יורה דעה
בשר וחלב, יין נסך, התרת נדרים
סימן קכ - אכילת בשר עם חטיף פרווה שיש לו טעם גבינה
שאלה: האם מותר לאכול חטיפים פרווה שיש להם טעם גבינה אבל אין להם מראה חלבי [לדוגמא צ'יטוס – חטיף תירס בטעם גבינה], יחד עם בשר, או אסור משום מראית עין.
תשובה: הנה מקור חשש מראית עין בדינים אלו, כתב הרמ"א (יו"ד פז, ג) וז"ל: "ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן. אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין". וכ"כ הרמ"א (שם סעיף ד) ודוקא בשר בהמה, אבל בעוף דרבנן אין לחוש. והיינו דדעת הרמ"א דבבשר עוף כיון דאינו אסור רק מדרבנן ליכא מראית עין, ורק בבשר בהמה דהוי מן התורה יש לחוש לה. והכי ס"ל גם להט"ז (סק"ד), ולכן מסיק דבדיעבד שאין לו שקדים מותר. – אמנם הש"ך (סק"ו) חולק דאף בעוף אסור, ואפילו בדיעבד אוסר, עיי"ש.
ואם כן בשאלה דידן היה נראה לפום ריהטא, דלאכלם עם עוף, להרמ"א והט"ז מותר, ולהש"ך יש לדון בזה. – ולאוכלו עם בשר בהמה, לכו"ע יש לדון אי איכא מראית עין.
ברם נראה דלא שייך כאן מראית עין כלל, כיון דלא דמי כלל לחלב או גבינה במראהו. ובפרט לפי מה שכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן קנז) בענין אכילת שניצל פרווה עם גבינה אם יש בזה משום דין מראית עין, או לא, דכהיום מפורסם מאד שיש נקניק ושניצל שאינו בשר כלל, ולא שייך כ"כ מראית עין. והשיב: "הרי איכא סברת הכרתי ופלתי, דלא גזרו רק בדבר שהוא חלב באמת אלא דהתורה לא אסרה, אבל חלב שקדים נקרא רק כן בשם מושאל, וכיו"ב כאן דאינו לא בשר ולא נקרא בשם בשר והוא ק"ו משקדים, ואם גזרו שם בבשר בהמה עכ"פ, אין הכרח לחדש גם כאן גזרה, זה הנלענ"ד דרך לימוד זכות עכ"פ על אלו שעושין כן", עכ"ד.
וה"ה בזה אין לחדש גזירות, ובפרט שאין להחטיפים מראה גבינה כלל, ואולי קצת דמיון לגבינה בטעם גרידא, ולא יותר, ועדיף מחלב שקדים שיש לו מראה חלב והרואה יכול לטעות, וגם עדיף משניצל פרווה, שדומה לשניצל בשרי, ויש מקום לחוש למראית עין. אבל זה החטיף אין לו מראה חלב כלל.
סימן קכא - חפץ שהיה מונח כבר על השולחן
אם מהני להיכר בין בשר וחלב
שאלה: בשו"ע (ריש סימן פח) כתב, דע"י היכר מותר להעלות בשר על שולחן שאוכל עליו גבינה. האם כשהניחו דבר מה על השולחן מסיבה אחרת, ועכשיו מכוונים שיהיה להיכר, מועיל או לא.
תשובה: הנה הרמ"א (שם) כתב, דאם נתנו מנורה על השולחן הוי היכר. ועיין ט"ז (סק"ד) וש"ך (סק"ז) שכתבו, דהיינו דוקא באופן שאין דרכה להיות שם, דאל"כ לא הוי היכר דבכל שולחן צריכה המנורה להיות עומדת שם. [ועיין פמ"ג שביאר דברי הט"ז, דמיירי שתמיד מונחת בסוף השולחן ועכשיו העמידוהו באמצע, דאז מהני].
עכ"פ משמע מדברי הט"ז והש"ך, דדוקא דבר ש"דרכה" להיות שם לא מהני להיכר, אבל דבר שאין דרכו לעמוד שם, רק הניחוהו בסתם, אע"פ שלא הניחוהו למטרה זו של היכר, מ"מ מהני. ובפרט שעכשיו מכוונים להיכר.
ועיין עוד בכף החיים (פח סקי"ט) שמביא משיורי ברכה (סק"ו) בשם הכנסת הגדולה בהגהות ב"י (סק"כ), דחילוקי מפות מהני אפילו היו כבר מחולקים כן קודם שהביאו בשר לפני זה וגבינה לפני חבירו, כיון שמ"מ יש בזה שינוי, עכ"ד. – וכמו"כ בשו"ע (קצה, ג) לענין היכר שבינו לאשתו נדה, כתב שיהיה שום דבר מפסיק ולא התנה שיתנהו לשם כך, רק באופן שמכוונים לכך סגי, והרי עיקר דינא דהתם נלמד מהכא. ולכן נראה דשפיר מהני.
סימן קכב - המוצא בשר בין שיניו ובלעו
אם צריך להמתין שש שעות משעת הבליעה
שאלה: המוצא בשר בין השיניים, האם צריך להמתין שש שעות אם יבלענו.
תשובה: הנה, דין בשר שבין השיניים כתבם רבינו הרמ"א (פט, א), "ואם מצא אחר כך בשר בין השינים ומסירו, צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה". – ומיירי הרמ"א באופן שהסיר הבשר, דבזה סגי בהדחת הפה בלבד. והשתא יש לדון, מה הדין באופן שבלע הבשר, אי בכה"ג נמי סגי בהדחה, או שצריך להמתין ו' שעות משעת בליעתו.
ולפום ריהטא היה נראה לתלות שאלה זו בהטעמים שמצאנו לאיסור אכילת חלב לאחר בשר. דלדברי רש"י (חולין קה.) שכתב הטעם, דהבשר מוציא שומן ומאריך בטעמו, ושיערו חכמים שבעבור שש שעות נעכל לגמרי השומן שבפה ומותר אז לאכול גבינה. – בכה"ג שבלעו, לכאורה איכא נמי משיכת טעם לאחר הבליעה וצריך להמתין מכאן ואילך שש שעות.
אמנם להטעם השני שהביא הטור מהרמב"ם (פ"ט הכ"ח), דזמן ההמנתנה הוא משום דחיישינן שנשאר ממשות של בשר בין השיניים, ולאחר שעבר שש שעות נחשב הבשר כמעוכל ולאו שם בשר עלה. – לפי"ז נראה, דגם בנידו"ד א"צ להמתין יותר, כיון דהבשר שבלע עכשיו כבר מעוכל הוא ולא חשיב בשר.
ובאמת כבר העיר מזה בחידושי ההפלאה (שנדפס בסוף השו"ע שם) וז"ל: ומסירו, משמע אם בלעו צריך להמתין, לדעת האומרים משום מושך טעם. והעולם אינם נזהרים בזה. ואפשר ומסירו לאו דוקא, דאין במעט חשש המשכת טעם. מיהו הא אחז"ל באוכל או טועם ולא חילקו ברב או במעט, וכן משמע מהא דכתב רמ"א צריך להדיח ולא בעי קינוח. ויש לומר משום דקינוח אינו אלא בדבר מאכל ולבלעו דאין לבזות אוכלין, וס"ל דקינוח מחשש דנשאר בעין וא"כ יצטרך להמתין מגרע גרע, משא"כ הדחה י"ל מחשש טעם, גם אפשר במים ולפלטו, מיהו בר"ן כתב קינוח כמו שכתב ש"ך ומשמע איפכא, עכ"ד.
ולענ"ד נראה, דמה שאין העולם נזהרים בזה, היינו משום דכו"ע ס"ל דבכה"ג לא בעינן להמתין ו' שעות, רק סגי בהדחה. – ואבאר הדברים בהקדם ביאור שני הטעמים הנ"ל לענין המתנה.
דהנה בגמרא (חולין קה.) איתא, גופא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה [משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו, רש"י], גבינה מותר לאכול בשר. א"ל רב אחא בר יוסף לרב חסדא, בשר שבין השיניים מהו [מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו, רש"י], קרי עליה (במדבר יא) הבשר עודנו בין שיניהם [אלמא מיקרי בשר, רש"י] עכ"ד הגמרא. – וס"ל לרש"י, דטעם ההמתנה בין בשר לגבינה הוא, משום דלאחר שאכלו הבשר מוציא שומן ונדבק בפה ומאריך בטעמו.
אמנם הרמב"ם (שם) כתב טעם אחר, וז"ל: מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף, לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות, מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח, עכ"ל. – והיינו, דעיקר המתנת ו' שעות הוא מפני הבשר שבין השינים, ולאחר שעברו שש שעות, הוי בשר זה כמעוכל ולא חשיב בשר יותר.
והנה מן הראוי לבאר לדברי שניהם דברי הגמרא הנזכר. דלכאורה יקשה לפי דברי הרמב"ם דכל טעם ההמתנה הוא משום הבשר שבין השינים, א"כ מאי שאל רב אחא לרב חסדא בשר שבין השינים מהו, והלא הא גופא הוי דברי ר"ח, דכיון דאיכא בשר בין השינים אסור לאכול גבינה וצריך להמתין, ומה הוצרך לשאול עוד.
וצריך לומר, דלפי דברי הרמב"ם לא שאל רב אחא מהו דין בשר שבין השינים, רק הקשה לו ע"ד שאמר דאסור לאכול אחריו גבינה, ע"ז פריך בשר שבין השינים מהו, כלומר, למה חשוב כלל בשר, שמפני כך צריך להמתין שש שעות, במה נחשב הוא, וענה לו ר"ח, הבשר עודנו בין שיניהם, דהיינו דחזינן דהכתוב חושבו עדיין לבשר, ולכן צריך להמתין.
ועדיין נשאר בידינו לבאר הגמרא לפי דברי רש"י. דלכאורה גם לפי דבריו יש להבין, מה שאל רב אחא לר"ח בשר שבין השינים מהו, והלא זה עצמו היה דברי ר"ח דכשאוכלין בשר אסור לאכול אחריו גבינה, כיון דהבשר מוציא שומן ומאריך בטעמו, וא"כ פשוט דגם באופן כזה שיש לו בשר בין השיניים, ג"כ ברור דצריך להמתין אחריו. [ולדבריו אין לומר, דלא שאל על דין בשר שבין השינים רק שאל מה חשיבותו, וכנ"ל בהרמב"ם, דהרי לרש"י לא דיבר ר"ח עדיין מבשר שבין השינים, ופשוט].
ועל כרחך צריך לומר, דשאלת רב אחא היתה באופן שמצא בשר בין השינים לאחר שכבר המתין כשיעור הראוי וכבר נתעכל הבשר, אם בכה"ג חשיב עדיין בשר ואסור לאכלו עם גבינה או לאו (שוב ראיתי בב"ח שביאר הכי, וברוך שכיוונתי לדבריו). – כלומר, דשאלת רב אחא לא היתה לענין ההמתנה כלל, דזה ברור לו שהבשר שמצא בין שיניו מעוכל הוא ואינו מוציא שומן, וגם אינו מאריך בטעמו, וא"צ להמתין עוד המתנה נוספת לאחר בליעתו. רק שאלתו היתה לענין אם מותר לאכול בשר זה שבין השיניים עם גבינה יחד, כיון דכבר לא חשיב בשר כלל, או לאו. ועל זה השיב ר"ח הבשר עודנו בין שיניהם, וכיון דהקרא קראתו בשר, א"כ אסור לאכלו עם גבינה.
ומדוייק ג"כ לפי זה לשון רש"י שכתב: "מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו", דהיינו שלא היתה השאלה לענין משיכת הטעם מכאן ואילך, דזה ודאי שכבר אינו מושך טעם. רק שאל אם יש עליו דין בשר שאסור לאכול עם גבינה או לאו. והשיב ר"ח דיש לו דין בשר ואסור לאכלו עם גבינה.
עוד יש לדייק בדברי רש"י שכתב: "מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו", דשאלת רב אחא היתה רק עם מותר לאכול גבינה בשעה שהבשר עדיין בתוך פיו, כיון דלא חשיב בשר כלל, או לא. – אבל לאחר שיטלנו משם, הוי פשיטא ליה דמותר, כיון דאינו מושך טעם כלל.
נמצא לפי זה, דבין לרש"י ובין להרמב"ם חשיב הבשר שבין השינים כמעוכל ואינו מוציא טעם. – והנפק"מ ביניהם, דרש"י ס"ל דמ"מ דין בשר יש לו לעולם, ולכן גם לאחר ההמתנה צריך להסירו [ולא משום שמושך טעם, רק מחמת שנקרא עדיין בשר]. והרמב"ם סבר, דלאחר שיעור ההמתנה אינו חשיב יותר בשר כלל, וא"צ אפילו להסירו. ודין זה יצא לשניהם לפי דרכם בפשט דברי הגמרא בשאלת רב אחא ותשובת ר"ח אליו.
אלא שמדברי הטור גבי לועס לתינוק שכתב, וז"ל: "ולפי זה הטעם [דרש"י], אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק אין צריך להמתין, דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם", עכ"ל. – משמע, דבשר שבין השינים אינו מתעכל כלל ואינו מוציא טעם, וא"כ י"ל דאם בלעו עכשיו יש לו להמתין מחדש, כיון דמכאן ואילך יתעכל ויאריך בטעמו, ודלא כמו שהסקנו בדברינו.
זה אינו קושיא, דהדבר ברור דאין כוונת הטור לומר דבשר שבין השינים אינו מתעכל כלל, דזה פשוט דאם מונח בין השינים זמן מרובה, הרי הוא מאבד מטעמו ומתעכל ממילא. רק כוונת הטור, דבשר בין השינים אינו מושך טעם בפיו זמן ארוך [כלשון הב"ח], רק הטעם נמשך לאדם לאחר שנבלע במעיים, ולכן כתב הטור 'דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם', וסגי בהסרתו מבין השינים. – וא"כ לפי זה, אף אם יבלענו אח"כ ג"כ לא ימשוך טעם יותר כ"כ שיצטרך להמתין מחדש כל שיעור ההמתנה, רק יספיק לו ההמתנה מאותו הזמן שלעסו ונכנס בין השינים, דמאותו הזמן מתחיל העיכול.
והיוצא לנו מכל האמור, דגם לטעמיה דרש"י דשיעור ההמתנה הוא מפני שהבשר מושך טעם בשיעור זה, מ"מ באופן שיבלע הבשר שמצא בין השינים לאחר שיעור ההמתנה, א"צ להמתין מחדש עוד ו' שעות, - דכבר נתבאר דאף לטעם זה, אין הבשר מושך טעם רק כמו שיעור ההמתנה [שהוא לכל היותר ו' שעות], ומה שצריך להסיר הבשר לאחר שיעור זה, הוא משום דדין בשר יש עליו ואסור לאכלו עם גבינה יחד, אבל ודאי דאין מושך טעם יותר, וכשבלעו ואינו אוכלו עם גבינה מותר מיד לאחריו גבינה, וכפי שאכן הוא מנהג העולם, כנלענ"ד ברור. והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם ואם נהגו נהגו.
סימן קכג - הגדיל בתוך השש שעות אם צריך להמתין
שאלה: נעשה בר מצוה בתוך השש שעות, האם גם להסוברים שקודם י"ג שנה אין צריך להמתין שש שעות בשעת הדחק, יהיה צריך להמתין.
תשובה: הדבר פשוט דצריך להמתין, לא מבעיא להסוברים דקטן צריך להחמיר להמתין שש שעות. אלא אפילו להמקילין בקטן, בנידו"ד צריך להמתין. – דהנה בטעם ההמתנה שש שעות בין בשר וחלב הביא הטור (סימן פט) שני טעמים, רש"י (חולין קה.) כתב הטעם מפני שאחר אכילת בשר נשארת שכבה דקה של שמנונית דבוקה לתוכו של הפה ונמשך מזה טעם הבשר בפה זמן ארוך, והאוכל גבינה וטעם זה עדיין בפיו נראה כאוכל בשר וחלב ביחד, ואסרוהו חכמים שמא יבוא לאוכלם ביחד ממש, ושיערו חכמים שבעבור שש שעות נעכל לגמרי השומן שבפה ומותר אז לאכול גבינה [עיין בדי השולחן (סימן פט, ציונים ב) שכן ביארו הפוסקים כוונת רש"י]. וטעם שני הביא הטור מהרמב"ם (פ"ט הכ"ח) דחיישינן שנשאר ממשות של בשר בין השיניים שכן דרך הבשר להיות נאחז שם ואפילו ינקה ויחצוץ בין שיניו להוציאו אין סומכין על זה שמא לא ניקר יפה, אבל אחר שש שעות נחשב הבשר כמעוכל ולאו שם בשר עלה.
ואם כן עכשיו כשהגדיל אם יאכל גבינה, הרי עובר על איסור דרבנן שגזרו משום איסור בשר בחלב, ובפרט שכבר כתבו הפוסקים דקטן שהגיע כבר לי"ב שנים לכו"ע צריך להמתין שש שעות בין בשר לחלב, עיין שו"ת באר משה (ח"ח סימן לו) דהמנהג לדקדק מאד אחר ט' שנים, ודלא כשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סימן פח, ובמהדו"ת יו"ד סימן טז) שמיקל עד י"ב שנים, ולא היה המנהג כן, וגם עתה אין המנהג כן. ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תלה) כתב דכשמגיע הקטן לגיל תשע או עשר ראוי כבר לחנכו שימתין שש שעות דוקא. וע"ע שו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן פד) ושו"ת משנה הלכות (ח"י סימן צו) כמה צריך קטן לשהות בין אכילת בשר לחלב. – וכל שכן בנכנס כבר לי"ג שנים דצריך להמתין שש שעות, וגם שסוף סוף עכשיו בשר בפיו ומצריך המתנה.
סימן קכד - בצל שחתכוהו בסכין בשרי ושוב נחתך בסכין פרווה מה דין הסכין
שאלה: בצל שחתכוהו בסכין בשרי, ואחר כך חתכו את הבצל לחתיכות קטנות בסכין פרווה, האם הסכין נשאר פרווה או נעשה בשרי.
תשובה: הפמ"ג (סימן תמז משבצ"ז סקי"ג) הסתפק בשאלה זו, גבי חתך בסכין חמץ חריף ואח"כ חתך בו צנון אם נאסר הסכין, וצדדי הספק הם, האם נימא דכיון דבלוע באוכל אינו יוצא בלא רוטב, א"כ לא נאסר הסכין. או דילמא דוחקא וחריף מפליט את הבלוע גם בלא רוטב, והניח בצריך עיון. – וע"ע באשל אברהם (סימן תנא סקל"א) שכתב הפמ"ג, דאף אם נימא דבדבר חריף עם דוחקא אין יוצא בלא רוטב, הני מילי כשהחיתוך השני נעשה ע"י סכין באופן שנחתך רק לחתיכות דקות, ולא נידוך חזק, אז נשאר הסכין השני כדינו "פרווה". אבל כשהחיתוך השני נעשה על ידי מדוכה שנידוך היטב ונעשה כקמח, דינו שהוא "בשרי".
