אור ברסלב
שות גם אני אודך - א אורח חיים › שמונה עשרה

שות גם אני אודך - א

אורח חיים · שמונה עשרה

פסוקי דזמרה

סימן לב - לעבור בפני חולה המתפלל שמו"ע במטה

שאלה: חולה רח"ל שצריך להתפלל שמו"ע בשכיבה, האם אסור לעבור לפניו, כשמתפלל שמו"ע במיטה.

תשובה: בשו"ע (קב, ד) אי' "אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד' אמות, ודוקא לפניהם, אבל בצדיהם מותר לעבור ולעמוד". ובטעם האיסור, כתב המג"א (סק"ו) מפני שמבטל כוונתו. ובמשנ"ב (סקט"ו) בשם חיי אדם כתב הטעם, מפני שמפסיק בין המתפלל להשכינה.

ונפק"מ בין הטעמים כתב בביאור הלכה (ד"ה אסור לעבור), אם מותר לעבור לפני המתפלל שמשלשל הטלית על פניו. דלפי המג"א דטעם האיסור הוא משום ביטול כונה, יש לומר דמועיל שלשול הטלית. אבל להחיי אדם דטעם האיסור הוא, מפני שמפסיק בין המתפלל להשכינה, אין להקל בזה.

ולכאורה תלוי בזה דין חולה השוכב במטה, דאם החולה רואה את הסובבים אותו, לדברי הכל אסור לעבור לפניו כשמתפלל. אבל כששוכב מוטה ואינו רואה, אזי להחיי אדם אסור, שמפסיק בין המתפלל להשכינה. ולהמג"א מותר לעבור, שאין מבטלו מכוונת התפלה.

ולמעשה נראה להחמיר, שכן במשנ"ב (סקי"ז) הביא מהזוה"ק (פ' חיי שרה) דאפילו בצידיהם תוך ארבע אמות אסור לעבור. ועיין כף החיים (סקכ"ז) דהיכא דאפשר להחמיר כדעת הזוה"ק, לא יעבור כנגד המתפלל לפניו כמלא עיניו, ומן הצדדים ואחריו בתוך ד' אמות, ורק בשעת הדחק כגון שהולך להתפלל או לדבר מצוה, יש לסמוך על דברי המחבר, וכ"כ בן איש חי (פ' יתרו אות ז). – ולפי זה, גם כששוכב על מטה, יש להחמיר תוך ארבע אמות, שגם מהצדדים הורו להחמיר בדאפשר.

סימן לג - ביאור דברי הרמב"ם שג' ברכות אחרונות הם הודיה

שאלה: כתב הרמב"ם (הל' תפלה א, ד) וז"ל "ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה". – וצ"ע, שהרי רצה ושים שלום הם צרכי ציבור, כמבואר בתוס' (ברכות לד. ד"ה אל).

תשובה: מקור דברי הרמב"ם הוא בגמרא (ברכות לד.), אמר רב יהודה, לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות, דא"ר חנינא, ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו. – וכתבו התוס' (ד"ה אל) וז"ל: פי' ר"ח ורבינו האי, דוקא ליחיד, אבל צרכי צבור שואלין, ולכך אנו אומרים זכרנו וקרובץ ויעלה ויבא בהם, ותדע דוקא יחיד קאמר, שהרי עיקר ברכות אחרונות צרכי צבור הם, עכ"ל.

וכדברים אלו כתבו התוס' (ע"ז ח. ד"ה אם) וז"ל: ומה שנהגו עתה בתעניות ב' וה' שנוהגין להאריך בפסוקי דרחמי ובסליחות בברכת סלח לנו, איכא למימר דצבור שאני, מידי דהוה אהא דאמרינן (ברכות לד.), אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות, והא קמן שנהגו קרובץ בג' ראשונות, אלא לאו שמע מינה דצבור שאני, עכ"ל.

למדנו מדברי התוס', דהטעם שאומרים אנו זכרנו, קרובץ, ויעלה ויבא הוא היות שבקשות אלו צרכי צבור הם, לכן הגם שאסור לשאול צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות, אפילו הכי צרכי צבור שאני. – וחילוק זה נפסק להלכה בשו"ע (קיב, א), "אל ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות ולא בג' אחרונות, ודוקא צרכי יחיד, אבל צרכי צבור שרי".

וביאר הלכה זו היטב הערוך השלחן (קיב, א), וז"ל: אף על גב דבברכות האמצעיות יכול כל אחד להוסיף איזה בקשה כשצריך, אבל בג' ראשונות וג' אחרונות אסור להוסיף, דראשונות דומות לעבד שמספר שבח לפני רבו, וכיון שמסדר שבחיו יתברך, איך יפסיק בבקשה השייך לעצמו, וכן האחרונות שנותן הודיה לרבו, ואיך יפסיק בבקשות. אמנם זהו צרכי יחיד, אבל צרכי צבור מותר, ולכן אומרים יעלה ויבוא בעבודה, ובעשי"ת אומרים זכרנו לחיים ומי כמוך וכתוב ובספר וכו', ובר"ה ויוה"כ מאריכים בוכן תן פחדך וכו', דהצבור חביבין לפני הקב"ה מאד, ולהם ניתן רשות להפסיק ולא ליחיד.

ועיין באבודרהם (תפלות של חול ריש השער שני) שכתב, דאע"ג דרצה ושים שלום הם בקשת צרכים, אך אמצעיות יש מהם צרכי רבים וצרכי יחיד, ואחרונות כולם כבוד הקב"ה כגון העבודה שנעבדנו, וכן ההודאה זו היא כבודו וכן השלום, ועוד כבוד הוא לרב שהרבים צריכים לו. – וכדברים אלו העתיק המשנ"ב (קיב סק"ב) מהטור, דצרכי צבור הוא ג"כ מעין השבח וכבוד לרב שרבים צריכים לו.

ומעתה לא קשה מידי על הרמב"ם, דמה שאנו מבקשים בג' אחרונות הם צרכי צבור, ולכן מותר לשאול צרכים אלו בג' ברכות ראשונות ואחרונות, ואעפי"כ נקראים ברכות הודיה, כיון דזהו השבח וההודאה להקב"ה שהכל צריכים לו.

ובאמת כבר נשאל בזה בשו"ת הרדב"ז (מכת"י הוצאת רי"צ סופר סימן טו), ומיישב בענין אחר, ומפני שאינו מצוי כל כך אעתיק את לשונו: שאלת ממני ידיד נפשי, למה נקראו ג' אחרונות הודאה, והלא אין בהם אלא ברכה אחת של הודאה, שהרי רצה [ה' אלקינו בעמך ישראל] שאלת צרכים הם, ומה בינה לבין תשכון [בתוך ירושלים עירך], וכן שים שלום שאלה הוא וטוב יהיה בעינך לברך את עמך ישראל, ומה בינה לבין ברך עלינו. – תשובה: נקראו כולן הודאה על שם ברכת הודאה שהיא העיקר, תדע שתקנו בה כריעה בראשה ובסופה, ולפי שהיא עיקר תקנו לה ברכה לפניה ולאחריה כאשר עשו בקריאת שמע, כאילו הוא ענין בפני עצמו, והברכה הראשונה הוא שירצה וישמע לתפלתינו, והיא כללות מה שהתפללנו כבר, [שהיא התפלה] במקום הקרבנות והברכה הראשונה כלל כל התפלה, ואחר כך נותן הודאה שהוא עיקר, ואחר כך מתפלל על השלום, לפי שהוא צריך לתת שלום כעבד הנפטר מרבו (כברכות לד.), וחותם בה שהוא כלי המחזיק את הכל, ולפי ששלשתן סדר אחד נקראו הודאה, וחשבינן להו כברכה אחת, ואם טעה חוזר לראש דהיינו לרצה.

אי נמי יש לומר, כי הברכה של רצה יש בה הודאה, שהרי אומר והשב העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון, כאלו כבר שב העבודה למקומה, ואנו מתפללין שיקבלנה ברצון ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך, היש לך הודאה גדולה מזו. - אי נמי, שאנו מתפללין על העבודה, שיהיה כהן גדול מברך על ההודאה כאשר כתוב בסדר עבודת י"ה, והראשון עיקר, עכ"ל.

ולפי דבריו, מה שאנו קורין להג' ברכות אחרונות ברכות ההודאה, הכוונה בעיקר על ברכת מודים, ותקנו לה ברכה לפניה ולאחריה, וגם הם נקראים על שמה. – אבל לפי מה שנתבאר לעיל, גם ברכת רצה ושים שלום הוא כעין הודאה, דזהו כבודו של הקב"ה שהרבים צריכים לו.

סימן לד - קינוח האף באמצע ברכה בשמו"ע

שאלה: נתעטש וצריך לקנח חוטמו באמצע שמו"ע, האם יכול לקנח גם באמצע הברכה, או צריך להמתין לסיום הברכה.

תשובה: הנה לענין רוק מבואר בשו"ע (צז, ב), דמותר לרוק כשמוכרח לכך, מפני שיותר טוב הוא שיתפלל בנקיות, משיצטער ויהיה לו בלבול בתפלתו, ולא מצינו בפוסקים שצריך להמתין עד סיום הברכה, וא"כ ה"ה כאן, אם מצטער מאד רשאי לקנח. ועיין ערוך השלחן (צז, ג) שהשווה צואת האף לדין רוק.

אמנם נראה, דכל זה רק באופן שאינו יכול להמתין עד סיום הברכה, כהא דרוק שאינו יכול עוד, אבל באופן שיכול להמתין עד סיום הברכה, מסתבר דעדיף להמתין, וכדמצינו בפוסקים לענין ספר שנפל ואינו יכול לכוין, דיכול להגביהו לאחר שיסיים הברכה (מג"א צו סק"ג, שוע"ה ס"ג, ומשנ"ב סק"ז), ולענין טלית שנשמט וטרוד עי"ז ואינו יכול לכוין, שילבשנו כשיסיים הברכה (משנ"ב צז סקט"ז), הרי דהגם שטרוד ואינו יכול לכוין כראוי, אעפי"כ ימתין עד סיום אותה ברכה.

סימן לה - נצרך לנקביו בבקשת "אלקי נצור"

שאלה: מי שהגיע כבר לסיום תפילת שמונה עשרה, בבקשת "אלקי נצור", ונצרך לנקביו, האם יפסיק לעשיית צרכיו וימשיך אח"כ.

תשובה: עיין שו"ע (קכב, א), דהרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אם התחיל ש"צ לסדר תפלתו והגיע לקדיש או לקדושה, מקצר ועולה. ובמג"א (סק"ב), דהיינו שמפסיק באמצע התחנונים ופוסע לאחוריו, דאין חובה לומר תחנונים בכל פעם. ואם אין לו שהות לפסוע ולא אמר יהיו לרצון קודם אלקי נצור, טוב שיאמר עתה יה"ל קודם שיענה עמהם. ועיין כף החיים (סק"ח), דהיינו דוקא בשאר תחנונים שמקצר ועולה, אבל עשה למען שמך לא יקצר מלאמרו, כיון שעי"ז זוכה לקבל שכינה, וכן יה"ל לא יקצר מלאמרו פ"ב אחר תחנונים, כיון שהוא כמו סיום תפלה ובקשה שתתקבל תחנוניו ברצון, אלא דאם אין לו שהות יפסיק לענות באמצע.

ולכן אם יכול יאמר "עשה למען שמך", אבל אם הוא במצב שקרוב לבל תשקצו יאמר יהיו לרצון יסיים מיד, וכמבואר במג"א לענין קדיש שמפסיק באמצע ופוסע לאחריו, דאין חובה לומר תחנונים בכל פעם.

ואם כשעקר רגליו לא פסע, עיין אשי ישראל (פל"ב הערה ה) דיש שהורו לחזור אח"כ למקומו על מנת לפסוע ג' פסיעות. והגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לו דאינו צריך לחזור למקומו על מנת לפסוע, וגם אינו צריך לומר אלקי נצור.

תוכן העניינים

שות גם אני אודך - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה