יורה דעה · תלמוד תורה, מילה
סימן קכז - סימן על לימוד תורה לשמה
שאלה: האם יש מקור למה דמרגלא בפומיה דאינשי, דאם תוך כדי לימוד מוצא בשיעורא דיומא או בפרשת השבוע מעין המאורע שלו, הרי הוא סימן שלומד לשמה. – ואם נכון הדבר, האם כששמח בזה לא מיקרי לשמה.
תשובה: מקור דברים אלו הוא בהקדמה לשו"ת תפארת אדם בשם הגה"ק משינאווא זי"ע שאמר, שהמברר הלכה למעשה בעת שנשאל עליו, או בעת שצריך לו, זה נקרא תורה לשמה.
וכעין זה נמצא בדרשות כק"ז מרן החת"ס זי"ע (ח"א נב.) בהערות שער יוסף, וז"ל: לא אוכל לחשוך עטי להעתיק פה דבר נחמד מכתי"ק בפ' בא משנת תקצ"ז לפ"ק וזל"ק, גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי, פירשו מפורשים עדותיך המה שעשועי וגם המה אנשי עצתי. וצריך ביאור, גם חסר והול"ל גם אנשי עצתי. והנה כוונת אנשי עצתי, פי' ע"ד פסוק לי פסוקיך או שמואל בדק בספרא (חולין צה:), וכתבתי במקום אחר שזה הוא פי' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, שבס"ת יקרא כל קורות ימי חייו ע"ד בדק בספרא, והיינו אנשי עצתי שנמלך בספרא או בינוקא.
מיהו אין זה חידוש כל כך דהוי כעין גורל, אבל יותר נפלא כי כמה פעמים בדרך שעשועי דאורייתא בלא כוונת מתכוון מוצא בשיעורא דיומא או בפרשת השבוע מעין המאורע שלו, והגאון חות יאיר כשהרהר איך יקרא שם ספרו ושמו היה יאיר וזקנתו שגדלתו שמה חוה, וקראוהו לתורה וקראו לפניו ויקרא שמם חות יאיר עד היום הזה. וכ' בהגהות מיימון ומייתי לי' ב"י (יו"ד סימן פב) כשעסק ר"י בעופות, קורא"ן א' בא בישיבתו ובדקו אותו ונמצאו קרקבנו נקלף. וכיוצא בזה מעשים בכל יום. ולזה גם עדותיך שעשועי, אפילו אם לומד דרך שעשועי לימוד לא דרך גורל, גם המה אנשי עצתי כי רוח אלקים דבר בעוסקי תורה לשמה הזוכים לדברים הרבה, עכל"ק.
ועל השאלה האם כששמח בדבר הלכה שהעלה לא מיקרי לשמה, הנה מלשון קדשו של מרן החת"ס זי"ע שהסמיכו לקרא ד"עדותיך שעשועי", משמע דשמח ומשתעשע במה שמצא בעת לימודו, והיינו ששמח בה.
וגם מן הראוי להעתיק מה שכתב האגלי טל (בהקדמה): קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורה הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל כך לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבה זה הוא עיקר מצות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה בדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה, ומודינא דהלומד לא לשם מצות הלימוד רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התענוג מצוה, עכל"ק.
סימן קכח - אמירת חידוש של אשה בשם אומרה
שאלה: ענין הזכרת דבר בשם אומרו שמביא גאולה לעולם (אבות ו, ו – ומגילה טו:), אם שייך גם בחידוש של אשה.
תשובה: נראה פשוט דשייך גם בנשים דמאי שנא, והרי דבר זה נלמד מקרא דותאמר למלך בשם מרדכי, ועל ידי זה נתגלגלה הישועה לעם ישראל, ואם כן לא למה יהיה כן גם להיפך כשאומרים בשם אשה, שג"כ יכול להתגלגל ישועה עי"ז. וגם למה יהא מותר לגנוב דעתה ולהלבש בטלית שאינה שלו, דמ"ש מאיש. – ומלבד זאת, הלא הוא אחד מקניני התורה, והיא תועלת למי שאומר בשם חבירו. וענין זה לכאורה שייך גם באשה.
וגם בגמרא מצינו הרבה פעמים לשון "אמרה לי אם" (ברכות לט:, שבת סו:, קלג:, קלד., עירובין כט:, ועוד), שהזכירו האמוראים דברים ששמעו מאמותיהם. וכמו כן מצינו בגמרא (עירובין נג:, פסחים סב:) שהזכירו את ברוריה דביתהו דרבי מאיר ברתיה דרבי חנינא בן תרדיון.
וידוע הקדמת בן המחבר פרישה ודרישה (בתחילת טור יו"ד) שמרבה בשבח אמו ושהיתה עוסקת בתורה, ומביא בשמה בזמן הדלקת נרות ביו"ט, ובמג"א (סימן רסג סקי"ב) מביא הוראה זו בשמה דביו"ט תברך ואח"כ תדליק, וכותב על זה "אבל אין חכמה לאשה דלא חלקו חכמים". ולעומת זאת בדגול מרבבה כותב "ולענ"ד הדין עם אמו של הגהת דרישה דביו"ט תברך ואח"כ תדליק" עיי"ש, ועיין גם בחידושי כק"ז מרן החת"ס (שבת כד:) שדן בראיות שהזכיר הבן בשם אמו.
וראה בספר דעת תורה (בהקדמה לאו"ח ח"ב) שכתבו המו"ל הג"ר שלום מרדכי שבדרון זצ"ל ואחיו וגיסו, דברי תורה שזכו לשמוע מאמם בשם זקינם המהרש"ם, ומה שהיא עצמה חידשה. ובספר "יכהן פאר" להגה"ק רבי חנוך מבנדין זצ"ל, על הפסוק "בא אל פרעה" (שמות י, א), כתב: זוגתי הרבנית פייגא [בתו של השפת אמת] זאת אומרת: למה נאמר "בא אל פרעה" ולא לך אל פרעה. שהשי"ת כביכול אמר לו למשה בא אתי יחד, אני הולך עמך. – וכן נמצא בהרבה ספרים ואין כאן המקום להאריך. עכ"פ חזינן שנהגו להזכיר דברים שנשמעו מפי נשים.
סימן קכט -יש לו זמן ללמוד גמרא או הלכה מה עדיף
שאלה: אדם שיש לו זמן ללמוד רק כמה שעות ביום, מה עדיף שילמד גמרא או הלכה.
תשובה: כבר הורו הפוסקים דלימוד ההלכה למעשה עדיף בכה"ג, וכלשון המשנ"ב (סימן קנה סק"ג): חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב שהוא תנ"ך ומשנה וגמרא ופוסקים, ובעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות ביום, לא ילמדו בגמרא לחוד דבזה אינו יוצא, אלא צריך שילמוד דוקא גם ספרי פוסקים, כל אחד כפי השגתו [שו"ע יו"ד וש"ך שם]. – ושם (סק"ט) כתב: וכשלומד רק מעט, נכון שעיקר לימודו יהיה בהלכות שידע איך להתנהג למעשה וכנ"ל, ואמרו חז"ל על הפסוק אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה, יותר מכל בתי כנסיות וכו', וגם אמרו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ואם אינו מבין בהלכות ילמוד כל מה שיודע, וכעת בזמנינו יש כמה ספרים ממאמרי חז"ל מועתקים על לשון אשכנז ויוכל כל אדם לקרות וללמוד בהם, עכ"ל. וראה באריכות נפלאה בשו"ע הרב (הל' ת"ת פ"ג ה"ד).
וכתב בשו"ת חות יאיר (סימן קכד), ראיתי רבים מבחורים שוגים שלומדים טור חו"מ וסמ"ע, בחרו בדבר שיש בו פלפול ועומק כענין הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, והוא אמת, רק שדבר בעתו מה טוב, ואין ראוי למאס מי השלוח ההולכים לאט שיש בהם יפוי כח וזכות, איבעית אימא משום דתדיר שהוא חובת היום שראוי לדעת כל איש ישראל והוא חלק או"ח, ואחריו חלק יו"ד שג"כ מה טוב ומה נעים שידע להבין ולהורות בביתו דברים קלים שהם כביעותא בכותחא או אם יתרמי במקום שאין איש. ואיבעית אימא משום דמקודש שבשני חלקים אלו נכללים תילי תילי מצות חובות הגוף הנה ודקדוקי כפלי כפלים ממה שימצא בחו"מ, עיי"ש.
וכבר כתב הפרישה (יו"ד סימן רמו) והביאו הש"ך (שם סק"ה), דאותן בעלי בתים שאינן לומדים אלא גמרא עם פירוש תוס' אינן יוצאין בזה, וצריכין ללמוד הפוסקים, דרק זה הוי בכלל שונה הלכות. – ואמנם בערוך השלחן (יו"ד שם) העיר על זה, דאם כה נאמר להם לא ילמדו כלל, כי רצונם רק ללמוד דף גמרא בכל יום, והלואי יעמדו בזה, וכל דברי תורה משיבת נפש ומביאה ליראת ד' טהורה.
ומן הראוי להעתיק מה שכתב החפץ חיים בליקוטי אמרים, והביאו דודי הגה"צ רבי פנחס יהודה ליברמן זצ"ל בספרו טוב הפנינים (פ' ואתחנן) עה"פ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וגו' (דברים ו, ו), ואלו דבריו: ידוע לכל גודל מעלת לימוד התורה שחזר הפסוק עליו כמה פעמים, ורצונו יתברך שתהיה תורתו שגורה בפינו, כמו שנאמר (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך. ושתהיה חקוקה על לבינו, כמו שנאמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך, ודבר זה חביב אצלו יתברך מאד, והוא משבח את עמו ישראל בזה, כמו שנאמר (ישעיה נא, ז) עם תורתי בלבם, וגם בדברי חז"ל אנו מוצאים (פסחים נ.) שלמעלה אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.
והנה שיהיה אדם בקי בכל הש"ס הוא כמעט מהנמנע, אם לא ליחידים גאוני הזמן, אך הלא ה' כתב דבר זה בתורתו לכלל ישראל והיו הדברים האלה וגו' על לבבך.
לכן לענ"ד עצה לזה היא, שכל אדם ישתדל להיות בקי לכל הפחות בעקרי ההלכות, דהיינו שיראה ללמוד את הרי"ף כולו מהש"ס רק עם פירוש רש"י, ואעפ"י שמלימוד זה לא תהיה לו ידיעה יסודית כראוי, לפחות ידע ממנו את שרשי ההלכות.
ואל יחשוב האדם לעצמו שידיעת הרי"ף עם רש"י בלבד היא ידיעה קלושה וימנע עצמו מזה, שהרי הכתוב צווח ואומר (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא, וכי אם יש לאדם רק מעט כסף ויכול להחזיק בו רק חנות קטנה, לא יעשה מאומה מפני שלא יוכל להתעשר מחנות זו.
וכך הוא לגבי לימוד התורה, וכי מפני שאין לו די זמן, או מפני שכשרונותיו מדי חלשים לדעת את ההלכה על כל חלקיה ימנע את עצמו מלדעת אותה כלל, הלא כמה מאות שנים למדו כלל ישראל את הרי"ף רק עם פירוש רש"י, ובעיני ראיתי רי"ף קטנים שנדפסו לפני כארבע מאות שנה רק עם פירוש רש"י.
ועצה זו של לימוד הרי"ף עם פירוש רש"י מצאתי בספר מעשה רב בשם הגר"א, וכתב שם שיש ללמוד כל יום רי"ף עם פירוש רש"י ולחזור היטב, כי מזה ידע את עיקרי ההלכות של כל מסכת, ויותר מזה, שבלימוד הרי"ף כולו נכללים עיקרי ההלכות של כל ארבעה חלקי השו"ע. ועל אלה המסכתות שאין עליהם רי"ף לקטנו מדברי הרמב"ם מה שהעתיק מהסוגיות לדינא, וקראנו ליקוט זו בשם ליקוטי הלכות.
ואין כונתנו שיפטור האדם את עצמו ע"י זה מלימוד ההלכות הנחוצות לו למעשה, אלא כונתנו שבזה יקיים מצות ידיעת התורה שהיא מצוה בפני עצמה, כמו שאנו אומרים בכל יום לפני שמונה עשרה, אשרי איש שישמע למצותיך, זהו לימוד הלכות הנוגעות למעשה, ותורתך ודברך ישים על לבו, זהו לימוד התורה כולה, עכ"ד רבינו החפץ חיים זי"ע.
אבל ודאי שענין גדול ונשגב הוא שיעורי הדף היומי הקיימים בכל קצוי תבל, וכמו שכתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קי) וז"ל: והנה בדבר עצם למוד הדף יומי שהנהיג הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל ונתקבל בעולם הוא ענין גדול, דהא לבד עצם מצות לימוד תורה שמקיים בכל מה שילמוד אף רק מסכתא אחת כל ימיו, הרי יש מצוה שילמוד כל התורה שבכתב ושבעל פה. כי לבד משמעות הקראי איתא (קידושין ל) שלימדו אבי אביו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות ומפורש שם שחייב, ומה שמסיק ולא כזבולון בן דן שלימדו הכל, הוא רק לענין החיוב שעל האב ללמד לבנו יותר מהחיוב שעל אחרים הוא מקרא, כמפורש ברש"י שכתב מכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו. ובודאי לעצמו שכתב רש"י הוי ע"י רב ומורה, דלא אפשר ללמוד בעצמו בלא למוד מרב ומורה, וכל שכן קודם שנכתב הש"ס שהיה צריך לקבלה איש מפי איש, אבל הכוונה שמשנה תלמוד הלכות ואגדות שוה האב לאחרים שכולן מחוייבין ללמד בחנם. – ולאחר אריכות מסיים: וקיום מצות לימוד כל התורה יש בלימוד הדף היומי, שהרי ילמדו במשך ז' שנים כל הש"ס, ולכן הוא ענין גדול מאד.