימן ז - קריאת שמע בלי תפילין בזמן ק"ש שלפי המג"א

שבט תשס"ד

שוכט"ס לכבוד ידידי הרב המופלג בתורה ויראה, כהן שדעתו יפה, מתעמק בהלכה מו"ה גמליאל בן הרב אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס "גם אני אודך", ונכד הגאוה"צ רבי לוי רבינוביץ שליט"א בעל מעדני השלחן.

על שאלתו במי שנתאחר עד סמוך לסוף זמן ק"ש לפי המג"א, ולא יספיק להניח תפילין ולקרא ק"ש. ושאל אם יקרא ק"ש בלי תפילין בתוך זמק"ש דמג"א, או יהדר להניח תפילין, דלא להוי כמעיד עדות שקר (ברכות יד:), אע"פ שעי"ז יאחר הזמן דמג"א, אבל יקרא בזמן ק"ש דהגר"א ובעל התניא.

מהשאלה מבואר שהשואל מקפיד על זמן ק"ש דמג"א, וא"כ יש לו לקרא ק"ש אפילו בלי תפילין, בכדי שלא יאחר את זמן הק"ש, ואי משום עדות שקר, הארכנו בזה בס"ד בשו"ת משנת יוסף (ח"ד סי' ט) והבאנו מהאשל אברהם (תנינא סי' כו) דכל שיקרא אח"כ בתפילין אין חשש עדות שקר, כי אינו ממאן ח"ו בהנחת תפילין, רק מפני סיבה יקיימה יותר מאוחר, ומשו"ת בית יצחק (חאו"ח סי' יז) בשם הרה"ק החוזה מלובלין ז"ל דעדות שקר הוא דוקא באינו מניח תפילין כלל, אבל אם קורא ק"ש ע"מ שיניח תפילין אח"כ אין חשש, וכ"כ המגיד תעלומה, ובשו"ת שואל ומשיב (מהד' תנינא ח"ג סי' עב), ובהגה' בני בנימין (שבסוף הרמב"ם הל' תפלה) בשם אביו בעל משנת ר' בנימין, עייש"ה שהסברנו הדברים היטב בס"ד. — [ויל"ע מתיקוני זוהר (הקדמה דף ב.) דמאן דלית לי' תפילין בשעת ק"ש, מסטרא דילי' שליט עבד ושפחה (ס"מ וזוג') על עלמא, וברגזא שכינתא (ע"י התגברות הדינים). משמע דאין לקרא ק"ש כלל בלי תפילין].

ויש להעיר שבסוף זמן ק"ש דמג"א יש ב' שיטות, א) של לוח א"י להגרי"מ טוקצינסקי ז"ל, ב) של לוח "המאור", שבו זמן ק"ש הוא מאוחר בכמה דקות מלוח א"י. — והגם דיש להשאר במנהגנו להחמיר בסוף זק"ש ותפלה כלוח א"י, מ"מ בנדו"ד שזמן ק"ש דמג"א לפי לוח א"י עובר, אם יספיק להניח תפילין לפי זק"ש דמג"א כלוח המאור, יש לו עכ"פ שיטה שיצא בק"ש עם תפילין גם לשיטת המג"א. — זאת אומרת שיקרא ק"ש בלי תפילין עד סוזק"ש דמג"א, ויניח תפילין שישתדל לקרא ק"ש שנית עד סוזק"ש דמג"א לפי לוח המאור, וזה לפי שאין אנו מחמירים שלא לקרא פסוקי ק"ש כשקורא בתורה, וא"כ כאן קורא על תנאי, שאם זמן לוח המאור נכון, קראתי לפני כן ק"ש כקורא בתורה, ובלי תפילין לא הוי עדות שקר. [ואם זמן לוח א"י נכון לא הפסדתי במה שקראתי ק"ש שנית בתפילין אחרי זמן ק"ש, ואח"כ שלישית ק"ש בברכותיה]. — וזה להסוברים שתנאי מועיל במצוות, כהגרעק"א (או"ח סי' מו, ט) עי' בשו"ת משנ"י (ח"ה סי' פח עמ' קצו)].

דושה"ט בברכה נאמנה

סימן ח - הנחת ידו על עיניו ב' פעמים סמוכים זל"ז אי הוי כאומר שמע שמע

בס"ד ב' שבט תשס"ד

שוכט"ס לכבוד ידידי הרב המופלג בתורה ויראה, כהן שדעתו יפה, מתעמק בהלכה מו"ה גמליאל בן הרב אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס "גם אני אודך", ונכד הגאוה"צ רבי לוי רבינוביץ שליט"א בעל מעדני השלחן.

אחדשה"ט,

בהמשך לשאלותיך בעניני ק"ש, שאלת במש"כ בשו"ע (סה, ב) קרא ק"ש, ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקורין ק"ש, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו וכו', אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק, כגון מברוך שאמר ואילך, לא יפסוק, אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהצבור אומרים פסוק ראשון בניגון הצבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם עכ"ל. — ובכף החיים (סה, ז) כתב דיניח ידו על עיניו כמו הצבור ויהיה נראה כקורא עמהם. — ונסתפקת במי שעומד באהבת עולם (אהבה רבה) סמוך לברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה, והצבור התחילו שמע ישראל, אם גם אז יניח ידו על עיניו, ואח"כ כשיגיע לק"ש יניח שוב ידו על עיניו, דאולי מיחזי כשתי רשויות ח"ו, וכעין שכ' בשו"ע (סא, ט) שאסור לומר שמע ב' פעמים.

הנה אין לנו להוסיף על גזירות חז"ל, והם אסרו רק לומר שמע ב"פ, ולא אסרו באופן הנ"ל. — ומהיות טוב יכול בפעם הא' כשהצבור אומרים שמע, לכסות עיניו קצת עם ידו, לא כמו שמכסה תמיד, ואח"כ כשקורא שמע יכסה עיניו היטב, לעשות כמחיצה בינו להעולם, וכמו שנתבאר בס"ד (לעיל סי' כב אות א) ואז למתבונן בו יהא היכר שבתחילה עשה רק להשתתף עם הצבור, ואח"כ שקוראו ק"ש מכסה עיניו היטב.

ובאמירת התיבות שהוא אומר, בניגון "שמע" שהצבור אומרים, נראה שיעשה להיפך, שכאשר הצבור אומרים "שמע" יאמר התיבות שהוא אומר בניגון הצבור, ואח"כ כשהוא עצמו יאמר שמע, יאמרנו רגיל, דהנה אחז"ל במדרש חזית (הובא בכף החיים סב, יב) על הפסוק היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמעיני, כשישראל נכנסים לבכ"נ וקורין ק"ש בכיוון הדעת בקול אחד וטעם אחד, הקב"ה אומר להם היושבת בגנים, חברים, אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך השמעיני, ואם לא, ברח דודי עכ"ד. הרי שיש ענין מיוחד לקבל עול מלכות שמים עם הצבור, וליחדו ולהמליכו ית"ש "בקול אחד וטעם אחד" ואפילו זה שאינו יכול להפסיק כעת, יאמר מה שאומר בקול אחד עם הצבור, שעי"ז יתקלס עלאה.

דושה"ט בברכה נאמנה

סימן ט - לעבור בתוך ד' אמות לפני הקורא ק"ש או אומר פותח את ידך, וברהמ"ז

בס"ד ז' אד"ש תשס"ה

בחודש שמרבים בו שמחה, יתברך ברב ברכה, ידידי הרב המופלג בתורה ויר"ש הה"ג גמליאל בן הרב ר' אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס "גם אני אודך" בני-ברק.

אחדשה"ט, כב' מסתפק אם מותר לעבור בתוך ד' אמות לפני הקורא בפסוד"ז פסוק פותח את ידיך וכו', ע"פ מה דקיי"ל בשו"ע (או"ח סי' קב) שאסור לישב או לעבור לפני המתפלל, והטעם מבואר בפוסקים שאסור לבטל כונתו, וא"כ בפותח את ידך, הרי הכונה מעכבת, שאם לא כיוון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת (כשו"ע נא, ז). וא"כ כמו"כ יהא אסור לעבור לפניו. ובפרט לפמש"כ הא"ר (קב, ו) דגם כשקורין פסוק שמע ישראל אסור לעבור לפניו שלא לבטל כונתו (הובא בביה"ל בשם א"ר בשם של"ה, ובא"ר שלפנינו כתבו מדעת עצמו). — ובנוסף לכך הביא מח"א שליט"א להסתפק אם מותר לעבור לפני המברך ברהמ"ז, שהרי כ' בשו"ע (קפג, ט) שצריך לישב כדי שיכוין יותר (נדפס בקובץ פעמי יעקב נז עמ' קפז).

הנה מרן החת"ס אמר על מחמירי חומרות חדשות "חדש אסור מן התורה" (בשו"ת חאו"ח סי' קפא), והוסיף: וכך יפה לנו שלא להבעית את ישראל בחדשות שלא שיערו אבותינו עכ"ל. — וזה כל הדורות נהגו גבאי צדקה, ועניים, האוספים נדבות בביהכ"נ, לעבור לפני המתפללים פסוד"ז, ולא רפרף אדם מעולם, וכן בברהמ"ז.

וכמה טרח האשל אברהם (בוטשאטש, סי' קב) לתרץ מה שההמון מקילים ועוברים לפני המתפלל שמו"ע. — ותורף דבריו שהרי נאמרו ב' טעמים באיסור זה, הא' שאסור לבטל כונת המתפלל, והב' שכ' החיי אדם (ונזכר כבר בדברי חמודות ברכות פ"ה אות כז) שלא להפסיק בין המתפלל לשכינה [ובמשנ"ב (קב סקט"ו) משמע שרק לטעם הא' אסור אפילו בק"ש]. ושני טעמים אלה יחדיו צמודים, שכיון שהשכינה כנגד המתפלל, אין לבטל כונת המתפלל, ע"י שעובר לפניו, דלגבי השכינה, הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, ולא שייך להבדיל בינו למתפלל, אלא כיון שהמתפלל עומד מול השכינה, צריך לכוין מאד בתפלה, ולחשוב כאילו שכינה כנגדו (שו"ע צח, א), וכשעוברים לפניו ה"ז מפסיק ומבדיל מחשבתו מהשכינה שכנגדו (כן הבנתי כונתו).

ועפ"ז התיר הא"א לעבור לפני המתפלל ושטענדער (עמודון) לפניו, או כשעיניו עצומות, או כשמכסה פניו בטלית, שבאופן זה אין כונתו מתבלבלת, דאינו רואה שעוברים לפניו. — והדעת תורה (קב, ד) הוסיף טעם להיתר, דבזה"ז אין מכוונים כל כך (כהרמ"א קא, א). והסברנו בס"ד במק"א לפי הא"א הנ"ל, שאם אין חסרון כונה כשעובר לפניו, אין גם ח"ו פגם בשכינה, דהעיקר שע"י שעובר לפניו מבדיל דעתו ומחשבתו מהשכינה שכנגדו, וא"כ בזמנינו שאין מכוונים כ"כ בעוה"ר, אינו מבדילו מהשכינה.

ואם לפני המתפלל שמו"ע מצא הא"א לימוד זכות על שעוברים לפניו כש"כ לפני הקורא ק"ש, או ברהמ"ז, או בפסוק פותח את ידיך. — אבל יודעי הלכה, שנזהרים שלא לעבור ולא לישב לפני המתפלל, בודאי יזהרו שלא לבלבל כונת הקורא פסוק שמע ישראל. — אלא שגם לזה יש ללמד זכות, שהרי הקורא שמע ישראל סוגר עיניו, ומניח ידו עליהן כמחיצה, ואם קורא בכונה שלימה, והעובר אינו עובר ברעש לפניו, אין זה מבטל כונתו. והביאור הלכה (קב) מחמיר בשמו"ע רק מהטעם הב' שלא להפסיק בינו לשכינה, וזה מצינו רק בתפלה (בסי' צח, א) שיחשוב כאילו שכינה כנגדו, אבל בק"ש כ' בשו"ע (סי' סא, א) שיקרא באימה ויראה ברתת וזיעה, כמבואר במשנ"ב (סק"ג) בכונת קבלת עול מלכות שמים ומסינ"פ. אבל לא מצינו בו שיכוון כאילו שכינה כנגדו. וגם לא בבהמ"ז, נהי שכ' בשו"ע (קפג, ח) שי"א שברהמ"ז דינה כתפלת שמו"ע, אבל לא נזכר בו כנגד השכינה. — וא"כ אין בהן ענין הפסק בינו לשכינה, רק שלא לבטל כונתו.

ובודאי שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה (שו"ע סי' א, א בהגה), אבל ענין הפסק בינו לשכינה מצינו רק בשמו"ע. — ושמעתי שהגרש"ז אויערבאך ז"ל התרעם על מקבצי הנדבות בביהכ"נ, שגם בשעת ק"ש ממשיכים לקבץ, דיש להם להמתין עד שיגמרו ק"ש.

ובברהמ"ז יש עצה, כשיש שנים או יותר אנשים, שא' מהם ימתין מלברך, כדי שאם מישהו ידפוק בדלת או יצלצל הטלפון, יטפל הוא בזה, ויברכו הם, ואח"כ יברך הוא ברהמ"ז, בלי הפרעה.

דושה"ט באה"ר וברכה נאמנה,

סימן י - מה עדיף, תפלה בצבור או ק"ש של ערבית לפני חצות

בס"ד ב' שבט תשס"ד

שוכט"ס לכבוד ידידי הרב המופלג בתורה ויראה, כהן שדעתו יפה, מתעמק בהלכה מו"ה גמליאל בן הרב אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס "גם אני אודך", ונכד הגאוה"צ רבי לוי רבינוביץ שליט"א בעל מעדני השלחן.

אחדשה"ט,

בעובדא שבגמר חתונה נזכר איש א' ששכח להתפלל ערבית, ותיכף נסע לבית כנסת, והגיע כמה דקות לפני חצות לילה, ומצא צבור שעמדו להתחיל שמונה עשרה, ונסתפק מה לעשות. — אם יתפלל עמהם ואח"כ יקרא ק"ש בברכותיה (כבשו"ע סי' רלו, ג), שאז יקרא ק"ש אחר חצות, ולא יסמוך גאולה לתפלה. — או שיתפלל לעצמו ק"ש בברכותיה, לפני חצות, ויסמוך גאולה לתפלה, אבל יתפלל אח"כ תפלת שמו"ע ביחידות. — והשאלה מה עדיף, תפלה בצבור, או ק"ש לפני חצות.

מצינו שתפלה בצבור חשובה יותר מסמיכת גאולה לתפלה, כבשו"ע (סי' רלו, ג הנ"ל) מצא צבור שקראו ק"ש (ערבית) ורוצים לעמוד בתפלה, יתפלל עמהם, ואח"כ יקרא ק"ש עם ברכותיה. — וי"ל דכמו"כ חשובה תפלה בצבור יותר מק"ש לפני חצות, דאמנם מובא במשנ"ב (רלה סקכ"ז) דהמתאחר אחר חצות "מיקרי עובר על דברי חכמים", הני מילי אם עובר ברצון, אבל זה היה שוגג, ושמא שכחה כאונס [כדאשכחן לגבי תפלת תשלומין, שאם שכח להתפלל, נחשב לאונס ומתפלל בתפלה שאחריה שתים (כבסי' קח) ועי' במג"א (קח סקי"א) ומחצהש"ק, ושו"ת חת"ס (חו"מ סי' מב), ואכמ"ל]. [וכמו בניו של רבן גמליאל (בריש ברכות) שבודאי היו אנוסים מלהתפלל לפני חצות], וא"כ עדיף להתפלל בצבור, ואח"כ לקרא ק"ש בברכותיה, אפילו אחרי חצות. — ומאידך גיסא י"ל דשמא תפלה בצבור לא חשובה מק"ש לפני חצות.

אבל בנדו"ד יש כאן ג' ענינים, תפלה בצבור, סמיכת גאולה לתפלה, ק"ש לפני חצות. — וא"כ אם יתפלל עמהם בצבור, יש לו ענין אחד תפלה בצבור, וחסרים לו שני ענינים, סמיכת גאולה לתפלה, וק"ש לפני חצות. — אבל אם תחילה יקרא ק"ש בברכותיה, יש לו ב' ענינים, סמיכת גאולה לתפלה, וק"ש לפני חצות, וחסר לו ענין אחד תפלה בצבור. — וא"כ טוב שיקרא תחילה ק"ש בברכותיה, ואח"כ יתפלל אפי' יחידי. — ואם יספיק לקרא רק פרשה ראשונה של ק"ש, ומיד להתפלל שמו"ע עם הצבור, יהיו לו ב' ענינים, תפלה בצבור, וק"ש לפני חצות [להסוברים דפרשה ראשונה דאורייתא, עי' מ"ב (סג סקט"ז)], ויחסר לו רק סמיכת גאולה לתפלה.

וראה מש"כ הכף החיים (רלו, כב) דע"פ אר"י ז"ל צריך דוקא לקרא ק"ש קודם תפלת שמו"ע, משום שהשמו"ע היא המשך השפעת השפע אחרי ק"ש (כמוכח בשער הכונות דף נב:), וגם מי שאינו מכוין, מ"מ מתפללים על סדר הכונה, והשי"ת ברחמיו הוא יסדר, וזה שאומרים לפני כל תפלה ולימוד ויהי נועם וכו', שמבקשים מהשי"ת שהוא יסדר הכל לפי בחינתו במקום עליון, ולכן לפ"ז יותר טוב להתפלל ביחיד מלהתפלל קודם ק"ש עכ"ד.

וא"כ כש"כ בנדו"ד שע"י שיקרא ק"ש בברכותיה לפני תפלת שמו"ע, ירויח עוד שיקרא ק"ש לפני חצות, בודאי יש לעשות כן.

דושה"ט באה"ר וברכה נאמנה,

סימן יא - אם מותר להטעות בני ביתו, שיחשבו שכבר מאוחר בכדי שלא יאחרו זמן ק"ש

בס"ד ב' שבט תשס"ד

שוכט"ס לכבוד ידידי הרב המופלג בתורה ויראה, כהן שדעתו יפה, מתעמק בהלכה מו"ה גמליאל בן הרב אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס "גם אני אודך", ונכד הגאוה"צ רבי לוי רבינוביץ שליט"א בעל מעדני השלחן.

אשר שאל אם מותר לסובב את מחוגי השעון קדימה, כדי שיחשבו בני הבית שהשעה מאוחרת יותר, ועי"ז יקדימו לקום, ולא יאחרו זמן ק"ש של שחרית. — והשאלה אם אין בזה שקר או גניבת דעת.

כשאלה זו יש לשאול גם אם מותר להקיץ מישהו מבני ביתו, ולומר שהשעה כבר יותר מאוחרת, שאם יאמר לו האמת, לא יקום, אלא יאמר שעדיין יש זמן.

הנה כשמוציא שקר מפיו עובר על (שמות כג) מדבר שקר תרחק, וגם אסור לעשות מעשה דמיחזי כשיקרא, כדאשכחן (שבועות לא.) ונפסק להלכה (בטור ורמ"א חו"מ רסי' כח) שאם אמרו לו בא ועמוד עם עד אחד שיש לי, ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי, אפ"ה אסור, וכ' הש"ך (סקי"ד) שאסור אפילו אם אינו מוציא ממון עי"ז. — ומותר לת"ח רק לשנות בדיבורו בתלת מילי (ב"מ כג:).

מ"מ מצינו בגמ' (עירובין נא.) שמותר לומר ההלכה בשם רבו כי היכי דלקבלו מיניה. ולאמרה בשם ר' יוסי כיון שהלכה כמותו ונימוקו עמו, הביאה המג"א (סי' קנו סק"ב ונשאר בצ"ע), והברכ"י (יו"ד רמב, כט) הוסיף בשם תשובות הגאונים, שרק אם ברור שאומר כהלכה, אז אומרה בשם רבו עיי"ש. — והיינו שכדי לזכות הרבים בהלכה אמיתית, יש מתירים לשנות, וא"כ ה"נ בנדו"ד שכונתו לזכות חבירו שלא יאחר זמן ק"ש, שמותר להזיז מחוגי השעון, וגם לומר שכבר יותר מאוחר, וטוב שלא יאמר שקר להדיא, אלא שהלה יחשוב מתוך דיבורו שכבר יותר מאוחר.

כל זה מצד ההלכה, אבל יש ליזהר מאד שלא יצא מכשול מזה, כגון בזמן יציאת השבת, שיחשבו שכבר הגיע זמן מוצ"ש, וגם אין זה חינוך ילדים, ללמדם לשקר, ויותר טוב לזרזם ע"ד אמת להיות מהזריזין ומקדימין.

דושה"ט בברכה נאמנה,

סימן יב - קביעת מקום לתפלה

בס"ד עשי"ת תשס"ח

תחל שנה וברכותי', וגמח"ט וכט"ס לידידי היקר הרה"ג המו"מ בתורה ויראת ה' טהורה, מתעמק בהלכה אשרהו שלו ככה, ה"ה הרב גמליאל בהגראי"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, ב"ב, מח"ס גם אני אודך כמה חלקים.

אחדשה"ט באה"ר,

בדבר שאלתו השכיחה למעשה בהא דאיתא בגמ' (ברכות ו:) כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכו' דכתיב (בראשית יט, כז) וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם. — ונפסק להלכה בטוש"ע (סי' ז, יט) ויקבע מקום לתפלתו שלא ישנהו אם לא לצורך גדול וכו', ואין די לו במה שיקבע לו בית הכנסת להתפלל בה תדיר, אלא גם בביהכ"נ שקובע בה צריך שיהיה מקומו קבוע וידוע ולא ישב היום כאן ולמחר במקום אחר, דאיתא בירושלמי (פ"ד ה"ד) צריך לייחד לו מקום בביהכ"נ שנא' (ש"ב טו, לב) ויהי דוד בא עד הראש (של הר הזיתים) אשר ישתחוה שם, משמע שהיה תדיר משתחוה שם עכ"ל הטור.

ורגילות שכיחה היא בהרבה אנשים, שמתפללים בשבתות ויו"ט בביכ"נ קבוע, ובימות החול בביכ"נ אחר קבוע, ובימות החול עצמם יש מתפללים שחרית במקום אחד, ומנחה וערבית במקום אחר. ויש המתפללים בימות החול כפי שמזדמן להם ללא קביעות. — והשאלה אם שפיר עבדי במה שקובעים רק לשבתות, או אפילו לימות החול לשחרית בקבע, והשאר בהזדמן [וכן לימים נוראים כדיבואר].

א) נלע"ד שלכתחילה הגון הוא להתפלל תמיד במקום קבוע. ויכול לחלק השבתות מימות החול, דיש צבור אחר בשבתות מבחול, אבל איפה שמתפלל, שיהא בקבע.

דמדברי הרא"ש והגה' מיימוני שפסקינן כוותייהו שאפילו בבית הכנסת הקבוע, יהא מקומו קבוע, חזינן דבעינן קביעות גמורה במקומו המיוחד לו [אלא שתוך ד' אמות חשוב כמקום אחד (מג"א ומ"ב) דאי אפשר לצמצם]. וא"כ מה שיותר קבוע עדיף, הן בשבתות והן בחול. ואם יכול להתפלל לגמרי בקביעות מה טוב, ועכ"פ כל השבתות יהיו בקבע, וכן כל ימות החול.

ב) וחידוש חזינן מהירושלמי (פ"ד ה"ד כנ"ל) דיליף מדוד שכאשר היה בא לירושלים ממזרח מצד הר הזיתים, אז היה לו מקום קבוע ששם השתחוה אל מול פני הקודש (כן משמע מרש"י בש"ב טו, לב). הרי שגם כאשר מתפלל רק לעתים רחוקות או עכ"פ רק לפעמים במקום אחד, יעשה זאת בקביעות באותו מקום. כגון שכאשר בא לפעמים לירושלים משאר הערים, ומתפלל בשכונה אחת, יכנס לביהכ"נ אחד תמיד. כמו שעשה דוד שכאשר בא מצד הר הזיתים, ורצה להשתחוות מול פני הקודש, היה לו מקום קבוע להשתחוואתו. — [ובזה נבין למה הירוש' צריך למילף מדוד הרי שפיר יליף הבבלי מאברהם. אלא דרבותא אשמעינן בירוש', דבאברהם י"ל שהיה זה שמקומו הקבוע לו תמיד, לזה ילפינן מדוד שאפילו אם רק לפעמים מזדמן לשם יהי' לו שם מקום קבוע].

ג) ויותר חידוש יש ללמוד מזה, שהבא לכותל המערבי, יתפלל במקום קבוע אל מול פני הקודש. — ואולי אין להחמיר כל כך, שאם מתפללים כבר שם, יצטרך להמתין עד שיגמרו ויתאסף מנין שני. אלא כל הכותל המערבי כד' אמות חשוב שא"א לצמצם (כמג"א ומ"ב הנ"ל).

