אורח חיים · הנהגת האדם בבוקר
סימן א - לומר מודה אני במקום שאינו נקי
שאלה: האם מותר לומר מודה אני במקום שאינו נקי.
תשובה: לפום ריהטא נראה לצדד להיתר, מדלא הגבילו הפוסקים שלא לאמרו אם גופו או ידיו מטונפים בצואה או מי רגלים, או כשכנגדו גרף או עביט שהשתמש בו בלילה. – ואדרבה בספר סדר היום כתב, דמותר לומר מודה אני לפניך וכו' גם כשאין ידיו נקיות כיון שאין בו שם, והובא במשנ"ב (סימן א סק"ח). – ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ז זימן ה) שביאר את דבריו, דכיון שתקנו שיקום ומיד הודאה בפיו שרי, ואם משום דלא נחשב הודאה כיון דידיו מלוכלכות מנגיעת הגוף, הא מבואר בפוסקים (צב, ד) דאפילו בק"ש ותפילה דיעבד אין צריך לחזור בידים מזוהמות, ועיי"ש היטב בביה"ל (ד"ה צריך), והתם דוקא דיעבד, אבל לענין מודה אני מהני אפילו לכתחילה.
ואמנם הגאון היעב"ץ זי"ע בסידור בית יעקב ובספר מור וקציעה חולק על הסדר היום, ודעתו דאם ידיו מטונפות או מזוהמות מנגיעת הגוף, לא יברך גם מודה אני בלי נטילת ידים או מידי דמנקי. – ולדבריו שאין לומר מודה אני כשידיו מזוהמות, נראה דה"ה שאין לומר כשהמקום מזוהם.
ולאחר העיון מצאתי שכבר נדרש לזה בשו"ת ארץ צבי (ח"א סימן נב) וצידד להיתר, ועפ"י מה שנפסק בשו"ע (סימן פה סעיף ב) דמותר לומר "רחום" בבית המרחץ אע"ג דכוונתו לשמים, וה"נ אע"ג דכוונתו לשמים מותר, עיי"ש היטב.
ולענ"ד יש לדחות ראייתו, דשאני התם דהוי רק הזכרה ואמירה, משא"כ הכא שמודה ומתפלל לה' ואין זה דרך כבוד. וגם התם הראב"ד חולק ד'רחום' אסור, והב"ח ופרי חדש מחמירין כוותיה. – ועוד, דאף להמתירים שם, הטעם מאחר דגם בני אדם מכונים כך, ואינו בזיון כל כך. אבל הכא שמכוין להשם יתברך יש לומר דאסור, וכמו שכתב הפמ"ג (שם א"א סק"ג) דלומר הרחום ירחם עליך אסור, וה"ה בנידו"ד.
והראוני בספר אשי ישראל (פרק נד הערה ב) שכתב בשם ספר מנחת אהרן (הספרדי, כלל א סק"ה) דאף מודה אני לפניך אסור לומר במקומות מטונפים, דהוי דברים שבקדושה, עיי"ש. וכאמור דעת הארץ צבי להתיר, ובשערים מצוינים בהלכה (סימן א סק"ב) העתיק רק את דבריו. וכן נראה לדעת הסדר היום (הנ"ל) שאין צריך לאומרו דוקא בידים נקיות. – ואמנם לכתחילה מי שיכול להשתמט מלומר במקום שאינו נקי, ודאי שעדיף שלא להודות לה' במקום מטונף.
וכל זה במים מטונפים דראוי להחמיר לכתחילה כשיכול להשתמט מלומר כנגדם. אבל כנגד מי הנטילה של שחרית יש להקל. ומה שכתב בשערי תשובה (סימן ד סק"ח) בשם הברכי יוסף "דמנהג החרדים אל דבר ה' שלא לקרות ולברך נגד המים שנטלו בהם שחרית, וכן היה נוהג הגאון מופת הדור רבי חיים אבועלפיה ז"ל, ע"כ. כבר הביא בספר ארחות חיים (ספינקא, סימן ד אות ח) מספר נחלה לישראל (סימן נג) ששמע שהברכ"י חזר בו ממה שכתב שאסור לקרות נגד מים של נט"י שחרית, וכן שמע ממרן הגאון הקדוש מצאנז ע"כ מותר לקרות נגדם, עיי"ש. וכ"ה בשו"ת שיח יצחק (או"ח סימן ב) שהחת"ס והמהר"ם שיק זי"ע לא הקפידו על כך. וכן מובא בדינים והנהגות (פרק א אות ו) שהחזו"א זצ"ל לא נמנע מלדבר דברי תורה נגד מי נטילת ידים שחרית.
סימן ב - להעיר ישן לק"ש בסוף זמן מג"א
שאלה: רואה שחבירו ישן סמוך לזמן ק"ש של המג"א, ועדיין יש זמן עד סוף זמן ק"ש של הגר"א ובעל התניא, האם חייב להעירו, או אפשר לסמוך על שיטת הגר"א ובעל התניא.
תשובה: זה פשוט שצריך להעיר ישן למצות קריאת שמע שהיא דאורייתא, וכמו שכתב בשו"ת קרן לדוד (או"ח סימן יח) ושו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן לח) עיי"ש. ומובא בשיחות קודש מבעל הויגד יעקב מפאפא זצ"ל (עמ' כו) שכן הורה כ"ק דודי הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע.
אבל לפי מה שכתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן כד) שהמנהג כהגר"א, ויחידים מחמירים כדעת מג"א, והוסיף (ביו"ד ח"ג סימן קכט אות ג) דיש להחמיר כשתי השיטות, אבל במקום שבאו תלמידי הגר"א ונוהגים כהגר"א, רשאים לנהוג כמותו אף לקולא, עיי"ש. נראה שאינו צריך להעיר את חבירו. ומצאתי כן בספר ארחות רבינו (ח"א אות קסד), שהחזו"א נקט לעיקר כדעת הגר"א, ולכן לא העיר בזמן מג"א.
אכן כפי שכבר העיר אאמו"ר שליט"א בשו"ת משנת יוסף (ח"ו סימן כד), צריך לדעת גופא דעובדא היכי הוי, ויתכן דהוראת החזו"א היתה במי שאינו מקפיד על הזמן הא', שאותו די להקיץ לזמן הב'. ומסקנתו, דמי שמהדר בדרך כלל על זמן ק"ש הא', מצוה להקיצו לזמן הא'. ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן נ) כתב ג"כ דתלוי אם מקפיד מאד כשיטת המג"א וניחא ליה שיעוררוהו, צריך להעירו. אבל כשאינו ידוע אין רשות להעירו, וכה"ג יש לסמוך על הגר"א, עיי"ש.
שוב ראיתי בספר חוט שני (הל' שבת ח"ב קובץ ענינים סימן ג בהערה) שמרן החזו"א זצ"ל אמר, דמה שלפעמים הורה לגבי זמן ק"ש של שחרית להתיר לסמוך בזה על דעת הגר"א, היא רק כשזה שעת הדחק. ועיין פסקי תשובות (סימן נח הערה 10) שציין לעלים לתרופה (שנדפס בלבוב בדורו של הדברי חיים מצאנז זי"ע ובהוראתו והסכמתו וחתמו עליו גם שאר גדולי הדור דאז), שיש חובה להעיר אדם משינתו אם עומד לעבור זמן ק"ש (ויש להסתפק אם הכוונה שם על זמן ק"ש הראשון או השני), זולת במקום חולי שעקב היקיצה עלול לכבד עליו חוליו.
וכ"ק דודי הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע היה מורה לעורר את המשמשים לקריאת שמע אפילו אם הלכו לישן בשעה מאוחרת לפנות בוקר וכדומה, לפני סוף זמן קר"ש לשיטת המג"א, ולא המתין עד הזמן המאוחר של בעל התניא והגר"א. וכן העיד המשב"ק הרה"ח ר' יצחק לאנדא שליט"א (וכעת נדפסו הדברים בשמו בגליון עלים לתרופה גליון תרע"ו מטות מסעי תשס"ט).
וכן מובא בספר הליכות שלמה (תפלה, פ"ז הערה 43), שהגרשז"א זצ"ל היה מזרז הרבה להזהר בזמן ק"ש של המג"א, והיה רגיל לומר, אילו היו מציעים לאדם אתרוג שלדעת המג"א פסול הוא, ודאי לא היה עולה בדעתו לקנותו, ולמה לא יחוש לכך במצות עשה דקריאת שמע. ומימיו נזהר לקוראה עם ברכותיה בתוך זמן זה, וגם נזהר להעיר את בני ביתו בזמן שיספיקו לקוראה עם ברכותיה קודם סוף זמן זה. ואף כשאירע בעת שמחה משפחתית בשבת, שהתפללו הצבור בשעה מאוחרת יותר, התפלל הוא במנין מוקדם עד אחר שחרית, וקידש ואכל מזונות – אע"פ שכשהתאפשר לו היה מהדר בדרך כלל לקדש סמוך לסעודה כדעת הגר"א (בספר מעשה רב, הובא בביה"ל סימן רעג ד"ה כתבו הגאונים) שאף בקידוש היום יקדש במקום סעודה גמורה ולא מיני תרגימא או יין. – וחזר לקריאת התורה למנין השני.
סימן ג - אם נכון לקפל הזקן, והאם מותר לעשותו בשבת
שאלה: אנשים שיש להם זקן ארוך, האם יכולים לקפל את הזקן שלא יפריע, או להראות צעיר. – ומה הדין בשבת.
תשובה: הנה מצד ההלכה לא נראה חשש בזה, ופוק חזי מאי עמא דבר. אבל מצאתי שכבר נשאל על זה בשו"ת תורה לשמה (סימן תמז) והשיב בזה הלשון: ודאי זקן שהוא גדול וארוך עדיף טפי לפי סודן של דברים, יען כי ידוע הוא כי דיקנא עילאה דא"א הוא מגיע עד טיבורא דליבא, וכנזכר בדברי רבינו האר"י זיע"א וכן הוא באדרא, וא"כ השתא מי שהוא זקנו גדול וארוך שמגיע עד טיבורא דליבא, הוא עדיף ומשובח ביותר, ושפתים ישק, שהוא דומה לבחינה העליונה, שכך הוא באמת השורש של הדיקנא למעלה. ועל כן אותם בני אדם שברא להם הקב"ה זקן ארוך, והם מתחכמים לשנות המתנה טובה הזאת שנתן להם השי"ת, ורוצים לקצר זקנם בהגבהת השערות למעלה, אע"פ שהם נזהרים שלא לחתוך אותם ח"ו, עכ"ז לאו שפיר עבדי, וצריך להניחו כמו שהוא ולשמוח בגודלו, עכ"ל.
ולענין קיפול הזקן בשבת, יש לדון בכמה חששות, בונה, תולש, והוצאה, והיות ואפשר לדון בזה הרבה, אעתיק רק כמה צדדים ומראי מקומות, ותן לחכם ויחכם עוד. – ראשון לציו"ן מה שכתב הקצות השלחן (סימן קמו סקכ"א) וז"ל: והנה יש אנשים שמסלסלין פיאות הראש, ויש שזקנם ארוך ואינם רוצים שיראה לעיני הבריות, מקפלין את שערות הזקן תחת הסנטר ומסבכין שם השערות שלא ירדו למטה, ועושין כן בשבת בבוקר אחר המקוה. ולכאורה יש לאסור להם לעשות זה בשבת, דהוי תיקון בשערות, ולרש"י (שבת ס.) ואור זרוע (שהובא ברמ"א שג, כו) אסור משום בונה. דלא מצינו באיסור בונה חילוק בין איש לאשה. ובמפיס מורסא כתב רש"י (שבת קז) טעם אחד משום דעושה פתח, ובכל בעלי חיים יש איסור בונה (עיין אבני נזר סימן רטו).
ומ"מ יש ללמד זכות על הנוהגין כן, דמסתבר דלא כל פעולה שעושין בשערות הוי בונה, אלא דוקא תיקון שערות שהעולם נוהגין בו, אבל דבר שאין העולם נוהגין לא הוי תיקון, דמאן לימא לן שתיקן בזה, ומה שבני אדם יחידים ונער עושין כן בטלה דעתם אצל כל אדם. וכיון שקיפול הזקן אין העולם עושין כן אלא יחידים בעלמא, אין זה בכלל בונה. וכעין מה שמצינו לענין צביעה, דדבר שאין דרכו לצבעו לא מיקרי צביעה. ה"נ בזקן שאין דרך העולם לעשות בו תיקונים, לא מיקרי בונה. כיון דאינו בנין בעצם אלא שהתיקון נקרא בונה, וכיון שאין העולם נוהגין בתיקון כזה אינו בכלל בונה, ובצירוף סברא שיש כאן כבוד הבריות, שאם ילך בשבת בזקן ארוך שלא כמנהגו בחול יהא לבז בעיני הבריות, עכ"ד.
ואף שיש מקום לדחות דלא אמרינן בטלה דעתו בזה, כיון שרוב בני אדם אין להם זקן ארוך. ומאותם שיש להם ארוך, הרבה עושים כן, ואם כן לא בטלה דעתם. וכדאיתא במג"א (סימן שכ סק"א) לענין סחיטה. – אולם עיין במג"א שם, שכתב דדוקא באופן שאילו היה לכל העולם כל כך הרבה פירות ג"כ היו סוחטין אותם לא בטלה דעתם. וא"כ בדידן יש לדון מה היו רוב העולם עושים אילו זקנם היה ארוך, ויל"ע בזה.
וממשיך הקצות השלחן (שם): ופשוט דאם רואין בחול ששערות נתלשין ע"י הקיפול, אסור לקפל בשבת דהוי פסיק רישיה, וכתב הרוח חיים (פאלאג'י) וז"ל, וכבר העידו על רבינו האר"י ז"ל כי פעם אחד שכח והניח ידו על זקנו ביום השבת ולא הוציאה עד שחשכה, שמא יתלוש איזה שער ביציאת היד מעל זקנו, ופירש בזה הכתוב שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, ושומר ידו לשון המתנה שממתין ידו שלא לחלל את השבת, והו"ד בכמה ספרים.
ושמעתי שיש מהן שתוחבין בראש הזקן תחת הסנטר מחט שקורין "האר נאדל" שנשים משתמשות בו להעמיד הצעיף על השערות, ובזה אסורין לצאת חוץ לעירוב, דהמחט הזה הוי משאוי שאינו צורך לבישה ולא תכשיט, ואע"פ שצריך לו שלא ישתמטו שערות הזקן לצד מטה, מ"מ אפילו לדעת השו"ע (שג, כו) דאין איסור לחלוק שערה, ורק קליעת השער אסור, ונימא דקיפול הזקן דומה לחלוקת השערות ושרי, מ"מ כיון שאין דרך רוב העולם בזה, לא הוי המחט דרך לבישה דבטלה דעתן אצל כל אדם. כל שכן לדעת רש"י דאשה אסורה לחלוק שערה, וכתבנו להתיר קיפול הזקן משום דלא הוה תיקון, לפי שאין דרך העולם בזה. וממילא דהמחט התחוב בזקן לא מיקרי לבישה לפי דרך העולם שאין מקפלים זקנם. ולבד כל זה הרי באיש היוצא במחט שאינה נקובה התחובה בבגדו לצורך הלבישה, י"א דחייב והיא דעת הרי"ף כמ"ש אדמו"ר (שוע"ה שא, ה), אלא שכאן פטור אבל אסור שאינו מוציאו כדרכו אלא כלאחר יד, עכ"ל.
ויש להעיר דאף לפי מה שהערנו לעיל על סברת הקצוה"ש, דלא אמרינן בטלה דעתו באופן שיתכן שאילו היה לכל העולם ג"כ היו עושים כן. מ"מ לענין מה נקרא מלבוש ומה אינו נקרא מלבוש, אף לסברתינו הנ"ל לכאורה אמרינן בזה בטלה דעתו, דאף דרוב העולם אין להם זקן ארוך, מ"מ מלבוש נקרא רק מה שרוב האנשים לובשים.
אלא שבשו"ת ויען יוסף (ח"א סימן קכז) האריך בשאלה זו אם מותר לצאת במחט המחזיק כריכת שערות הזקן, ופשיטא ליה דהמחט חשיב מלבוש, דהשואל רצה לדמותו להא דמבואר (שא, ז) דכל היוצא בדבר שאינו תכשיט ולא מלבוש והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר חייב. ודחאו, דאין נדון דידן נכלל בכלל זה, דמש"כ שם והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, פירושו כדרך שרגילין להוציא אותו לשם הוצאה, כלומר כשצריך לאותו דבר במקום אחר ורוצה להוליכו לשם מוליכו בדרך זה, כהא דאמרו (שבת סב.) לענין טבעת שרוצה להוליכו לאומן נותנו על אצבעו, אבל כאן מה שדרך להוציאו כך, היינו לשם חיזוק כריכת השערות דהוא דמיון למלבוש. ואפילו אם נימא דלא הוי כמלבוש להתיר לילך כך, אבל מ"מ חיוב חטאת פשיטא דליכא, דלא מיקרי דרך הוצאה, דאין שום אדם שרוצה להוליך מחט למקום אחר מוליכו בדרך זה, אלא דעיקר הענין הוא דומה למחט שהנשים מעמידין בה קישוריהן, דמה לי אם מעמיד בה קישורי בגד או קישור השערות.
ובסוף דבריו מסיק בזה"ל: "על כן נראה לענ"ד, דלמי ששואל על זה יש להשיב דראוי להחמיר בזה, אלא דמ"מ אין למחות ביד המקילין כיון דיש צדדים להקל כדבר האמור". גם בשו"ת משנה הלכות (חי"א סימן רנב) האריך בזה וסיים: "כיון שראיתי הרבה נוהגים כן לא רציתי למחות ביד רמה, והמחמיר תע"ב". ובשו"ת באר משה (ח"ד סימן לג) העלה דשרי לצאת במחט שכורכין על הזקן לרה"ר עיי"ש.
[ועיין בקצות השלחן (שם) מה שכתב עוד ללמד זכות על סלסול הפאות בשבת, דכיון שהשערות עומדים בסלסולן ומסלסלין רק ליפותם יותר, וכיון שאינו סלסול חדש אין בזה משום בונה, ודמי קצת למה שמותר להוסיף על אהל עראי העשוי מערב שבת (שטו, ב)].
חשש נוסף יש בקיפול הזקן בעוד השערות רטובות אחר טבילה וכיוצ"ב, עיין מחצית השקל (סימן שכ סקכ"ג) בשם תוספת שבת דאחר השתיה יש ליזהר שלא יסחוט שער שעל שפמו, והעיר ע"ז המחצה"ש למה הקינוח אחר השתיה יאסר, אפילו סוחט לא יהיה בו משום כבוד הבריות, וכי גרע מבשר שבין השינים דהתירו משום כבוד הבריות לקצוץ בקיסם (כשו"ע סימן שכב), דלפעמים נראה הבשר שבין השינים בחוץ וגנאי הוא לו, וכן השפה כשהיא לחה נראה לו גנאי. ואפשר דיש לחלק, עכתו"ד המחצה"ש.
הרי דלא ברירא ליה להתיר קינוח השפה משום כבוד הבריות, ואם כן אפשר גם בנידון דידן, אעפ"י שבכל ימות השנה כורך השערות ומגלגלן וכעת נראה משונה, מ"מ זהו כבודו שנזהר בכבוד השבת, וממתין עד שיתייבשו השערות. – ועדיין יש לחלק בין שפה לחה שאינה נראית כל כך ואינו בזיון גדול, משא"כ זקן ארוך למי שאין דרכו לילך כך בימות החול, יש בו משום כבוד הבריות.
ובאמת אפשר להאריך הרבה בחששות הנ"ל, ולדון בצדדי איסור והיתר, אך כבר אמרו חז"ל הנח להם לישראל, אם אינם נביאים הם בני נביאים הם (פסחים סו.), ופוק חזי מאי עמא דבר (ברכות מה.), והנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין (שבת קמח:, ביצה ל., ב"ב ס:), לכן אסתפק בדברים הנ"ל, ולא ארחיב יותר בזה.