שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני יו"ד · סימן לה
לבאר בדין בהמות של עיר הנדחת ושור הנסקל ואם שחט אותן ובדין בהמה ועיסה חציה של עה"נ וחציה של ע"א:
א
איתא במס' סנהדרין (דף קי"ב ע"א) אמר ר"ח בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותרת מאי טעמא בהמה כמאן דלא פליגי דמיא עיסה כמאן דפליגי דמיא. בעי ר"ח בהמת עיר הנדחת מהו דתיהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה מישחט ל"ש קטלא מיקטל א"ד כיון דשחטה מהני לה שחיטה מאי תיקו. ופירש"י ז"ל שם כמאן דלא פליגי א"א לכזית בשר בלא שחיטה ואפילו שחטה אין בשחיטתו כלום ושחיטתו זו היא מיתתו ואין היתר אפילו החצי כו' אינו שוחט כו' עיסה כל אימת כו' ל"ש שחטה כו' דבין בשחיטה כו' קרינא כו' א"ד לפי חרב כו' אבל דרך שחיטה מהני לה לטהרה מידי נבילה דנהי דלאכילה כו'. והנה פירושא דשמעתא נראה לכאורה דהוא מטעם ברירה ומש"ה העיסה מותרת. אף שבעת שהודחה העיר לא נחלקה עדיין העיסה. מ"מ כיון דאפשר בחלוקה אמרינן ברירה ובהמה כיון דא"א לשחטה כפירש"י ז"ל. מש"ה אסור באכילה דלא שייך ברירה בזה. ובהנאה לכאורה לפי זה י"ל דמותרת החצי של עיר אחרת דבזה שייך ברירה. ולכאורה קשה לי אמאי אסור באכילה החצי של עיר הנדחת לר"ח בודאי. הלא מבעיא לי' לר"ח בבהמת עה"נ אם מהני השחיטה לטהרה מידי נבילה. ויכול להיות דמהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה ולא הוה כהריגה רק דהתורה אסרה בהנאה א"כ בחצי של עה"נ וחצי של ע"א אמאי חצי של ע"א אסורה באכילה דיכול להיות דמהני השחיטה לטהרה דלפי חרב היינו מיתה בעלמא שלא כדרך שחיטה כפירש"י ז"ל שם ואמאי אסור החצי הלא לפי פירש"י ז"ל הטעם דאסור הוא משום דשחיטתה זו היא מיתת הבהמה:
ולפע"ד הי' נראה דלכאורה יש לתרץ בהך סוגיא דמש"ה אסור באכילה אף אם נאמר דאפשר בשחיטה לטהרה מידי נבילה. דבאמת א"א לכזית בשר בלא שחיטת כל הבהמה וכפירש"י ז"ל שם ובהמה הזאת יש בה חצי של עיר הנדחת דהוא איסור הנאה. וחצי של היתר א"כ אף אם נימא דהשחיטה מהני לה עכ"ז אסור גם החצי דהיתר באכילה משום דא"א לשחוט חצי אא"כ ישחוט כולה ואם ישחוט כולה ג"כ חציה דאיסורי הנאה אזי יוכשר החצי דהיתר. וא"כ הרי בעת אכילת ההיתר הוא נהנה מאיסורי הנאה. דאם לא ישחוט החצי דאיסורי הנאה הי' אסור בהנאה כולה רק מחמת שחיטת איסורי הנאה היינו החצי של עה"נ יוכשר כולה. ולכאורה לפע"ד י"ל דהוה כמו שחט בסכין של עכו"ם דלדעת הרמב"ם ז"ל כולה אסור. ואף למי מה שפסקו הר"ן והמהרש"ל והב"ח ז"ל כהרשב"א ז"ל ביו"ד סי' י' היינו דבדיעבד מותר הבהמה אבל מ"מ צריך להשליך דמי הנאה לים המלח. היינו שכר סכין לשחוט בו. ואם ישליך השכר סכין לי"ה הרי לא נהנה כלל מאיסורי הנאה וא"כ לפע"ד כאן בחצי של עיר הנדחת לא שייך להוליך ההנאה לים המלח דיצריך להוליך כל הבהמה לים המלח כיון דבלא שחיטה לא שוה מידי משום חצי דעה"נ המעורב בה ואינו יכול לשחוט חצי דהיתר אלא א"כ ישחוט האיסור הנאה ג"כ כנ"ל והו"ל כל שויה מאיסורי הנאה. ולפע"ד גם הרשב"א ז"ל מודה לזה ואין בזה היתר אלא להרא"ש ז"ל שפסק דבדיעבד מותר אם שחט בסכין של עכו"ם אף בלא הולכת הנאה לי"ה ואף להרא"ש ז"ל דעת הש"ך ביו"ד סי' י' ס"ק ה' לומר שצריך הולכת הנאה לים המלח בסכין של עכו"ם וכתב שם דכל פלפול של הרא"ש ז"ל הוא דלא נימא דכל הבהמה אסורה דומיא דאפה את הפת כו' עיי"ש. אך כתב אבל הטור וב"י ומהרש"ל כו' הבינו דהרא"ש ז"ל לא מצטרך אפילו הולכת הנאה לי"ה עיי"ש:
והנה באמת לפע"ד היה קשה לי על הש"ך ז"ל שכתב דגם הרא"ש ז"ל מודה בשחט בסכין ש"ע שאף שבדיעבד מותרת מ"מ צריך הולכת הנאה לי"ה דהלא כל ראיות הרא"ש ז"ל דמותרת בדיעבד הוא משום דאל"כ מאי מקשה בגמרא ותיפוק לי' משום שמנונית ואם נאמר דשחט בסכין ש"ע אסור בדיעבד מאי מקשה ותיפוק לי' כו' דהלא משום שמנונית אינו אסור אלא כדי קליפה כו'. וא"כ אם נאמר דלהרא"ש ז"ל ג"כ צריך הולכת הנאה לי"ה הדבר קשה מאי מקשה ותיפוק לי' משום שמנונית. דאי משום שמנונית אינו אסור אלא כדי קליפה ובאכילה ובסכין ש"ע אסור ג"כ בהנאה כדי שכר סכין כנ"ל ולא דמי איסור זה לזה ולא ראי זה כראי זה. וא"כ מזה הראיה בעצמה שהביא הרא"ש ז"ל דמותר בדיעבד מוכח דגם הולכת הנאה לי"ה אין צריך כנ"ל ואחר שאמרתי זאת מצאתי בעה"י בס' כו"פ שהקשה על הש"ך ז"ל כן ות"ל שכונתי לדעתו הגדולה. והנה זה זמן רב אשר השיב לי ע"ז אאמו"ר הגאון הצדיק שליט"א דמלבד דבפשיטות י"ל שאין לומר שזה חידש הש"ס לאשמועינן שצריך להוליך לים המלח כי הש"ס לא הזכיר שום דבר מהולכת הנאה לי"ה ועיקר חסר מן הספר וזה למדנו מדינים אחרים הנזכר במקום אחר. ולענין הבהמה אם נאסרת ראיית הרא"ש ז"ל נכונה כי הש"ס מיירי מזה מלבד זה לפי שהסביר שם בהך סוגיא צ"ע בזה למעיין ברמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' ע"ז שם שבשחיטת הבהמה כתב אם שחט שהיא אסורה ובחתיכת בשר כתב אסור לחתוך בשר יעו"ש. ולפי שביאר הוא שם היא נכונה כי אין שייך לאסור רק בבהמה שהשחיטה גומרת אותה להתיר באכילה והוה כפת ע"ג גחלים אבל בבשר אין שייך זה וא"כ קושיית הגמרא ותיפוק לי' היא רק על בשר דאסור ע"ז מקשה ותיפוק לי' וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל נכונים. ועיין בהרא"ש ז"ל דבאמת משמע שם דראייתו שהביא מהא דותיפוק ליה משום שמנונית היינו להוכיח דבבשר אינו אסור בדיעבד אבל בשחיטה כתב אח"כ מזה עיי"ש וא"כ דברי הפליתי באמת צ"ע דמה מקשה שם על הש"ך ז"ל די"ל באמת דבשחט גם להרא"ש ז"ל צריך הולכת הנאה לי"ה ועיי"ש בטור וב"י ובש"ך ז"ל ביו"ד סי' קמ"ב ס"ק ו' ואאמו"ר הגאון שליט"א בעת כתבו קיצר מאד ויש לפלפל בזה. ועוד כתב לי אאמו"ר הגאון שליט"א על סברתי שכתבתי דלפ"מ שפסקו דבסכין ש"ע צריך להוליך דמי הנאה לים המלח א"כ כאן דהוה הנאה מכל חצי הבהמה אסור כולה וע"ז השיב לי דאינו שייך תקנת הולכת הנאה לי"ה אלא בע"א שתופסת דמי' אבל לא בשאר איסורים וגם בע"א אינו מועיל רק בתערובות עיין בתוס' פ' כל הזבחים ובר"ן ס"פ כל הצלמים לפי"ז אם ישחוט בקנה של כ"ה תהי' הבהמה אסורה וכן בסכין של עה"נ. וזה לא נמצא שום פוסק ועוד פלפל בזה בטעמים אלא כיון דהבהמה מותרת ל"ש הולכת הנאה לי"ה ולפנינו יתבאר עוד בזה אי"ה דמ"מ שייך לאסור כאן בחצי של ע"ה מטעם הנ"ל דנהנה מאיסורי הנאה כנ"ל:
ב
ולפע"ד הי' נראה עוד לכאורה לומר דאף אם נאמר שהרא"ש ז"ל מתיר בסכין ש"ע אף בלא הולכת הנאה לי"ה. אבל בנידון דידן בחצי של עה"נ וחצי של ע"א יכול להיות שגם הרא"ש ז"ל מודה שכל הבהמה אסורה מטעם נהנה מאיסורי הנאה כמו שכתבתי דכל הטעם של הרא"ש ז"ל בחתך בשר בסכין ש"ע דמותר הוא מחמת דהנאה מועטת כזו שרי בדיעבד כמבואר שם ובטלה ההנאה המועטת בכל הבשר. וגם בשחט בה מסוכנת דהכריע ג"כ דמותר בדיעבד אף דההנאה היא מרובה היינו דל"ד לפת ותנור ובגד שתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסורי הנאה אסרו חכמים. אבל במסוכנת שכבר גדלה הבהמה ואינה חסירה כי אם להכשירה לאכילה ע"י שחיטה אע"ג שנהנה הרבה לא אסרו חכמים בדיעבד עיי"ש בהרא"ש ז"ל ובמעדני יו"ט שם אות ע' שביאר דבריו ז"ל וז"ל משא"כ התנור דכל עת שלא נתבשל ונגמר אע"פ שהוא עשוי ככל חוקתו וככל משפטו מ"מ אינו נגמר להיותו תנור כלל וכן בפת שאינו ראוי למה שהוא עד שיאפה כו' אבל הבהמה הרי היא במלואה ובטובה ואפילו לא הוכשרה לאכילה שחסרון הכשר אכילה לגבי דידה לאו מלתא היא שהרי ראויה לשאר דברים כו' עייש"ה במעדני יו"ט. וא"כ כאן בחצי של עיר הנידחת יהנה כל חצי הבהמה מאיסורי הנאה. והלא קודם השחיטה אינה ראויה לשום דבר כלל מחמת החלק של עה"נ דאסור בהנאה ועיין ביו"ד סי' י' בש"ך ז"ל ס"ק ה'. ואף להט"ז ז"ל דכתב שם ס"ק ג' ואע"פ שנהנה הרבה בשחיטה כו' לא אסרו חכמים כו' היינו דוקא שם דהי' כל הבהמה כשירה לכל דבר לגדל ולדות ולחלב ולכל דבר אבל בחצי של עיר הנדחת הנ"ל דכל הבהמה היה אסור לכל דבר ואינה ראויה כלל אם לא ישחוט אותה כנ"ל י"ל דהוה כמו נתגדלה ונגמרה באיסור ואסור כל הבהמה כמו בפת גם להרא"ש ז"ל. וכמו דמשמע במעדני יו"ט שם כנ"ל ולא שייך הולכת הנאה לי"ה. ויש עוד סברות לומר שהרא"ש ז"ל מודה לזה דאסור בדיעבד וכ"ז פלפלנו להרא"ש ז"ל. אך רוב הפוסקים פסקו כהרשב"א ז"ל דצריך הולכת הנאה לי"ה. ואף אם נימא דל"ש בזה תקנה זו מ"מ צריך להיות אסור מטעם הנ"ל:
ג
ועוד היה נלפע"ד לומר דלכאורה אפשר דבבהמה חציה של עה"נ הנ"ל אסור משום דהוה ככל דבר דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכיון דמהשחיטה א"ל הנאה מאיסורי הנאה ל"מ השחיטה ויש ראיה לזה מתוס' ע"א (דף ס"ב) דמש"ה קידש אשה באיסורי הנאה אינה מקודשת אף דיכולה ליהנות מאפרה כיון דנהנה מאיסורי הנאה ומצאתי בס' דו"ח שהביא ראיה מזה לסברת הט"א דבכה"ג לכ"ע אעל"מ בתוקע בשופר של עולה דכיון דלא אסרה תורה לתקוע רק ממילא אסור משום הנאה ואם לא יצא בו לא עשה איסור כלל ולא עבר כלל אמימרא דרחמנא. בזה מודה אביי דאי עביד לא מהני וא"כ כאן בחצי של עה"נ ג"כ אסור מטעם זה לכ"ע דהשחיטה אינו אסור מצד עצמה רק מטעם הנאה ואם לא יועיל השחיטה לא עבר כלל אמימרא דרחמנא. והנה בס' דו"ח מערכה י"א הביא שהרא"ש ש ז"ל מחולק על ס' ע"א הנ"ל דהרי הרא"ש ז"ל מתיר בסכין של עוכומ"ז ולא אמרינן אעל"מ הרי דבהדו"ת שם מדמה להו אהדדי שחט בסכין ש"ע להמקדש באיסורי הנאה. ולכאורה יש לחלק ולומר דגם הרא"ש ז"ל אינו חולק על ט"א אלא דשאני בסכין ש"ע כיון דלא נגמרה באיסור. והבהמה קודם השחיטה ראויה לכל דבר א"כ ההנאה מהסכין בטלה בכל הבהמה דהיא היתר [ועיין בפירש"י ז"ל במס' ע"א ד"ה דצורות לא בטיל] ולהרשב"א ז"ל י"ל כיון דאפשר להוליך ההנאה לי"ה הוה כאפשר לברר האיסור ולא דמי לתוקע בשופר של עולה ולמקדש באיסורי הנאה דשם כל ההנאה הוא מאיסורי הנאה משו"ה שייך לומר אעל"מ משא"כ בשחט בסכין ש"ע י"ל כיון דלשחוט ליכא איסור רק ההנאה וכבר היא בטילה ולא אמרה תורה כלל ל"ת בזה כיון דבעת האיסור כבר נתבטל ואפשר לומר דלכ"ע שייך סברת ט"א בשופר של עולה ומקדש באיסורי הנאה דכל ההנאה הוא מהאיסור כנ"ל וא"כ כאן בחצי של עה"נ דמי לתוקע בשופר של עולה ולמקדש באיסורי הנאה דגם כאן כל ההנאה הוא מהאיסור דאי לא השחיטה מהאיסור לא שוה מידי כנ"ל. וביותר לפי מה שפסקו האחרונים ז"ל כהרשב"א ז"ל בסכין ש"ע די"ל כנ"ל משום טעם דאעל"מ ויש לפלפל בזה אך שייך בשחיטה אעל"מ ובמקום אחר הארכנו בזה בעה"י. והנה לפי"מ שכתבו כמה מהאחרונים ז"ל דמש"ה לא אמרינן בשחט בשבת אעל"מ משום דלא יתוקן האיסור כסברת המהרי"ט ז"ל א"כ כאן בחצי של עה"נ אם נימא ל"מ היינו דהכשר השחיטה ל"מ לא עבר שום איסור בהשחיטה ולהנך רבוותא ז"ל שפיר שייך אעל"מ בהך דחצי של עה"נ וי"ל דר"ח דסנהדרין בהא דחצי של עה"נ לשיטתו דע"כ ס"ל לר"ח אעל"מ דבתמורה שם בפלוגתא דאביי ורבא איתא שם דתליא בפלוגתא דשינוי קונה דאביי דס"ל אע"מ ס"ל דשינוי קונה ורבא דס"ל דאעל"מ ס"ל דשינוי אינו קונה עיי"ש א"כ ר"ח דס"ל במס' ב"ק (דף סז ע"א) לפי"מ דאיתא שם בלישנא דאיכא דאמרי דס"ל לר"ח שינוי אינו קונה א"כ ע"כ ס"ל אעל"מ ור"ח לשיטתו א"ש. אך ללישנא דאיתא שם דס"ל שינוי קונה א"כ ע"כ ס"ל אע"מ וא"כ נסתר סברתי הנ"ל שכתבתי דס"ל מטעם אעל"מ. אך לפי"מ שנתבאר דאפשר דבזה כ"ע מודים דאעל"מ גם לאביי א"כ הדר קמה וגם נצבה די"ל בחצי של עה"נ משום אעל"מ. אך כבר הארכתי במקום אחר די"ל דבשחיטה ל"ש אעל"מ ועיין בסמ"ע וש"ך בחו"מ סי' ר"ח ובט"ז ז"ל שכתב דכיון דדבר אחר גורם ל"ש אעל"מ וצ"ע מתוס' בתמורה שם דהקשו משוחט פסח על חמץ דנימא אעל"מ ולסברת הט"ז ז"ל ל"ק כלל ויש להאריך בזה. והנה זה זמן רב אשר כתב לי אאמו"ר הגאון שליט"א דבאמת י"ל דבשחיטה ל"ש אעל"מ דא"א להחזיר המעשה והא דהקשו בתוס' שם משוחט פסח על חמץ היינו משום דבקדשים בעינן כונה וזה ל"מ וכבר הארכתי בזה בעה"י לפנינו סי' ע"ז. ועוד יש לראות בזה דבחצי של עה"נ הרי הוה זה וזה גורם וכבר העירני לזה אאמו"ר הגאון שליט"א ולפי"ז יקשה ג"כ במה שכתבתי למעלה דאסור משום דנהנה מאיסורי הנאה וגם אעל"מ ל"ש גם להפוסקים דבשחיטה שייך אעל"מ ואף דזו"ז גורם ג"כ אסור לכתחלה אך מ"מ כיון דא"א בענין אחר הוה כדיעבד כידוע ודמי לתנור חדש שהסיקוהו בעצי ערלה לדעת הט"ז ז"ל ולדעת הש"ך ז"ל ג"כ בעצי אשרה דהוה הדין דיוצן ואח"כ כאשר יסיקוהו בעצים דהיתר יהיה זו"ז גורם כיון דא"א בלא"ה הוה כדיעבד כמבואר שם בט"ז וש"ך ז"ל בסי' קמ"ב וברא"ש ז"ל בפ' כ"ש.. אך מ"מ נלפע"ד דבחצי של עה"נ ל"ש טעמא דזו"ז גורם לא מבעיא לדעת הט"ז דפסק דבע"א דחמיר איסורא זו"ז גורם אסור פשיטא די"ל דחצי של עה"נ הוה כמו אשירה דאסור משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם ול"מ זו"ז גורם ובהדיא איתא ברמב"ם ז"ל פ"ד מהל' עכו"ם הל' ז' דאם נהנה משלל של עה"נ לוקה אחת משום לא ידבק בידך מאומה מן החרס ועיי"ש בגמרא חולין וא"כ גם בזה וזה גורם אסור דחמיר איסורו כעו"ג כנ"ל. ואף לדעת הש"ך ז"ל דהתיר זו"ז גורם בעו"ג נסתפקתי אם שייך בחצי של עה"נ זוז"ג. ולכאורה יש לחלק מפת של עו"ג דשם התנור בעצמו היתר וגם הפת היתר רק המכשירין מהפת העצים והתנור הוה זו"ז גורם. אבל כאן בחצי של עיר אחרת שאנו נידונים עליה נימא דהוא בעצמו מסייע להשחיטה. ולהתיר מחמת הסכין שהוא של היתר צ"ע לכאורה משום דאינם עושים ענין אחד ועיין בתוס' ע"א (דף מט ע"א) ויש לפלפל בזה. אך להט"ז ז"ל בודאי דל"ש זה וזה גורם בחצי של עה"נ דדמי לאשרה בזה כנ"ל:
ולכאורה עלה בדעתי לומר סברא חדשה דאולי י"ל דל"ד לתנור שהסיקוהו בעצי ערלה. דהנה באמת יש לחקור בדין דאסור לבטל איסור לכתחלה דאיכא פלוגתא דרבוותא אם מה"ת אסור לבטל איסור לכתחלה אם מדרבנן א"כ אמאי לא נאמר דגם אם ביטל בדיעבד במזיד יהיה אסור משום דאמר רחמנא ל"ת זאת ול"מ ולדעת כמה פוסקים גם באיסור דרבנן אעל"מ וזה מבואר דאינו אסור לבטל במזיד רק משום קנסא אך זה פשיטא דאינו קושיא כלל דל"ש בזה אעל"מ דאיך נחזור בזה הביטול כיון דסו"ס נתבטל והרי מבוטל לפניך ואיך נחזור מעשה הביטול וז"פ ובשלמא בשחיטה שייך לומר דל"מ להנך פוסקים דס"ל כן כנ"ל דשם אמרינן דל"מ הכשר השחיטה וזה אפשר להחזיר ולתקן האיסור כנ"ל דאמרינן דהוה כנחירה אבל בכל ביטול ל"ש זאת וז"פ. וא"כ כאן בחצי של עה"נ דהוה זו"ז גורם לפי הנ"ל. וזה בודאי דכחו דאסור לבטל איסור לכתחלה אסור לעשות זו"ז גורם לכתחלה. וכאן עושה זו"ז גורם לכתחלה במזיד דהיינו ששוחט הבהמה וא"כ צריך להיות אסור מטעם אעל"מ. ול"ד לתנור דשם ל"ש אעל"מ דאיך נחזיר המעשה וכיון דא"א בלא"ה הוה הלכתחלה כדיעבד ומותר אבל כאן די"ל דהכשר השחיטה ל"מ ואף בדיעבד יהיה אסור משום דאעל"מ. והנה גם בשחט בסכין ש"ע יש פוסקים דס"ל הטעם משום אעל"מ עיין ביו"ד (סי' י) הביא שם בנ"צ בשם הז"י וסתר אותו שם משום דגם אם ל"מ לא יתוקן האיסור דתיקון אותה לב"נ ולכאורה יש ליישב דעת הז"י דמה שמתירה לב"נ לא הוה הנאה דגם בלא זה אף אם תמות הבהמה יהיה מותר לב"נ ואולי תהיה בריא מחולי זה ותהיה ראויה לכ"ד ומש"ה הנאה מועטת כזו דמתירה תיכף לב"נ לא נחשב הנאה נגד מה דהיה יכול להיות שתהיה בריא מהחולי ואף דתניא במס' פסחים (דף עג ע"א) השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב כו' דתיקן להוציאו מידי אבר מה"ח היינו דסו"ס תיקנה קצת אך מ"מ לא הוה נהנה מאיסורי הנאה בשוחט בסכין ש"ע דההפסד יותר מהריוח כנ"ל. ועיין בפ"ח שהביא בשם ספר פני אריה דלא ס"ל כן ולדעת הז"י הנ"ל אפשר קצת לומר דהרמב"ם ז"ל ס"ל כן דמש"ה בשחט בסכין של ש"ע אסור כל הבהמה משום אעל"מ ובחתך בשר ל"ש זה ואף דבדעת הרמב"ם ז"ל יש חילוקי דעות איך הוא ס"ל בדין דאעל"מ או כאביי או כרבא עיין בפ"ג מהל' מלוה ובכ"מ שם דמשמע דפסק כרבא ובפ"ו מבכורות משמע כאביי עיי"ש בלח"מ מ"מ כיון דבסכין ש"ע ליכא איסור אלא אח"כ בהנאה הבאה ממנו ובאם דל"מ לא יעבור כלל אמימרא דרחמנא גם אביי מודה דאעל"מ כנ"ל ע"פ סברת ט"א ז"ל. אך מפרשי הרמב"ם ז"ל לא פירשו כן עיי"ש. אך בלא"ה כתבנו דלכאורה י"ל דבשחיטת חולין ל"ש אעל"מ ומחלוקת דרבוותא הוא ומהדו"ת ומהחו"ד ביו"ד (סי' א סעיף יא) משמע דאמרינן בזה אעל"מ ועיין בס' נתיבות המשפט ובס' ח"ס חיו"ד (סי' ו). ובתשובת נוב"י תניינא חלק אהע"ז (סי' קכט) משמע בהדיא דל"ש בשחיטה אעל"מ מכמה טעמים אך מ"מ סברתנו שכתבנו למעלה לכאורה א"ש די"ל דאסור משום דנהנה מאיסורי הנאה:
ד
ודאתאן עלה דהנה כל הנ"ל כתבנו מה שיש לומר לכאורה ע"ד הפלפול. אך בפירש"י ז"ל עדיין לא יתיישב דרש"י ז"ל פי' בהדיא דמש"ה הבהמה אסורה משום דשחיטתו זו היא מיתתו ובבעיא דר"ת דאבעיא ליה אם שחיטת בהמת עיר הנדחת מהני ליה לטהרה מידי נבלה פי' ג"כ רש"י ז"ל דטעם האיבעיא הוא ג"כ דמספקא ליה אם שחיטתו זו היא מיתתו לא מהני לה לטהרה מידי נבלה . או דלא דמי להריגה דכיון דשחטה מהניא לה לטהרה מידי נבלה וא"כ אמאי פסק ר"ח דחצי של עה"נ אסורה ופירש רש"י ז"ל משום דשחיטתו זו היא מיתת הבהמה {ועיין בדקדוק לשון רש"י ז"ל דבחצי של עה"נ דייק בלשונו הק' דלאו לשחיטה קיימא אלא למיתה ושחיטתו זו היא מיתת הבהמה ובבעיא דר"ת דייק ל"ש כו' דאפילו שחטה מיתה בעלמא היא והיינו דבחצי של עה"נ אמרינן דהשחיטה הוה מיתתה הכתובה בה ומש"ה לא מהני להתירה לאכילה דהוה בהמת עה"נ והשחיטה לא עשה שום פעולה אבל בבעיא דאבעי לי' דלמא הוה כמיתה בעלמא היינו דנימא דהוה כמו שמתה הבהמה מעצמה ואפשר דמטמאה כנבלה ודוק בזה] ומ"מ צריך לתת טעם אמאי אמרינן דאסור החצי של ע"א כיון דיכול להיות דמטהר מידי נבלה והוה שחיטה ואמאי לא נתיר חצי של העיר האחרת כמו דמתירין בעיסה ומשום דיש בריה כנ"ל. ולכאורה אפשר לומר דבזה ל"ש ברירה עפ"מ שנתבאר אצלי במקום אחר דאם יש לשותפים בדבר לכל אחד חלק מבורר אך לא ידעינן איזה דבר בזה אמרינן שפיר דתליא בברירה אם הגיע לכ"א חלקו. אך ביורשים וכדומה דיש בכל מ"ש שותפות לכ"א אמרינן דג"כ תליא במחלוקת זו דהיינו למ"ד דיש ברירה אמרינן דגם בזה כל המגיע לאחד חלקו הוא ומ"ד אין ברירה אמרינן דליכא בזה חלק מבורר כלל רק בכל מ"ש שותפים הם. וא"כ י"ל לכאורה דהנה בהך בהמה בחצי של עה"נ הנ"ל בחייה היה בודאי אסור אך אנו נידונים לאתר שחיטה דנימא דכל אחד הגיע חלקו בבשר ונצריך לומר דכל מה שהגיע לחלק עיר אחרת בבשר הוא חלקו הראוי לו וא"כ י"ל דהנה הבשר אינו ראוי בחייה כ"א בשחיטה ואף חלק של ע"א לא יוכל להתכשר כ"א במה שישחוט החלק של עה"נ. וגם בחלק של עה"נ לא נוכל לקיים הדין הכתוב בה להרגה אם לא נהרוג ג"כ לחלק עיר אחרת וא"א לזה בלא זה ומשועבד כל חלק לחבירו לדבר הנצרך לזה. וא"כ בזה ל"ש כלל פלוגתא דברירה ולכ"ע אין בזה ברירה דאיך נוכל לומר דאמרינן בזה ברירה וזה חלקו השייך לעיר אחרת דהרי לא יוכל לבוא להכשר אם לא בחלק עה"נ ואיזה מ"ש ששייך לעה"נ ע"כ מועיל להכשיר לעיר אחרת במעשה השחיטה וא"כ יש לו חלק וזכות גם בחלק עה"נ לזה הנצרך לו וכן גם לשני בחלקו ואפשר לומר דלכ"ע ל"ש בזה ברירה דע"כ נמצא בחלקו מה שמשועבד לחלק עה"נ איזה חלק שיקח וא"א לומר דזה חלקו לגמרי כיון דע"כ היה נצרך לזה לחלק השני שיסייע לו בהשחיטה ובשלמא בחצר וכדומה י"ל למ"ד יש ברירה דאמרינן דהוברר הדבר דזה חלקו לגמרי ואין לשני שייכות בו וכן בחלק השני משא"כ בבהמה הנ"ל א"א לומר כן כנ"ל ודוק בסברא זו. וזה שפירש רש"י ז"ל א"א לכזית בשר בלא שחיטה דהיינו דגם חלק שהגיע לעיר אחרת א"א בלא שחיטת כולה וכן יש לשני ג"כ חלק בזה וא"כ ע"כ אם נבא להכשירה מטעם שחיטה ע"כ נימא דבכל מ"ש ומ"ש הוה שותפים וא"כ ממנ"פ ל"ש ברירה בזה דיהיה צריך להיות אסור כיון דנמצא בזה חלק עה"נ דכל מ"ש מסייע להשחיטה:
וראיתי בכ"מ בפ"ד מהל' עכו"ם הל' י"א דהביא שם על הרמב"ם ז"ל. וז"ל בהמה חציה של עה"נ כו' מימרא דר"ח כו' ואמרו שם מ"ט בהמה כמאן דלא פליגי דמיא כו' כלומר א"א לכזית בשר בלא שחיטה ודאי לאו כו' וכל זית וזית מעורב בו איסור עה"נ ואפילו שחטה אח"כ שאפשר לחלקה אסורה לפי שכבר נאסרה בעודה בחיים ושוב לא יצאת מידי אותו איסור אבל בעיסה משעה ראשונה כמאן דפליגי דמיא לפי שמאותה שעה היתה ראויה לחלקה ולא היה חלק עה"נ מעורב בו. ולכאורה נראה דפירושו קצת באופן הנ"ל והעיקר דל"ש לומר ברירה אא"כ נוכל לומר דזה חלקו מקודם משא"כ כאן דבכל מ"ש של שניהם וצ"ע בזה עדיין. ואאמו"ר הגאון הצדיק שליט"א כתב לי בענין זה ג"כ באופן הנ"ל וביאר ע"פ מה דפליגי בזה רב ושמואל במסכת ביצה בהא דבהמה ועיסה דרב סבר יש ברירה בעיסה ובבהמה אסורה וקאמר בגמרא מ"ט דבהמה אסורה דינקי תחומין כו' ור' הושעי' סבר דגם בבהמה יש ברירה ובסברא דינקי צריך ביאור דאי אמרינן ברירה מה לי דינקי ונימא גם בזה ברירה. ועיין בר"ן בפ' השותפין אך ביאר שם די"ל דתליא בפלוגתא אי בהמה לאברים עומדת או לא ואם נאמר לאברים עומדת שייך לומר ברירה ואם לאו לאברים עומדת ל"ש בזה ברירה כי כל אבר צריך לחבירו והוה כחצר שאין בו כדי חלוקה ובודאי שבבהמה יכול לומר גוד או אגוד ויש נ"מ אם קנה לשחיטה או לגדל וביאר בזה לכוון בכונת רש"י ז"ל שם ועיין בהגהת הרש"ש דכתב הטעם ג"כ משום דינקי ויש לדון בזה אמאי דלא נימא דהא דקא ינקי יתבטל ויש לפלפל בזה ומ"מ בלשון רש"י ז"ל עדיין צ"ע בהך דסנהדרין הנ"ל בדקדוק לשונו ז"ל ולפנינו יתבאר עוד בזה אי"ה:
ה
והנה בסוגיא זו צריך ביאור עוד דהנה כאן אר"ח בחצי של עה"נ וחצי של ע"א דאסורה ופירש"י ז"ל הטעם משום דשחיטתה זו היא מיתתה דהיינו כיון דגזרה התורה להרוג אותה שחיטתה זו היא המיתה הכתובה בה וכן בבעיא דר"ת המבואר שם ברש"י ז"ל עייש"ה, א"כ קשה לכאורה דהנה במס' ב"ק (דף מא ע"א) איתא בגמרא ת"ר ממשמע שנאמר סקול יסקל השור א"י שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה מה תלמוד לומר לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה אין לי כו'. אי ס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה. א"נ לא יאכל. את בשרו ל"ל דאע"ג דעבדיה כעין בשר דשחטו אסור. וא"כ ל"ל קרא את בשרו ללמדנו דאם שחטו לאתר שנגמר דינו דאסור באכילה והלא בלא הקרא נדע דאסור דנימא כיון דחייב לסקול אותה ע"פ ד"ת א"כ הרי הוה בזה ג"כ שחיטתה זו היא מיתתה כמו בבהמה דעיר הנדחת לר"ח בסנהדרין הנ"ל וממילא אסורה ול"ל קרא ע"ז. ואף דלכאורה יש לחלק בפשיטות דכאן בסנהדרין הוה הבהמה דינה בסייף וגם השחיטה בסייף ומה לי תרב בפגימות או סכין בלא פגימות א"כ תיכף כששוחטה מקיים המצוה בזה לכן אסורה אבל בהך דב"ק הנ"ל דהחיוב הוא בסקילה ואם ישחוט בסכין ל"ש לומר בזה שחיטתו זו היא מיתתו כנ"ל דלא עשה כמצווה עליו ולכן צריך קרא דמ"מ אם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה כנ"ל. ואח"כ מצאתי כאופן זה בהך סברא בחידושי הגרע"א ז"ל בהליקוטים וכן מצאתי בס' עונג יו"ט. ולכאורה מ"מ קשה לי דהנה שם בגמרא ב"ק הנ"ל איתא מתקיף לה מ"ז אימא ה"מ היכא דבדק צור ושחיט בו דעבדי כעין סקילה אבל היכא דשחטו בסכין לא אמרי אטו סכין כתיבא באורייתא והתנן השוחט במגל יד בצור כו' הרי דרצה הגמרא לומר דמהקרא דלא יאכל את בשרו לא נלמד רק היכא דעבדי כעין סקילה ואם נימא כהנ"ל מאי קושיא דאם עבדי כעין סקילה הרי ע"ז לא צריך קרא דאסור דשחיטתו זהו מיתתו דדמי להך דסנהדרין הנ"ל דעושה כדין המוטל עליו אלא ע"כ דגם אם עשה השחיטה כדין המוטל עליו ג"כ צריך קרא ע"ז דאסור ולא אמרינן זאת מסברא כנ"ל א"כ מנ"ל לר"ח שם בסנהדרין דאסור מטעם שחיטתו זהו מיתתו כפירוש רש"י ז"ל שם. ואף דיש קצת לחלק בזה דכאן בסנהדרין עשה כדין גמור וכאן בב"ק אף דעשה השחיטה בצור מ"מ עשה מעשה שחיטה וצ"ע בזה די"ל לכאורה ג"כ דכיון דאף היכא דחייב בסקילה אם אינו יכול לעשות הדין המוטל עליו הורג אותה באיזה מיתה שיכול לקיים ובערת הרע א"כ ג"כ כאן כיון דשחטה קיים בזה ג"כ מצוה ובערת הרע מקרבך וצ"ע בזה:
ו
ואי לא מסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש די"ל לכאורה לחלק בזה דלא אמרינן שחיטתה זהו מיתתה אא"כ אינה ראויה מחיים לשום דבר ואינה עומדת למאומה בלתי לקיים בה ד"ת כגון בהמה של עה"נ בזה אם ישחוט אותה נאמר דזהו מיתתה אבל במקום דעוד ראוי לאיזה דברים שאינה אסורה עד שתעשה בה דינה המוטל עליו לא שייך בזה לומר סברא זו דשחיטתה זו מיתתה מצד הסברא דבאמת מדוע יגרע לאחר שחיטה מבחיים כיון דלא גזרה התורה האיסור רק לאחר שנעשה בה דינה המוטל עליו ומחיים מותרת ומדוע יאסרה השחיטה דלא כוון כלל לעשות דינה רק לשם שחיטה. וא"כ לפע"ד מצד הסברא י"ל דלמאי דהיה מותרת בעודה בחיים לאחר גמ"ד עד שנעשה בה דינה לזה מהני השחיטה כדין א"כ כאן בשור הנסקל דב"ק הנ"ל הנה ידוע שיטת ר"ת שם במס' ב"ק (דף מ"ה ע"א) בתוס' ד"ה מכור. ובתוס' דסנהדרין (דף עט ע"ב) ד"ה ובשור ובתוס' זבחים בזה ד"ה אפילו, דמחיים מותרת השור אפילו לאחר גמ"ד והביא כמה ראיות לזה עייש"ה. ולפע"ד היה נראה להביא ראיה מפורשת דגם רש"י ז"ל ס"ל כן דמחיים לא נאסר בהנאה דאיתא במס' ב"ק (דף צא ע"א) בגמרא ד"ה ס"ס מהיכא משתלם מרדיא ומפירש"י ז"ל ד"ה ומשני מרדיא. משהין את השור לחרישה לשכירות ומשלם לניזק ואחרי כן ידינוהו דיני נפשות. אבל קדמו ודנהו לסקול לא מענינן בדינו לשהויי לרדיא. ואם נימא דס"ל לרש"י ז"ל דאחר שנגמר דינו אסור בהנאה ל"ל לרש"י ז"ל לפרש דאם קדמו ודנהו לסקול לא מענינן בדינו דמלבד דאסור לענות דינו הרי אסור בהנאה והרי מוכח לכאורה בהדיא ע"כ דלרש"י ז"ל ס"ל כר"ת דמחיים מותר בהנאה אף לאחר שנגמר דינו וכל הטעם הוא משום דאסור לענות דינו כמבואר שם וא"כ צ"ע במה שכתבו התוס' ז"ל שם במס' ב"ק (דף מה ע"א) ד"ה מכור פי' בקונטרס לרדיא ומשנגמר דינו אינו מכור דאסור בהנאה ואפילו ר"ת דמפרש דמחיים לא מיתסר מ"מ הרי אסור להשהותו לענות דינו כו'. ולפי הנ"ל הרי מפורש בהדיא דגם לרש"י ז"ל הדין כן כר"ת ז"ל דמותר ליהנות אף לאחר שנגמר דינו. אך הטעם הוא משום דאסור לענות דינו כמבואר שם. אך בסנהדרין (דף פ ע"א) בפירש"י ז"ל ד"ה אלא אמר רבא משמע דמחיים אסור בהנאה וצ"ע. ולפי זה י"ל דמצד הסברא הוא כיון דמחיים מותרת א"כ מדוע יאסר בה השחיטה דהרי לא הקפידה התורה אלא משעה שנעשה בה דינה ומדוע יגרע לאחר שחיטה מבעודה בחיים חיותה כיון דהשחיטה אינה אוסרת ומדוע נימא דהשחיטה הוה כנעשה בה דינה ואסורה גם בהנאה ממילא וי"ל דע"כ לא הוה כנעשה דינה ולכן צריך קרא ע"ז דלא יאכל את בשרו דאף ששחטו לאחר גמ"ד דעבדי כעין בשר אסורה משא"כ בבהמת עור הנדחת דגם מחיים לאחר גמ"ד אסורה לכ"ד בזה י"ל דהשחיטה לא יתירה יותר מבחיים:
ולפי"ז אפשר די"ל בזה לכאורה בפירש"י ז"ל שהבאתי למעלה בנידון דידן דאמאי בבהמה של עה"נ מבעיא ליה אם מטהרה מירי נבלה וא"כ כיון שיש סברא דמטהר אמאי לא יהיה מותר בחצי של עה"נ מטעם ברירה כנ"ל די"ל ג"כ עפי"ז דהנה כיון דבחצי של עה"נ דגם מחיים היתה אסור לכ"ד ולא היתה עומדת אלא לקיים בה דינה אמרינן דהשחיטה אינה מכשירה ככל השחיטות רק דזהו מיתתו הכתובה בה ולא יתירה יותר מקודם. אך האיבעיא דר"ח הוא רק לענין לטהרה מידי נבלה כיון דמחיים אף דהיתה אסורה לכ"ד. מ"מ לא היתה מטמאת מחיים ועוד עד ההריגה היתה טהורה לכ"ד בזה י"ל דהשחיטה לא יאסרה יותר מבחיים אף דאינה ראויה גם מחיים לשום דבר עכ"ז כיון דמקודם קיום דינה אינה מטמא וגם עתה לא קיים בה דינה לגמרי רק עשה שחיטה כשרה כדין נימא דגם לאחר שחיטה טהורה היא דלענין זה לא הוה כמיתה בעלמא וע"ז יש מקום ספק לר"ת אם דנימא דכיון דאינה ראויה מחיים אף לשום הנאה א"כ אינה עומדת רק להריגה והוה השחיטה כמיתה ממש ואינה מטהרה מ"נ. או כיון דבחיים אינה מטמאה לענין זה לא הוה כמיתה ממש ומטהרה מידי נבלה. ולכאורה י"ל לפע"ד דבזה יתיישב הא דבעה"נ מבעיא ליה אם השחיטה מטהרה מידי נבלה ובשור הנסקל אם שחטו אף דאסור לכ"ד מ"מ מטהר מידי נבלה דהרי ס"ל לר"מ במס' ב"ק (דף עא) דמחייב בזה ד' וה' וא"כ ע"כ שחיטה היא ועיין בזה בהגהות הרש"ש בסנהדרין שם עייש"ה. דלפי"ז ניחא דכאן בחציה של עה"נ כיון דאינה ראויה לשום דבר י"ל דאינה עומדת רק למיתה הכתובה בה גם בעודה בחיים לכן מבעי' ליה. משא"כ בשור הנסקל דבחיים מותרת בהנאה רק דמחוייב לסוקלה וכיון דשחטה כדין אף דאסור בהנאה דיש קרא ע"ז בפירוש כמבואר שם בגמרא ב"ק הנ"ל. אבל לטהרה מידי נבלה אמאי לא יטהרנה וכנ"ל. ואדרבה דהרי דהכתוב גילה לן דאסור בהנאה מאי דגילה גילה ומאי דלא גילה מנ"ל ודוק בזה ועדיין צ"ע בסברות הנ"ל:
ז
והנה מדי עסקי בענין זה דשור הנסקל הנ"ל בהך דמס' ב"ק (דף מא ע"א) הנ"ל. ראיתי בס' מ"ד שהביא בשם זקנו הגאון הגדול מהרא"ל ז"ל בעל הפרדס ובשם ס' אור החיים להגאון ר"ח הכהן רפאפורט ז"ל שהקשו על הך סוגיא דשור הנסקל דלמא הך קרא דלא יאכל אתיא לעוף שהרג את הנפש דחייב בסקילה ולמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ע"ז צריך קרא דלא יאכל ומנ"ל לשחטו לאחר שנגמר דינו ופלפלו בזה. ס' הפרדס אינו ת"י. ולולא דבריו לפע"ד דלכאורה לא קשה דהנה בתוס' שם ד"ה א"י מקשו דלמא אתי קרא לבן פקוע וכתבו שם וכ"ת דלא אקרי שור הא לענין פטר חמור מקרי שה כו' יעוש"ה. וכתב שם בחידושי מהר"ם ז"ל בכונת דבריהם ז"ל וכ"ת דלא מקרי שור דהיינו דאינו כלל בדין סקילה עיי"ש. ולפע"ד אף שאיני כדאי לכתוב נגד דברי מרן רבינו המהר"ם ז"ל מ"מ לכאורה קשה לי לפרש כן דאיך נימא בכונת דבריהם ז"ל דלא מקרי שור היינו דאינו מחויב כלל סקילה עד שלמדו מהך דפטר חמור דהלא בב"ק (דף נד) ילפינן שור שור משבת לכל בעה"ח לענין כמה חיובים וכן בעוף שהרג את הנפש דילפינן שור שור משבת דחייבים בכל בעלי חיים כמבואר בכמה מקומות בש"ס וא"כ גם בן פקוע הוא בכלל כל בעלי חיים. ואין לומר דשאני ב"פ כיון דא"צ שחיטה כלל א"כ לא הוה בכלל בעה"ח דהרי בתוס' ב"ק (דף נה) ד"ה אתיא למינהו כתבו וז"ל ומשבת לא מצי למילף דמריבוי דוכל בהמתך ל"ל לרבויי אלא כל מילי דיבשה שאדם רגיל לחמר אחריהם כו' עייש"ה. הרי דאף בדגים שא"צ שחיטה הוה סברא לילף משור שור משבת בכלל כל בעה"ח אם לא סברת התוס' שם. ואף דיש לחלק קצת דשאני דגים דהא דא"צ שחיטה הוה גזה"כ דבאסיפה בעלמא סגי ולעולם הוה בכלל כל בעה"ח. משא"כ ב"פ דהא דאין צריך שחיטה הוא דניתר בשחיטת אמו א"כ הוה כשחוטה ולא הוה כלל בכלל בעה"ח מ"מ דוחק גדול הוא לומר כן דלסברת הוכ"ת יסברו התוס' דמותר לעשות מלאכה ע"י ב"פ והרי בשיטה מקובצת הביא בשם הרשב"א ז"ל לתרץ קושיית התוס' וז"ל אלא נראה לי משום דלא אקרי שור אלא כשנולד וכשב ועז כדכתיב שור או כו' כי יולד אבל שה אפילו כ"ד אקרי שה וא"כ לפי"ז נימא לרשב"א דמחמר ע"י ב"פ בשבת פטור ואין זה אלא תימה. ועוד דגם להרשב"א ז"ל הנ"ל דבן פקוע דבהמה גסה לא מקרי שור מ"מ בשה ב"פ ג"כ מקרי שה וא"כ לענין שבת יש ללמוד ב"פ דבהמה גסה משה דהוקשו בעה"ח אהדדי דגם בשה ב"פ ניתר בשחיטת אמו ומ"מ נכלל בכלל כל בעה"ח לענין שבת א"כ ג"כ להתוס' ז"ל לפי סברתם בוכי תימא אף דבשור לא מקרי ב"פ שור מ"מ י"ל דילפינן משה וא"צ ללמוד משה דכמו דשה ב"פ מקרי ה"נ בשור מקרי שור דבלא"ה הוקשו לענין שבת וממילא לענין סקילה אם הרגו נפש ג"כ הוא בדין זה. וכן מצאתי אח"כ בעז"ה בהגהות מצפה איתן על מס' ב"ק שם שכתב ג"כ דבן פקוע שנגח חייב דילפינן שור שור משבת כנ"ל:
אלא דלפע"ד היה נראה לכאורה בביאור דבריהם ז"ל דזה כונתם וכ"ת דלא אקרי שור דהיינו אף דהוה בכלל שור להתחייב סקילה דזה ילפינן משור שור משבת דכל בעה"ח חייבים א"כ גם ב"פ לא גרע מזה אלא דמ"מ איך נוכל לומר דפי' הקרא סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו דהיינו בבן פקוע לא יאכל וכל הקרא דלא יאכל את בשרו קאי על ב"פ כיון דבקרא כתיב סקול יסקל השור וע"ז קאי הך קרא דלא יאכל את בשרו דייקו דקאי על השור שלפניו א"כ אף דבכלל השור ילפינן דגם ב"פ הוה בכלל דין סקילה מ"מ שמו אינו שור הכתוב לפניו ואיך נימא דהקרא קאי על מה דנלמד מהך שור שלפניו מדרשא בודאי יותר טוב דקאי על שחטו לאחר שנגמר דינו דקאי על שור הכתוב לפניו. מש"ה כתבו בתוס' דמצינו בשה דב"פ מקרי שה א"כ ג"כ בשור כן וא"כ הקרא דשור קאי ג"כ על בן פקוע וע"ז י"ל דקר דלא יאכל קאי רק בב"פ ולא על כל פי' הקרא דשור דכולל הכל וגדולה מזו מצינו בתוס' שאנץ שמיישב קושיית התוס' הנ"ל וז"ל ועוד ונוקים ונימא ליה לקרא דאבן פקוע כתיב ע"כ הובא בשיטה מקובצת שם עיי"ש. ואף די"ל דהתוס' ז"ל לא ניחא להו בזה וכמו שכתב בש"מ בשם הרשב"א ז"ל לדחות סברא זו מ"מ היינו דוקא אם ב"פ ג"כ מקרי שור והוה פי' הקרא דשור ג"כ ב"פ י"ל דלא יאכל דלבתריה קאי ע"ז הפרט דהיינו בן פקוע משא"כ אם נימא דב"פ לא נקרא כלל שור אלא דנלמד מדרשא דשור שור משבת בכלל בעלי חיים כנ"ל אין סברא לומר דקרא דלא יאכל וגו' קאי על ב"פ דקאי על שור דלפניו וזה לא הוה פירושו כלל ב"פ. מש"ה הוכרחו ללמוד משה דפטר חמור כמבואר שם. וזה נלפע"ד לכאורה ברור בכונת דבריהם ז"ל לולי דברי מרן המהר"ם ז"ל. א"כ מעתה לכאורה לא קשה הקושיא הנ"ל המובא בשם הפרדס הנ"ל ופלפלו בזה הרבה דנימא דקאי על עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דהרי אף דתרבה עוף מדרשא דשור שור משבת לענין סקילה מ"מ בודאי דלא מקרי שור כלל. וא"כ איך נימא דהקרא דלא יאכל את בשרו דקאי על שור שלפניו לא קאי כלל על מין שור אלא על עוף דנלמד מדרשא משור שור משבת. וזה נלפע"ד לכאורה פשוט וברור: