אור ברסלב
שות גם אני אודך - א חושן משפט › נזקי ממון

שות גם אני אודך - א

חושן משפט · נזקי ממון

גזילה

סימן קסד - להעביר רשימה של תורמים ממוסדות אחד לשני

שאלה: אדם שיש לו רשימה מאנשים שתרמו לאיזה מוסדות, וכעת באים מוסדות אחרים ומבקשים לו הרשימה, האם מותר לו למסור להם את הרשימה.

תשובה: אם מזיק לנדיב פשוט דאסור, וכדאיתא בגמרא (ערכין טז.), כי אתא רב דימי אמר, מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם, קללה תחשב לו [אותה ברכה קללה היא לחבירו, רש"י], כגון דמיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר, למחר נפיק יתיב בשוקא ואמר, רחמנא ניברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי, ושמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה [ושמעין אינשי, אלמי שהוא עשיר ואזלי ואנסי ליה לממוניה, ל"א אנסי ליה, שמתאכסנין אצלו אורחין עד שמכלין ממונו, רש"י]. ועיין חפץ חיים (הל' לה"ר כלל ה סעיף ו), דגם בעניני צדקה יש לזכור את דברי הרמב"ם (פ"ז מהל' דעות ה"ה), דכל דבר שאם יתפרסם יוכל לגרום לחבירו היזק בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע. ועיין שו"ת שלמת חיים (סימן תתלט) אודות חידושו זה של החפץ חיים.

אמנם כל זה בהיזק ממש, אבל אם הפרסום אינו הפסד בשבילו ורק גורם שהעשיר ירבה בנתינת צדקה, פשיטא דשרי, וכאשר האריך בזה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן צה) דבגמרא משמע דרק כשאומר לאנשים ריקים אסור לגלות, וכדאיתא בשיטה מקובצת (ערכין שם) בשם התוס', והוא בתוס' (ב"מ כג: ד"ה באושפיזא), עיי"ש באריכות. - ובפרט, דהרבה פעמים ניחא להו שנכתב שמם ברשימות התורמים, והוא כבוד להם, דבכה"ג פשיטא דמותר, והכל לפי הענין.

סימן קסה - צילם בטעות מספר דפים על כמה צריך לשלם

שאלה: צילם בחנות ששה עותקים, ולא החזיר את המכונה למצב רגיל שמצלם פעם אחת, ובא אחר ובלא תשומת לב ניגש למכונה וצילם, ויצאו ששה דפים, האם צריך לשלם עליהם. - או שמא כיון שאינו צריך רק צילום אחד ונתכוין לצלם רק פעם אחד, אינו חייב על השאר, ועל הראשון לישא את ההפסדים, לפי שלא החזיר את המצב לקדמותו.

תשובה: הנה זה פשוט, דכשיש שילוט בחנות ליד המכונה שכל המצלם לבד ישא בכל היזק שיגרום, וגם נרשם על לוח המכונה מספר שמראה על כמות העותקים שידפיס, הראשון פטור מלשלם, דהיה לו להשני להסתכל מתחילה על כמה עותקים מכוון, וכדמצינו בש"ס דבמקום ד"איבעי לעיוני" אין מחייבים (ראה ב"ק כז:, לב. ב"מ מב: מכות ח. בכורות יג:), ולכן פשוט דהשני חייב לשלם דהיה צריך לראות שהלחצן מכוון לששה עותקים.

אלא שיש לעיין כמה צריך לשלם, דאם הניח המוכר שילוט מפורש דבאופן שמצלם לבד ישלם על כל תקלה, פשוט שצריך לשלם מחיר מלא שמשלמים על צילום. אבל אם אין הוראה מפורשת על המכונה שישא בכל ההוצאות, ומחייבים אנו אותו רק משום דאיבעי לעיוני לפני שצילם, יתכן שצריך לשלם רק כמזיק, דהיינו רק את תשלום ההפסדים, ולא כקונה ממש, כמו שכתב הסמ"ע (חו"מ סימן שסב סקכ"ב) שרצון התורה להקל על המזיק מדכתיב ובער בשדה אחר, שישומו לו את היזק השדה על ידי שדה אחר, עיי"ש. ולכן יפשרו ביניהם, שישלם את הוצאות הדפים והדיו, ולא מחיר מלא.

ומיהו יש להסתפק בזה, דהסמ"ע שם הביא (מסימן שצ"ד), דמיירי באופן שהזיקה הבהמה בית סאה, דאז שמין אותה בששים. וכן (בסימן שס"ב) מיירי כך, עיי"ש. והיינו דבאמת משלם "כל" מה שהזיק רק שמין ההיזק באופן שיקל על המזיק, דהיינו שאין שמין כמה משלמין על סאה אחת בלבד, רק שמין אותה בששים, כלומר כמה נמכר ששים בית סאה קודם שהזיקה, ובכמה נמכר לאחר הנזק, ופחת זה משלם בעל הבהמה. – אבל הכא אפשר שאם לא ישלם כקונה, נמצא שאינו משלם כל מה שהזיק, דהרי הפסיד להמוכר שאינו יכול למכור דפים אלו ולהשתמש בדיו של הצילום. והוי כמו המזיק כלים בחנות למכור דיל"ע כמה משלם, אם כמזיק כלים סתם, או כפי מה שהפסיד המוכר, ולפי זה היה צריך לשער בנידו"ד ג"כ בששים, דהיינו שידוע דכשמצלמים הרבה דפים המחיר זול יותר, וא"כ ישער כמה עולה ששה צילומים במחיר הזול, ואת זה ישלם *, ויל"ע בזה.

* בשאלה זו יש להאריך הרבה, ואציין רק שכבר דן בזה בספר ערך שי (חו"מ סימן שמ ד"ה חייב), והעלה דאף שהחנוני קונה בזול מפני שקונה הרבה בפעם אחת, מ"מ חייב המזיק לשלם כפי שנמכר בחנות. וכן משמע מגמרא (ב"מ צט:) בהא דגזל חביצא דתמרי ואית בה חמשין תמרי [פירש"י: תמרים המדובקים יחד קרי חביצא ואית בהן חמשין תמרי] אגב אהדדי מזדבן במ"ט [פירש"י: הלוקח יחד אינו נותן בהם אלא מ"ט פרוטות, כדי שיחזור וימכור אחת אחת וישכור פרוטה] חדא חדא בנו"ן, משלם מ"ט. מוכח דאם גזל תמר חד משלם פרוטה. ובספר חשוקי חמד להגר"י זילברשטיין שליט"א (עמ"ס ב"מ עמ' תכא) העיר חכ"א מדעת עצמו מגמרא זו, ודחאו, כי התם מיירי כשהזיק לסיטונאי, אלא שאותו סיטונאי יכול למכור בקמעונות לכל יחיד ויחיד, ויכול גם למכור לקמעונים, ודנה הגמרא כמה חייבים לשלם לו. אולם בעניננו בעלי המכולות לעולם לא משלמים את המחיר המלא בעד בקבוק יין, כי תמיד קונים בסיטונאות, ואצלם הנזק של בקבוק אחד מתחלק לאחד חלקי מאה, כי אנשים הללו קונים בזול בגלל הכמות הגדולה שהם רוכשים, ועל זה אין לנו ראיה מהגמרא הנ"ל, כי בעל התמרים, לא קנאם מסיטונאי אלא גידלם וקטפם מחצר ביתו, והמחיר הוא כפי שהוא נמכר, עיי"ש. ולמעשה העלה בספר חשוקי חמד (עמ"ס מגילה עמ' שסב), דזה פשוט שצריך לשלם שנאמר (ב"ק ה.) אדם מועד לעולם, אלא שיאמר לבעל המכולת כשתקנה שוב בקבוקי יין, קנה לי עוד אחד במחיר שאתה משלם, וקח לך את הבקבוק תמורת הבקבוק ששברתי. ואם המנהג שבעל המכולת מקבל החזרים מהמשווק, בהצגת הבקבוק השבור, פטור המזיק לשלם לבעל המכולת, עיי"ש באריכות משא ומתן נפלא. אך כל זה באופן שאכן אין לבעל המכולת הפסד מזה, כגון ששבר בקבוק יין רגיל שיש ממנו הרבה בחנות ולא הפסיד מזה. ואין הדברים אמורים באם נוצר מזה הפסד למוכר, וכמו דהוי עובדא באחד שלקח לבחור בביתו "בית מגילה מוכסף" ליתנו לחתן לכבוד פורים, ובערב פורים ממש החזירו לבעל החנות, ולא רצה לקבלו חזרה בטענה שמסוג זה הכל נמכר, ואילו היה מחזירו לפני כמה ימים היה יכול להרויח על זה כסף, אבל כעת כבר לא יצליח למכור, ובשנה הבאה כנראה יהיה כבר סוג אחר שיקנו, ונמצא שהפסיד את המוכר דמים ממש, ולא רק את שוויו שקנה מהמפעל. ואע"ג דעל הריוח הוא רק גורם שלא הרויח, וההיזק הוא רק הסכום ששילם למפעל. בכל זאת י"ל, דחשיב יותר היזק מסתם בקבוק שנשבר בחנות ומקבל את אותו הריוח מבקבוק אחר שיכול למכור כל הזמן, וא"כ אולי הוי יותר היזק, ויל"ע אתו"ד, ואכהמ"ל בזה.

וכל זה באופן האמור, אך יותר נראה דשאלה זו תלויה במציאות, דהיינו כיצד דרך האנשים להשתמש במכונת הצילום שבחנות, דיש חנויות שאין פרנסתם מהצילום, אלא שמחזיקים ברשותם גם מכונה, ובמקומות אלו עפ"י רוב מצלמים האנשים לבד, ובדרך כלל המכונה נשארת על מצב רגיל, כך שהנכנס לצלם ניגש ישר למכונה ולא מסתכל כלל על השינויים שנעשו בו, וליכא בזה הטענה דאיבעי לעיוני. גם רואים הרבה פעמים ילדים שבאים בשליחות הוריהם לצלם, דבכה"ג פשוט דכל המשנה את המכונה ממצבו הרגיל, חייב להחזירו לקדמותו. – ובכהאי גוונא מסתבר דהשני ודאי פטור, והנדון רק אם לחייב את הראשון.

ונראה דגם את הראשון אי אפשר לחייב, שהרי הוא רק גרמא בנזיקין שפטור (ב"ק ס.). וגם אם נאמר דמעשה הראשון נחשב כ"גרמי" ולא גרמא, ג"כ אי אפשר לחייבו מדיני אדם. דהלא דעת כמה ראשונים, דרק כשברי היזיקא חייב בגרמי, וז"ל הרמב"ן (בקונטרס דינא דגרמי שנדפס בסוף ב"ב): כלל גדול יהיה בידך, כל הגורם ומחמת גרמתו בא היזק שאי אפשר אלא באותו היזק ואינו תלוי בדעת אחרים, אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שהוא עתיד לבוא, כגון זה חייב ר"מ ונקרא בגמרא ברי היזיקא וכו', וכל דבר שאינו תלוי בדעת אחרים אלא על כרחנו יבא הנזק מחמת גרמתו של זה, ברי היזיקא חשבינן ליה, עכ"ל. ועיין גם בנימוקי יוסף (ב"ק כו:). - וא"כ כאן שאינו ברי היזיקא, לא עשה מעשה המחשיבו כגרמי, דאפשר שהשני יצטרך ג"כ ששה צילומים, או יכוון את המכונה למצב רגיל. ולכן מסתבר דבעל החנות ישא בהפסד.

סימן קסו - בעל רכב שהזיק עגלה בחניתו הפרטית אם חייב

שאלה: אדם שהניח עגלה של תינוק מאחורי מכונית שחנתה בחניה פרטית, וכשהנהג התחיל לנסוע לאחור נשברה העגלה, האם הנהג צריך לשלם על העגלה.

תשובה: בשו"ע (חו"מ שעח, ו) פסק: כל מקום שמזיק חייב לשלם, בין בר"ה בין ברשות הניזק, ואפילו ברשות המזיק אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו ל"ש בגופו ל"ש בממונו, חייב לשלם, דנהי שיש לו רשות להוציאו, אין לו רשות להזיקו, ודוקא במזיקו במזיד, אבל אם הזיקו בשוגג פטור בע"ה וכו'. - ובביאור הגר"א (סקי"ז) הביא שיטות רש"י והרמב"ם ודעימם בדין מזיק ברשותו, אם חייב כשיש לשניהם רשות לילך, או באופן שההיזק הוא במקום שאין לשניהם רשות לילך, ועוד כמה פרטים, עיי"ש.

עוד נפסק בשו"ע (שעט, ד): הרי שמילא חצר חבירו כדי יין ושמן, אפילו הכניס ברשות, הואיל ולא קבל עליו בעל החצר לשמור, הרי זה נכנס ויוצא כדרכו, וכל שישתבר מהכדים בכניסתו וביציאתו, הרי הוא פטור עליהם, ואם שברם בכוונה, אפילו הכניסם בעל הכדים שלא ברשות, הרי זה חייב.

ולכן בשאלה כזו קשה לחוות דעת בלי לדעת כל הפרטים במדויק, כיצד היה ההיזק בשוגג או במזיד, ואם הוא מקום שאין רשות להניזק להיכנס, או מקום שלפעמים נכנסים שם בני אדם, ואז אף בשוגג חייב, דאיבעי ליה לעיוני אם עומד תחתיו אדם או חפצים.

ועכ"פ אם מיירי שהעגלה הונחה שם בלא רשות, ובעל הרכב לא ידע שיש שם עגלה והזיק בשוגג הרי הוא פטור, וכנ"ל. אבל אם ראה שמכניסים לשם עגלה ולא שת לבו והמשיך בנסיעה והזיק, הרי זה פושע וחייב.

וכל זה כשהמכונית עמדה בחנייתו הפרטית, דבכהאי גוונא הוי שוגג כשלא ידע שהניחו שם עגלה, אבל באופן שמניחים שם דברים מידי פעם, וכל שכן כשמשמש לחצר משחקים אלא שהוא מעמיד שם את מכוניתו, פשיטא דחייב לראות לפני שנוסע אחרונית אם אין שם חפצים, ולא מיקרי שוגג בנסע בלי לבדוק. וכמבואר בגמרא (ב"ק לב:), הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור, ואם נכנס ברשות חייב. מאי חייב, חייב בד' דברים ופטור מגלות. ופירש"י "חייב בד' דברים אם לא מת, אלא הוזק, נותן לו צער וריפוי ושבת דהוי ליה פושע" עכ"ל, הרי שאם נכנס ברשות וגם העגלה נכנסה ברשות, חייב המזיק. וכך בעניננו חייב בעל הבית ונחשב שהזיק את העגלה במזיד.

ואם מצד חוקי המדינה חייב להסתכל אחרונית לפני שמתחיל לנסוע, הרי הוא בכלל מזיק ולא שוגג, ויש להסמיך לזה את הנאמר בגמרא (ב"מ לו:) תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.

סימן קסז - להזיק ממון חבירו להצילו מן האיסור

שאלה: האם מותר להזיק ממון חבירו כדי להפרישו מאיסור.

תשובה: אם על ידי זה ימנע חבירו מהאיסור, מעיקר הדין מותר לעשות כן, עיין שו"ת שלמת חיים (סי' תשעה-תשעח) דמדברי הגמרא (ברכות כ.) יש לפשוט דמותר להזיק, אבל צריך לשלם, דמבואר שם דחסידי קדמאי כשלבשה אשה בגדים אדומים שהם פריצות, קרעו הבגדים אף שעלו ד' מאות זוז, עיי"ש. וכן הוכיח גם בספר פתחי חושן (הל' נזיקין פ"א סק"א) מגמרא (הנ"ל) וציין לשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ד ח"ב סימן קמז), שהרואה כלאים על חבירו צריך לעקרן (ברכות יט:, ורמב"ם כלאים י, כט). וכ"ה בספר דרך שיחה (ח"ב עמ' מא) שהורה החזו"א לשרוף ספרים פסולים שמוצא אצל חבירו בישיבה, ואינו צריך לשלם על זה.

אך למעשה ראוי שלא לנהוג כן בלא שאלת חכם ועצת זקנים, וכמו שכתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן שסח), אודות בעל תשובה הנמצא בבית אביו ויש שם טלויזיא, ונוהג הבן להזיק את המכשיר לעתים תכופות, כדי שלא יסתכלו בו בני המשפחה, ושואל האם מותר לו להזיק כן. ואחר דמייתי הראיה מגמרא (ברכות הנ"ל), הוסיף דלכאורה יש להוכיח גם מרחל שגנבה התרפים של אביה להפרישו מע"ז וכמבואר ברש"י (בראשית לא, יט).

ושוב כתב שכל פעולה צריך שאלת חכם, וגם רב אדא בר אהבה אמר "מתון מתון וכו'", ואפילו רחל אמנו שגנבה התרפים מאביה להפרישו מע"ז והעלימה מיעקב שהקפיד בדבר, ואמר "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" הרי שלא היתה דעתו מסכמת לזה, ולבסוף נענשה רחל על ידי זה שמתה, (ויתכן דרק משום גניבת התרפים הגיע כעסו של לבן עד שבקש לעקור הכל, ועל ידי זה נסתכן יעקב וכל זרעו אילולא שהקב"ה הזהירו ללבן, ולכן נענשה ע"ז, שהקב"ה דקדק עם הצדקנית רחל אמנו כחוט השערה, הרי שלפעמים אין הפעולה גורמת להרבות כבוד שמים אלא ח"ו להיפך, וכידוע כן הוא בהרבה מקרים).

ולפעמים לא הגיע עדיין הזמן להפרישו מטלויזיא, ופעולה שלא בזמנה עלולה לפעמים לקלקל, ולכל עת ולכל זמן, ובעצת חכמים ישכון אור ואין לזוז מדבריהם. וראוי לדבר ולהסביר להורים שהכלי הזה טלויזיא גורם צרות רבות, ואם נהנין בשעתו בדברי הבל, סופו שמושך המשפחה כולה לבאר שחת, ואין לך עון ומשחית כמוהו, אבל לענין לקלקלו ולהשחיתו אף אם משלם, ראוי לשאול מקודם שאלת חכם, והנוהג על פי חכמים זוכה להצלחה תמיד, אתו"ד בעל תשובות והנהגות.

וידוע מש"כ בשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן קכא) דטובה לגוי להפרישו מאיסור ע"ז, ואף למ"ד גזל גוי אסור, מ"מ ע"ז שלו פשיטא שאין בו דין גזל, ומייתי ראיה מרחל גנבה את התרפים כדי להפרישו מע"ז. – והעיר בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן עב) על דבריו, דלא שייך כלל היתר להפרישו מע"ז בגוי שמוחזק לעבוד ע"ז, וכי משום שהוא אובד אחד מצלמיו או גוזלין אותו ממנו, הכי משום זה ימנע עצמו לעבוד עוד לאיזה צלם אחר שיש לו או שיקנה לו, א"כ מה שייך להפרישו מע"ז. וא"כ ההיפך פשיטא לי, דכיון דגוי אינו מצווה רק שלא לעבוד ע"ז, אבל על איסור הנאה של ע"ז אינו מצווה, וכן כתב בפשיטות במנחת חינוך (מצוה תכח), א"כ בודאי שייך איסור גזל למ"ד אסור, כיון דלדידיה שוה לו כסף. והאי ותגנוב את התרפים דרחל שהביא האבני נזר, נראה דאיירי באופן שע"י גניבת התרפים חדלה הע"ז מביתו, דתרפים היו מין ע"ז מיוחדת שאולי בטלה בגנבתן, עיין בפרקי דרבי אליעזר שהובא בבעלי התוס' שם. ועוד אולי רחל עשתה מדעת עצמה, ואילו שאלה ביעקב אבינו לא היה מורה לה היתר, עכתו"ד.

ומדבריו למדנו גם כן, שאין לאדם להחליט בעצמו על היזק ממון חבירו כדי להפרישו מאיסור, בלא עצת חכמים, וכנ"ל דיתכן אילו שאלה רחל את יעקב אבינו, לא היה מורה לה היתר לגנוב את התרפים.

סימן קסח - עוברים ושבים אם יכולים לטעום באולם שמחות

שאלה: עוברים ושבים האם מותר להם ליכנס לאולם שמחות לטעום מהכיבוד קל שמכינים שם לקהל המוזמנים.

תשובה: נשאל בשו"ת שלמת חיים (סימן תשעב): "מי שצריך ליטול ידיו, אם מותר לו ליקח מים מביהכ"נ שהוא אינו מתפלל שם ואינו לומד שם, רק במקרה עבר דרך הביהמ"ד ונכנס שם ונוטל ידיו, אחרי דבזה עושה היזק ממש לשמש שיצטרך להביא עוד מים, או אפשר אח"כ יחסר מים להמתפללים ולומדים שם. והגם דעל מעט מים מסתמא אין קפידא כ"כ, אבל לפעמים שעוברים דרך הביהכ"נ הרבה אנשים שצריכים ליטול ידיהם, ובאופן כזה בודאי שיש היזק וקפידא.

והנה, בשו"ע (או"ח קנג, ז) מצינו, דביהכ"נ של כרכים אינו נמכר אפילו אם יסכימו כל בני העיר, משום שמא יש אחד בסוף העולם שאינו מסכים, נמצא דהביהכ"נ וכליו שייכים לכל העולם, א"כ אפשר גם לענין המים שבביהכ"נ שייך לכל מי שצריך ליטול ידיו, ואולי כששוכרין להשמש אדעתא דהכי נשכר. - ואפשר יש לחלק, דהתם אמרינן שמא אחד בסוף העולם יבוא לכאן להתפלל, והוא אינו מסכים על המכירה, משא"כ הכא המים שמביאים לביהכ"נ, הוא רק הכנה כדי שיוכלו להתפלל וללמוד שם, אבל זה שאינו לומד שם וכדומה, מה שייכות יש לו עם המים, ואולי צריך ליכנס לביהכ"נ ללמוד שם קצת. והשיב הגרי"ח: "צריך לישאל להגבאי אם יתן רשות". [ועיין חשוקי חמד (עמ"ס שבת עמ' צא), האם מותר להיכנס לבית מלון להתפנות, כשמסתבר שהבעלים מתנגדים].

ומהוראתו לענין בית הכנסת שהיא של רבים, ויש לכל אחד חלק בו, ואעפי"כ צריך לבקש רשות מהגבאי, יש ללמוד במכל שכן בשאלתו שנוגע לכספי יחיד, דאין להם לטעום בלא רשות בעלי השמחה, דודאי טעימת עוברים ושבים יכול להזיק לבעלי השמחה, ומקפידין על זה.

ויש להסמיך לזה מה דמבואר במדרש (ראה ילקוט מעם לועז פ' וירא) דעון סדום היה, שאם בא אדם מכפר אחד ומביא בצלים או תאנים למכור, היו מקיפין אותו בני סדום, וכל אחד היה לוקח אחד לטעום או לרפואה, וכך היו הורסין אותו בלי שיוכל לפצות פה, כל אחד היה אומר, רק בצל אחד לקחתי דבר שאין לו ערך. והוא מדברי הגמרא (סנהדרין קט:) וברש"י (ד"ה אומר לו לנגזל), מה חסרתי ממך, לא לקחתי ממך אלא שום אחד, ונמצא קרח מכאן ומכאן, עיי"ש.

ואע"פ שאינו דומה לגמרי, דשאני התם שהיה מביא למכור וגנבו אותו והוי הפסד גדול, משא"כ בעל שמחה שמלכתחילה מניח כיבוד כדי שיטעמו בני אדם וממילא יגמר הכיבוד, ולא יקח כלום לביתו, וגם לא נעשה להרויח בו. - מ"מ פשוט שאין דעתו נוחה בזה, ואין רצונו רק שהמוזמנים יטעמו, ובפרט שאם כל אחד העובר ברחוב יכנס ויטעום רק קצת משקה וכדו', ישאר בעל השמחה לבסוף קרח ולא יהיה לו מה לכבד, והרי זה כעין חטאת סדום שכל אחד טען לא חסרתי מאומה, ולבסוף יצא מופסד לגמרי.

ומלבד זאת יש להוסיף גם, שיש כאן חשש דנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו שעובר בחמשה קולות, ואם אינו מן המוזמנים, אין החתן והמחותנים שמחים בו, ונמצא עובר בחמשה קולות. ולכן ודאי שאין ראוי, ואפשר שגם אסור לעשות כן.

סוף הספר

תוכן העניינים

שות גם אני אודך - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה