חושן משפט
דיינים
סימן קנד - דין תורה דרך הלויין
שאלה: האם דיינים יכולים לפסוק דיני תורה כשבעל דין אחד עומד לפניהם ואת השני (שמתגורר במדינה אחרת) רואים באמצעות שידור לווין, וכן הבעל דין רואה את הדיינים באמצעות הלויין.
תשובה: שאלה זו יש לחלק לשנים, שמיעת הדין תורה – וגמר הדין תורה. דהנה ענין העמידה לפני הבית דין מפורש בפסוק (דברים יט, יז) "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'" וגו', ופשוטו כמשמעו, מלמד שצריכים בעלי הדין בעצמם לבוא לפני בית דין, ולהרצות טענותיהם לפני הדיינים.
ולא נחלקו בגמרא רק אם "ועמדו" צריך להיות גם בשעה שמציעים טענותיהם, או דוקא בגמר הדין. דתנו רבנן (שבועות ל.) ועמדו שני האנשים, מצוה לבעלי דינין שיעמדו, אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיבין. ושם (עמוד ב) אמר עולא, מחלוקת (ר"י וחכמים) בבעלי דינין, אבל בעדים דברי הכל בעמידה דכתיב ועמדו שני האנשים. אמר רב הונא, מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דכתיב (שמות יח, יג) וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם. לישנא אחרינא, מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דהא עדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו שני האנשים.
וכתבו התוס' (ד"ה הכל מודים), דהכל מודים בעדות דכתיב ועמדו שסמכו לשני אנשים, ולא כתיב ושני האנשים אשר להם הריב יעמדו, ועוד י"ל, דקאי נמי אאשר להם הריב, דהיינו בעלי דינין ובגמר דין, עיי"ש.
הרי שבגמר דין לכו"ע צריכים בעלי הדין לעמוד. וכן מבואר בשו"ע ונו"כ (חו"מ יז, א) דלכתחילה צריך עמידה דוקא, ולא רק לבוא לבית דין. ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דלענין לבוא לבית דין אף בשעת משא ומתן צריך לבוא, רק "לעמוד" נחלקו. ויש להסמיך לזה כלל המובא בשו"ת תרומת הדשן (סימן נז) בשם המרדכי (פ' אלו טריפות) גבי נפלה לאור, "דכל היכא דמצינו למימר דלישנא דמתניתין דווקא הוא, לא אמרינן לאו דוקא הוא אפילו להחמיר". והביאו הט"ז (או"ח סימן שיט סק"ב), עיי"ש.
והאמנם דבשו"ע (יח, ו) פסק: "בית דין פוסקים בדיני ממונות שלא בפני בעל דין". כבר כתבו סמ"ע (סקי"ג) נתיבות המשפט (סק"ז) וש"ך (סימן יג סק"ח), דהיינו דוקא כשכבר טענו שני בעלי דינים לפני הדיינים, אזי קאמר דיכולין לומר הפסק דין לאחד מהן, או לכתוב הפסק ולשלחו לכל אחד מביתו.
ולכן בגמר הדין נראה פשוט שאין מה להסתפק בזה, דבאופן שכבר השמיעו טענותיהם א"צ לבוא לפני בית דין. ובאופן שעדיין לא השמיעו טענותיהם לפני הדיינים בעינן שיבואו לפני הבית דין ממש, וכנ"ל שאין הכוונה רק שיבואו לבית דין, אלא "ועמדו" דייקא שצריכים הדיינים לישב ובעלי הדין לעמוד.
ואף שבשו"ע (יז, ג) כתב: "כבר נהגו כל בתי דיני ישראל לאחר התלמוד שמושיבין בעלי דינים וגם העדים כדי להסיר המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלה". – מ"מ קולא זו הוא רק כלפי ענין "ועמדו" שמושיבין בעלי דינים, אבל לא לאפוקי שאינם צריכים כלל לבוא לבית דין. ובפרט שכבר כתב שם הש"ך (סק"ז): עיין ב"ח שכתב, מ"מ העדים והבעלי דינים בעצמם, כל מי שנגע יראת אלקים בלבבו ועמדו אבותיו על הר סיני, יחושו לכבוד התורה והמצוה לקיים מצות ועמדו שני האנשים וגומר, וראוי להם להשיב לדיינים ואנחנו נעמוד לפני ה' ולפניכם, כי המשפט לאלקים הוא, עכ"ל. [ובשו"ע (אבהע"ז קמב, ה) דכשאומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם צריך לעמוד. וראה אריכות בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן קעז) בדין עדות בעמידה]. הרי שמלכתחילה יש לקיים "ועמדו".
ויש להסתפק האם שמיעת טענות הצדדים צריך להיות ג"כ דוקא לפני בית דין, או אפשר גם כבאופן שאלתו, שהאחד עומד בבית דין ממש והשני נראה דרך מסך וכדו'.
וצדדי הספק על פי מה שנפסק בשו"ע (חו"מ יז, ה): "אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו". וכתב הסמ"ע (סק"י): "נלמד מדכתיב שמוע בין אחיכם, גם כתיב לא תשא שמע שוא, דכשישמע דברי האחד שלא בפני שני, לא יבוש מלטעון שקר ושוא". ועיין כסף הקדשים (שם), דכשבעל דין אומר שלא בפני שכנגדו, מטעים דבריו לזכותו כל מה שיכול, ובפני בעל דין שלו לא היה יכול להעיז כל כך, ושלא בפניו הוא למוד לשקר יותר, ומשבשתא כיון דעל על ולא יבוש עוד בפני בעל דין שלו.
עוד פסק בשו"ע (יז, ו), שלא יהיה הדיין שומע מפי המתורגמן, ואם היה מכיר בלשונם ושומע טענותיהם אבל אינו יודע בלשונם כל כך שיודע להשיב להם להודיעם פסק הדין, מותר להעמיד מתורגמן. - כיוצא בזה נפסק בשו"ע (כח, טו) שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין. וביאר הסמ"ע (סי' יז סקי"ד), שלענין עדות נלמד בגמרא מדכתיב על פי שנים עדים, ומהעדים נלמד לבעלי הדין, דחד טעם לשניהן. דיותר יוכל להתברר האמת כששומע מפי בעלי דינין והעדים עצמן, ומשום הכי כשמבין הדיין לשונם אלא שאינו מהיר בלשונם כדי לדבר עמהם, מותר להעמיד מתורגמן ביניהם והמתורגמן מדבר עמהם לפני הדיין מה שמשימין בפיו מחקירות ודרישות ופסק דין והדיינים מבינים ועומדים על דבריהם, עיי"ש.
כיוצא בזה נפסק בשו"ע (יג, ג): "ואין לדיין לקבל טענות בכתב אלא ישמעו טענותיהם מפיהם", וביאר הסמ"ע (סקי"ב) שיש לדיינים לשמוע הטענות מפיהן, דמתוך דבריהם ילמדו להבין מי הטוען האמת או שקר, ולא שיבואו בטענות סדורה מפי אחרים כאשר בודה מלבו ליפות טענות שקר בתיקון הלשון.
הרי לנו מכמה מקומות בשו"ע דצריכים בעלי הדינים לבוא יחד לבית דין, ושישמעו הדיינים את שני הצדדים כאחד. – ושני טעמים לדבר: - א. דכשבעל דין אומר שלא בפני שכנגדו, מטעים דבריו לזכותו כל מה שיכול ובפני בעל דין שלו לא היה יכול להעיז כל כך, ושלא בפניו הוא למוד לשקר יותר, ומשבשתא כיון דעל על ולא יבוש עוד בפני בעל דין שלו [סמ"ע וכסף הקדשים הנ"ל]. – ב. כאשר הדיינים שומעים הטענות מפיהן, ילמדו מתוך דבריהם להבין מי הטוען אמת [סמ"ע].
ביתר ביאור כתב כק"ז מרן החת"ס זי"ע בתשו' (יו"ד סימן רכ ד"ה שנית), דלכן הקפידה התורה בעדות לפני בית דין מפיהם ולא מפי כתבם, דאינו דומה המעיד מתוך הכתב למעיד בפה, כי אדם שומע מבין כוונת חבירו פנים אל פנים יותר ממה ששומע תוכן כוונתו במכתבו, כי בכתב בקל האדם יכול להגיד ולומר דבר שאינו, כי הנייר סובל הכל, אבל בפה מכירין בו אם העיד שקר או האמת, כי הכרת פניו ענתה בו, ועל כן הקפידה התורה שדוקא בעל פה יעידו לפני הבית דין, כדי שהדיינים יכירו בפיהם אם מעידים אמת.
ואולם ידוע מהנהגות צדיקים שהיו מכסים את עיניהם בשעת הדין תורה, - וכמו שכתב דודי הגה"צ רבי פנחס יהודה ליברמן זצ"ל בעל "לב טוב", בספרו טוב הפנינים (פ' תזריע) בשם ספר תפארת אבות על הפסוק "והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים", דלכאורה היה לפסוק לומר והסגיר את האיש אשר בו הנגע. ונראה שהתוה"ק רומזת בזה לכהן שלא יסתכל מי הוא בעל הנגע, אם הוא לו שונא או אוהב, אלא יסתכל רק על הנגע עצמו, אם יש לנגע סימני טהרה יטהר אותו, ואם יש לו סימני טומאה יטמא אותו, ולכן אמר הפסוק "והסגיר את הנגע", להורות שהכהן לא יסתכל מי הוא בעל הנגע, אלא יסתכל רק על הנגע עצמו. וזה מוסר השכל לרב הקהילה או הדיין, שהם בבחינת כהן, שאם מביאים לפניהם שאלה, או דין תורה, אל יסתכלו מי הוא בעל השאלה או מי הם בעלי הדין, אלא יסתכלו רק על השאלה או על הדין תורה עצמו.
ומביא שמסופר בתולדות הג"ר יעקב קטינא זצ"ל בעל רחמי האב, שהיה דיין בבית הדין של הגאון מהר"ם שיק זצ"ל, שכאשר בא לפני המהר"ם שיק דין תורה היה מתעטף בטלית ומכסה את פניו עד למטה מעיניו, ולא רצה לדעת את שמות בעלי הדין, אלא לאחד קרא ראובן ולשני שמעון, וכשהיה קורא את פסק הדין היה אומר, הדין עם ראובן, או עם שמעון, וכך היא הלכה למשה מסיני. – וכן מובא בספר קדושת עינים (עמ' שכח) משו"ת מהריא"ז (סימן נד) שכתב: ושמעתי שהגאון החסיד מ' שמעלקא הלוי זלה"ה האבד"ק ניקלשבורג, בהיותו רב בשינאוי, כשהיה יושב בדין היה מעוטף בטליתו על פניו לבלתי ראות פני בעל דינין.
והאור החיים הק' (דברים א, טז ד"ה עוד) כתב: ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עלי כרוחי ה"ה הרב ר' משה בירדוגו זלה"ה, שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד איזה אחד מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו.
ואם כן מצד מדת חסידות, ענין הרצאת הטענות בבית דין אינו ענין של הסתכלות הדיינים בפני בעלי הדין להבחין ולהכיר מיהו הדובר אמת, אלא העיקר הוא שישמעו הדיינים את בעלי הדינין בבת אחת, דכשעומדים זה כנגד זה והאחד יכול להכחיש מיד את חבירו נמנע מלשקר הרבה. – ברם, אין זה אלא מדת חסידות, ומעיקר הדין מותר [ואף צריך] להביט בפניהם, כדי לראות לפי דיבורם ותנועותיהם מי הוא דובר האמת.
ולפי זה בנדון השאלה האם אפשר לשמוע דין תורה ע"י שידור, בסברא אפשר להתווכח בזה ולצדד לכאן ולכאן, יש לומר דכיון שבמציאות שומעים הדיינים שני צדדים בבת אחת מהני. דיש לומר דענין "ועמדו" קאי גם על שמיעת בעלי הדינים בבת אחת, אלא שבגמר הדין ניתוסף גם ענין שיעמדו בעלי הדין ולא ישבו.
ויותר נראה דמעלה יש בזה ששומעים את הצדדים בבת אחת זה בפני זה, שכן בעלי הדינים משתדלים לדבר אמת יותר כשעומדים זה כנגד זה לפני הדיינים ממש, והדיינים יכולים להבחין יותר ע"י דיבורם עמידתם ותנועותיהם מיהו הדובר אמת. ודבר זה אינו כאשר מדבר דרך שידור דלא מירתת כל כך, וכפי המציאות דאדם שנכנס לדין תורה ועומד נגד הדיינים ממש ומתווכח עם חבירו פנים אל פנים מירתת טפי, הן מצד שרואה את הבעל דין ממש עין בעין, והן מצד שעומד לפני הדיינים, דהמציאות מוכחת דפנים אל פנים לא ניחא כל כך לשקר, משא"כ בשידור וכל שכן בטלפון.
ולכן אע"פ שבמציאות שומעים הדיינים שני צדדים ע"י השידור, ואף רואים זה את זה, מ"מ אינו דומה לעמידה לפני הבית דין ממש זה כנגד זה, כי אינם נראים ורואים כל גופם ותנועותיהם, כמו כשעומדים פנים בפנים ממש. – ובפרט לדברי השו"ע (ח, ב) שצריכים הדיינים לישב באימה וביראה, ובסמ"ע (סק"ו) מפני כבוד השכינה ששרויה ביניהם, כמ"ש אלקים נצב בעדת א-ל, עיי"ש. והרגשה זו יש יותר כאשר נוכחים לפני הבית דין ממש, וגורם ליראה לשקר יותר מאשר דיון דרך שידור.
וכל זה מצד עיקר דין עמידה לפני בית דין, אבל למעשה אינו נוגע, שכן אם יסכימו בעלי דין לדון באופן כזה, הרי זה ככל בוררות שבעלי הדין מסכימים לדון בפני אחד, וכמו שמקבלים את הטענות בכתב כך גם ע"י שידור יועיל. ועיין סמ"ע (סימן יז סקי"ד) דמה שבזמן הזה נוהגין לדון לועזים ע"י מורשה שלהם, הוא מפני שכל שבא לדון לפני דיינים קבועין הוי ליה כקבלו עליהם לדון כן, ואין לנו אחר הקבלה כלום.
ועיין ערוך השלחן (חו"מ יג, ד), דאע"פ שהבוררים יש להם כל דיני דיינים וא"כ אסור לכל בעל דין להציע טענותיו לפני בורר שלו בלא בעל דין חבירו, "מ"מ כבר נהגו שכל אחד מציע טענותיו לפני הבורר שלו, וכיון ששני הצדדים עושים כן והמנהג כן הוא, הוה כאלו קבלו עליהם שני הצדדים על אופן זה ואין בזה איסור", עיי"ש.
ובכסף הקדשים (סימן יז סעיף ה) כתב: בזבל"א נוהגים לשמוע כל אחד מהצד שלו, אולי י"ל שכשהתנו להכריע הפשר ע"י רוב הנבררים אין חשש כל כך, כי שליש המכריע הוא שומע מב' צדדים כאחד ועי"ז קולא נשתרבב בכל פשרות. ואולי ע"י שברצונם קיבלו על עצמם כנהוג להשמיע כל אחד לצד שלו, אין בכך משום מתנה על מה שכתוב בתורה הק' ובממון מועיל וויתורו, עיי"ש. – וה"ה גם לעניננו, דכיון שקיבלו על עצמם לדון באופן זה ודאי מהני.
עדות
סימן קנה - האוכל באוטובוס ומסעדה אם כשר לעדות
שאלה: אדם שאוכל באוטובוס או במסעדה פתוחה, האם דינו כאוכל בשוק דפסול לעדות.
תשובה: מקור הדברים דהאוכל בשוק דומה לכלב מצינו בג' מקומות: - א) בגמרא (קידושין מ:): תנו רבנן האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים. ופירש רש"י (ד"ה ופסול) האוכל בשוק הואיל ואינו מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל. – ב) בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ב): אית תניי תני שאין שבחו של תלמיד חכם להיות אוכל בשוק, כהדא רבי אלעזר בר רבי שמעון הוה אכיל בשוקא, חמתיה רבי מאיר, אמר ליה בשוקא את אכיל ובטל גרמיה [הפסיק עצמו ולא אכל עוד שם, פני משה]. – ג) במסכת כלה (פרק י): האוכל בשוק חברו של כלב. והני מילי בנהמא ומידי דרעבתנותא, אבל מידי אחרינא לא.
והקשו התוס' (קידושין שם ד"ה ויש) אהא דאמרו בגמרא דהאוכל בשוק דומה לכלב, מדאמרינן בירושלמי אין שבח לתלמיד חכם לאכול בשוק, משמע דלאחר אין קפידא. ופירש רבינו חננאל, דהכא במאי עסקינן בשחוטף ואוכל. והר"ר אליהו מפרש, כגון שהלך אצל המוכרים וטועם משל כולם מעט מעט כאילו רוצה לקנות מהם, וניחא השתא שקורין כלב שדומין לכלב אוכל כאן מעט וכאן מעט. ור"ת פירש, דאוכל בשוק היינו שאוכל סעודה דפת, דגנאי יותר. – והרא"ש (שם סימן סה) כתב סברת ר"ת ולא הזכיר פת, אלא כתב כך: ור"ת פירש, דהאי אוכל בשוק היינו כשאוכל שם סעודתו.
ויש לדייק בדברי ר"ת שהזכיר סעודה דפת, דסגי שאוכל פת בעלמא בשוק בלא סעודה, דגם אז פסול לעדות. – אמנם הטור (חו"מ סימן לד) כתב, וז"ל: "האוכל בשוק פסול לעדות מפני שאין לו בושת פנים ואינו חושש להעיד, ופירש ר"ח דוקא בחוטף ואוכל, ור"ת פירש דוקא בקובע סעודותיו בשוק". וזהו כדברי אביו הרא"ש ז"ל.
וכתב הב"י, דהרא"ש והטור דרך אחר להם בסברת ר"ת, דהאוכל בשוק היינו קובע סעודתו בשוק, ולא סגי בפת גרידא, וכן ה"ה איפכא כשאוכל סעודה קבועה בלא פת, ג"כ פסול לעדות. - ועיין ב"ח, דמה שכתוב בטור "סעודותיו" דמשמע ברגיל לקבוע, הוא טעות סופר, אלא צריך להיות סעודתו, ואפילו בפעם אחת נמי פסול כיון דסועד בקבע.
והב"ח כתב, דכדברי רש"י נראה עיקר, דאפילו כשאינו חוטף ואוכל ג"כ פסול לעדות, ומה שקשה מדברי הירושלמי שהקשו התוס', תירץ הב"ח, דהיינו דוקא כשרגיל הוא תמיד לאכול בשוק דאין לו בושת פנים, והך דירושלמי אינו אלא באקראי בעלמא, ואפילו הכי אין שבח לתלמיד חכם לאכול בשוק אפילו אכילת עראי או שתיית עראי כגון יין שרף, אבל לאחר אין קפידא.
והנה ברמב"ם (הל' עדות פי"א ה"ה) כתב: וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם, והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק לפני כל העם. ועיין כסף משנה וב"י (חו"מ סימן לד) שרבינו סובר, דהא דאמרינן פסול לעדות היינו באוכל בפני כל העם, אבל אם אוכל בשוק שאין בו רוב עם אלא קצת עוברים ושבים, לא מיפסיל משום הכי, והיינו ההיא דירושלמי מ"מ אינו שבח לת"ח.
וכתב על זה הב"ח דלא נהירא לחלק בין בשוק בפני כל העם, ובין בשוק דליכא אלא קצת עוברים ושבים, אלא כל שוק שוה כיון דרבים בוקעין בו ולא נאמרו דברי רז"ל לשיעורים. ולכן פירש דברי הרמב"ם, דמשמע מדבריו שכתב "הולכין ואוכלין", דאינו פסול לעדות אלא בדאית ביה תרתי, דאוכל בשוק לפני הכל, וגם בשעת אכילה הולך ואוכל ואינו יושב במקום אחד, והך דירושלמי אינו אלא ביושב בשוק במקום אחד ואוכל, דלאחר אין קפידא ולתלמיד חכם גם זה אינו שבח.
יותר מזה כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סימן קעז) לדייק מדברי הרמב"ם, דדוקא באוכל דרך הליכה שהוא דרך רעבתנות מיפסל, משא"כ בעומד ואוכל לא מיפסל, ומ"מ גנאי הוא לת"ח, ובהכי מיירי הירושלמי. וכתב שכבר קדמו בזה בשו"ת הרב"ז (או"ח סימן כא).
וכדעת הרמב"ם פסק בשו"ע (חו"מ לד, יח): הבזויים פסולים לעדות מדבריהם, והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק בפני כל העם. וכתב הסמ"ע (סקמ"ד), אבל כשאינו בפני כל העם, אמרו בגמרא דגנאי הוא לתלמיד חכם לעשות כן, אבל אין אדם נפסל בכך. וכ"ה בערוך השלחן (שם סעיף יח): וכן הבזוים פסולים לעדות מדרבנן, והם אנשים שהולכים ואוכלים ברחוב תדיר אכילת קבע בפני כל העם וכו', דכל אלה אין להם תואר אדם אלא כבהמה וכלב.
נפקא לן כמה פירושים בהא דהאוכל בשוק דומה לכלב ופסול לעדות: - א. בשחוטף ואוכל [ר"ח]. – ב. שהולך אצל המוכרים וטועם משל כולם מעט מעט כאילו רוצה לקנות מהם [הר"ר אליהו]. – ג. אוכל סעודה דפת דגנאי יותר [ר"ת]. – ד. קובע ואוכל סעודתו בשוק, ולאו דוקא פת [רא"ש וטור בסברת ר"ת]. – ה. רגיל הוא לאכול תמיד בשוק דאין לו בושת פנים [ב"ח]. – ו. אוכל בשוק בפני כל העם [ב"י בדעת הרמב"ם]. – ז. הולך ואוכל בשוק ואינו יושב במקום אחד [ב"ח בדעת הרמב"ם].
ומעתה לפי כל הפירושים נראה פשוט, דהאוכל באוטובוס או מסעדה אינו בכלל האוכל בשוק, דמיירי באוכל משלו ולא חטף מחבירו, ואינו רגיל לאכול תמיד בשוק, ולא מיקרי אוכל בשוק בפני כל העם, דרק מקצת בני אדם רואים אותו לאכול, ואינו מהלך באמצע האכילה אלא יושב במקום אחד. – ובפרט באוטובוס או במסעדה מקורה, שהוא מקום סגור אין זה קרוי אוכל בשוק במקום פתוח, ואינו אלא כאוכל באולם וכדומה. [ואם כי אין ראוי לאכול במסעדה מצד גדרי הצניעות או כשרות וכו', מ"מ אינו פסול לעדות בזה].
אלא שכבר כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ה ה"ב): כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שלחנו, לא יאכל בחנות ולא בשוק אלא לפי צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הבריות. - ובגמרא (פסחים מט.): ת"ר, כל ת"ח המרבה סעודתו בכל מקום, סוף מחריב את ביתו, ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו, ותלמודו משתכח ממנו, ומחלוקות רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים, ומחלל שם שמים ושם רבו ושם אביו, וגורם שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. מאי היא, אמר אביי קרוי ליה בר מחים תנורי, רבא אמר בר מרקיד בי כובי, פירש"י: כדרך הליצנים שמשחקין ומרקדין בחנויות להשקותן בשכרן. – וא"כ אין ראוי לת"ח לאכול במסעדה או אוטובוס שלא יתגנה בפני הבריות, אא"כ יש לו צורך גדול וכדברי הרמב"ם, והכל לפי הענין והמקום.
נזקי שכנים
סימן קנו - הפעלת מזגן כשמפריע לשכנים
שאלה: האם אפשר לתבוע משכן שלא יפעיל בשעות השינה מזגן שעושה רעש.
תשובה: לכאורה יש לפשוט שאלה זו ממשנה (ב"ב כ:) שנפסקה להלכה בשו"ע (חו"מ קנו, ב): חנות שבחצר יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו, אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק, אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר, אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים, מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו. הגה, וי"א דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחילה אינן יכולין למחות (המגיד פ"י דשכנים בשם הרמב"ם ורשב"ם וב"י בשם התוס' והמרדכי), ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם, יכולים למחות (ריב"ש סי' קצו, וכפול לעיל סי' קנה סט"ו).
וכתב החזו"א (ב"ב סימן יג אות יא), דאם הוא דבר שאינו נזק לכל העולם אלא לחולה, יש לומר דעל הניזק להרחיק את עצמו וילך לדירה אחרת. – והוסיף, דנראה דאין דברי ריב"ש אלא בעושה דבר שאינו עיקר דירה כמו בעושה אריגה וכיו"ב, שאין זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם, אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושין, ולפעמים תשמישן ודיבורן משמיע קול שמפריע את החולה, אינו יכול למחות אף אם החולה קדם, ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה ואין החולה יכול לעכב עליו, דהרי אינו חייב לצאת מדירתו, עיי"ש באריכות.
ולפי זה נראה, שאי אפשר לתבוע משכן שלא יפעיל מזגן שעושה רעש, שבזמננו השימוש במזגן הוא חלק מעיקר שימושי הדירה שמקובל. – אבל האמת דלא נראה להתיר בשופי בכל המעת לעת, שכן גם בזמנינו לא נעשה עדיין רגילות שכולם ישנים בלילה עם מזגן, ולכן בלילה יוכל לעכב להפעיל את המזגן.
והראוני, שכבר העיר בזה בספר דרכי חושן (ח"א עמ' רלח) וציין לשו"ת חת"ס (חו"מ סימן צב) שהאריך בענין הפרעת שכנים ביום ובלילה, ולכן מסיק דכאשר המזגן ממוקם בשטח של שותפין, יכול למנוע מלהשתמש בו בלילה, לפי שרוב בני אדם אינם ישנים עם מזגן, אבל ביום אינו יכול למנוע ממנו.
וכן כתב בקונטרס חיובי שכנים ותקנות הקהילות משיעורי מו"ר מרן בעל שבט הלוי שליט"א (עמ' כא), דהתקנת מזגן המקים רעש, נראה פשוט דמעכבין זה על זה ויכול לתבוע את חבירו לקנות מזגן שקט יותר, או להתקין בו משתיק קול או להעביר אותו למקום אחר, דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה, שהרי זה דבר שמפריע מאוד לישון לילדים ולמבוגרים, ובפרט היום נראה דהכל חולים אצל שינה. והרמ"א (הנ"ל) כתב, דאם הם חולים והקול מזיק להם יכולים למחות. והוא דבר חמור והרבה נכשלים בזה. [וכמובן הכל תלוי במידת הרעש, ואין הכוונה לרעש שאינו מפריע כל כך].
וע"ע שו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן רכד) לענין לימוד בקול עם תינוקות של בית רבן בבית, דאין השכנים יכולים למחות בידו לומר אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן. איברא דזה רק במקצת מן הלילה עפ"י המבואר ברמב"ם (פ"ב מת"ת) ושו"ע (יו"ד רמה, יא), והיינו קצת מתחילת הלילה. – ולענין ת"ח סתם שלומד בבית המדרש, בודאי לא הותר לו להגביה קולו כל כך עד שיפריע השינה כל הלילה מהשכנים, כי אפשר ללמוד בקול גם בלי הפרעה, משא"כ עסק תשב"ר שלא הולך כמעט בלי הגבהת קול המלמד והמולת התלמידים, וכל זה בתנאי שלא יבא מזה ביטול תורה או ביטול תפילה. – ואם יש חולים בסביבה, הלא מבואר בשו"ע דצריך לחשוש להם, וכהיום יש הרבה שגזילת מנוחתם היא גזילת בריאותם, עיי"ש.
שוב ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סימן שז) שדן בשאלה זו, אם מותר להשתמש במיזוג אויר המפריע לשכנים, והעיר דלכאורה מצינו סתירה בדברי הרמ"א, דבסימן קנ"ה (סעיף לט) כתב שאם הנזק הוא גדול עד כדי שאין יכולים לסובלו יכול לעכב. אבל בסימן קנ"ו (סעיף ב) כתב שרק בחולה יכול לעכב. – ועל כרחך נראה שתלוי במדת ההפרעה, שאם ההפרעה היא תמידית הוה כקוטרא ובית הכסא (שבסימן קנה) דיכול כל אחד לעכב, אבל רק אם אכן כל אדם במקומו היה מרגיש שיש בזה הפרעה, אבל אם הוא לבד טוען שמפריע לו, אינו יכול לעכב על חבירו להשתמש בביתו כרצונו, שניתן רשות לאדם להשתמש ברשותו לכל תשמישיו, וכמבואר בחזו"א (הנ"ל) שאדם מותר להכניס לביתו עוללים ויונקים שצועקים בלילה ואין שכן, אפילו חולה, מעכב עליו, שזהו תשמיש הבית.
והוא הדין בזמננו במקומות חמים כגון בארץ ישראל, מיזוג אויר נחשב לתשמיש הבית ואי אפשר לעכב על זה, אבל אם למיזוג זה יש קול עוצמתי שונה מהרגיל ומותקן בקירוב כל כך שמפריע לכל אחד, ומופעל לעתים תכופות ביום ובלילה, ראוי למנוע אותו מלהשתמש בו ויסתפק במאורר או שיקבעו זמני שימוש כראות עיני הבית דין. [ולפעמים, לפי מנהג המקום, יכול לטעון שיסגור המערער את חלונות ביתו וישתמש גם הוא במיזוג].
מקח וממכר
סימן קנז - נטילת לולב או אתרוג שלא שילם עליו
שאלה: אדם לקח בערב סוכות מדוכן למכירת ד' מינים, לולב או אתרוג כדי להראותו לחכם, ועדיין לא עשה קנין בהם. וכשחזר כדי לשלם כבר לא מצא את המוכר, ואינו יודע מי הוא ולמי ישיב את הלולב או האתרוג. – מה יעשה, והאם מותר לו לברך עליו בסוכות.
תשובה: הנה ידוע מה שכתב הנתיבות המשפט (סי' עא, ובסי' קצ סק"ז), דבלוקח במזומנים כל עוד שלא שילם הלוקח את כל המעות, אכתי החפץ של המוכר. ויסודו בדברי הפוסקים בשו"ע (אבהע"ז סימן קכ) לענין גיטין, ובשיטה מקובצת (ריש פרק האומנין).
ולפי זה יוצא, דאם לקח אתרוג במזומן ועדיין לא שילם, הרי האתרוג שייך להמוכר ואינו יוצא. – וכבר כתב במטה אפרים (תרכה, יז) "צריך ליזהר כשקונה לולב ואתרוג והדס, אם קנה בהקפה אף על פי שמשך אותם לביתו, הוא מחויב לפרוע הדמים בעבורם קודם יום טוב" ועיין אלף למטה (סקכ"ח) טעם לזה. – ואם כשקנה בהקפה הזהיר לשלם קודם החג, כל שכן בנידון דידן שהסכימו על תשלום במזומן ממש.
ועיין פתחי חושן (ח"ב הל' פקדון עמ' ל אות עג), דהלוקח כמה לולבים או אתרוגים להראותם לחכם שיברור לו המהודר שבהם, ונאנס ונתקלקלו, חייב לשלם, מפני שהפסיד ממונו של המוכר. ועפ"י הפוסקים שדינו כשואל, שהרי כל הנאה שלו בכל אחד מהם שימצא חן בעיניו, ועכ"פ בכל אופן חייב בגניבה ואבידה שהנאה זו שיכול לברור איזה שירצה, הוי כשוכר ודינו כשומר שכר.
ושוב ראיתי, שכן העלה כבר מו"ר מרן בעל שבט הלוי שליט"א בתשו' שנדפסה בקובץ הבאר (חי"ז אייר תשס"ב, עמ' קה), ואלו דבריו: ומאז נתקשיתי במש"כ הגאון רבינו מטה אפרים (הנ"ל) שכתב להיזהר לשלם בעד ארבעת המינים לפני החג, אבל כתב מטעם אחר, ולדעתי מעיקר הדין אם המוכר היה מצפה שיקיים הלוקח מה שדיברו לשלם לו במזומנים, ועובדא היה אצלי לפני הרבה שנים, שאיזה יהודי אינו מוכר היה מוכר אתרוגים בערב סוכות, ומי שהוא לקח ממנו ואין המוכר מכיר את הלוקח ולא הלוקח את המוכר, והלה אמר שילך לביתו מהר להביא כסף, ובינתיים הגיע סוף היום והמוכר ארז חפציו ונסע מכאן והלוקח רץ ולא מצא אותו ולא הכירו, ואמרתי דלהנ"ל (כוונתו להנתה"מ שהזכרנו) ובמציאות כזה דודאי מכר רק על מנת כסף מזומן, לא יברך עליו ביום ראשון.
אלא שבספר חוט שני (הל' שבת ח"ב, קובץ ענינים עמ' שי) נשאל ג"כ בזה מה יעשה כשאינו מוצא את המוכר, והשיב שדין לוקח הלולב כשומר אבידה, שהרי שומר הוא על החפץ של חבירו עד שישיבנו, ודין שומר אבידה שמוטל עליו לדאוג שהאבידה לא תאבד את ערכה הממוני, כמבואר במסכת בבא מציעא (דף כט:), מצא ספרים קורא בהן אחת לשלושים יום. וכן בלולב הרי הוא מחויב באחריות הלולב לשמור על ערכו, והרי אחרי חג הסוכות הלולב יורד מערכו, וא"כ מוטל עליו לדאוג למוכרו קודם חג הסוכות כדי לקבל את שוויו ולשמור את הכסף עד שיבוא בעליו או שיהיה מונח עד שיבוא אליהו. – ומותר לו למכור את הלולב לעצמו, דהיינו שהוא ישלם לבעל הלולב תמורתו, ועד שימצאנו ישמור את הכסף מדין שומר אבידה, וממילא יש לו לולב כשר שהוא שלו.
ואם תאמר היאך מותר לו למכור את הלולב לעצמו, והא גרסינן במסכת פסחים (דף יג.) שאסור למי שהפקידו אצלו למכור לעצמו את החפץ הנפקד אף אם הוא הולך ונפסד, משום חשדא שיחשדוהו שלקח לעצמו בזול, וכדתניא גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם, משום והייתם נקיים מה' ומישראל, ופרש"י, ואין מוכרין לעצמם שמא יחשדום שלקחום בזול, עיי"ש. – וי"ל דהיכא שהקונה קבע עם המוכר את מחיר הלולב, לא שייך חשדא שיוזיל לעצמו, אבל בגמרא הבעל דבר עצמו קובע לעצמו את המחיר, ובזה חיישינן שיוזיל לעצמו, עכ"ד החוט שני.
ומה שצידד שדין לוקח לולב כשומר אבידה, אין זה סותר דברי הפתחי חושן (הנ"ל) שכתב דחשיב כשוכר או כשואל, דשאני התם שלקח כמה לולבים להראות לחכם, ויודע מיהו הבעלים. משא"כ כאן שלקח להראות לחכם ואינו יודע מיהו הבעלים.
ואולם יש לעיין בדבריו, כי גם בפקדון או בגבאי צדקה מיירי באופן שידוע שווי החפץ כמה הוא שווה, ואעפ"כ חושדין שמא נתן בזול, א"כ ה"ה כאן יש לחשוד שאין זה המחיר שנקבע בינו לבין המוכר, רק נתן בזול.
ברם, אליבא דהאמת נראה דבשומר אבידה יכול המוצא למכור לעצמו, דאפשר דהחשד שייך רק בפקדון או בגבאי צדקה, דכיון שידוע של מי החפץ רק הוא הולך ונפסד, התירו לו למכור אבל לא לעצמו משום החשד. אבל בשומר אבידה שאין ידוע מי הוא בעל האבידה, ובאמת היה המוצא יכול לקחת הכסף לעצמו בלא ידיעת שום אדם, א"כ למה נחשוד המוצא שיקח בזול, והלא אם בדעתו לגזול הבעלים וליתן להם פחות משוויים, היה יכול לגנוב לגמרי את החפץ לעצמו ולא להחזירו, דאף אחד ממילא לא ידרשנו ממנו, וכיון שרואים שרוצה להשיב האבידה ומחפש את האובד, למה נחשדו שלוקח בזול. - שוב מצאתי שכך כתב בסמ"ע (בחו"מ סימן רסז סקל"ז), דמוצא אבידה הוא בחזקת כשרות ואין חושדין אותו, עיי"ש. ומסתמא כוונתו כטעם הנ"ל.
וא"כ ה"ה כאן בלולב אם היה רוצה לגנוב, לא היה מחפש כלל את המוכר ולא היה משלם כלום. ולכן שפיר יכול להניח ממעותיו בצד וישמרנו עד שיבוא בעליו, ויכול לברך על האתרוג אף ביום ראשון (ודלא כדברי השבה"ל).
אלא שיתכן שצריך ליתן המעות לאדם אחר בכדי שיזכה המעות לבעל האבידה דהיינו להמוכר, ואז יניחנו אצלו, דהרי צריך שיזכו המעות להמוכר.
סימן קנח - מכירת כרטיסי נסיעה בתשלום רגיל כשנקנו במבצע
שאלה: חברת נסיעות הכריזה על שלושה ימי מכירת כרטיסים זולים לציון התנא האלקי רשב"י באתרא קדישא מירון לפני ל"ג בעומר, כדי למשוך לקוחות. וביום ל"ג בעומר מתקיימת המכירה במחיר יקר יותר. האם מותר לאדם לקנות כמות כרטיסים זולים לפני ל"ג בעומר, וביום ל"ג בעומר יעמוד בתחנת האוטובוסים ולהציע לאנשים לקנות ממנו כרטיסים, ועל ידי זה מרויח כסף שמוכר במחיר יקר והוא עצמו קנה במחיר מבצע. – או שמא יש בזה חשש השגת גבול ואסור לעשות כן.
תשובה: הנה, כעין שאלה זו דנו מכבר אודות הנסיעה ברכבי שירות המעלים נוסעים בתחנות האוטובוס (חאפרים בלשון בני אדם), האם יש חשש משום משיג גבול על הנהג, ועל הנוסעים האם יש להם לחוש משום מסייע לעוברי עבירה. ונתווכחו בזה מורי הוראה ודיינים בפעמי יעקב (קובץ מו ניסן תשס"א עמ' קב – וקובץ מח אב תשס"א עמ' קלט), האם אפשר לדמותו למה דשנינו בגמרא (ב"ב כא:), מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג עד פרסה, כלומר דייג הפורש מצודה אסור לחבירו לדוג באותו שטח.
ויש שחילקו דלא דמי, דשאני נהר שהוא הפקר וכשקרוב למצודה כזכה בו ואסור לחטוף ממנו, משא"כ בתחנת אוטובוס שנקבע יותר לתועלת הנוסעים שידעו היכן עוצר, ואינו מוכרח שיסע באוטובוס דאולי יעצור טרמפ וכדומה.
אבל בנידון דידן נראה דשפיר דמי לפריסת מצודות דגים אחד ליד השני, דאף שבעצם הנסיעה עם חאפר הרבה מקילים, הני מילי התם שיכול לעמוד בתחנה ולהגיע למחוז חפצו גם בלי האוטובוס ע"י עצירת טרמפ וכיו"ב, אבל להגיע למירון בל"ג בעומר אפשר להגיע רק ע"י התחבורה הציבורית כידוע, ולכן כאשר מגיע אדם לתחנה מסויימת הוא בכדי לנסוע דוקא עם חברה זו, והרי זה כדייג שפרס מצודה וזכה בהדג. ונמצא שמפסיד כסף להחברה, שהם מכרו את הכרטיס בזול והנוסע למעשה היה קונה אותו מהם במחיר רגיל.
ואולם יש לעיין אם דמי ממש לצד דגים, דשאני התם דכשהוא תופס דג מפסיד לגמרי לחבירו, וכן בחאפע"ר שמפסיד לחברת הנסיעות. משא"כ כאן אינו לוקח את הנוסעים מהחברה, רק קנה בזול ממה שהחברה מכרה, וכיון שיש להם כמות כרטיסים מסויימת שאותם הם מוכרים בזול, מה איכפת להם מי קנאם, ואין כאן השגת גבול, דהרי באמת הכרטיס מנוצל והאנשים נוסעים עם החברה, וממילא היה כרטיס זה נמכר בזול. – ואף כי אין זה מוכרח שכל הכרטיסים שהוקצו לימכר בזול, היו נמכרים בזול, מ"מ כיון שהחברה הקציבה מספר כרטיסים זה, הרי הוא כמחילה על סכום זה שיסעו בזול, ולכן יתכן שאין כאן השגת גבול.
ולכאורה זה דומה לכרטיסיה רגילה שקנה אדם שהוא זול בכעשרה אחוז, האם אסור לו להעבירו לאחר להשתמש או למכור לו נסיעה אחת במחיר השוה. – ואפשר לומר דלא דמי לכרטיסיה, דבכרטיסיה יכול להשתמש בלי זמן מוגבל וגם אפשר לנצלו באותו יום, דמהאי טעמא כתבו הפוסקים שאין בו איסור רבית שהלוה לחברה בכסף שקנה מוקדם. – ומאידך אפשר גם לומר שאינו אסור למכור כרטיס שקנה בזול, דמטרת החברה שלא יצטרכו להתעסק כל הזמן בכסף וקל להם יותר ע"י זה. ובנידו"ד גם זה הוא מטרת החברה, ובודאי לוקחים החברה בחשבון שמיעוט הכרטיסים ילכו בצורה כזאת ומוחלים, ויל"ע.
ומכל מקום יש לומר, דגם אם אינו דומה לגמרי לצד דגים, הני מילי כשהקציבו כמות כרטיסים מסויים, דבכהאי גוונא אפשר לטעון שלא איכפת להם מה נעשה עם הכרטיס לבסוף, והעיקר שישתמשו בו לנסיעה. – אבל כאשר הכריזה החברה על מכירה מוזלת למספר ימים בלבד, ולא הקציבו סכום כרטיסים, בזה לכאורה יש כן איסור השגת גבול, דאלו הבאים לרכוש את הכרטיס ביום הנסיעה משלמים יותר, וזה שקנה סכום כרטיסים כדי להרויח, מפסיד להחברה את הרווח שהיו יכולים לקבל כאשר הנוסע ישלם להם מחיר מלא. ואין בזה הסברא דממילא היו כרטיסים אלו נמכרים בזול, כיון דלא הקציבו סכום כרטיסים רק ימים מסוימים, ואין בהכרח שכרטיס זה ימכר בזול.
ואמנם דין זה דמרחיקים מצודת הדג מן הדג, לא נזכר בטושו"ע, וכתב בשו"ת חקרי לב (יו"ד ח"ג סימן כא) דמזה שהשמיטוהו הרי"ף הרא"ש והרמב"ם ונמשכו אחריהם הטור והשו"ע, מוכח דס"ל דלא קיי"ל הכי לדינא. ובהמשך דבריו הביא מהתוס' (קידושין נט) שס"ל דמימרא זו הלכה פסוקה. ושכן דעת הרשב"א והמרדכי ורוב גדולי האחרונים, - ומסיק, דכיון שהרי"ף וסייעתו לא כתבו בפירוש שאין הלכה כן אלא שהשמיטו דין זה, ומתוך כך באנו לומר דלא ס"ל כן, ראיה זו אינה אלא ספק, ואין ספק הרי"ף מוציא מידי ודאי התוס' וסייעתו. אלא דמ"מ כיון דמידי גמגום וספק לא יצאנו, י"ל דהבו דלא לוסיף עלה ולא גמרינן מיניה לענין אחר.
ועיין בפתחי חושן (גניבה והונאה עמ' רסג) שכתב ג"כ בשם שו"ת חת"ס (חו"מ סימן עט), דמה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דין זה משום דס"ל שאינו להלכה. ושכן כתב בצמח צדק (חו"מ סימן כג), וכן המאירי כתב דלא קיי"ל כמימרא זו. אלא שגם הוא כתב שמשמעות כל הפוסקים שזו הלכה פסוקה, עיי"ש.
ולכן למעשה נראה שאין לעשות כן, ובפרט כשלא הקציבו סכום כרטיסים אלא הוזילו את המחיר למספר ימים בלבד, וכנ"ל. – ואף שלדעת החקרי לב גם אם הלכה "דמרחיקין מצודת הדג" היא הלכה פסוקה, אין למדין ממנה למקום אחר, ואם כן יתכן שיש להקל בנידו"ד. מ"מ למעשה נראה דלא אריך למיעבד הכי.
הפקר
סימן קנט - מכירת סחורה שזרק בעל חנות לאשפה
שאלה: בעל חנות שזורק עיתונים שנשארו בחנות לאשפה בהצנע, שלא יבחינו במעשיו, האם מותר להוציא את העיתונים מהאשפה ולמוכרם לאחרים.
תשובה: מפורש בגמרא (בבא מציעא ל:) דמותר לזכות בחפץ שהפקיר חבירו ולתבוע דמים בשביל זה, דאיתא התם: רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא (היה הולך בדרך), פגע ביה ההוא גברא (פגש אותו אדם) הוה דרי פתכא דאופי (שהיה נושא חבילת עצים), אותבינהו וקא מיתפח (והניח את העצים על הארץ, ונח מעט. כשהיה מוכן להמשיך בדרכו), אמר ליה (לרבי ישמעאל ברבי יוסי) דלי לי (טעון את העצים עלי), אמר ליה (שאל אותו רבי ישמעאל) כמה שוין (העצים שלך), אמר ליה פלגא דזוזא. יהיב ליה (רבי ישמעאל נתן לו) פלגא דזוזא (וקנה ממנו את העצים) ואפקרה (ואח"כ הפקיר את העצים, שלא היה צריך להם, רק קנאם כדי להפטר ממצות טעינה. כיון שראה אותו אדם שהפקיר את העצים), הדר זכה בהו (חזר וזכה בהם לעצמו, ורצה לבקש שוב מרבי ישמעאל שיעזור לו לטעון אותם), הדר ויהיב ליה פלגא דזוזא (חזר רבי ישמעאל ונתן לו חצי זוז וקנה את העצים) ואפקרה. חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו (ראה רבי ישמעאל שרוצה אותו אדם לחזור ולזכות בעצים), אמר ליה לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו (ואין אתה יכול לשוב לזכות בהם), ע"כ.
הרי דאחר שהפקיר את הדבר, רשאי האחר לזכות בזה באותו מעמד ולתבוע ממנו דמים על זה, וה"ה כאן שבעל החנות הפקיר את העיתונים וזרקם לאשפה, יכול האחר לזכות בהם ולתבוע עליהם ממון.
מיהו כל זמן שלא זורקם לאשפה, רק הוציאם מהחנות והסתירם בצנעא שלא יבחינו במעשיו, אעפ"י שבדעת המוכר לזרוק את העיתונים, בכל זאת כל עוד לא זרקם חייבים לשלם לו, כי עדיין הם שלו. ובדרך כלל בעלי חנויות ומפעלים שמשמידים סחורה וכיוצ"ב עושין כן בדוקא, כדי שלא ירדו המחירים, או שלא יגרם להם הפסד כשידעו שאפשר בסוף היום לקחת את העיתונים וכדומה, והנוטלם חייב לשלם כי עדיין הוא שלו. והראוני שכן העלה בספר חשוקי חמד (עמ"ס שבת עמ' תשז) וכתב, דאין ללמוד היתר ממה שכתב הר"ן (נדרים פה.) בשם הרשב"א, שהנודר שלא יהנה מפירות, שרי לאחר לאכלם בע"כ, כיון שלבעלים אין אפשרות להנות מהם. וא"כ גם כאן, כיון שלבעה"ב אין צורך להשתמש ולהנות מהסחורה חשיב כהפקר. שדברי הרשב"א נאמרו אחרי שנדר ונאסרו הפירות עליו בהנאה.
וציין לספר ארחות משפטים (כלל מב) שדן באחד ששבר בקבוק יי"ש בבית מזיגה, ומיד אח"כ נכנס פתאום ממונה המלך וחיפש ולא מצא דבר, ואילו לא שבר זה את הבקבוק היה מקבל המוזג עונש חמור, וגם היו מחרימים את הבקבוק ולמעשה הנזק הצילו, ובכל זאת כתב, דלשיטת התוס' (ב"ק יז: ד"ה זרק) נחשב כאילו החץ עדיין לא פגע, וכאילו עדיין לא בא הנזק מממונה המלך, ולכן חייב המזיק לשלם כי נחשב לשובר בקבוק חברו, וכ"ש בעניננו דכל זמן שלא זרק את העיתונים אלא עומד לזרקם, הרי הם שלו ואסור לקחת אותם.
בל תלין
סימן קס - אם יש איסור בל תלין בנטילת שכר שבת
שאלה: האם בנוטל שכר שבת בהיתר כגון רופא (כמשנ"ב סימן שו סקכ"ד), יש איסור בל תלין.
תשובה: אם החיוב הוא על סיוע שנתן הרופא ביום שבת, אזי החיוב לשלם הוא במוצאי שבת, ובודאי איכא איסור בל תלין. והשאלה היא רק כשחייב על טיפול שהעניק הרופא בליל שבת, דאז הדין הוא דזמן התשלום ביום השבת, עיין שו"ע (חו"מ סימן שלט, ה). וכבר דן בכעין זה בשדה חמד (כללים מערכת הבי"ת סימן כו) ומבואר שם בשם כמה פוסקים, דאם הוי אונס אזי הוא פטור מלשלם בזמן, וכיון דאידחי אידחי, וליכא שוב איסור בל תלין. וכן הוא מפורש בחינוך (מצוה תקפח) וז"ל: והשוכר בערב שבת ונדחה מלפרוע השכר בשביל שבת, יש לדון בזה, שאינו עובר עוד בשל תורה, דכיון דאידחי אידחי, עכ"ל. וא"כ הוא הדין בליל שבת דאינו יכול לפרוע, וממילא אין כאן איסור בל תלין.
גזילה
סימן קסא - בנה על גג חבירו כמה משלם
שאלה: אחד בנה על חלקו בגג, ונכנס בלא יודעין גם לחלק הגג ששייך לשכינו ובנה עליה, ושמאי העריך את שוויו לערך אלפיים דולר, אך השכן טוען ששוה אצלו יותר, ולא היה מוכרו בפחות מחמשת אלפים דולר. - כמה צריך לשלם לו, מחיר שתובע, או כפי מה שהעריך השמאי.
תשובה: לפום ריהטא היה נראה דצריך לשלם כפי תביעת השכן, ולא כהשמאי, דמה איכפת לן כמה מעריכים אותו ברחוב, סוף סוף הוציא משכינו שטח השוה אצלו יותר מסך של אלפיים דולר, ובשום אופן לא היה מוכרו בסכום כזה, ובכה"ג צריך לשלם לו כפי המחיר שדורש. ועפ"י מה שכתב רבינו ירוחם בספר מישרים (נתיב לא ח"ו קב ע' ד) הובא בדרכי משה (חו"מ שסו סק"א) ובב"י (סימן שעא) "המשיג גבול ובונה הכותל בשל חבירו והכניס מהקרקע בתוך שלו ועל אותו כותל בנה בניינים גדולים, חייב לסתור הכל שלא עשו תקנת השבים בקרקע".
וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן קפח) הובא בב"י (סימן שעו) "שאלת במסיג גבול ובנה כותל בחצר חבירו והכניס הקרקע בתוך שלו כאמה, ובנה על אותו כותל בית גדול שסמך עליו, ועכשיו בא בעל החצר להרוס כל בנינו, אם נדין בזה כדין מריש או לא. תשובה, לא עשו תקנת השבים רק במטלטלין, אבל בקרקע לא אמרו שימכור זה את שלו וישחית את נחלתו". וכן פסק הרמ"א (חו"מ סימן שס, א) "גזל קרקע ובנה עליה בניינים גדולים, צריך לסתור הכל ולהשיב הקרקע לבעלים, דלא עשו תקנת השבים בקרקע".
ולפי זה בנידון דידן עליו לסתור את אשר בנה, ונחשב כאילו לא בנה עדיין ורוצה עתה לקנותו, ולכן עליו לשלם חמשת אלפים דולר, כפי שדורש הבעלים.
אמנם האמת דלא ברירא האי מילתא כל כך, ותליא במחלוקת הפוסקים האם בכל אופן לא עשו בקרקע תקנת השבים, עיין פתחי תשובה (שם) שציין לתשובת מבי"ט (ח"ג סימן קמג), שאם לא נעשה השגת גבול מדעתו, רק שהבנאים הכניסו חצי אמה מקרקע חבירו שלא מדעתו, אפשר שגם הגאונים (תשו' הגאונים שערי צדק ח"ד שער ו סימן יא) יודו שעשו בו תקנת השבים ויפרע לבעל הקרקע מה ששוה חצי אמה, כי לא החמירו אלא מפני מה שעבר על לא תסיג גבול רעך, והכא לא עבר כיון שלא ידע. ובמשנה למלך (פ"ז מגניבה הי"א) הביאו בקצרה וכתב עליו, ואין נראים לי דבריו כלל, עיי"ש. ויש לזה אורך וגובה בדברי הפוסקים, ואכה"ל.
ועכ"פ למעשה נראה שאינו מחוייב לשלם יותר מכפי שהעריכו השמאי, לא מבעיא להסוברים דגם בקרקע עשו תקנת השבים, אלא אף אם לא עשו תקנת השבים לא נראה שיוכל להפריז ולתבוע סכומים אדירים ולקבלם, וכי אם ידרוש מאה אלף דולר ג"כ יקבלם, אתמהה. ולכן נראה שאינו מחוייב לשלם יותר מכפי שהעריכו השמאי.
סימן קסב - הוצאת עתונים וכיוצ"ב מתיבות דואר
שאלה: עתונים שמחלקים בחינם לתוך התיבות דואר, האם מותר למי שלא קיבל לקחת עיתון מתיבת שכנו.
תשובה: הנה בגדר חצר המשתמרת, כתב בשו"ע הרב (הל' מציאה ופקדון סעיף י) וז"ל: "וחצירו של אדם אינו קונה לו שלא מדעתו, אלא כשהיא משמרת לו מה שבתוכה, מפני שמוקפת מחיצות". ומרהיטת הלשון משמע, דבהקפת מחיצות בלבד סגי. – ולפי זה, תיבת דואר מיקרי חצר המשתמר שקונה לאדם.
ואע"פ שלדעת המקנה (קו"א סימן ל ס"ט), חצר המשתמר היינו חצר הנעול והמפתח בידו. ואם כן באופן שהתיבה אינה משומרת, באופן כזה לא מיקרי חצר המשתמר. – מכל מקום כבר הביא קצוה"ח (סימן ר סק"ב) בשם שיטמ"ק (פ"ק דב"מ דף יב), דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן שימור כלל. ועיין נתיבות (סי' ר סק"ג, וסי' רמג סקכ"ה), שיש הסוברים דכיון דדעת אחרת מקנה, אין צריך שיהא משומר אלא לדעת המקנה, ולכן כשיש מחיצות נקרא חצר המשתמרת אף שאינו נעול במנעול.
ומעתה בשאלה דידן נראה פשוט, דהמוציא את העיתון עובר בגזל, לא מבעיא באופן שהתיבה נעולה ממש, דלכו"ע מיקרי חצר המשתמר. אלא אפילו באופן שאינו משומר כראוי, הלא דעת אחרת מקנה יש כאן, דמחלק העיתונים מקנה לכל אחד בתיבתו, ובכה"ג לדעת הרבה פוסקים לא בעינן שימור כלל. – ושוב הראוני שכבר התריע על זה בספר אמרי יעקב (סימן ד אות נ) דעתונים, לוחות שנה, ושאר דברים שמחלקים אותם ומוכנסים לתוך תיבות דואר, גם אם הוא בגדר שאינו משתמר, מ"מ זכו בו הבעלים כיון דאיכא דעת אחרת מקנה, והלוקחם משם עובר על איסור גזל.
שוב התבוננתי דעדיין יש מקום לעיין בזה, אם אכן הוי ממש גזל גמור. כי הגם שמסתברא מילתא דמקרי דעת אחרת מקנה. מ"מ יש לדחות, דכיון דדעת המחלק הוא רק לפרסומת, ואין שום נפק"מ בשבילו מי רואה ולוקח הפרסומת, א"כ אפשר שאינו מקנה כלל דוקא עבור בעל תיבת הדואר, דלא איכפת ליה שאחרים יקחוהו ויראוהו.
ובפרט שהמחלק בדרך כלל הוא אינו הבעלים על העיתון, וא"כ אין דעתו מקנה, רק דעת הבעלים של העיתון הוא המקנה, והבעלים אינם יודעים היכן מחלקם בדיוק, דהעיקר שיחולקו כל העיתונים כולם, ולא איכפת ליה בדיוק באיזה רחוב חילקוהו ובאיזה בנין, דהעיקר בעיניו שיפורסמו עסקיו. וא"כ יש לעיין אם זה נקרא דעת אחרת מקנה, דבפשטות בעינן שיהא כוונתו להקנות דוקא לפלוני, וכאן ליכא הקנאה כזו, ויל"ע בזה. - ועכ"פ יש בזה להליץ בעד המון העם שנוהגים כן.
ומ"מ פשוט מאד, שאסור להוציא דברי דואר של חבירו בלי רשותו, אפילו אם נאמר שאין כאן איסור גזל דחסר דעת מקנה, מ"מ מגונה מאד הדבר להתרגל להוציא מחבירו ולקחת לעצמו, ובפרט דיתכן ויש כאן גם סרך גזל.
סימן קסג - נטע פרדס בשמיטה ונעשה בעל תשובה
שאלה: עובדא הוי בבעל תשובה שנטע פרדס בשמיטה שעברה בהיותו אז רחוק מיהדות, והאילנות גדלו והצליחו וגם עשו פרי, ומזה מתפרנס בדרך כבוד. האם צריך להורות לו שיעקור את כל הפרדס, או אפשר להעלים עין מזה.
תשובה: דין פרדס שנטעו בשביעית מפורש במשנה (תרומות ב, ג), הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, הגם שפירותיו מותרים, כמו שפסק הרמב"ם (שמיטה ויובל ג, יא) עפ"י הירושלמי (ב, ד). – וכתב בחוט שני (שביעית עמ' קנג.), שהקנס לעקור נשאר לעולם. ולדבריו בעל הפרדס צריך לעקור כל האילנות מהפרדס.
אבל לענ"ד נראה, דבנדון דידן דמיירי בבעל תשובה, אפשר להקל, שאינו דומה לעבריין שנטע באיסור בשביעית שקנסוהו לעקור, כי בעל תשובה זה לא ידע כלל ענין שמיטה, כמו שלא ידע מכל המצוות, וחי כמו תינוק שנשבה לבין העכו"ם. – ולכן יש להקל שלא לקונסו [ואפילו באופן שידע מאיסור שביעית ג"כ מותר, וכדלהלן].
וכדמצינו בכמה מקומות שלא קנסו בעל תשובה, כמו דקיי"ל ברבית (יו"ד קסא, ז) דמי שרוב מחייתו מרבית, אם בא לעשות תשובה ולהחזיר הרבית, אין מקבלין ממנו "כדי לפתוח לו דרך תשובה, וכל המקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו".
וכן בגזילה קיי"ל (בחו"מ שסו, א) שהבא לעשות תשובה אין מקבלין ממנו, כדי שלא ימנע מלעשות תשובה. – והשבת גזילה הוא חיוב מן התורה (כשו"ע חו"מ שס, א), וגם השבת רבית בכלל השבת גזילה, כמו שכתב המנחת חינוך (מצוה תעז). ואעפי"כ תיקנו חכמים שלא להשיב, כדי לפתוח דרכי התשובה.
אם כן כל שכן בקנס חכמים לעקור מה שנטע בשביעית, אם המדובר בבעל תשובה, הרי זה ימנע ממנו דרכי התשובה, כי לא יוכל לעמוד בנסיון גדול כזה לעקור כל פרדסו, ויש לחוש שלא רק שלא ישמור עוד שמיטה, אלא ח"ו לגמרי יסור לסורו.
וסברא זו מהני להקל שלא לעקור את הפרדס גם באופן שידע שאסור לנטוע בשביעית, ואף על פי כן עבר ונטע.
נזקי ממון
סימן קסד - להעביר רשימה של תורמים ממוסדות אחד לשני
שאלה: אדם שיש לו רשימה מאנשים שתרמו לאיזה מוסדות, וכעת באים מוסדות אחרים ומבקשים לו הרשימה, האם מותר לו למסור להם את הרשימה.
תשובה: אם מזיק לנדיב פשוט דאסור, וכדאיתא בגמרא (ערכין טז.), כי אתא רב דימי אמר, מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם, קללה תחשב לו [אותה ברכה קללה היא לחבירו, רש"י], כגון דמיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר, למחר נפיק יתיב בשוקא ואמר, רחמנא ניברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי, ושמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה [ושמעין אינשי, אלמי שהוא עשיר ואזלי ואנסי ליה לממוניה, ל"א אנסי ליה, שמתאכסנין אצלו אורחין עד שמכלין ממונו, רש"י]. ועיין חפץ חיים (הל' לה"ר כלל ה סעיף ו), דגם בעניני צדקה יש לזכור את דברי הרמב"ם (פ"ז מהל' דעות ה"ה), דכל דבר שאם יתפרסם יוכל לגרום לחבירו היזק בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע. ועיין שו"ת שלמת חיים (סימן תתלט) אודות חידושו זה של החפץ חיים.
אמנם כל זה בהיזק ממש, אבל אם הפרסום אינו הפסד בשבילו ורק גורם שהעשיר ירבה בנתינת צדקה, פשיטא דשרי, וכאשר האריך בזה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן צה) דבגמרא משמע דרק כשאומר לאנשים ריקים אסור לגלות, וכדאיתא בשיטה מקובצת (ערכין שם) בשם התוס', והוא בתוס' (ב"מ כג: ד"ה באושפיזא), עיי"ש באריכות. - ובפרט, דהרבה פעמים ניחא להו שנכתב שמם ברשימות התורמים, והוא כבוד להם, דבכה"ג פשיטא דמותר, והכל לפי הענין.
סימן קסה - צילם בטעות מספר דפים על כמה צריך לשלם
שאלה: צילם בחנות ששה עותקים, ולא החזיר את המכונה למצב רגיל שמצלם פעם אחת, ובא אחר ובלא תשומת לב ניגש למכונה וצילם, ויצאו ששה דפים, האם צריך לשלם עליהם. - או שמא כיון שאינו צריך רק צילום אחד ונתכוין לצלם רק פעם אחד, אינו חייב על השאר, ועל הראשון לישא את ההפסדים, לפי שלא החזיר את המצב לקדמותו.
תשובה: הנה זה פשוט, דכשיש שילוט בחנות ליד המכונה שכל המצלם לבד ישא בכל היזק שיגרום, וגם נרשם על לוח המכונה מספר שמראה על כמות העותקים שידפיס, הראשון פטור מלשלם, דהיה לו להשני להסתכל מתחילה על כמה עותקים מכוון, וכדמצינו בש"ס דבמקום ד"איבעי לעיוני" אין מחייבים (ראה ב"ק כז:, לב. ב"מ מב: מכות ח. בכורות יג:), ולכן פשוט דהשני חייב לשלם דהיה צריך לראות שהלחצן מכוון לששה עותקים.
אלא שיש לעיין כמה צריך לשלם, דאם הניח המוכר שילוט מפורש דבאופן שמצלם לבד ישלם על כל תקלה, פשוט שצריך לשלם מחיר מלא שמשלמים על צילום. אבל אם אין הוראה מפורשת על המכונה שישא בכל ההוצאות, ומחייבים אנו אותו רק משום דאיבעי לעיוני לפני שצילם, יתכן שצריך לשלם רק כמזיק, דהיינו רק את תשלום ההפסדים, ולא כקונה ממש, כמו שכתב הסמ"ע (חו"מ סימן שסב סקכ"ב) שרצון התורה להקל על המזיק מדכתיב ובער בשדה אחר, שישומו לו את היזק השדה על ידי שדה אחר, עיי"ש. ולכן יפשרו ביניהם, שישלם את הוצאות הדפים והדיו, ולא מחיר מלא.
ומיהו יש להסתפק בזה, דהסמ"ע שם הביא (מסימן שצ"ד), דמיירי באופן שהזיקה הבהמה בית סאה, דאז שמין אותה בששים. וכן (בסימן שס"ב) מיירי כך, עיי"ש. והיינו דבאמת משלם "כל" מה שהזיק רק שמין ההיזק באופן שיקל על המזיק, דהיינו שאין שמין כמה משלמין על סאה אחת בלבד, רק שמין אותה בששים, כלומר כמה נמכר ששים בית סאה קודם שהזיקה, ובכמה נמכר לאחר הנזק, ופחת זה משלם בעל הבהמה. – אבל הכא אפשר שאם לא ישלם כקונה, נמצא שאינו משלם כל מה שהזיק, דהרי הפסיד להמוכר שאינו יכול למכור דפים אלו ולהשתמש בדיו של הצילום. והוי כמו המזיק כלים בחנות למכור דיל"ע כמה משלם, אם כמזיק כלים סתם, או כפי מה שהפסיד המוכר, ולפי זה היה צריך לשער בנידו"ד ג"כ בששים, דהיינו שידוע דכשמצלמים הרבה דפים המחיר זול יותר, וא"כ ישער כמה עולה ששה צילומים במחיר הזול, ואת זה ישלם *, ויל"ע בזה.
* בשאלה זו יש להאריך הרבה, ואציין רק שכבר דן בזה בספר ערך שי (חו"מ סימן שמ ד"ה חייב), והעלה דאף שהחנוני קונה בזול מפני שקונה הרבה בפעם אחת, מ"מ חייב המזיק לשלם כפי שנמכר בחנות. וכן משמע מגמרא (ב"מ צט:) בהא דגזל חביצא דתמרי ואית בה חמשין תמרי [פירש"י: תמרים המדובקים יחד קרי חביצא ואית בהן חמשין תמרי] אגב אהדדי מזדבן במ"ט [פירש"י: הלוקח יחד אינו נותן בהם אלא מ"ט פרוטות, כדי שיחזור וימכור אחת אחת וישכור פרוטה] חדא חדא בנו"ן, משלם מ"ט. מוכח דאם גזל תמר חד משלם פרוטה. ובספר חשוקי חמד להגר"י זילברשטיין שליט"א (עמ"ס ב"מ עמ' תכא) העיר חכ"א מדעת עצמו מגמרא זו, ודחאו, כי התם מיירי כשהזיק לסיטונאי, אלא שאותו סיטונאי יכול למכור בקמעונות לכל יחיד ויחיד, ויכול גם למכור לקמעונים, ודנה הגמרא כמה חייבים לשלם לו. אולם בעניננו בעלי המכולות לעולם לא משלמים את המחיר המלא בעד בקבוק יין, כי תמיד קונים בסיטונאות, ואצלם הנזק של בקבוק אחד מתחלק לאחד חלקי מאה, כי אנשים הללו קונים בזול בגלל הכמות הגדולה שהם רוכשים, ועל זה אין לנו ראיה מהגמרא הנ"ל, כי בעל התמרים, לא קנאם מסיטונאי אלא גידלם וקטפם מחצר ביתו, והמחיר הוא כפי שהוא נמכר, עיי"ש. ולמעשה העלה בספר חשוקי חמד (עמ"ס מגילה עמ' שסב), דזה פשוט שצריך לשלם שנאמר (ב"ק ה.) אדם מועד לעולם, אלא שיאמר לבעל המכולת כשתקנה שוב בקבוקי יין, קנה לי עוד אחד במחיר שאתה משלם, וקח לך את הבקבוק תמורת הבקבוק ששברתי. ואם המנהג שבעל המכולת מקבל החזרים מהמשווק, בהצגת הבקבוק השבור, פטור המזיק לשלם לבעל המכולת, עיי"ש באריכות משא ומתן נפלא. אך כל זה באופן שאכן אין לבעל המכולת הפסד מזה, כגון ששבר בקבוק יין רגיל שיש ממנו הרבה בחנות ולא הפסיד מזה. ואין הדברים אמורים באם נוצר מזה הפסד למוכר, וכמו דהוי עובדא באחד שלקח לבחור בביתו "בית מגילה מוכסף" ליתנו לחתן לכבוד פורים, ובערב פורים ממש החזירו לבעל החנות, ולא רצה לקבלו חזרה בטענה שמסוג זה הכל נמכר, ואילו היה מחזירו לפני כמה ימים היה יכול להרויח על זה כסף, אבל כעת כבר לא יצליח למכור, ובשנה הבאה כנראה יהיה כבר סוג אחר שיקנו, ונמצא שהפסיד את המוכר דמים ממש, ולא רק את שוויו שקנה מהמפעל. ואע"ג דעל הריוח הוא רק גורם שלא הרויח, וההיזק הוא רק הסכום ששילם למפעל. בכל זאת י"ל, דחשיב יותר היזק מסתם בקבוק שנשבר בחנות ומקבל את אותו הריוח מבקבוק אחר שיכול למכור כל הזמן, וא"כ אולי הוי יותר היזק, ויל"ע אתו"ד, ואכהמ"ל בזה.
וכל זה באופן האמור, אך יותר נראה דשאלה זו תלויה במציאות, דהיינו כיצד דרך האנשים להשתמש במכונת הצילום שבחנות, דיש חנויות שאין פרנסתם מהצילום, אלא שמחזיקים ברשותם גם מכונה, ובמקומות אלו עפ"י רוב מצלמים האנשים לבד, ובדרך כלל המכונה נשארת על מצב רגיל, כך שהנכנס לצלם ניגש ישר למכונה ולא מסתכל כלל על השינויים שנעשו בו, וליכא בזה הטענה דאיבעי לעיוני. גם רואים הרבה פעמים ילדים שבאים בשליחות הוריהם לצלם, דבכה"ג פשוט דכל המשנה את המכונה ממצבו הרגיל, חייב להחזירו לקדמותו. – ובכהאי גוונא מסתבר דהשני ודאי פטור, והנדון רק אם לחייב את הראשון.
ונראה דגם את הראשון אי אפשר לחייב, שהרי הוא רק גרמא בנזיקין שפטור (ב"ק ס.). וגם אם נאמר דמעשה הראשון נחשב כ"גרמי" ולא גרמא, ג"כ אי אפשר לחייבו מדיני אדם. דהלא דעת כמה ראשונים, דרק כשברי היזיקא חייב בגרמי, וז"ל הרמב"ן (בקונטרס דינא דגרמי שנדפס בסוף ב"ב): כלל גדול יהיה בידך, כל הגורם ומחמת גרמתו בא היזק שאי אפשר אלא באותו היזק ואינו תלוי בדעת אחרים, אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שהוא עתיד לבוא, כגון זה חייב ר"מ ונקרא בגמרא ברי היזיקא וכו', וכל דבר שאינו תלוי בדעת אחרים אלא על כרחנו יבא הנזק מחמת גרמתו של זה, ברי היזיקא חשבינן ליה, עכ"ל. ועיין גם בנימוקי יוסף (ב"ק כו:). - וא"כ כאן שאינו ברי היזיקא, לא עשה מעשה המחשיבו כגרמי, דאפשר שהשני יצטרך ג"כ ששה צילומים, או יכוון את המכונה למצב רגיל. ולכן מסתבר דבעל החנות ישא בהפסד.
סימן קסו - בעל רכב שהזיק עגלה בחניתו הפרטית אם חייב
שאלה: אדם שהניח עגלה של תינוק מאחורי מכונית שחנתה בחניה פרטית, וכשהנהג התחיל לנסוע לאחור נשברה העגלה, האם הנהג צריך לשלם על העגלה.
תשובה: בשו"ע (חו"מ שעח, ו) פסק: כל מקום שמזיק חייב לשלם, בין בר"ה בין ברשות הניזק, ואפילו ברשות המזיק אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו ל"ש בגופו ל"ש בממונו, חייב לשלם, דנהי שיש לו רשות להוציאו, אין לו רשות להזיקו, ודוקא במזיקו במזיד, אבל אם הזיקו בשוגג פטור בע"ה וכו'. - ובביאור הגר"א (סקי"ז) הביא שיטות רש"י והרמב"ם ודעימם בדין מזיק ברשותו, אם חייב כשיש לשניהם רשות לילך, או באופן שההיזק הוא במקום שאין לשניהם רשות לילך, ועוד כמה פרטים, עיי"ש.
עוד נפסק בשו"ע (שעט, ד): הרי שמילא חצר חבירו כדי יין ושמן, אפילו הכניס ברשות, הואיל ולא קבל עליו בעל החצר לשמור, הרי זה נכנס ויוצא כדרכו, וכל שישתבר מהכדים בכניסתו וביציאתו, הרי הוא פטור עליהם, ואם שברם בכוונה, אפילו הכניסם בעל הכדים שלא ברשות, הרי זה חייב.
ולכן בשאלה כזו קשה לחוות דעת בלי לדעת כל הפרטים במדויק, כיצד היה ההיזק בשוגג או במזיד, ואם הוא מקום שאין רשות להניזק להיכנס, או מקום שלפעמים נכנסים שם בני אדם, ואז אף בשוגג חייב, דאיבעי ליה לעיוני אם עומד תחתיו אדם או חפצים.
ועכ"פ אם מיירי שהעגלה הונחה שם בלא רשות, ובעל הרכב לא ידע שיש שם עגלה והזיק בשוגג הרי הוא פטור, וכנ"ל. אבל אם ראה שמכניסים לשם עגלה ולא שת לבו והמשיך בנסיעה והזיק, הרי זה פושע וחייב.
וכל זה כשהמכונית עמדה בחנייתו הפרטית, דבכהאי גוונא הוי שוגג כשלא ידע שהניחו שם עגלה, אבל באופן שמניחים שם דברים מידי פעם, וכל שכן כשמשמש לחצר משחקים אלא שהוא מעמיד שם את מכוניתו, פשיטא דחייב לראות לפני שנוסע אחרונית אם אין שם חפצים, ולא מיקרי שוגג בנסע בלי לבדוק. וכמבואר בגמרא (ב"ק לב:), הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור, ואם נכנס ברשות חייב. מאי חייב, חייב בד' דברים ופטור מגלות. ופירש"י "חייב בד' דברים אם לא מת, אלא הוזק, נותן לו צער וריפוי ושבת דהוי ליה פושע" עכ"ל, הרי שאם נכנס ברשות וגם העגלה נכנסה ברשות, חייב המזיק. וכך בעניננו חייב בעל הבית ונחשב שהזיק את העגלה במזיד.
ואם מצד חוקי המדינה חייב להסתכל אחרונית לפני שמתחיל לנסוע, הרי הוא בכלל מזיק ולא שוגג, ויש להסמיך לזה את הנאמר בגמרא (ב"מ לו:) תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
סימן קסז - להזיק ממון חבירו להצילו מן האיסור
שאלה: האם מותר להזיק ממון חבירו כדי להפרישו מאיסור.
תשובה: אם על ידי זה ימנע חבירו מהאיסור, מעיקר הדין מותר לעשות כן, עיין שו"ת שלמת חיים (סי' תשעה-תשעח) דמדברי הגמרא (ברכות כ.) יש לפשוט דמותר להזיק, אבל צריך לשלם, דמבואר שם דחסידי קדמאי כשלבשה אשה בגדים אדומים שהם פריצות, קרעו הבגדים אף שעלו ד' מאות זוז, עיי"ש. וכן הוכיח גם בספר פתחי חושן (הל' נזיקין פ"א סק"א) מגמרא (הנ"ל) וציין לשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ד ח"ב סימן קמז), שהרואה כלאים על חבירו צריך לעקרן (ברכות יט:, ורמב"ם כלאים י, כט). וכ"ה בספר דרך שיחה (ח"ב עמ' מא) שהורה החזו"א לשרוף ספרים פסולים שמוצא אצל חבירו בישיבה, ואינו צריך לשלם על זה.
אך למעשה ראוי שלא לנהוג כן בלא שאלת חכם ועצת זקנים, וכמו שכתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן שסח), אודות בעל תשובה הנמצא בבית אביו ויש שם טלויזיא, ונוהג הבן להזיק את המכשיר לעתים תכופות, כדי שלא יסתכלו בו בני המשפחה, ושואל האם מותר לו להזיק כן. ואחר דמייתי הראיה מגמרא (ברכות הנ"ל), הוסיף דלכאורה יש להוכיח גם מרחל שגנבה התרפים של אביה להפרישו מע"ז וכמבואר ברש"י (בראשית לא, יט).
ושוב כתב שכל פעולה צריך שאלת חכם, וגם רב אדא בר אהבה אמר "מתון מתון וכו'", ואפילו רחל אמנו שגנבה התרפים מאביה להפרישו מע"ז והעלימה מיעקב שהקפיד בדבר, ואמר "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" הרי שלא היתה דעתו מסכמת לזה, ולבסוף נענשה רחל על ידי זה שמתה, (ויתכן דרק משום גניבת התרפים הגיע כעסו של לבן עד שבקש לעקור הכל, ועל ידי זה נסתכן יעקב וכל זרעו אילולא שהקב"ה הזהירו ללבן, ולכן נענשה ע"ז, שהקב"ה דקדק עם הצדקנית רחל אמנו כחוט השערה, הרי שלפעמים אין הפעולה גורמת להרבות כבוד שמים אלא ח"ו להיפך, וכידוע כן הוא בהרבה מקרים).
ולפעמים לא הגיע עדיין הזמן להפרישו מטלויזיא, ופעולה שלא בזמנה עלולה לפעמים לקלקל, ולכל עת ולכל זמן, ובעצת חכמים ישכון אור ואין לזוז מדבריהם. וראוי לדבר ולהסביר להורים שהכלי הזה טלויזיא גורם צרות רבות, ואם נהנין בשעתו בדברי הבל, סופו שמושך המשפחה כולה לבאר שחת, ואין לך עון ומשחית כמוהו, אבל לענין לקלקלו ולהשחיתו אף אם משלם, ראוי לשאול מקודם שאלת חכם, והנוהג על פי חכמים זוכה להצלחה תמיד, אתו"ד בעל תשובות והנהגות.
וידוע מש"כ בשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן קכא) דטובה לגוי להפרישו מאיסור ע"ז, ואף למ"ד גזל גוי אסור, מ"מ ע"ז שלו פשיטא שאין בו דין גזל, ומייתי ראיה מרחל גנבה את התרפים כדי להפרישו מע"ז. – והעיר בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן עב) על דבריו, דלא שייך כלל היתר להפרישו מע"ז בגוי שמוחזק לעבוד ע"ז, וכי משום שהוא אובד אחד מצלמיו או גוזלין אותו ממנו, הכי משום זה ימנע עצמו לעבוד עוד לאיזה צלם אחר שיש לו או שיקנה לו, א"כ מה שייך להפרישו מע"ז. וא"כ ההיפך פשיטא לי, דכיון דגוי אינו מצווה רק שלא לעבוד ע"ז, אבל על איסור הנאה של ע"ז אינו מצווה, וכן כתב בפשיטות במנחת חינוך (מצוה תכח), א"כ בודאי שייך איסור גזל למ"ד אסור, כיון דלדידיה שוה לו כסף. והאי ותגנוב את התרפים דרחל שהביא האבני נזר, נראה דאיירי באופן שע"י גניבת התרפים חדלה הע"ז מביתו, דתרפים היו מין ע"ז מיוחדת שאולי בטלה בגנבתן, עיין בפרקי דרבי אליעזר שהובא בבעלי התוס' שם. ועוד אולי רחל עשתה מדעת עצמה, ואילו שאלה ביעקב אבינו לא היה מורה לה היתר, עכתו"ד.
ומדבריו למדנו גם כן, שאין לאדם להחליט בעצמו על היזק ממון חבירו כדי להפרישו מאיסור, בלא עצת חכמים, וכנ"ל דיתכן אילו שאלה רחל את יעקב אבינו, לא היה מורה לה היתר לגנוב את התרפים.
סימן קסח - עוברים ושבים אם יכולים לטעום באולם שמחות
שאלה: עוברים ושבים האם מותר להם ליכנס לאולם שמחות לטעום מהכיבוד קל שמכינים שם לקהל המוזמנים.
תשובה: נשאל בשו"ת שלמת חיים (סימן תשעב): "מי שצריך ליטול ידיו, אם מותר לו ליקח מים מביהכ"נ שהוא אינו מתפלל שם ואינו לומד שם, רק במקרה עבר דרך הביהמ"ד ונכנס שם ונוטל ידיו, אחרי דבזה עושה היזק ממש לשמש שיצטרך להביא עוד מים, או אפשר אח"כ יחסר מים להמתפללים ולומדים שם. והגם דעל מעט מים מסתמא אין קפידא כ"כ, אבל לפעמים שעוברים דרך הביהכ"נ הרבה אנשים שצריכים ליטול ידיהם, ובאופן כזה בודאי שיש היזק וקפידא.
והנה, בשו"ע (או"ח קנג, ז) מצינו, דביהכ"נ של כרכים אינו נמכר אפילו אם יסכימו כל בני העיר, משום שמא יש אחד בסוף העולם שאינו מסכים, נמצא דהביהכ"נ וכליו שייכים לכל העולם, א"כ אפשר גם לענין המים שבביהכ"נ שייך לכל מי שצריך ליטול ידיו, ואולי כששוכרין להשמש אדעתא דהכי נשכר. - ואפשר יש לחלק, דהתם אמרינן שמא אחד בסוף העולם יבוא לכאן להתפלל, והוא אינו מסכים על המכירה, משא"כ הכא המים שמביאים לביהכ"נ, הוא רק הכנה כדי שיוכלו להתפלל וללמוד שם, אבל זה שאינו לומד שם וכדומה, מה שייכות יש לו עם המים, ואולי צריך ליכנס לביהכ"נ ללמוד שם קצת. והשיב הגרי"ח: "צריך לישאל להגבאי אם יתן רשות". [ועיין חשוקי חמד (עמ"ס שבת עמ' צא), האם מותר להיכנס לבית מלון להתפנות, כשמסתבר שהבעלים מתנגדים].
ומהוראתו לענין בית הכנסת שהיא של רבים, ויש לכל אחד חלק בו, ואעפי"כ צריך לבקש רשות מהגבאי, יש ללמוד במכל שכן בשאלתו שנוגע לכספי יחיד, דאין להם לטעום בלא רשות בעלי השמחה, דודאי טעימת עוברים ושבים יכול להזיק לבעלי השמחה, ומקפידין על זה.
ויש להסמיך לזה מה דמבואר במדרש (ראה ילקוט מעם לועז פ' וירא) דעון סדום היה, שאם בא אדם מכפר אחד ומביא בצלים או תאנים למכור, היו מקיפין אותו בני סדום, וכל אחד היה לוקח אחד לטעום או לרפואה, וכך היו הורסין אותו בלי שיוכל לפצות פה, כל אחד היה אומר, רק בצל אחד לקחתי דבר שאין לו ערך. והוא מדברי הגמרא (סנהדרין קט:) וברש"י (ד"ה אומר לו לנגזל), מה חסרתי ממך, לא לקחתי ממך אלא שום אחד, ונמצא קרח מכאן ומכאן, עיי"ש.
ואע"פ שאינו דומה לגמרי, דשאני התם שהיה מביא למכור וגנבו אותו והוי הפסד גדול, משא"כ בעל שמחה שמלכתחילה מניח כיבוד כדי שיטעמו בני אדם וממילא יגמר הכיבוד, ולא יקח כלום לביתו, וגם לא נעשה להרויח בו. - מ"מ פשוט שאין דעתו נוחה בזה, ואין רצונו רק שהמוזמנים יטעמו, ובפרט שאם כל אחד העובר ברחוב יכנס ויטעום רק קצת משקה וכדו', ישאר בעל השמחה לבסוף קרח ולא יהיה לו מה לכבד, והרי זה כעין חטאת סדום שכל אחד טען לא חסרתי מאומה, ולבסוף יצא מופסד לגמרי.
ומלבד זאת יש להוסיף גם, שיש כאן חשש דנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו שעובר בחמשה קולות, ואם אינו מן המוזמנים, אין החתן והמחותנים שמחים בו, ונמצא עובר בחמשה קולות. ולכן ודאי שאין ראוי, ואפשר שגם אסור לעשות כן.
סוף הספר