ולמעשה נחלקו בזה כבר גדולי הפוסקים, יש הסוברים דאף שבצל שנחתך בסכין בשרי בולע טעם בשר, אבל אין הטעם הבלוע נבלע אל הסכין השני. ועוד דאפילו אם נבלע, מ"מ הוי נותן טעם בר נותן טעם, ואף דבדבר חריף לא אמרינן נ"ט בר נ"ט כמבואר בשו"ע (יו"ד סימן צו), היינו דווקא לענין שהטעם הנבלע מן הסכין לבצל לא חשיב טעם שני רק שוה להטעם הבלוע בסכין הבשרי, שהדבר חריף אינו מניחו להיות נקלש, אבל כשנבלע מן הבצל לסכין השני, אז שפיר נעשה נותן טעם שני דהתירא, ונשאר הסכין פרווה. וכן דעת הרבה מגדולי הפוסקים, הלא הם: הגרעק"א, אבן העוזר, חכמת שלמה, ישועות יעקב ועוד. ובדרכי תשובה (יו"ד סימן צו סק"ה) ציין עוד ליד יהודה, שו"ת כנף רננה (חיו"ד סימן מ), שו"ת בית שלמה (או"ח סימן נה וחיו"ד ח"א סימן קסח), ושו"ת בית ישראל (סימן מה) עיי"ש באריכות.
אמנם מדברי הפמ"ג (יו"ד סימן צו א"א סק"ב) משמע דס"ל, דבדבר חריף נעשה כמו הבעין ממש. שכתב דבחורפא אפילו אלף טעמים לא מהני, והטעם בזה שע"י החריפות חוזר הטעם להיות חזק כמו שהוא ממש בעין, (ועיי"ש בהגהות הגרעק"א מה שחולק עליו בזה). – וא"כ בנידו"ד הסכין ייחשב רק נותן טעם ראשון, ואסור לחתוך בו פרווה לאוכלו עם חלב, כיון דהפרווה הוא נותן טעם שני, ודעת הרמ"א (סימן צה סעיף ב) להחמיר בב' נ"ט לאכלו עם חלב, ורק בג' נ"ט מותר להרמ"א כמ"ש הש"ך (סימן צב סקט"ו).
ברם, כבר נתבאר דכל הפוסקים הנ"ל חלקו וס"ל דחשיב רק נ"ט ראשון, וא"כ הסכין הוא נ"ט שני, והדבר הנחתך נ"ט שלישי ומותר בחלב.
ועיין במשנ"ב (סימן תנא סק"צ) שכתב לחומרא, וז"ל: כתב המג"א, יש ליזהר שלא לחתוך הזנגוויל רק בסכין חדש, ואותן שאינם זהירים בזה יוצא קלקול, שחותכין זנגוויל [שהוא דבר חריף] בסכין של בשר, ודכין אותה במדוכה ונמצא המדוכה בלוע מבשר, ואחר כך דכין בתוכו בשמים ואוכלים בחלב, עכ"ל. – ונראה שהוא החמיר רק באופן שדכין אח"כ במדוכה ונעשה כקמח, וכדברי הפמ"ג (בסימן תנ"א, הנ"ל).
ולענין הלכה נראה דלכתחילה יחמיר כדעת הפמ"ג (ביו"ד, הנ"ל) ויגעיל הסכין, ובפרט במקום שדכין אח"כ המאכל, אבל אם נזכר רק לאחר שכבר חתך עם הסכין הזה, אין להחמיר, בצירוף הטעמים הנ"ל וחילוק הפמ"ג בין סכין ומדוכה.
כבוד ומורא, חינוך
סימן קכה - עמד בביהכ"נ ונכנס רבו האם קיים מצות קימה
שאלה: האם אדם שעמד בבית הכנסת קיים מצות מפני שיבה תקום כאשר נכנס רבו, או דילמא לא קיים מצוה זו, היות ובלאו הכי עמד כבר, ולא עמד לצורך כבוד רבו.
תשובה: לכאורה נראה שלא קיים מצוה זו, שהרי נפסק בשו"ע (יו"ד רמד, ב), מאימתי חייב לקום מפניהם, משיגיע לתוך ארבע אמותיו עד שיעברו מכנגד פניו. - וביאור הדבר כמו שכתב רש"י והביאו הט"ז (שם סק"ג), דבעינן קימה שיש בה הידור והיינו בתוך ארבע אמותיו, שמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד, ע"כ.
הרי דאפילו בעמד לכבוד רבו, יתכן שלא יקיים את המצוה בהידור, דהיינו באופן שלא ניכר דעמד לכבוד רבו. וא"כ כל שכן דכאשר עמד מתחילה ולא עמד כלל לכבוד רבו, דבזה ליכא כלל קיום מצוה בהידור.
וכן יש להוכיח גם מגמרא (שבועות ל:) דלא קיים מצות מפני שיבה תקום בכהאי גוונא שעמד כבר, דמסופר שם על דביתהו דרב הונא דהוה לה דינא קמיה דרב נחמן, אמר היכי נעביד אי איקום מקמה, מסתתמן טענתיה דבעל דינא, לא איקום מקמה, אשת חבר הרי היא כחבר, א"ל לשמעיה צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי ואיקום [ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי, רש"י].
וכתבו התוס' (ד"ה אפרח) אע"ג דבעינן קימה שיש בה הידור כדאמרינן פ"ק דקידושין (לג.), מ"מ אין איסור שהרי עומד היה. ועי"ל דהיא היתה יודעת שבפניה עמד ושלא עשה אלא משום סתימת טענת בעל דינה, ובלאו הכי לא דמי לעומד מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ, דהתם ליכא הידור כלל, עכ"ל. חזינן מדבריהם דלא מיקרי הידור, דמתירוץ הראשון משמע דעמידה באופן שאינו יודע שעומד לכבודו אין בה איסור, אבל גם מצוה לא קיים, ומתירוץ השני ג"כ משמע, דדוקא כשיודע הוי הידור, והיא ידעה שעומד בשבילה. ולכן הרוצה לקיים את המצוה ישב ויעמוד לכבוד רבו.
ואולי באופן שעומדים כל הקהל לפני כניסת רבם, והכל יודעים שזהו לכבודו, וגם הרב יודע זאת, הוי בכלל הידור, ודוקא כשהיה יושב ביחידות וקם לפני שנכנס רבו, רק אז אין זה הידור.
סימן קכו - קימה באטובוס לאדם מבוגר
שאלה: אדם שנוסע באוטובוס ועולה אדם שמבוגר ממנו או זקן, האם צריך לתת את מקומו.
תשובה: לכאורה אפשר לפשוט שאלה זו, ממה שכתב החיד"א בספרו נחל קדומים (פ' קדושים) בשם רבינו אפרים על הפסוק "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט, לב), וז"ל: מפני שיבה תקום, כלומר כשתראה אדם זקן מאד והוא מיצר מאד בעמידתו, ואתה יושב, תקום ותושיבהו במקומך. "והדרת פני זקן", שאם אינו זקן כל כך תהדר אותו בדברים ותאמר לו, אם תרצה לשבת במקומי שב, עכ"ל.
ולמדנו מדבריו, שאין הכוונה "מפני שיבה תקום" שצריך רק לעמוד מפניו, אלא צריך גם לתת לו את מקומו כשמצטער. – ולפי זה, בזקן שמצטער בעמידה צריך לתת את מקומו, ולאדם שאינו זקן אבל מבוגר ממנו, צריך על כל פנים להציע את מקומו.
ומה שיש לדון בזה הוא מהא דאיתא בגמרא (קידושין לג.), דמצות קימה והידור הוא דוקא כשאין בה חסרון כיס, והכא הרי יש חסרון כיס. דאף שמחיר האוטובוס הוא אותו מחיר בעמידה ובישיבה, מ"מ כיון שרוב האנשים מעדיפים [עכ"פ בנסיעות מחוץ לעיר] לא לעלות ולשלם באוטובוס בלי מקום, הרי אם הוא צריך לקום, זה הוי כחסרון כיס.
אלא שבשו"ת באר משה (ח"ז קו"ע סימן נג) צווח על מה שעושים מזה כלל שאלה, וכתב דשאלה זו נובעת מרוח הגרוע השורר בכל מדינות ארצות הברית, שמדת דרך ארץ והתיבות דרך ארץ נמחק, כמאן דלא היה ולא נברא, דמאי ס"ד ומה זו שאלה שאיש צעיר לימים לא יעמוד לפני אביו רבו או סתם ת"ח מופלג בתורה או זקן, אלו יעמדו על רגליהם, והוא ישב במנוחה ובשלות הנפש על מקומו, ובודאי ובודאי מחוייבים לעמוד, ומאחר שמחוייבים לעמוד ואסור להם לישב עד שהזקן ות"ח גדול מופלג בתורה עומד, א"כ מחוייבים למסור להם מקום מושבם.
ושמעתי מכמה בני אדם שרוצים ליישב מעשה אלו שאין עומדים באוטובוס, מטעמא שאלו הנוסעים בשעות שאין מקום פנוי הוא בזמן אחר עבודת היום הקשה שעבר על הנוסעים, כי אחר ח' או י' שעות עבודה קשה להם לעמוד ומוכרחים לקצת מנוחה לישב. באמת יש בטענה זו ממש, עכ"ז לפום צערא אגרא וה' יעזרהו מדה כנגד מדה לאסוף כח ולחדש כנשר נעוריהם ולהצילם מכל נזק ומחלה, כי דוקא מצות קימה הידור וכבוד זקן ות"ח מסוגלים לזה כמבואר בדברי חז"ל. ואיתא בגמרא (ברכות כב.) ר' זירא כי הוי חליש מגירסיה היה יושב בפתח בית המדרש, אמר איקום מקמי רבנן ואקבל אגרא עיי"ש, ומה שפירש על זה בבני יששכר דבר נפלא, אתו"ד עיי"ש באריכות.
אך זהו ממידת דרך ארץ, אבל מצד ההלכה עדיין יל"ע מדוע נחייב במקום שיש חסרון כיס. – ואפשר לומר בזה סברא פשוטה, דאין זה נקרא חסרון כיס, כיון דממילא שילם כבר, ומה שעומד עכשיו אין בזה שום חסרון כיס, ודוקא במקום שיושב ועוסק במלאכתו וכשצריך לקום פוסק ממלאכתו הוי חסרון כיס, אבל בדידן אין זה חסרון כיס.
ושוב ראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן קיד) שכתב, דאף שעיקר מצות קימה מתקיים בקימה בעלמא והדר יושב, וזה מוכח בש"ס בכמה מקומות. אמנם היות דקיי"ל דבעינן קימה שיש בה הידור, על כן קרוב לודאי דאם אין מפנה מקומו להזקן מבטל ההדור, דודאי אין זה הדור דהצעיר יושב והזקן עומד לפניו כתלמיד מפני רב. אמנם כל זה במקום שמשלמים בשביל עמידה כמו לישיבה, אבל במקום שמשלמים בשביל ישיבה יותר מעמידה, א"כ שוב הוי ליה חסרון כיס ואמרינן מה קימה שאין בה חסרון כיס וכו' (קידושין לג.). אמנם י"ל, דזה דוקא כעין ביטול מלאכה וכיו"ב, אבל הכא החסרון כיס לצורך מצות הדור הו"ל כמו שאר מצות דחייב בממונו, עכ"ד. – וזהו כעין החילוק הנ"ל בין עוסק במלאכתו ופוסק כדי לעמוד, שנקרא חסרון כיס. ובין יושב במקומו וקם כדי לכבד את הזקן, שאינו חסרון כיס.
[ ודן שם עוד, האם צריך לעמוד מפני נשים, וכתב, דאף שבסתם אשה אין בכוחנו לחייב עמידה, זולת נשים מעוברות וכיו"ב, לא מפני מצות קימה לבד אלא דלפעמים מצטערת הרבה בעמידה ואיכא מצוה, ולפעמים איכא גם מפני הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים, דגם בדרך הילוכו של אדם ניכר אם חכם הוא, והכלל הוא דהחכם וירא אלקים עושה הכל לקדש שם שמים ולאהב אותו על הבריות, ועל כיו"ב נופל מליצת רבינו יונה ביסוד התשובה: "ולא יעות לפי כחו אפילו פסיעה אחת". – וע"ע שו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קל) גיל הזקן שצריך לעמוד מפניו].
שוב ראיתי בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' קס, קסא) שהאריך מאד בענין זה, והעלה שאין לעמוד ברכבת או אוטובוס, וחד מטענותיו הם מכח הא דאין מכבדין בדרכים, וגם אין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה כנפסק בשו"ע (יו"ד רמב, יז). – אבל כבר דחה את דבריו בשו"ת באר משה (שם) וביותר בשו"ת אז נדברו (ח"י סי' ל, לא) באריכות גדולה.
אבל יש להוסיף, דאף שהכרעת הפוסקים דצריך לוותר על מקומו, מ"מ צריך הזקן שלא להטריח כמבואר בשו"ע (יו"ד רמד, ו), ולכן אין ראוי שיעמוד בתחנות אחרונות ועמוסות שאז בדרך כלל אין כבר מקומות ישיבה באוטובוס, ועלייתם תגרום ודאי לנוסעים לעמוד. ומאידך כשכבר עלה חייבים לעמוד, ולפחות חלק מן הדרך, כי לפעמים יש בדבר משום פיקו"נ. וכבר העיר מזה בספר חשוקי חמד (עמ"ס ב"מ עמ' קמז), והוסיף בשם הגר"י גלינסקי שליט"א, שבתורה מקיימים ב' מצוות בין המלוה ללוה, על המלוה נאמר "ולא תהיה לו כנושה", ועל הלוה נאמר "פריעת בעל חוב מצוה", וחייב כל אחד לדבוק במצוה שלו ולא להפוך את הדברים, כלומר המלוה אל יאמר פריעת בעל חוב מצוה, והלוה לא יאמר לא תהיה לו כנושה. וה"ה בזה הזקן ידבוק בענין שלא להטריח, והיושב ידבק במצותו לקיים "מפני שיבה תקום".
תלמוד תורה, מילה
סימן קכז - סימן על לימוד תורה לשמה
שאלה: האם יש מקור למה דמרגלא בפומיה דאינשי, דאם תוך כדי לימוד מוצא בשיעורא דיומא או בפרשת השבוע מעין המאורע שלו, הרי הוא סימן שלומד לשמה. – ואם נכון הדבר, האם כששמח בזה לא מיקרי לשמה.
תשובה: מקור דברים אלו הוא בהקדמה לשו"ת תפארת אדם בשם הגה"ק משינאווא זי"ע שאמר, שהמברר הלכה למעשה בעת שנשאל עליו, או בעת שצריך לו, זה נקרא תורה לשמה.
וכעין זה נמצא בדרשות כק"ז מרן החת"ס זי"ע (ח"א נב.) בהערות שער יוסף, וז"ל: לא אוכל לחשוך עטי להעתיק פה דבר נחמד מכתי"ק בפ' בא משנת תקצ"ז לפ"ק וזל"ק, גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי, פירשו מפורשים עדותיך המה שעשועי וגם המה אנשי עצתי. וצריך ביאור, גם חסר והול"ל גם אנשי עצתי. והנה כוונת אנשי עצתי, פי' ע"ד פסוק לי פסוקיך או שמואל בדק בספרא (חולין צה:), וכתבתי במקום אחר שזה הוא פי' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, שבס"ת יקרא כל קורות ימי חייו ע"ד בדק בספרא, והיינו אנשי עצתי שנמלך בספרא או בינוקא.
מיהו אין זה חידוש כל כך דהוי כעין גורל, אבל יותר נפלא כי כמה פעמים בדרך שעשועי דאורייתא בלא כוונת מתכוון מוצא בשיעורא דיומא או בפרשת השבוע מעין המאורע שלו, והגאון חות יאיר כשהרהר איך יקרא שם ספרו ושמו היה יאיר וזקנתו שגדלתו שמה חוה, וקראוהו לתורה וקראו לפניו ויקרא שמם חות יאיר עד היום הזה. וכ' בהגהות מיימון ומייתי לי' ב"י (יו"ד סימן פב) כשעסק ר"י בעופות, קורא"ן א' בא בישיבתו ובדקו אותו ונמצאו קרקבנו נקלף. וכיוצא בזה מעשים בכל יום. ולזה גם עדותיך שעשועי, אפילו אם לומד דרך שעשועי לימוד לא דרך גורל, גם המה אנשי עצתי כי רוח אלקים דבר בעוסקי תורה לשמה הזוכים לדברים הרבה, עכל"ק.
ועל השאלה האם כששמח בדבר הלכה שהעלה לא מיקרי לשמה, הנה מלשון קדשו של מרן החת"ס זי"ע שהסמיכו לקרא ד"עדותיך שעשועי", משמע דשמח ומשתעשע במה שמצא בעת לימודו, והיינו ששמח בה.
וגם מן הראוי להעתיק מה שכתב האגלי טל (בהקדמה): קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורה הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל כך לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבה זה הוא עיקר מצות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה בדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה, ומודינא דהלומד לא לשם מצות הלימוד רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התענוג מצוה, עכל"ק.
סימן קכח - אמירת חידוש של אשה בשם אומרה
שאלה: ענין הזכרת דבר בשם אומרו שמביא גאולה לעולם (אבות ו, ו – ומגילה טו:), אם שייך גם בחידוש של אשה.
תשובה: נראה פשוט דשייך גם בנשים דמאי שנא, והרי דבר זה נלמד מקרא דותאמר למלך בשם מרדכי, ועל ידי זה נתגלגלה הישועה לעם ישראל, ואם כן לא למה יהיה כן גם להיפך כשאומרים בשם אשה, שג"כ יכול להתגלגל ישועה עי"ז. וגם למה יהא מותר לגנוב דעתה ולהלבש בטלית שאינה שלו, דמ"ש מאיש. – ומלבד זאת, הלא הוא אחד מקניני התורה, והיא תועלת למי שאומר בשם חבירו. וענין זה לכאורה שייך גם באשה.
וגם בגמרא מצינו הרבה פעמים לשון "אמרה לי אם" (ברכות לט:, שבת סו:, קלג:, קלד., עירובין כט:, ועוד), שהזכירו האמוראים דברים ששמעו מאמותיהם. וכמו כן מצינו בגמרא (עירובין נג:, פסחים סב:) שהזכירו את ברוריה דביתהו דרבי מאיר ברתיה דרבי חנינא בן תרדיון.
וידוע הקדמת בן המחבר פרישה ודרישה (בתחילת טור יו"ד) שמרבה בשבח אמו ושהיתה עוסקת בתורה, ומביא בשמה בזמן הדלקת נרות ביו"ט, ובמג"א (סימן רסג סקי"ב) מביא הוראה זו בשמה דביו"ט תברך ואח"כ תדליק, וכותב על זה "אבל אין חכמה לאשה דלא חלקו חכמים". ולעומת זאת בדגול מרבבה כותב "ולענ"ד הדין עם אמו של הגהת דרישה דביו"ט תברך ואח"כ תדליק" עיי"ש, ועיין גם בחידושי כק"ז מרן החת"ס (שבת כד:) שדן בראיות שהזכיר הבן בשם אמו.
וראה בספר דעת תורה (בהקדמה לאו"ח ח"ב) שכתבו המו"ל הג"ר שלום מרדכי שבדרון זצ"ל ואחיו וגיסו, דברי תורה שזכו לשמוע מאמם בשם זקינם המהרש"ם, ומה שהיא עצמה חידשה. ובספר "יכהן פאר" להגה"ק רבי חנוך מבנדין זצ"ל, על הפסוק "בא אל פרעה" (שמות י, א), כתב: זוגתי הרבנית פייגא [בתו של השפת אמת] זאת אומרת: למה נאמר "בא אל פרעה" ולא לך אל פרעה. שהשי"ת כביכול אמר לו למשה בא אתי יחד, אני הולך עמך. – וכן נמצא בהרבה ספרים ואין כאן המקום להאריך. עכ"פ חזינן שנהגו להזכיר דברים שנשמעו מפי נשים.
סימן קכט -יש לו זמן ללמוד גמרא או הלכה מה עדיף
שאלה: אדם שיש לו זמן ללמוד רק כמה שעות ביום, מה עדיף שילמד גמרא או הלכה.
תשובה: כבר הורו הפוסקים דלימוד ההלכה למעשה עדיף בכה"ג, וכלשון המשנ"ב (סימן קנה סק"ג): חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב שהוא תנ"ך ומשנה וגמרא ופוסקים, ובעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות ביום, לא ילמדו בגמרא לחוד דבזה אינו יוצא, אלא צריך שילמוד דוקא גם ספרי פוסקים, כל אחד כפי השגתו [שו"ע יו"ד וש"ך שם]. – ושם (סק"ט) כתב: וכשלומד רק מעט, נכון שעיקר לימודו יהיה בהלכות שידע איך להתנהג למעשה וכנ"ל, ואמרו חז"ל על הפסוק אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה, יותר מכל בתי כנסיות וכו', וגם אמרו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ואם אינו מבין בהלכות ילמוד כל מה שיודע, וכעת בזמנינו יש כמה ספרים ממאמרי חז"ל מועתקים על לשון אשכנז ויוכל כל אדם לקרות וללמוד בהם, עכ"ל. וראה באריכות נפלאה בשו"ע הרב (הל' ת"ת פ"ג ה"ד).
וכתב בשו"ת חות יאיר (סימן קכד), ראיתי רבים מבחורים שוגים שלומדים טור חו"מ וסמ"ע, בחרו בדבר שיש בו פלפול ועומק כענין הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, והוא אמת, רק שדבר בעתו מה טוב, ואין ראוי למאס מי השלוח ההולכים לאט שיש בהם יפוי כח וזכות, איבעית אימא משום דתדיר שהוא חובת היום שראוי לדעת כל איש ישראל והוא חלק או"ח, ואחריו חלק יו"ד שג"כ מה טוב ומה נעים שידע להבין ולהורות בביתו דברים קלים שהם כביעותא בכותחא או אם יתרמי במקום שאין איש. ואיבעית אימא משום דמקודש שבשני חלקים אלו נכללים תילי תילי מצות חובות הגוף הנה ודקדוקי כפלי כפלים ממה שימצא בחו"מ, עיי"ש.
וכבר כתב הפרישה (יו"ד סימן רמו) והביאו הש"ך (שם סק"ה), דאותן בעלי בתים שאינן לומדים אלא גמרא עם פירוש תוס' אינן יוצאין בזה, וצריכין ללמוד הפוסקים, דרק זה הוי בכלל שונה הלכות. – ואמנם בערוך השלחן (יו"ד שם) העיר על זה, דאם כה נאמר להם לא ילמדו כלל, כי רצונם רק ללמוד דף גמרא בכל יום, והלואי יעמדו בזה, וכל דברי תורה משיבת נפש ומביאה ליראת ד' טהורה.
ומן הראוי להעתיק מה שכתב החפץ חיים בליקוטי אמרים, והביאו דודי הגה"צ רבי פנחס יהודה ליברמן זצ"ל בספרו טוב הפנינים (פ' ואתחנן) עה"פ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וגו' (דברים ו, ו), ואלו דבריו: ידוע לכל גודל מעלת לימוד התורה שחזר הפסוק עליו כמה פעמים, ורצונו יתברך שתהיה תורתו שגורה בפינו, כמו שנאמר (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך. ושתהיה חקוקה על לבינו, כמו שנאמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך, ודבר זה חביב אצלו יתברך מאד, והוא משבח את עמו ישראל בזה, כמו שנאמר (ישעיה נא, ז) עם תורתי בלבם, וגם בדברי חז"ל אנו מוצאים (פסחים נ.) שלמעלה אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.
והנה שיהיה אדם בקי בכל הש"ס הוא כמעט מהנמנע, אם לא ליחידים גאוני הזמן, אך הלא ה' כתב דבר זה בתורתו לכלל ישראל והיו הדברים האלה וגו' על לבבך.
לכן לענ"ד עצה לזה היא, שכל אדם ישתדל להיות בקי לכל הפחות בעקרי ההלכות, דהיינו שיראה ללמוד את הרי"ף כולו מהש"ס רק עם פירוש רש"י, ואעפ"י שמלימוד זה לא תהיה לו ידיעה יסודית כראוי, לפחות ידע ממנו את שרשי ההלכות.
ואל יחשוב האדם לעצמו שידיעת הרי"ף עם רש"י בלבד היא ידיעה קלושה וימנע עצמו מזה, שהרי הכתוב צווח ואומר (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא, וכי אם יש לאדם רק מעט כסף ויכול להחזיק בו רק חנות קטנה, לא יעשה מאומה מפני שלא יוכל להתעשר מחנות זו.
וכך הוא לגבי לימוד התורה, וכי מפני שאין לו די זמן, או מפני שכשרונותיו מדי חלשים לדעת את ההלכה על כל חלקיה ימנע את עצמו מלדעת אותה כלל, הלא כמה מאות שנים למדו כלל ישראל את הרי"ף רק עם פירוש רש"י, ובעיני ראיתי רי"ף קטנים שנדפסו לפני כארבע מאות שנה רק עם פירוש רש"י.
ועצה זו של לימוד הרי"ף עם פירוש רש"י מצאתי בספר מעשה רב בשם הגר"א, וכתב שם שיש ללמוד כל יום רי"ף עם פירוש רש"י ולחזור היטב, כי מזה ידע את עיקרי ההלכות של כל מסכת, ויותר מזה, שבלימוד הרי"ף כולו נכללים עיקרי ההלכות של כל ארבעה חלקי השו"ע. ועל אלה המסכתות שאין עליהם רי"ף לקטנו מדברי הרמב"ם מה שהעתיק מהסוגיות לדינא, וקראנו ליקוט זו בשם ליקוטי הלכות.
ואין כונתנו שיפטור האדם את עצמו ע"י זה מלימוד ההלכות הנחוצות לו למעשה, אלא כונתנו שבזה יקיים מצות ידיעת התורה שהיא מצוה בפני עצמה, כמו שאנו אומרים בכל יום לפני שמונה עשרה, אשרי איש שישמע למצותיך, זהו לימוד הלכות הנוגעות למעשה, ותורתך ודברך ישים על לבו, זהו לימוד התורה כולה, עכ"ד רבינו החפץ חיים זי"ע.
אבל ודאי שענין גדול ונשגב הוא שיעורי הדף היומי הקיימים בכל קצוי תבל, וכמו שכתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קי) וז"ל: והנה בדבר עצם למוד הדף יומי שהנהיג הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל ונתקבל בעולם הוא ענין גדול, דהא לבד עצם מצות לימוד תורה שמקיים בכל מה שילמוד אף רק מסכתא אחת כל ימיו, הרי יש מצוה שילמוד כל התורה שבכתב ושבעל פה. כי לבד משמעות הקראי איתא (קידושין ל) שלימדו אבי אביו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות ומפורש שם שחייב, ומה שמסיק ולא כזבולון בן דן שלימדו הכל, הוא רק לענין החיוב שעל האב ללמד לבנו יותר מהחיוב שעל אחרים הוא מקרא, כמפורש ברש"י שכתב מכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו. ובודאי לעצמו שכתב רש"י הוי ע"י רב ומורה, דלא אפשר ללמוד בעצמו בלא למוד מרב ומורה, וכל שכן קודם שנכתב הש"ס שהיה צריך לקבלה איש מפי איש, אבל הכוונה שמשנה תלמוד הלכות ואגדות שוה האב לאחרים שכולן מחוייבין ללמד בחנם. – ולאחר אריכות מסיים: וקיום מצות לימוד כל התורה יש בלימוד הדף היומי, שהרי ילמדו במשך ז' שנים כל הש"ס, ולכן הוא ענין גדול מאד.
אזכרת ומחיקת השם
סימן קל - הדורש האם צריך להזכיר שמות הקודש בשינוי קצת
שאלה: אדם הדורש וצריך להזכיר שם אחד משמות הקודש כגון שם שד"י אדנ"י וכיוצא, האם רשאי להזכיר את השם כולו כמו שהוא, או שצריך להזכיר בשינוי קצת, כגון שק"י וכיו"ב.
תשובה: כבר דן בזה בשו"ת תורה לשמה (סימן תצו) ומצדד דרק שם אדנ"י לא יזכיר כדרכו, אלא יאמר אל"ף דל"ת או יאמר שם אדנות, וכן שם י"ה יאמר יו"ד ה"י, אך שאר שמות של אהי"ה או שד"י וא"ל וכיוצא יכול להזכיר כמו שם, עיי"ש טעמו.
ומייתי ראיה לדבריו ממשנה ערוכה (בפ"ד דשבועות) משביע אני עליכם באל"ף דל"ת ביו"ד ה"י בשדי צבאות וכו', וידוע כי מ"ש באל"ף דל"ת אין הכוונה אמר כך בלשון זה, שא"כ אין כאן שבועה, אלא הכוונה שהמשביע אמר השם כולו כמו שהוא, ורק התנא שהוא מדבר בהלכה זו לא רצה להזכיר השם כולו כמו שהוא והזכירו באל"ף דל"ת, וכן בשם י"ה ג"כ נזהר התנא להזכירו ביו"ד ה"י, אך בשם שדי ושם צבאות, גם התנא הזכירו כמו שהם. נמצינו למדין, בתוך דברי ההלכה או דרשה אין להזכיר שם אדנ"י ושם י"ה כמו שהם, אלא ישנה בהזכרתם מפני הכבוד. וכן תמצא במאמרי רז"ל בדרשה שאמרו בעוה"ז לא כשאני נכתב אני נקרא, כי אני נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, הרי כשרצו רז"ל לדבר ולדרוש בזה הזכירו שם אדנ"י כך באל"ף דל"ת ולא הזכירוהו כמו שהוא, עיי"ש באריכות נפלאה.
ועיין עוד בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן ריז) שעורר הגאב"ד שטראסבורג זצ"ל ונדפס גם בשו"ת קנין תורה (ח"ג סימן קי אות ב, וח"ו השלמה סימן לה) על מה שנזהרים באה"ק להזכיר שם הקדוש צבאות דוקא בקו"ף, ובחו"ל גם המדקדקים לא נזהרו בזה, דבאמת אין צב-אות שם בפני עצמו בשום מקום כי לא בא בכל מקום רק יחד עם שם הוי' ב"ה או שם אלקים, ונהי דקיי"ל כחכמים (שבועות לה:) דאינו נמחק, ודלא כר' יוסי, מכל מקום באמירה בעלמא שאסור להזכיר שם הק' שלפני צב-אות רק בכינוי, ובכך אין קדושת צב-אות שאח"כ חל דהא אינו בא שם בפני עצמו, ומיושב הנהגת רבותינו שלא נזהרו בזה. והסכים מו"ר שליט"א לדבריו עיי"ש באריכות.
ועיין עוד בשו"ת משנה הלכות (חי"ג סימן קצח) שהסכים ג"כ להגאב"ד שטראסבורג, שאין לדקדק להזכיר דוקא בקו"ף עיי"ש. וכן מובא בספר הליכות שלמה (תפלה, פכ"ב הערה 32), שהסכים הגרשז"א זצ"ל לדברי חכם אחד שהעלה בתשובתו שמותר לאמרו כצורתו ואין צריך להקפיד לומר "צבקות".
ומ"מ ודאי דאסור לאומרם בחינם רק לצורך, וכמו שכתב הנתיבות (סימן כז חידושים סק"ב), דאף בלע"ז כגון גא-ט וכדומה אסור לומר בסתם. אבל כשאומרם לצורך, וכגון בדרשה יכול לאומרם כמו שהם, וכנ"ל.
כבוד ספרים ותשמישי קדושה
סימן קלא - הנחת ספר תחת תינוק לסגולה
שאלה: האם מותר להניח ספר תחת תינוק לסגולה.
תשובה: הנה מה שיש לדון בזה הוא מצד ריפוי בדברי תורה, ובזיון ספרים שמונח שלא בדרך כבוד. וכבר נשאל כעין זה בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סימן קסו) בענין הנחת ספר רזיאל המלאך תחת הכר של יולדת, וזה לשונו: ועל דבר שנוהגים לתת ספר רזיאל המלאך תחת הכר של יולדת שחושבים זה לתועלת, וחפץ לדעת דעתי אם מותר לעשות כן. הנה מפורש בש"ס (ברכות כד.), שמותר להניח תפילין שלא כנגד הראש, ומשום ריפוי בדברי תורה אין חשש, שיש לומר שזה בא רק לאגוני ולשמירה כדאיתא בשבועות (טו:), וגם בנדון דידן הוא להגין שתלד כראוי בלי פגע, ולזה נראה שאין למחות ביד העושים כן. ורק יזהירום שלא יניחום כנגד הראש, עכ"ל. ועיין שו"ת אבני צדק (סימן יג) שדן ג"כ במנהג זה להניח ספרים לסגולה, וכתב שצריך לכסות הספר כיס בתוך כיס, עיי"ש.
ובספר נטעי גבריאל (הל' נדה ח"ג פרק סב הערה א) הביא מהלכה למשה (לבעל שלחן מלכים, הל' יולדת ס"ו וסק"ז) סגולה למקשה לילד, להניח אצלה ספר אור החכמה להרה"ק רבי אורי מקרסנפאלי. ובהקדמת המו"ל כתב כפי המסורה לנו על כל צרה שלא תבוא, בפרט עת האשה יושבת על המשבר עכ"ד. ובספר נפש שמואל (עמ' קמב) בשם הרה"ח רבי נחמיה הורוויץ ז"ל, שחסידי ויזניץ נהגו לשום ספר תורת חיים עה"ת להרה"ק רבי חיים מקוסוב, כי ראו הרבה ישועות בענינים אלו, עיי"ש. ומנהג חסידים לשים את ספר נועם אלימלך ליד מטת התינוק.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קסב אות ב) נשאל מאחד שקבל מהגה"צ רבי יוסף נפתלי שטערן זצל"ה, כי בעת צרה רח"ל להניח דף מחידושי חת"ס זי"ע תחת מראשותיו של החולה, ושאל מגמרא (שבועות טו:) דמתרץ להגן שאני, וכאן הרי המקרה של חולה ממש או מקשה לילד. והשיב: לא ידעתי מה קשיא ליה לכבוד מעלתו, דהא מבואר בתוס' (שבועות שם ד"ה אסור) ובטור וב"י (יו"ד סימן קעט) דבמקום סכנה מותר להתרפאות בד"ת, וכן מבואר שם בפוסקים לענין הקמיעות.
ומובא במנהג ישראל תורה (או"ח סימן קי אות ב) בשם ספר פקודת אלעזר (ירושלים תרמ"ז, ח"א בסוף הספר), דמנהג שנוטל אדם איזה ספר עמו ובפרט ספר תהלים כשרוצה לצאת במקום שיש חשש מזיקין או שמניחו למעלה מראשותיו. ויש מקור על זה בדברי חז"ל (ברכות כג.) אמר רבה בר בר חנה כי אזלינן בתריה דרבי יוחנן, כי הוה בעי למיעל לבה"כ, כי הוה נקיט תפילין לא הוה יהיב לן, אמר הואיל ושרונהו רבנן ננטרן, פרש"י אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין.
ומכל זה מוכח שאין לחוש בזה, ושפיר יכול להניח.
סימן קלב -ישיבה ע"ג ספסל שמונח עליו ספר ודף המושב נפרדים לכמה חלקים
שאלה: האם מותר לשבת על גבי ספסל המחולק לכמה מקומות ישיבה וכל אחד יושב על מושב נפרד שאפשר להרימו, כשמונח ספר על אחד מהמושבים.
תשובה: מקור האיסור לשבת ליד ספרים הוא בשו"ע (יו"ד סימן רפב סעיף ז), דאסור לישב על מטה שספר תורה עליה. – והובא בב"י דפליגי בה הראשונים, התוס' (מנחות לב: ד"ה דאמר) והמרדכי (מנחות תתקסא, ז ע"ד) פסקו דמותר, דהלכה כרבי יוחנן (מנחות שם) דמתיר. והרמב"ם (פ"י מהל' ס"ת) הראב"ד סמ"ק (סימן קנה) והטור מסכימים לאסור. ולכן פסק הב"י כמותם.
ומביא שם הב"י בשם ה"ר מנוח, וז"ל: אית דאמרי דוקא ספר תורה, אבל ספרים אחרים לא מחמירינן בהו, וטוב להחמיר, ודוקא שלא בשעת בית המדרש, אבל בזמן ביהמ"ד והמקום צר לתלמידים, מותר לישב בשוה עם הספרים והפירושים, וכך נוהג ה"ר משולם מבדרש"י, אך כשלא היה במקום ביהמ"ד, היה מדקדק שיהיה הספר נתון על גבי דבר אחר כל שהוא, עכ"ל [ה"ר מנוח]. וכתב בעל ספר ארחות חיים בספרו, ונראה שאין להקל בדבר שלא יראה כמזלזל בכבוד הספרים, עכ"ל הב"י. וכן פסק הדרישה.
ושמעינן מדברי רבינו מנוח, דדוקא בספר תורה בעינן שיהיה גבוה ג' טפחים, אבל בשאר ספרים כתב שיהיה מונח על גבי דבר אחר כל שהוא. והערוך השלחן (סימן רפב סעיף יב) כתב, דממדת חסידות שיהיה הס"ת גבוה י' טפחים ולא פחות מג', ומדינא סגי בטפח [וכן הביא הש"ך (שם) בשם הב"י], ולאו דוקא ס"ת, דה"ה כל כתבי הקודש אין לישב עמהם בשוה, אך בגובה טפח ודאי שרי. – ומבואר, דשאר ספרים קיל מספר תורה, ומכל מקום לישב בשוה אסור אפילו בשאר ספרים, רק צריך שיהא גבוה לכל הפחות טפח.
ואם כן נראה שאין להקל בזה, מאחר דבעצם הוא ספסל אחד עם משענת אחת, ורק במקום המושב מתחלק הדף לכמה חלקים, וזה נראה בודאי כאילו מונח הספר באותו ספסל שיושב.
ולא דמי להנדון שבשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן יא אות ג), שהכסאות נפרדות ולא חשיב כזלזול כלפי הספרים שיושב על כסא האחר, ולכן הקיל לשבת על הספסל אפילו כשיש עליו ספרים, ומטעם דמה שמבואר בשו"ע דאסור לישב ע"ג מטה וספסל שס"ת עליה, מבואר שם בב"י ובש"ך דאיסור ישיבה בשאר ספרי קודש מלבד ס"ת הוא רק מצד חומרא, ובנדו"ד באמת כסאות נפרדות הם רק למטה חברם לצורך השתמשות הרבים, אבל כיון שלמעלה כל אחד כסא בפני עצמו, היכר גמור יש בזה וקרוב דגם בס"ת מותר, עכ"ד עיי"ש. – אבל בנידו"ד ספסל אחד הוא, וליכא היכר גמור, ונראה כיושב על ספסל אחד בשווה עם הספרים, ולכן אסור.
ומתוך כך יש להעיר, דאסור להניח ספרים על פרנצ'ס, דכיון שעשוי לעמוד עליו חשיב כקרקע והוי בזיון לספרים להניחם על זה, וכבר הזהיר על זה בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן כא אות ג), דאעפ"י שהמדרגות הוא רק באופן זמני, מכל מקום זהו פעולתם לעמוד עליהם ברגליהם, ויראה דהוא בכלל חומרת הרמ"א (יו"ד סימן רפב ס"ז) לענין מדרגות ארון הקודש.
סימן קלג - לימוד דרך שכיבה
שאלה: האם רשאי ללמוד כששוכב על צידו או על גבו ומעקם את הספר בשיפוע אליו, או אין זה דרך כבוד וצריך הוא להתכופף אצל הספר.
תשובה: עיין מג"א (סימן קנד סקי"ב) ומשנ"ב (שם סקל"א), דכל שעושה כדי להקל על הלומד, ולא להנאתו, שרי. ולכן כתב שם, דמותר להניח ספר על גבי ספר להגביהו שיוכל ללמוד בו, ואם כן כל שכן כאן שמותר כיון שלומד בספר זה עצמו.
ואף להט"ז (או"ח סימן שטו סק"ו – יו"ד סימן רפב סקי"ג) שאסר לקחת ספר ולהניחו תחת הספר שלומד בו כדי להגביהו, דהשתמשות זו בספר התחתון היא בזיון גדול, כל שהוא מביאו ממקום למקום אפילו בשלחן אחד, אלא יגביה ספרו ע"י עץ. אם לא שהספר התחתונה מונח כבר, אז מותר להניח השני עליו. – מ"מ הרי כתב שם הט"ז, דבאופן שלומד בכל הספרים מותר, עיי"ש. וכאן הרי לומד בספר.
והמעיין במשנ"ב יראה שמביא (בסימן קנד סקל"א) רק את דברי המג"א להקל. ולעומת זאת במשנ"ב (סימן שטו סק"ל) כותב: דוקא כשצריך ללמוד משניהם או שהספר התחתון מונח שם כבר, דאל"ה אף שהוא רוצה כדי להגביה הספר העליון ללמוד בו, יש בזיון לספר התחתון, ואף בחול אסור [ט"ז] אבל במ"א סימן קנ"ד מצדד להתיר וכן בחיי אדם (כלל לא, מח) כתב דיש להתיר, עכ"ד. – ומ"מ כאן שלומד בו לכו"ע שרי.
וע"ע שו"ת תורה לשמה (סימן שסז) שנשאל בזה, והשיב: איתא בגמרא (זבחים ה.), רמי ריש לקיש על מעוהי בי מדרשא ומקשה אם כשרים הם וכו' ע"ש, ופירש רש"י ז"ל, שוכב על בטנו פניו כלפי קרקע, ע"ש. ולכן גם זה הלומד שטרח בישיבה ועושה כן לנוח, אה"נ דשרי, אך לא יתמיד הרבה בזה אלא מעט עד שינוח, עכ"ד.
אלא שיש להקשות מהא דאיתא ברמ"א (יו"ד רפב, ז), דאסור להניח ספרים על ברכיו וב' אצילי ידיו עליו, דהוי בזיון. ולכאורה לפי זה כאן הוי בזיון טפי. – וצריך לומר, דשם מיירי שאין לומד בה וכדמשמע התם, ולכן אסור. משא"כ בנידון דידן שלומד בספר.
סימן קלד - הכנסת קלטת של ד"ת לבית הכסא
שאלה: האם מותר להכניס קלטת של דברי תורה לבית הכסא.
תשובה: לכאורה תלוי בהשאלה האם יש כלל ענין כתיבה ומחיקה בקלטת או לא, ונושא זה רחב מאד וכבר דנו בזה פוסקי זמנינו, עיין שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן קעג – ויו"ד ח"ב סימן קמב) באר משה (ח"ז קונטרס עלעקטריק סימן קח) חלקת יעקב (ח"ג סימן צח – ובמהדו"ת חאו"ח סימן קכד) מנחת יצחק (ח"ג סימן קב) משנה הלכות (ח"ה סימן קנט) ציץ אליעזר (חי"ג סימן א) קנין תורה (ח"א סימן לד) שבט הלוי (ח"ב סימן קמה – ח"ו סימן קנד) ועוד, ולפי הכרעת רוב הפוסקים שאין דין כתיבה ומחיקה שייך בזה, נראה דאין מקום לחוש כלל. ואפילו להפוסקים החולקים ג"כ מסתבר שאין לחוש בזה, שהרי סרט ההקלטה סגורה תוך פלסטיק וא"כ הרי זה כמונח בכיס, ויש להקל.
ואכן יעויין שו"ת באר משה (ח"ז קונטרס עלעקטריק סימן קיא) שמתיר להכנס עם קלטת לבית הכסא, וז"ל: לית מאן דחש לו ומותר, כי אין ניכר על הטייפ שום אות שבעולם, והכל נעשה ע"י כח עלעקטראניק המפליא פלאות ה' ולית דין צריך בושש, שמותר. אבל חלילה לפתחו ולשמוע מה שנרשם עליהם התפלות וחידושי תורה וכל כיוצא בזה, עכ"ל. וכ"ה בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן קסה), דכיון שאין כאן כתיבה כלל, מותר ליכנס בה לבית הכסא.
ויותר מזה מצינו בשו"ת אבן יקרה (ח"ב סימן לג), שנשאל אם מותר להכנס לבית הכסא עם תנ"ך שנעשה ע"י צילום פוטוגראפי באותיות קטנות מאד, עד שאי אפשר לקרות בו אלא בעזרת זכוכית מגדלת. והעלה שאין שום קדושה בתנ"ך בזה, מכיון שאין האותיות ניכרות לעין רואה רק ע"י זכוכית מגדלת פי כמה פעמים מהכתב, לכן אין לזה דין כתב כלל. שאנו אין לנו בכל מקום אלא מה שעינינו רואות במראה ולא בחידות. ומ"מ אע"פ שמן הדין אין בתנ"ך כזה דין קדושה כלל. למעשה כיון שיש שמות קדושים בתנ"ך, חלילה לנהוג מנהג בזיון בתנ"ך הזה.
גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן שנז) נשאל בזה, וצידד להתיר מטעם שענין הצילום גרוע יותר מדפוס [שדנו הפוסקים אם דין כתיבה מעליא אית ליה, ראה לעיל סימן כו]. וסיים, שאע"פ שאין להכניס התנ"ך בגלוי לבית הכסא משום בזיון כתבי הקודש, מ"מ כל שמונח בתוך התיק שנקרא מעדיליאן, אע"פ שמצד אחד נראה דרך הזכוכית, יש מקום להקל. ומ"מ אין להקל למעשה אא"כ מניחו בתוך כיס הבגד, עיי"ש.
ובשו"ת בית דוד (סימן ח) דן ג"כ בתנ"ך שצולם ע"י פוטוגרפיא באותיות מוקטנות שאינן ניכרות לעין אלא ע"י זכוכית מגדלת. והעיר מגמרא (גיטין יט:), אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך מגורשת, חיישינן שמא במי מילין כתבו. ומסקינן, כי אמר שמואל דבדקינן ליה במיא דנרא אי פליט פליט ואי לא פליט לא פליט לאו כלום הוא. ופריך, וכי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט, ומשני שמואל נמי חיישינן קאמר. [פירש"י, השתא הוא דפליט, וכשהיו בלועות לא היה כתב. ומשני, דחיישינן שמא לא נבלעו יפה, ואם מת חולצת ולא מתייבמת ואסורה לכהן, דספק גרושה היא]. וכתב הבית שמואל (סימן קלה סק"ו) בשם הלבוש, שאפילו עמדו העדים מקרוב וראו שהנייר חלק ג"כ חיישינן, דמכיון דפליט לבסוף, איגלאי מילתא למפרע שהיה שם כתב גמור ומה בכך שנבלע לפי שעה, עיי"ש. הרי דאע"ג דלא ניכר אח"כ אלא ע"י מעשה חשיב כתב, וה"נ שפיר חשיב כתב, ועיי"ש עוד.
ולענ"ד יש מקום לדחות, דשאני התם דהוי ספק אשת איש ולכן החמירו בזה, משא"כ הכא. וגם התם כתב הלבוש הטעם, דשמא לא הקפידה התורה אם ניכרת הכתב או לאו, אלא הקפידה על הכתב עצמו אע"פ שאינו ניכר. ואף שהבית שמואל דחה שם דבריו, מ"מ אף לטעם הב"ש, שאני התם דחיישינן שמא היה קצת ניכר האותיות ולכן היא ספק מגורשת, עיי"ש. אבל הכא בנידו"ד, אין הכתב ניכר כלל ואין שום חשש בזה.
וע"ע שו"ת אהל יששכר (סימן עה) ושו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן קנז), אם מותר ליכנס לבית הכסא עם שטרות כסף שיש עליהם דברי תורה או שמות שאפשר לקרוא רק בזכוכית מגדלת. – ויש ללמוד במכל שכן לנידון דידן דקיל טפי, שאין ניכר על הקלטת שום אותיות ושמות. [וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן ס) בנדון בתי כסאות שבזמננו].
שוב העירוני לשו"ת יביע אומר (ח"ד חיו"ד סימן כ) שכתב, דנכון להזהר שלא להכניס סרט כזה שהוקלטו עליו דברי קדושה אל מקומות המטונפים, ואינו תחת ידי לעיין בו, והנלענ"ד כתבתי.
סימן קלה - הנחת ספרים על חומשים בשעת סידור הספרים
שאלה: האם מותר להניח ספרים על חומשים בשעת סידור הספרים.
תשובה: הנה בשו"ע (יו"ד סימן רפב, יט) נפסק שאין מניחים נביאים וכתובים על גבי חומשים, ופשוטו של הלכה נראה דבכל אופן אין להניח ספרים על גבי חומשים דבזיון הוא. ולכן מסתבר שלכתחילה אם אפשר לאסוף את הספרים באופן אחר לא יעשה כן.
ואמנם בדאי אפשר לסדר הספרים, או שקשה מאד להשגיח שלא להניח ספרים על חומשים, יש להקל. ועפ"י מה שכתב הערוך השלחן (שם סעיף כב) וז"ל: כשלא נכתבו לשם קדושת ספר תורה, וכל שכן כשכתובין על נייר, וקל וחומר בחומשין הנדפסין, קדושתן שוה עם נביאים ועם כל כתבי הקודש, עכ"ל. וספרים שלנו אינן נכתבין לשם קדושת ספר תורה, וא"כ קל יותר להניח עליהם שאר ספרים.
וגם יש לצרף סברא, שכל האיסור להניח ספרים על גבי חומשים הוא מפני בזיון כתבי הקודש, וכאן אינו מכוין לבזיון, אלא לסדר הספרים, ובאמת סידור הספרים הוא גם ענין כבוד ספרים שלא להניחן בבית המדרש על השולחנות פזורים אחד על השני, אלא מסדרם יפה על מקומן, וכיון שכוונתו לכבד את הספרים ולא לבזיון הספרים, אפשר להקל בדאי אפשר באופן אחר.
סימן קלו - הנחת משקפיים על ספר לסימן
שאלה: האם מותר להניח את המשקפיים על ספר לסימן היכן אוחז.
תשובה: מפורש כבר בשו"ת תורה לשמה (סימן שו) להתיר בכהאי גוונא, וז"ל: ועוד יש להזהירם בעבור בתי עינים שלהם שדרכם להניחם תוך הספר כדי שיהיו נשמרים שם עד שיקומו באמצע לימודם ויעשו צרכים שלהם, והרי נמצא אלו משתמשים בספרי הקודש לצורך ממונם לשמור אותו שם, מיהו אם מניחים אותם שם לסימן כדי שידע המקום שפסק שם ויחזור ללימודו שרי, כי רק מניחם לצרכם כדי לשמרם הוא דאסור.
וכן משמע משו"ת שלמת חיים (סימן תקסח), שנשאל האם מה שיש מניחים חפץ קטן על הספר ויוצאין מהני, דיתכן דבעינן לכסות את כל הספר ולא די בהנחת חפץ להכירא. והשיב, דאפשר ללמד זכות דהוא לשעה קלה ויש היכר, שוב לא נקרא בזיון, ובכל זאת היותר טוב לסגור הספר, עיי"ש. חזינן מדבריו, דשפיר יכול להניח חפץ קטן על הספר כשאין זה לצורך שמירתו, ואין בזה בזיון.
ואגב אזכיר, כי בספר ידות נדרים להגאון בעל שואל ומשיב (יו"ד סימן רעז) כתוב, דהגאון בעל אורים ותומים כשהגיע עת האוכל והיה הולך לו, היה פורס מפה על הספרים וכן נכון לעשות.
סימן קלז - הנחת דפי נייר וכדומה בין דפי ספר
שאלה: האם מותר להניח טישו בתוך התהלים שיקנח דמעותיו.
תשובה: עיין מג"א (סימן קנד סקי"ד) בשם ספר חסידים, דלא יניח קונטריסים בתוך הספר, והובא במשנ"ב (שם סקל"א). - וכתב בשו"ת תורה לשמה (סימן שו), דפשיטא דאסור להצניע נייר וכיוצא תוך ספרי הקודש, הן שהם בכ"י הן שהם בדפוס, הן בסידורים של תפלה הן בספרי משנה וגמרא והלכות ושאר כת"י, שכולם יש בהם קדושה ואסור להשתמש בהם לצרכו משום בזיון. וגם נייר חלק שרוצה לכתוב בו דברי תורה יש להחמיר שלא להצניעו בתוך ספרי הקודש, דיש לחוש פן אח"כ לא ירצה לכתוב ד"ת בנייר זה ויעשהו לצרכו לכתוב בו דברי חול, ונמצא שנשתמש בספרי הקודש לצורך חול, עיי"ש דמייתי ראיה לזה מגמרא (שבת כב:).
וכן העלה גם בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סימן עג, ב), דאפילו בספרים שלנו הנדפסים אין ראוי לקבוע ולייחד כתבי קודש שיהיו כמו בסיס לדברי חול, דזה הוי כמו בזיון לכתבי הקודש, ולכן אין להניח בספר אגרת של חול או נייר בעלמא, ורק בהניח דרך עראי ומקרה יש ללמד זכות, ובעל נפש המדקדק במעשיו צריך ליזהר בכל ענין, עיי"ש.
[ ומ"מ אפשר דבשעת התפלה עצמה יש להקל, כיון שהוא לצורך תפילתו, וא"כ דמי למה שכתב המג"א (סימן קנד) המובא לעיל (בסימן קלה), דאם עושה לצורך הלימוד ולא לצורך שמירת החפץ מותר. – וי"ל דהכי נמי, כיון שמקיל על האדם להתפלל מותר, ויל"ע בזה].
סימן קלח - סימן לספר עם נייר שהוזמן לקינוח
שאלה: האם מותר להניח נייר שהוזמן לקינוח בתוך הספר לסימן.
תשובה: ראוי להחמיר, ועפ"י מה שהביא הגרעק"א בהגהותיו לשו"ע (או"ח סימן ד סעיף יח) מהא"ר בשם ספר חסידים, שאם לקח בידו קנוח לקנח וראה שאינו צריך לבית הכסא ולא עשה צרכיו, אעפ"כ לא יגע בספרים עד שירחץ ידיו, עיי"ש. – וא"כ ה"ה נמי לעשותו סימן בתוך הספר אינו ראוי.
ואמנם בכף החיים (ד, סז) כתב, שנראה דהספר חסידים מיירי דוקא אם יש בזה הקנוח שום צואה או דבר מגונה, אבל אם הוא נקי אינו צריך נטילה. ולפי דבריו, יש להקל גם לקנח ידים בנייר המיוחד לבית הכסא אם הם נקיים. אבל כבר העיר בשו"ת שרגא המאיר (ח"ז סימן ע אות ד), דמלשון הספר חסידים לא משמע שיש עליו צואה דוקא, ועל כן יש מקום להחמיר באם אפשר, להצריך נטילה אחר נגיעה בנייר המיוחד לבית הכסא, וכל שכן שלא לקנח הידים לכתחילה בהם, עיי"ש.
וידוע דכ"ק דודי הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע נהג להחמיר ליטול הידים אחר הנגיעה בנייר המיוחד לקינוח. וכן מובא בספר ארחות רבינו (ח"א עמוד טז) דהקהלות יעקב זצ"ל הקפיד שלא לכתוב חידושי תורה על נייר שהוזמן לקנוח בבית הכסא. והקפיד גם שלא לעשות סימן לספר בנייר שהוזמן לקינוח.
סימן קלט - תלישת דפים מספרים
שאלה: אדם שאין לו כח לסחוב גמרא שלימה בדרך, ולכן רוצה לקנות גמרא ולתלוש מהגמרא כל יום דף גמרא וללמוד בדרך, ואח"כ להניח הדף בגניזה, האם מותר לו לעשות כך.
תשובה: ברמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ח) כתב, "וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי יגנזו". ובפירוש המשניות (שבת קטז:) הוסיף "כשנקרעו", וכ"כ המאירי (במשנה ר"פ כל כתבי). ובשו"ת חות יאיר (סימן טז) כתב "אם בלו ונקרעו באופן שאי אפשר להשתמש בהם בקודש". ועיין משנ"ב (קנד, יג) שכתב, שיש לגנוז אחרי שנתבלו ואינם עומדים לתשמישן עוד.
ומלשונות אלו משמע שרק בבלו או נקרעו שרי, אבל לגנוז ספרים שלמים שלפי מצבם עתידים ללמוד בהם, אין לגונזם. וכל שכן לקנות ספר כדי לתלוש דפים ממנו דלא אריך למיעבד הכי. – ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן טו) כתב, שאף אם חלק מדפי הספר נקרעו, אם יש אפשרות להוציא ולגנוז הדפים שנקרעו ועדיין הנשאר ראוי ללמוד בו לכתחילה, יעשו כן, עיי"ש. הרי דלגנוז ספר אפילו כשכבר כמה דפים קרועים בו, לא אריך למיעבד הכי, כל שכן שאין לקנות גמרא כדי לקורעה.
ורק בכהאי גוונא שיש לו גמרא ישן מאד, ורוצה להחליפו בחדש, יש מקום להתיר לתלוש ממנו כדי ללמוד בו לפחות, ואח"כ לגנזו, וכמו שכתב בספר גנזי הקודש (פ"ח הערה ט) משמיה דהגריש"א, דבעבר כל דף היה יקר המציאות ולכן אף כשהתחיל ליקרע לא גנזו הספר, אך כהיום, כשכמה דפים בתחילת הגמרא קרועים, כבר נמנעים מלהשתמש בספר, אף שנותרו עוד הרבה דפים טובים, ולכן כיום ספר שלפי מצבו לא ילמדו בו, מותר לגונזו [וזהו דלא כשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן מ) עיי"ש], ולכן אין לגנוז ספרי קודש שלמים, שלפי מצבם עתידים ללמוד בהם, אא"כ מחליף לספר חדש ונאה, שאז מותר לגנוז הישן. - ושם (הערה י) בשם הגריש"א לגבי מקומות שמחוסר ספרים מצלמים דפים מספרי קודש, שאין חיוב לשמור דפים אלו לזמן ארוך שישתמש בהם בעתיד, אלא מותר לגונזם מיד כשגמרו ללמוד בהם, עכ"ד. וראה אריכות דברים בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן לט) אודות גניזת ספרי קודש, ומדבריו מוכח ג"כ דכשרוצה להחליף בחדש שרי, עיי"ש.
ולפי זה גם באופן שלא ילמוד יותר בגמרא זו ורוצה להחליף בחדש, יש מקום להתיר קריעת הדפים ולגונזם אחר הלימוד.