אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני או"ח

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני או"ח

הקדמה ופתיחה

סימן א

שאלה יש לברר למ"ד מצות אין צריכות כונה אם מכוין בפירוש שלא למצוה. וכן אם מכוון שלא למצוה היכא דאיכא בבל תוסיף האיך הדין ויתבאר ג"כ בדין דמצא תפלין בשבת מה דינו:

א

תשובה הרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מהל' שבת הצ' כ"ג פסק המוצא תפלין בשבת ברה"ר כיצד הוא עושה לובשן כדרכן מניח של יד בידו ושל ראש בראשו וכו' וחוזר ויוצא ולובש זוג שני וכו' וכן פסק בש"ע או"ת סי' ש"א סעיף מ"ב דמכניסן זוג זוג יעוש"ה. וכבר תמה ע"ז בתוס' יו"ט הביאו המג"א בש"ע או"ח שם כיון דקיי"ל דשבת לאו זמן תפלין א"כ יכנוס ב' זוגות בב"א דלא עבר על ב"ת כיון דלאו זמנו הוא כדאיתא בגמרא. יעו"ש שהביא לתרץ בשם חידושי מהרש"א ז"ל דאפילו למ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא אסור ללבוש יותר מזוג אחד דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול כדאיתא בגמרא וכ"כ הר"ן. והא דאוקימנא כמ"ד שבת זמן תפלין הוא משום דמתניתין ר' מאיר היא דס"ל כן יעו"ש במהרש"א. והיינו דכן מבואר במס' עירובין (דף צ"ו ע"ב) ובגמרא שבת (דף ס"ב ע"א) דמקשה אביי לעולא דס"ל נשים עם בפ"ע הן מהא דתניא המוצא תפלין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה וכו' ומשני קסבר ר"מ שבת זמן תפלין הן וכו' יעו"ש. ולכאורה דבריהם ז"ל צריכין לי עיון דהא בגמרא בפ' המוצא תפלין שם (דף צ"ו ע"א) קאמר ואבע"א אי דס"ל דשבת זמן תפלין דכ"ע וכו' והכא בלעבור שלא בזמנו קמיפלגי ת"ק סבר לא בעי כונה כו' יעו"ש בפרש"י ז"ל. והרי דרצה הגמרא לפרש גם דברי ר"מ דס"ל שבת לאו זמן תפלין וע"כ דזה לא יהיה כעולא דמס' שבת הנ"ל דס"ל נשים עם בפ"ע הן. ולפי"ז יקשה לדבריהם ז"ל אמאי לא מפרש הגמרא באמת דכ"ע ס"ל שבת לאו זמן תפלין וכ"ע ס"ל כרב שמואל בר רב יצחק דמקום יש בראש להניח שני תפלין אלא דלר"מ מותר כדרך לבושו בחול והוא רק זוג אחד ולר"ג כל מקום שראוי ללבוש והוא שני זוגות כדאיתא שם בגמרא. ובשלמא בתוס' ז"ל בעירובין צ"ו ע"ב סוף ד"ה לא ס"ד דכתבו דלא מיתרצא מילתיה דר"מ כו' אא"כ סבר שבת זמן תפילין הוא כו' א"ש די"ל דהיינו כונתם ז"ל דלפי מה דמסיק בגמרא לעיל לא מתרצי אא"כ סבר שבת זמן תפלין דלא קאי הך אבע"א הנ"ל. אך דברי המהרש"א דכתב דמש"ה לא אוקמי לעיל בהכי משום דר"מ ס"ל ז"ת הוא צריך ביאור דהרי רצה הגמרא לאוקים דס"ל לאו ז"ת הוא כנ"ל ועוד יש לדקדק הרבה בסוגיא זו יובא לפנינו אי"ה:

ב

ולפע"ד היה נראה לכאורה לפרש קצת בסוגיא זו והוא דהנה בסוגיא זו איכא למידק בה טובא. דאיתא שם (דף צ"ה ע"ב) אמר רבא אפילו תימא ר"מ התם דרך מלבושו כחול שויוה רבנן והכא דרך מלבושו כחול שויוה רבנן התם כו' הכא דבחול נמי זוג אחד אין טפי לא לענין הצלה נמי זוג אחד אין טפי לא ובתר הכי קאמר לר"ג מאי קסבר כו' ואי קסבר שבת לאו ז"ת כו' ומסיק דס"ל לאו זמן תפלין אלא דס"ל כר"ש בר"י וקאמר לימא בדר"ש בר"י קמפלגי לא דכ"ע א"ל דר"ש בר"י והכא בשבת זמן תפלין קמפלגי וכו' אבע"א וכו' והנה בדברי ר"מ דמפרש דס"ל דדרך מלבושו כחול שויוה רבנן ולפיכך זוג אחד אין ב' זוגות לא ופירש"י ז"ל משום דסבירא ליה שבת ז"ת וטפי מן המצוה לא שרי לאצילי. קשה טובא דלפי"ז ל"ל לתרץ בגמרא דדרך מלבושו כחול שויוה רבנן ומאי מקשה כלל לימא דלא כר"מ דאי ר"מ הא אמר לובש כל מה שיכול כו' הא בתפלין לא יוכל להניח יותר משום בל תוסיף ואי דזה בעי כוונה למצוה הא רבא הוא דאמר במס' ר"ה (דף כ"ת) דבזמנו לא בעי כוונה. ואם נפרש דס"ל ז"ת הוא הרי איכא בל תוסיף ולא צריך לטעם דכחול שויוה רבנן וכיון שפירשה רבא דדרך לבושו כחול שויוה רבנן למה צריך לפרש באמת דס"ל ז"ת הוא ואי דפירש"י ז"ל לפי האמת דס"ל שבת ז"ת. קשה למה ליה לרבא לפרש דכחול שויוה הא בלא זה ניחא די"ל דס"ל ז"ת ומשו"ה אסור דלא לעבור בבל תוסיף. ועוד דבדברי ר"ג פריך אי קסבר שבת ז"ת זוג אחד אין טפי לא ופירש"י ז"ל משום דטפי מן המצוה לא הותר ובתוס' ד"ה אי קסבר הקשו על פירש"י ז"ל ופירשו משום דאי ז"ת הוא אסור שני זוגות משום בל תוסיף ולפי"ז אמאי בר"ג היה נ"ל בפשיטות דמשום ב"ת אסורין שני זוגות ובדברי ר"מ הוכרח לפרש משום דדרך לבושו כחול שויוה רבנן והרי בלא"ה איכא ב"ת ואפילו אם נימא דמפרש לה אפילו אם נימא דליכא ב"ת בלא מכוין א"כ גם לר"ג יכול להיות דס"ל דז"ת הוא וליכא ב"ת ומאי מקשה זוג אחד אין טפי לא ולפי פי' התוס' עיקר הקושיא משום בל תוסיף כו'. ועוד דמסיק בטעמו דר"ג משום תכשיט וכר"ש בר"י וקאמר לימא דת"ק ל"ל דר"ש בר"י וקמפלגי בדר"ש בר"י ולמה לא מפרש לה דפליגי דלת"ק דרך לבושו כחול שויוה רבנן ובחול אין דרכו אלא בזוג אחד ור"ג ס"ל דכיון דמקום תפלין הוא על שני זוגות משו"ה מלבוש הוא וכ"ע ס"ל כר"ש בר"י וכמו שדקדקנו על תירוץ המג"א בשם המהרש"א ז"ל ובאיזה סברא נאיד הגמרא ממה שמפרש למעלה די"ל דלא הותר דרך מלבוש אלא זוג אחד כבחול. וכן קשה במה דקאמר ואבע"א דכ"ע שבת זמן תפילין והכא במצות צריכות כונה קמפלגי ת"ק סבר לצאת לא בעי כונה ור"ג סבר בעי כונה והיינו דלת"ק אסור שני זוגות משום ב"ת ולמה צריך לטעמו דב"ת בלא"ה לא הותר דרך מלבוש אלא כבחול וכן יש לדקדק באינך תירוצא דמסיק שם. ועוד יש לדקדק קצת במאי דקאמר לימא בדר"ש בר"י קמיפלגי כו'. לא דכ"ע אית להו דר"ש בר"י כו' דת"ק סבר שבת זמן תפילין כו' והאיך היה ס"ל לס"ד דגמרא דת"ק ל"ל דר"ש בר"י מה ס"ל בדין שבת ז"ת ועוד יש לדקדק בסוגיא זו יעוש"ה:

ג

ולפע"ד נראה לכאורה די"ל בביאור סוגיא זו דהנה לכאורה יש לדקדק ברש"י ז"ל בפ' המוצא תפלין שם באוקימתא קמייתי דמוקי לה דפליגי בשבת זמן תפלין ות"ק ס"ל שבת זמן תפלין הוא ור"ג סבר לאו ז"ת הוא וכתב רש"י ז"ל ד"ה ת"ק סבר שבת זמן תפלין הוא ומשום הצלה לא מישרי בו טפי מן המצוה דלאו תכשיט נינהו וכש"כ דכיון דזמן תפלין הוא ואיכא בל תוסיף אתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי. ר"ג סבר לאו זמן תפלין הוא והיינו טעמא דשרי להו רבנן להצלה משום דתכשיט הוא הלכך כ"כ דהוה תכשיט שרי ומשום בל תוסיף ליכא הכא דאין כאן מצות תפלין כלל אלא כשאר מלבוש דעלמא ע"כ. ולכאורה תמוה הוא מאד דהנה פשטיות דברי רש"י ז"ל נראה דמפרש לה בטעמא דת"ק דז"ת הוא ומשו"ה שרי זוג אחד ולא יותר משום דלאו תכשיט הוא ועוד דאף אם נימא דבכ"מ הוה תפלין תכשיט אפ"ה ב' זוגות אסור משום דבל תוסיף משוי ליה עליו כמשאוי ולפי"ז ל"ל לרש"י ז"ל לפרש דב"ת משוי להו עליו כמשאוי. תיפוק ליה דמשום בל תוסיף לבד הוא דאסור ב' זוגות ומשום דזמן תפלין הוא ובזמנו לא בעי כונה אף לעבור אבל תוסיף כדאמר רבא בר"ה (דף כ"ח) ומשום הכי אסור ב' זוגות ול"ל לטעמא דבל תוסיף משוי להו כמשאוי ועיין בפי' הרע"ב ז"ל במשניות דפירש בהדיא דמשום בל תוסיף משוי להו כמשא והיינו כפי מה שסיים רש"י ז"ל וכש"כ וכו' כנ"ל. וכ"ז תמוה דלמה לא פירשו הם ז"ל משום ב"ת לבד:

ואי לא מסתפינא הייתי אומר לכאורה די"ל דהנה אף דבזמנו ס"ל לרבא דעבר בבל תוסיף אף בלא כונה מ"מ כאן לא שייך בל תוסיף. דהנה אף אם נימא דבמצות אין צריך כונה מ"מ כ"ז בסתמא אבל היכא דמכוון שלא לצאת בו ושלא לשם מצוה כתבו בתוס' דלכ"ע לא יצא דבסוכה (דף ל"ט) כתבו בד"ה עבר ואפילו נקיט לולב דרך גדילתן אפשר שיתכון שלא לצאת בו עד אחר ברכה ואע"ג דאמרינן כו' מצות אין צריך כונה מ"מ בע"כ לא נפיק וכ"כ בתוס' ז"ל בפסחים (דף ז' ע"ב) ד"ה לצאת וכ"כ הר"ן ז"ל במסכת ר"ה בשם רבינו שמואל יעו"ש וא"כ ודאי דכש"כ הוא בל תוסיף דהיכא דמכוין שלא לצאת בו ולא לשם מצוה דלא עבר אבל תוסיף. ואף דלכאורה י"ל דלא דמי בל תוסיף למצוה לענין כונה דמצוה דהעיקר הוא קיום מצות בוראו ולעשות רצונו ית"ש בזה אף דמסתמא מצות אין צריך כונה היינו משום דכיון דעשה המוטל עליו עשייתו נחשב לו כמצוה בכונה כיון שהיה מחויב בעשייה זו אבל היכא דמכוון בהדיא שלא לשם מצוה שפיר י"ל דכיון שכוון בהדיא שאינו עושה מחמת רצון ה' לקיים מצוה זו לאו מצוה היא כמש"כ התוס' ז"ל משא"כ בבל תוסיף דהוה אזהרת איסור ככל אזהרות שבתורה ומה כוונה שייך בזה הרי עבר על ל"ת ובתורה לא כתיב רק לא תוסף על הדבר היינו על מעשה המצוה. מ"מ ודאי דזה אינו דהרי מוכח בהדיא בגמרא דעל בל תוסיף צריכין יותר כונה דמסיק בגמרא דלצאת לא בעי כונה ולעבור בעי כונה הרי דבבל תוסיף בעינן יותר כונה וע"כ דאיסור ב"ת הוא דוקא היכא דבמחויב בדבר זה היה בעשיה זו מצוה אז עובר בבל תוסיף אבל במכוין שלא למצוה ודאי דליכא בל תוסיף וכש"כ הוא ממצוה. ולפי"ז בנידון דידן דמצא תפלין דהנה אף למ"ד ז"ת הוא מ"מ אסור להניח תפלין בשבת משום דגזרו דלמא יפסוק לו רצועה כמבואר בגמרא ובודאי דלכ"ע אין מניחים תפלין בשבת ואיסור דרבנן לכ"ע הוא דאיכא בה וא"כ בודאי דהמוצא תפלין ומניחן כדי להכניסן לשומרן בודאי דמכוון שלא למצוה אלא לשמירה דיודע הוא דאסורין בהנחה בשבת וכל עשייתו משום שמירה הוא והוה כמכוון בהדיא שלא לשם מצוה וא"כ לכ"ע באמת ליכא בל תוסיף בזה ועיין בר"ן במסכת ר"ה (דף ל"ב) דכתב שם דהמתעסק גרע מתוקע לשיר דתוקע לשיר היינו שאין מתכוון לשום מצוה יצא למאן דאמר מצוה אין צריך כוונה אבל מתעסק דמתכוון למצוה אחרת לחינוך לא יצא כו' יעו"ש ודוק:

וראיתי בטורי אבן למסכת ר"ה (דף כ"ת) דתמה על תוס' ז"ל הנ"ל מהא דפ' המוצא תפלין (דף צ"ה ע"ב) הנ"ל דפליגי ר"מ ור"ג ומסיק דפליגי במצות צריכות כוונה ת"ק סבר מצות אין צריכות כונה לא לעבור כו' ואי מכניסן ב' ב' אע"ג דאין מכוון למצוה עובר בבל תוסיף ור"ג סבר מצות צריכות כונה בין לצאת בין לעבור משו"ה מכניסן ב' ב' דכיון דאינו מכוון למצוה אינו עובר. ואי דמתכוון בהדיא שלא לצאת לכ"ע אינו יוצא לת"ק נמי יכנוס ב' ב' ויכוון שלא לצאת בו וכן דקדק שם מכל האוקימתות דאיתא שם בפ' המוצא תפלין יעוש"ה בט"א ומזה השיג על תוס' ז"ל הנ"ל. ולפי הנ"ל דכאן נקרא מכוון שלא לשם מצוה כיון דמכוון לשם שמירה ולמצוה אסור לו להניחן והוה מכוון שלא לשם מצוה א"כ יותר קשה להאוקימתא בטעמא דת"ק משום דס"ל אין צריך כוונה ואיכא בל תוסיף ואמאי הא מכוון לשמירה ולא למצוה ועיין בש"ע או"ח סי' ל"ד דירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה שני זוגות תפלין ויניח שניהם ויכוון בהנחתן באותן שהן אליבא דהלכתא אני יוצא יד"ח והשאר הם כרצועות בעלמא וכתב ע"ז המג"א ס"ק ג' דהיינו טעמא משום דממ"נ אחד מהם פסול אבל אם הניח ב' זוגות תפלין כשרים עובר בבל תוסיף כדאיתא רפ"י דערובין וכ"כ ב"י בשם המ"מ ובלבוש והל"ת נסתפקו בזה ופשוט דאשתמיטתיה דברי המ"מ הנ"ל והגמרא הנ"ל יעו"ש במג"א הרי מבואר שם בהדיא דשייך בל תוסיף אף במכוון בהדיא שלא לשם מצוה דהרי כתב שם דגם אם מנית של רש"י ושל ר"ת צריך ג"כ לכוון דאחד מהם לא יהיה לשם מצוה אלא כרצועות בעלמא ועיין שם בב"ת דביאר שם דעיקר ההיתר בב' זוגות של רש"י ושל ר"ת הוא משום דמכוון דזוג השני לא יהיה לשם מצוה יעוש"ה וע"ז כתב דדווקא בשל רש"י ור"ת הותר באופן זה משום דממ"נ אחד מהן פסול אבל בשניהם כשרים גם בכה"ג אסור משום בל תוסיף והוכיחו כן מהך דרפ"י דעירובין הנ"ל דאיכא בל תוסיף בתפלין שני זוגות והרי שם לא נזכר דגם במכוון שלא למצוה איכא בל תוסיף וע"כ צ"ל או דקשה להו ז"ל כקושיית הט"א ז"ל דאמאי לת"ק אסור ב' זוגות משום בל תוסיף והרי יוכל לכוון שלא למצוה ויוכל להניח שני זוגות יחד אלא ע"כ דגם בכה"ג איכא בל תוסיף ויותר נראה מפשטיות דבריהם ז"ל דכונתם כמו שכתבנו למעלה דכיון דהניח התפלין לשם שמירה להצילן מבזיון כיון שמצאן בדרך דהרי לכ"ע גם למ"ד שבת ז"ת הוא אסור בתפלין משום שמא יפסק לו רצועה וע"כ דכוונתו רק לשמירה וסתמא דמלתא הכי הוא והוה כמכוון בהדיא שלא לשם מצוה ומ"מ איתא בפ' המוצא תפלין שם דאיכא ב"ת בשני זוגות והרי דגם בזה איכא בל תוסיף ומשו"ה כתבו בפשיטות דגם במכוון שלא לתפלין אסור בב' זוגות משום בל תוסיף ודמוכח כן בפ"י דעירובין הנ"ל ולכן כתבו דאשתמיטתיה להלבוש והל"ח הגמרא הנ"ל. אך לפי דברי התוס' ור"ש המובא בר"ן ז"ל הנ"ל הרי מבואר בהדיא דבמכוון בהדיא שלא לשם מצוה לא יצא במצוה לכ"ע וכש"כ הוא בבל תוסיף דבעינן בה כוונה יותר כנ"ל. והרי דלדידהו ז"ל ליכא בזה בל תוסיף ומוכח כהלבוש והל"ח ז"ל די"ל דגם אם מנית שני זוגות תפלין ליכא בל תוסיף כיון דמכוון שלא לשם מצוה וא"כ הדר קשה מהך סוגיא דעירובין הנ"ל. וכן מצאתי בס' עונג יו"ט סי' י"ט שכתב דבמצא תפלין כשמניחן לשמירה המבואר בגמרא עירובין הנ"ל דהוה כמכוון בהדיא שלא למצוה ולדעת הר"ש מובא בר"ן הנ"ל ליכא בזה בל תוסיף יעו"ש מה שפלפל שם ברמב"ם ז"ל:

ד

ולפע"ד היה נראה לכאורה אי לא מסתפינא די"ל באמת כשיטת התוס' ז"ל דגם למ"ד מצות אין צריך כוונה מ"מ במכוון שלא למצוה בודאי לא יצא ועיין בב"י אורח חיים סי' תפ"ט וסוף סימן תקפ"ט שהביא כן בשם הר"י דס"ל כדעת הר"ש דבמכוון שלא למצוה לא יצא והביא שם כן בשם רבותינו הצרפתים והרשב"א ז"ל אך הרא"ה ז"ל חולק בזה. ופסק שם כר"ש ולא כהרא"ה ז"ל ולפי"ז דברי המג"א בסי' ל"ד הנ"ל לכאורה צע"ג דאמאי אסור להניח שני זוגות תפלין כשרים משום ב"ת כיון דמכוון זוג אחד שלא למצוה דהרי גם בשל רש"י ור"ת ז"ל לא הותרו אלא במכוון אחד שלא למצוה וכנ"ל ועיין בב"ת שם ולפי סברתו ז"ל יקשה מהך סוגיא דעירובין גם על הב"י דפסק להלכה כהר"ש ותוס' ור"י דבמכוון שלא למצוה ליכא מצוה וכש"כ בל תוסיף ואמאי אסר ת"ק שם להכניס שני זוגות כיון דמכוון לשמירה כנ"ל ועוד דיוכל לכוון שלא למצוה כקושיית הט"א הנ"ל. ולפע"ד לכאורה באמת י"ל דליכא בזה ב"ת כיון דלא כוון למצוה כנ"ל. וגדולה מזו נלפע"ד די"ל דאף לשיטת הרא"ה ז"ל המובא בב"י סי' תקפ"ט הנ"ל דס"ל דבמצוה אף אם צוח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא יעוש"ה. מ"מ נראה דכ"ז במצוה בזה י"ל דמ"מ יצא מידי חיוב מצותו בעשיה משא"כ בבל תוסיף ויש סברא גדולה לחלק ביניהם דבמצוה י"ל כיון דמחויב הוא במצוה זה ומוטל עליו חיוב לעשות דבר זה א"כ כיון שעשה הדבר המוטל עליו הרי קיים בעשייתו דבר המוטל עליו ויצא י"ח בעשייה זו ואף דתשב שלא למצוה אינו מועיל מחשבתו להפקיע מהמצוה כיון דבכל מקום המצוה אין צריך כוונה דלפי"ז אנו דנים וא"כ י"ל שפיר כיון דבכל מצוה המעשה לבד מועיל לקיים מצות בוראנו ית"ש בלא שום מחשבה משו"ה גם בחשב שלא למצוה ג"כ אינו מועיל מחשבתו להוציא מידי המעשה מצוה שעשה ומועיל לצאת ידי חובתו משא"כ בבל תוסיף דאינו מצוה לעשות זאת ואדרבא איסורא הא דאיכא בעשייה זו שפיר י"ל דעשיה כזו בכוונה בפירוש שלא למצוה לאו כלום היא ובזה י"ל דמחשבה טובה כזו שחושב שלא למצוה מילתא היא ולא עבר בבל תוסיף וצ"ע בפרט זה:

אך מ"מ לשיטת רוב ראשונים ז"ל. הרי גם במצוה שמכוון שלא למצוה לר"ע לא יצא בה וכש"כ הוא בבל תוסיף כנ"ל ומה דהקשה בט"א הנ"ל מהך דפ' המוצא תפלין שם דהרי גם לת"ק יוכל לכוון שלא למצוה ולהנ"ל הכוונה לשמירה זה גופא הוא כוונה שלא למצוה כמבואר למעלה. לפע"ד מלבד דלא יקשה משם ואדרבא יש להוכיח משם להנך רבוותא ז"ל דבזה ליכא בל תוסיף דאלת"ה א"כ יקשה בהך סוגיא דפ' המוצא תפילין הנ"ל כל הנך קושיות שדקדקנו למעלה באות ב' ואות ג' אך אם נימא דבכוון שלא למצוה ליכא מצוה וכש"כ בל תוסיף א"ש הכל בעה"י בחדא מחתא והוא דלכאורה י"ל דודאי סברא הוא היכא דליכא איסור בהנחת תפילין בשבת אלא דמשום משאוי בר"ה הוא דאסור בשבת בזה שפיר איכא למימר דהיכא דהוה כתכשיט ומלבוש בודאי דמותר וכל מה דהוה מלבוש ותכשיט מותר הוא בשבת כמו מלבוש דמותר ללבוש כל מה שיוכל ללבוש כמו כן בתפילין כל מה שיוכל ללבוש דרך לבישה בשבת מותר הוא אך בתפילין ל"ש לומר דרך מלבוש יותר משני זוגות כמבואר בגמרא שם ורק שני זוגות הוא הוא דהוה דרך מלבוש משום דמקום יש בראש להניח שני תפילין וכן בזרוע כר"ש בר"י כמבואר בגמרא שם וכן קיי"ל אולם רש"י ז"ל וכן הרע"ב ז"ל בפי' במשניות שם חידשו דהיכא דאיכא בל תוסיף משוי ליה עליו כמשא ואף אם דהוה תכשיט מ"מ אסור לצאת בה בשבת ברה"ר משום דבל תוסיף משוי להו עליו כמשאוי כמבואר שם יעו"ש ולפעד"נ בזה אי לא מסתפינא די"ל דהא דאמרינן דבל תוסיף משוי להו עליו כמשאוי היינו היכא דשייך איסור במשא זה כשישא אותו בשבת כדרכו בלתי שיתחדש בה דבר אף דאם יתחדש בה דבר אחד יהיה מותר לישא אותו משא מ"מ כיון דבלתי דבר המחודש כדרכו אסור הוא וא"כ אין זה תכשיט ודרך לבישה ושפיר נקרא משא וכגון בבל תוסיף דאיסור בל תוסיף משוי ליה כמשאוי אף דנימא דאם מכוון שלא למצוה או יעשה איזה פעולה יותר לו האיסור מ"מ כיון דבאם לא יעשה פעולה זו הרי אסור לו ללבשו וממילא לא מיקרי תכשיט ולבוש וסברא הוא דמאי טעמא מותר ללבוש ולהוציא תפילין ברה"ר בשבת אף למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא היינו משום דהוא דרך לבוש דהוה תכשיט ודרכו ללבשו בחול ויוכל ללבוש בהם בשבת כמו בחול ואם ילבוש אותם בשבת ג"כ הוה תכשיט משו"ה מותר לצאת בהם ברה"ר אך אם בהלבישה איכא איסור הרי ל"ש למיקרינהו תכשיט דעל שבת אין זה תכשיט דלעולם לא יוכל ללובשן בשבת והוה כמו לובש מלבוש מה שאינו ראוי אותו מלבוש לאותו לבישה שהוא לובשו וכמו שילבש מצנפת על ידו דודאי הוא דאסור דע"ז אינו מלבוש וכן בתפילין כיון דאיכא בל תוסיף בזה לא מיקרי מלבוש בשבת כלל. זהו נראה סברת רש"י ז"ל והרע"ב ז"ל דמשו"ה ב"ת משוי להו עליו כמשאוי ולפי"ז נראה לכאורה דאף אם יתחדש איזה דבר דבאופן זה יהיה מותר התפילין מחמת הדבר שנתחדש בה כמו בתפילין דיכוון בהדיא שלא למצוה דליכא בל תוסיף כנ"ל מ"מ וכי משום מחשבתו שמחשב עתה יהיו נעשים התפילין תכשיט ולבוש זה תימא כיון דלעולם אם ילבוש בשבת כדרכו בלא כוונה כלל לא למצוה ולא שלא למצוה הרי היה אסור משום בל תוסיף וא"כ אין זה לבוש על שבת ואף דעכשיו כשיכוון שלא למצוה ליכא איסור בל תוסיף. מ"מ הרי על זה המעשה אנו דנין אם מותר לו לעשות מעשה זו אי לא היינו אם ללבוש בכוונה שלא למצוה או לא ותליא זה אם הוא נקרא לבוש או לא והאיך נאמר דכיון דכשיעשה הנחת תפילין זו עם הכוונה שלא למצוה בזה יעשה לבוש ותכשיט ומותר ללבוש הרי ע"ז אנו דנין והאיך נאמר דהעשיה עצמה עם הכונה יעשה אותה לתכשיט ולבוש זה ודאי אינו סברא כלל ובודאי דלבוש ותכשיט לא נקרא אלא אם ברוב פעמים יוכל ללבוש כדרכו בשבת אף באם דיכוון למצוה י"ל דאסור מ"מ כיון דסתמא בכדרכו אם היה רוצה ללבוש היה יכול ללבוש זה שפיר נקרא לבוש ותכשיט גם על שבת זהו הנראה בכונת רש"י ז"ל דבל תוסיף משוי להו כמשא היינו בלבד מעשה זה שאנו דנין בה כיון שהיה בסתם לבישה בתפילין בשבת איסור בל תוסיף ממילא דלעולם לא נקרא תפילין לבוש על שבת והוה כמו שלובש מצנפת על היד דלזה אינו תכשיט ולבוש א"כ ממלא אף באם יכוון שלא למצוה דאז ליכא איסור בל תוסיף מ"מ משום איסור משא הוא דאסור לצאת בו בשבת ולהניחן באמת מותר אך לצאת בהן ולהביאן לעיר אסור משום דנקראין לעולם בשבת משא ולא לבוש ותכשיט ודוק בזה כי לכאורה הדבר נכון בסברא:

ה

ומעתה לפע"ד נתישב כל הסוגיא דפ' המוצא תפילין הנ"ל מכל מה דדקדקנו בה וגם נתישב קושיית הט"א ז"ל ואדרבא לכאורה סייעתא גדולה לשיטת הר"ש ותוס' ור"י ורשב"א ז"ל דבמכוון שלא למצוה ליכא מצוה לכ"ע וכש"כ בבל תוסיף כנ"ל וא"ש הכל דמעיקרא מקשה שם לימא דלא כר"מ ומשני אמר רבא אפילו תימא ר"מ התם דרך מלבושו כחול שויוה רבנן והכא דרך מלבושו כחול שויוה רבנן כו' הכא דבחול נמי זוג אחד אין טפי לא. לענין הצלה נמי זוג אחד אין טפי לא יעו"ש בפירוש רש"י ז"ל דסבר שבת זמן תפילין הוא והיינו דפירש כן לפי מסקנת הגמרא כמבואר לפנינו והיינו דלרבא לשיטתו בר"ה (דף כח] דגם בלעבור בזמנו לא בעי כוונה וא"כ י"ל דזה ודאי דליכא ב"ת בזה דהרי יוכל לכוון שלא למצוה כקושיית הט"א ז"ל ובפרט לפ"מ שנתבאר למעלה דכיון דמכוון לשמירה הוה כמכוון שלא למצוה וא"כ בודאי דליכא ב"ת בזה כשיטת הר"ש ותוס' ור"י ורשב"א ז"ל הנ"ל דגם במצוה במכוון שלא למצוה לא יצא וכש"כ בבל תוסיף כנ"ל אך מ"מ כיון דאם היה לובש שני זוגות בשבת כדרכו בלא שום כוונה הא איכא בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה עליו כמשאוי ולא משכחת לה בסתם לבישה בשבת דלהוי שני זוגות תכשיט רק בזוג אחד כמו בחול דלעולם לא יוכל ללבוש שני זוגות לא בשבת ולא בחול ממילא גם אם יכוון שלא למצוה דאז ליכא בל תוסיף מ"מ בשבת אסור משום הוצאת משא ברה"ר בשבת דלא הוה דרך לבישה לעולם בסתם לבישה בלא שום כוונה. ובתר הכי קאמר לר"ג דס"ל שני זוגות וטפי לא מאי קסבר אי קסבר שבת זמן תפילין הוא זוג אחד אין טפי לא והיינו כטעם הנ"ל לר"מ ואי קסבר שבת לאו זמן תפלין הוא ומשום הצלה דרך מלבוש שרי אפילו יותר מדרך לבושו בחול נמי ומשום דתכשיט הוא לגביה ולא משאוי ואע"ג דלאו אורחיה הכא משום הצלה שרי כפירש"י ז"ל שם א"כ אפילו טפי נמי. ומשני לעולם קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ולא שרי דרך מלבוש אלא במקום תפילין וכדר"ש בר"י דמקום יש בראש להניח בו שתי תפילין וכן ביד יש מקום להניח שתי תפילין ומקשה לימא בדרב שמואל ב"ר יצחק קמיפלגי והיינו דמקשה הגמרא דלפי"ז לא צריכין לומר דלר"מ ס"ל שבת זמן תפילין אלא דלכ"ע לאו זמן תפילין הוא אלא דלת"ק ל"ל דר"ש בר"י ור"ג א"ל דרש"י בר"י וא"ש מה שדקדקנו למעלה דלמה לא פירש הגמרא דכ"ע ס"ל כר"ש בר"י אלא דלר"מ לא הותר אלא כדרך לבישתו בחול וכמו שמפרש למעלה לר"מ ואמאי נאדי בגמרא עתה ממה דמפרש כן מעיקרא ולהנ"ל א"ש דמעיקרא רצה לפרש דטעמא דר"מ משום דס"ל שבת ז"ת הוא וכדמוכח במס' שבת (דף ס"ב ע"א] וכמו שכתב המהרש"א ז"ל בפ' המוצא תפילין שם (דף צ"ו ע"ב] ד"ה לא ס"ד וא"כ כיון דשבת ז"ת הוא ובזמנו גם לעבור לא בעי כוונה ואיכא בל תוסיף בסתם לבישה הן בשבת והן בחול ומשו"ה משוי ליה עליו כמשא וממילא דגם לשם שמירה דליכא בל תוסיף כנ"ל מ"מ אסור בשבת משום משאוי משא"כ זוג אחד דאף דאסור מדרבנן שמא יפסק לו רצועה מ"מ מותר בזוג אחד משום הצלה ויש לפלפל לפי"ז בדברי הט"ז ז"ל באו"ח סי' ל"ד דבב' זוגות ל"ש ב"ת כיון דכל חד לחודיה קאי אלא מדרבנן הוא דאיכא בל תוסיף ואכמ"ל. אך עתה רצה הגמרא לומר די"ל דלכ"ע שבת לאו זמן תפילין הוא וכמו שמסיק אח"כ באבע"א ויהיה שלא כעולא דמס' שבת דף ס"ב הנ"ל. וא"כ כיון דלאו זמן תפילין הוא ממילא דבלא כונה ליכא בל תוסיף וא"כ בסתם לבישה לא הוה כמשאוי דיוכל ללובשן ג"כ בשבת בלא כוונה וכיון דתכשיט ולבוש הוא גם בשבת מהיכא תיתי נימא דאסור ביותר מזוג אחד משום דאינו דרך לבושו בחול כמו דאוקים מעיקרא לר"מ כיון דשבת לאו זמן תפילין הוא ומה ענינו לימי החול ואמאי גם זוג אחד מותר דהא לא דמי לחול אע"כ כיון דראוי ללובשו בשבת אף דלאו אורחיה הוא מ"מ מלבוש ותכשיט הוא ומשום הצלה התירו רבנן וכמו שכתב רש"י ז"ל שם בד"ה לאו זמן תפילין כו' יעו"ש א"כ מהיכא תיתי לאסור ב' זוגות דהרי גם ב' זוגות מותר וראוי ללובשן בשבת דבל תוסיף ליכא דבשלא בזמנו בעי כוונה כדס"ל לרבא בר"ה (דף כ"ח] ומה סברא יש לחלק בין זוג אחד או ב' זוגות. אע"כ דבדר"ש בר"י קמיפלגי ת"ק ל"ל דרשבר"י א"כ ל"ש תכשיט ולבוש בב' זוגות כיון דלאו מקום תפילין הוא ומתרץ ע"ז דכ"ע א"ל דרשבר"י והכא בשבת זמן תפילין קמיפלגי דת"ק ס"ל זמן תפילין הוא ור"ג ס"ל לאו זמן תפילין הוא והיינו דפירש רש"י ז"ל בד"ה ת"ק סבר שבת זמן תפילין הוא ומשום הצלה לא משרי ביה טפי מן המצוה דלאו תכשיט נינהו וכש"כ דכיון דזמן תפילין הוא ואיכא בל תוסיף אתי איסור בל תוסיף משוי להו עליו כמשאוי כלומר דרש"י ז"ל פי' ב' טעמים די"ל דלאו תכשיט נינהו ועוד פי' וכש"כ דכיון דזמן תפילין הוא כו' היינו דכאן לא יוכל לחשבו לתכשיט משום האיסור בל תוסיף דאף דבלא האיסור אפשר דהיה נחשב לתכשיט מ"מ איסור בל תוסיף משוי ליה כמשאוי יעוש"ה. והנה דקדקנו למעלה דל"ל לרש"י לפרש דהאיסור בל תוסיף משוי ליה כמשאוי. וכן פי' הרע"ב ז"ל תיפוק להו ז"ל משום איסור בל תוסיף אך להנ"ל א"ש מאד דבאמת ליכא בזה בל תוסיף משום דיוכל לכוון שלא למצוה. ועוד דכיון דכוונתו לשמירה זה גופא הוה כמכוון שלא למצוה וליכא בל תוסיף ומוכח כשיטת הר"ש ותוס' ור"י ורשב"א ז"ל דבמכוון שלא למצוה ליכא מצוה וכש"כ בבל תוסיף כנ"ל משו"ה פי' רש"י ז"ל וכן הרע"ב ז"ל דאף דודאי כאן דמניחן לשמירה ליכא בל תוסיף מ"מ כיון דבכ"מ בלבישה בשבת כדרכו בלא שום כוונה הרי אסור משום בל תוסיף משום דזמן תפילין הוא ובזמנו לא בעי כוונה ואתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה כמשאוי וממילא לאו תכשיט נינהו וא"כ אסור ללבוש גם לשמירה בשבת אף דבל תוסיף ליכא בזה מ"מ אסור משום משאוי בשבת וכמבואר למעלה ור"ג ס"ל לאו זמן תפילין הוא והא דשרי רבנן משום הצלה משום דתכשיט הוא ובל תוסיף ליכא בזה כיון דלאו זמן תפילין הוא כמו שפירש"י ז"ל שם יעו"ש. ובתר הכי קאמר ואבע"א דכ"ע שבת זמן תפילין הוא והכא במצות צריכות כוונה קמיפלגי ת"ק סבר לא בעי כוונה ורשב"ג סבר בעי כוונה והיינו כפירש"י ז"ל שם דלכ"ע תכשיט הוא אלא דלת"ק דס"ל דלא בעי כוונה א"כ איכא ב"ת ומשוי ליה כמשאוי כפירש"י ז"ל שם ודקדק בלשונו ז"ל דכמו דלמצוה לא בעי כוונה לענין בל תוסיף נמי אע"ג דלא מכוון להו למצוה איכא בל תוסיף כיון דזמן תפילין הוא והיינו כנ"ל דאף דכאן בודאי ליכא בל תוסיף כיון דמכוון בהדיא שלא למצוה מ"מ כיון דבסתם לבישה כדרכו בלא שום כוונה איכא בל תוסיף דלא בעי כוונה וכמו שדקדק רש"י ז"ל לענין בל תוסיף נמי אע"ג דלא מכוון להו למצוה איכא בל תוסיף יעו"ש משו"ה כאן במכוון לשמירה ולא למצוה מ"מ אסור יותר מזוג אחד ולר"ג מותר שני זוגות כנ"ל ובתר הכי קאמר ואבע"א דכ"ע לצאת לא בעי כוונה והכא בלעבור בבל תוסיף קמיפלגי דלת"ק לא בעי כוונה ולר"ג בעי כוונה והיינו ג"כ על דרך הנ"ל דלת"ק דלא בעי כוונה בבל תוסיף ממילא דבסתם לבישה אסור ב' זוגות בשבת דמשוי ליה כמשאוי וממילא גם לשמירה אסור ולר"ג מותר כנ"ל ובתר הכי קאמר דלכ"ע לאו זמן תפילין הוא והיינו ע"כ דלא כעולא דבשבת (דף ס"ב) הנ"ל דלדידיה מוכח דע"כ ס"ל לר"מ זמן תפילין הוא כמו שכתב המהרש"א ז"ל אלא דפליגי בלעבור שלא בזמנו והיינו ג"כ על דרך הנ"ל ומקשה א"ה לר"מ זוג אחד נמי לא והיינו כפירש"י ז"ל דגם בזוג אחד יש כאן תוספת שבת על חול וגס בזה י"ל דאף דבמכוון לשמירה ליכא איסור גם למ"ד לאו זמן תפילין הוא ויתבאר עוד לפנינו בזה אי"ה מ"מ י"ל דכיון דסתם לבישה אסור בשבת אף בזוג אחד משוי להו עליו כמשאוי וכנ"ל ודוק בזה:

ו

והא דפירש רש"י ז"ל במסקנת הגמרא אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא דהיינו דבשבת ז"ת ולאו זמן תפלין דקמיפלגי ומנ"ל זאת דלמא גם כאינך שנויא דכ"ע זמן תפילין הוא והכא במצות צריכות כוונה קמיפלגי או בבל תוסיף בעי כוונה קמיפלגי דהא גם עלייהו ליכא פרכא. ומצאתי בהגהת הרש"ש שעמד ע"ז. ולפענ"ד לכאורה די"ל דמשמע ליה לרש"י ז"ל דהא דקאמר בגמרא ואבע"א אי דס"ל דשבת זמן תפילין הוא דלכ"ע לא לעבור בעי כוונה ולא לצאת בעי כוונה והכא בלעבור שלא בזמנו קמיפלגי וכלומר דלכ"ע גס לר"מ לאו זמן תפילין הוא. לכאורה יש לדקדק בזה דדרך הש"ס בכ"מ דקאמר ואבע"א כך ואבע"א כך דבתירוצא בתרא או דמישב יוחר בפשוט או דמישב יותר לאפוקי מפלוגתא ממה שרצה בתירוץ הראשון לאוקמא באיזה פלוגתא קאמר דכ"ע ס"ל כן ומתרץ בתירוץ אחר. והכא בתירוץ האב"א האחרון באמת קשה בזה דהאיך נאמר דכ"ע ס"ל שבת לאו זמן תפילין הוא הא מוכח במס' שבת (דף ס"ב ע"א] דר"מ ס"ל שבת זמן תפילין הוא וכמו שכתב במהרש"א בפ' המוצא תפילין (דף צ"ו ע"ב) ד"ה לא ס"ד וע"כ צריך לומר דלתירוץ זה לא אתיא אליבא דעולא ולתירוץ זה צ"ל שלא כעולא דס"ל שם דנשים עם בפ"ע הן דלדידיה הוא דמקשה אביי מהא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה כו' והוכרח לשנויי דקסבר ר"מ שבת זמן תפילין הוא כו' יעו"ש. אבל אם לא דנשים עם בפ"ע הן לא קשה כלל. ולמה ליה לדחוקי כאן בגמרא כולי האי בהך ואבע"א דכ"ע שבת לאו זמן תפילין הוא כיון דבתירוצים דתירץ כבר אתי שפיר גם אליבא דעולא אע"כ צ"ל דנראה אה דוחק להגמרא לאוקמא בתירוצא קמייתא דכ"ע זמן תפילין הוא אלא דפליגי אי בעי כוונה במצוה או בבל תוסיף. כיון דרבא פסק ואמר בר"ה (דף כ"ח) הנ"ל דבמצוה ובל תוסיף בזמנו לא בעי כוונה ומשמע להגמרא יותר דבזמנו לכ"ע לא בעי כוונה משום הכי תירץ יותר דלכ"ע לא בעי כוונה ושבת לאו זמן תפילין הוא ובלעבור שלא בזמנו פליגי לכן פירש כיון דתירוץ זה איפריך בגמרא וקאמר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא היינו דבזמן תפילין פליגי אבל לכ"ע לצאת ולעבור בזמנו לא בעי כוונה ולעבור שלא בזמנו בעי כוונה וכמו שנתבאר למעלה בזה וא"כ יהיה כמסקנת רבא שם יעו"ש בזה:

ז

ולפי המבואר למעלה לכאורה נתישב היטב קושיית הפוס' ז"ל על רש"י בפ' המוצא תפילין (דף צ"ה ע"ב) ד"ה אי קסבר שבת זמן תפילין פי' בקונטרס משו"ה שרי אבל לאצולי טפי מן המצוה לא וקשה דאם מכח זה בא לדקדק דזוג אחד אין טפי לא א"כ בסמוך דקאמר לעולם לאו ז"ת הוא ה"נ דמצ"ל זמן תפילין הוא. אלא י"ל דאי זמן תפילין הוא איכא בל תוסיף ולהנ"ל י"ל דאתי שפיר בפשיטות דס"ל לרש"י ז"ל דבאמת בזה ליכא בל תוסיף משום דכיון דלשמירה הוא הוה כמכוון בהדיא שלא למצוה אלא דמשום בל תוסיף משוי להו כמשאוי ולא הוה תכשיט ומשו"ה אסור בשבת כנ"ל והיינו כיון דזמן תפילין הוא שייך בל תוסיף בלא כוונה והוה כמשאוי כמבואר למעלה בס"ד וא"כ מוכרח לתרץ דכ"ע לאו זמן תפילין הוא דמשו"ה התיר בב' זוגות משום דתכשיט הוא משא"כ אי זמן תפילין הוא דאיכא בל תוסיף בלא כוונה א"כ בל תוסיף משוי להו כמשאוי כנ"ל וא"כ מ"ט דר"ג וליכא לשנויי משום תכשיט דכיון דזמן תפילין הוא דעבר על ב"ת משוי ליה כמשא ואסור להוציאן בשבת ברה"ר. ונתישב ג"כ דברי הלבוש והל"ת המובא במג"א (סי' ל"ד ס"ק ג'). ודברי המג"א הנ"ל דמשמע בהדיא דגם במכוון בהדיא שלא למצוה אסור צ"ע מכל הנ"ל. ומה גם דהב"י בס"ס תקפ"ט ג"כ הכריע כר"ש ותוס' ור"י ורשב"א ז"ל דבמכוון שלא למצוה לא הוה מצוה וכש"כ בבל תוסיף כנ"ל:

ח

ומעתה נבוא לדברי הרמב"ם ז"ל דפי"ט מהל' שבת וקושיות התוי"ט הנ"ל דכיון דפסק דלאו זמן תפילין הוא אמאי אסור בשני זוגות דשלא בזמנו בעי כונה ובגמרא התיר ב' זוגות למ"ד לאו זמן תפילין הוא ואין לומר דבגמרא קאי אם לאו זמן תפילין הוא אבל ג"כ איסורא ליכא אבל להרמב"ם ז"ל לשיטתו דפוסק דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו וכן בשבת ויתבאר לפנינו בעה"י ומשום הכי אסור ב' זוגות דא"כ ג"כ זוג אחד אמאי מותר משום דהוא דרך לבושו בחול דס"ס איכא איסור דהנחת תפילין בשבת ובעה"י מצאתי בשאגת אריה סי' מ"ג אמאי מותר אפילו זוג אחד והאריך שם יעוש"ה. ולפי המבואר למעלה לכאורה א"ש הכל בעה"י והוא דהנה במס' עירובין (דף צ"ו ע"א) ובמנחות (דף ל"ו ע"ב) תניא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ט דברי ריה"ג ר"ע אומר לא נאמר חוקה זה אלא לענין פסת בלבד ואלא הא דתנן כו' ר"ע אומר יכול יניח אדם תפילין בשבחות וי"ט ת"ל והיה לך לאות על ידך מי שצריכין אות יצאו אלו שהן גופן אות. וכתבו בתוס' בפ' המוצא תפילין שם ד"ה ימים נראה דאדרשא דלאות על ידך דבסמוך קסמיך כו' יעו"ש ועיין בשאגת אריה סי' מ"א מה שביאר בזה דלריה"ג תרווייהו צריכי יעוש"ה והרי דלריה"ג מקרא דושמרת את החוקה נפקא דאסור בלילות ובשבתות ויו"ט בתפילין וסמיך ג"כ על קרא דלאות על ידך וכנ"ל ושמרת לאו הוא כמבואר שם בגמרא והרי דלריה"ג איכא לאו בהנחת תפילין בלילה ובשבת וי"ט. ובלאו הוא. אך לר"ע דס"ל דקרא דושמרת את החוקה בפסח הוא דכתיב ושבת ויו"ט יליף מקרא דלאות על ידך לדידיה יש לראות אם דממעט מקרא על תפילין בשבת ויו"ט דאינו מחויב בשבת ויו"ט בתפילין אבל איסורא ליכא בזה אם הניח או דגם איסורא איכא בהנחת תפילין בשבת. והנה בספ"ק דביצה (דף ט"ו) משמע דליכא איסורא בשבת לר"ע אלא דאינו מחויב בתפילין אבל אם רוצה להניח תפילין הרשות בידו וכן הוכיח בס' ש"א סי' מ"א הנ"ל מהא דאיתא שם ר"ש שרי להו לרבנן לשדורי תפילין ביו"ט א"ל אביי והא אנן תנן כל שניאותין ביו"ט משלחין אותו ומשני ה"ק כל שניאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט ופירש"י ז"ל והא אנן תנן וכו' ותפילין אין נאותין בהן ביו"ט כדאמרינן בעירובין יצא שבתות וי"ט שהן עצמן אות. משלחין אותן ביו"ט דהאי ביו"ט דקתני מתניתין לאו אניאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דבתריה ולאתויי תפילין אתי דא"נ מנת להו ביו"ט ליכא איסורא כו' וכפי' התוס' שם והרי בהדיא דליכא איסור לר"ע להניח תפילין ביו"ט אלא דיליף מקרא דלאות על ידך דאינו מחויב בתפילין:

והנה הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' תפילין הלכה י' כתב וז"ל זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר מימים ימימה חוקה זו היא מצות תפילין וכן שבת ויו"ט אינן זמן תפילין שנאמר והיה לאות על ידך ושבתות וי"ט הן עצמן אות כו' יעו"ש ונקיט הרמב"ם ז"ל קרא דריה"ג לענין לילה דלאו זמן תפילין הוא וקרא דר"ע דוהיה לאות נקיט למעוטי שבת ויו"ט מתפילין יעו"ש בכס"מ מה שכתב בזה אכן הש"א בסי' מ"א הנ"ל ביאר שם דה"ט דבאמת פסק כריה"ג אלא דגבי שבת נקט קרא דר"ע והיה לאות וגו' משום דגם לריה"ג קסמיך על קרא דוהיה לאות כמש"כ התוס' שם ותרוויהו צריכי כמש"כ הש"א ז"ל שם כנ"ל. ומעתה כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דבשבת ויו"ט איכא איסורא. והנה היכא דאיכא איסור בל תוסיף כבר נתבאר למעלה דהיכא דמכוון שלא למצוה אלא לשמירה וכדומה בודאי דליכא בזה בל תוסיף אלא דכיון דבלובש כדרכו בלא שום כוונה איכא בל תוסיף היכא דהוא בזמנו דא"צ כוונה למצוה בזה אתי בל תוסיף משוי ליה כמשאוי ואינו תכשיט על שבת וכגון בשני זוגות תפילין למ"ד זמן תפילין הוא דהוה בל תוסיף בלובש בסתם ולא הוה מלבוש על שבת ומשו"ה אסור דלא יוכל לקרוא עליו שם מלבוש דלא בחול לובשין שני זוגות עד שנוכל לומר עליו דנקרא עליו לפעמים בשם מלבוש וגם לא בשבת ראוי כלל ללובשם למ"ד זמן תפילין הוא וכנ"ל אבל היכא דבעי כוונה כגון למ"ד לאו זמן תפילין הוא ושלא בזמנו בעי כוונה א"כ בסתם אם הוא לובש כדרכו בלא שום כוונה לא היה בזה בל תוסיף דבל תוסיף ליכא אלא היכא דבאם היה מחויב בזה היה נחשב למצוה דכש"כ הוא ממצוה כנ"ל. אך כ"ז באיסור בל תוסיף אבל באיסור הנחת תפילין בשבת ויו"ט לריה"ג וכן להרמב"ם ז"ל שפסק כן בזה נראה לכאורה ברור דבלא שום כוונה אם הניח תפילין בודאי דעבר על ל"ת דושמרת את החוקה ול"ד לבל תוסיף שלא בזמנו דהרי ילפינן מקרא דמימים ולא כל ימים והיינו מה דנחשב למצוה במקצת ימים היינו ימי החול זאת נחשב לאיסור במקצת הימים היינו ימי שבתות ויו"ט ובימי החול אם היה מנית שלא בכוונה כלל לפ"מ דמסיק רבא במס' ר"ה (דף כ"ח) לא בעי כוונה וי"ל דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כן לדינא ויובא לפנינו אי"ה א"כ גם אם מניח תפילין בשבת ויו"ט בלא שום כוונה ג"כ הרי עבר בלאו דושמרת את החוקה להרמב"ם ז"ל דפסק כריה"ג כנ"ל וז"פ מאד לפע"ד:

אך כ"ז בסתם בלא שום כוונה. אבל אם מנית תפילין ומכוון בהדיא שלא למצוה או דמכוון לשם שמירה דלהנ"ל הוה כמכוון שלא למצוה י"ל בודאי דליכא בזה איסור ומלבד דסברא היא הרי גמרא מפורשת היא במס' מנחות (דף ל"ו ע"ב) אר"א כל המניח תפילין אתר שקיעת התמה עובר בעשה ור"י אומר עובר בלאו. לימא כו' ואר"א ואם לשומרן מותר ופירש"י ז"ל ד"ה ואם לשמרן שלא יאבדו מותר להניחן אפילו לאחר שקיעת החמה ואמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך והניח חפילין וא"ל לשומרן קבעי להו מר ואמר לי אין וחזיתיה לדעתו דלאו לשומרן הוא. קסבר הלכה ואין מורין כן. והרי דבמכוון לשמירה ליכא שום איסור לכ"ע גם להניח לכתחילה כמבואר שם. והנה ברמב"ם ז"ל פ"ד מה' תפילין הל' י"א הביא שם דין זה דאם הניח התפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר ואין מורין דבר זה לרבים כו' ובהל' י"ב הביא דאם לא חלץ תפילין משתשקע החמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשומרן מותר. ועיין בכס"מ הל' י"ב שם דפירש דגם לשומרן לא הותר אלא אם היה עליו מקודם שתשקע החמה אבל להניחן לכתחלה בלילה אפילו לשמרן אסור יעו"ש בהל' י"א דגרס בר"א וחשך ולא סליק תפיליו כו' ופירש שם דליכא נ"מ אלא דבלא לשמרן אין מורין כן ובלשמרן מורין כן אבל להניח לכתחלה לא יעוש"ה ובאמת תמוה הוא לכאורה ובס' שאגת אריה סי' מ"ג האריך להקשות לפי"ז לדעת הרמב"ם ז"ל והוכיח דגם לכתחלה מותר לשומרן יעוש"ה. ובאמת לפע"ד לא זכיתי להבין פירוש מרן הכס"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דאף דלשון הרמב"ם ז"ל בהל' י"ב שם דכתב ואם לא חלץ תפיליו מששקעה החמה מפני שלא היה לו מקום לשומרן כו' מותר הכי משמע דלכתחלה אסור להניח גם לשמירה מ"מ תמוה הוא לפרש כן דפשטות הגמרא דמנחות הנ"ל לכאורה משמע דגם לכתחלה הוא דמותר וכן משמע מלשון רבינא דקאמר לו לר"א לשומרן קבעי ליה מר דמשמע דעיקר ההיתר הוא משום שמירה ולא משום דכבר היה מונח עליו יעו"ש. ועוד קשה דהרי הרמב"ם ז"ל בעצמו פסק דהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג ופסק ג"כ כריה"ג כנ"ל והרי דמ"מ היכא דהוא לשמירה מותר להניחן גם בשבת ומ"ש הך דהיה בידו ואין לו מקום לשומרן בלתי שיניחן ממצא תפילין דבמצא תפילין מותר בזוג זוג משום בזיון ובמחזקינן בידו ואין לו מקום לשומרן יהיה אסור לכתחלה. ועוד דסברא פשוטה היא דהרי קרא דושמרת לא ממעט אלא דמקצת ימים יניח תפילין ומקצת לא יניח ובמה דהוה במקצת ימי החיוב נחשב למצוה זה הוא איסור לימי השבת אבל במכוון לשמירה דהוא מכוון שלא למצוה. דודאי לא הוה מצוה בימי החול. כדהוכחנו למעלה לרוב

הפוסקים כמו כן ליכא איסור בשבת ויו"ט וז"פ לפע"ד:

ואין לומר דבאמת ס"ל להרמב"ם ז"ל דגם במצוה אף שמכוון בהדיא שלא למצוה הוה מצוה וכדעת הרא"ה ז"ל שהביא הב"י בטור או"ח סי' תקפ"ט המובא למעלה וא"כ ממילא הא דנאסר בשבתות ויו"ט בתפילין דהוא דומיא כל מה דהוה מצוה בחול כנ"ל ממילא גם במכוון לשמירה אסור לריה"ג ועובר ע"ז. דזה אינו וכמה תשובות בדבר זה חדא דלפי"ז אמאי פסק הרמב"ם ז"ל דהמוצא תפילין בשבת מכניסן זוג זוג והיינו טעמא דמשום שמירה התירו לו. וקשה דס"ס וכי משום שמירה הוא מאי הוה דהרי ס"ס איסורא איכא דמניח תפילין בשבת להרמב"ם ז"ל דפסק כריה"ג כנ"ל. ומה מועיל הא דמשום שמירה דלא עדיף ממכוון בהדיא שלא למצוה ומ"מ למצוה יחשב כדעת הרא"ה ז"ל הנ"ל וממילא דבשבת נאסרה ואיכא לאו ע"ז דושמרת את החוקה וגו' כנ"ל אע"כ דס"ל להרמב"ם ז"ל דבמכוון שלא למצוה לא הוה מצוה כדעת רוב פוסקים הנ"ל ועוד תמוה דאם נאמר לפרש ברמב"ם ז"ל דפ"ד מתפילין הנ"ל ולפי פי' הכסף משנה ז"ל הנ"ל דגם לשומרן אסור לכתחילה להניחן וע"כ דגם במכוון שלא למצוה נחשב כמצוה כנ"ל א"כ יקשה על מרן הכס"מ ז"ל דהוא ז"ל בעצמו מסיק בטור או"ת ס"ס תקפ"ט בב"י שם דלענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימין דמצות צריכות כונה הכי נקטינן יעו"ש הרי דס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דבכל מצוה צריכה כוונה ואם לא כוון גם בחול בהנחת תפילין לשם מצוה לא הוה מצוה כלל וא"כ האיך נימא דבשבת נאסרה גם בלא כונה. דאין שום סברא לומר דאף דמצוה לא הוה מ"מ בשבת נאסרה ההנחה בעלמא דהרי לא אימעיט אלא מאותו הקרא דחייבה בחול בתפילין דלא הוה אלא בחול ובשבת אסרה. ודוחק גדול לחלק ביניהם כנ"ל. ועיין בפ"ד מהל' שופר דמסתפק שם הה"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל אי מצות צריכות כוונה או לא. וליפשוט מהך דפ"ד מתפילין דאסור להניח אף במכוון בהדיא שלא למצוה ומסתמא מועיל ג"כ במצוה כנ"ל. וכן בטור או"ת סי' תע"ה מסתפק בדעת הרמב"ם אם מצות צריכות כונה ולא הביאו כלל להוכיח מזה אע"כ ברוצה לשומרן גם לכתחילה מותר להניחן אף להרמב"ם ז"ל כנ"ל ובאופן זה לא הוה מצוה כלל ומשו"ה מספקא להנך רבותינו ז"ל דלמא שאני התם דמכוון בהדיא שלא למצוה אבל בסתמא אף דלא מכוון למצוה י"ל דמהני. ולכן מכל הנ"ל נראה לכאורה דע"כ גם להרמב"ם ז"ל אם מניחן לשמרן מותר להניחן לכתחילה גם לאחר ששקעה החמה. והא דנקיט לה הרמב"ם ז"ל דינו דאם לא חלצן לאחר ששקעה החמה מפני שלא היה לו מקום לשומרן כו' ולא נקיט לה דגם לכתחילה מותר להניחן י"ל לכאורה דה"ה דמותר גם לכתחילה אלא משום דמעיקרא קתני דבאם הניתן קודם הלילה ולא חלצן אין צריך לחלצן בלילה אלא דאין מורין כן להכי נקיט באופן זה דאם לא חלצן משום שמירה בזה ג"כ מורין כן אבל ה"ה דגם לכתחילה מותר וסמך בזה דכבר אשמעינן דין זה במצא תפילין בשבת דמשום שמירה מותר להניחן לכתחילה ולהכניסן זוג זוג כנ"ל. ואולי דיש לחלק בין שבת דנפקא ליה מוהיה לאות וגו' בין לילה דנפקא ליה מושמרת את החוקה וגו' דבשבת כיון דמכוין לשמירה לאו אות היא אך מ"מ הרי הרמב"ם ז"ל ס"ל כריה"ג דנפ"ל כולה מושמרת אלא דסמיך על קרא דוהיה לאות כנ"ל וצע"ג בזה. אך מ"מ נלפע"ד לכאורה לולי דברי מרן הכס"מ ז"ל דלהרמב"ם ז"ל במכוין לשמירה ליכא איסור בהנחת תפילין בשבת ויו"ט אך במניחן בסתם בלא שים כונה כבר נתבאר דפשוט הוא דאסור הוא ול"ד לענין בל תוסיף דבשבת הוה שלא בזמנו למ"ד לאו זמן תפילין הוא ולעבור שלא בזמנו בעי כונה משא"כ בהאיסור דהנחת תפילין בשבת דלאו משום בל תוסיף הוא אלא לאו דושמרת לרמב"ם ז"ל דפסק כריה"ג וכיון דמספקא להו לפוסקים ז"ל דלמא ס"ל לרמב"ם ז"ל דמצות אין צריכות כונה י"ל דבאמת הכי ס"ל ובדברי הב"י או"ח סי' תקפ"ט הנ"ל יש לפלפל בזה. ואם נימא דבאמת מצוה בלא כונה הוה מצוה ממילא דאסור להניחן בסתמא. ויוצא מזה דלהניח תפילין בשבת סתמא בלא כוונה י"ל דלהרמב"ם ז"ל אסור ועובר ע"ז והיכא דמכוון לשמירה שלא למצוה דגם בחול לא הוה מצוה כנ"ל בזה גם בשבת י"ל דלא הוה איסור ומותר גם לכתחילה כנ"ל:

ט

ומעתה לפי כל המתבאר למעלה נתישב הכל בעה"י דהנה כבר נתבאר בדברי רש"י ז"ל בפ' המוצא תפלין הנ"ל דבאמת כיון דמכוון לשמירה ליכא בל תוסיף אלא דה"ט משום דאם היה לובש כדרכו היה איסור ב"ת משוי ליה כמשאוי וה"ט משום דכיון דלפי"ז לא נקרא לבוש ותכשיט משו"ה גם לשמירה אף דליכא בל תוסיף מ"מ משום משא אסור להוציאו בשבת משא"כ היכא דבאם היה יכול ללובשן דרך לבישה כדרכו בלא שום כוונה דאז היה נקרא כלבוש ותכשיט וכל מה שיוכל ללבוש במקום תפלין הוה תכשיט דרק באותו מקום הוה תכשיט כמבואר בגמרא שם ומקום תפלין הוא על שני זוגות ואז מותר שני זוגות ולפי"ז בזוג אחד כיון דדרך ללובשו בחול לכ"ע דזה נקרא לבוש ותכשיט אף דבשבת אסור מ"מ וכי נוציא מזה שם תכשיט ולבוש מה דדרכו ללובשו בחול. ובשלמא אם היה איסור בל תוסיף או איסור הנחה בשבת בזוג אחד בודאי דלא מועיל מה דדרכו ללובשו בחול וכי משום זה יותר האיסור משא"כ דבאמת ליכא שום איסור לא בל תוסיף ולא ההנחה בשבת לריה"ג ולהרמב"ם ז"ל דפסק כוותיה משום דכוונתו לשמירה ובזה ליכא שום איסור כנ"ל אלא דכל הטעם דכיון דדרך לבישתו כדרכו בלא כוונה אסורה ומשו"ה לא יוכל להקרא חכשיט ולבוש ומשוי ליה כמשא כנ"ל וכ"ז ניחא בב' זוגות דלעולם לא נוכל לקרותם בשם תכשיט ולבוש דלא בשבת יוכל ללובשן כדרכן בלא כוונה ולא בחול ומאיזה טעם נקרא להם שם לבוש משא"כ בזוג אחד אף דאם דבשבת אסור מ"מ הרי כל ימי חול מלובש בהם ולכן נקרא תכשיט ומשו"ה מותר מכל הטעמים דבל תוסיף ואיסור הנחה בשבת מושמרת ליכא משום דכוונתו לשמירה כנ"ל ומשום איסור משא ליכא דלאו משאוי הוא כנ"ל. ותדע מהא דפ' תולין (דף קל"ט ע"ב) אמר ר"א בר"ה אר"ח ב"ג מתעטף אדם כו' דאמר ר"ה א"ר היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי. ופירש"י ז"ל ד"ה חייב חטאת ואילו לא היתה מציצית כלל לא מחויב דהא לבושו הוא אלמא הציצית הוין לו משאוי כו' והרי בגד שאינה מצוייצת כלל אסור הוא ללובשו בין בחול בין בשבת ועובר ע"ז בעשה כמבואר בפ' התכלת (דף מ"ב ע"א) ופסקה הרמב"ם ז"ל פ"ג מציצית הל' י' וא"כ נימא אתי איסור עשה דציצית ומשוי ליה כמשאוי אע"כ דכיון דס"ס לבוש הוא אלא דאיסורא הוא דרביע עליה ל"ש לומר דמשוי ליה כמשאוי דס"ס מלבוש הוא וכ"כ בתפלין בזוג אחד אף דאסור בשבת בדרך לבישה בלא כוונה מ"מ כיון דכל ימי החול הוא לבוש בהם והוה תכשיט ולבוש אין לאוסרן משום משאוי וראיה זו ראיתי בס' פרי יצחק שמישב בזה קושיית הש"א ס"ס מ"א מפ' במה אשה (דף ס') יעו"ש והיינו כנ"ל*) *)וראיתי בס' פרי יצחק שם ס"י שתמה מאד על ביאור רבינו הגר"א ז"ל בש"ע או"ת (סי' ש"א ס"ק י"ח) במה שכתב הש"ע הדין דלא יצא בתפלין בשבת מפני שצריך להסירם כשיכנוס לבה"כ כו' והרמב"ם ז"ל בפי"ט משבת השמיט כל הדין דלא יצא בתפלין בשבת ולא כתב אלא דאם יצא אינו חייב חטאת וכתב ע"ז בביאור הגר"א שם דרמב"ם ז"ל לשיטתו דכתב דלילה לאו זמן תפלין הוא ועובר בל"ת והטור לשיטתו כו' יעו"ש וע"ז תמה בס' פרי יצחק שם דאכתי צריך למינקט דין דלא יצא משום גזירה כגון שהיו מונחים עליו מקודם שבת דאז ליכא לאו כמבואר בגמרא דמנחות שם והאריך בזה ואני תמה על תמיהתו ולא ידעתי כלל מה הקשה לו דדברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל פשוטים מאד דבפ' ב"א (דף ס' ע"א) קתני דלא יצא בתפלין ואם יצא אינו חייב חטאת וקאמר ע"ז בגמרא שם (דף ס"א ע"א) אמר ר"ס לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפלין אלא אפילו למ"ד שבת זמן תפלין הוא

ולפי כל הנ"ל א"ש הכל דהנה בספ"ק דביצה דמשמע דליכא איסור בהנחת תפלין בשבת קאי לר"ע דס"ל למעט שבת מתפלין מקרא דוהיה לאות וכן הך סוגיא דפ' המוצא תפלין הנ"ל ג"כ קאי אליבא דר"ע דממעט מקרא דוהיה לאות דלפי"ז לא ממעט אלא דאינו מחויב בדבר ואם רוצה מנית וכמו שכתב הש"א שם יעש"ה ומשו"ה ס"ל לר"ג דכיון דלאו זמן תפלין הוא וליכא בל תוסיף בלא כוונה א"כ למה יהיה איסור בדבר זה וכל מה שיוכל ללבוש תפלין ולבוש דהוה תכשיט וליכא לא איסור בל תוסיף ולא הנחה בשבת לר"ע ולא איסור משא וכיון דלכ"ע ס"ל דר"ש בר"י דמקום יש בראש להניח שני תפלין ומשו"ה מותר שני זוגות לר"ג ור"מ ע"כ ס"ל דזמן תפלין הוא או דלא בעי כוונה כדאוקמי שם בגמרא דא"כ איכא בל תוסיף אף דס"ס עתה כשהוא לובש לשומרה ליכא בל תוסיף מ"מ כיון דבלבישה כדרכו בלא שום כוונה איכא בל תוסיף משוי ליה כמשאוי ולא נקרא שום תכשיט ואסור משום משא גם לר"ע אך הרמב"ם ז"ל בפ"ד מתפלין הנ"ל דפסק כריה"ג דההנחה גופא בשבת איכא לאו מושמרת אף דעכשיו דמכוין לשמירה ליכא איסור גם בזה מ"מ הלא בלבישה כדרכו אסורה בשבת ומשוי ליה כמשאוי דלא נקרא תו תכשיט וזה אסור אף בלא כוונה כלל דל"ד לבל תוסיף דבשבת הוה שלא בזמנו ולעבור שלא בזמנו בעי כוונה משא"כ באיסור הנחה מושמרת דזה מה דהוה מצוה בחול זה נאסרה בשבת כנ"ל וגדולה מזו דעת הכס"מ שם דגם במכוון לשמירה איכא איסורא דושמרת וכבר דקדקנו בזה למעלה וא"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דשבת לאו זמן תפלין הוא ומ"מ שני זוגות אסורין משום דשני זוגות בשבת אף דלבישה כדרכו ליכא בל תוסיף בלא כונה מ"מ משום איסור הנחה דושמרת אסור ואתי איסור דושמרת ומשוי כמשאוי ולא נקרא שום תכשיט ואסורה גם במכוין לשמירה דלא שייך איסור דושמרת מ"מ נשאר איסור דמשאוי בשבת ולהניח י"ל דלעולם מותר לשמירה אך להכניסן ולהוציאן ברה"ר אסור משום משא דלא נקרא תכשיט כנ"ל. אך זוג אחד ל"ש לומר דמשוי כמשאוי ולא נקרא תכשיט ולבוש כיון דכל ימי החול לבושו הוא וס"ס לבוש הוא כמו בהך דטלית שאינה מצוייצת שמותר לילך בה בשבת בהך דפ' תולין הנ"ל וא"כ ליכא שום איסור דאיסור דושמרת ליכא דכונתו לשמירה ומשאוי ג"כ לא הוה כנ"ל ונתישב הכל בעה"י. אך לפי מה שכתב מרן הכס"מ שם דלהרמב"ם ז"ל גם במכוין לשמירה אסור להניח לכתחילה בלילה משום ושמרת ואם נימא דמסתמא ה"ה בשבת א"כ יקשה אמאי מותר זוג אחד הא הוה איסור דושמרת והיה לאות. כנתבאר למעלה וצ"ע בזה. כ"ז לא החלטתי רק כתבתי הנראה לפע"ד לכאורה ועדיין צ"ע:

י

וראיתי בס' עונג יו"ט סי' י"ט שהקשה על שיטת ר"ש הנ"ל דבמכוון שלא לצאת לכ"ע לא יצא מהא דאמרינן בקידושין (דף ל"ט) ובחולין (דף קמ"ב) ר"י אומר אין לך כל מצוה שבתורה שאין תחיית המתים תלויה בה בכיבוד אב ואם כתיב למען ייטב לך והארכת ימים ובשילוח הקן כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך הרי שאמר לו אביו להביא גוזלות ועלה לבירה ונטל את האם ושלח את הבנים ונפל מן הגג ומת היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב כו' ודלמא לא הוה הכי ר"י מעשה חזא ודלמא מהרהר בעבירה הוה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כו' ויקשה לימא דלמא חשב בלבו שאינו עושה הדבר לשם מצוה אלא להנאת אביו וכן בשילוח הקן חשב בלבו שלא למצוה אלא משום רחמנות כו' יעו"ש מה שתירץ ע"ז. ולפע"ד לכאורה י"ל בפשוט דאיכא נ"מ בין מצוה למצוה דיש מצוה דמחויב הוא לעשותו ע"כ כשיזדמן לו דבר זה ולא יוכל לדחותו בשום אופן וכשעשה אותה יגמור מצותו. ואין עוד בזה מצוה כמו שילוח הקן דמצוה הוא דכשיזדמן לפניו דבר זה מחויב הוא לשלוח את האם הזאת. וכן כיבוד אב ואם דאם יצוו לו לעשות איזה דבר מחויב הוא לעשותו ואין ביכלתו לדחות דבר זה מה שהוא מחויב לעשות והאיך יועיל מחשבתו שעושה שלא למצוה כיון דמוזהר ומחויב הוא לעשותו ולקיים מצות בוראו ית"ש ואין כת במחשבתו להפקיע מדבר שמחויב לעשותו. משא"כ במצוה דלא מוטל חיוב לעשות הדבר הזה דוקא. אלא דמוטל חיובא אגברא לקיים מצוה זו ויש לו רשות לדחותו ויקיים אותה המצוה אח"כ כגון לולב וכדומה דיש לו פנאי כל היום לקיים המצוה ליטול לולב וכדומה דאינו מחויב ליקח בזו הרגע לכן יש לומר שפיר דמהני כונתו שמכוין שזה לא יהיה לשם מצוה ושפיר מועיל כוונתו דאינו רוצה להפקיע מהמצוה אלא שרוצה לקיים אח"כ וסברא הוא דמועיל מחשבתו דעדיין לא נפיק בו. דעדיין יוכל לקיים המצוה. והיינו שכתבו התוס' דבע"כ לא נפיק ביה דווקא לענין זה דתליא אם ירצה לצאת בו דמה"ת אינו מחויב בנטילה זו דוקא ויוכל לקיים אח"כ אלא שאם ירצה יוכל לצאת י"ת בנטילה זו לכן כתבו התוס' דבע"כ לא נפיק ביה משא"כ היכא דזו המעשה מחויב לעשות לא מהימן לאפקועי ממצות התורה שמחויב לעשות דבר זה לשם מצוה והרי עשה וקיים בזה המצוה ודוק:

סימן ב

שאלה אם יזדמן לאחד דבר לעשות אשר יש לו בזה ספק אם בעשיה זו יקיים מצות עשה או אפשר להיפך שעוד יעבור ע"ז באיסור ל"ת וכגון בפסח שספק לו אם הוא קודם שעלה עמוד השחר או אחר שעלה עמוד השחר דאם הוא קודם שעלה עמוד השחר יקיים בזה מצות עשה ואם הוא אחר שעלה עמוד השחר יעבור ע"ז באיסור וכדומה לזה מה דינו אם ספק קיום העשה ידחה לספק איסור או להיפך ויש נ"מ לכמה דברים:

א

תשובה לכאורה נראה ברור דאסור לו לאכול או לקיים מצוה זו דמספקא ליה בה דלמא איסורא הוא ולא מצוה ולא מיבעיא לשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו דספק איסור אסור מה"ת וא"כ אף אם נימא דגם ספק מצוה מחויב לעשותה מ"מ מלבד דודאי שב וא"ת עדיף דלא דמי לעשה דוחה ל"ת דודאי איכא מצוה ואיסורא וגזירת הכתוב הוא דעשה דוחה ל"ת ולכמה ראשונים דבמקום עשה לא נאמרה הל"ת כלל מלבד זה כאן גם העשה תלוי בהאיסור דבאם דאיכא איסורא ליכא עשה כלל וכגון בפסח לאתר שעלה עה"ש דאז לא הוה מצוה כלל מלבד האיסור שיעבור באכילת נותר גם מצוה ליכא אז דאינו כלל זמן אכילת פסת דנצטוה בה והוה כאוכל בימי החול וא"כ כיון דספק הוא ואסור מה"ת לשיטתם ז"ל והוה כאילו נכתב בתורה בפירוש לא יצא דלמא כו' ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יצא אינו חייב חטאת אר"ס לא תימא אליבא דמ"ד שבת זמן תפלין הוא אלא אפילו למ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא אינו חייב כו' והרי דבמתניתין איכא שני רבותות ברישא ובסיפא רישא רבותא קמ"ל דגם למ"ד זמן תפלין הוא לא יצא דאי לאו זמן תפלין פשיטא וסיפא רבותא קמ"ל דגם למ"ד לאו זמן תפלין פטור דאי דווקא למ"ד זמן תפלין פשיטא ומהיכא תיתי נחייבו וא"כ כיון שפסק הרמב"ם ז"ל דלאו זמן תפילין הוא וגם לאו איכא א"כ ברישא אין שום רבותא דפשיטא דלא יצא אלא סיפא הוא רבותא דפטור מחטאת ואף אם גם לאו זמן תפלין איכא נ"מ כגון שהיה לבוש בה מקודם דליכא איסור ומ"מ לא יצא זה אין צריך לאשמעינן דמסיפא מוכח כיון דקתני פטור וע"כ דאסור לכתחילה ועוד דאם נימא דצריך לאשמעינן דין זה אין כאן מקומו לאשמעינן רבותא זו דהרי הרמב"ם ז"ל דרכו להעתיק דינא דגמרא כלישנא ובמקומה ובגמרא לא נזכר כלל רבותא זו רק רבותא דזמן תפלין הוא והרמב"ם ז"ל דס"ל לאו זמן תפלין ל"ש תו למיתני והאיך ינקוט לשון מתניתין לחדש רבותא אחריתא מה שלא נזכר בגמרא דהרי דהגמרא לא רצה ברבותא זו וז"פ מאד לפע"ד ודברי רבינו הגדול ז"ל פשוטים וברורים:

דבזמן הספק אסורה לאכול ודהוה נותר וא"כ אף אם נימא דגם ספק מצוה מה"ת לחומרא דהיינו דמחויב לעשותו מ"מ אף אם הוא מחויב באותו עח לקיים המצוה דומיא כאילו היה לו ודאי נותר או טרפה בעוד היה ודאי לילה וכי ידחה העשה הל"ת. ודאי אינו דבזה לא מקיים כלל המצוה ובודאי דאסור לאכלו וז"פ ולפנינו יתבאר עוד אי"ה די"ל דכיון דספק אם הוא מחויב כלל בהמצוה כעת לכ"ע ל"ש לומר דספק לחומרא. אך לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דספק מותר מה"ת וא"כ אין איסור מה"ת לאכול הנותר בעת שהוא ספק נותר כנ"ל צ"ע לכאורה אם מותר לו לאכול הפסח וכה"ג. כיון דבאכילה ליכא איסורא מה"ת והתורה התירו ורק מדרבנן אסור. והנה החו"ד ביו"ד סי' ק"י בריש בית הספק חידש שם כלל גדול בדין הרמב"ם ז"ל ויישב בזה כל הקושיות שהקשו עליו ז"ל והוא. דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת היינו כגון באכילת נבילה דכתיב ל"ת כל נבלה ואמרינן דכוונת התורה שמה שהוא ודאי נבילה לא יאכלו אבל ספק אינו בכלל האזהרה וכן בכל האיסורים הנזכר בתורה בלשון ל"ת וא"כ היכא דנזכר בדין עשה תעשה כך או כך הוא להיפך דלא יצא ידי חובתו עד שמוכרח לעשות בודאי כך ובספק לא יצא ולא נפטר מהמצוה וא"כ לכאורה הספק מצוה היה צריך לדחות להספק איסור. אך באמת זה אינו דע"כ לא אמרינן סברא זו אלא אם הוא מחויב לעשות מצוה זו בודאי וגם עוד עת שיוכל לקיים בודאי אלא דמספקא לן אם הוא כבר יצא י"ח במצוה או לא בזה אמרינן דגם להרמב"ם ז"ל הוא מחויב לעשות וכסברת החו"ד הנ"ל דכיון דנכתב בתורה שיעשה צריך לעשות בודאי ולא בספק משא"כ בספק אם הוא חייב כלל במצוה זו או אם הוא זמן המצוה כלל או אם בדבר זה איכא מצוה בזה י"ל דפטור מלעשותה ואדרבא י"ל דלא כתבה התורה אלא דבפסח בלילה ראשונה יאכל פסת אבל בספק פסח ליכא מצוה היינו בספק לילה וכדומה וליכא בזה מה"ת שום מצוה אלא מדרבנן וכיון דאיכא בזה איסור ג"כ מדרבנן מחמת ספק דאורייתא הדרן לכללן הנ"ל דאסור לו לעשותה וכן בכל כה"ג וכן ראיתי בס' כתב סופר סי' י"ד שכתב סברא זו דבספק אם הוא מחויב לעשותה י"ל דלהרמב"ם ז"ל פטור מלעשותה יעוש"ה:

ב

ולכאורה נלפע"ד להוכיח לזה מהא דתנן בפסחים (דף פ"ח ע"ב) האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל וכו' שכת מה אמר לו רבו כו' שכת רבו מה אמר לו שניהם יוצאים לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני ומבואר שם בגמרא משום דמספקא לן על איזה הוא נמנה ואין הפסח נאכל אלא למנוייו והוה כל אחד ספק אם הוא מה שנימנה עליו ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ק"פ יעוש"ה. והשתא קשה דהא בכל אחד מהן או הגדי או הטלה דאסור לו לאכלו הוא ספק אם הוא מה שנמנה עליו ודלמא לא עליו נמנה ואסורה לאכול והוה ספק דאורייתא ולהרמב"ם ז"ל ספק מה"ת לקולא מה"ת ואינו אסור אלא מדרבנן והרי הוא מצוה לאכול ק"פ ואם נימא דספק מצוה מחויב הוא לעשות מה"ת א"כ הרי הוא מצוה מה"ת לאכול אחד מהן והאיך יוכל איסור דרבנן להפקיע מד"ת ובשלמא בשכח לפני זריקה דחייב לעשות פסח שני י"ל דכיון דאפשר לו בתקנה בפסח שני אף דמוטל עליו מצוה לאכול בראשון מ"מ כיון דספק איסור הוא דרביע עליה ולא גרע מהיה בדרך רחוקה דעושה פסח שני דבאונסא נדחה לפסח שני כן גם באיסורא מספיקא אף דאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ לא גרע משאר אונסא דהתירה לו התורה בפסח שני ואפשר בתקנתא משא"כ בשכח לאחר זריקה אף דכבר קיים מצות הקרבה והזריקה מ"מ הלא מוטל עליו ג"כ מצות עשה דאכילה ואמאי לא יאכל כיון דמחויב מה"ת אע"כ צ"ל כהנ"ל דכיון דכאן איכא ספק אם יש בה כלל מצוה ואם נצטוה כלל במצוה והיינו דאף דודאי מצוה ועומד הוא לאכול קרבן פסת מ"מ דכל מה שיקח הגדי או הטלה יש בה ספק אם הוא מצוה לאכול הגדי או הטלה הזה ואם יש בה כלל מצוה דבהא דכתבה התורה למנוייו תאכלו אית בה שני ענינים אחר דלא צוחה התורה כלל מצות קרבן פסח אלא על הנימנה עליו ואם לא נמנה עליו י"ל דלא הוה מצוה כלל ועוד יש בה דמה שלא נמנה עליו יש בה עוד איסור לאוכלה וילפינן זה מקרא וא"כ אף דלענין איסור דאכילה הוה ספק מה"ת לקולא לרמב"ם ז"ל מ"מ לענין המצוה דבאם דאינו מהנימנה עליו אין בה מצוה כלל וא"כ איכא ספק אם יש בו מצוה כלל והוה כאילו מספקי לן אם נתתייב במצוה זו ומשו"ה לרמב"ם ז"ל פטור הוא מלעשותה ואין צריך לאוכלה והיינו כהנ"ל דדווקא פסת ודאי ציותה לו תורה לאכול ולא ספק ומשו"ה אסורה לו לאוכלה ודוק אך מ"מ צ"ע בראי' זו די"ל דזה נקרא אתחזק איסורא דכיון דבפסח אחד בודאי נאסר והוה כמו חתיכה חלב ושומן שנתערבו דמה"ת לחומרא ויש לפלפל בזה ואכ"מ:

ג

והנה איתא במס' חגיגה (דף ד' ע"א) ת"ר זכור להוציא את הנשים זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס וכו' ופריך בגמרא אלא טומטום ספיקא הוא מי איצטריך קרא למעוטי

ספיקא וכו' ופירש"י ז"ל אתי קרא למעוטי ספיקא. בתמיה למה לי קרא מהיכא תיתי לן לחיובא ובתוס' ד"ה אלא טומטום וכו' פירשו דקושיית הש"ס אלא טומטום כו' הואיל ונשים פטורות והאי אימא אשה הוה ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא ליתי חולין לעזרה. והנה בדברי התוס' לא נתפרש האיך ס"ל בספק והמהרי"ט ז"ל הוכיח דס"ל כהרמב"ם ז"ל ויובא לפנינו אי"ה וא"כ קשה דכיון דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת וא"כ אכתי צריך קרא דאי לא מעטי' קרא הוה אמינא דליתי ואי משום תולין בעזרה הרי ספק הוא ומותר הוא מן התורה וא"כ הוה אקן דליתי קרבן ראיה להכי צריך קרא אך באמת אתי שפיר דלשיטת הרמב"ם ז"ל דספק איסור מותר מה"ת הרי גם ספק מצוה לקולא וא"כ מן התורה אינו צריך לקיים המצוה ואכתי שפיר מקשה דל"ל קרא למעוטי. אך אם נימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דמצוה לעולם מחויב לעשותה מה"ת עדיין יקשה מאי מקשה הגמרא ל"ל קרא דשפיר צריך קרא דאי לאו קרא ה"א דנדחה ספק איסור מקמיה ספק מצוה ומשום דמצוה מחויב בספק מה"ת אך לפי מה שכתבנו דגם להרמב"ם ז"ל ולפ"מ שחידש לן החו"ד דבספק מצוה מחויב כ"ז דווקא במחויב בודאי ומספקא ליה אם קיימה וכמו בספק אמר אמת ויציב דמחוייב הוא ואיכא מצוה בזה אך מספקא ליה אם קיימה. בזה י"ל דמחויב לומר אף דבאם דאמר כבר הוה ברכה לבטלה משא"כ היכא דמספקא ליה אם מחויב כלל בזה וכ"כ בס' כתב סופר הנ"ל. וא"כ הכא דמספקא ליה אם היא מחוייבת כלל י"ל דלהרמב"ם ז"ל ספק לקולא ומה"ת פטורה ומשו"ה האיסור והמצוה שוים בספיקא מה"ת וכל שהם שוים שב וא"ת עדיף וכהנ"ל:

איברא דמתוס' הנ"ל ליכא להוכיח מידי לכאורה די"ל דבאמת שיטת התוס' ז"ל הוא כשיטת הרשב"א ז"ל דם דספק איסור מה"ת ולא ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל בזה. ותדע דאלת"ה אלא דס"ל כהרמב"ם ז"ל דמותר מה"ת אלא דגם המצוה לקולא מספיקא ומשו"ה שפיר מקשה ל"ל קרא וכנ"ל יקשה בדבריהם ז"ל דלמה שינו בפירושם ז"ל מפירש"י ז"ל דהקושיא היא ל"ל קרא דמהיכא תיתי לחיובא ומה הרויחו במה דביארו דממילא ידעינן

דמספיקא לא יביאו כדי שלא יהיה חולין בעזרה דאכתי קשה דאם ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת הרי גם איסורא דתולין בעזרה ליתא כנ"ל ואי משום דגם העשה דמצות ראיה ליכא דגם ספק מצוה לקולא וכמו שנתבאר למעלה דא"כ למה להו לחדש סברתם דמשו"ה לא יביאו משום ספק תוב"ע דהיינו הך דפירש"י ז"ל דמהיכא תיתי לן לחיובא והיינו דמשום דגם ספק מצוה לקולא מהיכא תיתי יביאו מה"ת דיצטרך קרא אלא ודאי נראה לפע"ד לכאורה דלא ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל אלא דס"ל דספק אסור מה"ת וא"כ י"ל דאף דלשיטת הרשב"א ז"ל דספק איסור אסור מה"ת מ"מ הרי נראה דגם ספק מצוה לחומרא מ"מ י"ל דאף דנימא דגם ספק מצוה לחומרא מ"מ שפיר נדמה חיוב המצוה מה"ת מספיקא מחמת עבירה מספק כנ"ל ול"ד לשאר עשה דוחה ל"ת דכיון דספק איסור אסור הוא מה"ת והוה כודאי אסרה תורה ממילא דליכא בה מצוה כלל וז"פ אך רש"י ז"ל לכאורה היה נראה די"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת ומשו"ה פירש"י דקושיית הגמרא הוא בפשיטות דל"ל קרא למעוטי דמהיכא תיתי לחייבה וא"כ לשיטתו לא מוכת כלל סברתי הנ"ל דספק מצוה נדחה מפני ספק איסור די"ל דס"ל דמצות ראיה אין ענין כלל להבאת קרבן ואין בזה שום חשש ספק איסור אלא דהקושיא הוא דל"ל קרא דמהיכא תיתי לן לחיובא. וגם לשיטת התוס' דמשום ספק איסור נגע בה ג"כ לא מוכת סברתנו הנ"ל דה"ט משום דס"ל ספק אסור מה"ת. וכן משמע בדבריהם ז"ל במסכת תגיגה שם בד"ה אלא הנ"ל דהקשו שם בתר הכי דלייתי על תנאי ואם הוא אשה להוי נדבה ואפילו למ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכו' וי"ל דמבטל ליה מסמיכה ואע"ג דסמיכה לא מעכבא כדאיתא ביומא מ"מ לכתחלה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטלו מסמיכה דהכי קאמר הש"ס בפסחים (דף פ"ט) גבי ה' שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן וכו' והיינו דהוה ספק דלמא אשה הוא ופטור מסמיכה וקעבדה מלאכה ביו"ט דסמיכה ביו"ט מלאכה היא כמבואר שם וגם שם יקשה דכי יסמוך מאי הוי דספק איסור הוא ואין לפשוט סברתנו הנ"ל דמשום דגם המצוה דסמיכה ספק הוא די"ל דס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת ואף דגם המצוה לחומרא מספיקא מ"מ אין לטומטום לסמוך ביו"ט מספק כנ"ל ועין בס' שב שמעתתא שמעתא ג' ד"ה ונראה דהוכיח שם דס"ל לתוס' ז"ל כשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו דספק אסור מה"ת וכן הוכיח בס' כו"פ בבית הספק דשיטת התוס' ז"ל כרשב"א ז"ל והיינו כהנ"ל:

ד

וראיתי במהרי"ט חלק יו"ד סי' א' שהאריך בענין הספיקות והעלה שם להוכית דתוס' ז"ל ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת מהא דאיתא בפ' יום הכפורים (דף ע"ד ע"א) דמייתי ברייתא דדריש כל תלב לרבות חלב כוי דספיקא הוא אע"פ שאינו בעונש ישנו באזהרה ופרכינן אס"ד ספיקא דאורייתא איצטריך קרא לאתויי ספיקא אלא קרא אסמכתא והקשו בתוס' שם מהא דאמרינן בבכורות עשירי ודאי ולא עשירי ספק ובשלהי נזיר דיליף מקרא דספק שער לבן קדם לבהרת טהור ולא פרכינן איצטריך קרא למעוטי ספיקא. ותירצו דהכא הכי פרכינן איצטריך קרא לרבויי ספיקא דקמיה שמיא גליא וכו' יעו"ש ואם נימא דס"ל כהרשב"א ז"ל דספק אסור מאי מקשו בתוס' כלל די"ל בפשיטות דשם שפיר מקשה ל"ל קרא דכל חלב לרבויי לאיסור דבלא קרא ידעינן דאסור דספיקא אסור מה"ת משא"כ בבכורות ובנזיר דאתי קרא למעוטי מאיסור לא קשה ל"ל קרא למעוטי ספיקא דבלא קרא לא נדע להתיר דמספק ה"א דאסור כמו בכ"מ דספיקא לחומרא אע"כ דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דמותר מה"ת. ובתר הכי מקשה שם מהך דחגיגה הנ"ל דכתבו בתוס' דבלא קרא דזכורך נדע דטימטום לא יעלה לרגל משום קרבן דהיכא ליעביד ליסמוך דלמא אשה הוא ופטור מסמיכה וקא עביד עבודה בקדשים לא ליסמוך קמבטל מצות סמיכה ואי דספיקא מה"ת לקולא יסמוך ומה בכך וא"נ לא סמיך מבטלת מצות סמיכה מספק ומה בכך וי"ל דלא דמי דהרי כל עצמו אינו בא אלא לצאת ידי מצות קרבן ראיה מספק שמא הוא חייב בה והיכי מייתי באיסור ואדרבא הו"ל מצוה הב"ע אדרבא ניחא ליה שלא להביא מספק וכו' יעוש"ה ולפי"ז לשיטתו ז"ל הדר הוכחתנו הנ"ל לדוכתה דלהרמב"ם ז"ל בספק איסור וספק מצוה שב וא"ת עדיף. אך באמת לכאורה דבריו ז"ל צ"ע דלפי סברתו דמשו"ה לא צריך קרא דממילא נדע דלא יבא בספק ומשום דמה"ת מותר בספיקא ופטור מהמצוה מספיקא ולמה יכניס נפשו בספק דמה הרויחו בזה דבל"ז א"ש כפירש"י ז"ל דבלא קרא פטור מה"ת מהמצוה מספיקא ול"ל קרא להוציא וכמו שנתבאר למעלה. אע"כ דס"ל כהרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת ומחויב ג"כ במצוה מה"ת מספיקא ומשו"ה פירשו דמשום הך טעמא נדע בלא קרא דפטור מראיה משים דלא יוכל להביא קרבן מספק ומשום סמיכה דאסור מה"ת מספיקא:

ומה שהוכיח המהרי"ט ז"ל מהך דפרק בתרא דיומא הנ"ל דע"כ ס"ל לתוס' ז"ל כהרמב"ם ז"ל דאי כרשב"א ז"ל מאי מקשי מהך דבכורות דהרי בהך דיומא שם בא קרא לרבויי איסורא ושפיר קשה ל"ל קרא דממילא נדע משא"כ בבכורות דקרא בא למעוטי וכנ"ל, לכאורה לפע"ד י"ל דלעולם ס"ל כרשב"א ז"ל וכמו דמשמע מהנ"ל ומכמה דוכתי אלא דלכאורה זה נראה ודאי דאף דלשיטת הרשב"א ז"ל ספק אסור מה"ת מ"מ י"ל דמלקות ליכא ע"ז וכן מבואר בהדיא ברשב"א ז"ל בתורת הבית בית ד' שער א' דהוכיח שיטתו מרש"י ז"ל דקידושין (דף ע"ג ע"א) יעוש"ה ויובא לפנינו בע"ה אך שם יש לדחות דה"ט דליכא מלקות משום דהוה התראת ספק ואף דגם הספק אסרה תורה מ"מ התראה לא הוה ויש לפלפל בזה. ולכאורה מבואר הוא שם במס' יומא (דף ע"ד ע"א) דאיתא שם איתיביה ר"י לר"ל אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי ות"ש הואיל ואינו בעונש אינו באזהרה ת"ל כל חלב. מדרבנן וקרא אסמכתא וכו' דאי ס"ד דאורייתא כוי ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא ופירש"י ז"ל ד"ה אין לו וכו' גבי חלב קאי דעונשו ואזהרתו סמוכים זל"ז וכו'. אין לי שיהיה מוזהר אלא על כשיעור וכו' דגבי עונש לא כתיב כל אחלב אלא אאוכל וכו' כוי שהוא ספק ואין בו כרת כו' כל חלב וכו' ואם נימא דס"ל לרשב"א ז"ל דכל ספק איסור מה"ת לקי עליו וע"כ צ"ל דכונת התורה בלאו גם בספק וכגון בהא דכתיב לא תאכלו כל נבילה משמעות הכתוב דגם ספק נבילה ל"ת ואזהרה הוא עליו ולקי נמי וא"כ כיון דכתיב כל חלב שור וכו' לא תאכלו אף אם לא היה כתוב כל אלא חלב שור וכבש וגו' ל"ת ג"כ ספק בכלל וא"כ הא דכתיב אח"כ כי כל אוכל תלב מן הבהמה וגו' ונכרתה הרי כ"ז קאי גם אספק ומאי האי דפירש"י ז"ל דהעונש לא קאי על הספק כיון דלא כתיב כל אחלב אלא אאוכל דכתיב כי כל אוכל חלב וכי לא קאי כל אעונש מאי הוי דהרי גם בהא דאזהרה דכל חלב שור וגו' ל"ת גם אי לא כתיב כל י"ל דגם ספק בכלל אלא דבאמת גם להרשב"א ז"ל לא שייך עונש ודאי בספק איסור ולא לקי ע"ז וכן יש להוכיח בכמה מקומות בספק אם חייב מלקות ועיין בפ' יוצא דופן (דף מ"ו ובתוס' שם) וע"כ צ"ל דמלקות ליכא אלא דס"ל לרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת דאין לו להכניס בספק איסור דלמא איסורא הוא ולהכניס א"ע בספק זה גופא איסורא דאורייתא הוא אבל לאו מפורש ע"ז ליתא דלילקי עליו ולפנינו יתבאר עוד ראיות בזה אי"ה וא"כ י"ל בהך דר"פ יום הכפורים הנ"ל. דאף דמבואר בגמרא דעונש ע"ז ליתא מ"מ אם נימא דקרא דכל חלב וכו' ל"ת קאי גם אכוי וח"ש וא"כ אף דעונש כרת ליכא דבעונש לא כתיב כל אחלב אלא אאוכל מ"מ י"ל דמלקות מיהא מחויב שם אכוי לפי הס"ד דגמרא דכיון דס"ד דגמרא דקרא דכל קאי אכוי וכיון דכתוב מפורש לאו אחלב כוי ממילא דלקי נמי עליו וא"כ הא דקאמר בגמרא ה"נ מסתברא דאי ס"ד דאורייתא איצטריך קרא לאתויי ספיקא ע"כ אין לומר דכונת הגמרא דבלא קרא נדע דאסור משום דספיקא דאורייתא לחומרא כשיטת הרשב"א ז"ל די"ל דקרא צריך לרבויי דחייב נמי מלקות וא"כ שפיר הקשו בתוס' מהך דבכורות (דף נ"ח ע"א) דקאמר עשירי ודאי ולא עשירי ספק אמאי לא מקשה שם ג"כ כמו כן דאין לומר דהכא ה"ט משום דלרבויי איסורא הוא וזה ממילא נדע דזה אינו דאכתי צריך קרא למלקות א"ו דטעמא אחרינא הוא דל"ש קרא על ספק ומשו"ה פירשו בתוס' ז"ל טעמא אתרינא וא"כ י"ל שפיר דס"ל לתוס' ז"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דספיקא אסור מה"ת וכמו דמשמע מכמה מקומות:

ה

ועוד נלפע"ד להוכיח דע"כ התוס' ז"ל ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל מהא דאיתא במס' ר"ה (דף צ"ג ע"א) בתוס' ד"ה הא ר"י וכו' דהוכיחו דלא תשא הוא רק מדרבנן מהא דאמר בפ' מי שמתו (דף כ"א) ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא ולא אסרינן מספק משום לא תשא וע"כ דל"ת אינו אלא מדרבנן והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דל"ת הוא מה"ת והובאה בס' כתב סופר שם ומזה הוכיח שם לסברת החו"ד דגם להרמב"ם ז"ל בספק אם כבר קיים המצוה שמחויב בה מה"ת לחומרא ומחויב מה"ת לעשותה יעו"ש ולפי"ז מי הכריחו להתוס' ז"ל דל"ת אינו אלא מדרבנן דלמא באמת דאורייתא הוא אלא דספק ל"ת דהוה ספק דאורייתא לקולא ובמצוה מחויב מה"ת לפי"מ שחידש לנו החו"ד ז"ל ודבריו מבוארים בטעמם. אע"כ דס"ל לתוס' ז"ל כשיטת הרשב"א דספק אסור מה"ת ומשו"ה אם נימא דל"ת הוא מה"ת אמאי חוזר ואומר מספק דהא ספק ל"ת הוא מה"ת ואף אם גם ספק מצוה לחומרא מ"מ שב וא"ת עדיף כנ"ל ומשו"ה הכריחו דלא תשא הוא מדרבנן והרי מוכח דס"ל לתוס' ז"ל כהרשב"א ז"ל:

ועוד נלפע"ד לכאורה להוכיח דהתוס' ז"ל ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דספק איסור מה"ת מהא דאיתא בפ' נערה שנתפתתה (דף נ"א ע"ב) אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון כו' ולאבוה דשמואל אונס דשריא רחמנא היכא משכחת לה כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה ועד סוף ופליגי דרבא כו' מותרת מ"ט יצר אלבשה ובתוס' ד"ה אונס דשרי רחמנא היכא משכחת לה אע"ג דאבוה דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא הוה מוציאין אותה מבעלה על כך יעו"ש ובתוס' רי"ד כתב שם דלאבוה דשמואל מדרבנן הוא דאסור משום גזירה דלמא סופה ברצון. והנה אף דגם אם נאמר דלאבוה דשמואל הוא רק מדרבנן מספיקא מ"מ אין להוכיח דספק מה"ת מותר די"ל דלעולם ספק אסור מה"ת אלא דכאן י"ל דבאמת לא הוה ספק השקול ואדרבא יש לה חזקת כשרות ומשו"ה מותר מה"ת אלא דמ"מ רבנן הוא דגזרו וחיישי דלמא היה סופה ברצון. ואין להקשות על שיטת הרי"ד הנ"ל מהא דקאמר בגמרא אונס דשריא רחמנא היכא משכחת לה דמשמע דלאבוה דשמואל מה"ת אסור דאל"כ מאי מקשה אונס דשריא רחמנא היכא משכחת לה וכמו שדייקו מזה התוס' שם די"ל דבאמת אין הכונה היכא משכחת לה ד"ת דאונס מותר דזה לאו קושיא הוא דמה"ת באמת מותר אלא דהקושיא הוא דקשאיל הגמרא אונס דמצינו בתורה היכא משכחת לה שנפסוק כן ולקושטא דמלתא קשאיל דלפי"ז לא משכחת כלל דנפסוק דין דאונס מותר ואח"כ מצאתי בעה"י בשיטה מקובצת שהביא בשם הריטב"א לפרש כן והנאני מאד אך בתוס' ז"ל שם הוכיחו מהא דקאמר אונס דשריא כו' דע"כ לאבוה דשמואל מה"ת אונס אסור שמא סופה ברצון ואם נימא דס"ל ז"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת א"כ קשה אמאי יהיה אונס אסור מה"ת כיון דספק הוא דלמא הוא ברצון ולא הוה אלא ספק ומותר מה"ת וא"כ מאי מקשה אונס דשריא כו' ובשלמא להרמב"ם ז"ל ל"ק די"ל דבאמת מפרש כמו שכתב הריטב"א הובא בשיטה. דמקשה היכא משכחת לה להלכה ולמעשה וכנ"ל אך התוס' ז"ל דהוכיחו מקושיית הגמרא דע"כ לאבוה דשמואל מה"ת אסור קשה טובא דבאמת אמאי הוה מה"ת אע"כ דס"ל לתוס' ז"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת וכמו שהוכחנו למעלה. והנה עלה בדעתי לכאורה די"ל דמכאן אין ראיה די"ל דספק מותר מה"ת אלא דכאן באונס י"ל דס"ל לאבוה דשמואל דרובם הוה סופם ברצון ומשום דיצר אלבשם אלא דלרבא זאת הוה אונס ולאבוה דשמואל ס"ל דזה נקרא רצון. ואחרי חשבי זאת מצאתי בעה"י בפני יהושע שם דכתב להקשות דאמאי לא נימא דהוה ליה חזקת היתר ומישב שם בסברא הנ"ל דהוה כרובם לאיסור וכבר תמה על סברא זו בהפלאה יעו"ש מה שפלפל בזה. ולהנ"ל י"ל דבאמת מחמת סברא זו איתרע חזקת היתר שלה כסברת הפני יהושע ומ"מ רובא לאיסור לא הוה ובאמת הוה ספק השקול והתוס' לשיטתם דס"ל ספק איסור מה"ת ומשו"ה מקשה אונס דשריא רחמנא היכי משכחת לה וכמוש"כ התוס' ז"ל שם וא"ש בפשיטות וגם להרמב"ם ז"ל אתי שפיר כנ"ל בה:

ו

ודאתאן עלה לפי"ז ליכא להוכיח מתוס' דחגיגה הנ"ל מידי לסברתנו הנ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל כיון דתוס' ז"ל ס"ל כהרשב"א ז"ל כנ"ל אלא דמ"מ מהך דמס' פסחים (דף פ"ט) גבי חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן שהביאו בתוס' חגיגה הנ"ל להוכיח סברתם שפיר מוכח סברתנו הנ"ל דאיתא שם אלא משום סמיכה דאילו פסח לא בעי סמיכה ואילו מותר בעי סמיכה ופירש"י ז"ל וא"א לסמוך ע"ז שמא פסח הוא וקעביד עבודה בקדשים יעוש"ה והשתא קשה מהך סוגיא לדעת הרמב"ם ז"ל דספק איסור מותר מה"ת וכיון דספק מצוה מחויב מה"ת והאיסור עבודה בקדשים דספק הוא ומותר מה"ת ולידחי הך ספק איסורא דעבודה בקדשים דהוא מדרבנן מפני המצוה דסמיכה דהוא מה"ת אע"כ דלהרמב"ם ז"ל כיון דספק הוא אם הוא חייב כלל בהמצוה פטור הוא מה"ת וא"כ כיון דלסמוך הוא פטור אף דליכא איסורא מה"ת בזה מ"מ עדיף טפי שלא לסמוך וכמש"כ המהרי"ט ז"ל בביאור דברי התוס' ז"ל דמס' חגיגה הנ"ל ואין לעשות המצוה דהוה כמו מצוה הבאה בעבירה כמבואר במהרי"ט ז"ל הנ"ל והיינו כסברתנו הנ"ל. ובהכי מתישבין שפיר שיטת הרמב"ם ז"ל מהא דהקשה בס' כו"פ בבית הספק על הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן בפ"ק דר"ה עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו. דלמא הביא שליש ביד א"י והתורה אמרה קצירכם ולא קציר א"י והוא מטעם ספק. ולשיטת הרמב"ם ז"ל מאי קושיא דהא ספיקא הוא וספיקא דאורייתא לקולא יעו"ש בכו"פ ומה שכתב ודוחק לומר וכו' ואם נימא דספק מצוה בכ"מ מחויב לעשות. בודאי דתמוה מאד שיטתו ז"ל כקושיית הכו"פ ז"ל אלא להנ"ל א"ש דכיון דהוה ספק דלמא הוא של א"י וא"כ באם דהוא של א"י ליכא מצוה כלל וא"כ דמי כמו שהוא ספק אם הוא חייב במצוה ולקולא הוא ופטור מן המצוה ד"ת ולא הוה מצוה כלל בהבאת העומר ושפיר מקשה מהיכן הביאו ולשיטת הרשב"א ז"ל אף דספק מצוה לחומרא מ"מ גם ספק איסור לחומרא דלמא הוא של א"י והוה חולין בעזרה וכיון דמה"ת אסור הוא ליכא מצות בזה כנ"ל ודוק:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה