אורח חיים
הקדמה
ישתבח הבורא ויתהלל היוצר ב"ה שזיכני להגות בתורה הקדושה, ותוך כדי לימוד בטור ושו"ע ובנו"כ חנני בשאלות נחוצות ומעשיות, ולהעלותם על שולחן מלכים מאן מלכי רבנן. ותהלה לא-ל הנני זוכה לעמוד בקשר רצוף עם ת"ח וגדולי הדור שליט"א שמשיבים לי על ספיקותי בעין יפה.
בחיבה מיוחדת זכיתי לקבל עשרות תשובות ממו"ר הגה"צ רבי יקותיאל ליברמן שליט"א מח"ס "אמרי יקותיאל" תוכן רצוף אהבה בבקיאות מדהימה ובהכרעה למעשה, דבר שדורש זמן רב.
כדי שלא למנוע טוב מבעליו אמרתי מדזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ואספתי קס"ח תשובות שקיבלתי בין השנים תשס"ה – תש"ע וקיבצתים לפונדק אחד לפי סדר השו"ע. ויש בזה גם תועלת להראות איך שבכל סעיף בשו"ע אפשר להתעמק ולחדש היכי תימצי ונפק"מ להלכה, ולחקור בשורש טעם שבכל הלכה והלכה, וקוב"ה חדי בפלפולי דאורייתא, ותן לחכם ויחכם עוד, שיהיה לסיוע גדול לעיין בהלכה שכל איש מישראל חייב להתנהג כפי ההלכה על כל צעד ושעל בכל עת ובכל שעה.
ובהזדמנות זו אקח לי המקום להודות למו"ר שליט"א על כל השנים שזכיתי לקבל ממנו בהרבה מקצועות בתורה, יזכה להוסיף כהנה וכהנה להורות את בני ישראל את המעשה אשר יעשון ואת הדרך אשר ילכו בה, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, עד ביאת גואל צדק בב"א.
וקראתי שם החיבור "גם אני אודך" כשאר החיבורים שהוצאתי לאור בס"ד, משום ששמי גמליאל. ואני אומר זה הפסוק בפסוקים לשמות האנשים בתהלים (ע"א – כ"ב) גם אני אודך בכלי נבל אמתך אלקי אזמרה לך בכנור קדוש ישראל. ובאורו שגם אני אודה לה' על החידושים שחנני ברוב רחמיו וחסדיו. – ומרומז בשם זה גם שמו של מו"ר שליט"א, כי תיבות "גם אני אודך" מספרם מאה שלושים וחמש, ותיבות "ס' תשובות ממורינו הגאון רבי יקותיאל ליברמן שליט"א" במספר קטן הם בדיוק מאה שלושים וחמש.
ואסיים בתפלה "יוצרי הבינני מורשה להנחיל" שאזכה להנחיל מורשה – זו תורה – לדורות עולם, ולהגדיל תורה ולהאדירה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" אכי"ר.
בברכת כהנים באהבה
המוציא לאור הצעיר שבכהונה
גמליאל הכהן רבינוביץ
בן אאמו"ר הג"ר אלחנן י. ד. שליט"א
מח"ס "גם אני אודך"
בני ברק
הנהגת האדם בבוקר
סימן א - לומר מודה אני במקום שאינו נקי
שאלה: האם מותר לומר מודה אני במקום שאינו נקי.
תשובה: לפום ריהטא נראה לצדד להיתר, מדלא הגבילו הפוסקים שלא לאמרו אם גופו או ידיו מטונפים בצואה או מי רגלים, או כשכנגדו גרף או עביט שהשתמש בו בלילה. – ואדרבה בספר סדר היום כתב, דמותר לומר מודה אני לפניך וכו' גם כשאין ידיו נקיות כיון שאין בו שם, והובא במשנ"ב (סימן א סק"ח). – ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ז זימן ה) שביאר את דבריו, דכיון שתקנו שיקום ומיד הודאה בפיו שרי, ואם משום דלא נחשב הודאה כיון דידיו מלוכלכות מנגיעת הגוף, הא מבואר בפוסקים (צב, ד) דאפילו בק"ש ותפילה דיעבד אין צריך לחזור בידים מזוהמות, ועיי"ש היטב בביה"ל (ד"ה צריך), והתם דוקא דיעבד, אבל לענין מודה אני מהני אפילו לכתחילה.
ואמנם הגאון היעב"ץ זי"ע בסידור בית יעקב ובספר מור וקציעה חולק על הסדר היום, ודעתו דאם ידיו מטונפות או מזוהמות מנגיעת הגוף, לא יברך גם מודה אני בלי נטילת ידים או מידי דמנקי. – ולדבריו שאין לומר מודה אני כשידיו מזוהמות, נראה דה"ה שאין לומר כשהמקום מזוהם.
ולאחר העיון מצאתי שכבר נדרש לזה בשו"ת ארץ צבי (ח"א סימן נב) וצידד להיתר, ועפ"י מה שנפסק בשו"ע (סימן פה סעיף ב) דמותר לומר "רחום" בבית המרחץ אע"ג דכוונתו לשמים, וה"נ אע"ג דכוונתו לשמים מותר, עיי"ש היטב.
ולענ"ד יש לדחות ראייתו, דשאני התם דהוי רק הזכרה ואמירה, משא"כ הכא שמודה ומתפלל לה' ואין זה דרך כבוד. וגם התם הראב"ד חולק ד'רחום' אסור, והב"ח ופרי חדש מחמירין כוותיה. – ועוד, דאף להמתירים שם, הטעם מאחר דגם בני אדם מכונים כך, ואינו בזיון כל כך. אבל הכא שמכוין להשם יתברך יש לומר דאסור, וכמו שכתב הפמ"ג (שם א"א סק"ג) דלומר הרחום ירחם עליך אסור, וה"ה בנידו"ד.
והראוני בספר אשי ישראל (פרק נד הערה ב) שכתב בשם ספר מנחת אהרן (הספרדי, כלל א סק"ה) דאף מודה אני לפניך אסור לומר במקומות מטונפים, דהוי דברים שבקדושה, עיי"ש. וכאמור דעת הארץ צבי להתיר, ובשערים מצוינים בהלכה (סימן א סק"ב) העתיק רק את דבריו. וכן נראה לדעת הסדר היום (הנ"ל) שאין צריך לאומרו דוקא בידים נקיות. – ואמנם לכתחילה מי שיכול להשתמט מלומר במקום שאינו נקי, ודאי שעדיף שלא להודות לה' במקום מטונף.
וכל זה במים מטונפים דראוי להחמיר לכתחילה כשיכול להשתמט מלומר כנגדם. אבל כנגד מי הנטילה של שחרית יש להקל. ומה שכתב בשערי תשובה (סימן ד סק"ח) בשם הברכי יוסף "דמנהג החרדים אל דבר ה' שלא לקרות ולברך נגד המים שנטלו בהם שחרית, וכן היה נוהג הגאון מופת הדור רבי חיים אבועלפיה ז"ל, ע"כ. כבר הביא בספר ארחות חיים (ספינקא, סימן ד אות ח) מספר נחלה לישראל (סימן נג) ששמע שהברכ"י חזר בו ממה שכתב שאסור לקרות נגד מים של נט"י שחרית, וכן שמע ממרן הגאון הקדוש מצאנז ע"כ מותר לקרות נגדם, עיי"ש. וכ"ה בשו"ת שיח יצחק (או"ח סימן ב) שהחת"ס והמהר"ם שיק זי"ע לא הקפידו על כך. וכן מובא בדינים והנהגות (פרק א אות ו) שהחזו"א זצ"ל לא נמנע מלדבר דברי תורה נגד מי נטילת ידים שחרית.
סימן ב - להעיר ישן לק"ש בסוף זמן מג"א
שאלה: רואה שחבירו ישן סמוך לזמן ק"ש של המג"א, ועדיין יש זמן עד סוף זמן ק"ש של הגר"א ובעל התניא, האם חייב להעירו, או אפשר לסמוך על שיטת הגר"א ובעל התניא.
תשובה: זה פשוט שצריך להעיר ישן למצות קריאת שמע שהיא דאורייתא, וכמו שכתב בשו"ת קרן לדוד (או"ח סימן יח) ושו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן לח) עיי"ש. ומובא בשיחות קודש מבעל הויגד יעקב מפאפא זצ"ל (עמ' כו) שכן הורה כ"ק דודי הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע.
אבל לפי מה שכתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן כד) שהמנהג כהגר"א, ויחידים מחמירים כדעת מג"א, והוסיף (ביו"ד ח"ג סימן קכט אות ג) דיש להחמיר כשתי השיטות, אבל במקום שבאו תלמידי הגר"א ונוהגים כהגר"א, רשאים לנהוג כמותו אף לקולא, עיי"ש. נראה שאינו צריך להעיר את חבירו. ומצאתי כן בספר ארחות רבינו (ח"א אות קסד), שהחזו"א נקט לעיקר כדעת הגר"א, ולכן לא העיר בזמן מג"א.
אכן כפי שכבר העיר אאמו"ר שליט"א בשו"ת משנת יוסף (ח"ו סימן כד), צריך לדעת גופא דעובדא היכי הוי, ויתכן דהוראת החזו"א היתה במי שאינו מקפיד על הזמן הא', שאותו די להקיץ לזמן הב'. ומסקנתו, דמי שמהדר בדרך כלל על זמן ק"ש הא', מצוה להקיצו לזמן הא'. ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן נ) כתב ג"כ דתלוי אם מקפיד מאד כשיטת המג"א וניחא ליה שיעוררוהו, צריך להעירו. אבל כשאינו ידוע אין רשות להעירו, וכה"ג יש לסמוך על הגר"א, עיי"ש.
שוב ראיתי בספר חוט שני (הל' שבת ח"ב קובץ ענינים סימן ג בהערה) שמרן החזו"א זצ"ל אמר, דמה שלפעמים הורה לגבי זמן ק"ש של שחרית להתיר לסמוך בזה על דעת הגר"א, היא רק כשזה שעת הדחק. ועיין פסקי תשובות (סימן נח הערה 10) שציין לעלים לתרופה (שנדפס בלבוב בדורו של הדברי חיים מצאנז זי"ע ובהוראתו והסכמתו וחתמו עליו גם שאר גדולי הדור דאז), שיש חובה להעיר אדם משינתו אם עומד לעבור זמן ק"ש (ויש להסתפק אם הכוונה שם על זמן ק"ש הראשון או השני), זולת במקום חולי שעקב היקיצה עלול לכבד עליו חוליו.
וכ"ק דודי הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע היה מורה לעורר את המשמשים לקריאת שמע אפילו אם הלכו לישן בשעה מאוחרת לפנות בוקר וכדומה, לפני סוף זמן קר"ש לשיטת המג"א, ולא המתין עד הזמן המאוחר של בעל התניא והגר"א. וכן העיד המשב"ק הרה"ח ר' יצחק לאנדא שליט"א (וכעת נדפסו הדברים בשמו בגליון עלים לתרופה גליון תרע"ו מטות מסעי תשס"ט).
וכן מובא בספר הליכות שלמה (תפלה, פ"ז הערה 43), שהגרשז"א זצ"ל היה מזרז הרבה להזהר בזמן ק"ש של המג"א, והיה רגיל לומר, אילו היו מציעים לאדם אתרוג שלדעת המג"א פסול הוא, ודאי לא היה עולה בדעתו לקנותו, ולמה לא יחוש לכך במצות עשה דקריאת שמע. ומימיו נזהר לקוראה עם ברכותיה בתוך זמן זה, וגם נזהר להעיר את בני ביתו בזמן שיספיקו לקוראה עם ברכותיה קודם סוף זמן זה. ואף כשאירע בעת שמחה משפחתית בשבת, שהתפללו הצבור בשעה מאוחרת יותר, התפלל הוא במנין מוקדם עד אחר שחרית, וקידש ואכל מזונות – אע"פ שכשהתאפשר לו היה מהדר בדרך כלל לקדש סמוך לסעודה כדעת הגר"א (בספר מעשה רב, הובא בביה"ל סימן רעג ד"ה כתבו הגאונים) שאף בקידוש היום יקדש במקום סעודה גמורה ולא מיני תרגימא או יין. – וחזר לקריאת התורה למנין השני.
סימן ג - אם נכון לקפל הזקן, והאם מותר לעשותו בשבת
שאלה: אנשים שיש להם זקן ארוך, האם יכולים לקפל את הזקן שלא יפריע, או להראות צעיר. – ומה הדין בשבת.
תשובה: הנה מצד ההלכה לא נראה חשש בזה, ופוק חזי מאי עמא דבר. אבל מצאתי שכבר נשאל על זה בשו"ת תורה לשמה (סימן תמז) והשיב בזה הלשון: ודאי זקן שהוא גדול וארוך עדיף טפי לפי סודן של דברים, יען כי ידוע הוא כי דיקנא עילאה דא"א הוא מגיע עד טיבורא דליבא, וכנזכר בדברי רבינו האר"י זיע"א וכן הוא באדרא, וא"כ השתא מי שהוא זקנו גדול וארוך שמגיע עד טיבורא דליבא, הוא עדיף ומשובח ביותר, ושפתים ישק, שהוא דומה לבחינה העליונה, שכך הוא באמת השורש של הדיקנא למעלה. ועל כן אותם בני אדם שברא להם הקב"ה זקן ארוך, והם מתחכמים לשנות המתנה טובה הזאת שנתן להם השי"ת, ורוצים לקצר זקנם בהגבהת השערות למעלה, אע"פ שהם נזהרים שלא לחתוך אותם ח"ו, עכ"ז לאו שפיר עבדי, וצריך להניחו כמו שהוא ולשמוח בגודלו, עכ"ל.
ולענין קיפול הזקן בשבת, יש לדון בכמה חששות, בונה, תולש, והוצאה, והיות ואפשר לדון בזה הרבה, אעתיק רק כמה צדדים ומראי מקומות, ותן לחכם ויחכם עוד. – ראשון לציו"ן מה שכתב הקצות השלחן (סימן קמו סקכ"א) וז"ל: והנה יש אנשים שמסלסלין פיאות הראש, ויש שזקנם ארוך ואינם רוצים שיראה לעיני הבריות, מקפלין את שערות הזקן תחת הסנטר ומסבכין שם השערות שלא ירדו למטה, ועושין כן בשבת בבוקר אחר המקוה. ולכאורה יש לאסור להם לעשות זה בשבת, דהוי תיקון בשערות, ולרש"י (שבת ס.) ואור זרוע (שהובא ברמ"א שג, כו) אסור משום בונה. דלא מצינו באיסור בונה חילוק בין איש לאשה. ובמפיס מורסא כתב רש"י (שבת קז) טעם אחד משום דעושה פתח, ובכל בעלי חיים יש איסור בונה (עיין אבני נזר סימן רטו).
ומ"מ יש ללמד זכות על הנוהגין כן, דמסתבר דלא כל פעולה שעושין בשערות הוי בונה, אלא דוקא תיקון שערות שהעולם נוהגין בו, אבל דבר שאין העולם נוהגין לא הוי תיקון, דמאן לימא לן שתיקן בזה, ומה שבני אדם יחידים ונער עושין כן בטלה דעתם אצל כל אדם. וכיון שקיפול הזקן אין העולם עושין כן אלא יחידים בעלמא, אין זה בכלל בונה. וכעין מה שמצינו לענין צביעה, דדבר שאין דרכו לצבעו לא מיקרי צביעה. ה"נ בזקן שאין דרך העולם לעשות בו תיקונים, לא מיקרי בונה. כיון דאינו בנין בעצם אלא שהתיקון נקרא בונה, וכיון שאין העולם נוהגין בתיקון כזה אינו בכלל בונה, ובצירוף סברא שיש כאן כבוד הבריות, שאם ילך בשבת בזקן ארוך שלא כמנהגו בחול יהא לבז בעיני הבריות, עכ"ד.
ואף שיש מקום לדחות דלא אמרינן בטלה דעתו בזה, כיון שרוב בני אדם אין להם זקן ארוך. ומאותם שיש להם ארוך, הרבה עושים כן, ואם כן לא בטלה דעתם. וכדאיתא במג"א (סימן שכ סק"א) לענין סחיטה. – אולם עיין במג"א שם, שכתב דדוקא באופן שאילו היה לכל העולם כל כך הרבה פירות ג"כ היו סוחטין אותם לא בטלה דעתם. וא"כ בדידן יש לדון מה היו רוב העולם עושים אילו זקנם היה ארוך, ויל"ע בזה.
וממשיך הקצות השלחן (שם): ופשוט דאם רואין בחול ששערות נתלשין ע"י הקיפול, אסור לקפל בשבת דהוי פסיק רישיה, וכתב הרוח חיים (פאלאג'י) וז"ל, וכבר העידו על רבינו האר"י ז"ל כי פעם אחד שכח והניח ידו על זקנו ביום השבת ולא הוציאה עד שחשכה, שמא יתלוש איזה שער ביציאת היד מעל זקנו, ופירש בזה הכתוב שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, ושומר ידו לשון המתנה שממתין ידו שלא לחלל את השבת, והו"ד בכמה ספרים.
ושמעתי שיש מהן שתוחבין בראש הזקן תחת הסנטר מחט שקורין "האר נאדל" שנשים משתמשות בו להעמיד הצעיף על השערות, ובזה אסורין לצאת חוץ לעירוב, דהמחט הזה הוי משאוי שאינו צורך לבישה ולא תכשיט, ואע"פ שצריך לו שלא ישתמטו שערות הזקן לצד מטה, מ"מ אפילו לדעת השו"ע (שג, כו) דאין איסור לחלוק שערה, ורק קליעת השער אסור, ונימא דקיפול הזקן דומה לחלוקת השערות ושרי, מ"מ כיון שאין דרך רוב העולם בזה, לא הוי המחט דרך לבישה דבטלה דעתן אצל כל אדם. כל שכן לדעת רש"י דאשה אסורה לחלוק שערה, וכתבנו להתיר קיפול הזקן משום דלא הוה תיקון, לפי שאין דרך העולם בזה. וממילא דהמחט התחוב בזקן לא מיקרי לבישה לפי דרך העולם שאין מקפלים זקנם. ולבד כל זה הרי באיש היוצא במחט שאינה נקובה התחובה בבגדו לצורך הלבישה, י"א דחייב והיא דעת הרי"ף כמ"ש אדמו"ר (שוע"ה שא, ה), אלא שכאן פטור אבל אסור שאינו מוציאו כדרכו אלא כלאחר יד, עכ"ל.
ויש להעיר דאף לפי מה שהערנו לעיל על סברת הקצוה"ש, דלא אמרינן בטלה דעתו באופן שיתכן שאילו היה לכל העולם ג"כ היו עושים כן. מ"מ לענין מה נקרא מלבוש ומה אינו נקרא מלבוש, אף לסברתינו הנ"ל לכאורה אמרינן בזה בטלה דעתו, דאף דרוב העולם אין להם זקן ארוך, מ"מ מלבוש נקרא רק מה שרוב האנשים לובשים.
אלא שבשו"ת ויען יוסף (ח"א סימן קכז) האריך בשאלה זו אם מותר לצאת במחט המחזיק כריכת שערות הזקן, ופשיטא ליה דהמחט חשיב מלבוש, דהשואל רצה לדמותו להא דמבואר (שא, ז) דכל היוצא בדבר שאינו תכשיט ולא מלבוש והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר חייב. ודחאו, דאין נדון דידן נכלל בכלל זה, דמש"כ שם והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, פירושו כדרך שרגילין להוציא אותו לשם הוצאה, כלומר כשצריך לאותו דבר במקום אחר ורוצה להוליכו לשם מוליכו בדרך זה, כהא דאמרו (שבת סב.) לענין טבעת שרוצה להוליכו לאומן נותנו על אצבעו, אבל כאן מה שדרך להוציאו כך, היינו לשם חיזוק כריכת השערות דהוא דמיון למלבוש. ואפילו אם נימא דלא הוי כמלבוש להתיר לילך כך, אבל מ"מ חיוב חטאת פשיטא דליכא, דלא מיקרי דרך הוצאה, דאין שום אדם שרוצה להוליך מחט למקום אחר מוליכו בדרך זה, אלא דעיקר הענין הוא דומה למחט שהנשים מעמידין בה קישוריהן, דמה לי אם מעמיד בה קישורי בגד או קישור השערות.
ובסוף דבריו מסיק בזה"ל: "על כן נראה לענ"ד, דלמי ששואל על זה יש להשיב דראוי להחמיר בזה, אלא דמ"מ אין למחות ביד המקילין כיון דיש צדדים להקל כדבר האמור". גם בשו"ת משנה הלכות (חי"א סימן רנב) האריך בזה וסיים: "כיון שראיתי הרבה נוהגים כן לא רציתי למחות ביד רמה, והמחמיר תע"ב". ובשו"ת באר משה (ח"ד סימן לג) העלה דשרי לצאת במחט שכורכין על הזקן לרה"ר עיי"ש.
[ועיין בקצות השלחן (שם) מה שכתב עוד ללמד זכות על סלסול הפאות בשבת, דכיון שהשערות עומדים בסלסולן ומסלסלין רק ליפותם יותר, וכיון שאינו סלסול חדש אין בזה משום בונה, ודמי קצת למה שמותר להוסיף על אהל עראי העשוי מערב שבת (שטו, ב)].
חשש נוסף יש בקיפול הזקן בעוד השערות רטובות אחר טבילה וכיוצ"ב, עיין מחצית השקל (סימן שכ סקכ"ג) בשם תוספת שבת דאחר השתיה יש ליזהר שלא יסחוט שער שעל שפמו, והעיר ע"ז המחצה"ש למה הקינוח אחר השתיה יאסר, אפילו סוחט לא יהיה בו משום כבוד הבריות, וכי גרע מבשר שבין השינים דהתירו משום כבוד הבריות לקצוץ בקיסם (כשו"ע סימן שכב), דלפעמים נראה הבשר שבין השינים בחוץ וגנאי הוא לו, וכן השפה כשהיא לחה נראה לו גנאי. ואפשר דיש לחלק, עכתו"ד המחצה"ש.
הרי דלא ברירא ליה להתיר קינוח השפה משום כבוד הבריות, ואם כן אפשר גם בנידון דידן, אעפ"י שבכל ימות השנה כורך השערות ומגלגלן וכעת נראה משונה, מ"מ זהו כבודו שנזהר בכבוד השבת, וממתין עד שיתייבשו השערות. – ועדיין יש לחלק בין שפה לחה שאינה נראית כל כך ואינו בזיון גדול, משא"כ זקן ארוך למי שאין דרכו לילך כך בימות החול, יש בו משום כבוד הבריות.
ובאמת אפשר להאריך הרבה בחששות הנ"ל, ולדון בצדדי איסור והיתר, אך כבר אמרו חז"ל הנח להם לישראל, אם אינם נביאים הם בני נביאים הם (פסחים סו.), ופוק חזי מאי עמא דבר (ברכות מה.), והנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין (שבת קמח:, ביצה ל., ב"ב ס:), לכן אסתפק בדברים הנ"ל, ולא ארחיב יותר בזה.
נטילת ידים
סימן ד - הרהור בד"ת קודם נטילת ידים לאחר שיצא מביה"כ
שאלה: האם מותר להרהר בדברי תורה קודם שנטל ידיו כשיצא מבית הכסא.
תשובה: הנה בשו"ע (ד, יח) מנה י"ג דברים שצריכים נטילה במים, ועיין משנ"ב (סקל"ט) דאין צריך ג' פעמים כי אם בקם מן המטה, ויש מחמירין בהולך בין המתים ולאחר תשה"מ דבעינן ג' פעמים בכלי. ובספר היכל הקודש מחמיר ביוצא מבית הכסא ג"פ, עיי"ש. ועיין מחצית השקל (סי' ד על מג"א סקי"ז) שהביא מא"ר דביוצא מבהכ"ס צריך ג"פ בלי כלי, עיי"ש. הרי דכמה דרגות בנטילה משום רוח רעה, ונטילת ידים שחרית חמורה טפי מיוצא מבית הכסא.
ולענין הרהור בדברי תורה קודם נטילת ידים שחרית, עיין א"ר (סימן א סק"ד) ושו"ע הרב (סימן א סעיף ו) דמותר, [והוסיף בשוע"ה דמ"מ אין לו להרהר בד"ת בעודו שוכב על מטתו גם אם נטל ידיו, אלא יקום ויעמוד, או ישב באימה, שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל]. וכ"ה באשל אברהם (בוטשאטש, סימן פד ד"ה בהג"ה) דכמו שמותר להרהר בד"ת קודם נטילת ידים שחרית, כך מותר לענות גם אמן, ועיין כף החיים (סימן ד ס"ק קח) דאם שומע קדיש או קדושה קודם נטילת ידים שחרית לא יענה, אלא יהרהר הקדושה בלבו, ועיין באריכות בשו"ת באר משה (ח"ד סימן ג) שמתיר.
ואם כן, כל שכן דיוצא מבית הכסא, אם אין ידיו מטונפות דרשאי להרהר בדברי תורה, שהרי חיוב נטילתו קלה מנטילת שחרית, ואם הרהור קודם נטילת שחרית מותרת כל שכן בזה. ובפרט שהרי גם בביה"כ פעמים דמותר להרהר בדברי תורה עיין משנ"ב (פה, סק"ח וסקי"ג) דברי הפוסקים, וכל שכן ביצא כבר דיש להתיר הרהור.
ואף שבודאי נגע במקומות המכוסים, אפילו הכי מותר ההרהור, כמו לענין קריאת שמע עיין שו"ע (סב, ד) ובביה"ל (שם). וגם בשעת השינה קרוב לודאי שנגע במקומות המכוסים, ואפילו הכי מותר בהרהור קודם הנטילה. – אבל אם ידיו מטונפות אסור להרהר, וכדכתב במשנ"ב (סימן פה סקט"ו) בשם הפמ"ג.
ועיין שו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן ה) שנשאל במי שיצא מביה"כ לעשיית צרכיו, אם שרי לענות אמן קודם הנטילה, ומסקנתו דאם אין ידיו מזוהמות ואין חשש רק לרוח רעה, פשיטא דיענה אמן, עיי"ש. וכן מסיק גם בשו"ת באר משה (שם) עיי"ש. [וע"ע שו"ת שרגא המאיר (ח"ז סימן ה) לענין עניית אמן בבית הכסא, ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סימן א אות ב) אודות בתי כסאות הסמוכים לבתי כנסת ושטיבלאך, וכשנכנסים לשם שומעים דברי קדושה הנאמרים בביהכ"נ, אם מחוייב לסתום אזניו היטב שלא ישמע, או שלא ליכנס שם בזמני התפלה ולחזר אחר ביכ"ס רחוק].
סימן ה - נט"י לנוגע בבגד ספוג זיעה
שאלה: מי שנגע בבגד ספוג בזיעה, האם צריך ליטול ידיו.
תשובה: כתב הבה"ל (סימן קסד ד"ה שיש), שנכון ליזהר מליגע אפילו באיזה בגד שידוע שיש שם הרבה זיעה, כגון בצד התחתון של הכובע המונח על הראש, שיש שם הרבה זיעה מן השיער. – ולא ביאר באיזה אופן מיירי.
ומדברי הפוסקים עולה, דרק כשנוגע בבגדים שלובש אותם על מקום מכוסה וספוג זיעה צריך נטילה, דמקומות המכוסים מייצרים זוהמא גדולה, וכן הביא הכף החיים (ד, צה) בשם רוח חיים וז"ל: ולפי זה נראה, דיש ליזהר ג"כ מליגע בכובעים כשהוא הרבה מזיעה, שיש ממשות מזוהמא ואם ידחוק בצפורן יוצא מלמולי זיעה, דצריך נט"י, אכן כשנוגע בזיעה לבד שיוצא מידיו ומזרועותיו עד הקובדו, שאז הוא נקרא מקום מגולה, כמ"ש הב"י בשם הכלבו לקמן בסימן צ"ב, או אם נוגע בכתונת או בבגד הנתון לקבל הזיעה והוא לח, ואפילו טופח על מנת להטפיח מחמת הזיעה, נראה ברור דכל שאינו יוצא מן הזיעה שום ממשות זוהמא, ליכא חששא כלל, עכ"ל.
וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן ב) דהעיקר בזה מה שיראה מלשון הראשונים והשו"ע, דמקומות המכוסים מייצרים זוהמא גדולה ומלמולי זיעה, ונדון כטינוף וצואה, וצריך נטילת ידים או על כל פנים נקיון דרך חיכוך בכותל, והפעולה להסיר הזוהמא הנדבקת בידים שנדונה כצואה, מ"מ משמע דזה דוקא במקומות המכוסים, שע"י הכסוי והמקום אינו גלוי לאויר נעשית כזוהמא שנדונה כצואה, משא"כ בזיעת הפנים ומקומות המגולים שאין נעשה שם זוהמא גדולה גם ע"י זיעה. ונכון ליזהר בחולצה בצדה התחתון שסמוך לגוף, כמו שכתב בבה"ל (הנ"ל) לענין תחתית הכובע.
וכן הורה הגרשז"א כמובא בספר הליכות שלמה (תפלה, פ"כ סעיף יז), דהנוגע בבגדים שאין לובשים אותם על מקום המכוסה, אף אם מלוכלכים בזיעה, כגון גרבים או צד הפנימי של הכיפה, אינו צריך נטילה, דכיון שאין זה מקום מכוסה לא גזרו ביה רבנן, וחשיב כלכלוך בעלמא. וכ"כ באשל אברהם (בוטשאטש, סימן ד) דלא מצינו נטילה בנגיעה בזיעה שלא במקומות המכוסים. וכ"כ הערוה"ש (ד, יח) דהקפידא רק במקומות המכוסים, לפי שיש שם מלמולי זיעה והיא זוהמא גדולה. וכ"ה בשו"ת משנת יוסף (ח"ז סימן ב) דעל בגד הצמוד לגוף יש זוהמא, ויש לנקות ידיו במים, בפרט בימינו שב"ה מים מצויים בכל מקום.
סימן ו - נט"י להנוגע במגבת של מקוה
שאלה: הנוגע במגבת רטובה שהשתמש בה במקוה, אם צריך ליטול ידיו.
תשובה: כיון שהמגבת ספוגה במים נקיים, נראה שאינו צריך ליטול ידיו. וגדולה מזו כתב בשו"ת תורה לשמה (סימן יג), דהטעם שהנוגע בבשרו צריך נט"י הוא משום נקיות ומלמולי זיעה, ולכן כשיוצא מהמקוה ונוגע בגופו שאין בו חשש זה, וכדאמרו (שו"ע או"ח סי' עד, ב) "מי שהוא במים ולבו רואה את הערוה ואינו יכול לברך, דמותר לחבק זרועותיו כדי שיהיה הפסק ומברך", נמצא אפילו שנוגע ידו בבשרו, כיון שהוא במים לית לן בה, דהשתא ליכא חשש במלמולי זיעה, ולכן כשיצא מן המים, שעדיין בשרו לח מן המים ולבש חלוקו, דינו כמו שהוא עומד בתוך המקוה. אך ודאי אחר שניגב אם נגע בבשרו צריך נטילת ידים, ואע"פ שקודם ב' רגעים כבר היה במים וגופו נקי, עכ"ז כיון שהצריכו נטילה לנוגע בידיו בבשרו במקומות המכוסים, לא פלוג רבנן בין אם רחץ גופו בין אם לא רחץ, ובכל גונא הצריכו נטילה לנוגע במקומות המכוסים. אבל בנוגע ברגליו, אע"פ שהם במים ורחוצים צריך נטילת ידים, יען כי טומאת הרגלים לא משום מלמולי זיעה לחוד, אלא משום דשורה שם רוח רעה, ואינה מסתלקת אפילו בכמה מימות, כי אין בנו עתה כח לדחותה משם ע"י המים.
ואמנם בלב חיים (או"ח ח"ב סימן ה) הביא ראיה מקידוש ידים ורגלים שהיה הכהן מניח ידו על רגלו וכך מקדש, אלמא שאם רחץ רגליו היטב ונגע בהם אינו צריך נטילת ידים.
ברם יש לדחות, על פי מה שכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סימן ד), דהכהנים היה להם כח לדחות הרוח רעה בקידוש ידים ורגלים שבבית המקדש בזכות העבודה וקדושת בית המקדש [ועיי"ש מה שכתב, לענין שאין נוהגין ליטול בבוקר גם את הרגלים להסיר רוח רעה שעליהם, אע"פ שכתב האר"י ז"ל דהרוח רעה שורה בלילה גם על הרגלים, לפי שברגלים נאחזים החיצונים יותר מן הידים, ולכן לתוקף אחיזתם אין לנו כח לדחותו משם, ורק הכהנים היה להם כח לדחותם בקידוש ידים ורגלים שבבית המקדש בזכות העבודה וקדושת בית המקדש וכו', ושכן כתב הרב הגאון המקובל מהרש"ך בספר יפה שעה. – וע"ע פמ"ג (סי' ד א"א סק"א) שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת סימן קמ מבן המחבר) ושו"ת משנת יוסף (ח"ז סימן א) מדוע השמיטו הטושו"ע את דברי הרמב"ם (הל' תפלה ד, ג) דלתפילת שחרית צריך אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ומקורו בברייתא (שבת נ:) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום, שנאמר כל פועל ה' למענהו].
ואם כן לפי זה נדחין דברי הלב חיים, דלעולם שורה רוח רעה על הרגלים גם לאחר הנטילה, ושאני בכהנים שרק אצלם נדחה הרוח רעה, אבל אנן אף לאחר הנטילה, אם נוגע ברגליו, צריך לחזור וליטול.
ובספר בית ברוך (סקמ"א) כתב, שאם נגע בגופו אחר הרחיצה צריך נטילת ידים משום רוח רעה, אבל לא משום נקיות, ואם אין לו מים לא מעכב לתפילה, כיון שאין בזה משום נקיות, ורק רוח רעה יש אע"פ שהוא נקי, כיון שהמקום הוא מקום מזוהם תמיד, וכמו בית הכסא שאפילו ניקוהו יש בו רוח רעה. – ולפי זה, לענין נגיעה במגבת נקיה אין צריך, שאין כאן לא משום נקיות, ולא משום רוח רעה.
ועיין מג"א (סימן צז סק"ז) ושו"ע הרב (שם סעיף ג) דיכול ליטול כינה על ידי בגד ואינו צריך נטילת ידים, וכ"כ חיי אדם (כלל כב אות ח) דמותר ליגע במקומות המכוסים באדם או לחכך ראשו על ידי בגד. – הרי דנגיעה בבגד שנוגעת בגוף אינה מצריכה נטילה. וה"ה כאן דהנגיעה במגבת שנגעה בגוף אינה מצריכה נטילה, וגם המים שספוגים בה נקיים. – אבל אין זו ראיה גמורה, דשאני התם שנוגע בצד השני של הבגד לא באותו צד שנגע בכינה או בגופו, משא"כ במגבת שנוגע גם בהצד שנגע בגוף, וגם משפשף בו גופו בחוזק. ולכן אף שיתכן שגם התם א"צ ליטול ידיו כשנוגע בצד הפנימי של הבגד שנגע בכינה, מ"מ ראיה ברורה אין לנו משם, דאפשר שבאמת כן צריך ליטול ידיו בכה"ג.
ומה שהביא הגרעק"א (סימן ד) מספר חסידים (סימן תתכג) שהובא בא"ר (סימן ד סק"א) דכשלוקח נייר לקנח וראה שאינו צריך לבית הכסא ולא עשה צרכיו, אעפ"כ לא יגע בספרים עד שירחץ ידיו, עיין כף החיים (סקס"ז) דנראה, דהיינו דוקא אם יש בזה הקנוח שום צואה או דבר מגונה, אבל אם הוא נקי אינו צריך. ולפי דבריו יש להקל גם לקנח ידים בנייר המיוחד לבית הכסא אם הם נקיים. – אבל כבר העיר בשו"ת שרגא המאיר (ח"ז סימן ע אות ד), דמלשון הספר חסידים לא משמע שיש עליו צואה דוקא, ועל כן יש מקום להחמיר באם אפשר, להצריך נטילה אחר נגיעה בנייר המיוחד לבית הכסא, וכל שכן שלא לקנח הידים לכתחילה בהם, עיי"ש.
וכל זה מהיוצא להלכה, אבל למעשה ידוע שנהגו הרבה חסידים ואנשי מעשה בזהירות גדולה בעניני קדושה וטהרה, והקפידו ליטול ידיהם אפילו באופנים כאלו, ליתר שאת, וכן נהג כ"ק דודי רשכבה"ג מרן מהר"א מבעלזא זצוקללה"ה זי"ע ועכי"א. – וכן מסיק אאמו"ר שליט"א בשו"ת משנת יוסף (ח"ז סימן ב) עיי"ש.
סימן ז - הנוגע בכף של נעל אי צריך נט"י
שאלה: מי שנגע רק בכף שעוזר להלביש הנעל, האם צריך נטילה.
תשובה: הפמ"ג (א"א סימן ד סקי"ט) מביא את שיטת העולת תמיד (סקי"ב) שהחולץ נעלים אפילו בלא שנגע בהם כלל צריך נט"י, וטעמו משום רוח רעה. אבל למעשה נקטו הפוסקים כשיטת המג"א (סקי"ט) שדוקא בנגע בידיו, דבלא"ה רוח רעה לא שורה עליו, וכ"ה בשולחן הטהור (סעיף יא), וע"ע בנימוקי אורח חיים (סימן ד סק"ג) דלא החמירו בזה רבותינו. וכ"כ בשו"ת שלמת חיים (סימן כח) וז"ל: לפום פשוטו כנראה לא נהגו רק כשנוגע, וקצת ראיה, שלא הזהירו בחליצה על החולץ ליטול ידיו, גם בברכת כהנים שנטלו ידיהם לדוכן ורגילים להסיר מנעליהם אחרי כן, ולא ראינו שיטלו עוד הפעם אחר חליצה. ולומר שיש הפרש בין חליצה של מצוה לרשות הוא דוחק, וכנראה שהמנהג כהאחרונים. ועל כל פנים יש לומר באותם המנעלים שאי אפשר לחולצם על פי רוב כי אם בנגיעה אפשר בהם החמיר, אבל במנעלים שאין דרכם ליגע בהם אין קפידא. גם כנראה פשוט המנהג לעשות תיקון רחל בישיבה על הקרקע ובחליצת מנעלים, ולא ראינו שהזהירו ליטול ידיו קודם שיאמר התיקון.
ועיין ארחות חיים (סימן ד אות יח) דה"ה בנועל, דרק כשנוגע בידיו ממש צריך נטילה. ובשערים מצויינים בהלכה (סימן ב קונט"א סק"ט) כתב דנגיעה בשרוכי הנעליים מחייבת נטילת ידים, ואולם בבית ברוך (מילואים לכלל ב סעיף מ) מביא בשם החזו"א להקל. וכן מובא בספר דרך שיחה (ח"א עמ' שסב) משמיה דהגר"ח קניבסקי שליט"א ששאל את החזו"א דעתו בזה, והורה דכשסוגרים שרוכים בלי לנגוע בעור אין צריך נט"י. עוד מובא שם, שסיפר חכם אחד שהלך פעם עם הגה"צ ר' יהודה סגל זצ"ל ממנצ'סטר והיו שרוכי הנעל שלו פתוחים, סגר לו הנ"ל את השרוכים וביקש ליטול ידיו, אמר לו הגה"צ הנ"ל כי אין צריך, ובדידיה הוי עובדא שהלך עם מרן החפץ חיים זצ"ל והיו שרוכי נעליו פתוחים, סגר לו השרוכים וביקש ליטול ידיו, אמר לו החפץ חיים שאין צריך, כי רק אם נוגע בתחתית הנעל מקום שהולכים עליו אז צריך נטילת ידים.
ובשו"ת משנת יוסף (ח"ו סימן ט) האריך אאמו"ר שליט"א בענין נט"י בנגע או חלץ נעליו, ובסוף הסימן כתב דאם השרוכים ארוכים ונגררים לארץ, ומתלכלכים בזוהמא שבארץ יש סברא להצריכו נטילת ידים.
ויותר מזה מביא בכף החיים (ד, עא) מיפה ללב ובן איש חי, שאם נגע במנעלים חדשים שעדיין לא לבשם אדם מעולם אפילו פעם אחת, אין צריך נטילה. וכמו שכתב המור וקציעה דתרתי בעינן, נעל והלך בהם פעם אחת על הארץ.
ובספר מרא דשמעתתא (אות א) מובא שאמר הגאב"ד דירושלם הגה"צ רמ"א פריינד זצ"ל בשם הרה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע, שהנוגע במגפים למעלה ממקום המנעל, אין צריך ליטול ידיו. וסיפר עובדא דהוי שכאשר היה הרה"ק ר' ישעיה'לע מקערעסטיר זי"ע אצל הדברי חיים, נגע גדול אחד שהיה מיסב על שולחנו בהמגפים למעלה, והלך הרה"ק רבי ישעיה'לע להביא לו מים ליטול ידיו, והדברי חיים לא אמר לו כלום, רק אמר להנוכחים דאין צריך ליטול ידים. ועיין נטעי גבריאל (הל' בין המצרים ח"ב פע"א, י) דיש מקילין שא"צ ליטול ידיו כשנגע בנעלי ת"ב שאינם של עור, ויש להחמיר. ושם (סעיף יא) דיש מקילין שהנוגע בגרביים (זאקין) אינו צריך נטילת ידים, שהרוח רעה שורה על המנעל מפני שהולך בהם על קרקע, ובפוזמקאות מהלכים על גבי קרקע רק לעתים רחוקות, ויש להחמיר, עיי"ש.
חזינן דשני ענינים יש בנטילה של נגיעה במנעלים, להסיר רוח רעה, וטינוף. ובנידון הכף תרווייהו לא איתנהו דהכף אינו מטונף, וגם רוח רעה ליכא, והוא כל שכן מנגיעה בנעל עצמו מלמעלה או מנעלים חדשים, ומשרוכי הנעל שיש מקילין בנגיעה בהן.
וכל זה מהיוצא להלכה, אבל למעשה ידוע שנהגו הרבה חסידים ואנשי מעשה בזהירות גדולה בעניני קדושה וטהרה, והקפידו ליטול ידיהם אפילו באופנים כאלו, ליתר שאת, וכן נהג כ"ק דודי רשכבה"ג מרן מהר"א מבעלזא זצוקללה"ה זי"ע ועכי"א.
הנהגת בית הכסא
סימן ח - קינוח ביד ימין ע"י נייר
שאלה: בזמנינו שמקנחין בנייר, האם יש להקפיד שלא לקנח ביד ימין. ואם כן, האם יש לימוד זכות על המקילין בזה ומקנחין ביד ימין.
תשובה: בגמרא (ברכות סב.) נאמרו חמשה טעמים מפני מה אין מקנחין בימין: -א) רבא אמר מפני שהתורה ניתנה בימין, שנאמר (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. – ב) רבה בר בר חנה ורבי אליעזר אמרו, מפני שהיא קרובה לפה ואוכל בה [רגילין להושיטה לפה, רש"י. ומהרש"א ביאר: רוב תשמישי אדם בימין הם באינו איטר, ולא תלה אלא באוכל בה, דהיינו דחיותו תלוי בה. אי נמי מטעם שאוכל בה ראויה להיות נקיה ביותר שלא תמאס לו המאכל]. – ג) רבי שמעון בן לקיש אמר מפני שקושר בה תפילין [ר"ל שבימין מהדק התפילין על זרוע השמאל. וכ"ת א"כ כל שכן שלא יקנח בשמאל שבה מניח התפילין. זה אינו, שהתפילין מניח בזרוע וקינוח ביד אבל הקשירה היא ביד ימין, לבושי שרד (סימן ג על ט"ז סק"ח) בשם פוסקים]. – ד) רב נחמן בר יצחק ורבי עקיבא אמרו, מפני שמראה בה טעמי תורה [שמוליך ידו לפי טעם הנגינה, רש"י]. – ה) רבי יהושע אומר, מפני שכותב בה [כלומר כתיבת סת"ם שחייבת להיות בימין, כמבואר בשו"ע (סימן לב, ה)].
וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן ג סעיף י): "לא יקנח ביד ימין". ועיין ט"ז (סק"ט) וערוך השלחן (סעיף ז) העתיקו את כל הטעמים שהוזכרו בגמרא. ולעומת זאת המג"א (סק"ח) העתיק רק את הטעם שמראה בימין טעמי התורה, והוסיף דבגמרא יש עוד טעמים אחרים. גם השו"ע הרב (סעיף יד) וקיצשו"ע (סעיף ה) העתיקו רק טעם אחד, מפני שקושר בימין את התפילין. והבאר היטב (סק"ט) ומשנ"ב (סקי"ז) העתיקו ג"כ טעם זה, אך הוסיפו דטעמים אחרים יש בגמרא.
ותלו הפוסקים בטעמים הללו דין איטר באיזה יד מקנח, דלהטעם דקושר תפילין ומראה טעמי תורה בימין, או מפני שאוכל בה, הרי האיטר עושה הכל בשמאלו, וא"כ יש לומר דיקנח בימין דעלמא ולא בשמאל. משא"כ להטעם דהתורה ניתנה בימין יתכן דבעינן למיזל בתר ימין דעלמא, עיין בפוסקים הנ"ל מה שהעלו בזה להלכה.
ולפום ריהטא היה נראה, דלכאורה שאלתינו תלויה ג"כ בטעמים אלו, דאם הטעם שאין לקנח בימין משום נקיות, א"כ כשמקנח בנייר אין לחוש. משא"כ להטעם שבימין קושר תפילין ובו ניתנה תורה, גם ע"י נייר לא יקנח. – אמנם כק"ז הרב בעל התניא בשו"ע (סימן ג סעיף ט) ובסידורו, הגם שנקט הטעם משום שבו מניח תפילין, אעפי"כ כתב בסידורו להקל כשאין מקנחין ממש ביד, וז"ל: ומדת חסידות לרחוץ במים, ומי שאינו איסטניס ומקנח באצבעותיו ממש, לא יקנח ביד ימין אלא ביד שמאל, מפני שבאצבעות ימינו קושר תפילין על שמאלו, עכ"ל.
ותמה עליו הפאת השולחן בקיצשו"ע מנא ליה הא, דלפי פשטות הענין נראה דגם כשמקנח בנייר וכדומה לא יקנח בימין, הרי אנו רואים שגם בימי חז"ל היה הדרך לקנח ע"י איזה דבר ולא באצבעותיו ממש, אשר על כן התירו לטלטל אבנים בשבת, וא"כ תמה על עצמך וכי ר' יהושע ור"ע קנחו באצבעותיהם ממש שלא כדרך כל הארץ. – ובאיטר פלפלו האחרונים ז"ל, והפמ"ג (סימן ג משבצ"ז סק"ח) כתב גבי איטר "וספק דרבנן באין ברירא אף כה"ג לקולא", ואמאי אין ברירה יקנח בנייר וכדומה. אלא ודאי ס"ל דגם בכה"ג לא יקנח בימין, עכתו"ד. ונקט כדבריו הכף החיים (סכק"ב) ודלא כדמשמע בשועה"ר, עיי"ש.
לעומת זאת הקצות השלחן (סימן ד סעיף ג) העתיק את דברי הרב, ושכתב כן גם היעב"ץ בסידור. ובבדי השולחן (סק"ז) כתב: "וגם מן הגמרא מוכרח לפרש במקנח באצבעותיו ממש לפי הטעם שאין מקנחין בימין מפני שהיא קרובה לפה, דאם במקנח ע"י דבר אחר מיירי, מה בכך אם יקנח בימין, הלא אינו נוגע בידו כלל. ומה שמתפלא בקיצשו"ע וכי ר"י ור"ע קנחו באצבעותיהן ממש שלא כדרך כל הארץ, אינה תמיה כלל, דכל הרוחצין במים דרכן לרחוץ בידיהם ממש, ור"י ור"ע מסתבר שהיו נוהגין כמדת החסידות לרחוץ במים. ובזה יובן מש"כ אדמו"ר ז"ל "ומי שאינו איסטניס ומקנח באצבעותיו ממש", דלכאורה קשה דאטו שלא לקנח באצבעות ממש היא מנהג איסטניס דוקא, דהיינו אדם מעונג ומפונק, ופשיטא דאפילו סתם אדם שאינו איסטניס לא יקנח באצבעותיו ממש. ולדברי הרב אתי שפיר, דקאי אדלעיל שכתב דמדת חסידות לרחוץ במים שבזה דרך העולם לרחוץ בידיהם ממש, ועל זה סיים דמי שאינו איסטניס שאינו מעונג ומפונק אלא כשאר כל אדם ומקנח באצבעותיו, ורק אסטניס אפילו כשרוחץ במים רוחץ ע"י דבר אחר. – ובהערות שבסוף ספר קצות השולחן העתיק לשון הרשב"ץ (סוף מסכת ברכות) וז"ל: "ואפשר שאם הוא מקנח בצרור שהוא מותר", וזהו סיוע לדברי הרב.
ונמצא דלפי דברי הרב טעמא דגמרא דהוא משום שקושר בימין, אינו מטעם חשיבות היד שקושר בה תפילין, ואין ראוי לקנח בו [וכפי שלמד הפאת השולחן ולכן הקשה עליו], רק הוא משום דחיישינן שישאר מטונף קצת ויגע בתפילין ואין זה דרך כבוד.
גם הגה"ק בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע בספרו נימוקי אורח חיים (סימן ג) מיישב את תמיהת הפאת השולחן, וז"ל: ותמהתי על תמיהתו, והלא דברי הרב בעל התניא נכונים ונראים לפי מה דאמרינן (ברכות סב) הטעם מפני שקרובה לפה, והיינו שמא לא ירחץ ידיו היטב היטב וישאר עכ"פ כמו ריח על ידיו ועי"ז ימאס בעיניו בעת אכילתו, ואם ע"י הפסק נייר מה יזיק, אלא ודאי דמיירי כשמקנח באצבעותיו וזה פשוט. וגם הראיה שהביא בקש"ע מהתנאים שהכניסו אבנים מקורזלות לבית הכסא, אינו ראיה כלל, דבאמת יש לומר דהם במדת יקרתם לא היו מקנחין ביד ממש רק באבנים וכיוצא, ועל כן היה מותר להם באמת לקנח ביד ימין כיון שהוא ע"י דבר אחר, ומה זו הוכחה.
ואולם במאסף לכל המחנות (סימן ג סקכ"ד) ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן ב תשובה ב) כתבו דתירוץ זה אינו מספיק ליישב את דברי הרב לגמרי עיין בדבריהם, וציינו לליקוטי מהרי"ח (סדר הנהגת ביהכ"ס) שדוחה את הראיה מהתנאים, דכיון דבזמן הש"ס לא היה להם נייר לקנח רק קנחו עצמן בצרור או באבן שאי אפשר לקנח בהן לגמרי שלא ישאר משהו, לכן קנחו עצמן בידים ממש. והוסיף הצי"א עוד דמי שמקנח עצמו רק בצרור או באבן, אי אפשר ליזהר שלא לטנף את ידיו ועל כל זה החוש מעיד.
למעשה כתב באשל אברהם (בוטשאטש) דפשוט שבמקנח ע"י שום דבר אין קפידא כשמקנח בימין או באצבע אמצעי, ודוקא כשבשרו נוגעת בצואה הוא דקפדינן, והמחמיר בדרבנן מה שאין מפורש, עליו להביא ראיה. והביאו בספר ארחות חיים (ספינקא, סימן ג אות ג), וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ד סימן ב אות ג) דלהרבה אחרונים ע"י נייר בכל אופן שרי.
ועיין באר יעקב (סימן ג סק"ו) שמיישב ג"כ את תמיהת הפאת השולחן, ומסיים: והרי יש לנו ב' עמודים גדולים בעל התניא והגאון מבוטשאטש, דאם מקנח בדבר אחר מותר בימין ובאצבע. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (שם) אודות איסור קינוח בימין אשר קשה ליזהר בזה וישנם קשיים לקנח בשמאל וגם לא מתקנח יפה ומתוך זה לפעמים מתלכלכת היד, דהשועה"ר אינו יחיד בדעתו זה וגם היעב"ץ בסידורו מדגיש לכתוב דדין זה הוא דוקא כשמקנח באצבעותיו ממש, לכן עפ"י הני תלתא דרבוותא יקום דבר, ושפיר יש מקום להתיר בזמנינו הקינוח ביד ימין, עיי"ש.
ואמנם בספר בירור הלכה (תניינא או"ח ח"א סימן ג) האריך בזה, והעיר שהמקור מהיעב"ץ אינו נכון, ואדרבה היעב"ץ בסידורו המקורי סתם שאין לקנח בימין, ואך בעל הסידור בית יעקב הדפיס כן כנראה על פי העתק מסידור הרב. ומה שכתב הציץ אליעזר להתיר הקינוח בימין משום שישנם קשיים לקיים הדין אינו נראה, ודי לנו להתיר רק במה שכתב הליקוטי מהרי"ח "מי שקשה לו לקנח ביד שמאל שיש לו איזה מיחוש וכאב וכדומה", אבל לבטל לגמרי דינא דגמרא ושו"ע ושאר פוסקים משום שישנם קשיים לקיים הדין אינו נראה לענ"ד, עיי"ש.
עכ"פ גם לדבריו שאין להקל בזה לגמרי, מ"מ לימוד זכות על המקילין ודאי יש לנו, ומאחר שבשו"ע הרב ואשל אברהם מקילין ע"י נייר, ובפרט בזמנינו דכשידיו מתלכלכלות הרבה רוחץ בבורית וליכא משום נקיות, נראה דהמיקל ומקנח ביד ימין יש לו על מי לסמוך. – [ואף שעדיין צ"ע לפי הטעם שבימין נתנה התורה, וכן להטעם שמראה בו טעמי התורה. והט"ז ומג"א הביאו טעמים אלו, ולפי זה אף ע"י נייר אסור. אבל עכ"פ לימוד זכות יש להמקילין ע"י נייר, לפי השו"ע הרב ובאר היטב ומשנ"ב שלא הזכירו טעמים אלו].
עוד יש לומר להקל בזה, על פי מה שראיתי להגר"י זילברשטיין שליט"א בספרו חשוקי חמד (עמ"ס ברכות עמ' שפה) שדן מה דינו של אדם שידו השמאלית חלושה, והקינוח בה הוא בקושי רב ובטרחא וגם גורם לו ביטול תורה, האם יתאמץ ויבזבז זמן לכך ולא יקנח בימין. – ולפי הטעם של זהירות יתכן שיש להקל כאשר יקפיד לנקות ידו היטב. ברם לפי הטעמים של כבוד התורה ומצוותיה יתכן דאין להקל כיון דהוי מעשה ביזיון. ויתכן דגם להני טעמים יוכל להקל, כי עיקרם משום תוספת כבוד, ולא שיש בזה מעשה ביזוי לתורה. דהנה הרמב"ם כתב האי הלכתא בהלכות דעות (פ"ה ה"ו) והוא פרק הדן בהנהגות תלמידי חכמים, וז"ל: צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן, לא יתבזו וכו', ולא יקנח בימין, ויתרחק מכל אדם, עכ"ל, ומשמע דהאי הלכתא היא מהלכות ת"ח, ולא חובה גמורה [יעויין כעין זה באיסור הליכה בגילוי הראש, כמובא בשו"ע (סוף סי' ב) והגר"א (סימן ח סק"ו) הוכיח דזו רק הנהגה].
ואולי למד כך הרמב"ם מדברי הגמרא שכתבה, אמר רבי עקיבא פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, ולמדתי ממנו ג' דברים וכו', ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל, ואילו היתה זו הלכה של ביזוי התורה שביד שקושר בה תפילין ומראה בה טעמי תורה ותורה ניתנה בימין היה לו לר"ע ללמדה מסברא, ולא מרבי יהושע מתוך מעשה שנכנס אחריו, אלא ודאי הנהגת ת"ח היא זו, ולכן יתכן שבמקום צער רב וטרחא וביטול תורה אפשר להקל. ורבינו החפץ חיים (בפתיחה ע' כו) גם למד מזה שהרמב"ם כתב להאי הלכתא שיש לדון כל אדם לכף זכות בהל' דעות (פ"ו ה"ו) ומנה זה בין מדותיו של ת"ח משמע דהוא רק מדה טובה בעלמא, עכ"ד. ולפי דבריו דיתכן שאין זה מדינא ממש, כי אם מנהג תלמידי חכמים, שפיר יש להקל בזה.
סימן ט - קינוח ביד ימין בנשים קטנים ותינוק
שאלה: האם דין קינוח בימין הוא רק באנשים, או גם נשים וקטנים צריכים להזהר בזה.
תשובה: לכאורה לפי הטעם שהזכירו הפוסקים דלא יקנח ביד ימין משום שבו קושר תפילין, נראה דבאשה אפשר להקל. אלא שכבר כתב מור וקציעה (סימן ג): "ונראה שאשה ג"כ יש לה ליזהר שלא לקנח בימין, שאפילו בקשירת תפילין שייכא נמי כדאמרינן (ע"ז לט.) מעשה באשה שהיתה נשואה לת"ח והיתה קומעת לו תפילין". וכ"כ להחמיר החוות יאיר בספרו מקור חיים (סימן ג) וז"ל: והרי מצינו (ראה סימן צז, ב) גבי רקיקה בי"ח ובכל דוכתי ימין חשובה, וע"כ משום אידך טעמים ילפינן דימין חשובה, ואפילו באשה נ"ל פשוט, עכ"ל. וכ"כ בן איש חי (שנה א פ' ויצא אות יד) באשה אע"פ שאין בה כל הטעמים, אבל יש בה חלק מן הטעמים ונקטינן להחמיר, וכ"ה בעולת תמיד (סקי"א), והובא במאסף לכל המחנות (סימן ג סקכ"ה) וכף החיים (סקכ"ד).
ובספר פשט ועיון (עמ"ס ברכות אות תתקעז) העיר ג"כ, דלכאורה לפי הטעם שקושר בה תפילין, בנשים לא שייך. ומיהו אפשר שימין נקראת חשובה לכל העולם, כיון שלגבי איש קושר בה תפילין, ולא תלוי בהאשה עצמה. ומיהו באיטר מבואר במשנ"ב (סקי"ז) שתלוי בקשירה דידיה, עיי"ש.
ועיין שערי תשובה (סימן ג סק"ה) שציין דברי המור וקציעה ושהעיר על דבריו במחזיק ברכה (סק"ט) שאין להחמיר עליה. – וכבר נתבאר בסימן הקודם דבקינוח ע"י נייר יש מקילין.
ולענין קטן שאינו מניח תפילין, אם רשאי לקנח ביד ימין. – לכאורה לפי הטעם שנקטו הפוסקים משום תפילין, יכול לקנח גם בימין, כיון דאכתי אינו בכלל זה. איברא שגם נשים שאינן בכלל תפילין פליגי הפוסקים וכתבו להחמיר, וכל שכן בקטן שעתיד להניח תפילין. ועכ"פ לחנכם בזה ודאי ראוי, שלא יורגלו לקנח בימין ואח"כ יקשה עליהם לשנות כשיגדלו.
ולענין אם מותר לקנח תינוק ביד ימין. – מצד הסברא אינני רואה הבדל בזה, בין להטעמים שבו קושר תפילין וניתנה תורה בימין, דאם צריך לנהוג כבוד ליד זה, אין נפק"מ אם מקנח עצמו או תינוק, ובפרט לפי הסוברים דגם אשה לא תקנח ביד ימין אע"פ שאיננה מנחת תפילין משום דאזלינן בתר ימין דעלמא. וכל שכן להטעמים שלא יקנח בימין משום נקיות, דגם כשמקנח תינוק יש להקפיד על נקיות. – ברם אם קשה לקנח בשמאל מסיבות שונות, יש מקום להקל עפ"י הנ"ל, דבזמנינו שמקנחין בנייר יש מתירין לקנח ביד ימין.
וכ"כ אאמו"ר שליט"א בשו"ת משנת יוסף (ח"ז סימן קמד), דאף שלכאורה דין זה הוא באדם שמקנח עצמו שיעשה זאת בשמאלו, ולא נאמר במקנח אחרים. אבל כשנתבונן בטעמים שנאמרו בגמרא (ברכות סב.) ומובאים בטור, בדרישה וחי' הגהות, שלימין יש חשיבות שבה ניתנה התורה כביכול מהקב"ה, או שאוכל בה מיד לפה לכן ישמרנה בנקיות, או שמראה בה טעמי הנגינה, או שקושר בה תפילין [והמשנ"ב הביא רק טעם זה]. היינו שיש ליד ימין חשיבות ונקיות, ה"נ במקנח אחרים. – אבל יכול להוריד הבגדים הצואים בב' ידיו, ורק עצם קינוח הצואה יעשה בשמאל. ואולם כיון שהנשים הן העסוקות בניקוי התינוקות, אי אפשר להחמיר עליהן.
סימן י - ניקוי ביוב ביד ימין
שאלה: אדם שפותח סתימת ביוב וכדומה, האם צריך לעבוד רק ביד שמאל.
תשובה: לענ"ד יש להקל בזה, דהסברא נותנת דמה שאמרו בגמרא שלא לקנח בימין וכל הטעמים דשם, זהו דוקא בקינוח שהוא תדיר ושייך לחוש לכל הני טעמי. אבל בדבר שאינו תדיר כי אם לעתים נדירות, לא מסתבר שהחמירו בזה, דאם כן נמצא שאין לעשות שום דבר שיש בו בזיון ביד ימין, וכגון לבנות בנין, ולנגוע בעפר וטיט וכדומה כל מיני טינוף, ולא מצינו חומרא זו. ועל כרחך דזה דוקא בקינוח שהוא דבר הרגיל ומצוי אצל כל אדם, אבל במה שאינו מצוי לא חששו. ואף לטעם נקיון מסתמא ינקה ידיו אחר כך, ורק בקינוח שהוא תדיר חששו שמא ישכח לנקותו.
וכעין זה כתב החוות יאיר במקור חיים (סימן ג) וז"ל: מה שראיתי מדקדקים אף בקינוח החוטם, חסידות של שטות הוא, וכל כה"ג די לנו במה שאמרו חז"ל, ותדע שהרי שפשוף ניצוצות מותר גם בימין כדמוכח בסימן מג, עכ"ל. וראה כף החיים (סימן ג סקכ"א) דלשפשף ניצוצות של מי רגלים מבואר בב"י (סימן מג) דשרי אפילו בימין, ובא"ר (סימן ג סק"ח) דשרי להרוג כינה בימין, ושכן הוא במהדו"ב לשו"ע הרב, והובא גם בקצוה"ש (סימן ד סעיף ג). וכ"כ בן איש חי (שנה א פ' ויצא אות יד) דמותר להרוג כינה באצבעות ימין, וכן מותר לשפשף ניצוצות של מי רגלים בימין. ולכן נראה גם בזה להקל.
ציצית
סימן יא - תליית ציצית ע"י קטן
שאלה: האם קטן כשר בעשיית ציצית.
תשובה: איתא בגמרא (גיטין מה:) דתני רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא, ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין ומסור, עובד כוכבים ועבד, אשה וקטן, וכותי וישראל מומר פסולין, שנאמר (דברים יא) וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. וכתבו התוס' (ד"ה כל): מכאן אומר ר"ת, דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית, כיון דלא מיפקדה. ואין נראה, דהא מדפסלינן בריש התכלת (מנחות מב.) ציצית בעובד כוכבים, דדריש בני ישראל ועשו ולא בעובדי כוכבים, מכלל דאשה כשרה, ואמרינן נמי, סוכת גנב"ך כשרה בפ"ק דסוכה (ח:), ודוקא בס"ת ותפילין ומזוזות דכתיב וקשרתם וכתבתם דרשינן הכי.
וכן נפסק בשו"ע (לט, א): תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפילו הגיע לחינוך או כותי וכו' פסולין, משום דכתיב וקשרתם וכתבתם, כל שאינו בקשירה, או אינו מאמין בה אינו בכתיבה, ובמשנ"ב (סק"ח) דקטן אף שהגיע לחינוך פסול, ואפילו גדול עומד על גבו ורואהו שיהיו לשמן.
ולגבי ציצית פסק המחבר (יד, א) כהתוס' דאשה כשרה לעשותן, דרק ס"ת תפילין ומזוזות פסולין, וז"ל: ציצית שעשאן א"י פסול, דכתיב דבר אל בני ישראל לאפוקי א"י, והאשה כשרה לעשותן. הגה, ויש מחמירים להצריך אנשים שיעשו אותן, וטוב לעשות כן לכתחילה (מרדכי ה"ק והגהות מיימון מהלכות ציצית ותוס' דף מב).
והנה הרמ"א הצריך שיעשו אותן אנשים, וציין לשני מקורות מרדכי והגהות מיימון, אמנם המעיין בב"י יחזי שטעמם דהמרדכי והגהות מיימון שונים, דלהמרדכי בשם מהר"ם דהיה מקפיד להניח לנשים לעשות, לפי שמי שפטור מן הדבר אינו פוטר אחרים, והוא כעין דינו דר"ת דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, ולהגהות מיימוני בשם מהר"ם דאין להן לעשות ציצית, משום דכתיב בפרשת ציצית בני ישראל ועשו להם ציצית, משמע למעט בנות ישראל.
והנפק"מ בין הטעמים הוא, לענין אם פוסל באשה או שהוא רק דין לכתחילה, דטעם דדמי לתפילין הוא פוסל, ולטעם דבני ישראל ולא בנות ישראל הוא רק לכתחילה, שהרי אין זה מפורש בגמרא. – עוד נפק"מ, לענין קטן בעשיית ציצית, דלטעם המרדכי יהיה פסול, משום דקטן פטור ואינו פוטר אחרים, ולטעם הגהות מיימון יהיה כשר, דקטן גם כן נכלל בתוך בני ישראל.
והנה המגן אברהם (סק"ג) פסק דקטן דינו כאשה, וכתב עיין סימן לט. מבואר בדבריו [שציין לסימן ל"ט שבהלכות תפילין] דלמד שהרמ"א חשש לדר"ת, דלאו דוקא ס"ת תפילין ומזוזות פסול בכתיבת אשה וקטן, אלא גם שאר מצוות פסול. – אמנם הפמ"ג (א"א ג) והגר"א (סק"א) נתנו טעם לדינו של הרמ"א, דאשה פסולה בעשיית ציצית לכתחלה, דממעטינן מבני ישראל ולא בנות ישראל, ולכן כתב הרמ"א דרק לכתחילה יש מחמירין להצריך אנשים שיעשו אותן, אבל בדיעבד אף בנשים כשרה, א"כ לדידהו אליבא דהרמ"א קטן כשר לעשותן.
איברא, בעצם הדין דבתפילין קטן פסול בכתיבתם, דדרשינן וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, צריך עיון, דתנן (גיטין כב:) הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן, ובגמרא אמר רב הונא, והוא שהיה גדול עומד על גביו, והקשו בתוס' (ד"ה והא), וא"ת והא לאו בני כריתות נינהו, [פי' ואיך יכולים לכתוב הגט מידי דלנפשם אינם יכולים לעשותן לאחרים איך יכולים] ותירצו, "וי"ל דחשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות" עכ"ל, וא"כ אמאי לא אמרינן כן בכתיבת תפילין ע"י קטן, דכיון דכשיגדיל יהיה בקשירה, כשר הוא בכתיבת תפילין גם בקטנותו.
וכן הקשו הפמ"ג (או"ח פתיחה כוללת החלק הב' אות ג') ושו"ת נודע ביהודה (מהדורא תנינא או"ח סימן א) מהא דתנן (חולין ב.), וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, ובכלל זה גם שחיטת קטן, והלא שחיטת נכרי שהיא נבילה, ממעטינן לרוב ראשונים מדכתיב (דברים כז, ז) וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה, וא"כ מאי שנא דלענין שחיטה קטן מקרי בר זביחה [כש"כ הש"ך יו"ד סימן א סקכ"ז], ומאי שנא דלענין קשירה בתפילין דלא מיקרי בר קשירה. – ותירץ הפמ"ג, דאיכא חילוק בין עשה ללא תעשה, עשה פטור קטן לעשות, אבל לא תעשה גם קטן מוזהר עליה שלא לעבור. וא"כ תפילין שהוא מצות עשה, קטן פטור לקיימה, ולכן לאו בר קשירה מקרי. משא"כ זביחה גם קטן מוזהר שלא לאכול נבילה, ולכן מקרי בר זביחה.
והברוך טעם (מובא בליקוטי הערות נוב"י שם) חילק בין שחיטה ותפילין, דוקשרתם הוא מצוה שנצטוו בני ישראל להניח תפילין, ולכן אמרינן שמי שמוטל עליו להניח תפילין הוא מחוייב בכתיבתם. אבל קטן שלא הוטל עליו עדיין לקשור תפילין, לכן אינו בכתיבתם. – משא"כ וזבחת אין זה ציווי שחייבים לעשותו, רק התורה אמרה שמי שרוצה לאכול בשר צריך לזבוח, א"כ שפיר י"ל דמצות וזבחת קאי על הקטן, דהא בלא הכשר הזביחה גם הקטן מנוע מלאכול, דהא בית דין מפרישין אותו שלא לאכול נבילה, ואתי שפיר לגבי וזבחת ואכלת.
ולפי"ז מיושב שפיר הא דקטן כשר בכתיבת גיטין דמקרי בר כריתות, משום דאין חיוב על שום ישראל לכתוב גיטין, אלא אם רוצה לגרשה אין יכול בלי כתיבת הגט, לכן מקרי בר כריתות, שאינו שונה מגדול דגם על גדול אין חיוב, והא דבמציאות קטן אין יכול לגרש, זה משום דאין בו דין קנינים כמו שאינו יכול לקדש, אבל עצם הכתיבה אין בו פסול שיכתוב. – משא"כ תפילין שכל ישראל מצווים על הקשירה והקטן אינו מצווה, משו"ה אין יכול לכתוב תפילין.
ולפי דברי הפמ"ג דמחלק בין עשה ללא תעשה, ג"כ אתי שפיר מאי שנא כתיבת גט דיכול הקטן לכתוב, מכתיבת תפילין שאינו כשר בכתיבתה, דכיון דקטן מוזהר על איסור עריות כמו גדול, ואסור באשת איש בלא תעשה, לכן קטן בר כריתות ויכול לכתוב גט, משא"כ תפילין שאין קטן מצווה, לכן אינו כשר בכתיבתה, וכנ"ל.
ובזה מובן שפיר שיטת הפמ"ג והגר"א (הנ"ל) דקטן כשר בעשיית ציצית, דלא חייבה התורה ללבוש ציצית אלא כשיש לו לאדם כסות ארבע כנפות, וכמו שאין חיוב מצות מעקה אלא במי שיש לו גג כמבואר בחינוך (מצוה שפו), ולכן קטן שווה לגדול שגם כן אינו חייב אלא אם רוצה ללבוש בגד מד' כנפות.
והאמנם שאין זה דומה ממש לשחיטה שקטן מוזהר שלא לאכול נבילה, ולכן שייכא ביה, משא"כ ציצית הוא מ"ע שפטור הקטן, וא"כ הו"ל ליפסל בעשיית הציצית. – מ"מ שפיר יש לדמותם, כיון דהפמ"ג כתב חילוק זה בין ל"ת לעשה שהוא חיובית, שמכיון דהקטן פטור ממנה, הרי שאינו שייך לגביו, אבל גבי ציצית שאינה מצוה חיובית רק מצוה קיומית וכל ישראל פטורים ממנה באופן שאינו לובש ד' כנפות, שפיר דומה הקטן לכל ישראל במצוה זו, ואין מופקע כל כך מהם. [דדוקא כשכל ישראל הגדולים "מחוייבים" במצוה לעשותה, והקטן נפטר ממנה, אז שפיר אמרינן שאינו בכלל עשיית המצוה, אבל במצוה שכל ישראל "אינם מחוייבים" ורק אם רוצים לעשותה עושים, אז אין הקטן שונה כל כך מהם, ואף שבאופן שלובשים ד' כנפות אז הגדול מחוייב והקטן פטור, מ"מ אינו חיוב גמור, דהרי גם הגדול בעצמו יכול ליפטר ממנה, ולכן שפיר מצינן לומר דגם קטן נכלל בכלל עשיית המצוה, ודו"ק].
אמנם להמג"א (הנ"ל) צריך להבין למה קטן פסול בציצית. ויש לומר, דאה"נ דאין חיוב על שום אדם מישראל לעשות ציצית אלא ביש לו בגד ד' כנפות, ברם כתבו התוס' (מנחות מא.) לחד תירוצא, דיש לו לאדם לחזור ולהביא עצמו לידי חיוב מצות ציצית, וכש"כ החינוך (שם), ולכן ס"ל להמג"א דמצות ציצית נחשבת כמו מצוה חיובית שיש לו לאדם לקיימו, וא"כ דמיא לכל מצות עשה חיובית שקטן פטור בו, ולכן פסול לעשותה.
ובשו"ת בית שערים (סימן לא) כתב, דהטעם שפסל המג"א קטן בעשיית ציצית דכיון דאינו בלבישת ציצית האידנא, דמצות ציצית דהאידנא לא יקיים לעולם, ומה שיהא חייב לכשיגדל, אותו יום חיוב אחריני הוא, משא"כ בגיטין וזביחה עשייתו כשהוא בקטנו ישתמש בו בגדלו, ולכן מקרי בר כריתות ובר זביחה, עיי"ש.
ולמעשה כתב המשנ"ב (סימן יד סק"ד), דראוי ונכון שלא לעשות לכתחילה הטלת הציצית בבגד של גדול ע"י קטן פחות מי"ג שנים, אבל אם הוא בן י"ג שנים ויום אחד אף שלא הביא שתי שערות, אפילו לכתחילה אין להחמיר. והארצות החיים מקל אפילו לכתחילה ע"י קטן, וכל זה דוקא בגדול עומד על גבו המלמדו לעשות לשמה, אבל בלאו הכי אפילו אם כבר הטילם הקטן בבגד, צריך להתירם ולחזור ולתנם. ועיין ביה"ל (ד"ה להצריך) שראוי ונכון ליזהר לכתחילה שלא להטיל הציצית ע"י קטן עד הגיעו לגיל י"ג שנה. וכ"ה בשו"ע הרב (יד, ב) ערוך השלחן (יד, ז) וכף החיים (יד, ד).
ועיין דעת תורה (יד, א) שמקיל כהארצות החיים, וציין לשו"ת חת"ס (יו"ד סימן רעא) שו"ת שואל ומשיב (תנינא ח"ד סימן קעד) ושו"ת מהרי"א אסאד (יו"ד סימן שג). וע"ע שו"ת כת"ס (או"ח סימן א) שו"ת משיב דבר (ח"א סימן מז) ומאסף לכל המחנות (יד, ה).
סימן יב - התרת חוטי ציצית מכסות יום לכסות לילה
שאלה: האם מותר להתיר חוטי ציצית מכסות שלובש ביום ולתנם לכסות שישן בלילה.
תשובה: לענ"ד מסתבר שאין כאן בית מיחוש, שהרי נפסק בשו"ע (ח, טז): הלן בטליתו בלילה צריך לברך עליו בבוקר אף אם לא פשטו, וטוב למשמש בו בשעת ברכה. ועיין משנ"ב (סקמ"ב) שתלו האחרונים דין זה במחלוקת הרמב"ם ורא"ש שהביא המחבר (בסימן יח, א), האם כסות המיוחד ללילה פטור אפילו לובשו ביום, דלהרמב"ם כל מה שלובש ביום חייב אפילו מיוחד ללילה, ולהרא"ש כסות המיוחד ללילה פטור, עיי"ש. הרי דלהרמב"ם אפילו כסות המיוחד ללילה חייב.
ואפילו להרא"ש דס"ל שכסות המיוחד ללילה פטור, יתכן שטליתות שלנו שאני, ואינם בגדר כסות לילה שבזמן חז"ל, שהרי במציאות הרבה אנשים שישנים בטלית קטן המיוחד ללילה יושנים בו גם ביום, או לובשים אותו כמה פעמים ביום בעת הצורך, ונמצא שאינו משמש רק כסות לילה, וא"כ נראה שאין כאן הורדה.
סימן יג - אם מותר להניח טלית מתחת למראשותיו לישן עליו
שאלה: האם מותר להשתמש תשמיש חול, שאינו מגונה, בטלית גדול של מצוה. כגון בחורים הלומדים בהפסקת הצהרים בביהמ"ד, וכשמתעייפים ורוצים לנוח קצת ולהניח טלית למראשותיהם, אי שרי.
תשובה: המשנ"ב (סימן כא סקי"ב) הביא מחלוקת הפוסקים האם מותר להשתמש תשמיש שאינו מגונה עם טלית בעוד הציצית עליו, העולת תמיד מתיר, והט"ז והפמ"ג אוסרים. ושם כפי הנראה איירי בטלית ישן שכבר אינו משתמש בו, ואפ"ה יש אוסרים, וא"כ ה"ה בטלית שמשתמש בו. ובגמרא (ברכות כד.) מבואר דלנטורינהו לתפילין תחת ראשו עדיף מבזיונן שמניחן תחת ראשו, משמע דלהניח תחת ראשו אינו כבוד המצוה. וכ"כ בשו"ת משנת יוסף (ח"ו סימן יא) ובית ברוך על חיי אדם (סימן יא ס"ק רס), דאין לשים טלית גדול תחת מראשותיו, ובמקום צורך יש לצדד בזה להקל, עיי"ש ובפסק"ת (כא, א).
תפילין
סימן יד - כתיבת תפילין על עור נבילות וטריפות
שאלה: האם יש חומרא לכתוב תפילין על עור מבהמה טהורה שחוטה, ולא מנבילות וטריפות, או שאין שום ענין להחמיר בזה.
תשובה: לדינא פשוט דכותבין על עור בהמה חיה ועוף הטהורים אפילו מנבילות וטריפות שלהן, כבשו"ע (או"ח סימן לב), עפ"י המבואר בתוס' (שבת קח. ד"ה איזה) דמה דכתיב (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך ודרשינן מין המותר בפיך, לאו דוקא, אלא ה"ה ממין המותר בפיך, ולכן מטהורים מותר אפילו מנבילות וטריפות שלהן. ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן רה בהגות לסי' לב) ציין שכן מבואר בירושלמי (פ"ק דמגילה ה"ט), וכן דעת האור זרוע הובא בלשכת הסופר (סימן ב סק"ד), ודלא כהבכור שור (שבת קח.) המובא בשערי תשובה (סימן לב סק"ח), דבעינן דוקא מותר בפיך ממש ולא סגי במין המותר בפיך. – אבל באופן דשייך לכתוב על המותר בפיך ממש ולצאת גם דעת הבכור שור, ודאי שיש ענין בזה.
סימן טו - זמן חיוב האב לחנך את בנו במצות תפילין
שאלה: חיוב האב לחנך את בנו במצות תפילין הוא מגיל הגיע לחינוך, או בי"ג שנה.
תשובה: שנינו בגמרא (סוכה מב.), ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין וכו'. – ויש לעיין באיזה קטן מיירי הברייתא, דממה נפשך אם הגיע לחינוך [שהוא כבן שש שבע או לדעה אחת כבן תשע], אפילו אינו יודע לשמור, נימא שאביו לוקח לו תפילין וילמד אותו לשמור תפילין. ואי מיירי בלא הגיע לחינוך, אפילו יודע לשמור תפילין פטור, ומכל שכן שאינו חייב לקנות לו, כשאר מצות התורה שפטור בלא הגיע לחינוך.
והנראה בזה, בהקדם הא דאיתא במתניתין (ברכות כ.), נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפילין. ופירש"י (ד"ה קטנים), אפילו קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש, לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש. ומן התפילין משום דסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהן, עכ"ל. – והקשו התוס' (ד"ה וקטנים), דהא בפרק לולב הגזול (סוכה מב.) אמרינן, קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין, אלמא כשהגיע לחינוך דשייכי ביה תפילין חייב בתפילין וכו'. ונראה לר"ת, דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך ואין יודע לשמור תפילין [והברייתא דסוכה מיירי בהגיע לחינוך שיודע לשמור תפילין].
ועיקר קושיית התוס' על רש"י צ"ע, דמנא להו להתוס' דלדעת רש"י אף כשהגיע לגיל חינוך ויודע לשמור התפילין פטור מן התפילין, דלמא רש"י מודה דכשהגיע לגיל לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, אלא שפירש המתני' בברכות בסתם קטן שהגיע לחינוך שהוא גיל שש שבע אלא שעדיין אינו יכול לשמור תפילין, ועל כן פטור, אבל אה"נ אם הקטן יכול לשמור תפילין גם לרש"י חייב.
ותו דגם התוס' על כרחך דס"ל הכי, דאף שהגיע לגיל חינוך לשאר מצות שהוא שש שבע, מ"מ אם עדיין אינו יודע לשמור תפילין פטור, שהרי לשון התוס' הוא "כשהגיע לחינוך דשייכי ביה תפילין", והפירוש חינוך דשייך בתפילין זהו כשיכול לשמור תפילין, ולא סתם חינוך בגיל שש שבע. ומפורש כן בלשון הרא"ש (ברכות פ"ג סימן יג) שהעתיק קושיית ר"ת על פירש"י בזה"ל: ולא נהירא לר"ת, דהא אמרינן בפרק לולב הגזול, קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין "והיינו חינוך דידיה", אלמא כשהגיע לחינוך חייב בתפילין, עכ"ל. הרי להדיא שאף לדעת ר"ת פירוש חינוך בתפילין היינו כשכבר יכול לשמור תפילין, ולא כשאר מצוות שמיד בהגיעו לגיל החינוך מתחייב במצוות.
וכדברי הרא"ש בדעת ר"ת מבואר גם במרדכי (שם סימן ס), וזה לשונו: ולר"ת נראה דקטן שהגיע לחינוך חייב בק"ש ותפילין, דהא אמרינן פרק לולב הגזול, קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, אלמא כשהגיע לחינוך "השייך ביה תפילין" חייב בתפילין ובק"ש, עכ"ל. והיינו כמו שנתבאר, דהגיע לחינוך בתפילין היינו כששייך ביה תפילין. וכעין זה הקשה הפני יהושע (ברכות שם ד"ה בתוס' בד"ה וקטנים) עיי"ש.
ואשר על כן נראה לומר, דהתוס' למדו דדעת רש"י כשיטת העיטור (הלכות תפילין ח"ז סא ע"ג) המובא בב"י (או"ח סימן לז) שכתב: מסתברא לן דהאי קטן גדול בן י"ג שנה ויום אחד הוא, דאז אם יכול לשמור תפילין חייב אביו לקנות לו, ואם לאו, פטור הוא. – ובדרכי משה (סק"ב) כתב דהמנהג כדברי בעל העיטור, שאין הקטנים מניחין תפילין עד שיהיו בר מצוה, דהיינו בן שלש עשרה שנים ויום אחד.
ובשו"ע (שם, ג) כתב: קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן בהם ולא יפיח בהם – הגה, ושלא ליכנס בהן לבית הכסא [רש"י פ' לולב הגזול] – חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו. הגה, וי"א דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום א' [בעל העיטור] וכן נהגו ואין לשנות, עכ"ל.
ולכן פירש רש"י בברכות, דאפילו קטן שהגיע לחינוך פטור מתפילין, ואפילו אם יודע לשמור תפילין. והא דתני בסוכה דקטן היודע לשמור אביו לוקח לו תפילין, האי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד כשלא הביא עדיין ב' שערות, ועל זה הקשו התוס' שהלשון קטן משמע כמשמעו, אפילו לפני י"ג שנה כשיודע לשמור חייב אביו לקנות לו תפילין, כך למדו התוס' בדברי רש"י.
שוב ראיתי כדברינו בביאור הגר"א (שם), שאכן למד בדעת רש"י שהוא כדעת בעל העיטור. אלא שלפי דבריו עדיין קשה על שיטת רש"י מה שהקשו עליו התוס', דהלשון קטן משמע פחות מי"ג שנה. – אולם לדברינו אתי שפיר, דהתוס' אכן הבינו ברש"י כשיטת בעל העיטור ולכן הוקשה להם קושיא זו. אבל רש"י עצמו למד כפשוטו, דמיירי בקטן שהגיע לחינוך (והוא פחות מי"ג שנה) אלא שעדיין אינו יכול לשמור, ולכן פטור, וכשיודע לשמור אביו חייב לקנות לו, וכדעת התוס' עצמם, ודו"ק.
נמצא לפי זה, דנחלקו רש"י ובעל העיטור והתוס' בזמן חיוב האב לחנך את בנו במצות תפילין, לדעת בעל העיטור דוקא מבן י"ג שנה, וכך הוא גם שיטת רש"י לדעת הגר"א, ולדברינו הבינו התוס' כן בדברי רש"י, וכן פסק הרמ"א. ולעומת זאת דעת התוס' דמגיל הגיע לחינוך חייב האב לחנך את בנו במצות תפילין, וכן פסק המחבר, ודוקא כשיודע לשמור עצמו.
ועכ"פ יצא לנו מהאמור, "דרש"י אליבא דהגר"א" ס"ל, דעד י"ג שנה הוא פטור מתפילין ואפילו כשיודע לשמור, ודלא כהתוס'. – ונראה דרש"י והתוס' שנחלקו אזלי לשיטתם, דידועה מחלוקת הראשונים אי מצות חינוך על האב רמיא, אבל הקטן מצד עצמו אינו מחוייב כלל בקיום המצוות. או דלמא גם על הקטן רמיא החיוב.
דהנה, קיימא לן במסכת ברכות (כ:) דקטן מוציא בברכת המזון את הגדול שאכל רק שיעור דרבנן (דהיינו שאכל כזית ולא כדי שביעה), דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל אינו מוציא את הגדול שאכל כדי שביעה שהוא מחוייב בברכת המזון מן התורה. ונתקשו הראשונים, דהלא גדול שאכל כזית דהוא נמי אינו מחוייב בברכת המזון רק מדרבנן, קיימא לן דיכול להוציא אף את מי שאכל כדי שביעה שהוא מחוייב בברכת המזון מן התורה (כברכות מח.), ומאי שנא קטן שהוא גם כן מחוייב מדרבנן.