ושאלה זו מתעורר בהרגיל להתפלל בשטיבלאך [בפרט מנחה ומעריב] שבדרך כלל אין קביעת זמנים, אלא בהתאסף מנין בא' החדרים מתחילים להתפלל. שקשה לקבוע לעצמו חדר קבוע ומקום קבוע, כי הרבה פעמים יגיע לשם באמצע התפלה, ובחדר השני מתחילים, ואם ירצה להתפלל בחדר שקבע לעצמו יצטרך להמתין עד שיגמרו, ושוב יאספו מנין שנית יפסיד זמנו. — לכן אין להחמיר, ודי שיקבע לעצמו בכל חדר מקום קבוע, שכאשר יזדמן לשם יתפלל במקום זה [בדאפשר]. — וכמובן המובחר הוא להתפלל במנין הקבוע, ובמקום קבוע שם.

ד) לימים נוראים יש בתי כנסת וקהלות שאין המקום מכילם, ושוכרים מקום מרווח. ובזה י"ל שכל הצבור הבאים למקום המרווח ה"ז נחשב כאילו התפללו בבית הכנסת הקבוע שלהם. שרק עתה באופן זמני העבירו את כל בית הכנסת למקום אחר המרווח. — וראיה מהפמ"ג (א"א לג) שבקיץ בבהכ"נ ובחורף בבית החורף הוה קביעות מקום, כדמצינו בי סיתוא בקייטא (ב"ב ג:), וא"כ כמו"כ לכל השנה ולימים נוראים.

ה) ויחיד המתפלל בשבתות במקום קבוע, ולימים נוראים רגיל ללכת למקום אחר [שהתפללו בו אבותיו, או שמתפללים שם יותר בהתעוררות], מסתבר שכמו שנתבאר שיקבע לעצמו לשבתות במקום קבוע, וכן לימות החול, וכמו כן לימים נוראים. ומבחינת ההלכה של "ויקבע מקום לתפלתו" ה"ז ג"כ קבוע לו לימים נוראים, שיש להם חשיבות כשלעצמם.

ו) במתפלל בביתו כתב המג"א (צ סקל"ג) שג"כ יקבע לו מקום שלא יבלבלוהו בני הבית עכ"ל. — וצ"ב למה בבית כתב רק טעם זה שלא יבלבלוהו, דאיכא למשמע מינה דמי שגר לבד [או אפילו עם אשתו] שאין מי שיבלבלהו, א"צ לקבוע מקום בביתו, אלא מתפלל בכל מקום פעם במקום שירצה.

וצ"ל דהנה בטעם הלכה זו שיקבע לו מקום כתב הכף החיים (סי' צ, סעיף יט ס"ק קיז) דתפלה דומיא דקרבן, ובקרבן היתה העבודה בו תמיד במקום א' בבית המקדש [שחיטתן בצפון וכו'] ואפילו קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום בעזרה מ"מ זריקת דמן ע"ג המזבח הקבוע. — ולפי טעם זה צריך ביכ"נ קבוע ומקום קבוע בו, כדהיה בביהמ"ק, ושם במקום הקבוע. — וזה שייך במתפלל בביהכ"נ מקדש מעט שמדמין אנו אותו לביהמ"ק, משא"כ בביתו.

והצל"ח (ברכות ו:) נתן טעם אחר, לפי שהמקום שהתפלל שם קנה קדושה. וכאשר מתפלל שנית שם קדושת המקום מסייע לו שתקובל תפלתו עכ"ד (עי' משנ"י הל' ביהכ"נ עמ' קח) [ולפ"ז מקום שמתפלל בו ת"ח ויר"ש גדול, יש לו יותר קדושה, ולשם יכול לשנות מקומו ולעזוב קביעתו וללכת לשם]. — ובבית אין דעת האדם שתחול קדושה על מקום אחד, דיתכן וימכור ביתו לאחר, שיוכל האחר לעשות בכל החדרים מה שירצה. — ושפיר נתן המג"א טעם בביתו רק שלא יבלבלוהו. — ולפ"ז המייחד בביתו מקום ללימוד תורה [על דעת שאינו מקדישו בכך, ויוכל הקונהו אחריו לעשות בו כחפצו], יש למקום זה ג"כ קדושה שיהדר להתפלל שם, וגם תורה במקום העבודה בביהמ"ק ושייך גם הטעם הראשון.

דושת"ה באה"ר בברכת השנים הטובות לברכה

תוכן העניינים

שות גם אני אודך - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה