שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני יו"ד · סימן מ
שלמא רבא מן שמיא למסיק שמעתתא בפלפולא טבא ש"ב וידיד נפשי ה"ה הרב הגדול חריף ובקי. מורג חרוץ מלא עתיק. מחודד ומפולפל המפורסם כו' מו"ה מרדכי ביאלאבלאצקי שליט"א. הצלחתו ירום למעלה:
מכתבו היקר. לנכון הניעני לשמחת לבבי
א
ומה שכתב ידידי להקשות ע"מ שכתבו התוס' במס' ב"ק (דף י ע"א) ד"ה שהשור דמתי עכו"ם ועבד מותר בהנאה ובמס' נדה (דף נה) כתבו עוד דגם עור מת ישראל ג"כ מותר ומביא מהמשל"מ דמוכיח דעכו"ם ועבד מותר. וע"ז הקשה כבודו מהך דכתובות (דף עט ע"ב) דפליגי רבנן וחנניא. דחנניא סובר ולד שפחת מלוג ולד בהמת מלוג לבעל ורבנן סברי ולד בהמת מלוג לבעל ולד שפחת מלוג לאשה ופריך בגמרא בשלמא לחנניא לא חיישי למיתה אלא לרבנן מאי שנא זה מזה ומשני בגמרא שאני בהמה דאיכא עורה וא"כ לא כליא קרנא. וא"כ לשיטתם דעור כו"ם ועבד מותר בהנאה גם ולד שפחת מלוג צריך להיות לבעל ולא כליא קרנא דהרי מותר בהנאה כו'. ידידי קושייתו על הך תוס' דנדה הנ"ל שכתבו דעור מותר גם בשל ישראל ע"ז יפה עמד וכבר קדמו בזה הגאון בעל ח"ס ז"ל בהגהותיו למס' ב"ק הנדפס מחדש עיי"ש שציין ע"ז מהך דכתובות (דף עט הנ"ל). אך קושייתו על התוס' דב"ק והמשל"מ אף שמצאתי גם קושיא זו ביד שאול על יו"ד (סי' שמט) עיי"ש. מ"מ לפע"ד היה נראה לכאורה דל"ק כלל. ולפי דעתו יותר הו"ל להקשות דהרי מסיק בתוס' ב"ק שם דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה וכן איתא בהדיא בירושלמי דמותר בהנאה הובא במשנה למלך א"כ קשה מהך דכתובות דמ"ש ולד שפחה מולד בהמה דהרי שפחה ג"כ לא כליא קרנא דהרי כולה מותר בהנאה. אלא דבאמת זה ל"ק דהא דכתבו בתוס' דעכו"ם ועבד מותר היינו עבד שלא קיבל עליו עול מצות אבל היכא דקיבל עליו עול מצות הוה כישראל לענין זה כמו שכ' מרן הב"י ז"ל הובא במשנה למלך שם בפ' י"ד מהל' אבל. וכן כתב הקצוה"ח (סימן תמ) עיי"ש ומובא ג"כ בהגהת מהר"ץ חיות ז"ל וא"כ שפיר י"ל דהך דכתובות מיירי בקבלה עליה מצות והיא אסורה בהנאה לאח"מ כמו ישראלית גמורה ושפיר איכא נ"מ בין ולד בהמה לולד שפתה אך יעו"ש במשנה למלך שכתב שם לדעתו ז"ל דבאמת כונת התוס' במס' ב"ק שם דאף בעבד שקיבל עליו מצות הקנוי לישראל מותר בהנאה לאח"מ וראייתו מהא דפלגינהו התוס' ז"ל בתרתי בבי. עכו"ם ועבד ואם בעבד שלא קיבל עליו מצות עכו"ם גמור הוא עיי"ש. וא"כ לשיטת המשל"מ יקשה מהך דכתובות הנ"ל ומזה ראיה להכ"מ ז"ל דעבד עכו"ם שקיבל עליו מצות כישראל הוא ואסור בהנאה לאח"מ כנ"ל. אך באמת גם לפי שיטת המשל"מ לא קשה די"ל דאף דכל עבד הקנוי לישראל מותר בהנאה לאח"מ. מ"מ זה רק מן התורה אבל מדרבנן שפיר אסור בהנאה ואף בעכו"ם י"ל דאסור בהנאה מדרבנן דהרי בעור ש"ע יו"ד ובש"ע שם (סימן שמט) איתא שם מת בין עכו"ם בין ישראל כו' אסורים בהנאה ועיי"ש בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל שהביא מכמה ראשונים ז"ל ומהירושלמי דמותר בהנאה בעכו"ם ועיי"ש בפ"ח שהביא בשם תשובת אבן שוהם (סי' ל) דמת ישראל אסור בהנאה מה"ת אבל מת עכו"ם אסור מדרבנן עיי"ש. וא"כ לכאורה א"ש בפשיטות הך דכתובות דכיון דמדרבנן אסור בהנאה וא"כ כליא קרנא ומש"ה ולד שפחה לאשה. ואולי י"ל דזה כונת הש"ע ג"כ שכתב דגם עכו"ם אסור בהנאה שהוא נגד כל הנך רבוותא ז"ל וגם נגד הירושלמי די"ל דשם מיירי לענין דאורייתא ומדאורייתא באמת מותר בהנאה כמבואר שם והש"ע דכתב לענין דינא שפיר י"ל דהכונה הוא דמדרבנן אסור ויש להאריך בזה עוד:
ב
אך מה שהקשה כבודו על תוס' דנדה הנ"ל שפיר הקשה וכמו שכבר הרגיש בזה הגאון בעל ח"ס ז"ל דכיון דעור המת מותר אף בשל ישראל וא"כ שם בכתובות אף דנימא דכיון דקיבל עליו המצות הוה כישראל גמור מ"מ הרי שפיר י"ל דולד שפחה לבעלה ומ"מ לא כליא קרנא דנשאר עורה דמותר בהנאה כנ"ל. ולכאורה עלה בדעתי לומר דאף דעור אדם מותר בהנאה מ"מ מקרי מכליא קרנא משום דאינו עומד להכי דלא תפשוט עורה לעשות מזה קרן קיימת ול"ד לשאר דברים המובא שם כמו עוף בנוצתה כו' וכמו שכתב ג"כ כבודו אך ראיתי שכתב כי דוחק הוא. ולכאורה לפע"ד יש ראיה לזה דהרי בעור אדם איתא בתוס' מס' נדה (דף נה) ב' תירוצים דלתירוץ הא' אסור בהנאה ולתירוץ הב' מותר בהנאה אך בשער נראה דלב' התירוצים ס"ל לתוס' ז"ל דמותר דהרי בתוס' ב"ק הנ"ל דהקשו ל"ל שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו כו' דמת אסור בהנאה היינו ע"כ לפי תירוץ הא' של התוס' בנדה (דף נה הנ"ל) דלתירוץ הב' דעור אדם מותר בהנאה ל"ק קושייתם ז"ל די"ל והמת יהיה לו לעורו והרי עורו מותר בהנאה וכמבואר בתוס' זבחים (דף עא ע"ב) דבזה שייך לומר והמת יהיה לו. ומ"מ כתבו בתוס' ב"ק שם ד"ה שהשור דהשער מותר וכתבו זאת לדבר פשוט וע"כ דקאי גם לתירוץ הא' של התוס' במס' נדה הנ"ל. וא"כ סו"ס יקשה במס' כתובות הנ"ל די"ל דולד שפחה לבעלה ומ"מ לא מכליא קרנא דמותר בשערה אע"כ דזה לא נקרא דבר קרן ומקרי מכליא קרנא ומכאן יש לדקדק על דברי הגאון בית הלל ז"ל שכתב ביו"ד (סי' שמט הנ"ל) דדין זה דפסק השו"ע דשער המת אסור בהנאה ע"כ דקאי אליבא דתירוץ ראשון של התוס' ז"ל בנדה שם עייש"ה בדבריו ז"ל. ולפי הנ"ל הרי ע"כ דלא קאי דין זה כתוס' ז"ל גם לתירוץ הא' הנ"ל דהרי התוס' במס' ב"ק הנ"ל אזלי לפי תירוץ ראשון של התוס' ז"ל במס' נדה הנ"ל כמבואר למעלה. ומ"מ כתבו דשער המת מותר בהנאה וכתבו זאת לדבר פשוט וכנ"ל:
ג
והנה באמת בעיקר הדין צ"ע אמאי כתבו בתוס' ז"ל זאת לדבר פשוט דהשער מותר בהנאה כמבואר בערכין (דף ז). דהרי שם איכא פלוגתא דרב ור"נ בר"י ולרב אסור שם. וא"כ יקשה לרב דס"ל דאסור ל"ל שור ולא אדם. ולמה כתבו התוס' ז"ל זאת לדבר פשוט. ואי לא דמסתפינא הי' נלפע"ד לכאורה לומר די"ל דס"ל לתוס' דבכ"מ במת מותר שערו בהנאה לכ"ע ולא ס"ל לרב דאסור אלא שם דמיירי באשה שנהרגה ואולי י"ל דנאסרה בהנאה גם שערה כמו שור הנסקל. אך ר"נ פליג עליו וכמו שסיים שם ומה הפרש בין זה לזה זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה עיי"ש. והיינו דס"ל לר"נ דל"ד דבאשה ליכא איסור אלא כמו בכל מת דלא נאסר שערו אבל בשור הנסקל רבי רחמנא לאסור הכל עיי"ש. אך יעו"ש ברש"י ז"ל ד"ה מת אסור בהנאה דכתיב ותמת שם מרים. וגמר שם שם מע"ע כו' הרי דטעם איסור הנאה ככל מתים דעלמא וכן פסק בהדיא בש"ע יו"ד (סי' שמט ס"ב) דשער המת אסור בהנאה עיי"ש והיינו ע"כ כרב וס"ל דבכל מת אסור בהנאה. ואולי דהתוס' ז"ל ס"ל לפרש כן פלוגתא דרב ור"נ דוקא בנהרגה אבל במת כ"ע מודים דמותר. וכן מצאתי אח"כ סמך לזה מדברי התוי"ט בספ"ק דערכין עיי"ש. אך עיי"ש בגליון הגרע"א ז"ל שתמה על התוי"ט וכתב דבאדם ל"ש כלל ג"ד אוסרתן עיי"ש. אך אם נוכל לומר דהא דאסרי בשער מתים היינו רק מדרבנן אבל מה"ת מותר א"ש בפשיטות. ויתיישב ג"כ קושיית כבודו הנ"ל בפשיטות דא"ש בכתובות שם דולד שפתה לאשה משום דכליא קרנא דאסור בהנאה מדרבנן וי"ל דאף לפי מה שכתבו התוס' דעור המת מותר היינו רק מה"ת הוא דמותר משום דכל הלימוד הוא גז"ש מע"ע דהוה כקדשים ובקדשים גופא מותר בעורה כמבואר במס' נדה שם בתוס' עיי"ש אבל מדרבנן י"ל שפיר דגם עור המת אסור ולא גרע משער וא"ש בפשיטות ואין להאריך עוד בזה. אך לפי האמת דפסקו בתוס' במס' ב"ק שם דאיצטריך שור ולא אדם לעכו"ם ועבד דמותר בהנאה י"ל באמת דהא דעור המת מותר בהנאה אף של ישראל וכש"כ שער זהו דוקא לר"נ דס"ל בערכין דשער מותר וי"ל דה"ה דעור מותר לר"נ דכמו בשער ס"ל לר"נ דמותר משום שאינו עשוי להשתנות י"ל דכמו כן בעור מותר אבל לרב דס"ל שם דשער אסור כש"כ דס"ל דעור אסור וא"כ י"ל דהתוס' פסקו כר"נ. אך אם נימא דלר"נ ג"כ עור מותר א"כ קשה עליו מהך דכתובות ואולי י"ל דר"נ לא ס"ל בטעם דחנניא דהוא משום דלא חייש למיתה. אלא די"ל דמש"ה ס"ל לחנניא דולד שפחה לבעלה משום דעורה ושערה מותר וא"כ י"ל דר"נ ס"ל כחנניא וגם הרמב"ם ז"ל דפסק בפכ"ב מהל"א הל' כ"ה כחנניא ופסק ג"כ כר"נ דשערו מותר עיי"ש. אך הפוסקים דשערו אסור י"ל דפסקו כרב והיינו משום דסתמא דגמרא דמס' כתובות שם אזלא אליבא דרב דמש"ה צריך לשנויי לחנניא משום דלא חייש למיתה. ולרבנן ג"כ איכא נ"מ בין ולד בהמה לולד שפחה וע"כ דעור שפחה ושערה אסור וי"ל דמש"ה פסק בשו"ע דאסור אף דר"נ דהוא בתראה ומותיב עליה דרב מ"מ כיון דסתם גמרא אזלא אליבא דרב מש"ה פסק כן להלכה. וא"כ בלא"ה לא יקשה קושייתו דסוגיא דכתובות אזלא אליבא דרב והך תוס' ז"ל ועוד פוסקים דפסקו דעור מותר י"ל דפסקו כר"נ דערכין ודוק בזה:
שוב ראיתי דבהך תירוצי התוס' דנדה שם דבתירוץ הא' ס"ל דעור אדם אסור בהנאה מה"ת ובתירוץ הב' ס"ל דמותר בהנאה ובתוס' במס' חולין (דף קכב) שם כתבו דאסור בהנאה ולא הביאו תירוצם הב' וזה טעמא בעי. ומצאתי בעה"י בס' לב אריה על חולין שם שכתב דב' תירוצי התוס' דנדה שם תליא בהא דעולא שם דללישנא בתרא דאסיפא קאי צ"ל דאסור בהנאה מה"ת ובהך דנדה קאי ללישנא דארישא קאי. ומש"ה כתב דמותר בהנאה יעוש"ה בס' לב אריה שם דביאר זאת בטו"ט וכתב דלפי מה דקיי"ל כלישנא בתרא מש"ה פסק ג"כ הרמב"ם ז"ל דאסור ובהכי ניחא הא דלא הביא במס' ב"ק תירוצם דעור מותר בהנאה ושפיר מקרי והמת יהיה לו אלא משום דיקשה ללישנא בתרא דעולא וכמו דקיי"ל כן. וא"כ ללישנא בתרא א"ש הא דכתובות הנ"ל וללישנא קמא דמותר בהנאה ע"כ צ"ל דעולא מפרש בהך דחנניא ורבנן בטעמא אחרינא וכמו שכתבתי למעלה די"ל דס"ל לחנניא דעור מותר בהנאה וס"ל לעולא בלישנא קמא כחנניא וכמשכ"ל או באינך תירוצי שנתבאר למעלה:
ד
ולפי"ז לכאורה יש ליישב עוד ג"כ קושיא הנ"ל מהך דכתובות דהא דכתבו התוס' ז"ל סברא זו הוא לפי ל"ק דעולא והך דעולא קאי על הך מתניתין דחולין (דף קכב ע"א) אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם כו' ר"י אומר אף כו' וכולן שעבדן או שהילך בהן כו' ות"ק דר"י הוא ר"מ וא"כ גם על ר"מ קאי הא דעולא עיי"ש. והנה בהך דכתובות הנ"ל איתא שם אמר רב נחמן עיילא ליה גלימא פרי הוי מכסי ביה ואזיל עד דכליא כמאן כי האי תנא דתניא המלח והחול ה"ז פירות פיד של גפרית מחפורת של צריף ר"מ אומר קרן וחכמים אומרים פירות ופירש"י ז"ל כמאן אמרה ר"נ להא דשיורא פורתא הוי לה קרנא כי האי תנא ורבנן דפליגי אר"מ המלח והחול כו'. ועיי"ש ברי"ף וברמב"ם ז"ל בפירושא דהך שמעתתא ובהרא"ש ז"ל דפירש כרש"י ז"ל. ולפי"ז לר"מ לא מקרי שיור בפורתא היכא דלא חשיבא וא"כ לפי"ז י"ל שפיר דבשלמא עור בהמה לכ"ע מקרי שיור דחשיב הוא וראוי לכ"ד ושפיר מקרי שיור וקרן משא"כ עור אדם דלא חזיא לו לשום דבר וגם לעשות חמת או שטיח אינו ראוי לו דרבנן גזרו ע"ז טומאה ואינו ראוי אלא למוכרו לעובד כוכבים ובודאי דלא נחשב כלל ולא הוה אלא כמו הבלאות מטלית דמיירי ר"נ ולר"מ לא מהני שיור כזה וא"כ י"ל שפיר דגם עור שפחה מותר בהנאה אלא דה"פ דשאני בהמה דאיכא עורה דהיינו דעורה נקרא שיור משא"כ שפחה אף דהוה לה העור לא חשיבא וי"ל דס"ל כר"מ בזה. ומעתה גם דברי התוס' ז"ל א"ש די"ל דתירוצם דהוא אליבא דעולא בלישנא קמא כנ"ל י"ל דקאי אליבא דר"מ דר"מ מיירי שם בהך מתניתין דעורותיהן כבשרן. וי"ל דשפיר עולה תירוצם דה"ק עולא ד"ת עור ג"כ מותר והיינו גם עור והיינו דצריכי לגזור טומאה ע"ז וי"ל דמפרש בטעמא דר"מ דמיירי שם. ואף דגם רבנן מודו לדינו במה דעורותיהן כבשרן מ"מ י"ל דעולא ס"ל לדינא כר"מ דלא מקרי שיור בדבר דלא חשיב דהוא כמו בלאי שחקין דמיירי ר"ג. וא"כ א"ש דיש לחלק בין ולד שפחה לולד בהמה דבהמה עורה חשיבא משא"כ עור אדם דלא חשיבא למקרי קרן כנ"ל. ואין תימא דהאיך יפסוק עולא בלישנא קמא כר"מ נגד רבנן די"ל דהיא הנותנת דהרי הנך רבנן דמס' כתובות ס"ל לחלק בין ולד שפחה לולד בהמה ולפי מה דס"ל לעולא בל"ק דעור מותר ומשמע ליה זאת מהא דע"ע א"כ יקשה הך רבנן דכתובות דמ"ש שפחה מבהמה דהרי גם עור שפחה מותר. אע"כ כנ"ל דגם רבנן דחנניא ס"ל דלא חשיב ולא מקרי שיור וס"ל כר"מ ג"כ ודוק בזה. וכ"ז יש לומר ע"ד הפלפול וכבר כתבתי בעה"י דיש ליישב באופן פשוט וכנ"ל.
שוב ראיתי כי דבר זה מפורש בתוס' בפ' התערובות (דף עא: ע"ב) ד"ה ובטרפה כו' דאף דלמה דעור אדם מותר מה"ת מ"מ מדרבנן אסור דכתבו שם וא"ת בפ' הפרה דפטרינן שור פסולי המוקדשין כו' ומשום עור לחודיה איצטריך שור ולא אדם דהוה מחייבנא באדם דחשיב המת שלו משום עור דשרי בהנאה מדאורייתא ואינו אסור אלא משום גזרה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין וי"ל כו' יעו"ש הרי דכתבו בהדיא דגם אם דמותר מה"ת מ"מ כתבו בהדיא דאסור משום הך גזרה דשטיחין. ואף דבאמת הדבר צריך ביאור דאי' נזכר בגמרא גזרה לאסור בהנאה משום שטיחין דבגמרא דחולין ונדה הנ"ל לא נזכר אלא דגזרו טומאה ולא איסור וצ"ל בכונתם ז"ל דגם האיסור בכלל הגזרה דטומאה דכיון דגזרו דעורותיהן כבשרן באדם ממילא דאסור בהנאה כמו הבשר דלא להוי גזרת חז"ל כסתרי אהדדי ועיין בתוס' במס' חולין ונדה הנ"ל ויש להאריך בכ"ז. אך מ"מ לפי"ז א"ש הך דמס' כתובות הנ"ל כנ"ל דהרי דמדרבנן אסור ועיין בירושלמי ש מס' ב"ק דיליף שם מוהמת יהיה לו למעוטי אדם דאסור ס בהנאה יעו"ש ובפ"מ ודוק בזה:
והנני ידידו ש"ב הדו"ש והצלחתו תמיד אייזיק יעקב כהרב הגאון ר'
אליעזר שלמה וועללער.