אורח חיים · נטילת ידים
סימן ד - הרהור בד"ת קודם נטילת ידים לאחר שיצא מביה"כ
שאלה: האם מותר להרהר בדברי תורה קודם שנטל ידיו כשיצא מבית הכסא.
תשובה: הנה בשו"ע (ד, יח) מנה י"ג דברים שצריכים נטילה במים, ועיין משנ"ב (סקל"ט) דאין צריך ג' פעמים כי אם בקם מן המטה, ויש מחמירין בהולך בין המתים ולאחר תשה"מ דבעינן ג' פעמים בכלי. ובספר היכל הקודש מחמיר ביוצא מבית הכסא ג"פ, עיי"ש. ועיין מחצית השקל (סי' ד על מג"א סקי"ז) שהביא מא"ר דביוצא מבהכ"ס צריך ג"פ בלי כלי, עיי"ש. הרי דכמה דרגות בנטילה משום רוח רעה, ונטילת ידים שחרית חמורה טפי מיוצא מבית הכסא.
ולענין הרהור בדברי תורה קודם נטילת ידים שחרית, עיין א"ר (סימן א סק"ד) ושו"ע הרב (סימן א סעיף ו) דמותר, [והוסיף בשוע"ה דמ"מ אין לו להרהר בד"ת בעודו שוכב על מטתו גם אם נטל ידיו, אלא יקום ויעמוד, או ישב באימה, שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל]. וכ"ה באשל אברהם (בוטשאטש, סימן פד ד"ה בהג"ה) דכמו שמותר להרהר בד"ת קודם נטילת ידים שחרית, כך מותר לענות גם אמן, ועיין כף החיים (סימן ד ס"ק קח) דאם שומע קדיש או קדושה קודם נטילת ידים שחרית לא יענה, אלא יהרהר הקדושה בלבו, ועיין באריכות בשו"ת באר משה (ח"ד סימן ג) שמתיר.
ואם כן, כל שכן דיוצא מבית הכסא, אם אין ידיו מטונפות דרשאי להרהר בדברי תורה, שהרי חיוב נטילתו קלה מנטילת שחרית, ואם הרהור קודם נטילת שחרית מותרת כל שכן בזה. ובפרט שהרי גם בביה"כ פעמים דמותר להרהר בדברי תורה עיין משנ"ב (פה, סק"ח וסקי"ג) דברי הפוסקים, וכל שכן ביצא כבר דיש להתיר הרהור.
ואף שבודאי נגע במקומות המכוסים, אפילו הכי מותר ההרהור, כמו לענין קריאת שמע עיין שו"ע (סב, ד) ובביה"ל (שם). וגם בשעת השינה קרוב לודאי שנגע במקומות המכוסים, ואפילו הכי מותר בהרהור קודם הנטילה. – אבל אם ידיו מטונפות אסור להרהר, וכדכתב במשנ"ב (סימן פה סקט"ו) בשם הפמ"ג.
ועיין שו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן ה) שנשאל במי שיצא מביה"כ לעשיית צרכיו, אם שרי לענות אמן קודם הנטילה, ומסקנתו דאם אין ידיו מזוהמות ואין חשש רק לרוח רעה, פשיטא דיענה אמן, עיי"ש. וכן מסיק גם בשו"ת באר משה (שם) עיי"ש. [וע"ע שו"ת שרגא המאיר (ח"ז סימן ה) לענין עניית אמן בבית הכסא, ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סימן א אות ב) אודות בתי כסאות הסמוכים לבתי כנסת ושטיבלאך, וכשנכנסים לשם שומעים דברי קדושה הנאמרים בביהכ"נ, אם מחוייב לסתום אזניו היטב שלא ישמע, או שלא ליכנס שם בזמני התפלה ולחזר אחר ביכ"ס רחוק].
סימן ה - נט"י לנוגע בבגד ספוג זיעה
שאלה: מי שנגע בבגד ספוג בזיעה, האם צריך ליטול ידיו.
תשובה: כתב הבה"ל (סימן קסד ד"ה שיש), שנכון ליזהר מליגע אפילו באיזה בגד שידוע שיש שם הרבה זיעה, כגון בצד התחתון של הכובע המונח על הראש, שיש שם הרבה זיעה מן השיער. – ולא ביאר באיזה אופן מיירי.
ומדברי הפוסקים עולה, דרק כשנוגע בבגדים שלובש אותם על מקום מכוסה וספוג זיעה צריך נטילה, דמקומות המכוסים מייצרים זוהמא גדולה, וכן הביא הכף החיים (ד, צה) בשם רוח חיים וז"ל: ולפי זה נראה, דיש ליזהר ג"כ מליגע בכובעים כשהוא הרבה מזיעה, שיש ממשות מזוהמא ואם ידחוק בצפורן יוצא מלמולי זיעה, דצריך נט"י, אכן כשנוגע בזיעה לבד שיוצא מידיו ומזרועותיו עד הקובדו, שאז הוא נקרא מקום מגולה, כמ"ש הב"י בשם הכלבו לקמן בסימן צ"ב, או אם נוגע בכתונת או בבגד הנתון לקבל הזיעה והוא לח, ואפילו טופח על מנת להטפיח מחמת הזיעה, נראה ברור דכל שאינו יוצא מן הזיעה שום ממשות זוהמא, ליכא חששא כלל, עכ"ל.
וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן ב) דהעיקר בזה מה שיראה מלשון הראשונים והשו"ע, דמקומות המכוסים מייצרים זוהמא גדולה ומלמולי זיעה, ונדון כטינוף וצואה, וצריך נטילת ידים או על כל פנים נקיון דרך חיכוך בכותל, והפעולה להסיר הזוהמא הנדבקת בידים שנדונה כצואה, מ"מ משמע דזה דוקא במקומות המכוסים, שע"י הכסוי והמקום אינו גלוי לאויר נעשית כזוהמא שנדונה כצואה, משא"כ בזיעת הפנים ומקומות המגולים שאין נעשה שם זוהמא גדולה גם ע"י זיעה. ונכון ליזהר בחולצה בצדה התחתון שסמוך לגוף, כמו שכתב בבה"ל (הנ"ל) לענין תחתית הכובע.
וכן הורה הגרשז"א כמובא בספר הליכות שלמה (תפלה, פ"כ סעיף יז), דהנוגע בבגדים שאין לובשים אותם על מקום המכוסה, אף אם מלוכלכים בזיעה, כגון גרבים או צד הפנימי של הכיפה, אינו צריך נטילה, דכיון שאין זה מקום מכוסה לא גזרו ביה רבנן, וחשיב כלכלוך בעלמא. וכ"כ באשל אברהם (בוטשאטש, סימן ד) דלא מצינו נטילה בנגיעה בזיעה שלא במקומות המכוסים. וכ"כ הערוה"ש (ד, יח) דהקפידא רק במקומות המכוסים, לפי שיש שם מלמולי זיעה והיא זוהמא גדולה. וכ"ה בשו"ת משנת יוסף (ח"ז סימן ב) דעל בגד הצמוד לגוף יש זוהמא, ויש לנקות ידיו במים, בפרט בימינו שב"ה מים מצויים בכל מקום.
סימן ו - נט"י להנוגע במגבת של מקוה
שאלה: הנוגע במגבת רטובה שהשתמש בה במקוה, אם צריך ליטול ידיו.
תשובה: כיון שהמגבת ספוגה במים נקיים, נראה שאינו צריך ליטול ידיו. וגדולה מזו כתב בשו"ת תורה לשמה (סימן יג), דהטעם שהנוגע בבשרו צריך נט"י הוא משום נקיות ומלמולי זיעה, ולכן כשיוצא מהמקוה ונוגע בגופו שאין בו חשש זה, וכדאמרו (שו"ע או"ח סי' עד, ב) "מי שהוא במים ולבו רואה את הערוה ואינו יכול לברך, דמותר לחבק זרועותיו כדי שיהיה הפסק ומברך", נמצא אפילו שנוגע ידו בבשרו, כיון שהוא במים לית לן בה, דהשתא ליכא חשש במלמולי זיעה, ולכן כשיצא מן המים, שעדיין בשרו לח מן המים ולבש חלוקו, דינו כמו שהוא עומד בתוך המקוה. אך ודאי אחר שניגב אם נגע בבשרו צריך נטילת ידים, ואע"פ שקודם ב' רגעים כבר היה במים וגופו נקי, עכ"ז כיון שהצריכו נטילה לנוגע בידיו בבשרו במקומות המכוסים, לא פלוג רבנן בין אם רחץ גופו בין אם לא רחץ, ובכל גונא הצריכו נטילה לנוגע במקומות המכוסים. אבל בנוגע ברגליו, אע"פ שהם במים ורחוצים צריך נטילת ידים, יען כי טומאת הרגלים לא משום מלמולי זיעה לחוד, אלא משום דשורה שם רוח רעה, ואינה מסתלקת אפילו בכמה מימות, כי אין בנו עתה כח לדחותה משם ע"י המים.
ואמנם בלב חיים (או"ח ח"ב סימן ה) הביא ראיה מקידוש ידים ורגלים שהיה הכהן מניח ידו על רגלו וכך מקדש, אלמא שאם רחץ רגליו היטב ונגע בהם אינו צריך נטילת ידים.
ברם יש לדחות, על פי מה שכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סימן ד), דהכהנים היה להם כח לדחות הרוח רעה בקידוש ידים ורגלים שבבית המקדש בזכות העבודה וקדושת בית המקדש [ועיי"ש מה שכתב, לענין שאין נוהגין ליטול בבוקר גם את הרגלים להסיר רוח רעה שעליהם, אע"פ שכתב האר"י ז"ל דהרוח רעה שורה בלילה גם על הרגלים, לפי שברגלים נאחזים החיצונים יותר מן הידים, ולכן לתוקף אחיזתם אין לנו כח לדחותו משם, ורק הכהנים היה להם כח לדחותם בקידוש ידים ורגלים שבבית המקדש בזכות העבודה וקדושת בית המקדש וכו', ושכן כתב הרב הגאון המקובל מהרש"ך בספר יפה שעה. – וע"ע פמ"ג (סי' ד א"א סק"א) שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת סימן קמ מבן המחבר) ושו"ת משנת יוסף (ח"ז סימן א) מדוע השמיטו הטושו"ע את דברי הרמב"ם (הל' תפלה ד, ג) דלתפילת שחרית צריך אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ומקורו בברייתא (שבת נ:) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום, שנאמר כל פועל ה' למענהו].
ואם כן לפי זה נדחין דברי הלב חיים, דלעולם שורה רוח רעה על הרגלים גם לאחר הנטילה, ושאני בכהנים שרק אצלם נדחה הרוח רעה, אבל אנן אף לאחר הנטילה, אם נוגע ברגליו, צריך לחזור וליטול.
ובספר בית ברוך (סקמ"א) כתב, שאם נגע בגופו אחר הרחיצה צריך נטילת ידים משום רוח רעה, אבל לא משום נקיות, ואם אין לו מים לא מעכב לתפילה, כיון שאין בזה משום נקיות, ורק רוח רעה יש אע"פ שהוא נקי, כיון שהמקום הוא מקום מזוהם תמיד, וכמו בית הכסא שאפילו ניקוהו יש בו רוח רעה. – ולפי זה, לענין נגיעה במגבת נקיה אין צריך, שאין כאן לא משום נקיות, ולא משום רוח רעה.
ועיין מג"א (סימן צז סק"ז) ושו"ע הרב (שם סעיף ג) דיכול ליטול כינה על ידי בגד ואינו צריך נטילת ידים, וכ"כ חיי אדם (כלל כב אות ח) דמותר ליגע במקומות המכוסים באדם או לחכך ראשו על ידי בגד. – הרי דנגיעה בבגד שנוגעת בגוף אינה מצריכה נטילה. וה"ה כאן דהנגיעה במגבת שנגעה בגוף אינה מצריכה נטילה, וגם המים שספוגים בה נקיים. – אבל אין זו ראיה גמורה, דשאני התם שנוגע בצד השני של הבגד לא באותו צד שנגע בכינה או בגופו, משא"כ במגבת שנוגע גם בהצד שנגע בגוף, וגם משפשף בו גופו בחוזק. ולכן אף שיתכן שגם התם א"צ ליטול ידיו כשנוגע בצד הפנימי של הבגד שנגע בכינה, מ"מ ראיה ברורה אין לנו משם, דאפשר שבאמת כן צריך ליטול ידיו בכה"ג.
ומה שהביא הגרעק"א (סימן ד) מספר חסידים (סימן תתכג) שהובא בא"ר (סימן ד סק"א) דכשלוקח נייר לקנח וראה שאינו צריך לבית הכסא ולא עשה צרכיו, אעפ"כ לא יגע בספרים עד שירחץ ידיו, עיין כף החיים (סקס"ז) דנראה, דהיינו דוקא אם יש בזה הקנוח שום צואה או דבר מגונה, אבל אם הוא נקי אינו צריך. ולפי דבריו יש להקל גם לקנח ידים בנייר המיוחד לבית הכסא אם הם נקיים. – אבל כבר העיר בשו"ת שרגא המאיר (ח"ז סימן ע אות ד), דמלשון הספר חסידים לא משמע שיש עליו צואה דוקא, ועל כן יש מקום להחמיר באם אפשר, להצריך נטילה אחר נגיעה בנייר המיוחד לבית הכסא, וכל שכן שלא לקנח הידים לכתחילה בהם, עיי"ש.
וכל זה מהיוצא להלכה, אבל למעשה ידוע שנהגו הרבה חסידים ואנשי מעשה בזהירות גדולה בעניני קדושה וטהרה, והקפידו ליטול ידיהם אפילו באופנים כאלו, ליתר שאת, וכן נהג כ"ק דודי רשכבה"ג מרן מהר"א מבעלזא זצוקללה"ה זי"ע ועכי"א. – וכן מסיק אאמו"ר שליט"א בשו"ת משנת יוסף (ח"ז סימן ב) עיי"ש.
סימן ז - הנוגע בכף של נעל אי צריך נט"י
שאלה: מי שנגע רק בכף שעוזר להלביש הנעל, האם צריך נטילה.
תשובה: הפמ"ג (א"א סימן ד סקי"ט) מביא את שיטת העולת תמיד (סקי"ב) שהחולץ נעלים אפילו בלא שנגע בהם כלל צריך נט"י, וטעמו משום רוח רעה. אבל למעשה נקטו הפוסקים כשיטת המג"א (סקי"ט) שדוקא בנגע בידיו, דבלא"ה רוח רעה לא שורה עליו, וכ"ה בשולחן הטהור (סעיף יא), וע"ע בנימוקי אורח חיים (סימן ד סק"ג) דלא החמירו בזה רבותינו. וכ"כ בשו"ת שלמת חיים (סימן כח) וז"ל: לפום פשוטו כנראה לא נהגו רק כשנוגע, וקצת ראיה, שלא הזהירו בחליצה על החולץ ליטול ידיו, גם בברכת כהנים שנטלו ידיהם לדוכן ורגילים להסיר מנעליהם אחרי כן, ולא ראינו שיטלו עוד הפעם אחר חליצה. ולומר שיש הפרש בין חליצה של מצוה לרשות הוא דוחק, וכנראה שהמנהג כהאחרונים. ועל כל פנים יש לומר באותם המנעלים שאי אפשר לחולצם על פי רוב כי אם בנגיעה אפשר בהם החמיר, אבל במנעלים שאין דרכם ליגע בהם אין קפידא. גם כנראה פשוט המנהג לעשות תיקון רחל בישיבה על הקרקע ובחליצת מנעלים, ולא ראינו שהזהירו ליטול ידיו קודם שיאמר התיקון.
ועיין ארחות חיים (סימן ד אות יח) דה"ה בנועל, דרק כשנוגע בידיו ממש צריך נטילה. ובשערים מצויינים בהלכה (סימן ב קונט"א סק"ט) כתב דנגיעה בשרוכי הנעליים מחייבת נטילת ידים, ואולם בבית ברוך (מילואים לכלל ב סעיף מ) מביא בשם החזו"א להקל. וכן מובא בספר דרך שיחה (ח"א עמ' שסב) משמיה דהגר"ח קניבסקי שליט"א ששאל את החזו"א דעתו בזה, והורה דכשסוגרים שרוכים בלי לנגוע בעור אין צריך נט"י. עוד מובא שם, שסיפר חכם אחד שהלך פעם עם הגה"צ ר' יהודה סגל זצ"ל ממנצ'סטר והיו שרוכי הנעל שלו פתוחים, סגר לו הנ"ל את השרוכים וביקש ליטול ידיו, אמר לו הגה"צ הנ"ל כי אין צריך, ובדידיה הוי עובדא שהלך עם מרן החפץ חיים זצ"ל והיו שרוכי נעליו פתוחים, סגר לו השרוכים וביקש ליטול ידיו, אמר לו החפץ חיים שאין צריך, כי רק אם נוגע בתחתית הנעל מקום שהולכים עליו אז צריך נטילת ידים.
ובשו"ת משנת יוסף (ח"ו סימן ט) האריך אאמו"ר שליט"א בענין נט"י בנגע או חלץ נעליו, ובסוף הסימן כתב דאם השרוכים ארוכים ונגררים לארץ, ומתלכלכים בזוהמא שבארץ יש סברא להצריכו נטילת ידים.
ויותר מזה מביא בכף החיים (ד, עא) מיפה ללב ובן איש חי, שאם נגע במנעלים חדשים שעדיין לא לבשם אדם מעולם אפילו פעם אחת, אין צריך נטילה. וכמו שכתב המור וקציעה דתרתי בעינן, נעל והלך בהם פעם אחת על הארץ.
ובספר מרא דשמעתתא (אות א) מובא שאמר הגאב"ד דירושלם הגה"צ רמ"א פריינד זצ"ל בשם הרה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע, שהנוגע במגפים למעלה ממקום המנעל, אין צריך ליטול ידיו. וסיפר עובדא דהוי שכאשר היה הרה"ק ר' ישעיה'לע מקערעסטיר זי"ע אצל הדברי חיים, נגע גדול אחד שהיה מיסב על שולחנו בהמגפים למעלה, והלך הרה"ק רבי ישעיה'לע להביא לו מים ליטול ידיו, והדברי חיים לא אמר לו כלום, רק אמר להנוכחים דאין צריך ליטול ידים. ועיין נטעי גבריאל (הל' בין המצרים ח"ב פע"א, י) דיש מקילין שא"צ ליטול ידיו כשנגע בנעלי ת"ב שאינם של עור, ויש להחמיר. ושם (סעיף יא) דיש מקילין שהנוגע בגרביים (זאקין) אינו צריך נטילת ידים, שהרוח רעה שורה על המנעל מפני שהולך בהם על קרקע, ובפוזמקאות מהלכים על גבי קרקע רק לעתים רחוקות, ויש להחמיר, עיי"ש.
חזינן דשני ענינים יש בנטילה של נגיעה במנעלים, להסיר רוח רעה, וטינוף. ובנידון הכף תרווייהו לא איתנהו דהכף אינו מטונף, וגם רוח רעה ליכא, והוא כל שכן מנגיעה בנעל עצמו מלמעלה או מנעלים חדשים, ומשרוכי הנעל שיש מקילין בנגיעה בהן.
וכל זה מהיוצא להלכה, אבל למעשה ידוע שנהגו הרבה חסידים ואנשי מעשה בזהירות גדולה בעניני קדושה וטהרה, והקפידו ליטול ידיהם אפילו באופנים כאלו, ליתר שאת, וכן נהג כ"ק דודי רשכבה"ג מרן מהר"א מבעלזא זצוקללה"ה זי"ע ועכי"א.