אור ברסלב
שות גם אני אודך - א אורח חיים › הבדלה, מוצאי שבת, הוצאה

שות גם אני אודך - א

אורח חיים · הבדלה, מוצאי שבת, הוצאה

שנים מקרא ואחד תרגום

סימן סח - אחיזת הכוס כשמברך על הבשמים והנר

שאלה: יש נוהגים לאחוז הכוס כשמברך על הבשמים והנר, ויש שמניחים על השולחן, האיך ראוי לנהוג.

תשובה: כתב בשו"ע (רצו, ו): אוחז היין בימין וההדס בשמאל ומברך על היין, ושוב נוטל ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס, ומחזיר היין לימינו. – מלשון זה משמע, דאיכא קפידא דגם בשעה שנוטל את ההדס בימין ומברך עליו, יחזיק את היין ביד שמאל. וכך הוא גם לשון הרמ"א (רח"צ, ג) גבי ברכת הנר, "ויש לראות בצפרני יד ימין ולאחוז הכוס ביד שמאל". ומשמע ג"כ שצריך לאחוז את הכוס ביד שמאל. וכ"כ הדרישה (סימן רי"ב סק"ב) שמורו – הוא הרמ"א ז"ל – נהג להחזיק את היין ביד שמאל בשעה שבירך על הבשמים והנר.

והטעם שצריך להחזיק הכוס ביד שמאל כשמברך על הבשמים והנר, כתב במשנ"ב (סימן רצו סק"ל), דהוא מפני שכל ברכות ההבדלה מצוה להיותן על הכוס. ומקורו מספר חיי אדם (הל' שבת כלל ח סעיף כד).

וכן משמע שנקט הגה"ק מבוטשאטש זי"ע, דלשון השו"ע מורה שצריך לאחוז הכוס ביד שמאל כשמברך על הבשמים והנר, שכתב באשל אברהם (תניינא סימן רצו): הייתי רגיל להחזיק הכוס דהבדלה בידי רק בשעת ברכת בורא פרי הגפן והמבדיל, ואיני נזכר מאיזה צד הייתי נוהג בזה שנוי מלשון השו"ע, ואולי ראיתי כן באיזה ספר ק', אך כיון שאיני נזכר בזה טעם, "אין ספק מוציא מידי ודאי לשון השו"ע, ויש לאחוז הכוס בשמאל בשעת ברכת הבשמים וכן דנר", עיי"ש באריכות. – גם במקור חיים (סימן רצו) להחוות יאיר נראה, דכבר בימי קדם היה שלא הקפידו בזה והניחו הכוס על השלחן בעת ברכת בשמים והנר, וכתב על זה דלא יפה עושים.

לעומת זאת בסידור יעב"ץ כתב, "מחזיר הכוס לשמאלו או מניחו על השולחן", משמע דליכא קפידא בדבר להחזיק הכוס בשמאלו. – ומובא בספר מרא דשמעתתא (אות קי) שכן נהג הגאב"ד דירושלם הגה"צ רמ"א פריינד זצ"ל, שאחרי ברכת בורא פרי הגפן הניח את הכוס על השולחן, ולקח בידו רק הבשמים.

ולהנוהגים כן צריך לומר, דלשון השו"ע שכתב לאחוז הכוס בשמאל הוא לאו דוקא, וכדכתב הערוך השלחן (רצו, יז) וז"ל: ודע דהאחיזה בשמאל אינו חובה כלל, ולכן אצלינו כשמברכין על הבשמים מניחין הכוס על השולחן, ונוטל הבשמים בימינו, אלא "דהכונה היא העיקר לאחוז היין בימין וההדס בימין בשעת ברכתם, וממילא דהדבר השני בשמאל", אבל אין זה בהכרח וכו'.

ולענין סברת החיי אדם ומשנ"ב, דטעם אחיזת הכוס ביד שמאל הוא כדי שיבדיל על הכוס, יש לומר, דגם כשמניח על השולחן לפניו נקרא הבדלה על הכוס, וכהא דמבואר בט"ז (סימן רעא סקי"ט) בקידש על הכוס וכסבור שהוא יין ונמצא מים, דאם בשעת הקידוש היה יין על השולחן מוכן לשתות, אינו צריך לקדש שנית רק ישתה מהמוכן לפניו, וכמו שכתב רמ"א (סימן רט) בשם מהרי"ל, דהוי כאלו קידש על היין, עיי"ש. הרי דגם כשהכוס עומד לפניו ואינו אוחז הכוס בידו, חשיב ג"כ כמקדש על הכוס. וא"כ י"ל, דה"ה בהבדלה אין אחיזת הכוס לעיכובא, וסגי כשמונח לפניו על השולחן.

ובספר משנת יעקב (סימן רצו) העיד הגאב"ד קאפיש הג"ר יעקב לעבאוויטש ז"ל בזה"ל: כעת כל הגדולים והצדיקים והעולם מניחין הכוס על השלחן בשעת ברכת בשמים ונר, וצ"ע למה, ואפשר יען דחוששין שמא ישפוך היין כשתופס בשמאל וטרוד בזה ולא יכוין הברכה, אם כי י"ל דזה הוא כמו לולב דבשעתיה אינו מטריד, מ"מ י"ל דבשמאל האחיזה אינו טוב ומטריד יותר, "ומצד שצריך לברך גם בשמים ונר על הכוס, שכתב במשנ"ב דמשו"ה צריך לאחוז הכוס בשמאל, י"ל לענ"ד, דגם כשעומד הכוס לפניו על השלחן הוה כסודרן על הכוס", וראיתי לגדול אחד שעושה כשו"ע, אבל כל העולם לא נהגו כן, עכ"ל. ומבואר בדבריו כסברתינו, דהנחה לפניו מהני ג"כ לענין שיחשב כקידוש על הכוס, ושו"ר שהאריך בזה בשו"ת להורות נתן (ח"ח סימן יז) בראיות שאין אחיזת הכוס לעיכובא, עיי"ש.

ולמעשה, מן הראוי לכתחילה לעשות כמפורש בשו"ע, וכדברי האשל אברהם. ועיין עוד בשו"ת באר משה (ח"ח סימן כח) שהאריך ג"כ בזה, ומסיים דהחוב על אלו שלא עשו כן עד עתה לתקן ולעשות כפסקו של השו"ע, זולת מי שיש לו קבלה דור אחר דור. והנוהגים להניח את הכוס על השולחן יש להם על מי שיסמוכו, שכבר נהגו כן הרבה גדולים וצדיקים וכנ"ל, והנח להם לישראל.

סימן סט - אחיזת הבשמים בשמאל כשמברך על היין

שאלה: האם צריך להחזיק הבשמים ביד שמאל כשמברך על היין.

תשובה: הנה בשו"ע (רצו, ו) כתב, אוחז היין בימין וההדס בשמאל ומברך על היין וכו'. אולם בסידור היעב"ץ לא הזכיר שיאחז ההדס בשמאלו, וכן בסידור הרב השמיטו, וכתב בקצות השולחן (סימן צו סק"ד) שכן הוא המנהג. וגם בערוך השלחן (רצו, יג) כתב, דאין צריך לאחוז ההדס בשמאלו.

אבל עכ"פ צריך שיהיה מונח לפניו ממש, וכמבואר בזמירות דברי יואל (דף קלו ובהערות אות ג), שהרה"ק בעל דברי יואל מסאטמאר זצ"ל נהג להניח ידו השמאלית על הבשמים בהיותם מונחים על השולחן. וכן נהג הגאב"ד ירושלם הגה"צ רמ"א פריינד זצ"ל כמובא בספר מרא דשמעתתא (אות קט), דהבשמים היו מונחים אצלו על השולחן משהתחיל הבדלה, והיה משים ידו השמאלית עליהם עד אחרי ברכת בורא פרי הגפן.

ומ"מ סתימת השו"ע הוא לאחוז בידו ממש, ובטעם הדבר ראה שו"ת משנת יוסף (ח"ה סימן עג) דיתכן שהוא כדי שיהא מצוי, ולא יפסיק לחפש בשמים, שהרי כבר בירך בפה"ג, ואין להפסיק בין הברכה לשתיה בחינם. – וכעין דברי אאמו"ר שליט"א ראיתי בספר מנהג ישראל תורה (סימן רצו אות ד) שהעתיק מספר תולדות שמואל, וז"ל: ומה שנוהגין שבשעת ברכת המבדיל לוקחין את הנר הנקראת הבדלה ביד שמאל לא מצאתי כעת בפוסקים, ואולי הטעם, כדי שלא יצטרך אחר הברכה להפסיק במה שיטול ההבדלה מיד האוחז בו, כי המנהג להסתכל בכוס אחר הברכה קודם שישתה כנגד אור האבוקה, וגם זה לא מצאתי כעת, ומ"מ מנהגן של ישראל תורה היא כידוע, ע"כ.

סימן ע - שתיית סודה לפני הבדלה

שאלה: בשו"ע (רצט, א): "אסור לאכול שום דבר או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל". האם מי סודה מותר ג"כ לשתות.

תשובה: לענ"ד נראה דדינן כמים בעלמא ומותר מעיקר הדין אף לכתחילה, רק דאנן מחמרינן לכתחילה אף במים עפ"י הנהגת האר"י ז"ל, ולכן לא ישתה מי סודה לכתחילה, אבל בשעת הצורך אפשר להקל בזה כמו במים.

דהנה, בגמרא (פסחים קה.) איתא, אמר להו רב עמרם, הכי אמר רב לקידוש קובעת [השבת, שאסור לטעום עד שיקדש] ולא להבדלה קובעת, והני מילי לענין מיפסק דלא מפסקינן, אבל אתחולי לא מתחלינן. ומיפסק נמי לא אמרן אלא באכילה, אבל בשתיה לא. ושתיה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושיכרא, אבל מיא לית לן בה.

ופירש רשב"ם: "והני מילי דלא מיפסק לאכילה, אבל לשתיה לאו דבר חשוב הוא ומפסיק ומבדיל". – ואח"כ כתב: "ולא אמרן אתחולי לא מתחלינן אלא חמרא ושיכרא, אבל מיא לית לן בה". ועיין במהרש"א והגהות חכמת שלמה (שם) מה שכתבו למה פירשו רש"י ורשב"ם דמים מותר אף להתחיל, ולא פירשו כן רק לענין שאין מפסיק למים. וכתבו, משום דלא שייך לומר הפסקה במים, שאין הדרך להסב עליו, וא"כ על כרחך דהגמרא מיירי אף לענין ההתחלה דמותר במים, עיי"ש.

ועכ"פ חזינן מהכא, דדבר שאינו חשוב וכמו מים, אין צריך להפסיק ואף מותר להתחיל לשתות, ורק יין ושכר שהם חשובים צריך להפסיק וכל שכן שלא להתחיל בשתייתם. וכן מבואר בערוך השלחן (רצט, א).

וא"כ נראה, דמי סודה שהם מים בעלמא רק שמוגזים ואינם חשובים, מותר לשתותם. – ולולי דמיסתפינא היה נראה לומר יותר, דמשמע מדברי הגמרא דאפילו שאר משקין מותר לשתות, דרק יין ושכר ואפשר גם קאוו"ע, שהם חשובים ודרך להסב בשתייתם בזה אמרו שצריך להפסיק, אבל מים שאין חשוב וכדנקט החכמת שלמה (הנ"ל), שאין מסיבין על המים, א"צ להפסיק ואף מותר להתחיל, וא"כ לכאורה אף שאר משקין המתוקים שבזמנינו אין מסיבים עליהם. ומ"מ אין בידינו להקל בזה, אבל עכ"פ במי סודה נראה פשוט שמותר.

וע"ע בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן עה) שכתב, דעל סודה גם בשעת הדחק לא יקדש ולא יבדיל עלייהו דהן כמים בעלמא, ואף ששותין אותם גם בסעודות החשובות ומכבדין בהם, אבל הוא רק כשתיית מים לצמאון ולהתקרר בימים החמים ובשעה שחם, והכבוד בהם הוא ג"כ רק כשצריכין לזה, וגם במים צוננין מכבדין כשצריכין להם, וחשיבות משקה הוא ששותים אותם אף בלא צורך לגופם אלא בשביל כבוד הסעודה וכבוד האורחים. – וכן מובא בספר מרא דשמעתתא (אות קז) שהורה הגאב"ד הגה"צ רמ"א פריינד זצ"ל שאין להבדיל על מי סודה, שהם גרועים יותר מתה וקפה, ואפילו להפוסקים המתירים להבדיל על תה, מ"מ על מי סודה אין להבדיל כלל, לפי שאינן אלא מים, ועיי"ש במקורות שציין בליקוטי שי.

שוב הראוני בשו"ת שבט הקהתי (ח"ב סימן קכג) שכתב, דמי סודה לא נכלל בהיתר שתיית מים קודם הבדלה, ועפ"י מה דאיתא (פסחים קה.) ושתיה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושכרא, אבל מים לית לן בה. ואע"ג דהש"ס נקט יין ושכר, ה"ה כל המשקין אסור לשתות כדאיתא בטושו"ע, ורק מים מותר. והטעם נראה, דמים אין לו הנאה משתייתו רק כשצמא, ומשו"ה אינו מברך כשאינו שותה לצמאו, ועל כן לא נחשב מים לשתיה לאסרו לפני הבדלה, ואפילו כששותה לצמא דמברך, מ"מ המים אין לו טעם אלא מברך משום ששובר צמאו, ויעויין בתוס' (פסחים קה. ד"ה לא) דהטעם שהשותה לפני הבדלה מיתתו באסכרה מדה כנגד מדה הוא משביע גרונו יחנק, עיי"ש. והיינו כשיש לו הנאה בגרונו אסור, משא"כ מים דאין לו טעם. – והנה על מי סודה, כיון דיש לו טעם נראה דמברך עליו אפילו אין שותה לצמאו, כמו שכתב המחבר (בסימן רד) כל המשקין שאדם שותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מברך עליהם, וה"נ מי שתיית סודה דהחיך נהנה מהם, ועל כן מברך עליהם ואפילו אינו צמא ואסור לשתותו קודם הבדלה. ועוד דחז"ל התירו לשתות רק מים, ומי סודה יש לו שם לוואי, דמהאי טעמא כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן שעה), דמי סודה אין צריכין לשפוך מפני המת, דחז"ל אמרו מים, ומי סודה יש להם שם לואי, עכ"ד.

ואין דבריו נראים לי, דלפי הנתבאר הטעם דשתיית מים מותרת קודם הבדלה, משום שאין זה משקה חשוב, ולא מפני שאין מברכין עליו, דלאו בהנאה תליא מילתא, רק בחשיבות אם מסיבין עליו או לאו, וכנ"ל. ואם כן אינני רואה הבדל בין מים מוגזים למים שאינם מוגזים.

ומה שהוכיח משו"ת מהרש"ם דסודה אינן כמים משום שיש לזה שם לואי, אמת שדנו בזה האחרונים, וראה בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן צד) בענין זה, אם מי סודה דינם כמים בעלמא, ונפק"מ לכמה דברים, כגון אם צריך לשפוך בשכונת המת מי סודה, ואם כשרים למקוה, וכמו כן הנודר מן המים אם מותר בשתיית סודה. וכתב דבלשון בני אדם ודאי אין זה בכלל מים, עיי"ש באריכות.

מ"מ אין לו שייכות לענינינו, דהם דנו בחלקי ההלכה או בענינים הסגוליים אם דיינינן להו כמים או לא, לגבי נדרים וכדומה, אבל עדיין אין המשקה הופך להיות חשוב מפני שיש לו "דין מים" או מפני שיש לו שם לואי, וכמבואר להדיא במשנ"ב (רצו סק"י), דקווא"ס ובארש"ט לא חשיבי וכמו מים הם, ולא אמרינן דמשום שיש להם שם לואי חשובים ויכולים להבדיל עליהם. וכל שכן מי סודה, וכיון שאינו חשוב, מעיקר ההלכה שפיר אפשר לשתות קודם הבדלה.

וכעין דברינו עיין בשו"ת דברי משה (סימן יד) אודות דברי הרמ"א (רצא, א) דאסור לשתות מים בין מנחה למעריב בשבת דאז חוזרים הנשמות לגיהנם. האם מי סודה בכלל זה. ומפלפל במה שמובא בספר ארחות רבינו משמיה דהקה"י זצ"ל להחמיר בזה, ובתוך דבריו הביא את דברי שו"ת מהרש"ם (הנ"ל), דסודה לא הוי בכלל מים כיון דיש לו שם לואי. ובתשובת הגר"ח קניבסקי שליט"א (שנדפס בשו"ת דברי משה שם) העיר מהמשנ"ב (רצו סק"י) דקווא"ס ובארש"ט לא חשיבי וכמו מים הוא ולא אמרינן דשם לואי הוא. וכל שכן מי סודה, עיי"ש. – ואף דשם יש לדון אם נקרא גוזל את המתים או לאו, כיון דהמי סודה כבר הי' בבית, ואינו נוטל מן הנהרות. – מ"מ חזינן שהגרח"ק שליט"א צידד כדברינו, דיש להמי סודה דין מים. וה"ה בנידו"ד.

ואמנם כל זה מהנראה לפי עיקרי ההלכה. אבל למעשה ידוע שהאר"י ז"ל החמיר שלא לשתות אפילו מים. וא"כ ה"ה סודה יחמיר שלא לשתות, אלא אם כן הוא שעת הדחק גמור.

תוכן העניינים

שות גם אני אודך - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה