אור ברסלב
שות גם אני אודך - א אורח חיים › נשיאת כפיים

שות גם אני אודך - א

אורח חיים · נשיאת כפיים

שמונה עשרה

סימן לו - האם עדיף להתפלל במקום שישמע ברכת כהנים או במקום שיהיה מי' ראשונים

שאלה: מי שיש לו אפשרות להתפלל בבית הכנסת שיש שם כהן, אבל אינו יכול להיות שם מהעשרה ראשונים, או להתפלל בבית כנסת שאין שם כהן, ויכול להיות שם מהעשרה ראשונים. מה עדיף להיות מהעשרה ראשונים, או להתפלל בבית כנסת שיש שם כהן.

תשובה: כבר דנו הפוסקים בשאלה כעין זו, מה עדיף לילך מעוטר בתפילין לבית הכנסת או להיות מעשרה ראשונים, דשני ענינים אלו נפסקו בשו"ע: "ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם היו"ד הראשונים" (סי' צ, יד), "ויניח תפילין בביתו וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת" (סי' כה, ב), ואם כן באופן שאינו יכול לקיים שתיהם, איזה מהם עדיף.

בשו"ע האר"י ז"ל (תפילין סי' יז עמ' כד) כתב: תפילין צריך ללובשם בביתו, וכשיוצא אדם מפתח ביתו, ילך וינשק למזוזה ויכוין וכו'. ושם (עמ' ז) מובא עוד וכ"ה בשער הכונות (דף ג:), שמפני זה ויתר האר"י ז"ל מלהיות מהעשרה הראשונים בביהכ"נ, כדי שיוכל להניח טלית ותפילין בביתו בזמן ציצית ותפילין, ולכן לא השכים קודם לביהכ"נ.

ועיין א"ר (כה, ו) שמביא מדברי מקור חיים, שמי שרגיל לילך לביהכ"נ למנות מעשרה ראשונים קודם עלות השחר עדיף טפי, שנוטל שכר כנגד כולם, ומקיים מה שאמר הכתוב ברוב עם הדרת מלך, ואח"כ מתקדש יותר בעטיפת ציצית ותפילין, גם כי אינו מקיים להניח התפילין בביתו לא יגרע מסליחות ע"כ. ומש"כ בשו"ע האר"י ז"ל דיותר טוב לילך מביתו לביהכ"נ מעוטף בטלית ותפילין, משילך קודם זמן טלית ותפילין ולהיות מהעשרה ראשונים. כתב הא"ר דיותר מסתבר כמקור חיים, כיון שעדיין אין הזמן של ציצית, אין החיוב מוטל עליו כלל.

ובשו"ת משנת יוסף (ח"ז סימן ז) ציין אאמו"ר שליט"א לספר מאסף לכל המחנות (כה, כג) שהאריך בזה, וציין למש"כ בבית עובד (דינים מחודשים אות ב) וכף החיים (פלאג'י, סי' י אות כה), שיותר טוב להיות מעשרה ראשונים. אבל בסולת בלולה, שלמי ציבור (דף כו.), קשל"ה (סוף דיני נט"י שחרית), חסד לאלפים (אות ב) שתילי זיתים (אות ה) ובן איש חי (פ' וירא אות ה), הביאם הכף החיים (כה, יח) כתבו, דיותר טוב לילך בטלית ותפילין לבית הכנסת.

ומה שהאר"י ז"ל לא היה מקפיד על ענין זה להיות מהעשרה הראשונים, כתב המחצית השקל (סימן כה סק"ג), דעיקר טעמו כמו שכתב המג"א (סימן צ סקכ"ח) וז"ל: "כי הוצרך לפנות שהיה לו חולי, וגם כדי שילך מעוטף בטלית ותפילין" עכ"ל, א"כ י"ל, דעיקר טעמו היה מפני שהיה צריך לפנות, וטעם שילך מעוטף לא עשאו אלא סניף בעלמא, עיין מאסף לכל המחנות באריכות.

ובאמת בספר סור מרע ועשה טוב (להרה"ק מהרצ"ה מזידיטשויב) הביא בשם הכתבים איפכא, דהאריז"ל ביטל ההליכה מביתו בתפילין כדי שיהיה מהעשרה הראשונים, ע"כ. [ועיין מאסף לכל המחנות שם מש"כ בזה].

ומשמיה דהגרשז"א זצ"ל מובא בספר הליכות שלמה (תפלה, פ"ד הערה 3), דהשכמה לביהכ"נ להמנות מעשרה הראשונים, נראה דעדיפא מהליכה לביהכ"נ בטלית ותפילין, שהרי היא מדינא דגמרא (ברכות מז:).

הרי דלגבי הנחת תפילין בבית והשכמה לביהכ"נ להיות מעשרה ראשונים, הדעות חלוקות מה עדיף, ולדעת הרבה פוסקים עדיף להניח תפילין בבית מלהיות מהעשרה ראשונים בבית הכנסת. – ויש ללמוד מזה במכל שכן לנשיאת כפיים, דכשהברירה בידו יבחר להתפלל בבית כנסת שיש שם כהן.

דידוע מה שכתב בספר חרדים, מובא בביה"ל (ריש סימן קכח) וז"ל: מ"ע לברך כהן את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל, וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לקבל ברכתם כדבר ה' הם נמי בככל המצוה עכ"ל, והביאוהו האחרונים". ועיין הפלאה (כתובות כד:) הגהות הגרעק"א (סימן קכח) ושו"ת חת"ס (או"ח סי' כב וסי' קסז) שנקטו כדברי החרדים, שגם הישראל מקיים מ"ע. – ולפי זה, דמצות עשה על הישראל להתברך, ודאי שיש לו דין קדימה על ענין העשרה ראשונים.

ואף שבשו"ת מהרי"א אסאד (סי' מו) ושו"ת חתן סופר (סי' יג) פקפקו על החרדים. והערוך השלחן (קכח, ד) תמה על החרדים, וז"ל: "ודע שיש מי שכתב שגם על הישראל יש מ"ע שיתברך. ולאו דוקא הוא, דהיכן מצינו מ"ע זו, אלא כלומר חיוב יש עליו להתברך מכהנים, ואם אינו חושש לזה הוה כבועט בברכותיו של הקב"ה וראוי לעונש". – מ"מ פשוט דלכו"ע מצוה איכא על הישראלים, עיין שו"ת מהרש"ם (ח"ח סי' כה) דמבואר להדיא בריטב"א (סוכה לא: ד"ה מאי לאו) שמצות עשה רק על הכהנים ולא על הישראלים, ומ"מ מצוה איכא על הישראלים לכו"ע, דעכ"פ מסייעים לכהנים בקיום מצותם. וע"ע ארחות חיים (ספינקא, קכח, ב) ופסק"ת (קכח, ב).

ולכן בדאפשר יש להשתדל להתברך מן הכהנים, כיון שהוא מצוה על הישראל, ולדעת החרדים הוא מ"ע, ולדברי הערוה"ש הוא חיוב, שלא יהא נראה כבועט בברכותיו של הקב"ה. וודאי שזה עדיף על מעלת עשרה ראשונים, שאינו רק ענין חסידות.

סימן לז - כהן שנכנס לביהכ"נ ושומע ברכת כהנים

האם חייב לשמוע

שאלה: כהן שכבר נשא כפיו ונכנס לבית הכנסת אחר ושומע שמתחילין ברכת כהנים, האם יש לו חיוב לשמוע ברכת כהנים.

תשובה: לכאורה פשוט שאינו מחוייב לשמוע, ועפ"י מה שכתב הטור (סימן קכח) וז"ל: ירושלמי, עיר שכולה כהנים עולים לדוכן למי מברכים, לאחיהם שבצפון ושבדרום, ומי העונים אחריהם אמן, הנשים והטף וכו', עיי"ש. וכתב הב"ח וז"ל: איכא למידק, מפני מה לא אמרו למי מברכין לנשים. וי"ל, דמיירי דהנשים כולן ג"כ בנות כהנים נינהו והא ודאי דכהנים עצמם אינם מתברכים אלא מפי הקב"ה, כדאיתא בפרק אלו נאמרין, מדכתיב ואני אברכם לכהנים, ומדכתיב ואברכה מברכך, אבל ברכת כהנים אינה אלא לבני ישראל, כדכתיב כה תברכו את בני ישראל. ועוד נראה, דאפילו אם תמצא לומר דהנשים הן בנות ישראל, עיקר הברכה אינה אלא לישראל הזכרים, כדכתיב בני ישראל, אלא דאף הנקבות בכלל הברכות, אבל כשאין שם אלא נשים בנות ישראל, לא היו חייבים בנשיאת כפים, והילכך צריך לומר למי מברכין לאחיהם שבצפון ובדרום, עכ"ל. הרי דכהנים אינם בכלל הברכה, וא"כ פשוט שאין עליהם חיוב לשמוע ברכת כהנים.

יתר על זה, אפילו ישראל שלדעת החרדים (מובא בביה"ל ריש סימן קכח) מקיימים מצות עשה בשמיעת הברכה, כשם שהכהנים מקיימים מצות עשה ע"י שמברכים את ישראל, והסכימו כן להלכה הרבה פוסקים ואכהמ"ל בזה (ועיין בסימן הקודם). ג"כ אינו מחוייב לשמוע עוד פעם ברכת כהנים כאשר מזדמן לביהכ"נ, ורק מצד שנראה כמואס בברכת הכהנים לא יצא, כמבואר בספר מקור חיים (להחוות יאיר), דהוי כעין היוצא באמצע קריאת התורה מבית הכנסת שעליו נאמר ועוזבי ה' יכלו (ברכות ח.) עיי"ש. וכ"כ בספר בן איש חי (שנה ראשונה פ' תצוה אות יט), דעובר אורח שנכנס לביהכ"נ לבקש איזה דבר ומצא הכהנים מברכין ברכת כהנים, יעמוד וישמע ברכת כהנים, ולא יצא עד שיסיימו, ומובא בכף החיים (קכח, קמט). אבל אינו מצד חיוב. וא"כ, כל שכן שכהן אינו מחוייב לשמוע לברכה זו כאשר קיים כבר את המצוה. וגם אין בו הטעם שמואס בברכת הכהנים, שהרי הברכה אינו אלא לישראל, כנ"ל בשם הב"ח.

ומלבד המבואר שאינו מחוייב לשמוע ברכת כהנים היות ואינם בכלל הברכה, הרי נפסק בשו"ע (קכח, ד), דכהנים שאינם עולים לדוכן, יצאו מבית הכנסת כדי שלא יאמרו שהם פגומים. וא"כ אם יעמוד לשמוע את הברכה, יש לחשוש שלא כל המתפללים יודעים שהגיע באמצע ויחשדוהו שמא פגום הוא, ולכן לא רק שאינו מחוייב לשמוע, אלא אדרבה לכאורה יש לו לצאת מבית הכנסת שלא יחשדוהו שפגום, ואפילו אם מכירים אותו, חיישינן לאורח. לכן יעמוד בחוץ, ואם רוצה יכול לעמוד מול הדלת, ויכוין להתברך.

סימן לח - כהן שאינו נושא כפיו אחרי השקיעה

אי רשאי להשאר בביהכ"נ

שאלה: כהן שמקפיד על תפלה קודם השקיעה, ונקלע למנין שמתפללים אחרי השקיעה, כגון במנחה בתענית צבור שיש בו נשיאת כפים, ואינו רוצה לעלות לדוכן, האם צריך לצאת מבית הכנסת קודם "רצה" שלא יאמרו בן גרושה הוא, או שמא אינו צריך לצאת שיאמרו כנראה אינו נושא כפיו אחרי השקיעה.

תשובה: הנה, בשו"ע מוצאים אנו שתי דוגמאות לאופנים שהכל יודעים מדוע אינו נושא כפיים, ואעפי"כ צריך לצאת: - א) אבל בתוך שבעת ימי אבילות יצא מבית הכנסת בשעה שקורא שליח ציבור כהנים (שו"ע קכח, מג). והטעם כמבואר במשנ"ב (ס"ק קנז), דמדינא חייב האבל לברך, שהרי חייב בכל מצוות האמורות בתורה, אלא שנהגו שלא לישא כפיים, משום שצריך הכהן להיות בשמחה וטוב לב בשעת הברכה, כדכתיב "וטוב לב הוא יבורך", ולכן צריך לצאת כדי שלא יקראוהו לעלות לדוכן. – ב) כהן שאינו נשוי, שאם אינו רוצה לעלות לדוכן יצא מביהכ"נ (רמ"א שם, מד), דמעיקר הדין חייב בנשיאת כפיים, ורק משום שהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, אינו נושא כפיו להי"א שברמ"א, וכדי שלא יעבור בעשה צריך לצאת.

והאמנם דסיבת היציאה באופנים אלו הוא כדי שלא יעברו בעשה, דמדינא חייבין בנשיאת כפיים, מ"מ כל זה לענין עצם היותם בבית הכנסת בעת קריאת "כהנים", אבל קודם לזה אין צריכין לצאת, משום האי טעמא דביטול עשה. ואעפי"כ כתב בביה"ל (שם ד"ה יצא) דיצאו כבר קודם רצה משום "פגמא", שלא יאמרו שהוא פגום כשלא יעקור ברצה, עיי"ש. – הרי דגם כשהסיבה מפורסם שרואים שהוא אבל, צריך לצאת בשעת אמירת רצה, שלא יחשדוהו שהוא פגום.

ולפי זה בשאלתינו, אע"ג דמשום ביטול עשה ליכא, דלדידיה שאינו נושא כפים אחרי השקיעה אין כאן חיוב כלל, מ"מ משום פגם נראה שצריך לצאת, הן מצד שבבית כנסת זה מתפללים גם אחרי השקיעה, ולמה יבינו שאינו נושא כפיו מפני שאינו מתפלל אחרי השקיעה. וגם אם ידוע לקהל שאינו מתפלל אחרי השקיעה, לכאורה דמי לאבל ופנוי שצריכין לצאת ברצה, אפילו שיודעין למה אינם עולים לדוכן.

ומלבד זה, לא אריך למיעבד הכי להיות נוכח בשעת התפלה ביניהם ולהראות שפורש מהם ואינו נוהג כוותייהו, והוי כעין לא תתגודדו שאין לעשות דבר נגד הציבור. וכבר אמר רבי יוסי (שבת קיח:) "מעולם לא עברתי על דברי חביריי", וכל שכן שלא להראות בפרהסיא שלא ניחא לו בהנהגתם.

סימן לט - כהן שמתפלל במקום שאין נושאים כפיים או בשחרית ת"ב אם צריך לצאת

שאלה: כהן המתפלל בבית הכנסת שאין הכהנים נושאים כפיהם בשחרית, וכמו מנהג האשכנזים בגליל, שהחזן אומר אלקינו וכו'. או בשחרית בתשעב באב שאין נשיאת כפיים (שו"ע תקנד, ד), האם יש ענין שיצא הכהן מבית הכנסת כשהחזן אומר רצה, כדי שלא יחשדוהו שהוא בן גרושה שפסול לכהונה.

תשובה: פשוט שאינו צריך לצאת, דהנה בשו"ע (קכח, ד) פסק: "כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן, אינם צריכים לשהות חוץ מבית הכנסת אלא בשעה שקורא החזן כהנים, אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים, נהגו שלא ליכנס לבית הכנסת עד שיגמרו ברכת כהנים". מפורש בשו"ע, דמי שאינו עולה לדוכן, צריך לשהות חוץ לבית הכנסת רק כשהחזן קורא לכהנים והכהנים עולים לדוכן, דאז יש חשש שהוא פגום, וא"כ בקהלות שהמנהג שלא לישא כפיים בימות החול, ואין הכהנים עולין לדוכן, וגם אינם נקראים לעלות, אינו צריך לצאת מבית הכנסת, שידוע לכל למה אינו עולה לדוכן ואין סיבה לחושדו. – וה"ה בתשעה באב שאין קורין להכהנים, אינו צריך לצאת מבית הכנסת.

סימן מ - נשיאת כפיים בלא טלית או במגבת

שאלה: כהן שנמצא במנין שלא נמצא שם טלית, כגון אצל בחורים וכדומה, האם ישא כפיו בלא טלית, או ע"י מגבת וכדומה.

תשובה: אם כי מעיקר הדין ליכא חיוב ללבוש טלית בנשיאת כפיים – ראה ב"י (סימן קכח, כג), שנוהגים הכהנים בארץ מצרים לשלשל טלית של מצוה על פניהם וידיהם, ומנהג יפה הוא כדי שלא יוכלו הם להסתכל בעם, ולא העם בהם ויבואו לידי היסח הדעת. ובדרכי משה (סקט"ו) כתב, שבארצות אשכנז נוהגים העם שעושין כן, כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים, והכהנים משלשלין טליתותיהם על פניהם, אבל ידיהם מחוץ לטליתותיהם שגם הם לא יסתכלו בידיהם, ואמרינן בירושלמי, דאסור להסתכל בכהנים משום היסח הדעת. והרמ"א (שם, כג) הביא שני המנהגים, - וא"כ למה לבטל מ"ע דנשיאות כפיים.

מ"מ כיון שהדרך כהיום שהכהנים נושאים כפיים רק בטלית, יראה הדבר משונה אם יעלה לדוכן בלא טלית, או בבגד אחר, ולכן נראה לכאורה שלא ישא כפיו. וכעין הדין שבשו"ע (קכח, ל), שמי שיש לו מום בפניו או בידיו, לא ישא כפיו מפני שהעם מסתכלים בו, ובמשנ"ב (ס"ק קט) כתב הטעם, שבדבר מתמיה יסיחו דעתם מלהתכוין לברכה. ועיין במג"א (סקמ"ה) שכתב, דבמקום שלא נהגו הכהנים לכסות פניהם, רק הכהן שיש לו מום רוצה לכסות, ג"כ אסור, דמ"מ יסתכלו בכהנים מפני ששינו מנהגם ויסיחו דעתם, ומובא במשנ"ב (ס"ק קיד).

ושוב ראיתי שכן העלה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן קז), וסמך על דברי המג"א (סימן קכח סקמ"ה) שאם נהגו שלא לשלשל הטלית, אינו יכול לשלשל שמסתכלים בו, ואפילו כל הכהנים רוצים לשלשל אסור אם אין המנהג כן, וא"כ כל שכן כאן, הלא משונה הדבר לכהן בזמנינו שנושא כפיו בלי טלית וודאי יסתכלו בו. אלא שצריך הכהן לצאת מבית הכנסת, כדנפסק בשו"ע (קכח, ד) דכהנים שאינם עולים לדוכן יצאו מבית הכנסת כדי שלא יאמרו שהם פגומים. וע"ע שו"ת משנת יוסף (ח"ה סימן כו).

סימן מא - כהן שהרג נכרי שפגע בו האם נושא כפיו

שאלה: כהן שהותקף ע"י נכרי, ותוך כדי נסיון להציל עצמו הרג את הנכרי, והיה באפשרותו לפגוע בנכרי באחד מאבריו בלא להמיתו, האם נושא כפיו או לא.

תשובה: עיין כף החיים (סימן קכח ס"ק רח) בשם מאמר מרדכי (סקמ"ג) ושלמי ציבור (הל' נשי"כ), דההורג עכו"ם אינו נפסל מלישא כפיו. ואפילו להפמ"ג (סימן קכח א"א סקנ"א) דפליג דאפילו הרג נכרי לא ישא כפיו, הלא מסיים שם, דאם הרג נכרי שעליו אמרו חז"ל מורידין ולא מעלין, נושא כפיו, עיי"ש. ובנידו"ד פגע הנכרי בכהן, ולכן הרגו, ובכהאי גוונא יתכן דהוי בכלל מורידין, והבא להרגך השכם להרגו.

ובשו"ת קנין תורה (ח"א סימן מו) האריך בדין כהן שהרג את העכו"ם אם נושא את כפיו, וכתב להקשות על דברי הפמ"ג, ממה שכתב (בס"ק נו) "ומסתברא זרק חץ לעשרה ט' עכו"ם ואחד ישראל, נמי לא ישא כפיו, דספק רוצח הוא", הרי בפירוש דמכח העכו"ם אין חשש לנשיאת כפים. וסותר למה שכתב (בס"ק נ"א הנ"ל) דאפילו הרג נכרי לא ישא כפיו.

ולכן חילק, דבאופן שכיון להרוג ישראל רק הרג עכו"ם, מועיל כוונתו להרוג ישראל לקרות רוצח ואין נושא את כפיו, כיון דסוף סוף גם בהורג עכו"ם דינו מסור לשמים, מצטרף לזה מחשבתו הרעה שחשב להרוג ישראל, אבל באם העכו"ם היה מאותן המורידין לבור ואין מעלין, אין מצטרף מחשבתו להמעשה, ולעולם בסתם הורג עכו"ם, אין מעכבו מנשיאת כפים. ולכן הוצרך לבוא משום ספק ישראל ומכח קבוע, דרק בכה"ג לא ישא את כפיו. וצריך לפרש דברי הפמ"ג שכתב (בסקנ"א) בזה"ל "על רעהו הרג עכו"ם, י"ל דאין נ"כ, ומיהו מורידין י"ל דנ"כ" עכ"ל, ר"ל, דכשהורג עכו"ם בסתם אין מעכבו מנשיאת כפים, משום דסתם עכו"ם חשידי אשפיכות דמים וממילא דהם ממורידין, עיי"ש באריכות.

ולדבריו, אפילו כשהרג נכרי בסתם, אין מעכבו מנשיאת כפים, דסתם נכרי חשיד אשפיכות דמים, ורק כשנתכוין להרוג ישראל והרג נכרי, אז מצרפינן כוונתו להרוג ישראל למעשה הרציחה, ולא ישא כפיו.

ואם כן, בנידון דידן ודאי שאינו נפסל מלישא כפיו, שהגוי היה מהמורידין. – ואם נאמר דסתם נכרי חשוד בשפיכות דמים, אזי אפילו כשהיה באפשרות הכהן לפגוע בנכרי באחד מאבריו בלא להמיתו, רשאי להמשיך לשאת כפיו, דלא גרע מסתם הורג עכו"ם.

סימן מב - כהנים אנשי מלחמה שהרגו האם נושאים כפיהם

שאלה: בשעת מלחמה ירו חיילים כהנים בטעות על חבריהם היהודים רח"ל בחשבם שהם חיילי האויב, ונהרגו, האם יכולים להמשיך לישא כפיהם.

תשובה: הנה בהורג את הנפש בשוגג, דעת המחבר (קכח, לה) דלא ישא כפיו, ודעת הרמ"א דאם עשה תשובה יכול לישא כפיו. – ועיין בשו"ת צבי תפארת (סימן לז) והביאו בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ת סימן יז), שו"ת התעוררות תשובה (ח"ד סימן יא, ובמהדו"ת או"ח ח"א סימן נח), שו"ת אמרי אש (יו"ד סימן נב), ושו"ת קנין תורה (ח"ז סימן יב) שהאריכו בשאלה כעין זו, אודות יהודים כהנים שגויסו בשעת מלחמה, והוכרחו לירות בכלי מלחמתם על צבא השונאים כדי להרגם ולמעטם, וביניהם היו ג"כ יהודים, ובלי ספק דעל ידו נהרגו אנשים, האם כאשר יחזרו מהמלחמה יוכלו לישא כפיהם, לפי מה שאיתא בשו"ע שכהן שהרג את הנפש אסור לישא כפיו, אם גם אנשי הצבא אלו בכלל זה. – ואפשר דאף לדעת הרמ"א דמהני תשובה, יש לעיין אם גם הכא מהני, דהרי כאן אינם שוגגים רק מזידים, שיודעים שיכולים יהודים ליהרג, ומי יימר דמהני תשובה בכהאי גוונא.

והעלו צדדי קולא שיש להתיר להם לישא כפים, שאע"פ שאינו שוגג, מ"מ מיקרי אנוס, וגם הוא ספק אם יהרוג יהודי, ואינו מזיד, עיי"ש. [ועיין שו"ת שרגא המאיר (ח"ז סימן ק) מה טעם מחמירין ברציחה שאינו נוש"כ, יותר מגזל שג"כ גזל בידיו ואפ"ה נוש"כ].

ונדון דידן קל יותר, שכן החיילים יצאו למלחמה על דעת שבהצד השני יש רק אויבים נכרים, שעליהם מותר לירות, וכתב הכף החיים (סימן קכח ס"ק רח) בשם מאמר מרדכי (סקמ"ג) ושלמי ציבור (הל' נשי"כ), דההורג עכו"ם אינו נפסל מלישא כפיו. ואפילו להפמ"ג (סימן קכח א"א סקנ"א) דפליג דאפילו הרג נכרי לא ישא כפיו, הלא מסיים שם, דאם הרג נכרי שעליו אמרו חז"ל מורידין ולא מעלין נושא כפיו, עיי"ש. ובמלחמה שצריך להדוף את האוייב שלא יהרגו והבא להרגך השכם להרגו, ודאי נושא כפיו.

ואם במלחמה בין מדינות שיתכן שיהרגו יהודים רח"ל צידדו להקל מטעם אונס, כל שכן כאן דהוי שוגג ואונס גמור, שכוונתם היתה לירות רק על מחבלים ובשטח האויבים, בודאי שיכול לישא כפיו. ומ"מ פשוט דמידי תשובה וחרטה על המקרה החמור והצער שאירע על ידיהם רח"ל לא נפקא.

וכל שכן באופן שלא נהרג חבירו מיד, רק אחרי כמה ימים, דיכול להמשיך לישא כפיו, וכמו שכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן מג, א) אודות כהן שאירע לו אסון בשעה שנסע בכלי רכב שלו, שדחף זקן אחד ארצה והוא מת אחרי ל' יום, מהו שישא כפיו. וכתב, דישא כפיו בלי פקפוק. חדא דהיה שוגג וכבר קיבל עליו תשובה, ובכה"ג מקיל הרמ"א (קכח, לה) בפשיטות. ועוד דלא מת מיד, ובכה"ג מצדד מג"א (שם סקנ"ב) להקל. ולענין תשובה יקבל עליו כמה תעניתים לסיגוף, נוסף לצדקה ומעשים טובים, ועיקר העיקרים לב נשבר ונדכה ופשפוש במעשים על מה עשה ה' ככה.

סימן מג - הנהגת ש"צ בנשיאת כפיים

שאלה: בסידור האר"י (בברכת כהנים) מובא דכשאומר "יברכך ה'" יהיה פניו נגד ההיכל, "וישמרך" נגד ימינו, "יאר ה' פניו" נגד ההיכל, "אליך ויחנך" נגד שמאלו, "ישא ה' פניו" נגד ההיכל, "אליך" נגד ימינו, "וישם לך" נגד שמאלו, "שלום" נגד ימינו. – האם חולק על מה דאיתא בשו"ע (קכח, מה), "אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון, יברכך וישמרך אליך לך שלום".

תשובה: הנה בשו"ע ופוסקים מצאנו שני הנהגות בברכת כהנים, האחד שנוגע לכהנים עצמן, כיצד יתנהגו כשמברכין את ישראל, וזהו מה שנאמר בשו"ע (הנ"ל). – אך הנהגה שונה יש לשליח ציבור כשאין בבית הכנסת כהנים, וכדכתב בשו"ע (קכז, ב): "אם אין שם כהנים, אומר ש"צ אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו'". והביאו הפוסקים מג"א (סימן קכז סק"ג) באר היטב (סק"ד) משנ"ב (סק"ח) וליקוטי מהרי"ח (סדר תפלת י"ח) בשם זהר חדש (פ' נשא), דכשאומר יברכך ד' יראה לצד ההיכל, וישמרך יראה לצד ימין שלו, יאר ה' כלפי ההיכל, פניו אליך ויחונך יראה לצד שמאל שלו ליחדו בימין. והוסיף על זה הגה"ק בעל מנחת אלעזר ממנוקאטש זי"ע בספרו נמוקי אורח חיים (סימן קכז), דהיינו שיראה השליח ציבור להחזיר פניו, אבל לא יכרע, דאין להוסיף על הכריעות, עיי"ש.

ובכף החיים (פלאג'י, סימן טו סעיף עז) הזהיר שלא ישנה השליח ציבור בזה, וז"ל: השליח צבור ירכין ראשו לפניו כשאומר יברכך, וישמרך בצד ימין, יאר לפניו, ויחנך לשמאל, ישא לפניו, אליך לימין, וישם לשמאל, שלום לימין, ויכון להגביר ימין על שמאל, ועונש המשנה מזה, הוא מבואר בזוהר הקדוש פרשת נשא (הרב נוהג כצאן יוסף אות כג, ועיין חסד לאלפים "לגבי הכהנים" ותפלת כל פה דף פ עמוד ד, ובסולת בלולה), עכ"ל.

וכ"כ הבן איש חי (שנה ראשונה, פ' תצוה אות ג): כשאומר השליח ציבור "יברכך" יהיה לצד ההיכל, "וישמרך" לצד ימין, "יאר ה' פניו" כלפי ההיכל, "אליך ויחונך" לצד שמאל, כן כתב בחסד לאלפים. אך הרב בנו שם כתב בשם "אפי זוטרי", שהביא מאגרות הרב משה זכותא ז"ל: "יברכך" לצד ימין שלו, "יאר" לצד שמאל, "ישא" לצד פניו, וכתב שם, שכן המנהג פשוט בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן, וכן נוהגים בקהל חסידים ב"בית א-ל" יכב"ץ יע"א. ושאלתי מאת ידידנו הרב הגאון מה"ר אליהו מני נר"ו, שיודיעני מנהג החסידים ב"בית א-ל" יכב"ץ בדבר זה, וכתב לי וז"ל: מודע לבינה, דמה שכתב בשם "אפי זוטרי" בשם אגרות הרב משה זכותא ז"ל אין ראיה, ואני נוהג כלשון הזוהר וכמו שכתב "חסד לאלפים", ולא כמו שהגיה הרב בנו, ומנהג "בית א-ל" יכב"ץ כמו שאני עושה. ועיין תפלת כל פה (דף פ עמוד ג), ועיין כף החיים (סימן טו אות עז) שתיבת "יברכך" וכו' לצד ההיכל, "וישמרך" לצד ימין, "יאר" לצד ההיכל, "אליך ויחונך" לצד שמאל, "ישא" לנגד ההיכל, וקו האמצעי – שהוא גופו, עד כאן לשון נר"ו. – הרי שכיוונים אלו הם להשליח ציבור, ואם כן אין כאן סתירה [וראה פסק"ת (סימן קכז, ה) חלוקי מנהגין בענין הטיות הש"ץ כשאומר פסוקי ברכת כהנים כיצד לעשותם].

תוכן העניינים

שות גם אני אודך - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה