אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני יו"ד

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני יו"ד

שו"ת בדיני או"ח

סימן כו

שאלה יש לבאר בדין מכירת בני מעים לבני נת היכא דנטרפה בשחיטה ואם נתהוה איזה ספק בבהמה ועוף עד שהוא ספק נבילה אך הספק אינו במעשה השחיטה וכגון שהיה ספק בנקב בושט וכדומה. וכן יש לספוקי בספק במעשה השחיטה כגון שנמצא פגימה לאחר השחיטה ולדעת התוס' במס' ביצה (דף כ"ה ע"א) דלא הוה בזה חזקת אבר מן החי כיון דזבוחה לפניך ולא הוה אלא חזקת שאינה זבוחה ואצל ב"נ ל"ש חזקה זו ולא הוה אלא כשאר ספק ולהרמב"ם ז"ל לקולא מה"ת ואצל ב"נ לא גזרו רבנן איך הדין בבני מעים למוכרם לעכו"ם כיון שאין העולם נזהרים בזה. וכבר האריכו בזה רבותינו האחרונים ז"ל גם יתבאר בעה"י פסקי הרמב"ם ז"ל בדינים אלו ממה שהקשו עליו ז"ל בזה ומתחלה יתבאר קצת בהך דמכורח בני מעים לב"נ ואח"כ נבוא לדינים הנ"ל:

א

תשובה גרסינן במס' חולין (דף לג ע"א) אר"א ב"י ש"מ מדרשב"ל מזמנים ישראל על בני מעים ואין מזמנים כותים וכו' מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותים אסור וכו'. תניא דלא כראב"י הרוצה לאכול וכו' יעו"ש וכן נפסק להלכה ביו"ד סי' כ"ז דהיכא דליכא הכשר שחיטה אסורין לבני נח. והפר"ח ביו"ד סי' הנ"ל השיג ע"ז דלא קיי"ל כר"ל יעוש"ה. וכבר השיג עליו הת"ש ופסק דהוי כמאן דמנחא בדיקולי והביא שם מהרמב"ן ז"ל דהיכא דנחתכו ב' הסימנים לכ"ע הוי כמאן דמנחא בדיקולי והא דקאמר ש"מ מדר"ל היינו או משום דהוא מרא דשמעתא או דס"ל כוותיה גם בסימן אחד עייש"ה. ולכאורה יש לכוון זאת בפי' רש"י ז"ל ד"ה ש"מ מדר"ל כו' אין מזמנים כו' משום ריאה כו' ולמה דייק רש"י ז"ל משום ריאה וי"ל דהיינו דזה דוקא לר"ל דגם בסימן אחד הוה כמאן דמנחא בדיקולי ומשו"ה דייק משום ריאה דהיינו בסימן אחד דהוא הקנה ג"כ נאסרה הריאה:

ולכאורה היה נלפע"ד די"ל קצח דמשו"ה קאמר ש"מ מדר"ל די"ל דגם ראב"י ידע שיש סברא לומר מי איכא מידי אלא דלר"ל לשיטתו שפיר למד הדין. והוא דקשה בזה מאי דקאמר תניא דלא כראב"י הרוצה לאכול מבהמה קידם שתצא נפשה חותך כזית בשר מביה"ש ומולחו וכו' אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו. ויותר הו"ל להגמרא להקשות מהך ברייתא על ראב"י ולא לומר תניא דלא כוותיה כאלו אין עליו שום קושיא מזה וכבר עמדו בזה בספרי האחרונים ז"ל:

ולכאורה דאפשר לישב בפשיטות ע"פ דברי התוס' בחולין (דף לג ע"א) ד"ה אחד כנעני וא' ישראל מותרין בו משמע משום דטעמא דליכא מידי דלישראל שרי כו' ותימא כו' וא"ת דבפ' גה"נ (דף קב) דפליגי שם אם נוהג אבמ"ה בטמא ואמרינן מחלוקת בישראל אבל בב"נ ד"ה מוזהרין על הטמא כטהורין בשלמא לרבנן אע"ג דאין ישראל מוזהר על אבמה"ח דטמא מ"מ אסור לו משום טמא ולא משכחת כו' אלא לר"מ דאמר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה והאיכא אבמה"ח דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי ולכותים אסור כו' וי"ל דמ"מ אבמה"ח דידהו אסור משום דבעי שחיטה אע"ג דעו"ג אסור במשהו בשר גידין ועצם וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר הא אמר ר"י דחצי שיעור אסור מה"ת ולר"ל דאמר חצי שיעור מותר מה"ת דלמא לית ליה ההוא כללא אלא ס"ל כמ"ד הכא אין מזמנים כותים על ב"מ. ובאמת דדברי התוס' ז"ל אזלי גם לחכמים דס"ל דנוהג בעופות אך לא בטמאין וא"כ הא איכא מידי דהיינו אבמה"ח דטמאין דלעכו"ם נוהג אבר מן החי בטמאין ובמ"ש בשר וגידין ועצמות חייבין ובישראל מותר לר"ל בח"ש מטמא וע"ש בחידושי מהרש"א ז"ל מה שתמה על דברי התוס' ז"ל וא"כ י"ל דא"ש מה דלא מקשה מהך ברייתא על ראב"י דהרי טעם הברייתא הוא משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעו"ג אסור. ולר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת וע"ז ליכא שום סתירות ממתניתין וברייתות כמבואר במס' יומא בסוגיא זו. ולשיטתו מוכת ע"כ לר"מ דהתיר אבמה"ח דעוף וגם לחכמים בטמאה דלישראל שרי בח"ש אליבא דר"ל ולעו"ג אסור וא"כ ל"ק מהך ברייתא דס"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולעו"ג אסור על ר"ל דהרי לדידיה הרי איכא ר"מ וחכמים דס"ל כן וא"כ י"ל דראב"י ס"ל ג"כ כר"ל בדין דח"ש ולא קשה עליו כלל ומשו"ה לא קאמר אלא תניא דלא כראב"י ועדיין יש לדקדק בסוגיית הגמ' שם:

ב

ולכאורה היה נראה עוד בזה דהנה לפי מה שהקשו התוס' והא מצינו לר"מ באבר מן החי בעופות דמותר לישראל ולבני נח אסור ותירצו ע"ז דמ"מ אבמה"ח דידהו אסור משום דבעי שחיטה ולכאורה כוונתם צריך ביאור דאם כוונתם דאסור משום דכתיב וזבחת דוקא זבוח אכול ושאינו זבוח ל"ת דמנ"ל זאת לר"מ דבחיות ועופות אסור משום שאינה זבוחה דהרי גם באבמה"ח דילפינן מדכתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר ומשום דכתיב מקודם זה וזבחת מבקרך ומצאנך דרשינן דמאי דכתיב אח"כ איסור אבמה"ח לא קאי רק על בקר וצאן הטהורין אבל לא בחיות ועופות כמבואר שם בגמ' חולין (דף קב ע"א) ובפי' רש"י יעוש"ה א"כ מכש"כ באיסור שאינה זבוחה דילפינן מוזבחת דלא קאי רק על בקר וצאן הנכתב בפסוק לר"מ. וביותר ק"ל על דברי התוס' דאמאי לא תירצו דגם לר"מ מ"מ אסור משום בשר מה"ת ודוחק לומר דזה כונתם דמלשונם לא משמע כך. ועוד דגם זה תליא בפלוגתת ר"י ור"ל דבמס' חולין שם (דף ק"ב ע"ב) איתא אר"י לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה ור"ל אמר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבמה"ת ובשר מן החי ובשר בשדה כו' זה בשר מן הטרפה. א"כ לר"י דיליף בשר מה"ח מקרא דבשר בשדה טרפה ל"ת. לפי"ז גם לר"מ אסור בשר מה"ח בחיות ועופות אבל לר"ל דיליף בשר מה"ח מקרא דל"ת הנפש עם הבשר כמו דיליף אבר מן החי וא"כ כמו דדריש מוזבחת מבקרך ומצאנך דאבר מן החי אינו נוהג בחיות ועופות כן ע"כ גם בשר מן החי אינו נוהג בחיות ועופות וכן מבואר בחידושי הגרעק"א ז"ל ביו"ד סי' כ"ז א"כ לר"ל לשיטתו דס"ל דאסור לכותי ולישראל שרי אזיל לשיטתו דיליף בשר מן החי מלא תאכל הנפש עם הבשר וא"כ לר"מ גם בשר מן החי אינו נוהג בחו"ע ואף דלעו"ג אסור כמבואר וא"כ הרי מצינו תנא הוא ר"מ דס"ל כן לר"ל וא"כ ל"ל להתוס' ז"ל לאוכוחי מחמת דס"ל לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת דאף אם נאמר דח"ש אסור מ"מ לר"ל אליבא דר"מ אינו נוהג כלל בשר מן החי בחיות ועופות אצל ישראל ולעכו"ם אסור. ודוחק לומר דהתוס' רצו להוכיח גם לחכמים אליבא דר"ל הא משכחת לה מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכגון בהמה טמאה דלישראל מותר במ"ש בשר גידין ועצמות כיון דליכא בה איסור אבר מן החי אלא משום איסור בהמה טמאה ולעכו"ם אסור במ"ש בשר גידין ועצמות דלעכו"ם אסור משום אבמה"ח וכמו שכתבתי למעלה ואם היה נכון דבר זה היה באפשר גם בזה לישב הא דלא מקשה מברייתא על ראב"י ומשום דאיכא חנא דהוא ר"מ דס"ל כוותיה וגם בהך דקאמר ש"מ מדר"ל ובאופן שכתבנו למעלה. אך דכ"ז דחוק בכונת התוס' דמשמע מלשונם ז"ל דאבר מן החי דעופות לכ"ע אסורין משום דבעי שחיטה. גם מלשונם ז"ל לא משמע דכונתם הוא דאסור משום איסור בשר מן החי כו'. וגם לפרש משום איסור שאינה זבוחה קשה כנ"ל. ועוד קשה לכאורה אם נאמר דכונתם משום שאינה זבוחה מהך דמסיק בתוס' דלר"מ בישראל מותר בחצי שיעור אליבא דר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ולעכו"ם אסור ח"ש בשר וגידים ועצמות דהא מבואר במס' שבועות (דף כד) בתוס' ד"ה האוכל דוזבחת הוה מצות עשה דזבוח אכול ושאינו זבוח ל"ת ובעשה דזבוח י"ל דג"כ בחצי שיעור אסור גם לר"ל דבזה לא כתיב אכילה דמה דכתיב ואכלת היינו לרשות וכמבואר היטב בפתיחה לפ"מ בפתיחה מהל' שחיטה יעוש"ה בזה שוב מצאתי בע"ה בפ"מ בסוף פחיחה להל' שחיטה שכתב שם דאף דליכא לר"מ עשה שאינה זבוחה בחיות ועופות מ"מ אסור מהקישא דזאת תורת הבהמה והעוף וגם איתקש צבי ואיל לפסוהמ"ק וא"כ א"ש דברי התוס' הנ"ל ועיין בכו"פ סי' ס"ב ס"ג. ובזה י"ל דר"י יליף במה"ת מן בשר בשדה וגו' ור"ל וכו' אזלי לשיטתם דלר"ל קשיא וכו' ואי כהנ"ל ר"ל לא ס"ל וכו' דהא ר"ל ס"ל ח"ש מותר מה"ת יקשה מי איכא מידי דלנכרי אסור ת"ש ולישראל שרי לר"ל לגמרי וע"כ בב"נ נאמרו שעורים כו'. ולכאורה צ"ע בדבריו דהא מהכא מוכח דר"ל לא ס"ל הך כללא דמי איכא מידי מהוכחות הנ"ל ומצאתי בס' בן יהודה שעמד ע"ז ותירץ שם. ותירוצו צריך לי עיון לכאורה מהך דתולין (דף קב) ע"פ מה שנתבאר ואין להאריך בזה:

ג

והנה הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהל' מלכים הל' י"ג פסק דאבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנים ה"ז אסור לב"נ משום אבמה"ת ותמה עליו הכ"מ ובאחרונים דאיך פסק נגד ברייתא מפורשת שנפסק שם בגמ' חולין שם שלא כראב"י דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור גם הרשב"א בחידושיו תמה עליו גם בלח"מ תמה ע"ז ומישב שם בלח"מ דהא דפליג הברייתא על ראב"י הוא משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וטעם זה ליתא דהא אשכחן בפ' ד' מיתות יפת תואר דלישראל שרי ולכנעני אסור דלאו בני כיבוש נינהו אלמא דליתא להך טעמא וכו' עכ"ל הלח"מ:

ובאמת כבר השיגו עליו האחרונים ז"ל וגם המהר"ם שי"ף שם בחידושיו בחולין השיג שם עליו וכתב וכמה דחוקים דבריו כמ"ש גופיה וכו' חדא דכבר ישבו תוס' לקושיא זו וכו' ובאמת בתוס' שלפנינו ליתא שום תירוץ ע"ז כנרשם ג"כ במהר"ש וגם לפע"ד יש לכאורה לישב קושיית התוס' דלקמן מיפת תואר דלא דמי כלל לזה דמאי דאמרינן דליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור היינו באותו הדבר דאיירינן ביה בישראל להתיר אותו הדבר בלא שום שינוי ל"ל בכותי לאיסור והיינו כמו בהשחיטה דמתיר הבהמה לישראל וזו הבהמה וזו השחיטה בעצמה יהיה אסור לכותי זאת לא אמרינן. וא"כ ל"ש לומר דעו"ג לאו בני שחיטה נינהו דמה לי להם אם הם בני שחיטה או לא וכי אנו דנין על הבהמה שהעו"ג ישחטו דנימא דיתירם השחיטה דנתרץ ע"ז לאו בני שחיטה נינהו. משא"כ בהך דיפת תואר דמקשה והא איכא יפ"ת דלישראל מותר בה כשלקחה במלחמה ועו"ג אסור ליקח יפת תואר במלחמה ע"ז שפיר משני שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו והיינו דל"ש כאן כלל זה דמי איכא מידי כיון דלא זה הדבר הוא ולא הוי כלל ענין אחד וכמו שפי' רש"י ז"ל שם לאו בני כיבוש נינהו לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפ"ת אלא במלחמה ע"י כיבוש והיינו דאצל כותי אם יתפוס יפ"ת לא דמיא גוף הי"ת להך דישראל דלא זה הדבר שהתורה התירה דהתורה לא התירה יפ"ת אלא במלחמה ע"י כיבוש גם בישראל וכיון דעו"ג לאו בני כיבוש נינהו הוה כמו ישראל שלקח יפ"ת שלא ע"י מלחמה דגם בישראל אסור ולא שייך כלל זאת לענין דמי איכא מידי משא"כ באבר מן החי דע"ז הבהמה דמותר לישראל אנו דנין לאוסרה לעו"ג זה א"א וכן הא דגזל בפחות משוה פרוטה ג"כ לא דמי להך דשחיטה מטעם הנ"ל ושפיר מתרץ שם דלאו בני מחילה נינהו משא"כ בשחיטה דע"ז הבהמה דמותר לישראל אנו דנים לאוסרה לעכו"ם זה א"א וז"פ מאד לפע"ד בסברא נכונה:

ד

והנה המהר"ם שי"ף בחידושיו בחולין שם כתב לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל דאסור ליתן לב"נ מפרכסת היינו כל זמן שעדיין היא חיה אבל לאחר מיתתה מותר. ובתשובת חתם סופר תיו"ד סי' י"ט הביאו והסכים לדבריו ז"ל. ולפע"ד יקשה מאד לפרש כן בכונת הרמב"ם ז"ל חדא דהנה שם בהל' מלכים פ"ט איתא ברמב"ם ז"ל שם הל' י"ב וז"ל השוחט את הבהמה אפילו שחט בה ב' סימנים כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי ואח"כ תיכף בהל' י"ג כתב הדין כל שאסור על ישראל וכו' ויש שבני נח חייבים עליו ולא ישראל שב"נ אחד בהמה וכו' ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנים ה"ז אסור לב"נ משום אבר מן החי ואם נאמר דכונת הרמב"ם ז"ל בהל' י"ג דהא דאסור הפורש מן מפרכסת לב"נ הוא דוקא בעודה חיה א"כ לכאורה הדין מהלכה י"ב שכתב הרמב"ם ז"ל השוחט וכו' כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לב"נ משום אבר מן החי לכאורה הוא מיותר דהלא כתבו בהלכה י"ג. ועוד יש לדייק משינוי הלשון דבהלכה י"ב כתב כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסור משום אבר מן החי ובהלכה י"ג כתב אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ וכו' ה"ז אסור וכו' והיינו דבהל' י"ב מיירי מאיסור שהיא עדיין מפרכסת והיינו דכתב כ"ז שמפרכסת אבר וכו' אסורין ובהל' י"ג דמיירי לאסור לעולם אלא משום שפירש ממפרכסת ולכן כתב שפירשה ממפרכסת וכו' ה"ז אסור ודוק בלשונו ז"ל:

ועוד נלע"ד מוכת ממ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' שחיטה פ"א הל' ב' שכתב שם כלשון הברייתא דתני רב הושעיא בחולין (דף קכ"א ע"ב) והובאה (בדף ל"ג) שם דכתב הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית וכו' יעוש"ה וסיום הברייתא דאחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו לא כתב שם הרמב"ם ז"ל ומזה מוכת דע"כ בזה לא פסק כן הרמב"ם ז"ל לכן השמיטו וכשיטתו בהל' מלכים פ"ט הנ"ל וא"כ מכל הלין טעמים לולא דמסתפינא לכתוב נגד דברי רבותינו הגדולים ז"ל נראה ברור דכונת הרמב"ם ז"ל דגם אחר שתצא נפשה אסור משום אבמה"ח וכהבנת הלח"מ ז"ל שם:

ה

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' גזילה הל' ב' פסק דאסור לגזול כ"ש דין תורה אפי' עכו"ם וכו' ואם גזלו או עשקו יחזיר וכ"פ בש"ע תו"מ סי' שנ"ט וביאר הסמ"ע שם דהוא משום דחצי שיעור אסור מה"ת. ובלח"מ שם תמה ע"ז דא"כ מה הקשה הגמרא בסנהדרין (דף נט ע"א) גבי מה דאמר מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור והרי פחות מש"פ ומשני התם משום דלאו בני מחילה נינהו ע"כ והשתא מה הקשו הא בישראל נמי איכא איסורא בפחות מש"פ וכו' וי"ל בדוחק דמ"מ פריך כיון דיש חילוק בין פרוטה לפחות מש"פ בישראל ובפרסי לא א"כ הרי חמור פרסי מישראל יעוש"ה. ולפי דבריו ז"ל דגם זה נכנס בגדר מי איכא מידי והיינו דלא כתוס' ז"ל שכתבו דל"ק מאבר מן החי דטמא דלחכמים ג"כ אינו נוהג בישראל ומ"מ כתבו דל"ק מי איכא מידי משום דגם לישראל אסור משום טמאה וגם לר"מ בעוף ומשום דאסור לישראל משום דבעי שחיטה. ולדברי הלח"מ לשיטת הרמב"ם ז"ל סוף סוף קשה דהא בישראל איכא נ"מ בין חצי שיעור בשר אף אם איכא גידין ועצמות המשלימין לשיעור שלם של בשר דאיסור טמא ושאינה זבוחה אינו חייב אלא בכזית בשר ובעכו"ם ליכא נ"מ ובכולהו חייב משום אבר מן החי וכמו שהקשו בתוס' לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת ולפי"ז היה באפשר לכאורה לומר קצת דעפ"ז יש סמך לפסק הרמב"ם ז"ל דאיכא מידי דלישראל מותר ולעכו"ם אסור וכנ"ל:

אלא דבאמת דברי הלח"מ ז"ל תמוהין מאד וכמו שהקשה בס' לב אריה בחידושיו על תולין שם דמאי משני התם משום דלאו בני מחילה נינהו דאכתי תקשה מח"ש אבר מן החי דלישראל הוא רק איסור לחוד ועכו"ם חייב בזה כמ"ש הרמב"ם בפ' ט' מהל' מלכים דעכו"ם חייב על פחות מכשיעור אבמה"ח דלא ניתנו שיעורים לב"נ יעוש"ה. וכן יקשה בהך סוגיא דתולין דמאי מקשה כלל על מפרכסת מי איכא מידי דהא באבמה"ח גופא שפיר איכא נ"מ בין ישראל לעכו"ם ובעכו"ם חמור טפי מישראל לשיטת הרמב"ם ז"ל וזהו דלא כשיטת התוס' ז"ל דלהתוס' גם בב"נ ליכא איסורא רק בשיעור שלם כמבואר שם להדיא. ולכאורה לפע"ד אפשר לישב קושית הלח"מ דשפיר הקשה בגמרא מפחות מש"פ דבאמת מלכתחלה ל"ק כלל דגם בישראל אסור מה"ת ול"ש ע"ז מא"מ אלא די"ל דהקושיא הוא מבדיעבד היכא דכבר גזל פחות מש"פ ואיתנהו לגזילה עדיין בידו אשר אם ישאל אם הוא מחויב מצד הדין להחזיר אנו אומרים לו דאינו מחויב להחזיר אף דלכתחלה היה אסור לו לגזול אף פחות משו"פ ומשום איסור ח"ש וכמו שכתב הסמ"ע מ"מ בדיעבד כיון דלישראל מחול וסתמא למחילה כבר ניתנה ומותר לו מצד הדין להחזיק הגזילה בידו וגם מצות השבה ליכא כאן משא"כ בעכו"ם דהוא מחויב להחזיר דעכו"ם לאו בני מחילה נינהו ומשו"ה ליכא גביה חילוק בין שו"פ לפחות משו"פ גם בדיעבד וזה שתירץ הגמ' שאני התם דלאו בני מחילה נינהו ויש להאריך בענין זה:

שוב מצאתי בעז"ה בס' ערוך לנר על סנהדרין שם דתירץ על קושית הלח"מ כן בתירוצו השני יעוש"ה והנאני מאד ת"ל:

ו

ודאתאן עלה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' מלכים שפסק נגד הברייתא דתניא דלא כראב"י היה נלפע"ד דיש לכאורה לישב ע"פ דברי התוס' ז"ל בחולין (דף לג) שם ד"ה אחד עכו"ם וכו' ותימא וכו' ואין להקשות מהא דאמר וכו' עכו"ם ששבת חייב וכו' וכן העוסק בתורה דבדבר שהוא מצוה לישראל לעשות לא שייך לומר מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכו' ואע"ג וכו' יעו"ש. והנה במס' שבועות (דף כד ע"א) איתא בתוס' שם ד"ה האוכל וכו' שתי דעות בדין השחיטה דהתוס' כתבו אתחלה דהוה השחיטה מ"ע דוזבחת זבוח אכול ושאינו זבוח ל"ת ואיסור שאינה זבוחה מטעם עשה ג"כ הריצב"א השיג שם ע"ז וכתב דהשחיטה לא הוה רק התיקון הבשר לתקן האיסור אבמה"ח יעוש"ה:

והנה ברמב"ם ז"ל ריש הל' שחיטה כתב דהוה מ"ע מן התורה על השחיטה מוזבחת יעוש"ה וא"כ י"ל כיון דהוה מ"ע בהשחיטה ל"ק מה דלישראל שרי ולכותי אסור וכמו בשבת ותורה המבואר בגמ' דסנהדרין הנ"ל ואף דבשבת ותורה בגוף השביתה והלימוד הוה מצוה משא"כ בשחיטה דהמצוה הוא השחיטה ולא האכילה מ"מ י"ל דהנה כאן אנו דנין העיקר על השחיטה ולא על האכילה דהא גם לפי מה דקיי"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ומותר לזמן עכו"ם מפרכסת משום מי איכא מידי מ"מ בטמאה או היכא שנתנבלה בשחיטה דליכא שחיטה להכשירה גם אצל ישראל אזי אסור ג"כ לעכו"ם אך היכא שנטרפה לא מחמת השחיטה אזי מותר לעכו"ם משום מי איכא מידי אף דגם לישראל אסור מ"מ הרי השחיטה הועילה לגבי ישראל לכה"פ לטהרה מידי נבילה וכמו שפסק הש"ך ז"ל בסימן כ"ז יעוש"ה ואם נדון על הדבר בעצמו דמי איכא מידי דיהיה הדבר בעצמו מותר לישראל ולא לכותי א"כ גם בטריפה היה לנו לאסור אע"כ דהעיקר דאנו דנין על השחיטה דאיך נוכל להיות דהשחיטה התירה והועילה לגבי ישראל ואותה השחיטה בעצמה לא הועילה לגבי עכו"ם ובזה י"ל דמשום דהוא מצוה לגבי ישראל משו"ה הועילה השחיטה לגבי הישראל ולא לגבי עכו"ם ואין כח בהשחיטה להתיר להם ודמי לתורה ושבח כיוןדל"ל מצוה בשביתה ובתורה משא"כ לישראל אם הם לומדים ושובתים דמקיימי מצות ה' בזה וכן יש לומר בהשחיטה דלהם ניתנה דין זה משום דמקיימי בזה מצות בוראם וגם בגוף האכילה י"ל לכאורה דהא דהוה מצוה לישראל לשחוט היינו אם ירצה לאכול אזי מצוה לזבוח אבל אם לא ירצה לאכול הבשר י"ל דלא הוה שום מצוה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל מ"ע לשחוט אם ירצה לאכול א"כ עיקר המצוה משחיטה הוא מחמת האכילה א"כ י"ל דמשו"ה מותר הישראל משום דמה דיוכל לאכול הבשר מקיים המצוה מהשחיטה משא"כ כוחי דלא שייך גבי' שום מצוה משו"ה אין כח בהשחיטה להתיר לו האכילה:

וא"ש ג"כ לפי מה שהובא בס' ח"ס בחיו"ד תשובה י"ע וז"ל וא"ש טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל דמפיק ליה מוקרא לך ואכלת מזבחו מכלל דזבחו אסור משום לתא דע"ז אבל כותי שאינו עע"ז אפשר דהוה בר זביחה מה"ת ורק גדר גדול גדרו ביה כמבואר וכו' יעו"ש וא"כ י"ל דכותי שאינו עע"ז הוה בר זביחה ולפי"ז צ"ע תירץ הלח"מ על הרמב"ם ז"ל בהל' ט' מהל' מלכים הנ"ל שתירץ דכותי לאו בר זביחה הוא ול"ש מי איכא מידי כמו ביפ"ת דעכו"ם לאו בני כיבוש נינהו ולפ"מ שנתבאר למעלה ג"כ לכאורה ל"ד כלל הך דשחיטה להך דיפ"ס דאנו דנין ע"ז השחיטה בעצמה ששחט הישראל ומועיל לגבי ישראל מדוע לא יהנה לעכו"ם אף דהעכו"ם בעצמו לאו בר זביתה הוא. ול"ד כלל לכיבוש הנ"ל דלאו דבר אחד הוא דגם בישראל לא הותר אלא בכיבוש מלחמה ובעכו"ם דלאו בר כיבוש הוא. היפ"ת שיקח דבר אחר הוא ולא אוחו היפ"ת שהתורה התירה לישראל כמו שנתבאר למעלה ועדיין צ"ע בזה אך להנ"ל לכאורה ל"ק עליה כלל דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דהשחיטה הוה מ"ע ולכן פסק דמפרכסת לישראל שרי דהתיר לו השחיטה ולעכו"ם אסור דלו לא התירה השחיטה ומשום דבישראל הוה מצוה ולא לכותי וכמו בשבת ולימוד התורה דל"ש להקשות מי איכא מידי וכמו שנתבאר למעלה ודוק ועדיין צ"ע בזה כיון דבגוף האכילה ליכא מצוה וצ"ע:

ז

והנה במס' נזיר (דף ס"ב) איתא הניחא למ"ד מופלא סמוך לאיש מדאורייתא אלא למ"ד דרבנן איש וכו' ל"ל לאתויי מופלא סמוך לאיש דכותי וכו' ויעוין שם בפירש"י ז"ל אלא למ"ד דרבנן וכו' ואל תתמה משום דבישראל אין מופלא הסמוך לאיש נודרים נדרים מה"ת שכן מצינו בכ"מ שהחמירה בתורה על הכותי כגון בשורו של כותי שהזיק לשורו של ישראל בין תם בין מועד משלם נ"ש ושל ישראל וכו' יעו"ש. ובדברי רש"י ז"ל לכאורה צריך ביאור דבשלמא בהך דחייב לשלם נ"ש ניחא בפשיטות דמאי טעמא אמרינן דליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור היינו דישראל נכנס לקדושה חמורה ומזה הטעם ומזו הסברא יש להם לחייב יותר אם נגח שורם לשל ישראל שלא יהיה להם היזק מהכותים (וגם אם יגח של כותי לשל כותי צ"ע בזה) משא"כ בנדרים ומאי פריך בגמ' מגזל דפחות משו"פ ובתוס' שם (דף ס"א) כתבו שם בד"ה הניחא למ"ד ודבר תימא הוא דבישראל ליכא אלא מדרבנן ובכותים איתא ופירש ר"י דודאי ישראל דלא הוה בכלל בל יחל עד דהוה גדול וכו' הלכך דרשינן כל דליתא בבל יחל ליתא בהפלאה וכו' אבל כותי שאינו ראוי לבוא בכלל בל יחל לא וכו'. ולפי דברי התוס' ג"כ צריך ביאור אמאי לא נתיר מטעם מי איכא מידי ואף דאינו ראוי לבוא לבל יחל גם בשחיטה לא נצטוה ולא התירה להם השחיטה ומ"מ אמרינן דמטעם מי איכא מידי מותר גם לכותי. אך לפי הנתבאר למעלה ל"ד לשחיטה דהתם על השחיטה ששחט הישראל והתירה לישראל ע"ז אנו דנין אמאי תהיה אותה הבהמה בעצמה אסורה לב"נ כמבואר למעלה. משא"כ בנזיר וכיון דאיכא טעמא לא שייך להקשות מי איכא מידי וכמו שכתב הלח"מ כמבואר למעלה וגם יש לחלק בין הך דהכא דהרי גם בישראל יש דין נדר אלא דבכותים החמירה תורה לחייבם מקודם. ול"ד לגזל פתות משו"פ אף דדין גזל נמצא ג"כ בישראל מ"מ זה הדין דפחות משו"פ שאנו דנין בו לא נמצא איסור בישראל אבל כאן אותו הנדר הוזהרו בה ישראל וזה גופא נאמרה דנאסרה לישראל אך לכותים החמירה תורה מקודם:

וביותר יש לראות בהך דאיתא בירושלמי בפ' בתרא הל' א' ישראל בבל יחל ואין עכומ"ז בבל יחל א"ר יונה ישראל יש להם היתר חכם עכומ"ז אין להם היתר חכם אמר ר"י ישראל צריכין היתר חכם והעכומ"ז אין צריכין היתר חכם ואתיא דר"י כר"א וכו' ודר"י כדר' אחא דאמר וכו'. וביאר שם בפני משה דפליגי ר' יונה ור' יוסי לענין מה מיעטיה קרא ר' יונה ס"ל שאין להם היתר חכם דנפקא לן היתר חכם מדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ועכומ"ז לא איתא בהאי דלא יחל וכו' יעו"ש והרי לר' יונה ור' אחא מצינו דבר דלישראל מותר ולעכומ"ז אסור דהיינו דהישראל אם הולך לחכם ומתיר לו הוא מותר והעכומ"ז לא הותר בזה. ובשלמא בהך גמ' בבלי דנזיר יש קצת לחלק דהיא הנותנת כיון דליכא גבי לאו דלא יחל משו"ה ל"ש לחלק בין קודם שבא לכלל שניו או אח"כ וישראל דחמירי אצלם דעוברין בבל יחל משו"ה איכא לחלק. משא"כ בהך דירושלמי אין שום טעם ע"ז אלא דכיון דליתא בבל יחל ממילא אין לנו לימוד מקרא על היתר חכם כמש"כ בפני משה שם וא"כ קשה. ואף דמשחיטה ליכא לאקשויי כ"כ כמו שנתבאר למעלה דיש לחלק ביניהם מ"מ קשה כמו דהקשה בגמ' מיפ"ת ומגזל דפחות משו"פ וכאן לכאורה אין לתרץ לחלק בטעם כמו דאיתא שם בסנהדרין גבי יפ"ת וגזל פחות משו"פ דשאני התם דלאו בני כיבוש נינהו ולאו בני מחילה נינהו. אך מ"מ צריך עיון בזה לפי מה שכתבנו למעלה לחלק בין היכא דאיכא מצוה בדבר ל"ש להקשות מי איכא מידי. י"ל לכאורה ג"כ כאן דהתרת הנדר הוה מצוה כמבואר בהל' נדרים סי' ר"ג יעו"ש ולא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי דשאני ישראל דאיכא מצוה וגם בזה יש לחלק ביניהם וצ"ע בזה. ויותר קשה משבועה דלא הוה מצוה לאיתשולי אלא בנדר ולא בשבועה כדאיתא במרדכי בשם תשובות מהר"ם שם הובאה בב"י בטור יו"ד סי' ר"ג יעו"ש וצ"ע בדבר זה לחלק בין הך דהיתר נדרים לכ"מ. ואם באמת דס"ל להנך תנאים דירושלמי הנ"ל דבכל מקום לא אמרינן הך כללא דמי איכא מידי דלישראל שרי ואף היכא דליכא טעמא לחלק כמו בהך דסנהדרין הנ"ל ואף דבגוף הדין דאין לעכו"ם היתר חכם הוא נגד גמ' דבבלי כמבואר במראה הפנים מ"מ הרי זאת נלמד מדבריהם דלא ס"ל להך כללא דמי איכא מידי. וי"ל דכן פסק הרמב"ם ז"ל בהך כללא (וי"ל ג"כ דלא קשה מברייתא המובא בחולין על ראב"י ומשו"ה לא מקשה על ראב"י מברייתא אלא קאמר תניא דלא כראב"י משום די"ל דס"ל לראב"י כהני תנאי דירושלמי הנ"ל ועדיין צע"ג בזה). ולכאורה היה באפשר לומר עוד דלהרמב"ם מספקא ליה בדין זה אי אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' כיון דנמצא בזה סוגיות חלוקות ואף דלהרמב"ם ז"ל ספק מה"ת לקולא ורק מדרבנן אסור ובב"נ ל"ש לאסור מדרבנן י"ל זה רק בספק בהדבר משא"כ בספיקא דדינא בזה לא שייך ספיקא לקולא ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל דאסור לבני נת והיינו לחומרא אבל אינו חייב ע"ז ויחישב בזה דקדוק גדול ברמב"ם ז"ל כמו שכתב בזה המהר"ם שי"ף ז"ל בחידושיו שם שגבי היתירות שיתר ב"נ על ישראל בטמאה כתב שב"נ אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליו משום אבמה"ח ומשום בשר מה"ת וגבי אבר ובשר המפורשין מן המפרכסת כתב ה"ז אסור לב"נ משום אבמה"ח עכ"ל יעו"ש והלא דרך הרמב"ם ז"ל לכתוב כל דיני חיוב מלקות וכרת וקרבן ולא סגי ליה במה שכותב האיסור ואע"ג דבזה הזמן אינו נוהג מלקות כי ע"כ קרא שם ספרי משנה תורה כידוע ע"כ דברי המהר"ש ז"ל יעוש"ה ולהנ"ל א"ש בפשוט די"ל דמספקא ליה בדין זה לדינא אם נימא הך כללא דמא"מ ומש"ה פסק דאסור לב"נ לחומרא אבל לא לחייבו מיתה כדין ב"ג שעובר על הלאו ומשו"ה שינה הרמב"ם ז"ל בזה דרק איסור עלי' רביע ואם אכל אין עליו חיוב ודוק בזה ובסימן שאת"ז יובא דלהרמב"ם ז"ל גם בספק בדינא לקולא מה"ת:

ח

ומה שנתבאר למעלה הוא הכל לפי דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל. אך הרשב"א והטור ושארי פוסקים הכריעו די"ל מא"מ דלישראל שרי וכו' וכמבואר ביו"ד סי' כ"ז ובש"ך שם והתירו מפרכסת ובני מעים של בהמה טהורה ששחטו ישראל לעכו"ם משום מי איכא מידי אך בטמאה או שנתנבלה בשחיטה אסרו משום מפרכסת ובני מעים משום דקיי"ל כר"ל דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא. וכ"ז בטמאה או שנפסל בשחיטה משא"כ בנטרף מצד דבר אחר אף דבזה לכאורה לא שייך מא"מ דלישראל שרי וכו' דהרי גם לישראל אסור מ"מ כבר הוכיח הש"ך ז"ל בסי' כ"ו מהרשב"א ז"ל דבטרפות שלא מחמת השחיטה מותר לכותי והיינו דמ"מ שייך מא"מ דאנו דנין על השחיטה ושייך מא"מ דהרי השחיטה מועיל קצת לישראל לטהר מידי נבילה והאיך לא יועיל השחיטה לגבי כוחי וכמבואר ומשו"ה מותר בטריפות שלא מחמת השחיטה כנ"ל. וראיתי בדגול מרבבה שכתב שם על דברי הש"ך בסי' כ"ו ס"ק ב' וז"ל ומ"מ מותר למכור להם דם היוצא בשעת שחיטה בעודה מפרכסת ואף דבדם לא שייך ליכא מידי דלישראל שרי מ"מ בלא"ה אין בן נח מצווה על דם מן החי כמבואר ברמב"ם פ"ט מהל' מלכים הל' י' עכ"ל ז"ל. ומבואר בהדיא מלשונו ז"ל דכוונתו על כל דם אף מבהמה טהורה שנשחטה היטב כמו שכתב ואף דבדם ל"ש מא"מ דלישראל שרי. ולכאורה תמוהין דבריו ז"ל דהרי מבואר הוא דכל זמן שלא נפסלה בשחיטה אף דאסור לישראל מטעם אחר מ"מ שייך לומר מא"מ וגדולה מזו נלפענ"ד דגם אם הבהמה היא נבילה מחיים ול"ש אצלה כלל שחיטה לשום דבר מ"מ י"ל כ"ז שלא נפסל בשחיטה ולא הוה נבילה מחמת השחיטה או כגון בבהמה טמאה דל"ש אצל בהמה זו שחיטה אלא דרק מטעם דבר אחר היא נבילה אבל הבהמה היא טהורה ושייך אצלה שחיטה ונשתטה יפה שפיר שייך בזה מי איכא מידי כיון דהשחיטה בעצמה טובה ושייך גבה. ותדע דהנה הב"י תמה על הטור שכתב נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבילה ולמה הוצרך הטור לכתוב דיני נבילה דאין דרכו לכתוב אלא דיני איסור והיתר הובאה בט"ז בסוף סי' כ"ו ביו"ד. ואם נימא דבזה ל"ש מי איכא מידי ואסור ליתן לעכו"ם לא קשה כלל דאיכא נ"מ גם לענין איסור והיתר דהיינו כיון שהיא נבילה אם ישחטוה מ"מ אסור ליתן ממפרכסת לב"נ דלא שייך מי איכא מידי משום דהוה נבילה מחיים וגם לישראל הוה נבילה אע"כ דגם בזה שייך מי איכא מידי כנ"ל ויש לפלפל בזה. אך מ"מ באיסור אחר נראה לכאורה ברור דשפיר שייך מא"מ ודברי הדגול מרבבה ז"ל צ"ע לכאורה. וכן מצאתי בפ"מ (הובאה בפ"ח) ד"ד נבילות מחיים מותר ליתן לכותים והיינו כנ"ל. ומ"מ איכא נ"מ מדבריו ז"ל היכא דהיתה הבהמה טמאה או נפסלה בשחיטה דמותר ליתן הדם לב"נ וז"פ. אך לפי"ז יש לתמוה אמאי פסקו הפוסקים שאסור ליתן לעכו"ם מפרכסת בעודה מפרכסת הלא השחיטה הוציאה מידי אבמה"ח. וצ"ל משום דסו"ס אסור לישראל משום לא תאכלו על הדם ולהרמב"ם ז"ל הוא לאו דאורייתא א"כ י"ל ג"כ בטריפות דאסור לישראל משום טריפה ול"ש מא"מ וגם לפירש"י ז"ל (חולין קצ"א) האיסור ממפרכסת בחיותה הוא רק דרבנן. ובאמת הכו"פ סי' כ"ז כתב דלרש"י ז"ל מותר ליתן לב"נ יעו"ש. שוב מצאתי בס' ת"ש שהעיר בזה וכתב דאף אם האיסור מה"ת מ"מ מותר ליתן לב"נ מטעם מא"מ כיון דיצא ממנה האיסור דאבמה"ח ועיין במהר"ם שי"ף ובביאור שם דמשמע דהיכא דיצא האיסור רק צריך להמתין עד שתמות הבהמה ל"ש להקשות מא"מ כיון דממילא עתיד להיות ניתר גם לב"נ א"כ א"ש הנך פוסקים גם לפירש"י ז"ל דס"ל דאינו רק מדרבנן ולא שייך מא"מ מטעם הנ"ל ומשו"ה אסור ב"נ במפרכסת בעודה מפרכסת דל"ש בזה מא"מ כנ"ל:

ט

ולפי"ז חקרתי מכבר למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת א"כ הבני מעים של עוף שנשחטה צריך להיות אסור משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ואין כאן שחיטה מה"ת להתירה וזה דבר תימה דלא נמצא דבר חדש כזה בשום מקום ויותר יקשה דר"ל בעצמו דס"ל כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ס"ל במס' נזיר דף כ"ט ע"א דאין שחיטה לעוף מה"ת דס"ל שם הטעם כדי לחנכו עי"ש אח"כ מצאתי בעה"י בס' כו"פ סי' כ"ז עמד ע"ז על מפרכסת דצריך להיות אסור והיינו כעין הנ"ל והנאני מאד ת"ל, ותירץ ע"ז דבדבר הדומה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת יעו"ש. ובזה ישבתי מה שהקשה לי חכם אחד ידידי הרב הג' מו"ה מ"ז נ"י בעהמח"ס ח"מ דבחולין דמקשה הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשירה בדיעבד ואמאי לא מוקי כמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת והכל שוחטין לכתחלה בעוף דהשחיטה רק מדרבנן ושחיטתן כשירה בבהמה. והנה מלבד דבפשוט י"ל דל"ק כלל דאין סברא לאוקמי באופן זה דהך דהכל שוחטין ושחיטתן כשירה משמע דהכל ענין אחד הוא דשחיטתן קאי על הך דהכל כפרש"י ז"ל בגמ' שם שחיטתן כשירה דיעבד בתמיה וקשה רישא דמשמע דההוא דאיתרבי מהכל לכתחלה איתרבי ואילו סיפא משמע דכי מרבינן מהכל דיעבד מרבינן לה אבל לכתחלה לא אתרבי וכו' יעו"ש דמשמע דהך ושחיטתן קאי על הך דהכל ובחד גווני ובזה היה באפשר לכאורה לישב מה דתמהו אמאי לא מוקי בגמ' הכל שוחטין היינו אנשים ושחיטתן כשירה היינו בנשים לפי ההלכות א"י יעוין בפליתי שם ולהנ"ל י"ל לכאורה דמשמעות המתניתין דשחיטתן קאי על הך דנתרבה מהכל כפרש"י ז"ל, בשלמא לכל הנך אוקימתות בגמ' קאי על אדם אחד הך דלכתחלה והך דבדיעבד אלא באיזה גווני בזה שייך לשון דשחיטתן משא"כ באדם אחר י"ל דלא משמע לשון המשנה כן וכן י"ל בקושיא הנ"ל דאף דהוא באדם אחד מ"מ לאו ממין השחיטה דמיירי דהכל דלכתחלה ואף דרבה ב"ע מוקי לה לכתחלה בטמא בחולין ובדיעבד בקדשים מ"מ י"ל דלכה"פ הוא ענין וחשש אחד היינו דלכתחלה קאי על חולין שנעשה על טהרת הקודש ולא חיישינן שמא יגע וסיום ושחיטתן כשירה היינו באותו החשש עצמו דמיירי דלכתחלה בנעשה על טה"ק אם היו קדשים גמורים אסור לכתחלה ואף דהוה ד""א מ"מ ענין וסוג אחד משא"כ הנ"ל ומלבד זה ל"ק כלל לכאורה מכמה טעמים. אך ע"ד הפלפול יש לישב בהנ"ל דאף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מ'"מ נחירה בסימנים בעי כמבואר בחולין (כ"ז) ד"ה ארי' כו' אין שחיטה לעוף מה"ת יעו"ש בפירש"י ז"ל ובדף כ"ת ד"ה לטהרה ובתוס' חולין (דף ך') א"כ כיון דתני הכל שוחטין לכתחלה אם נימא דבבהמה אסור לכתחלה שמא יקלקל רק בעוף דמדרבנן לא חששו קשה דמ"מ היאך יוכל לשחוט לכתחלה הלא יאכל גם הבני מעים והקורקבן וכל התלוי בושט ובקנה וזה הוה אבמה"ח לפי המבואר בגמרא חולין הנ"ל דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא אלא דכל הטעם דגזה"כ הוא דהשחיטה מתירתה א"כ באם דהשחיטה היא מקולקלת אין כאן שחיטה להתיר הבני מעים והוי הב"מ אבמה"ח מה"ת וא"כ אף דהעוף עצמו יהיה מותר מה"ת מ"מ הבני מעים הוי איסור תורה וגם בעוף איכא חששא דאורייתא ודוק בזה:

י

ולפי המתבאר יש לדון בהך דינא דאם נתנבלה בשחיטה דאסור למכור הבני מעים לעכו"ם וחקרנו באם דהיה ספק אך לא במעשה השחיטה רק כגון שהיה נקב בושט ולא נדע אם היה הנקב קודם שחיטה או כגון בנמצא פגימה בסכין אתר שחיטה וכדומה ולהפוסקים דס"ל דלא הוי בזה חזקת אבמה"ת כאשר יבואר לפנינו בס"ד. ולדעת התוס' במס' ביצה (דף כ"ה) דלא הוי בזה חזקת אבמה"ת רק חזקה שאינה זבוחה וב"נ ל"צ זביחה וכיון דנשחטה הבהמה מותרת לב"נ גם הבני מעים משום מא"מ ואף דהוה ספק נבילה מ"מ חזקת איסור אבמה"ת ליכא גביה ולשיטת הרמב"ם וכמה פוסקים דפסק מה"ת לקולא ורק מדרבנן אסור ואצל ב"נ בודאי דלא גזרו רבנן לאסור להם מספק. אך לפי הנ"ל דכיון דנשחטו הסימנים הוה הב"מ כמאן דמנתו בדיקולא וא"כ גם לאתר שחיטה ומיתת הבהמה הבני מעים הוין לעולם אבמה"ח וחזקתן עליהם אלא דמגזה"כ הוא דניתר בשחיטת הבהמה כמבואר בסוגיא דחולין הנ"ל. וא"כ אף דזביחה לפניך מ"מ יש להם חזקת אבמה"ח גם לגבי ישראל לאסור מה"ת. וגם לב"נ אסור מה"ט דיש להם חזקת אבמה"ח לעולם:

ולפע"ד דיש לישב בזה שיטת רש"י ז"ל במסכת ביצה (דכ"ה) דפירש שם בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת חזקת אבמה"ת והתוס' הקשו שם דהא מתה לפניך ומשו"ה פירשו דהיינו חזקת שאינה זבוחה ולהנ"ל א"ש די"ל דאף דמתה לפניך מ"מ הבני מעים לעולם הם אבמה"ח רק דהשחיטה מתרת אותם וכיון דהוה ספק י"ל דיש להם חזקת אבמה"ח כנ"ל ויש להאריך בזה:

שוב מצאתי בעז"ה בחידושי הגרעק"א ז"ל על יו"ד שם בסי' כ"ז שכתב שם דהוא משום אבמה"ח והסביר שם עפמש"כ הש"ך ז"ל (בסי' פי"ו) דבספק בשחיטה הביצה מותרת דהוה ספק דרבנן והמ"י חולק כיון דהתרנגולת יש לה חזקת איסור הוי לגבי ביצה ספק דרבנן באיתחזק איסור יעו"ש. והגרעי"ק ז"ל הסכים לדברי המ"י הנ"ל והסביר שם טעמו כדאמרינן למאן דמכשיר בה מכשיר בבתה כיון דחד גופא היא וה"נ מתרנגולת לביצה וחזקת איסור דאבר מן החי דסימנים וב"מ מועיל לגבי הבהמה והוי לכולה חזקת איסור אבמה"ת והיינו כהנ"ל:

יא

ובמה שנתבאר יש לישב לפענ"ד בזה בסוגיא דחולין (דף יא ע"ב) דילפינן שם דאזלינן בתר רוב מכמה ילפותות ור"א יליף שם משחיטה יעו"ש ובס' כו"פ בבית הספק הביא שם להקשות על דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דכל ספק דאורייתא לקולא מה"ת האיך יליף משחיטה דאזלינן בתר רובא דלמא לעולם לא אזלינן בתר רובא אלא דהכא מותר בשחיטה מטעם ספק דאורייתא ותירץ שם הכו"פ דכאן איתחזיק איסורא דשאינה זבוחה. ובאמת צ"ע בזה דאמאי הוה בחזקת שאינה זבוחה דלכאורה ל"ש זאת אלא היכא דהוה הספק במעשה השחיטה אבל כאן דניחוש דלמא היה נקב בושט ל"ש לומר דמוקמינן על חזקת איסור דהרי זבוחה לפניך כדין וכראוי. והכי מוכח מתוס' חולין (דף יא ע"ב) ד"ה לר"מ דחייש למעוטא דכאן ל"ש חזקת איסור דכתבו שם וז"ל מדקאמר לר"מ ולא קאמר היכי אכלינן וכו' וקשה דבפ' הלוקח בהמה כו' אבל מטעם חלב לא מיפטר אע"ג דרוב בהמות אינן חולבות אלא א"כ יולדות אלמא חיישינן למעוטא אע"ג דליכא חזקה בהדי מיעוטא דאי אמרינן אוקי בהמה בחזקת שלא ילדה אדרבה וכו' בחזקת שאינו וכו'. הרי מבואר שם להדיא דמהדרי התוס' להוכיח דהתם ליכא חזקה בהדי מיעוטא ומ"מ חיישינן למעוטא דאי התם הוה חזקה ג"כ ל"ק על הך דחולין דשאני התם דאיכא חזקה בהדה הרי דס"ל לתוס' ז"ל בהדיא דבחולין שם ליכא חזקה עם המיעוט דאל"כ ל"ל להוכיח דבבכורות שם ליכא חזקה והרי אף אי הוה חזקה שפיר מקשו א"ו דכאן ליכא שום חזקת איסור ומשום דזבוחה לפניך ובמעשה השחיטה ליכא שום ספק. וכן מבואר בהדיא ראי' זו בס' לב אריה בחולין (יא:) ד"ה כ"מ וכו' דמכאן מוכח דלא הוי חזקה מסייע למעוטא ותמה מזה על הפליתי הנ"ל דחשיב לה חזקה מסייע וכן הוכיח שם מהר"ח ז"ל מתוס' תולין (דף פו ע"ב) ד"ה סמיך דכתב שם ולמאי דפרישית לעיל דר"מ לא תייש למעוטא אלא מדרבנן להחמיר א"ש וכו' דעם החזקה חייש למעוטא מה"ת וכו'. והתוס' שכתבו דחייש רק מדרבנן כתבו לתרץ הך דמבשר תאוה לא פריך וש"מ דס"ל דספק נקב בושט לא מיקרי חזקת איסור דאי הוה חזקת איסור הא תייש למעוטא מה"ת. ומכ"ז הוכיח שם בס' לב אריה דלא הוה חזקה כו'. וכן יש להוכיח מתוס' חולין (דף יא ע"א) ד"ה מנא הא מלתא וכו' יעוש"ה והדר קשה איך יליף ר"א משחיטה דאזלינן בתר רובא דלמא הוא מטעם ספק אז להרמב"ם ז"ל דספק מה"ת לקולא:

אך במה שכתבתי לכאורה ש לישב דבכל שחיטה אף דאחר השחיטה הוה זבוחה לפניך מ"מ הב"מ דנחתכו בעת חתיכת הסימנים לדידן דהוה כמאן דמנחא בדיקולא אף בעת השחיטה ולעולם הם אבמה"ח אך גזירת הכתוב הוא דהשחיטה מתיר אותם. וא"כ ל"ש כאן לומר זבוחה לפניך דמה מועיל זאת לחזקת אבמה"ח שנחתך עוד בעת חיותה והיתה ודאי בחזקת אבמה"ח וצריך שנדע ודאי דהיתה שחיטה כשירה להתירה מגזה"כ וגם להרמב"ם ז"ל הבני מעים אסורים מספק משום דהו"ל חזקת אבר מן החי והיכא דהוה חזקת איסור גם להרמב"ם ז"ל אסור וכמו שהאריכו בזה האחרונים ז"ל. לכן יליף ר"א שפיר משחיטה דרחמנא אמר זבח ואכול וע"כ בכל מה שימצא בתוך הבהמה ג"כ התירה התורה וא"כ ע"כ מטעם רובא. ודברי התוס' ז"ל ג"כ א"ש דהוכיחו דע"כ ר"מ ס"ל דחיישינן למעוטא גם היכא דליכא חזקת איסור מדפריך בגמ' לר"מ היכי אכיל בשרא והיינו אף היכא דליכא חזקה דכאן ל"ש לומר מטעם בני מעים די"ל דאכיל הבשר ולא הריאה ובני מעים אע"כ דגם בלא חזקה חייש למעוטא ולכן הוכיחו דגם שם בבכורות ליכא חזקה. אך לפ"מ שנתבאר למעלה דכיון דהוה אצל הב"מ חזקת אבר מן החי גם אצל כל הבהמה הוה חזקת איסור אבר מן החי וא"כ א"ש טפי בפשיטות דיליף ר"א משחיטה דע"כ אזלינן ב"ר ול"ל משום ספק לדעת הרמב"ם ז"ל דהא איכא בכל הבהמה חזקת איסור וא"כ דברי התוס' עדיין קשה דל"ל לאוכוחי דבבכורות לא הוה חזקת איסור מסייע למעוטא וכן אינך ראיות הנ"ל וצ"ע בזה:

יב

ובזה א"ש מה דיליף ר"א משחיטה וקשה דלמא לא התירה התורה רק היכא דהי' להבהמה חזקת כשרות כגון שהיתה אחר י"ב חודש להסוברים דחזקה שלא נתבררה אזלינן בתרה וכן כתב אא"ז הגאון זצללה"ה בספר בנין עולם חלק יו"ד תשובה י' על מה שכתבו בתוס' שם דלמה לא יליף מבשר תאוה וכתב ע"ז די"ל דלא הותרה אלא לאתר י"ב חודש. אך התוס' לשיטתם דס"ל חזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה וביאר שם דאין לומר דאיכא חזקה נגד חזקת איסור דל"ש בזה חזקת איסור יעו"ש והיינו כמש"כ בס' כו"פ הנ"ל וא"כ קשה גם כן על ר"א מאי ראיה משחיטה דלמא מיירי לאתר י"ב חדש. ולפי הנ"ל י"ל דסו"ס אית לה חזקת אבר מן החי בב"מ וגם ממילא יש חזקת איסור על כל הבהמה כנ"ל ובמקום אחר בארנו מזה דיש לפלפל עפ"ז בהך דהקשו האחרונים ובכללם אא"ז הגאון זצלל"ה על הך דכתבו התוס' בחולין דגם לר"מ דחיישינן למעוטא הוא רק מדרבנן ויקשה מזה על מה שחידש לן הט"ז דדבר המפורש בתורה להתיר אין כת ביד חז"ל לאסור ויש לפלפל ע"פ דבריו הנ"ל ואכמ"ל. ובהנ"ל יש ליישב קושיית הרשב"א ז"ל ביבמות (דף לא) וז"ל והא דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת איכא דקשיא להו והא באיסור א"א קיימי הלכך כיון דבחזקת איסור הוי קיימא השתא דמית נעמידנה בחזקת איסור. ואע"ג דאיסורא קמא אסתלקי לה דכוותה אשכחן בעלמא דמחזקינן מאיסור לאיסור כדאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כלומר בחזקת איסור אבמה"ת עד שיודע לך במה נשחטה ואע"ג דמשעה שנשחטה נסתלק איסור אבמה"ת אפ"ה חוששין לה משום נבילה אלמא מחזקינן מאיסור לאיסור ע"ש מה שתירץ בזה ולהנ"ל ל"ד כלל להך דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דשם לא איסתלק כלל איסורא קמא דחזקת האיסור דאבר מן החי לעולם עומדת אצל הב"מ אף לאחר השחיטה וגם באם דאין להתירה מטעם נשחטה לא אסתלק לה חזקת אבמה"ת אצל הב"מ. וא"כ בספק בשחיטה שפיר איכא חזקה דאבמ"ה דהבני מעים ומהני חזקה זו לגבי כל הבהמה כמבואר למעלה ובמק"א הארכנו בענין זה לענין ספק בטריפות שלא מחמת השחיטה ואכמ"ל:

והנה במה שכתבתי למעלה ליישב מה דהקשו לשיטת הרמב"ם ז"ל אמרתי לכאורה בענין זה דבר מחודש דבסוגיא דתולין שם (דף כח ע"ב) בתוס' ד"ה אתא כי ממסמס קועיה דמא וכו' וריב"א מפרש דהכא בשמעתין משום ספק דרוסה וא"ש וכו' דאין אדמומית הדריסה ניכרת כו'. והר"ר ר' אלחנן הקשה אי ושט יש לו בדיקה מבחוץ כו'. א"כ מאי פריך ור"מ היכי אכיל בשרא דלמא במקום נקב שחיט ונימא דהוה אכיל על ידי בדיקה ונ"ל שיש שום חולי שיאדים כמו דרוסה ואין לו בדיקה מבחוץ. א"נ ה"פ וכ"ת דלא הוה וכו' והקשה במהרש"א וז"ל אבל לא ידענא ל"ל למימר הכי שיש חולי שיאדים וכו' הא למעוטי דריסה גופא איכא למיחש דאין לו בדיקה מבחוץ גם לפי' ריב"א וכו' יעוש"ה והמפרשים כתבו בזה דדרוסה לא הוה חזקת איסור אבל חולי כמו דריסה יוכל להיות שיהא פוסל כמו נקב ויהיה חזקת איסור. אך לפ"מ שנתבאר למעלה דזה לא הוה חזקת איסור נסתר זה אך במה שביארנו משום הב"מ דאיכא חזקת אבמה"ת יש ליישב ודוק. ואי לא מסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש לפע"ד והוא דהנה מה שהקשו בתוס' דמאי פריך ור"מ היכי אכיל בשרא וכו' ונימא דאכיל ע"י בדיקה כנ"ל קושיא זו יקשה ג"כ לרב אשי איך למד לעיל דאזלינן ב"ר משחיטה עצמה מנ"ל זאת דהא אפשר ע"י בדיקה וכן הקשה שם באמת הרשב"א ז"ל. אלא דהתוס' חדא מלתא נקטו בקושייתם ובתירוצם יתיישב ג"כ הך דר"א. אך י"ל דמשום זה הוכרחו התוס' לפרש כך כדי לתרץ בזה עוד קושיא שקשה על ר"א ועיין בס' לב אריה דמיישב עפ"ז באופן אתר ע"פ דרכו שם. ונלפע"ד די"ל דהנה כבר הבאתי דהקשו לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל ספק דאורייתא לקולא מה"ת מנ"ל דאזלינן בתר רובא דילפינן מפסח וקדשים ושאר שחיטות ודלמא הוא משום ספק וקושיא זו הקשה הרשב"א בסוף קידושין על הרמב"ם ז"ל ומחמת זה ג"כ השיג שם על הרמב"ם ז"ל. והנה בס' שב שמעתתא ש"א פ"ג האריך להוכיח דדעת התוס' כדעת הרשב"א ז"ל דספק דאורייתא אסור מה"ת וכן הוכיח בס' כו"פ בבית הספק יעו"ש. וכבר הארכתי ג"כ בעה"י בסימן ב' להוכיח כן לשיטת התוס' ז"ל וא"כ לדעת התוס' א"ש בלא"ה הילפותות בחולין שם דשפיר יליף דאזלינן בתר רובא וליכא למימר משום ספק דלשיטתם ספק איסור מה"ת. אך איתא בחידושי הרשב"א ז"ל בחולין (דף י') באריכות דאע"ג דכל הספיקות אסור מה"ת היינו דוקא ספק הבא בתולדה אבל ספק הבא במקרה שנתחדש אע"ג דאין לו חזקה נמי מותר מה"ת וכן הביא בס' שב שמעתתא שם פ' ד' וא"כ ג"כ לדעת התוס' דס"ל כדעת הרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת ג"כ רק היכא דהספק בתולדה אבל בספק המקרה ספיקו מותר וא"כ הדר קשה דמנ"ל לר"א דאזלינן בתר רובא ויליף משחיטה ואם הוה החשש משום דרוסה קשה דלמא הטעם הוא משום ספק מה"ת לקולא דבספק שנתחדש לכ"ע מותר מה"ת כנ"ל ודרוסה הוה ספק שנתחדש משו"ה פירשו ודקדקו התוס' בצחות לשונם הקדושים דיש חולי שמאדים כמו דרוסה ובזה יש חששא דלמא נולדה בטריפות ובחולי שמאדים כמו דרוסה וא"כ ל"ק על ר"א דאיך יליף משחיטה זו דהרי אפשר לבדוק דהרי בדרוסה א"א לבדוק וגם ל"ק דלמא הוא משום ספק מה"ת דלקולא דהחשש הוא משום חולי דבתולדה והיכא דהוה בתולדה אסור מה"ת לרשב"א ותוס' ז"ל לשיטתם כנ"ל ומיושב שפיר קושיית המהרש"א ז"ל כן נלפע"ד לכאורה ולא החלטתי עדיין. אך לפי המתבאר דלעולם איכא בזה חזקת איסור נדחה זאת דהיכא דאיכא חזקת איסור גם בספק במקרה אסור לרשב"א ז"ל כמבואר בש"ש פ"ד שם:

סימן כז

א

ומעתה נבאר קצת בדין מכירת בני מעים לכותי היכא דנפסלה הבהמה או העוף בשחיטה וגם במה דנהגו למכור בהמה או העוף עם הב"מ אף היכא שנטרפה בשחיטה והיכא דהוה ספק כגון דנמצאת פגומה לאחר שחיטה וכדומה. וכבר האריכו בזה רבותינו האחרונים ז"ל והנה בנטרפה בשחיטה מספק כגון בנמצאת פגומה כבר כתבתי בריש הסימן די"ל דלשיטת התוס' במס' ביצה דלא הוה לה חזקת אבר מן החי אלא שאינה זבוחה ובכותי ל"ש חזקה זו ולשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מה"ת לקולא מדאורייתא אלא רבנן אסרו ובבני נח בודאי לא גזרו וצריך להיות מותר. וכעת מצאתי בס' בנין עולם מאא"ז הגאון זצללה"ה בחיו"ד סי' ו' אות ד' שכתב כעין זה וכתב שם דלמ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת א"כ ליכא חזקת אבמ"ה אלא שאינה זבוחה ובב"נ ל"ש חזקה זו ולשיטת הרמב"ם ז"ל דמותר מה"ת כל ספק גם זה מותר ופלפל שם איך קיי"ל לדינא אי כמ"ד לאברים עומדת או לא ומסיק שם דקיי"ל לאו לאברים עומדת ומותר להרמב"ם ז"ל. אך לשיטת הרשב"א ז"ל דס"ל דספק דאורייתא לחומרא מה"ת צריך להיות אסור יעוש"ה ופלפל שם אי שייך בב"נ דין ספק והאריך שם. ולפי"ז לשיטת התוס' דהיכא דשחוטה לפנינו לכ"ע ל"ש חזקת אבמה"ת ומותר לב"נ. אך לפענ"ד לפ"מ שנתבאר למעלה דהוה חזקת אבר מן החי בבני מעים ושיש לישב בזה ג"כ שיטת רש"י ז"ל בביצה כ"ה הנ"ל כמו שנתבאר למעלה בע"ה א"כ הרי דגם לב"נ הוה שפיר חזקת איסור אבחה"ת. וגם למ"ד לאו לאברים עומדת כ"ז לענין מה דמיירי שם בחולין (דף קב) משא"כ היכא דנזבחה אדרבה לכ"ע הוה לה חזקת אבמה"ת כיון דכשחתך הסימנים תיכף הוה כמאן דמנחא בדיקולא ונעשה אבמה"ח ויש להם חזקת איסור. גם מה דכתב שם אא"ז הגאון זצללה"ה דלהרשב"א ז"ל דספק מן התורה לחומרא אסור למכור לב"נ הך דנטרפה בשחיטה מספק צ"ע לכאורה לפי דרכו בקודש דליכא בזה שום חזקת איסור אצל ב"נ א"כ הרי מבואר ברשב"א ז"ל בחידושיו לחולין (דף י') דלא אמרינן ספק דאורייתא לחומרא מה"ת אלא היכא דהספק הוא בתולדה אבל ספק במקרה גם לרשב"א ספק מותר מה"ת אך היכא דהוה חזקת איסור בזה ס"ל לרשב"א ז"ל דגם ספק במקרה אסור מה"ת והובא כ"ז בס' שב שמעתתא פרק ד' יעוש"ה. ולפ"מ שנתבאר בדברי אא"ז זצללה"ה דשם לא הוה חזקת איסור א"כ גם להרשב"א ז"ל מותר מה"ת וצריך להיות מותר לב"נ וצ"ע בדבריו ז"ל אך לפ"מ שנתבאר למעלה דאיכא חזקת אבר מן החי משום הבני מעים בלא"ה צריך להיות אסור למכור וצ"ע בזה הרבה:

ב

אך בעיקר דין זה כבר הבאתי דהפרי חדש ביו"ד סי' כ"ז השיג על דין זה דאסור ליתן הב"מ לב"נ דלא קיי"ל כר"ל יעוש"ה והת"ש השיג עליו ופסק דהוה כמאן דמנחא בדיקולא והביא מהרמב"ן דבנחתך השני סימנים לכ"ע הוי כמנחא בדיקולא או דהוה ספק בזה ויש להחמיר שלא למכור. ולכאורה יש לצדד בזה דאיתא במס' חולין שם (דף לב ע"ב) גופא ארשב"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה אמר רבא לא אמר רשב"ל אלא בריאה הואיל וחיי הריאה תלוים בקנה כו' מתקיף לה ר"ז וכו' יעו"ש בפירש"י ז"ל דהדר ביה ממה דהקשה מה לי בריאה וכו' אלא דס"ל דטעמא משום דכמנחא בדיקולא דמיא ואח"כ מסיק ראב"י דלמא לעולם לא הדר ביה והא דבעי לר"ז לדבריו דרבא מבעיא לי' ובתוס' פירשו דהדר ביה ר"ז מהאיבעיא אלא דס"ל אין טרפות לחצי חיות ומשני לעולם לא חזר מהאיבעיא וס"ל דיש טרפות בחצי חיות אלא לדבריו דרבא קאמר דלפי דבריו דהיתר בריאה ה"ה בב"מ. וא"כ בין לפרש"י בין לפי' התוס' ז"ל ס"ל לר"ז דלא אמרינן כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וכן פסקו ברמב"ם ז"ל ובש"ע בזה דלא כר"ל אלא כר"ז דאי ניקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה טרפה והיינו כמו שכתב הפר"ת וכתב הת"ש דלא פסקו כר"ז אלא לחומרא והוכיח דמסתבר טפי לפסוק כר"ל לגבי ר"ז דקשיש מיניה כדמוכח בזבחים (דף ה') וביומא ובב"מ דר"ל הוה גדול מר' אליעזר ור"א קשיש מר"ז. ולכאורה תמוה לי ראיה זו דהרי ר"ז הוא דקא מתקיף ליה לרבא ולא בלשון פלוגתא. ומאי מקשה דלמא הטעם דרבא לר"ל הוא משום דכמנחא בדיקולא דמיא וס"ל דיש טרפות לחצי חיות ומכ"ש לפירוש התוס' דלדבריו דרבא קאמר היינו הא דמקשה ליה מה לי בריאה מה לי בבני מעים ומאי מקשה הא י"ל דרבא מפרש אליביה דר"ל ור"ל ס"ל דיש טרפות לחצי חיות ורק משום דכמנחא בדיקילא דמיא ס"ל בריאה דכשר. אע"כ דכל פלוגתת ר"ז הוא אליבא דר"ל דרבא מפרש דדוקא בריאה אמר ר"ל ע"ז הקשה לו ר"ז והייני דס"ל לר"ז דזה ודאי דרשב"ל לא ס"ל הך דכמנחא בדיקולא דמיא. ע"כ הוא משום דאין טרפות לחצי חיות ס"ל לרשב"ל וא"כ ה"ה בבני מעים וע"ז קאמר דהדר ביה ר"ז ולפי' רש"י ז"ל מהך דאין טרפות לחצי חיות ומסיק דלא הדר ביה ולתוס' הדר בי' מהאיבעיא ומסיק דלא הדר ביה מהאיבעיא ויש טרפות לחצי חיות ס"ל אלא דלרבא אליבא דר"ל מקשה מה לי בריאה וכו' וסו"ס ע"כ ס"ל ברשב"ל דלאו משום דכמנחא בדיקולא דמיא והיינו כהפר"ח. וא"כ ל"ש לומר דמסתבר לפסוק כר"ל נגד ר"ז כיון דר"ז ס"ל דגם ר"ל לא ס"ל כמאן דמנחא בדיקולא ואליבא דר"ל הוא דפליג עם רבא. ועוד דמקודם זה בגמ' שם מקשה ומי אר"ל הכי והאמר ר"ל וכו' אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וכו' וכתבו הפוסקים הראב"ד והרא"ש ז"ל דדברי ר"ל סותרים זה את זה ולא ידעינן הי דאחריתא ולהכי בניקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה עבדינן לחומרא וא"כ י"ל כיון דבר"ל נמצא בגמ' סתירות אך לא ידעינן האיך סבר באחרונה וי"ל דרבא ור"ז פליגי בזה בר"ל האיך ס"ל לר"ל ולפי' התוס' ר"ז לעצמו ג"כ ס"ל דלאו כמאן דמנחא בדיקולא דמיא דהרי ס"ל בניקבה המעיים בין סימן לסימן טרפה משום דיש טרפות לחצי חיות ומיירי גם בנשחט הושט מקודם הרי דלא ס"ל כמאן דמנחא בדיקולא דמיא. והרי די"ל כיון דגם בר"ל פליגי ור"ז בעצמו ג"כ ס"ל כן י"ל דכן קיי"ל דלאו כמנחא בדיקולא דמיא:

ג

ואי לא מסתפינא הייתי אומר דלכאורה יש לומר דהנה רשב"ל מתרץ שם כאן במקום חתך כאן שלא במקום חתך ומקשה ומי ארשב"ל הכי והא ארשב"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וכו'. אלא אר"ח ב"א אר"י וכו' וכתב הרא"ש ז"ל דלא קיי"ל כרשב"ל בנקב בריאה משום דמספקא לן מה דאמר רשב"ל באחרונה יעו"ש. ולכאורה באמת מאי קושיא מרשב"ל ארשב"ל די"ל כר"ז דגם רשב"ל לא אמר אלא משום דאין טרפות לחצי חיות ולא ס"ל כלל כמאן דמנחא בדיקולא דמיא. אלא סתמא דגמרא דמקשה מרשב"ל ארשב"ל ס"ל דטעמא דרשב"ל משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ומשו"ה הביאו הך אוקימתא דרחב"א אר"י. אך לר"ז ל"צ כלל לומר דקשה מרשב"ל ארשב"ל וא"כ י"ל שפיר לדינא דיותר טוב לומר דרשב"ל אינו סותר את דברי עצמו והכי מסתברא יותר ורבא וסתמא דגמרא דס"ל לרשב"ל משום דכמנחא בדיקולא דמיא היינו משום דלא ס"ל הך דאין טרפות לחצי חיות ומשום הכי אוקמי יותר משום דכמנחא בדיקולא דמיא. ומשו"ה פסקו לדינא בנקב בריאה אחר שחיטת הקנה דטריפה דיש טרפות לת"ח וגם ר"ז ס"ל הכי משו"ה פסקו כן וגם משום דכמנחא בדיקולא דמיא אין להתיר כיון דר"ז לעצמו וגם אליבא דרשב"ל ס"ל דלאו כמנחא בדיקולא דמיא כנ"ל. ואף דרבא וסתמא דגמרא ס"ל אליבא דרשב"ל דכמנחא בדיקולא דמיא מ"מ הכי מסתברא טפי לומר דרשב"ל אינו סותר את דבריו וגם הוא לא ס"ל משום דכמנחא בדיקולא דמיא. וזה מלתא דמסתברא וכיון דודאי דלר"ז לא ס"ל כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ולר"ז גם ר"ל ס"ל כן ורק סתמא דגמרא ורבא ור"א ב"י משמע דס"ל לרשב"ל כמאן דמנחא בדיקולא ואין ראיה דס"ל לעצמן ג"כ די"ל דאליבא דר"ל קאמרי לפ"מ דס"ל אליביה וא"כ מסתברא דיש לפסוק דלא אמרינן כמאן דמנחא בדיקולא וכמ"ש הפר"ח. אכן הרמב"ן והרא"ש ושאר פוסקים תפסו במושלם דרשב"ל סותרין דבריו ולא ידעינן הי דאחריתא והיינו משום דכן משמע מסתימות הגמ' וגם רבא ס"ל כן ומראב"י וגם ר"פ שם דמשמע דס"ל דטעמא משום דכמנחא בדיקולא דמיא וע"כ דרשב"ל ס"ל כן בחד זימנא. וי"ל דכל השקלא וטריא דגמ' שם לפי פסקו של רשב"ל דכמנחא בדיקולא דמיא אך משום דנמצא לרשב"ל ג"כ דס"ל דלא אמרינן כמנחא בדיקולא דמיא ולא נדע הי דאחריתא הוה ספק ולחומרא כמ"ש הרא"ש ז"ל:

ולפענ"ד נראה דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל להלכה דלא אמרינן כמנחא בדיקולא דמיא דהרי מבואר שם בהדיא בפ"ט מהל' מלכים דלא ס"ל הך כללא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור גבי הך דינא דשחיטה וכמו שנתבאר למעלה וכמ"ש שם דאבר ובשר הפורשין ממפרכסת אסורים לב"נ ואמאי לא קמ"ל הרמב"ם ז"ל יותר רבותא דאף הב"מ אסורים והרי בב"מ איכא מ"ד דלא אמרינן כמנחא בדיקולא דמיא ואי ס"ל לרמב"ם ז"ל דגם הב"מ כמנחא בדיקולא דמיא יותר הו"ל לאשמעינן דינו בב"מ ולא במפרכסת דב"מ הוה יותר רבותא ומדוע לא נזכר כלל דין ב"מ ברמב"ם ז"ל. ואף דבזה יש לדחות קצת די"ל דמספקא ליה ג"כ ברשב"ל כמ"ש הרא"ש ז"ל. ובהך כללא דמי איכא מידי י"ל ג"כ דמספקא ליה וכמו שהארכנו למעלה בזה והוה ס"ס ויש להאריך בזה. וגם הו"ל לאשמועינן בדין בהמה טמאה דודאי ל"ש מא"מ וגם הב"מ אסורין אלא נראה לכאורה דודאי ס"ל להרמב"ם ז"ל דלא אמרינן כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וכמ"ש הפר"ח ויש סייעתא מהרמב"ם ז"ל להפר"ח ואחר שהוכחתי כן מצאתי בעז"ה להראש יוסף בחולין שם שהוכיח ג"כ מהרמב"ם ז"ל כן יעוש"ה:

ד

ומעתה היכא דנטרפה בשחיטה בספק כגון בנמצאת פגומה יש להתיר למכור לעכו"ם בלא שום פקפוק לכאורה לא מיבעיא לשיטת הפר"ח הנ"ל. ולהנ"ל גם הרמב"ם ז"ל ס"ל כן דלא אמרינן כמנחא בדיקולא דמיא דמותר גם בטרפה ודאית אף בנטרפה בשחיטה אלא דגם להנך שיטות דס"ל דקיי"ל דכמנחא בדיקולא דמיא הרי הסכימו הפוסקים דהוה ספיקא דדינא אם כמנחא בדיקולא או לא ואף דכבר הבאנו מהרמב"ן ז"ל ועוד פוסקים דהיכא דשני הסימנים נחתכו לכ"ע הב"מ כמנחא בדיקולא דמיא מ"מ הרי הרמב"ן ז"ל בעצמו הביא אח"כ תירוץ השני משום דמספקא לן לדינא ועבדינן לחומרא הרי לתירוץ זה גם בשני סימנים י"ל דלאו כמנחא בדיקולא דמיא והוה ג"כ בזה ספיקא דדינא וא"כ כיון דגם במה דנטרפה הוה ספק דדלמא במפרקת נפגמה הוה ס"ס. אף דכבר נתבאר למעלה דבב"מ לכ"ע הוה חזקת איסור אבר מן החי מ"מ מלבד דכמה פוסקים ס"ל דמהני ס"ס גם במקום חזקה ואף מאן דס"ל דלא מהני' י"ל דהוא רק מדרבנן וכמבואר בכלל ס"ס המחודשים בפרי מגדים ס' ק"י אות ב' וא"כ לב"נ ל"ש דגזרו רבנן וכמבואר למעלה. ומלבד כ"ז כאן לא שייך לומר חזקת איסור כיון דמספקא לן לדינא אי כמנחא בדיקולא דמיא או לא ואם לאו כמנחא בדיקולא דמיא הרי ליכא חזקת איסור וא"כ זה גופא מספקא לי' אי איכא חזקת איסור ול"ש לומר אוקי אחזקת איסור דע"ז גופא הוה ספק וכיוצא בו מצינו בכ"מ ואכמ"ל. וא"כ בודאי די"ל דהוה ס"ס ספק אם נטרפה כלל וספק אי קיי"ל כמנחא בדיקולא דמיא גם בחתיכות ב' סימנים ומותר למכור הב"מ לב"נ. וראיתי בספר חת"ס חיו"ד סי' י"ט שהמציא היתר גם בספק משום דשיטת התוס' בכ"ד דלא הוה חזקת דאבר מן החי רק שאינה זבוחה ובב"נ ל"ש חזקה זו והיינו ע"פ המתבאר למעלה בתחלת דברינו. ולפי המתבאר למעלה בב"מ איכא חזקת אבמה"ח גם לב"נ כו' אך לפי הנ"ל הרי איכא ס"ס אם היא טריפה ספק דלמא לא כמנחא בדיקולא דמיא וכמו שס"ל באמת כן הפר"ח וכן י"ל להרמב"ם ז"ל. ולפי"ז י"ל ג"כ במה דאין אנו נזהרין בשום טרפה היינו כמו שכתבו האחרונים ז"ל יעו"ש בחת"ס ובבנין עולם הנ"ל ובס' ברית אברהם דעל הרוב נטרפם מחמת ספק וגם בנטרף בשחיטה אם הוא אמר שחיטת רוב בעוף לית כאן בית מיחוש דהוא רק מחומרא ואי קודם שחיטה רוב לאו כמנחא בדיקולא דמיא וגם בבהמה כבר כתבו דבפגומה איכא ספיקות דלמא לאו במקום פגימה שחיט וכל דאיכא לאשכוחי ספק יש להתיר ורק היכא דהוה נבילה ודאית בזה איכא למיחש לכתחלה למכור דלתא קיי"ל כמנחא בדיקולא דמיא ודוק בזה:

שוב מצאתי בס' שושנת העמקים כלל י"א שהוכיח שם דלהרמב"ם ז"ל דס"ל ספק דאורייתא מותר מה"ת גם בספק בדין כגון פלוגתא דרבוותא ובעי בגמרא הכל לקולא מה"ת יעוש"ה. ולפי"ז א"ש בפשיטות בהך דב"מ וי"ל דס"ל כהרא"ש והרמב"ן ז"ל בחד תירוצא דמספקא לן אי כמנחי בדיקולא או לא גם בחתיכות ב' סימנים והיינו משום דרשב"ל סותרים דבריו ולא נדע הי דאחרנייתא ולפי"ז להרמב"ם ז"ל לשיטתו דספק מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור וגבי ב"נ בוודאי לא גזרו רבנן כמבואר למעלה. ומשו"ה לא הזכיר ב"מ לאיסורא דלשיטתו הוא מותר ולא שייך כאן חזקת איסור דאבר מן המי כמו שכתבו התוס' ורק חזקת שאינה זבוחה ואצל ב"נ ל"ש זאת וגם חזקה דאבר מן החי אצל ב"מ שכתבנו למעלה ג"כ ל"ש כיון דספק לנו בזה גופא אם כמנחא בדיקולא או לא ואי לאו כמנחא בדיקולא ליכא חזקה ועל החזקה גופא איכא ספק ול"ש כאן אוקמי אחזקת איסור כנ"ל ומשו"ה מותר בב"מ לב"נ. ולפי"ז יש לנו סמך גדול למכור הב"מ לעכו"ם גם בנטרף בשחיטה בודאי ולא רק בספק כיון דכמה פוסקים הסכימו לדינא כהרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת. וא"כ הדר דינא דהב"מ מותרין לב"נ והיינו כמ"ש הפר"ח דכיון דפסקינן דניקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה טריפה ע"כ דלא אמרינן דכמנחא בדיקולא דמיא בודאי ואף לו יהיה כמ"ש הת"ש להקשות על הפר"ח דהוא מטעם דספק בדינא אך מ"מ מוכח מזה דלאו ודאי הוא וא"כ ממילא כיון דהוא ספק בדינא מותר מה"ת וממילא דמותר לב"נ וזה כמש"כ הפר"מ ז"ל כנלפע"ד נכון לישב דברי הפר"ח ז"ל. וגם לשיטת הרשב"א ז"ל דספק איסור אסור מה"ת צ"ע לפי מה דנתבאר למעלה דספק במקרה גם הרשב"א ז"ל מודה דמותר מה"ת. וא"כ יש לדון בדין זה להתיר אך לא אחליט נגד דברי רבותינו האחרונים ז"ל דמדבריהם ז"ל לא משמע כך וה' ברחמיו יאיר עינינו ויראנו בתורתו נפלאות אס"ו:

סימן כח

שלמא רבא לידידי ש"ב הרה"ג החריף ובקי וכו' מוהר"מ נ"י הצלחתו ירום למעלה:

א

ומה שכתב ידידי בדין מים בראש שנפתח והיה ספק אם המוח מקיפו או לא דמבואר ביו"ד סי' ל"א ברמ"א ז"ל להדיא לאיסור וכבר מבואר דין זה בספרי רבותינו האחרונים ז"ל והנה אף כי לא אתערב לדבר כלל לדינא בענין זה שכבר האריכו בזה הפוסקים ז"ל וכמובא בפ"ת גם דעת המקילין אך ארשום לו קצת הנלפע"ד לכאורה בעיוני בדבר זה נראה שיש לדבר בזה כדרך נושא ונותן לא לדינא. והנה בשו"ע שם מבואר דצריך שלא יהיה מגולה כלל לקרום וכן בדרכי חשה שם ע"ש ומשמע דאף אם מגולה מ"ש ג"כ אסור ולכאורה צ"ע מאיזה מקום מוצא דין זה מגמרא דלכאורה משמע בדין זה דהטעם הוא דהמעט מים הנחצא בקרום סופו לנקוב הקרום ולכאורה מנ"ל זאת ומצאתי בע"ה בס' ק"י המובא בפ"ת דהביא באמת דלהרי"ף והרמב"ם ז"ל אינו אוסר אלא בכולה או רובה. ולפע"ד היה נראה לכאורה דמוכח בהדיא מגמ' דדין מים בראש הוא כמו בחוט השדרה דאילו היה כ"כ בחוט היה כופה אז אסור ואין איסורו של חסרון המות אלא דמחמת זה נכפף הקרום ונפסק. דהנה במולין (דף מה) אמר רבב"ת אמר ריב"ל נתחרך פסול נתמסמס פסול וכו' המרכה כל שנשפך כקיתון מסמסה כל שאינו יכול לעמוד, בעי רבי ירמיה אינו יכול לעמוד מפני כבדו מהו תיקו. אמרי בי רב נתמסמס פסול נתמזמז כשר. ופירש"י ז"ל נתמזמז נחרקין מהמות מקצתו מאליו וכ"ז קאי במוט השדרה. והרי מבואר שם בהדיא דכל האיסור דמוט הוא תליא באינו יכול לעמוד הן בנעשה כמים או נתמסמס ובנתמזמז דכשר הרי פרש"י ז"ל נתרוקן מקצתו וע"כ באופן שיוכל לעמוד דאל"כ מ"ש מנסמסמס דאסור משום דאינו יכול לעמוד. ומותיב שם בגמ' רשב"א בהמה שנתמזמז מותה טרפה ומשני נתמסמס איתמר והיינו דס"ל לגמרא דחוט וקרום של מוח שוין הן ומשו"ה מקשי מקרום אחוט. והדר מקשי מהך דלוי הוה יתיב במסותא חזיה לההוא גברא דטריה לרישיה אמר נתמזמז מוחו דדין לאו דלא מיי אמר אביי לא לומר שאינו מוליד וכו'. והנה בההוא גברא היה מעשה דהכה רישיה בכותל ונתנדנד מוחו כמבואר בערוך. ובודאי שם לא שייך לומר דנחסר מהמוח מקצתו דברגע שנפל אנה בא המוח וכי דרך איזה מקום יצא אלא דשם היה נתנדנד מחמת הכאה ולוי הכיר זאת מההכאה והיינו דהכיר דנחנדנד לא כ"כ כמו נתמסמם שכיוצא בו בחוט השדרה היה המעט שחוץ לידו שוחה דא"כ לא היה קשה מידי אלא מדקרי ליה נתמזמז היינו שרק נתנדנד קצת עד שיוכל להתנועע אך לא שוחה ובזה לא יפסוק הקרום. וא"כ שפיר מקשה על הך דנתמזמז ומשני דגם ללוי כשר הוא. והיינו שכתבו הרי"ף והרמב'"ם ז"ל דנתנדנד כשר והיינו כהך מעשה דלוי הנ"ל ועיין ברי"ף שפי' נתמזמז נתנדנר וכתב שם בהדיא בחוט השדרה דהומרך ונתמסמס היינו שלא יוכל לעמוד ותלי במה שלא יוכל לעמוד ונתנדנד כשר והיינו דיוכל לעמוד ובקרום של מוח מבואר בגמ' בהדיא נתמזמז כשר והיינו ביכול לעמוד כיוצא בה בחוט השדרה כנ"ל. ואפשר דמשו"ה פרשו נתמזמז נתנדנד משום דמקשה מהך גברא דטריה לרישיה דלא שייך חסר קצת כנ"ל. והרי גם לפרש"י ז"ל צ"ל ע"כ כן דנתמזמז נתנדנד כנ"ל. וגם בחסר מקצת מוח מאליו ג"כ מקרי נתמזמז וכשר. וא"כ הרי דבחסר מ"ש כשר וכן בנמצא קצת מים עד שכיוצא בו בחוט יוכל לעמוד מדוע יהיה טרפה כיון דתלוי כולה ביכול לעמוד וגם בנשפכה כולה כקיתון לא נאסר אלא משום דלא יוכל לעמוד כמשמעות הגמרא וכן במוח ולא דהמים יזיק אך אם כיוצא בה שוחה וכופף נראה דלכ"ע אסור דלא גרע מנתמסמס כמבואר בגמ' בהדיא דאסור. ואף דשם כולה נתמסמס מ"מ המסמוס תליא באם שוחה כמבואר שם בהדיא והיינו כיון שהקרומים אינם עומדים ממולאים במומ כדרכם רק שיוכלו לכפוף עתידים להתפרק בטבעם. אך בנתנדנד ואינו שוחה קים להו לחז"ל דאינו מזיק. וא"ש הא דמוכיח בגמרא מקרום של מות לחוט אף דקרום במ"ש וחוט ברובו כמו שתמהו בתוס' שם ד"ה נתמזמז ולהנ"ל א"ש דלא מחמת חסרון המוח מקלקל אלא משום דהקרום אינו ממולא כצרכו ואינו עומד ביושר כבריאותו מנדנד הנה והנה ונפסק אותו מקצת השוחה ומנדנד ואין נ"מ בין מ"ש לרובו וע"ש בתו"ח מ"ש ליישב בזה עי"ש היטב ועיין בש"ך סי' ל"א דהכל תלוי ביוכל לעמוד ואף די"ל דבקרום של מוח לא נוכל לידע לשער השיעור דאם היה שוחה מ"מ היה אפשר לומר דהיכא דלא נמצא אלא מעט מים עד שיש לספק דלמא ליכא שיעורא וגם בספק אם היה המוח מקיפו אפשר דהוה ס"ס ומותר וכמו שכתב בזה בחידושי רעק"א ז"ל בנתמסמס ואין אנו בקיאין בשיעורו ע"ש. אך מסתימת הפוסקים משמע דבמים ליכא שיעורא ועיין בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל ביו"ד סי' ל"א ס"ק ה' דכתב דבמים מגולים ינקוב הקרום מ"מ י"ל דבעי דוקא השיעור דאם שוחה אלא דבמגולה לא הדרא בריא ובמכוסה לעולם כשר דהדרא בריא ועיין בפ"מ שם:

ב

והנה בהך ספק אם היה המוח מקיפו דכתב הרמ"א ז"ל דאסור וכ"כ בסי' נ' סעיף א' בהגה"ה דכל היכא דהריעותא הוא מחיים לא מהני חזקה דנשחטה בחזקת היתר עומדת ע"ש וע' בש"ך שם ס"ק ג' מה שהביא זאת מהדרכי משה שהוכיח זאת מתוס' פ' ד' אחין (דף לא) והביא שם דהמהר"ם מלובלין ז"ל השיג עליו דהרי מבואר שם בהדיא בתוס' דגם בנולדה הריעותא מחיים אמרינן נשחטה הותרה אלא היכא דשכיח איסורא בזה לא אמרינן חזקה זו. אבל בספק השקול מותרת והש"ך ז"ל תירץ זאת דהתוס' דפ' ד' אחין הנ"ל לא כתבו אלא לרבה אבל אביי ורבא מסקו דבאמת לא אמרינן חזקה דנשחטה הותרה כיון שנולדה הריעותא מחיים ע"ש שהאריך בזה, ובאמת לפענ"ד חמוהין מאד דברי מרן הש"ך ז"ל שפירש דכל דברי התוס' קאי לס"ד דגמרא לרבה ולהס"ד מפרש דברי רב הונא והרי מייתי ג"כ דברי אמימר דפסק הלכתא דחיישינן לספק דרוסה והיינו משום דמסתבר טעמא לאיסורא ולדברי הש"ך ז"ל באמת לפי ההלכתא דמסקו אביי ורבא גם בספק השקול אסור משום דנולד הריעותא מחיים כנ"ל. ועוד דהוכיחו שם משמואל דספק השקול מותר אף דנולד הריעותא מחיים ולדברי הש"ך ז"ל מה הרויחו בזה ליישב דברי רבה מקושייתם מר"ה דחולין (דף ט') שם והרי קשה משמואל לאביי ורבא דלדברי הש"ך ז"ל ס"ל דלאביי ורבא במסקנא דגם בספק השקול לא מהני חזקה זו היכא דנולד הריעותא מחיים ולדבריו ז"ל הרי פליגי אשמואל. אלא ע"כ דכוונת התוס' דגם למסקנא מהני חזקה זו בספק השקול:

והנה מצאתי דהפר"ח ז"ל השיג על תירוץ הש"ך ז"ל דלפי"ז מאי הקשו התוס' ז"ל מהך דספק דרוסה דלמא הך דספק דרוסה בתר מסקנא נשנית דלא הוה חזקה משום דהריעותא נולדה מחיים והובא בפלתי בסי' נ' ס"ק א' וע"ש בפלתי דמתרץ לקושייתו דהתוס' מקשו לרבה לשיטתו דאמר רבה במס' חולין ושט אין לו בדיקה מבחוץ נ"מ לספק דרוסה וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רש"י הא דנקט ספק דרוסה דאגב קמ"ל דחיישינן לס"ד וש"מ דרבה ס"ל דחיישינן לספק דרוסה והרי רבה ס"ל בהדיא דאזלינן בתר חזקה אף בריעותא מחיים וקשה מרבה לרבה. ולכאורה לפי הנ"ל עדיין קשה למה דחקו התוס' גם לאמימר דהוא משום דשכיח יותר לאיסור ומנ"ל זאת להתוס' ז"ל לפרש כן בהך דפסק אמימר בשלמא לרבה שפיר מוכח אך לאמימר דלמא ס"ל אף בספק השקול לא מהני חזקה משום דהריעותא מחיים ואיכא נ"מ לדינא:

עוד כתב שם בפלתי ליישב דברי הרמ"א ז"ל אף לפי פי' המהר"ם מלובלין ז"ל דגם למסקנא אמרינן חזקה זו אף בריעותא מחיים מ"מ הרי לאביי ורבא הא דצריכה חליצה בגט ג"כ הוא משום חומרא דרבנן החמירו שלא לסמוך על חזקה ואצרכוה חליצה וא"כ י"ל כמו דבאיסור יבמה לשוק דהוא איסור לאו אחמרו רבנן כן באיסור ג"כ דמ"ש וא"כ א"ש פסק הרמ"א ז"ל דמ"מ בהך ספיקא דנולדה הריעותא מחיים אסור מדרבנן אף דבאמת מהני החזקה לתוס' ז"ל מ"מ מדרבנן אסור. והא דמקשו התוס' ז"ל שם ביבמות מספק דרוסה היינו דמקשה לשמואל דס"ל בחולין דחוששין לספק דרוסה ומוכיח שם בפלתי דע"כ גם מה"ת חוששין והרי דלא אזלינן בתר חזקה גם מה"ת ע"ש בפלתי. ולפי הנ"ל גם על זה קשה דלדבריו ז"ל קושייתם רק משמואל וא"כ אין החליטו דגם לאמימר דפסק הלכתא דחיישינן לס"ד דוקא בשכיחא לאיסורא דמנ"ל זאת דהרי אמימר הלכתא הוא דפסיק זי"ל דגם בספק השקול ומדרבנן אסור משום דהריעותא מחיים כמסקנא דגמרא דיבמות הנ"ל. ויותר קשה מהך דחולין (דף מג) בתוס' ד"ה קסבר עולא וכו' דכתבו וי"ל לקמן פסקינן דחיישינן לספק דרוסה וא"כ ישב לו קוץ וכו' חוששין נמי וכו' וא"ת ואמאי נימא נשחטה הותרה וכו' וכ"ת שאני הכא שנולדה ספיקא מחיים הא אמר בפ' ד' אחין וכו' וי"ל דשאני הכא דדרוסה שכיחא וכו' הרי בהדיא דהקשו קושיא זו על פסק הלכה דפסקינן דחיישינן לס"ד ולא דקושיתם דוקא על שמואל אלא דעיקר קושייתם הוא על פסק הלכה ולפי דבריו ז"ל מאי קושיא דלמא מדרבנן הוא דאסור כנ"ל. ועוד דבתר תירוצם מקשו וז"ל והא דאמרינן לקמן גבי ארי שנכנס וכו' כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי תורא אחזקיה רב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה אבל למ"ד וכו' התם נמי דמי לתלות יותר וכו' ע"ש ולדבריו ז"ל מאי קושיא דלמא משו"ה הוצרך לומר רב לטעמיה דאין חוששין לס"ד דאי משום חזקה הו"ל לאסור מדרבנן ומשמעות הגמרא דלרב מותר ודבריו ז"ל צ"ע לכאורה:

אך בעיקר חידושו ז"ל דלכ"ע מדרבנן אסור היכא דהריעותא מחיים כמו לאביי ורבא בחליצה דאחמרו רבנן כנ"ל ולפע"ד לולא דבריו ז"ל נראה לכאורה דהיכא דמהני החזקה גם מדרבנן מותר ול"ד כלל להך דחליצה דזה ברור הוא לכאורה דאף דאחמרו רבנן לאצרכוה חליצה ל"ד לכל מילי דרבנן דמלשון הגמ' דאמרו במס' יבמות שם משום חומרא משמע דחומרא לכתחילה הוא לחלוץ לה כיון דאפשר בהכי ג"כ ומאי נפסיד דיתן לה חליצה משא"כ בספק איסור דאם נחמיר בזה יאסר הדבר וכללא הוא בכ"מ בש"ע דהיכא דא"א ואם לא נעשה כך יהיה אסור הדבר מיקרי הלכתחלה כדיעבד והרי כיון דרק דאחמרו רבנן בהך דחליצה והיינו היכא דאפשר בתקנתא לכתחלה משא"כ בהך דאיסורא דאם לא נסמוך אחזקה תאסור הדבר וכדיעבד הוא ומותרת גם מדרבנן וצ"ע בזה. ועוד יקשה לכאורה לפירוש הפלתי דהיינו דהרמ"א ז"ל מוכיח מהך דמסקו אביי ורבא דמדרבנן אסור לא היה לו להרמ"א ז"ל להביא דכן מוכח מתוס' דפ' ד' אחין אלא דמהגמרא דפ' ד' אחין מוכח זאת ולא מתוס' דנהי דלדבריו ז"ל מתוס' ליכא קושיא מ"מ סייעתא ג"כ לכאורה ליכא להביא כלל מזה אך בזה יש לדחוק כמו שביאר בש"ך ז"ל לפי דבריו ז"ל ע"ש אך מהנ"ל קשה ודברי מרן הש"ך ז"ל צע"ג:

ג

ואי לא מסתפינא י"ל לכאורה בכוונת הרמ"א ז"ל בדרכי משה הנ"ל דלא לתוס' זה הנ"ל כוון אלא לתוס' ישנים שם דז"ל שם בד"ה בחזקת היתר לשוק עומדת ואע"ג דבחזקת אשת איש היתה מ"מ כיון דסופו למות ולבסוף נמי מת קרינן לה שפיר בחזקת היתר לשוק. וא"ת ומ"ש מספק דרוסה דאסרינן והלא אית לה חזקת היתר דסופה להשחט ואולי דהתם חיישינן שמא תמות הבהמה עכ"ל התוס' ישנים שם ע"ש. הרי בהדיא דהקשו ג"כ קושיא זו ותירצו באופן דלעולם דהספק מחיים י"ל דלא הוה חזקה כיון דלא היה לה מעולם חזקת היתר לגמרי אלא היכא דגם מחיים עומד להיות נעשה היתר ממילא בני שום ספק אלא דכמו דהיא עתה ממילא יותר מהני החזקה כיון דחזקת איסור דאית ליה מחיים כמאן דליתא דמי דממילא יותר משא"כ היכא דיש ג"כ צד דתשאר באיסור כגון בהמה דיכול להיות דתמות ויש לה חזקת איסור כמו חזקת היתר משו"ה אסור וזהו דהיכא דנולד הריעותא מחיים דאית לה חזקת איסור ג"כ ויוכל להיות דתשאר באיסור משו"ה לא מהני החזקת היתר דאית לה. והרי דס"ל להתו"י הנ"ל דריעותא מחיים דיוכל להיות לה ג"כ צד לאיסור ל"מ החזקה. ואין להקשות על התו"י הנ"ל מהך דמקשה אביי לרבה א"ה בקידושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבום עומדת ומספק אתה בא לאוסרה וכו' והרי שם ג"כ עתה אסורה ליבם משום דבעלה תי וגם מה דסופו למות י"ל עדיין תילד היבמה ותאסור ליבם. דזה אינו דכוונת התו"י ז"ל הנ"ל דלא מקרי חזקה אלא דכמו שהוא עומד עתה בלתי שיתחדש איזה דבר מה עומד להיות סופו כך בזה שייך חזקה ומשו"ה בגט דממילא סופו למות וכמו דעומד להיות ממילא תהיה מותר לשוק משו"ה מהני החזקה להתיר משא"כ בספק דרוסה דגם ממילא כשעומד עתה תוכל להיות דתמות ומשו"ה לא מהני החזקה. ואולי דמשו"ה לא הביא בדרכי משה מתוס' דחולין (דף מג ע"ב) ד"ה קסבר אלא מיבמות הנ"ל דהיינו דמתוס' לא מוכת אלא מתו"י:

אך לפי' התוס' דידן י"ל דאף היכא דנולד הריעותא מחיים מהני החזקה כמ"ש המהר"ם מלובלין ז"ל. אך הא דאסור בנידון דידן במים בראש וספק אם מכוסה לדעת המהר"ם ז"ל הוא משום דשכיח יותר לאיסורא והיינו דהיכא דנמצא מים בראש שכיח הוא שתהיה מגולה וא"כ לפ"ז באם דנראה בעינינו דלמעט מים שנמצא לא שכיח יותר להיות מגולה לקרום מהני לכאורה חזקה זו. ועיין בתבואות שור ריש סי' כ"ט דעמד שם כבר ע"ז דבאמת לא שכיח יותר מגולה לקרום משאינו מגולה. וע"ש בת"ש שהסכים לדין הרמ"א ז"ל דלא מהני חזקה זו משום דנולד מחיים דכיון דנולדה מחיים איתרע לה החזקה דכל החזקה אינה אלא מכח רובא דרוב כשרות נינהו וזהו דנמצא בהו ריעותא נתקלקל חזקתה וע"ש שהאריך ליישב דברי הד"מ במה שהוכיח דינו מפ' ד' אחין. ולכאורה מ"מ לענין גוף הדין מתוס' דחולין (דף מג) הנ"ל משמע דגם בזה אזלינן בתר חזקה אם לא דשכיח יותר לאיסורא אך הת"ש ז"ל הכריע לאיסור בזה ע"ש. ולכאורה דיש להקשות מהך דשו"ע (סי' לט סעיף ה') אם נסתפק אם הוא בלב או בחיתוך וכו' דכשירה וכתב הב"י בשם הרשב"א ז"ל דהוא מטעם נשחטה הותרה וכן בסעיף ט"ז שם דאמר הבודק שלא כסדרן היתה ואחר מכחישו וכו' ובסעיף י"ז שם בקונה ריאה ואמר שמצא בה סרכא במקום שהוא טריפה והמוכר אומר וכו' ע"ש דאזלינן בתר חזקה דנשחטה הותרה ע"ש בט"ז ס"ק כ"א כ"ב. כבר עמד ע"ז בפ"מ ריש סימן כ"ט בפתיחה ובפלתי סי' ל"ט הובאה בגליון רש"א ז"ל וע"ש בפלתי ובפ"מ דתרצו כיון דהספק הוא אם הסרכא הוא במקום האיסור אז בהחיתוך כסדרן לא הוה כמו דנולד הריעותא מחיים אלא דהספק הוא אי איכא כלל ריעותא כיון דאי בכסדרן הוא לא נקרא כלל ריעותא דרביתא הוא עש"ה. ולכאורה לפע"ד אף דיש לישב בזה שיטת הרמ"א ז"ל מ"מ בגוף הדין לכאורה יש לדון ע"ז דמ"ש סירכא כסידרן דלא הוי כלל ריעותא ממים במוח והמוח מקיפו אף דיש לחלק דבסירכא כסידרן מיקרי הכי רביתא אך מ"מ יש להוכיח לכאורה דבכה"ג מהני החזקה דנשחטה הותרה ואף בנולדה הריעותא מחיים דהנה ביו"ד (סי' לז סעיף ד') בהגה"ה ברמ"א ז"ל איתא שם ואם לא היה בהקף מראה כשר ובאו אח"כ בודקים ומומחים ונפחוה ומשמשו בה וע"י בקיאותן וכחן יפה וכו' עשו שהיה שם היקף בשר כשר ודין זה הביא הב"י בסי' ל"ט בשם ר"י בן הרא"ש ז"ל. ועיין בש"ך שם סי' ל"ז ס"ק כ"ד וטעם אחד שם משום דאוקי תרי לבהדי תרי ובהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת ויש ולסמוך עליהם דבשר היה מקיפה וכו' עש"ה. והרי מזה דאף דהביעה היה מחיים והריעותא נולדה מחיים אלא דמספקא לן אם היא בשיפולא או יש חוט בשר מקיף ומ"מ מוקמינן אחזקתיה לר"י בן הרא"ש ז"ל וא"כ י"ל ג"כ בהך דמים בראש דמספקא לן אם הוא במקום האסרו או דמות מקיפו ונוקמה אחזקתיה דחזקת היתר כנ"ל ודברי הש"ך ז"ל לכאורה צ"ע וכבר עמדו באחרונים ז"ל על הש"ך הנ"ל ועיין בס' חמדת שלמה חלק יו"ד שם:

ד

ונחזור לנידון דידן והרי לשיטת המהר"ם ז"ל ותוס' ז"ל שפיר שייך חזקה אלא דכתב דאסור משום דשכיח יותר לאיסורא בהך דמים בראש ובהך דנקוב הושט בקוץ. והנה בהך דמים בראש כבר עמד ע"ז הת"ש בראש סי' כ"ט דאמאי שכיח לאיסורא טפי דאם נמצא מים בראש כמו דנמצא מגולה לקרום כן נמצא שאינו מגולה. וכבר העיד שם הת"ש דבא לפניו כמה פעמים ושכיח להתירא כמו לאיסורא דהיינו שאינו מגולה כמו מגולה. ומה שביאר בת"ש כבר נתבאר מה שיש לדקדק בזה. והנה בהך דתשובות הרשב"א המובא בתשובת מהר"ם ז"ל הנ"ל בדין מחט בכרס דביאר שם המהר"ם ז"ל דהטעם הוא משום דשכיח וביאר שם בדברי הרשב"א ז"ל שכתב לחלק בין בא זאב ונטל בני מעים דבדיקת הריאה לא מחמת מקרה וכו' מה כוונתו ז"ל בזה ע"ש. ולכאורה לולא דברי מהר"ם ז"ל הייתי אומר דס"ל דבהך מחט בכרס לא משום דשכיח הוא לאיסור אלא דס"ל להרשב"א ז"ל לחלק דהיכא דנולד הריעותא מחיים ל"ש חזקה דנשחטה הותרה משום דבחיים היה לה חזקה דאיסורא דאבמה"ת וכמ"ש החו"י ביבמות הנ"ל וכמו שנתבאר למעלה דבבהמה ל"ש חזקה דהתירא דדלמא תמות הבהמה כנ"ל. ועיין ברשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות שם שביאר ג"כ בהדיא שם דשאני ספק דרוסה ונקובת הושט דשם משום דמחיים הוא וחזקתה לאיסור ומחלק שם בין בהמה להך דיבמה בחזקת היתר דבבהמה חסר מעשה השחיטה להכשירה ולית לה חזקה דהתירא משא"כ ביבמה הנ"ל דממילא תהיה מותרת ולשיטתו אזיל וכן ס"ל בחולין בפ"ק דמחזיקין מאיסור לאיסור ומהני חזקת איסור דאבמה"ת לאיסור טריפות ע"ש וא"ש בפשיטות דבריו ז"ל בתשובה שם דמשום דמחמת מקרה דקרה לה דהיינו שיש לפנינו ריעותא וגם מחיים היתה ול"ל שום חזקה דהיתירא. משא"כ בהך דבא זאב ונטל בני מעים דלא היה שום ריעותא מחיים אית לה חזקת היתר וא"כ ג"כ במים במות לפי"ז יש לאסור דמחיים היתה לפי שיטה זו. וכן י"ל דהוא שיטת הרמ"א ז"ל. אך מ"מ לשיטת התוס' דיבמות ודחולין הנ"ל דשפיר הוה חזקה טובה והיינו משום דלשיטתם אזלי דאין מחזיקין מאיסור לאיסור כמבואר באחרונים ומשו"ה לא מהני חזקה דמחיים אסורה משום אבמה"ח להספק טרפות אלא משום דטעמייהו ז"ל בדרוסה ונקובה דשכיח יותר לאיסורא. אך במים במות לפי עדותו של הת"ש דלא שכיח יותר לאיסורא מהתירא הרי שייך החזקה דמותרת. אך הרי הש"ך ז"ל כבר הכריע כשיטת האוסרים בזה בסי' נ'. ומ"מ היכא דלא נמצא אלא מעט מים עד שנוכל לשער בערך דאין בה כשיעור שישחה בזה י"ל דמותר מס"ס ספק דלמא אין בה שיעורא וספק דלמא מחופה במוח. ואף אם נאמר דהוא ספק דחסרון ידיעה מ"מ בהפ"מ יש להקל כמ"ש בחידושי הגרע"א לענין ספק מסמוס וכמבואר ביו"ד סי' ק"י ע"ש וכן מצאתי בפרי מגדים דהבין כן בהש"ך ז"ל דגם במים בעינן שיעור שישחה. ועוד יש ספיקא להקל לדעת הט"ז שם ס"ק ב' דהיכא דהמוח שלם ונמצא מים בין קרום לגולגולת כשר דאמרינן דהמים מעלמא אתו ועיין בלבושי שרד ס"ק י"א דגם הש"ך ז"ל מודה לזה א"כ יש עוד ספק דלמא הי', המוח שלם והמים מעלמא הם:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה