אבן העזר
יום החופה
סימן קמח - תענית ההורים ביום החופה
שאלה: הורים שנוהגים להתענות ביום נישואי יו"ח, האם מתענים כל יום החופה, ואפילו אם נתקיימה החופה בעוד יום משלימים התענית עד הלילה. או מתענים רק עד אחר החופה. - וכמו כן באם החופה בלילה, אם צריכים להתענות עד אחר החופה.
תשובה: הנה מנהג זה קדום מאד ומוזכר כבר בדרכי משה (או"ח סימן תקפ) וזה לשונו: ומצאתי כתוב בליקוטי מהר"ש (סימן קפ), כשנשא אשתו הרבנית בחנוכה לא התענה באותו היום של חתונתו, ובנו היה לו חופה בראש חודש ניסן וצוהו להתענות, משום דראש חודש ניסן הוא אחד מן הימים שדרכם של בני אדם להתענות בהן עכ"ל. ובגליון מצאתי כתוב, אבל שמעתי שבנו של מהר"ש היה לו חופה בחנוכה בראש חודש טבת וצוהו להתענות, ואמר שאילו לא היה ראש חודש וחנוכה, גם הוא היה מתענה, כי כן היה דרכו להתענות בחתונות בניו, עכ"ל. ובמנהגים החדשים כתוב בשם גליון, דבחנוכה אין להתענות ובניסן יש להתענות, עכ"ל הדרכי משה.
ושמעינן מינה שהיה מנהג קדום להתענות ביום חופת הצאצאים. וכ"כ בספר כלילת חתנים (סימן ג אות ג) שכן ראה מאנשי מעשה, ובשלחן העזר (ח"ב דף יז:) כתב, וכן שמעתי מהרבה אבות שנוהגין כן, וכ"כ בדרכי חיים ושלום (אות תתרנ) שהגה"ק בעל מנחת אלעזר זי"ע התענה ביום כלולת בתו, עיי"ש.
אלא שלא כתב מפני מה נהגו גם ההורים להתענות, ולבאר זאת מן הראוי להקדים בהטעמים שנאמרו על תענית החתן והכלה: - א. מפני שביום זה מוחלים עוונותיהם, ונחשב להם כיום הכיפורים, על כן נהגו להתענות, וכן כתבו המטה משה (הלכות הכנסת כלה אות ב) ובית שמואל (אבהע"ז סימן סא סק"ו) בשם שו"ת מהר"ם מינץ (סימן קט). – ב. בשו"ת מהר"ם מינץ (שם) ביאר הטעם, שחששו שמא ישתכרו, ובשעת הקידושין לא תהא דעתם מיושבת, וייחשבו קידושי טעות, והביאו הבית שמואל (שם). – ג. בתשב"ץ (קטן אות תסה) כתב, שהרי מנהגי חתן וכלה למדים ממתן תורה, וכמו שבני ישראל ביום מתן תורה שנחשב יום כלולותיהם התענו, כך מתענין החתן וכלה ביום חופתן. – ד. בשו"ת מהר"י ברונא (סימן צג) ביאר עפ"י דברי הגמרא (שבת קל.), ליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא, ועל כן מכיון שביום החופה עלולה להתעורר מריבה, מתענין כדי לבטל הגזירה שנגזר לבוא לידי ריב בעת החתונה. והביא את דבריו השדה חמד (אסיפ"ד, מערכת חתן וכלה, אות ד). – ה. טעם נוסף כותב בשו"ת מהר"י ברונא שהרי החתן דומה למלך, ומלך נדון בכל יום, ועל כן יום זה להם כיום דין להתענות ולשוב בתשובה. – ו. ברוקח (סימן שנג) ביאר הטעם, שהרי דרך חסידים הראשונים היה להתענות על מצוה חביבה כלולב ושאר דברים, כך גם מתענין קודם החופה. והביא את דבריו בספר מטה משה (שם).
ונפק"מ רבתי איכא בין הטעמים באופן שהחופה נערכת ביום, אם צריכים להשלים התענית אחר החופה, דאי ננקוט כהטעם שמתענין כדי שלא ישתכרו, או שהיא כמו מתן תורה, שהתענו בני ישראל קודם מתן תורה, או מטעם דלית כתובה דלא רמי בה תיגרא, וכן להטעם שנהגו להתענות על מצוה חביבה, א"כ אחר החופה אין צורך להתענות יותר. - משא"כ להטעם שעיקר התענית משום שיום זה כיוהכ"פ בו מוחלין להם על עונותיהם, יתכן שאף אחר החופה צריכים להשלים התענית. וכן להטעם שהחתן דומה למלך, ג"כ י"ל שצריך להתענות אחר החופה, דעדיין נקרא מלך "ויום דין" דיליה הוא, ועיין אריכות בזה בשדה חמד (שם).
עוד נפק"מ בין הטעמים יש לומר, באופן שהחופה נערכת בלילה, דאי ננקוט כהטעם הפשוט שהתענית הוא משום שיום מחילת עוונות הוא, א"כ הרי סגי במה שהתענו כבר כל היום ואינן צריכין להתענות בדוקא עד אחר החופה. – [אלא שיש לעיין בזה, דלכאורה לטעם זה היו צריכים להתענות רק מתחילת הלילה, דרק אז נקרא יום החופה, וקודם לכן אין זה כלום. וכן יל"ע גם להטעם דהוא כיום מתן תורה, או משום שחתן דומה למלך, אם היום שלפני החופה חשוב יום החופה, או דוקא הלילה שבו עושים החופה. וכן יל"ע אם צריכים להתענות עד אחר החופה, כיון דעדיין לא נעשה חופה ושייך מנהגי מתן תורה, וגם עדיין חשיב מלך (ובפרט שי"ל דאדרבה רק בלילה שייך דברים אלו). – או דילמא, דיום החופה הוא דוקא ביום שלפניו, וא"כ אין הטעמים הללו אמורים רק ביום, וא"צ להתענות עד לאחר החופה, וצ"ע].
ולעומת זאת, להצד דהתענית באה כדי שלא ישתכרו, צריכים להתענות עד אחר החופה. וכמו כן להטעם שהתענית כדרך חסידים הראשונים שהתענו קודם מצוה חביבה, או כמו קודם מתן תורה. וכן להטעם דמתענין משום דליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא, יש להתענות עד אחר החופה.
ואכן מצאנו שכבר נחלקו בזה רבותינו הפוסקים, דעת החכמת אדם (כלל קטו, ב) הביא את דבריו בפתחי תשובה (אבעה"ז סימן סא סק"ט), שאינם צריכים להמתין עד אחר החופה, כי אפשר לסמוך על הסוברים שטעם התענית הוא משום מחילת העוונות, ולכן סגי במה שהתענו כבר כל היום, ועל כן אינם צריכים להמתין עד אחר החופה אלא עד צאת הכוכבים. וכ"כ בקיצור שלחן ערוך (סימן קמו, א). ועיין לקוטי מהרי"ח (סדר נישואין) שכן הורה גם הגה"ק משינאווא זי"ע.
לעומת זאת בספר נתיבות השלום (נתיב יט) הובא בשולחן העזר (ח"ב דף טז.) כתב, דראוי להתענות עד אחר החופה, דכיון שבסידור דרך החיים החמיר שצריכים להתענות עד אחר החופה, לפי שיש לחשוש שטעם התענית הוא כדי שלא ישתכרו קודם הקידושין, לכן אין להקל במקום שאין צורך, עיי"ש. וכ"ה בערוך השלחן (אבהע"ז סימן סא, כא).
ומכל הטעמים שנאמרו על תענית החתן והכלה, הטעם היחידי שמסתבר לומר דלכך מתענים ההורים, הוא מצד הטעם דליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא, שהרי שאר הטעמים נוגעים רק להחתן וכלה כהטעם של מתן תורה ושנדון בכל יום וכו', ואף שהיה מקום לומר דגם הטעם דמחילת עונות שייך בהורים, עפ"י המבואר בספה"ק דגל מחנה אפרים (פ' בא ד"ה או יאמר) דגם להנלוים להחתן מוחלין עונותיהן, מ"מ לא מסתבר לומר דמצד טעם זה מתענים, דא"כ כל הנלוים היו צריכין להתענות, ולא שמענו כן מעולם.
ואם כדברינו דהטעם הוא על פי הנאמר בגמרא דליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא, אזי אם החופה נערכת בלילה צריכים ההורים להשלים התענית, דעדיין לא עשו החופה, וא"כ יש להם להתענות עד החופה, לטעם זה.
שוב התבוננתי דיתכן לומר גם איפכא, דדוקא לכן אין לההורים להתענות, שאם יתענו ההורים יש לחוש שמחמת חולשה יבואו לידי תיגרא, ומצאתי שכבר קדמני בזה בשו"ת דברי יציב (אבעה"ז סימן עד אות ה) וזה לשונו: בדרכי משה (או"ח סימן תקפ) הביא מגליון שמהר"ש היה דרכו להתענות בחתונת בניו עיי"ש. ואולי מה שלא נהגו כן הוא, משום דליכא כתובה דלא רמי בה תגרא עיין תוס' ריש כתובות בד"ה ליום הרביעי, וכיון שהמנהג שהאב הוא המסדר עניני הנדוניא וכיוצא בזה, וכשיתענה ביום החופה יהיה לו לב רגז, וכמ"ש בגמרא (ב"ב יב:) קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, עיי"ש, ועיין בסדר הגט לה"ר מיכל (סקי"ד), ויש לחוש שתתרבה ח"ו התגרה, ולזה נמנעו מזה, עכ"ל.
אלא שמצאנו טעם אחר לתענית ההורים, והוא כדי שלא יהיה שמחה שלימה בשעת החופה, וכך כותב רבינו אפרים מבונא (סדר אירוסין ונשואין לרבותינו הראשונים סימן ו): נראה לי שמטעם זה נהגו החתן והכלה וקרוביהן להתענות ביום החופה, כדי שלא יהא שמחה שלימה [בשעת] חופתו. ואלמן שנשא אלמנה אין נוהגין להתענות שאין שמחתם שלימה כל כך, עכ"ל. – הרי הדגיש דגם הקרובים מתענים, כדי שלא יהיה שמחה שלימה, ובפשטות כוונתו על ההורים.
אולם, אפילו לדבריו לא מסתבר שצריכים ההורים להשלים את התענית, שאם לגבי החתן צידדו הפוסקים שאינו צריך להמתין עד אחר החופה, ולא חששו להטעמים דלית כתובה דלא רמי בה תיגרא, או שלא יהא שמחה שלימה, ורק מחשש שמא ישתכר בעת הקידושין כתב הערוך השלחן (הנ"ל) שראוי להמתין עד אחר החופה, א"כ כל שכן שאין ההורים צריכים להמתין, דלגבייהו לא שייך הטעם דשמא ישתכר, ולהטעמים האחרים לא חששו הפוסקים.
ולכן נראה להקל בזה שאין ההורים צריכים להמתין עד אחר החופה. – וה"ה נמי באופן שהחופה התקיימה קודם השקיעה, שא"צ להשלים התענית עד הלילה, דהרי אצל ההורים איכא רק הטעם דתיגרא, וכשהוא לאחר החופה, תו לא שייך האי טעמא.
סימן קמט - הורים שנהגו להתענות ביום חופת צאצאיהם אם צריכים התרת נדרים
שאלה: עובדא הוי באחד שעמד להשיא את בתו השלישית ולא היה בידו להתענות מחמת חולשה שלא הרגיש בטוב, האם צריך התרת נדרים מאחר שעד כה נהג להתענות בנישואי צאצאיו, ובדעתו היה לנהוג כן בכל נישואי בניו ובנותיו.
תשובה: פסק המחבר (יו"ד סימן ריד, א): מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה, ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז, ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה וכו', וכתב הרמ"א: "והמנהג כסברא הראשונה" [דלא כיש מי שאומר שמביא המחבר, הסובר דאין להם התרה לעולם].
ולכאורה צ"ע, שכאן הסכים הרמ"א לדברי המחבר שצריך התרה, ולעומת זאת פסק הרמ"א (או"ח סימן תקסח, ב): תענית שני וחמישי ושני שנוהגים להתענות אחר פסח וסוכות או אפילו בעשרת ימי תשובה ואירע ברית מילה, מצוה לאכול ואין צריך התרה, כי לא נהגו להתענות בכהאי גונא. – ומבואר, דבמקום שקיבל על עצמו תענית שאין העולם מתענין בו, באופן שיש מילה וכדומה אינו צריך התרה דלא נדר אדעתא דהכי. וא"כ אמאי פסק דמי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה צריך התרה, נימא דלא נהגו להתענות כשאינו בריא.
וכבר נתקשו בזה הפוסקים, ועיין בש"ך (יו"ד שם סק"ב) שתירץ, וז"ל: ולאו קושיא היא, דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול, אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה דכשאירע ברית מילה יאכל, אבל הכא לא אסיק אדעתיה דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה, עיי"ש. – ומבואר מדבריו, דבמקום חולי לא שייך האי טעמא דלא אסיק אדעתיה, ועל כן צריך התרה.
אמנם בדגול מרבבה (יו"ד שם) חולק על הש"ך, וזה לשונו: דבריו דחוקים, ולענ"ד נראה דגבי ברית מילה אינו חוזר בו ממנהגו לגמרי, אלא שעתה בסעודת מצוה אוכל ולעתיד שוב חוזר למנהגו, וה"ה אם אירע לו איזה מיחוש ורצה לאכול היום ולעתיד שוב חוזר למנהגו, ג"כ אינו צריך התרה. אבל המחבר כאן מיירי, שאינו בריא ורוצה לחזור לגמרי ושלא לשוב למנהגו לעולם, לכך צריך התרה, ובזה דברי המג"א בסימן תקפ"א סקי"ב נכונים, עכ"ל. – וכוונתו למה שכתב המג"א "שיש להקל בתעניות אלו (ר"ל בתענית של ערב ר"ה) במקום שיש מקצת חולי, וא"צ התרה, אם לא מי שמתענה יותר ממה שנהגו הציבור".
ונמצא דנחלקו הפוסקים האם ביטול מנהג מחמת מקצת חולי נכנס ג"כ לגדר אדעתא דהכי לא נדר, או דלמא בכה"ג לא שייך הסברא דאדעתא דהכי, היות ולא אסיק אדעתיה שיבוא עליו חולי. – דלדעת המג"א (תקפא סקי"ב) גם בזה שייך הסברא דאדעתא דהכי נהוג שבמקום מקצת חולי אין מחמירין ואין צריך התרה. וכן דעת הדגול מרבבה (אלא שהוסיף דזהו במקום שדעתו לחזור למנהגו דוקא). ולדעת הש"ך (יו"ד סימן ריד סק"ב), בחולי לא שייך האי טעמא וצריך התרה (ואף שלא כתב כן לענין מקצת חולי, מ"מ מדלא מחלק בכך משמע דלא ס"ל חילוק זה, ולעולם צריך התרה).
ולמעשה כתב המשנ"ב (תקפא, יט): כתב המ"א, במקום שיש מקצת חולי יש להקל בכל אלו התעניתים, וא"צ התרה אם לא מי שמתענה יותר ממה שנהגו הצבור, והש"ך ביו"ד סימן רי"ד כתב, דמחמת שאינו בריא לעולם צריך התרה. ובשעה"צ (סקל"ג) כתב: ואפשר דאם אינו מוצא מי שיתירנו, יש להקל במקום הדחק, כי הא"ר ודה"ח העתיקו דברי המ"א, וגם הדגול מרבבה ביו"ד סימן רי"ד מקיים דברי המ"א, עכ"ל.
והיינו שנוקט דלכתחילה צריך התרה, ורק בשעת הדחק יש לסמוך על המג"א. ולפי זה בנדון דידן צריך מלכתחילה התרה, היות וביטול התענית נובע רק מצד חולי שבזה לא נאמר האי כללא דלא אסיק אדעתיה, ורק במקום שאין ביכלתו להתיר נדרו יש לסמוך על המג"א.
אלא שלאחר העיון מצאתי בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ז סימן נ), שנשאל באחד שנהג בפרישות שלא יעברו ג' ימים בלי טבילת מקוה, וכעת אי אפשר להחם המקוה ולילך במקוה קרה יש חשש סכנה, על כן נסתפק אי צריך התרה. וציין השואל לדברי הש"ך (הנ"ל) שחילק בין מי שנהג להתענות בה"ב או בעשרת ימי תשובה ואירע ברית מילה דא"צ התרה, דהתם כל המתענה אדעתא דהכי מתענה שכשיארע ברית מילה יאכל מחמת המצוה, והוי כאילו התנה כך, אבל אם מחמת שאירע לו חולי אי אפשר להתענות זה לא אסיק אדעתיה בשעת נדר וצריך התרה. והביא דברי הדגול מרבבה שאם רק במקרה לא יקיים הנדר ואחר זמן יחזור לקיים נדרו א"צ התרה. וא"כ לשיטת הדגול מרבבה א"צ התרה, היות דאחר שיעבור הזעם שוב ינהוג במנהג הקדום.
ועיין שם שצידד המהר"ש, דהש"ך דס"ל שצריך התרה יתכן דסבר כן דוקא באופן שנוהג להתענות יותר מהמנהג, אבל אם אינו מתענה יותר מהמנהג, שפיר גם לשיטתו אינו צריך התרה. ולפי זה כתב, דגם להש"ך יתכן שאינו צריך התרה מאחר שלא נהג את עצמו רק כפי מנהג יראי ה' ולא יותר מכך, א"כ בסתמא לא היתה כוונתו לנהוג חומרא זו במקום קצת סכנה, עיי"ש באריכות. – ולפי זה דעת הש"ך כהמג"א, דאם אינו מתענה יותר משאר הציבור א"צ התרה, [אלא שהמג"א כתב בהדיא במקום מקצת חולי, והש"ך מיירי בחולי].
ועכ"פ מצינו מדבריו שסמך על המג"א בשופי ודלא כהמשנ"ב, ועל כן נראה דבנדון דידון יש להקל שאינו צריך התרה, כדעת המג"א המיקל בתעניות במקצת חולי, ובפרט דאפילו הש"ך יתכן דמודה בזה.
שוב ראיתי במטה אפרים (תקפא, לח) שכתב: ובמקום שיש קצת חולי אין צריך להתענות, אף שכבר התענה ערב ראש השנה כמה פעמים אין צריך התרה, שאין זה דומה לנדר, כיון שלא התענה רק מצד מנהג הציבור, אם כן על דרך המנהג קיבל עליו מתחילה. וכך כותב גם בערוך השלחן (תקפא, יא) וזה לשונו: ודע שיש להקל בתעניתים אלו במקום מקצת חולי וא"צ התרה [מג"א סקי"ב], דסתמא דמנהגא הכי הוא דכשיהא מקצת חולי לא יתענה, עכ"ל. הרי שסמכו להלכה לכתחילה על דברי המג"א אף שלא בשעת הדחק, ולא הזכירו כלל את דברי הש"ך.
ואם כן ה"ה בנידו"ד שאין זה רק מנהג בעלמא ואדעתא דמנהגא קיבל עליה, וגם אינו מתענה יותר משאר ציבור, שפיר יש לסמוך בשופי על דברי המג"א שאינו צריך התרה. ויש לצרף גם דברי הדגול מרבבה שכשדעתו לחזור למנהגו א"צ התרה, וכאן הרי דעתו לחזור בשאר צאצאיו על מנהג זה. – הצעתי הדברים לפני מו"ר מרן בעל שבט הלוי שליט"א והסכים לדברינו שאינו צריך התרת נדרים.
סימן קנ - חתן ביום חופתו א"צ לקרוע בגדיו בכותל
שאלה: בספר הלכות קריעה בסוף קונטרס משוש כל הארץ כתב, דחתן וכלה ביום חופתם לפני החופה חייבים לקרוע ולאחר החופה פטורים כל שבעת ימי המשתה, מה דעת כת"ר על זה.
תשובה: הנה אין תחת ידי קונטרס זה לעיין בנימוקו, אבל לכאורה יש לצדד דהנוהגין שלא לקרוע בימים שאין אומרים תחנון, גם ביום החופה אינם צריכים לקרוע. ואם כי אין לזה מקור בדברי הפוסקים מ"מ למעשה נוהגין כן, עיין בספר הליכות שלמה [עניני תפלה (פרק טז הערה 17)], שפעם נשאל הגרשז"א ע"י האדמו"ר בעל "בית ישראל" מגור ז"ל על דבר המנהג שאין קורעין ביום שאין אומרים בו תחנון, והשיב שאין לכך מקור בדברי הפוסקים, אבל כך נהגו. והגרשז"א לא הורה בזה להדיא לא להקל ולא להחמיר, עיי"ש.
וידועה מחלוקת הפוסקים בדבר אמירת תחנון ביום החופה, יש מצדדים שאין אומרים תחנון ביום החופה ויש חולקים, ולמעשה הכרעת הרמ"א (בשו"ע סימן קלא סעיף ד), כנסת הגדולה ולבוש (שם), שו"ע הרב (סעיף ה), פמ"ג (משבצ"ז סק"י), משנ"ב (סקכ"א) בשם שולחן שלמה, ערוך השולחן (סעיף טז), שאין אומרים תחנון ביום החופה. – ועיין שערי תשובה (סק"ה) שהרדב"ז הסכים לדעת הפר"ח שהובא בבאר היטב (סקי"ד) שאומרים תחנון, וכ"כ המשנ"ב בשם דרך החיים.
ועיין שו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן יח – ח"ט סימן עדר אות ה) שהכריע, דכאשר החופה ביום אין אומרים, אבל אם הוא בלילה אומרים עיי"ש, ואין כאן המקום להאריך במחלוקת זו.
וטעם המנהג שלא לומר תחנון מבואר בתרומת הדשן (ח"ב סימן פ), וזה לשונו: הואיל ובאותו יום נכנס לחופה כולי יומא חדא מלתא היא ומועד דיליה הוא, וראיה מע"פ דא"א למנצח משום שחיטת פסחים, אע"ג דאין פסחים אלא לאחר חצות, ע"כ. – אלא שדחה את ראייתו בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן קעט), דשאני התם שהיא מצוה המוטלת על כל ישראל וכולם שמחים בשמחת הפסח, ומן הבוקר הם עסוקים בפסח שיהיה מוכן להם לבין הערבים. ולכן מסיק דאין לפטור מטעם זה את כל הקהל מלומר תחנון, אבל לגבי החתן שפיר אפשר ללמוד מראייתו שפטור מנפילת אפים ותחנונים, עיי"ש.
ומבואר דאפילו המצדדים לומר שאומרים תחנון ביום החופה, זהו דוקא לשאר הציבור, אבל החתן עצמו אינו צריך לומר תחנון מטעם דמועד דיליה הוא, וא"כ לכאורה לפי המנהג שאין קורעין בימים שאין אומרים בהם תחנון, אין החתן צריך לקרוע גם ביום חופתו. ונתעוררתי לכך מהמובא בקובץ מבקשי תורה (חופה ונשואין ח"ג עמוד שעז), שהורה הגרש"ז אויערבאך ז"ל דחתן בשבעת ימי המשתה ההולך לכותל אין צריך לקרוע, דלא גרע מימים שאין אומרים תחנון דנהגו שלא לקרוע, עיי"ש. ואם משום זה לא גרע יום החופה.
וכתבתי זה רק להעיר ולא לדינא, דכל מה שאין קורעין בימים שאין אומרים תחנון הוא רק ממנהג שאין לו מקור, ואולי יש לומר בזה הבו דלא לוסיף עלה, ולכן לדינא עדיין יל"ע.
אבל עכ"פ כשבאו כשהם לבושים בבגדי שבת, נראה שאינם צריכים לקרוע, וכדנוהגים בערב שבת שלא לקרוע בגדי שבת, עיין שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן נב) בדבר קריעה כשרואה מקום המקדש בזמננו שעדיין הוא בחורבנו, אינו יודע שום מקור שבעש"ק אפילו אחר חצות לא יקרע, ולכאורה צריכים לקרוע, אם לא כשכבר לבש בגדי שבת ולא יהיו לו בגדים אחרים ללובשם לכבוד שבת, דאז ודאי כבוד שבת וכבוד הבריות עדיפי למונעו מלקרוע. ואם יש מנהג קבוע ברור, אזי אין לשנות אף שלא ידוע טעם בזה, עכ"ד.
ולפי זה ה"ה בחתן וכלה, כשבאו בבגדי החתונה, ואם יקרעו לא יהיה להם בגדים אחרים, הן אמת דטעם דכבוד שבת ליכא, אבל הטעם דכבוד הבריות איכא, ומטעם זה אינם צריכים לקרוע.
סימן קנא - גדרי השמירה לחתן וכלה
שאלה: בגדרי השמירה בימי השבע ברכות, האם חתן אסור לצאת יחידי לתפלה כאשר אין לו מי שילווהו, והאם גם בבית לא ישאר יחידי, וכמו כן האם גם הכלה אסורה לצאת יחידית.
תשובה:
א. מקור וטעם האיסור לצאת יחידי לשוק
בשו"ע (אבעה"ז סד, א): הנושא בתולה צריך לשמוח עמה ז' ימים, שלא יעשה מלאכה ולא ישא ויתן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח עמה, בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמון. והוסיף הרמ"א: וחתן אסור בעשיית מלאכה, ואסור לצאת יחידי בשוק (ר"ן פ"ק דכתובות ובפרקי ר"א).
ולכאורה יש לדייק מלשון הרמ"א, דהאיסור לצאת יחידי לשוק הוא רק על החתן ולא על הכלה, שאילו נאמר האיסור גם על הכלה, היה לו להדגיש שגם הכלה אסורה לצאת יחידי. ויש לעיין האם נקטינן כדיוק זה להלכה למעשה, וכדי לפשוט שאלה זו עלינו לברר תחילה, מהו טעם האיסור לצאת יחידי לשוק.
מקור דברי הרמ"א לאסור להחתן לצאת יחידי לשוק הוא מפרקי דרבי אליעזר, כמו שציין המציין ברמ"א. – אולם בפרקי דר"א שלפנינו לא נזכר איסור זה, שכתב (בפרק טז) וז"ל: החתן דומה למלך, מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד כל שבעת ימי המשתה. מה המלך הכל מקלסין אותו, כך החתן הכל מקלסין אותו כל שבעת ימי המשתה. מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך החתן פניו מאירות כאור החמה, שנאמר (תהלים יט, ו) והוא כחתן יוצא מחופתו וגו'.
אלא שברמב"ן (כתובות ה. ד"ה ומאי דאמרינן) מצאנו גירסא אחרת, וזה לשונו: ואמרו שנמצא באגדה, שהוא דומה למלך שאינו יוצא מפתח פלטרין וכן נהגו, אבל בפרקי ר' אליעזר ראיתי, החתן דומה למלך, מה המלך שמחה ומשתה לפניו, כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז' ימי המשתה, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו כו' בפרק י"ו, עכ"ל. – ולפי גירסא זו של הרמב"ן אכן נזכר בפרקי ר"א איסור זה.
כגירסת הרמב"ן נמצא גם בר"ן (כתובות ב. מדפי הרי"ף), וזה לשונו: והכי איתא בפרקי רבי אליעזר בפרק ט"ז, החתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו, אף חתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה מלך אינו עושה מלאכה, אף חתן אינו עושה מלאכה, ובאגדה אמרו, החתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה, אף חתן אינו עושה מלאכה, עכ"ל. והעתיק את לשונו הב"י (אבהע"ז סימן סד). וכבר העירו בפירוש הרד"ל ובפירוש בית הגדול על פרקי רבי אליעזר מלשון הר"ן, ולכן כתבו דחסר תיבות וצריך לומר, ומה המלך אינו יוצא לשוק וכו', עיי"ש.
כלשון זה כתב גם בספר תניא רבתי [לאחד הראשונים בן דורו של מהר"ם מרוטנבורג (הלכות אירוסין ונישואין סימן צ)], וזה לשונו: אגדה, החתן דומה למלך. מה מלך אינו יוצא מפתח ביתו אף חתן אינו יוצא מפתח ביתו. מה מלך הכל מקלסין אותו אף חתן הכל מקלסין אותו. מה מלך לובש בגדי כבוד אף חתן לובש בגדי כבוד. מה מלך משתה ושמחה לפניו אף חתן משתה ושמחה לפניו כל שבעת ימי המשתה.
ב. האם איסור היציאה הוא גם כאשר מלווים אותו
אלא שמדברי הרמב"ן משמע, דנפק"מ יש בין האגדה לדברי פרקי דר"א, דלפי האגדה אין החתן יוצא כלל מפתח ביתו, ומשמע דאפילו כאשר מלווים אותו ג"כ אינו יוצא, משא"כ מלשון פרקי דר"א משמע דדוקא יחידי אינו יוצא, אבל באופן שיש לו מי שמלווהו רשאי לצאת. – וראה בספר העיטור (ח"ב שער שני ברכת חתנים עמוד סג:) שכתב: הגדה, חתן דומה למלך, מה מלך אינו יוצא מביתו אף חתן אינו יוצא מביתו, מה המלך מקלסין אותו אף החתן מקלסין אותו, מה המלך לובש בגדי כבוד אף החתן לובש בגדי כבוד, מה המלך שמחה ומשתה לפניו אף החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז' ימי המשתה, עכ"ל. ומשמע מלשונו דאין החתן יוצא כלל. וכ"מ גם מלשון התניא (הנ"ל) בשם אגדה.
וכנראה שמטעם זה נהגו בכמה מקומות, שאין החתן יוצא כלל ואפילו לבית הכנסת, כמובא בדרישה (אעה"ז סימן סד סק"א) וזה לשונו: גם לא יצא יחידי לשוק משום שחתן דומה למלך פרקי ר' אליעזר י"ו, מכאן משמע, מה שנוהגין בזמן הזה שהחתן אינו יוצא לבית הכנסת כל ז' ימים עד השבת הבאה הוא מנהג שטות, דלא ממעטינן אלא שלא יהא נושא ונותן ושלא ילך יחידי, הא לבית הכנסת ילך. מיהו אפשר לומר, דגם לבית הכנסת אסור לילך יחידי, ואינו בנמצא לכל חתן שילווהו מביתו לבית הכנסת ומבית הכנסת לביתו, משום הכי נשאר בביתו, עכ"ל. הרי שנהגו כן בכמה מקומות, וכנראה משום הגירסא שאינו יוצא כלל, ולכן תמה הפרישה דאין בכלל יציאה ליחידי איסור יציאה כלל, אלא ענין כבוד שלא יצא יחידי, אבל אין איסור לגמרי במשמע, וכמובא בפרקי ר"א ולא כדברי אגדה.
אולם למעשה ודאי שיכול לצאת באופן שיש לו מי שילווהו, שהרי בדברי הפוסקים חזינן דנקטו כדברי פרקי רבי אליעזר, ולא כהאגדה שאינו יוצא כלל. וכן נקט גם הרמ"א דאסור לצאת יחידי בשוק ומשמע דאם מלווין אותו מותר. וכן משמע גם מדברי החלקת מחוקק (סק"ב) והבית שמואל (סק"ב), דכיון שדומה למלך אינו יוצא יחידי לשוק.
ג. האם גם הכלה דומה למלכה
ומשנתבאר דהטעם שאין החתן יוצא יחידי הוא מפני שדומה למלך, עלינו להתבונן האם טעם זה שייך גם לגבי הכלה. וראיתי בקונטרס אסא דבי הילולא [על נישואין (פרק כד)] שכתב, דגם הכלה דומה למלכה כמבואר בספר שולחן העזר (סימן ו סעיף א "שמלה לצבי" אות א) ובאגרא דבי הלולי (מערכה ד דף לז.), ודלא כמו שכתב בספר שמושה של דרשה (סימן קל), ומרומז במאמרם: כ'יצד מ'רקדין ל'פני ה'כלה, ר"ת "מלכה", עיי"ש.
ועוררוני דכן נראה לכאורה גם ממה שכתב בשו"ת מהר"י ברונא (סימן צג), דהטעם שהחתן מתענה ביום חופתו הוא עפ"י מאמרם דמלך נידון בכל יום, והחתן דומה למלך, והרי הוא נידון ביום חופתו. וממה שקישר בין התענית לענין חתן דומה למלך, על כרחך לומר דגם בהכלה שייך ענין גדולה, דאי לאו הכי למה מתענית הכלה לטעם זה. – וחזינן דאיכא דסבירא להו שגם הכלה דומה למלכה. אבל עדיין יש לעיין האם ענין זה יש לו תוקף גם בהלכה בדברי הפוסקים.
ד. טעם איסור מלאכה בז' ימי המשתה, והאם גם הכלה אסורה במלאכה
ולכאורה תלויה שאלה זו בפלוגתת הראשונים והאחרונים, האם איסור מלאכה בשבעת ימי המשתה הוא רק על החתן או גם על הכלה, דהנה ברש"י (כתובות מז. ד"ה הא) כתב: הא דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה, כדכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע, ואותו היום אינה עושה מלאכה. וכתב ביפה ללב (ח"ד סק"ה) דמשמע מפירוש רש"י, שרק ביום החופה אסורה במלאכה. והטעם שחילקו בין החתן והכלה הוא עפ"י מה שאמרו (כתובות נט:), שאפילו הכניסה מאה שפחות כופה אותה בעלה לעשות בעצמה, שהבטלה מביאה זימה, ואפ"ה לא התירו לה בז' ימי המשתה רק מלאכות קטנות שבבית שאפילו בנות מלכים עושות אותן. ומיישב בזה מה שהקשה בכסא אליהו (סק"א) על הא דמשמע מדברי השטמ"ק (כתובות מז.), שאין הכלה אסורה במלאכה אלא ביום הראשון של הנישואין, ולא ידענא מה ראו לחלק בין חתן לבין כלה. דההבדל פשוט שהרי בעלה יכול לכופה כנ"ל, עיי"ש.
אלא שבספר חינא וחסדא (ח"א דף ק) דחה ראיה זו מדברי רש"י, ולדעתו גם הכלה אסורה במלאכה כל ז' ימי המשתה, ומה שכתב רש"י לא מיירי מענין איסור מלאכה, אלא ר"ל שכך הדרך שאינה עושה מלאכה ביום חופתה, כי בסוגיא שם אדאורייתא קאי, ומן התורה לא נאסרו החתן והכלה במלאכה, כי איסור זה אינו אלא מדרבנן.
גם במנחת פתים (אבהע"ז סימן סד) פירש באופן אחר את דברי רש"י, דס"ל לרש"י שחו"כ ביום חופתם אחר החופה אסורים במלאכה מה"ת, אבל מדרבנן הן החתן והן הכלה אסורים במלאכה כל ז'. אבל צ"ע שבשו"ע משמע, דאיסור מלאכה רק על החתן ומטעם שדומה למלך ולא הכלה, ושו"ר בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא כב) שכתוב: כלה שמלאו ימי חופתה חוזרת למלאכתה. ומשמע דתוך ז' ימי החופה אינה עושה מלאכה, עיי"ש.
ואכן במאירי (כתובות ב. ד"ה ונשוב) מפורש שגם הכלה אסורה במלאכה כל שבעת ימי המשתה, וזה לשונו: ומכל מקום בבתולה כל שבעה אסור במלאכה, שהרי כלם ימי ברכה ויום טוב, ואף בדרש אמרו שהחתן דומה למלך בהרבה דברים ואחת מהן שאינו עסוק במלאכה, וכן היא בפרקי דר' אליעזר. וכך נוקט גם בים של שלמה (פ"ק דכתובות סימן יב) וזה לשונו: וגם אסור במלאכה הוא והיא כל אותן ימי השמחה.
לעומת זאת מלשון השו"ע שנקט באיסור רק על החתן, משמע לכאורה דרק החתן אסור בעשיית מלאכה, וכאשר העיר המנחת פתים. והאמת שכן נקט בפשיטות בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא חמישאה סימן צא) דאיסור עשיית מלאכה רק על החתן, וזה לשונו: ועוד נראה לי, דניהו דהבעל אסור מן התורה שנצטוה לשמוח, אבל האשה אינה מצווית על זה, דהוה עכ"פ לא עדיף מכל מ"ע שהזמן גרמא דהאשה פטורה, וממילא יכולה לעשות מלאכה, וזה ברור ופשוט.
כצד זה דאיסור מלאכה הוא רק על החתן, מבואר גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן רו) ואלו דבריו: ובדין הכלה תוך ז' ימי המשתה ומלאכתה לתפור בגדים, אם מותר לה לתפור בביתה, הדבר פשוט למ"ד שאם בעלה מסכים לזה אין חשש כלל, דמצות התורה הוא על החתן שישמח אשתו, וגם בזה יש דיעות דמהני מחילתה, ובתשו' חיים שאל (ח"ב סימן לח אות ס) הביא בשם י"א, דדוקא לישא וליתן בשוק אסור אבל בביתו מותר, ואף שהוא חולק עליו, מ"מ האשה בודאי מותרת לעשות בביתה בהסכמת בעלה, עכ"ל. ומבואר מדבריו, דמאחר שמצות התורה על החתן שישמח את אשתו, א"כ בהסכמת בעלה מותרת במלאכה, אם דבר זה היא שמחה אצלה, דבזה הוא משמחה.
מיהו דעת החלקת מחוקק (שם סק"ב), דס"ל להרמ"א דלא מהני מחילת הכלה להתיר את החתן במלאכה. שהקשה על הגהת הרמ"א שהחתן אסור בעשיית מלאכה, שהרי כבר הזכיר זאת המחבר שלא יעשה מלאכה ומה הוסיף בזה. וכתב ליישב בזה הלשון: נראה דהגיה הרב דין זה אעפ"י שכבר כתב זה שלא יעשה מלאכה, משום דמלשון הרב המחבר משמע דמשום לתא דידה תקנו כן, ואם היא רוצה למחול על תקנתה הרשות בידה, וכמ"ש בסמוך בשם ר' ירוחם וכאמרינן בעלמא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו, ע"כ כתב, דאף דיכולה למחול על שמחתה דהיינו לאכול ולשתות ולשמוח עמה, אבל במלאכה ולצאת יחידי לשוק אף שהיא מוחלת, מ"מ הוא אסור בזה, והטעם שהוא דומה למלך, כך היה נראה ליישב כוונת הרב בהג"ה זו אבל אין זה מוכרח, עכ"ל.
כמהלך החלקת מחוקק בכוונת הרמ"א ביאר גם הבית שמואל (סק"ב) בקוצר אמרים, וזה לשונו: וחתן אסור בעשיית מלאכה, הרב רמ"א חידש בזה דלא מהני מחילה שלה, וזאת לא נשמע מדברי המחבר מ"ש שלא יעשה מלאכה דה"ה דמהני מחילה שלה. ואסור לצאת יחידי, כתב בפרישה מזה נשתרבב המנהג שאינו יוצא החתן לב"ה כל שבעה ימים, כי אין בנמצא שילווהו אותו מביתו לב"ה ומב"ה לביתו, עכ"ל.
ועיין שלחן העזר (ח"ב דף קיז.) שהביא מקונטרס סוכת שלום יצחק (ח"א סימן ו) שכתב, דמאחר שרשות ביד הכלה למחול אפילו לגבי הבעל שיהיה מותר במלאכה, ממילא אין לאסור לה. וכתב עליו השלחן העזר, דעיקר יסודו להיתר ממה שהרשות בידה למחול, נסתר מדברי החלקת מחוקק ובית שמואל דלא מהני מחילה שלה.
נמצא דאיסור עשיית מלאכה לגבי הכלה תלויה במחלוקת, ושורש סברת האומרים דגם הכלה אסורה במלאכה הוא מפני שימי שמחה הם. ולעומת זאת הסוברים דרק החתן אסור בעשיית מלאכה ס"ל, דדוקא החתן אסור בעשיית מלאכה משום שמצווה לשמחה, ומטעם זה צידדו הרבה פוסקים, דע"י מחילת הכלה רשאי לעשות מלאכה.
ובפרקי דרבי אליעזר (הנ"ל) נתבאר הטעם לאיסור עשיית מלאכה, דחתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה אף החתן אינו עושה מלאכה. ועיין בית דוד (יו"ד סימן קעז) שכתב, דחתן אסור אף במלאכת דבר האבד, ומנא אמינא לה, מדכתב הב"י שאסור במלאכה מפני שדומה למלך, וקשה למה לי מפני שדומה למלך, תיפוק ליה משום דהם רגל לו, אלא ע"כ איצטריך דאי משום רגל היה אפשר שהוא כחול המועד שמותר בדבר האבד, לפיכך איצטריך מפני שהוא כמלך לומר שאפילו בדבר האבד אסור, עיי"ש. והיינו דהטעם של דומה למלך אוסרתו לגמרי במלאכה. [ועיין שו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סימן נז) שמתיר מלאכה לחתן אם זה דבר האבוד וגם הכלה מוחלת. וראה בשו"ת קנין תורה (ח"ג סימן לב) שנושא ונותן בדבריו. ובשו"ת דובב מישרים (ח"ג סימן מז) התיר במקום פסידא לחתן לעשות בביתו דבר האבד אם הכלה מוחלת, עיי"ש. וכן העלה החזו"א (אהע"ז סימן סד אות ז) וזה לשונו: נראה דלא חמירי מחוה"מ ודבר האבד מותר, ובתוס' כתובות (ד. ד"ה אבל) מבואר דחתן קיל ממועד, עכ"ל, ואין כאן המקום להאריך בזה].
ולכאורה ממה שצידדו הפוסקים לאסור את הכלה במלאכה רק מטעם שמחה, וגם מדברי הפוסקים שהתירו לה מלאכה משמע, דענין מלוכה שאוסרת במלאכה נאמר רק לענין החתן שדומה למלך, ולא לאסור את הכלה במלאכה, וכמבואר מלשון השו"ע, דרק החתן אסור בעשיית מלאכה שנקט איסור רק על החתן, וכאשר העיר המנחת פתים הנ"ל.
ונמצא א"כ, שרק כלפי החתן נאסר בכל תוקף עשיית מלאכה, משום שדומה למלך. וחזינן דבגדרי הלכה רק לגבי החתן יש משמעות להנאמר דדומה למלך. – אבל הכלה או שאינה דומה למלכה. או שדומה, אבל לא נאמר זה לענין עשיית מלאכה, וכמו שבנות מלכים עושים מלאכות קטנות, כך גם היא עושה מלאכות קטנות דוקא [כדברי היפה ללב (הנ"ל), ובאמת לדידיה משמע דשייך בה קצת מלוכה].
[ שוב ראיתי בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סימן רצג), שתלה מחלוקת הפוסקים אם הכלה ג"כ אסורה במלאכה בטעמי איסור עשיית מלאכה, דאם איסור עשיית מלאכה הוא מטעם שהחתן דומה למלך ומלך אין דרכו בעשיית מלאכה, א"כ הכלה מותרת במלאכה. אבל אם הטעם משום ושמח את אשתו, א"כ תרוייהו יו"ט שלהם, עיי"ש. – אבל כפי המבואר, גם הצד דאיסור מלאכה הוא משום שמחה נתבאר בתרי אנפין בדברי הפוסקים, או שימי שמחה הם להם כימי הרגל ולכן תרוייהו אסורים במלאכה, או דהאיסור הוא רק על החתן משום שחייב לשמח את אשתו].
ומעתה נהדר לספיקא דילן, האם יש לדייק מלשון הרמ"א דהאיסור לצאת יחידי לשוק הוא רק על החתן ולא על הכלה, שאילו נאמר האיסור גם על הכלה, היה לו להדגיש שגם הכלה אסורה לצאת יחידי. – לפי מה שהעלו הפוסקים דאיסור עשיית מלאכה על החתן ולא על הכלה. ואפילו להסוברים דגם הכלה אסורה במלאכה, מ"מ ברור שלדידה האיסור קלוש, כמבואר לעיל דע"י מחילה רשאית לעסוק במלאכה [זולת לדעת השלחן העזר הנ"ל], ואילו לגבי החתן נחלקו הפוסקים, מוכח דהנאמר שחתן דומה למלך הוא בדוקא על החתן, וכאשר דייק המנחת פתים מלשון הרמ"א. וא"כ לכאורה גם האיסור לצאת יחידי נאמר רק לגבי החתן.
ואולם אין זה מוכרח לתלות הא בהא, ואיכא למימר, דרק לענין מלאכה שמשועבדת לבעלה, וגם בנות מלכים עושות מלאכות קטנות, לכן עושה גם היא מלאכות קטנות [כיפה ללב הנ"ל]. – אבל לענין לצאת יחידית בשוק, אפשר שגם הכלה בכלל זה, דבת מלך הולכת עם לויה. ובאמת שכן נוהגים העולם שאין הכלה יוצאת לבדה.
ה. הטעם שחו"כ צריכין שמירה
אלא שעד כה נתבאר דהטעם שאין החתן יוצא לשוק יחידי, הוא משום שחתן דומה למלך, ומה המלך אינו יוצא יחידי לשוק כך החתן אינו יוצא יחידי לשוק. ואשר יש לדון, דאיסור זה רק על החתן נאמר ולא על הכלה. אולם מלבד איסור היציאה יחידי מצאנו גם ענין שמירה בחתן וכלה, כדאיתא בגמרא (ברכות נד:): אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה, במתניתא תנא חולה חיה חתן וכלה, וי"א אף אבל, וי"א אף תלמידי חכמים בלילה. ופירש רש"י: שימור, מן המזיקין. והובא במג"א (סימן רלט סק"ז), עיי"ש.
ואף כי בחידושי אגדות מהרש"א (ברכות מג: ד"ה משום) משמע, שמה שצריכין שמירה מן המזיקין זה דוקא חוץ לעיר, אבל בתוך העיר אין צריך לחוש, דלא שכיחי מזיקין, עיי"ש, מ"מ בהגהות יעב"ץ (שם נד:) מבואר, שגם בבית שבתוך העיר צריכה שמירה, עיי"ש. וכ"כ בערוה"ש (אבהע"ז סימן סד סעיף ג) "ולשון הש"ס שצריך שימור משמע, דגם בביתו לא ישב לבדו ואף ביום צריך שימור". וכ"ה גם בפירוש הרד"ל על פרקי דר"א (פט"ז סקנ"ח) עיי"ש, וכן המנהג בחתן וכלה שמקפידין שלא יהיו אחד מהם לבדן בבית אפילו בתוך העיר.
וראה בספר טעמי המנהגים (עניני אישות אות תתקצח) שכתב בזה הלשון: טעם שהחתן צריך שמירה, לפי שיש כוחות במזיקים המתקנאים בבני אדם, לכן אמרו שלשה צריכים שמירה, ואחד מהם הוא חתן, וי"א אף תלמיד חכם בלילה, כי מתקנאים בהם. וחולה וחיה, דריע מזלייהו (שפת אמת פ' כ"ד).
עדות שאכן הקפידו על שמירה, מוצאים אנו בספר יוסף אומץ הקדמון (עמוד שנא) שכתב "וראיתי שמקפידין הרבה על שמירות אלו". ולא בכדי כתב כן, שהרי העידו גדולי הדורות על מעשים נוראים שארעו רח"ל, ראה בסדר אירוסין ונשואין לרבותינו הראשונים (עמוד קכז) שהביא מגנוזות ספר חסידים (אות לד) מעשה נורא בשם רבינו מאיר, וז"ל: מעשה בר' שמעיה ובחור אחד שעשו נישואין בשבת אחד, ובאותו שבוע מת הבחור, ובא המת בחלום לאמו ואמר לה לא הגיע זמני למות, אלא זמן ר' שמעיה הגיע למות, ואמר הקב"ה למלאך הבא לי מן החתנים, ועל ר' שמעיה אמר, ומלאך המות טעה, ולמה אירע לו, שהיה הולך ברחובות לבדו ולקחו המזיק, כמו שאמר החכם (ברכות נד:) החתן צריך שימור, וכל אותן השנים שהיה לאותו בחור לחיות נתנו לר' שמעיה, ולמה זכה לכך, שלא היה רגזן ולא ציער אדם ומוחל לכל הכועסו, ושומע חרפתו ומעביר על מדותיו ומעורב עם הבריות, עכ"ל.
ובספר נטעי גבריאל (נישואין ח"א פ"ט הערה כב) העתיק מה שכתב בקונטרס חלק המלואים הנספח לספר זכרון ברית לראשונים על הלכות מילה (סימן א), שענין שמירה לחתן הוא מאשר האמינו מאז, כי יש לאל ידי המכשפים לסבב בלהטיהם את עצבי החתן לבל יוכל לגשת אל כלתו, וביחוד יש לאל ידם לפעול הפעולה הזאת ברסיסי כוס הזכוכית אשר תשבר תחת החופה, וע"כ ישמרום מאד ויקברם באדמה, ומלבד זאת יתנו במנעלי החתן ובבגדיו מטבעות או תכשיטי זהב, בהאמינם כי בכח וסגולת הזהב לדחות מעליו את כח הכישוף, והאמונה הזאת קדומה מאד. גם בתרגום יונתן בן עוזיאל (דברים כד, ו) וז"ל: ולא יהוי גבר אסר חתנין וכלין בחרשין ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל. וגם נוסחת הירושלמי מתאמת עם הכוונה הזאת, וע"כ פקדו כי ישמרוהו לבלי ילך יחידי. כלה היא מאשר כי פחדו לבלי יבואו עריצי אדם מהגוים שכיניהם לחטוף אותה ולהתעולל בה, וכן מצינו כי גם המלכות גזרה גזירה כזאת (כתובות ג: ורש"י שבת כג. ד"ה היו באותו הנס) גזרו היונים על כל בתולה שתבעל לשלטון, ועיין במסכת בבא מציעא (דף קד.), אנשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהן, ובשעת כניסתן לחופה היו באים גוים וחוטפין אותן מהם, עיי"ש.
ו. כלה אם אסורה לצאת יחידית
חזינן דמלבד איסור היציאה יחידי לשוק משום מלכות, העלו הראשונים טעם נוסף עפ"י המבואר בגמרא דצריכין שימור מן המזיקין. ולכאורה נפק"מ פשוטה יש בין שני הטעמים הללו, האם כלה אסורה ג"כ לצאת יחידית, שהרי ביארנו דלהצד דטעם איסור היציאה משום שחתן דומה למלך, יתכן דהכלה רשאית לצאת יחידית, שלא נכללה בגדר זה. משא"כ לטעם זה עדיין יש להקפיד שלא תצא יחידית מצד ענין שמירה.
ואכן בערוך השלחן (אבהע"ז סימן סד סעיף ג) מבואר להדיא, שגם הכלה אסורה לצאת יחידית מטעם שמירה, וזה לשונו: אבל כמה מהראשונים פירשו דגם היציאה לבדו בלא משא ומתן יש איסור לחתן בשוק, ולאו דווקא שוק אלא כל מקום שרבים מצויים שם, שלא יראוהו בודד לבדו, וגם בגמרא אמרו חז"ל שחתן צריך שימור, וכיון שצריך שימור ממילא שלא יצא יחידי וכו', והכלה צריכה ג"כ שימור, עכ"ל. גם ביפה ללב (ח"ד סק"ה) מבואר שאסורה לצאת יחידית, שאחר שהביא דעות הפוסקים שהכלה אסורה במלאכה כחתן, כתב וה"ה שאסורה לצאת יחידית בשוק דאין חילוק ביניהם, עיי"ש.
ז. חתן האם צריך שמירה גם בבית
נפק"מ נוספת בין הטעמים איכא, אם חתן צריך שמירה גם בביתו, או כל איסורו רק לצאת יחידי לשוק, דלהטעם שאיסור היציאה משום שדומה למלך, א"כ בבית אינו צריך שמירה. משא"כ מצד הנאמר בגמרא שצריך שימור מן המזיקין, גם כאשר הוא בביתו צריך שמירה.
אלא שיעויין בפירוש הרד"ל על פרקי דר"א (פרק טז סקנ"ח) שכתב, דלהטעם שצריך שמירה מפני המזיקין אין צריך שמירה בשוק, דשכיחי ביה רבים כדאמרינן בגמרא (חולין קה:) עיי"ש. – וידוע שכן מורה גם מו"ר מרן בעל שבט הלוי שליט"א ונדפס בספר ראה חיים (פרק יג אות יח), דכשהרחוב הומה מעוברים ושבים, אין לחוש מלילך לבד להתפלל או לצורך אחר, וכן כשבבנין דרים עוד דיירים, אין לחוש באמצע היום להשאיר את החתן או את הכלה לבדם בבית. [ובספר מעשה איש (ח"ב עמוד קלו) מובא, שהחזו"א הקיל בזה לענין תפלה שיכול לצאת יחידי, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, לעומת זאת בסידור יעב"ץ (אות ברית) ובספר יפה ללב (ח"ד סימן סד סעיף ה) החמירו אפילו בדבר מצוה, עיי"ש].
ומעתה לפי מה שנקטו החלקת מחוקק ובית שמואל ועוד פוסקים, דטעם איסור יציאה לחוד הוא משום שחתן דומה למלך, א"כ בבית יכול להשאר לבדו. והגם שלהטעם המבואר בגמרא, דהאיסור הוא משום שצריכין שמירה ממזיקין, עדיין י"ל דגם בבית צריך שמירה, וכפי שנקט בערוך השלחן (סימן סד סעיף ג) עיי"ש, מ"מ הרי אין לחוש למזיקין בכה"ג שיש עוד דיירים בבנין. והאמת שכן משמע מסתימת הרמ"א שכתב רק איסור לצאת יחידי, משמע שבבית אין צריך שמירה. – ואף שיש מקום לומר, דהרמ"א לא מיירי מצד השמירה, רק מצד שדומה למלך, מ"מ לא היה לו לסתום הדברים.
נמצא לפי זה, דאדרבא הטעם דחתן דומה למלך חמיר יותר מהטעם דשמירה ממזיקין, דמצד שמירה יתכן דבכה"ג שיש אנשים הדרים בבנין או עוברים ושבים ברחוב, יש להקל להיות יחידי בבית ולצאת לשוק יחידי, ומשא"כ להטעם דחתן דומה למלך אסור לצאת יחידי בכל אופן, אלא שבזה עדיין יש להקל לגבי הכלה. ונמצא א"כ דלגבי הכלה יש להקל בין לענין יציאה לשוק, ובין לענין להשאר לבד בבית, ואילו לגבי החתן יש להקל רק בבית.
ח. מאימתי צריכין שמירה
והנה בזמן התחלת השמירה מצינו מנהגים שונים, יש הנוהגים משבת קודם החתונה ויש הנוהגים מיום החופה, אבל למעשה כפי העולה מכל דברינו, פשוט דבימים אלו בכהאי גוונא שאין החתן מוצא מי שילווהו אינו צריך להקפיד, הן מצד דמטעם מזיקין יש להקל במקום שיש עוברים ושבים, והן להטעם דחתן דומה למלך, שלא ברור כלל האם קודם החתונה נקרא כבר מלך, עיין בכורי יעקב (סימן תרסט סק"ג) שכתב, דאפשר שנקרא מלך באותו שבוע שיהיה נישואין, עיי"ש, הרי דלא כתב זאת כדבר המוחלט.
והגם שיש להסביר את המנהגים הללו, אם כי מצד ההלכה אין להם מקור, וכמו שכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן רעד), דזה ברור דדעת הב"י והב"ח והרמ"א הוא, דדוקא בז' ימי המשתה צריך שומר, כי בין לטעם שמירה ממזיקין ובין לטעם דדומה למלך, כל זה שייך רק משעה שהוא חתן כהלכה או עכ"פ ביום חופתו, ואלו המחמירים משעת עלייה לתורה אין ראיה לזה מהלכה, וגם לא היה נהוג כן בכל המדינות עיי"ש.
יש לומר שנהגו כן, משום שביום החופה צריכין שמירה יתירה, כי מדת הדין מקטרגת כדאיתא בספרים הקדושים (מעגלי צדק פרשת בראשית ד"ה ליכא, ועוד). וכן משמע ממה שהבאנו לעיל מספר נטעי גבריאל בשם ספר זכרון ברית לראשונים, שהעיקר הסכנה שייך ביום החופה, עיי"ש. – וגם עפ"י המבואר בשו"ת מהר"י ברונא (סימן צג), דהטעם שהחתן מתענה ביום חופתו הוא לפי שדומה למלך, הרי דגם קודם החתונה נקרא מלך. וגם בשבת קודם החתונה י"ל דנקרא כבר מלך, כאשר הסתפק הבכורי יעקב. מ"מ ברור, שכל זה אינו לעיכובא במקום שאין בידו לקיים מנהג זה, וכמו שנתבאר.
העולה מכל זה, דכלה בכהאי גוונא שאין לה מי שישאר עמה בבית או לצאת עמה, יכולה להשאר לבד או לצאת יחידית. ובחתן אף כי בבית רשאי להשאר לבד במקום הצורך, מ"מ אין ראוי שיצא יחידי מטעם האיסור לצאת יחידי. אבל בימים שקודם הנישואין, גם החתן יכול להקל, היות ולא ברור כלל שנקרא מלך קודם הנישואין.
חופה ושבע ברכות, שמחת חתן וכלה, גיטין
סימן קנב - טעה בברכת יוצר האדם
שאלה: טעה ובירך "יוצר האדמה" האם יצא, דהרי כתיב (בראשית ב, ז) "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה", וא"כ אפשר שהוא מעין הברכה, או לאו.
תשובה: נידון כעין זה מצינו בשו"ע (רו, א): "בירך על פירות האילן בפה"א יצא, אבל אם בירך על פרי האדמה בפה"ע, לא יצא". והטעם מבואר בפמ"ג הובא במשנ"ב (סק"א), דעיקר האילן הוא מן הארץ ולא שיקר בברכתו. – ולמדנו מהלכה זו, דכל שהזכיר מענינו, אעפ"י ששינה בנוסח הברכה, יצא, כיון שלא שיקר בברכתו, ולכן כשבירך בפה"א על פרי הגדל על האילן יצא, דלמעשה מברך על "פרי" הגדל על האילן שיוצא מן הארץ, ואין כאן שקר.
ולפי"ז היה נראה לפום ריהטא דבנדון דידן נמי יצא. – ברם, נראה פשוט דבדידן לא יצא, דשאני התם דעכ"פ הזכיר יצירת הפרי, אמרינן דיצא יד"ח, כיון דגם זה יוצא מן האדמה. משא"כ הכא שלא הזכיר כלל יצירת האדם, רק יצירת האדמה, [ודומים רק מצד הזכרת הלשון, ולא מצד הזכרת הברכה והיצירה], וחז"ל תקנו לברך על יצירת האדם ולא על יצירת האדמה.
וכל שכן לפי המובא בשערי תשובה (שם סק"א) משו"ת שאגת אריה (סימן כג), שנשא ונתן אם ראוי לירא שמים לחוש לכתחלה לנוסחת ספרים ישנים שברמב"ם שפוסק, דכשבירך על פירות האילן בורא פרי האדמה לא יצא. – שאם בהזכיר בברכתו פרי לא יצא אם בירך בפה"א, כל שכן בנידון דידן שלא הזכיר כלל מיצירת האדם. ונהי דאנן קיי"ל כהנוסחא שלפנינו ברמב"ם דיצא, וכמו שכתב הכף החיים (שם סק"ב) דכן הסכמת האחרונים, מ"מ נידו"ד גרע טפי וכנ"ל.
סימן קנג - סעודת שבע ברכות וחנוכת הבית יחד
שאלה: נהגו רבים לחנוך את ביתם במנין עשרה, וכדי לאסוף מנין עורכים סעודת שבע ברכות בביתם. האם יכולים לומר שבע ברכות בסעודה זו, כיון שאליבא דאמת עיקר מטרת הסעודה הוא בעבור חנוכת הבית, ורק דרך אגב מזמין חתן וכלה.
תשובה: כתב המאירי (סוכה כה: ד"ה חתן): וממה שאמרו כאן אין שמחה אלא בחופה כתבו רבים, שסעודה שהחתן אוכל בה, אפילו עשאוה אחרים לכבודו, או אף שהוא עצמו עשאה, אין מברכין בה ברכת חתנים, שאין ברכת חתנים אלא במקום שמחה ואין שמחה אלא בחופה, אבל שהשמחה במעונו אומרין כל שהיא נעשית לכבוד החתן, שהרי אומרין אותו קודם שתהא שם חופה מכי רמי שערי באסיתא, "הא כל שלא נעשית בשבילו, כגון סעודת מילה שהחתן קרוי לשם, אין אומרין שם אפילו שהשמחה במעונו", עיי"ש.
למדנו מדברי המאירי, דבכהאי גוונא שלא נעשית הסעודה בשביל החתן כגון סעודת מילה, אף שהחתן שם אין אומרים אפילו שהשמחה במעונו, שהרי גם בלי החתן השמחה קיימת, ולכן אין ראוי לברך שבע ברכות או שהשמחה במעונו שאין היכר שהשמחה מחמת החתן.
ומיהו מנהג העולם לברך אפילו בסעודה שאינו לכבוד החתן דוקא, שהרי מברכין שבע ברכות בסעודה שלישית בבית הכנסת, אעפ"י שהסעודה היא לכבוד שבת ובכל שבוע, ולא נעשית במיוחד להחתן. ולכאורה מוכח מזה דלא קיי"ל כהמאירי, וא"כ גם בסעודת חנוכת הבית יכולים לומר שבע ברכות.
ומ"מ גם לדברי המאירי יש אופן שאפשר לברך בסעודה שלא נעשית לכבוד החתן דוקא, וכגון שעושין היכר כל שהוא לשמחת החתן, שמביא כלי זמר או שמזמין את משפחת החתן וידידיו, שאילולא שמחת החתן לא היה מזמין קרואים אלו להסעודה וכמו כן לא היה מביא כלי זמר לסעודת ברית, שפיר איכא היכר גם לשמחת החתן ויכולים לברך שבע ברכות ושהשמחה במעונו.
ומעתה נראה, דבנידון דידן שמזמין חתן וכלה לסעודת חנוכת הבית, ראוי שיעשה פעולות הוכחה שסעודה זו נערכת גם לכבודם, כגון שיזמין את קרובי המשפחה וכדומה, וכן מהני שקורא להמחותנים שג"כ מוכיח שמחת חתן, ובכהאי גוונא יכולים לברך שבע ברכות אפילו לדברי המאירי.