שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני יו"ד · סימן לד
עוד בענין דשילמ"ת
שאלה יש לחקור היכא שהיה מונח לפניו הרבה ככרות ונדר הנאה מאחד מהן ולא נדע אזיה ככר הוא אם הוא בטל ברוב כיון דנדרים הוה דבר שיש לו מתירין ולא מהני ביטול
א
תשובה. לכאורה דבר זה מבואר בהדיא ברמ"א סי' ק"ב הנ"ל בהגהה שם כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוי בטל אעפ"י שהוא דבר שיש לו מתירין והוא מהמרדכי בספ"ק דשבת וכ"כ בסמ"ק יעוש"ה בש"ך ז"ל ס"ק י"ב. ועיין שם בחידושי הגרע"א ז"ל שכתב דמוכת מזה בנתערב קמת חטים בקמת שעורים ואח"כ נדר מקמח חטים דבטל אף דהוה דבר שיש לו מתירין משום דבתחלת חלות האיסור הוא מעורב ולא נקרא עליו שם איסור מעולם כו' יעוש"ה. ולכאורה זה דין הנ"ל, אך לפע"ד היה נראה לכאורה אי לא מסתפינא די"ל דע"כ לא כתב המרדכי אלא בדין דיין בגיגית הנ"ל משא"כ בנידון דידן דהנה באמת בטעמא דהמרדכי הנ"ל נראה דמש"ה ל"ש שם דבר שיש לו מתירין. משום דלאו שייך לומר דבר שיש לו מתירין אלא היכא דאיכא למימר על איזה דבר שנקרא עליו שם איסור ושייך לומר עד שתאכלנו באיסור והיינו ע"י ביטול תאכלנו בהיתר. משא"כ ביין בגיגית הנ"ל דכל טיפה וטיפה כשמתחיל לצאת בעולם הרי תיכף נתבטל ולא הי' כלל בעולם וגם עתה כשיצא וכבר נתבטל הלא הוא כמו שאינו בעולם כלל דנתבטל בהיין וליכא לא טעמו וגם הממשות נתבטל בהיין והוה גוף אחד ולא גרע ממין בשאינו מינו דנתבאר למעלה דהא דבטיל אף בדבר שיש לו מתירין גם לשיטת רש"י ז"ל בטעמא דדבר שיש לו מתירין משום דאפשר בתקנה דליכא נ"מ בין מינו לשאי"מ אלא דהטעם משום דאין ההיתר נקראת על שם האיסור דהיינו דל"ש לומר דהאיסור יהיה היתר דלא זה יהי' היתר דנקראת על שם האינו מינו כיון דכבר נתבטל וכמו שנתבאר למעלה בטעם התורת חטאת להדיא כן. וא"כ מכש"כ זה הנ"ל דלא הי' רגע אחד בשם איסור וכשהתחיל לצאת כבר נתבטל והוא כמו שאינו בעולם כלל ודמי להך דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דמוכיח לה מזה שם במרדכי דכמו דשם מהני הביטול אף דהוא דבר שיש לו מתירין כיון שהאיסור אינו בעולם כמבואר בפ"ק דביצה. ולכאורה קשה האיך דמי זה לזה דעצים כבר מקלי קלי לאיסורא משא"כ בהך דיין ובאמת כבר תמה זאת בס' כו"פ (סי' ק"ב ס"ק ת') שם ונשאר בצ"ע עיי"ש. ולהנ"ל י"ל שפיר דבאמת מה מועיל הך דמקלי קלי לאיסורא להך דדבר שיש לו מתירין סו"ס יש לו הנאה והרי ע"כ צריך לטעם ביטול אף דמקלי קלי לאיסורא ומה מועיל זאת לדבר שיש לו מתירין. אך להנ"ל י"ל שפיר כיון דבעת הביטול כבר ליתא לאיסורא בעולם ואין ממש על מה לקרות שם איסור ול"ש לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאיזה איסור נוכל לומר עליו שיבוא להיתר ולמד שפיר ג"כ להך יין שבגיגית הנ"ל דג"כ שם ל"ש עד שתאכלנו באיסור דמעולם לא נקרא עליו שם איסור וגם עתה דכבר נתבטל ולא נקרא רק על שם היין ההיתר דנעשה הכל גוף אחר של היתר. משא"כ בהך דנתערב יבש ביבש ונדר מאחד מהן אף דטרם התערובות לא נאסר מעולם מ"מ עתה כשאסר עליו אחד מהן אף דמד"ת בטל ברוב מ"מ שם איסור איכא על אחד מהן אלא דגזיה"כ הוא דאחרי רבים להטות ובטיל ברובא ומ"מ יש אחד מהן שנקרא עליו שם איסור. ותדע דהרי אף אם יתבטל ברובא יבש ביבש ונעשה היתר ואח"כ יכיר איזה חתיכה הוא האיסור הלא בודאי הוא דיהיה אסור וז"פ. וא"כ ע"כ איכא חד מהן שיוכל לקרוא עליו שם איסור אלא משום דאין אנו מכירים אותו מותר הוא מגזה"כ וגם עתה לא נעשה הכל גוף אחד וכל אחד עומד בפ"ע והאיסור שפיר עתה בעולם אלא דאין אנו מכירים איתו איזה הוא ושפיר שייך לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול דהיינו האיסור שעומד בפ"ע ואנו מתירים אותו מטעם ביטול תאכלנו בהיתר שלא ע"י ביטול ול"ד כלל להך דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט הנ"ל דלמד מזה המרדכי דינו דשם מקלי קלי לאיסורא. ובשלמא הך דיין בגיגית הנ"ל י"ל דלהא דמיא כיון דנתבטל ממש בגוף היין ונעשה הכל אחד כמו כל לח בלח דדמי לטעם האיסור בכל דיניהם. וגם טעם ליכא דאיכא ששים כמבואר שם שפיר הוה כמו שאינו בעולם כלל ולא נקרא עליו לא שם איסור ולא שם היתר שיותר לאח"ז משא"כ בנידון דידן וז"פ לכאורה:
ב
ולפע"ד יש להוכיח לזה מהך דסוף מס' מעילה באומר סלע בתוך כים זה הקדש מעל והקשו בתוס' דליבטל ברובא וכתבו דאפילו דהוה דבר שיש לו מתירין הא אינו אלא מדרבנן. והכס"מ ז"ל בפ"ז מהל' מעילה ה"ו שם כתב באמת דהוה דבר שיש לו מתירין. וכבר הארכנו למעלה בדברי הכס"מ ז"ל הנ"ל וקשה הא אין האיסור ניכר מעולם ובאמירת פיו דהוה הקדש תיכף נתבטל בכיס ומ"מ הוה דבר שיש לו מתירין ובאמת דכבר תמה מזה בס' כו"פ שם וסיים שם ונראה דבר זה במחלוקת שנויה יעו"ש. וקשה מדברי מרן הכס"מ ז"ל דהלא הוא בעצמו פסק בש"ע או"ח סי' ש"ך ס"ב להך דין דיין בגיגית המבואר במרדכי הנ"ל וסותר דברי עצמו לפי"ז אך לפי"מ שכתבתי א"ש בפשיטות דל"ד כלל להך דיין בגיגית הנ"ל. דבסלע הקדש הנ"ל. דהוא יבש ביבש ומטעם ביטול רוב קאתינן עלה וכל אחד עומד בפני עצמו ולא נעשה הכל גוף אחד שפיר שייך לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול דהיינו הסלע הקדש דבכל מקום שהוא ע"י ביטול קאתינן עלה ושמו עליו הרי יש תקנה לאותו הסלע ג"כ בכ"מ שהוא שיהיה בהיתר והוי דבר שיש לו מתירין כנ"ל ונתישב שפיר קושיית הכו"פ ז"ל הנ"ל:
ועוד נלפע"ד להוכיח לזה דאם נימא דגם ביבש ביבש דינא הכי לפי הכרעת רמ"א ז"ל יקשה מדברי הרמ"א ז"ל באו"ח סי' תמ"ז ס"ד שם אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס' אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו ויש חולקים. והיש חולקין הוא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' חומ"צ. והרמ"א ז"ל שם הכריע כסברא הראשונה בלח בלח דאינו חוזר וניעור אך בדבר יבש אסור בפסח כפסק הרמב"ם ז"ל ול"מ מה שנתבטל קודם הפסח וחוזר וניעור ואוסר בפסח כפסק הרמב"ם ז"ל והיינו משום דהוה דבר שיש לו מתירין. וקשה דאף דחוזר וניעור מ"מ אמאי לא יועיל ביטול דל"ש דבר שיש לו מתירין בזה כיון דבעת שחל האיסור הרי כבר הוא מעורב ולא אמרינן בזה דבר שיש לו מתירין לפי מה שפסק הרמ"א כהמרדכי הנ"ל. אך לפי הנ"ל א"ש בפשיטות דל"ש בזה דין המרדכי בדין יבש ביבש דכל אחד עומד בפ"ע והאיסור בעולם במקומו אלא דאין אנו מכירין אותו ושפיר נאסר משום דבר שיש לו מתירין כנ"ל. אך באמת מדברי הרמ"א ז"ל לא קשה די"ל דלא משום דבר שיש לו מתירין נאסר החמץ בפסח ולא מהני ביטול אלא משום חומרא דחמץ. אלא דלהרמב"ם ז"ל קשה דהרי הרמב"ם כתב בטעמא דלא בטיל חמץ בפסח הוא משום דבר שיש לו מתירין ומ"מ פסק דחוזר וניעור ואמאי לא בטיל הא בעת חלות האיסור כבר לא ניכר האיסור ונתבטל. אע"כ דלא ס"ל כסברת המרדכי הנ"ל. אך לפי הנ"ל א"ש דזה גם המרדכי מודה כנ"ל. אך לפי"ז יקשה דהא לפי מה דמשמע שם בש"ע או"ח סי' תמ"ז הנ"ל מבואר דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בלח בלח חוזר וניעור בפסח וכמו שכתב הרמ"א ז"ל דבלח בלח נוהגין כסברא הראשונה ולא ביבש יעוש"ה וא"כ הרי בלח בלח לכאורה בודאי דס"ל להמרדכי דבטיל וכיון דלהרמב"ם ז"ל לא בטיל ע"כ לא ס"ל כהמרדכי והאיך פסק הרמ"א ז"ל להך דין דהמרדכי בלא שום חולק וכן מצאתי בעה"י שעמד ע"ז הגאון מאוה"ג מרן הגרע"א ז"ל בס' דו"ח במס' פסחים מערכה ו' ד"ה נחזור לראשונות דתמה שם דאיך כתב הרמ"א ז"ל דבנולד האיסור בתערובות אף בדבר שיש לו מתירין בטל וקשה דכתב הרמ"א ז"ל אח"כ על דינא דחוזר ונאסר דיש חולקין והיינו דעת הרמב"ם ז"ל גבי חמץ ולא כתב כן נמי גבי דינא הנ"ל דתחלת ביאתו לעולם בתערובות דיש חולקין והיינו הרמב"ם ז"ל דכתב דבחמץ לא מהני שנתבטל קודם הפסח יעוש"ה מה שתירץ שם:
ג
ואי לא מסתפינא הייתי אומר דלכאורה יש לחלק בזה ע"פ הנ"ל דהיינו דבעינן דבעת הביטול לא יהי' בעולם כלל האיסור וכמו בעצים שנשרו ביו"ט הנ"ל וביין בגיגית ג"כ דכשמתחיל להתבטל אינו בעולם כלל ואח"כ כבר נתבטל והוה כמו שאינו בעולם משא"כ בהך דינא דהרמב"ם ז"ל בחמץ בפסח אף דהוא לח בלח מ"מ י"ל בזה מטעם אחר דזה לא נקרא כלל נתבטל מקודם וכמו שהביא שם בסי' תמ"ז הנ"ל רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאוריו שם ס"ק כ"א ממש"כ המרדכי בפ"ב דפסחים בשם ראבי"ה מטעם אחר דקודם איסורו אינו בטיל כלל כמו שכ' בנדרים בפ' נערה אם מטבילין כלי טמא ליטהר יטבילו כלי טהור לכשיטמא יטהר עיין היטב שם בביאור הגר"א ז"ל ובמרדכי בפ' כ"ש סי' תק"נ. ולפי"ז י"ל שפיר דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף דכבר נתערב קודם פסח מ"מ הביטול לאו כלום הוא דהיתר בהיתר ל"ש ביטול כמבואר שם והוה כאילו האיסור היינו החמץ הוא לבד והמבטל לבד. ואף דתיכף כשיתחיל לחול האיסור אז שייך ביטול ותיכף נתבטל. מ"מ הביטול והאיסור באים כאחד ולא יחול עליו שם ביטול עד שיחול עליו שם איסור לפי מה דס"ל דבהיתר ל"ש ביטול ע"פ הנ"ל וא"כ כיון שחל עליו האיסור הרי הוא בעולם אף דתו"מ נתבטל מ"מ הא דהוה דבר שיש לו מתירין מונע ממנו הביטול והאיסור חל עליו והביטול אינו יכול לחול עליו משום דהוה דבר שיש לו מתירין והאיסור בעולם הוא קודם הביטול וא"ש סברא זו דמרדכי הנ"ל. אך ביין בגיגית הנ"ל דלא הוה כלל בעולם קודם תערובות כשמתחיל הטיפה לירד תיכף נתבטל ולא הוה כלל בעולם, וי"ל שפיר דגם הרמב"ם ז"ל מודה להמרדכי הנ"ל אך דבזה ל"ש זה ומש"ה לא הביא הרמ"א ז"ל שום חולק על דין דהמרדכי הנ"ל. ולפי"ז א"כ צ"ע ג"כ בלח בלח שנתערב ונדר מחלק מהם כגון הך דכתב בחידושי הגרע"א ז"ל ביו"ד סי' ק"ב הנ"ל בנתערב קמח חטים בקמח שעורים ונדר מקמח חטים דהוה לח בלח וכתב שם הגרע"א ז"ל דשפיר בטיל אף דהוה דבר שיש לו מתירין כהמרדכי ז"ל הנ"ל ודלא כמוש"כ בס' מקור חיים. אך להנ"ל י"ל לכאורה דגם בלח בלח לא בטיל בנדר משום דהוה דבר שיש לו מתירין ול"ש סברת המרדכי משום דהאיסור הוא בעין כנ"ל אך יש לדחות ולפלפל בדין זה. וצ"ע בדין לח בלח המבואר בחידושי הגר"א ז"ל שם האיך לפסוק לפי הנ"ל ואין להאריך בזה. אך ביבש ביבש הנ"ל י"ל דלא שייך בזה דין המרדכי הנ"ל כנ"ל:
ד
אך כ"ז בנתערב דבר לח בלח או יבש ביבש אך בפרי שנתגדל באיסור כגון בשבת שיובא לפנינו בעה"י בזה י"ל לכאורה דדמי ליין בגיגית הנ"ל דמקודם הביטול לא היה בעולם ואח"כ כשמתחיל לבוא האיסור בגידולו לעולם כבר נתבטל ונעשה גוף אחד ולא נקרא כלל לא שם איסור ולא שם היתר על הדבר האסור היינו הגידול ושפיר שייך דינו דהמרדכי בזה דאף דהוה דבר שיש לו מתירין מ"מ בטל. ועיין בסי' ק"ב ביו"ד שם בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל ס"ק ט"ז ובאו"ת סי' ש"ך ס"ב שם דהראה מקור להא דהמרדכי ג"כ מהך דב"ק (דף סט ע"א) ד"ה כל הנלקט דמקשו בתוס' שם דמה מהני הפדיון להנך דיתגדלו אחר הפדיון וכתבו דבטל ברובו אע"ג דהוה דבר שיש לו מתירין מ"מ מדאורייתא בטל ולפי דין המרדכי א"ש בפשיטות דל"ש בזה דבר שיש לו מתירין משום שאינו ניכר האיסור ובאו"ת סי' ש"ך ביאר שם מרן הגר"א ז"ל יותר דתירוץ התוס' בב"ק דוחק הוא דמ"מ מה צניעות הוא דיכשלו באיסור דרבנן והרי טוב יותר לעשות כהמתניתין לציין אלא מוכח כהמרדכי ז"ל דבאינו ניכר בטיל אף בדבר שיש לו מתירין יעו"ש וכן תירץ בשיטה מקובצת שם על קושיית התוס' כהמרדכי הנ"ל דבאינו ניכר ל"ש דבר שיש לו מתירין ע"ש. אך מדברי התוס' שם משמע דלא ס"ל כהמרדכי הנ"ל דכתבו שם דהוה דבר שיש לו מתירין ומדרבנן אינו בטיל וכבר הביא בחידושי מאור הגולה הגרע"א ז"ל ביו"ד שם והביא ג"כ מדברי הר"ן ז"ל בנדרים (דף נח ע"א) על ההיא דאר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור והיינו דבצל של ששית שנטעו בשביעית והוסיפה שיכול לאוכלה קודם הביעור מש"ה לא בטלי הגידולין דהוה דבר שיש לו מתירין אף דלא היו ניכרין. וי"ל קצת דכן משמע ג"כ מפירש"י ז"ל שם יעוש"ה. וא"כ מהתימא הוא איך לא הזכיר כלל הרמ"א ז"ל דיש חולקים על דין זה דהלא התוס' ז"ל במס' ב"ק הנ"ל והר'"ן ז"ל בנדרים שם וכן משמע מפירש"י ז"ל שם דחולקים בהדיח על דין דהמרדכי ז"ל הנ"ל. וכן תמוה הוא מהא דבאוו"ת סי' ש"ך ס"ב פסק המחבר שם בהדיא כהמרדכי בהך דיין בגיגית ובסי' שי"ח הביא בהגהה דאם קצץ פרי ממחובר בשבת לחולה אפילו היה תולה מבעוד יום אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה והוא ג"כ מהב"י בשם א"ח. ועיין שם בביאורי מרן הגר"א ז"ל דלא בטיל ברובא משום דהוי דבר שיש לו מתירין והיינו כתוס' ב"ק (דף ס"ט) הנ"ל והביא שם ג"כ מקור לזה מגמרא דחולין (דף ט"ו) שם עיי"ש וא"כ הרמ"א ז"ל סותר דברי עצמו וכן הב"י. ועיי"ש במג"א ס"ק ח' שרמז לזה ברמז וכן הביא שם דקשה מהא דמשמע דבבהמה דגדלה והלכה ביו"ט ומ"מ מותר לשוחטה ביו"ט יעו"ש. וא"כ אף דלהמרדכי יש מקור נאמן מהנ"ל כמו שכתב בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל. אך מ"מ מסתירת דברי הב"י והרמ"א ז"ל צ"ע. גם במה דלא הביאו כלל הב"י והרמ"א ז"ל דיש חולקין ה"ה התוס' והר"ן ז"ל וכן י"ל מרש"י ז"ל נדרים (דף נ"ח) כן יעוש"ה:
אך באמת מפירש"י ז"ל י"ל לכאורה דאדרבה מוכח דינו דהמרדכי דמשמע מדבריו ז"ל דלא משום דבר שיש לו מתירין קאתי עלה אלא דפי' אף אני לא אמרתי אלא לביעור היינו בניתוסף בגידולה דהיינו דבזה ל"ש צ"מ לאכילה דאי ניתוסף קודם הביעור בודאי דיכול לאכול ואי ניתוסף אח"כ ג"כ ודאי דמותר אלא דאיכא נ"מ לענין ביעור וזה שייך בניתוסף בגידולין. אך לענין אכילה ל"ש לכאורה אלא אתערובות וי"ל דעיקר החילוק הוא בין תערובות לניתוסף בגידולין דחמיר טפי דלא בטיל. ובפירוש הרא"ש ז"ל מבואר שם יותר בד"ה אף אני כו' כלומר שעומדין בקרקע ולא הגיעו לכלל אכילה כגון פירות ששית כו' דגדלו מעט חייבין בביעור כפירות שביעית דגידולי איסור חשיבי ומבטלין את העיקר אבל לאכילה שהביאה לבית לאכול ונתערבו כו' ביו"ט כו' יעוש"ה וכ"כ בתוס' שם ד"ה אמר להם כו' עיי"ש דלפירושם קא פשיט לה התם דהרי דגידולין חשיבי ולא בטלי לגבי העיקר ואדרבה מבטלין העיקר יעוש"ה. ולפי"ז יקשה באמת לפי מה דמשמע מפירוש הרא"ש והתוס' ז"ל שם איך פשט לה התם דגידולין מבטלין לעיקר דמנ"ל דלמא באמת בכ"מ הגידולין לא חשיבי לבטל העיקר ואדרבא בטלי לגבי העיקר אלא דשם ה"ט משום דלענין ביעור הוה דבר שיש לו מתירין דיכול לאכול מקודם אע"כ דבזה ל"ש דבר שיש לו מתירין כטעם המרדכי הנ"ל. אלא דבאמת זה אינו דלפי פירושם אף הם לא אמרו אלא לענין ביעור היינו דעיקר הנ"מ הוא בין ניתוסף בגידוליו לתערובות דאף בניתוסף בגידוליו אסור גם לאתר הביעור שנשאר בשוגג ואז לא הוה דבר שיש לו מתירין מ"מ אסור בזה דגידולי איסור חשיבי ומבטלי לעיקר כמבואר שם וא"כ שפיר פשיט לה להך דינא דגידולין מבטלין לעיקר ועוד יש להאריך בזה גם לפי פירוש הר"ן ז"ל ועיין בפ"ו משביעית משנה ג' בר"ש שם ואכמ"ל:
אך גם לדעת הר"ן ז"ל י"ל דל"ש בזה דין המרדכי ז"ל וכטעם שנתבאר למעלה דע"כ לא שייך דין המרדכי אלא היכא דנתבטל האיסור והוה כמו שאינו בעולם משא"כ בדין יבש ביבש הנ"ל וכדומה היכא דחשיב האיסור בעולם ל"ש כלל דין המרדכי וכנ"ל. והנה בהך סוגיא דנדרים בפ' הנודר מן הירק (דף נז ע"ב ודף נח ע"א) בהך בעיא דישמעאל איש כפר ימא מבואר שם בר"ן ז"ל דתליא זב"ז אם הגידולין לא נתבטלו לגבי העיקר ממילא יוכלו לבטל העיקר ובפירוש הרא"ש ז"ל פירש שם באופן אחר יעו"ש בד"ה גידוליו היתר וכו' וסיים שם בפי' האיבעיא או דלמא כי היכי דלא מבטל עיקר לגידולין ה"נ לא מבטלין גידולין לעיקר ולא דמי לשאר איסורין שמבטלין ברוב משום דהנך לא מתערבי לגמרי יחד אלא ניתוספו גידולין על העיקר והרי מזה דבניתוסף על העיקר ל"ד לשאר עירוב איסורין והוה כמו כל אחד עומד במקומו והוה בעולם ול"ש בזה דין המרדכי ועיין היטב בפ"ו דשביעית בר"ש הנ"ל. וא"כ אף דלדעת המרדכי שפיר יש לאוכוחי מהך דב"ק (דף סט) הנ"ל וכמו שכתב רבינו הגדול הגר"א ז"ל וכ"כ בשיטה מקובצת שם מ"מ י"ל דגם התוס' ז"ל מודים לזה אלא דבהך דב"ק שאני דשם מיירי בניתוסף בגידוליו על העיקר והוה כמו שהוא בעולם וי"ל דס"ל להרמ"א ז"ל לחלק כן ומשו"ה לא הביא דעת החולקין על המרדכי מתוס' הנ"ל די"ל דס"ל להרמ"א ז"ל דגם תוס' מודים לדינו בהך דגינית אלא דשאני שם הנ"ל. ולכאורה יש לומר עוד דל"ש טעם המרדכי אלא היכא דנתבטל בששים דכבר ליכא לא טעמו ולא ממשו והוה כאינו בעולם וכמו דמדויק מלשין המרדכי בספ"ק דשבת דמדייק שם דהיה הרבה יין בגיגית ומעט היין שיוצא נתבטל יעוש"ה. וכן מדויק מלשון הש"ך ז"ל (בסי' קב ס"ק יב) יעוש"ה. וי"ל דהיינו דוקא בנתבטל בס' דליכא לא טעמו ולא ממשו ול"ש לומר עד שתאכלנו באיסור דאיזה איסור יש כאן כנ"ל. וי"ל דאף דיצא הרבה יין בשבת מ"מ בזה אמרינן דראשון ראשון בטיל ביין כמבואר (בסי' קלד) בנפל יין נסך לבור דראשון ראשון בטיל כמוש"כ בס' כו"פ שם (בסי' קב) יעוש"ה. משא"כ בהך דגידולין שניתוסף על העיקר בזה לא אמרינן ראשון ראשון בטיל לה וכמבואר בפי' הרא"ש ז"ל בנדרים (דף נז ע"ב) שם ד"ה גידוליו וכו' דכתב וז"ל פשיטא לי דגידוליו מותרין אפילו לא רבו וכו' כדדרשינן בחולין כתיב המלאה וכתיב הזרע וכו' זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא אלמא אע"ג שגדל האיסור מעט מעט לא אמרינן קמא קמא בטיל וכו' יעוש"ה. וכ"כ בהדיא בתוס' ז"ל במס' ב"ק (דף ק ע"ב) יעו"ש. וא"כ כיון דלא נתבטל בששים מעולם והוה כמו בכ"מ דבטיל ברוב אף דגזה"כ הוא דיתבטל ומותר לאוכלן כולן מ"מ האיסור עומד במקומו ושפיר שייך לומר בזה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהיינו בלא ביטול האיסור כמבואר למעלה. ולפע"ד נראה באמת לפי הסברא הנ"ל דע"כ לא כתב המרדכי דינו אלא בדבר שיש לו מתירין אבל בשאר אופנים דלא בטיל כגון בדבר חשוב וכדומה י"ל דאין נ"מ במה דלא ניכר האיסור קודם הביטול. אך ראיתי בפרמ"ג שהביא (בסי' קב ס"ק יב) בשם האו"ה דגם בדבר חשוב שנתערב אם לא ניכר האיסור מקודם בטיל ולכאורה תמוה מהך דסוף מעילה דגם במה דתירצו בתוס' שם דמשו"ה לא בטיל הסלע בכיס משום דהוה דבר חשוב ויקשה עליו ז"ל דאמאי לא בטיל כיון דשם אינו ניכר האיסור מקודם התערובות ויש לפלפל בזה מכמה מקומות:
ולפי"ז יתישב שפיר הך דאו"ח (סי' שמח ס"ב) בהגהה דאם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת אפילו היה חולה מבעוד יום אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת יעו"ש ואמאי לא נימא דבטיל אף דהוה דשילמ"ת מ"מ הא לא ניכר האיסור כמו שהעיר שם המג"א בס"ק ח' יעו"ש אך להנ"ל י"ל שפיר דס"ל להרמ"א ז"ל כנ"ל דהיכא דניתוסף בגידולין ל"ש דין המרדכי הנ"ל כמו שנתבאר למעלה ול"ק ג"כ מהך דכל בהמה דגדלה והולכת ומ"מ מותר לשוחטה ביו"ט דשם שפיר יש לומר כדין המרדכי משום דלא ניכר האיסור אך ל"ד לגידולין דניתוסף במחובר דחשיבי כמבואר למעלה משא"כ בבהמה ודוק בזה:
ה
וכל זה י"ל בדעת הרמ"א ז"ל שלא יסתור בדברי עצמו ז"ל וכן הב"י בעל סברא זו. אך יעו"ש בביאור רבינו הגדול הגר"א ז"ל דכתב באו"ח (סי' שית ס"ק ט) וז"ל ולא אמרינן דגידולין בטילין ברוב עיקר משום דהוה דשילמ"ת כמוש"כ תוס' בב"ק (דה סט ע"א) אבל לפי מ"ש (בסי' שכ ס"ב) וביו"ד (סי' קב ס"ד) בהגהה מותר ועמ"א עכ"ל ז"ל יעוש"ה. ומשמע מלשונו ז"ל דתלי להך דינא דרמ"א בהגהה שם דמשו"ה אסור משום דהוה דבר שיש לו מתירין ומשו"ה לא בטיל ומשמע דעיקר האיסור משום המקצת שניתוסף שם ולא מחמת עיקר הפרי. ולכאורה לא זכיתי להבין עומק דברי מרן ז"ל דהנה זה לשון הב"י שהוא מקור דין זה שם (בסי' שיח). כתוב בא"ח הקוצץ פרי שלא נגמר בשולו לחולה בשבת אסור לבריא משים מוקצה ואפילו חלה מבעוד יום שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך כ"כ הרא"ה ז"ל עכ"ל יעוש"ה בב"י ז"ל. ואם נימא דכל האיסור הוא משום הקצת גדולין שניתוסף על הפרי בשבת דאינו בטל משום דהוה דבר שיש לו מתירין קשה לכאורה דל"ל למימר דמש"ה אסור משום דאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך דפשוט הוא דהגידולין שיתוסף בשבת ע"ז ל"ש הכנה והו"ל למימר דלא בטיל התוספת ועל התוס' בודאי ל"ש הכנה כיון דגדל בשבת. ולפע"ד נראה פשוט לכאורה דהכי פירושא דהנה בר"ן ז"ל בריש מסכת ביצה איתא שם בד"ה ואוקמה רבה בתרנגולת העומדת לאכילה כו' והא דאיצטריך למימר מאתמול גמרה לה משום דאי היום גמרה לה לא מיתסרה כו' ואיצטריך נמי למימר גמרה דאי לא גמרה אע"פ שנתגדל לא מיתסרה דאי הכי ביו"ט אחר השבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלה בשבת אלא דלא חשיבא לן הכנה אלא כי גמרה מפני שאז היא מתחדשת בריה חדשה לגמרי יעוש"ה בר"ן ז"ל והרי מבואר שם בהדיא דמה דניתוסף ונתגדל העיקר לא מיקרי הכנה כלל ואותו מעט לא צריכה הכנה כלל ואף אם נתוסף בשבת לא מיתסרה דאותו גידול המעט לא מקרי הכנה אך אם נגמרה הביצה בשבת כיון דבמה דנגמר הביצה נעשה כבריה חדשה מש"ה זה מקרי הכנה לכל הביצה. וא"כ בפרי ג"כ אם לא היה נחשב הגידול להוספה על הפרי רק כמו שנתגדל הביצה קצת זה לא מקרי הכנה כלל ולא נאסר מחמת הכנה בשבת אך במחובר שאני דדבר מחובר לקרקע או לאילן טרם שנגמר כולה ואח"כ בשבת כשניתוסף עליו גידוליו י"ל דכיון דגידולין חשיבי כמבואר בתוס' והרא"ש א"ש בנדרים הנ"ל ושניתוסף הפרי בגידוליו נגמר הפרי יותר ונעשה כל הפרי כבריה חדשה וי"ל דזה גופא הוה דבר חדש שנעשה בשבת. ואף דמבואר שם בר"ן ז"ל בביצה דשבת מבינה לעצמה כמו דקיי"ל בעירובין (דף לח ע"ב) מ"מ ל"ד הך הכנה דביצה לשאר הכנות האמורות בתלמוד לענין מוקצה שאין בזו שום סרך מוקצה אלא שאין מותר בשבת דבר שנברא ביו"ט מאתמול ואין בזה שום סרך מוקצה אלא גזה"כ כך הוא כמבואר שם בבעל המאור בריש ביצה ואלו היה בדבר סרך מוקצה לא הי' צריך לומר מאתמול גמרה לה אלא כל ביצה דמתילדא האידנא האידנא גמרה לה וכיון דלא איתכנה מאתמול אסירא יעוש"ה בהמאור בזה, וא"כ י"ל גס בפרי שנתגדל במחובר דנעשה כבריה חדשה שפיר לא הוכנה מאתמול גם העיקר הפרי מלבד התוספת דהרי כולה נעשה כבריה חדשה וז"ש בב"י בשם הרא"ה ז"ל שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך דהיינו דוקא בפרי המחובר בזה ל"ש ההכנה דמאתמול משום דבכל עת היא גדלה והולך ונעשה כולה כבריה חדשה ואסורה ולא דוקא מחמת המיעוט שניתוסף דלא בטיל משום דבר שיש לו מתירין ודוק בזה. וא"כ בלא"ה ל"ק סתירת הרמ"א ז"ל והב"י ז"ל מהך דגיגית יין הנ"ל ול"ק ג"כ מהך דשמטינן בהמה בכל יו"ט אף דהיא מתגדלת ומתפשטת והולכת די"ל דשאני בהמה דאינה דבר מחובר אלא בפ"ע היא ודמיא לביצה דאף שמתגדלת והולכת לא נעשית מחמת זה בריה חדשה אם לא דנגמרה כל הביצה כמבואר בר"ן ז"ל ובבהמה ל"ש זה ולכאורה דבר נכון הוא לפרש כן ויש לפלפל בביאור דברי מרן הגר"א ז"ל שתלי דין זה בדין המרדכי. ואפשר דתלי זב"ז דאם נתבטל ממילא לא הוה בריה חדשה וצע"ג בביאור דבריו ז"ל לפי משמעות לשון הב"י בשם א"ח בשם הרא"ה ז"ל הנ"ל:
ו
והנה סבור הייתי לומר לכאורה די"ל דהדין של המרדכי הנ"ל תליא בשיטת רש"י ז"ל והר"ן ז"ל בטעם דדבר שיש לו מתירין דלפי מה שנתבאר למעלה בטעם דין המרדכי הנ"ל ל"ש אלא לרש"י ז"ל דדשילמ"ת לא בטיל משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וזה דלא ניכר מעולם דבר איסור ולא נקרא עליו שם איסור ל"ש בזה דבר שיש לו מתירין וכמו באינו מינו כנ"ל. משא"כ לטעם הר"ן ז"ל דדשילמ"ת הוא משום מין במינו לכאורה ליכא לאיפלוגי בזה מידי דסו"ס הרי נתערב ביין שבגיגית זה יין אחר האוסרו והוה מין במינו לגמרי דיש לו היתר. וא"כ י"ל דלהר"ן ז"ל לשיטתו א"ש בנדרים (דף נח) שם כנ"ל. אך באמת כבר נתבאר למעלה בסימנים שלפנינו דגם להר"ן ז"ל הטעם משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ומדרבנן הוא אלא דלא גזרו אלא משום דאסמכוה על טעם זה דנקרא כמין במינו ולא דלגמרי משום במינו אסרו אלא דהעיקר ג"כ משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר גזרו על הדבר שיהיה כמין במינו כמבואר למעלה ומדרבנן הוא וא"כ י"ל דגם לטעם הר"ן ז"ל שייך הך סברא בדין המרדכי ועיין ביו"ד (סי' קב בט"ז ס"ק א וס"ק ה ובפמ"ג ס"ק א שם) ולהנ"ל א"ש בפשיטות. וגם מהך דכתב הכ"מ בפ"ז מהל' מעילה ה"ו כבר הבאתי למעלה מספר צאן קדשים די"ל מעילה דרבנן ודוק בזה:
והנה אין להקשות מדין המרדכי הנ"ל על הך דנתערב איסור שיש לו מתירין בדבר היתר ואח"כ נטלו האיסור ולא נשאר אלא הטעם דהנה לדעת הרמ"א ז"ל (בסי' קב הנ"ל) בטל אף בדשילמ"ת כיון שלא נשאר אלא טעמו והש"ך ז"ל חולק ע"ז וכן הב"ח ז"ל וס"ל דגם טעמו לא בטיל ואמאי לא נימא כיון דהך טעמא דנכנס לההיתר ולא היה ניכר מעולם ותיכף כשיצא הטעם לההיתר תיכף נתבטל ולא היה ניכר האיסור ולכאורה דמי להך דיין בגיגית הנ"ל. דזה אינו דלא דמי ליין הנ"ל דשם בעודן בענבים היה היתר ואימתי נעשה איסור כשיצא ואז כבר נתבטל משא"כ בטעמא דאיסור הרי בעוד היה הטעם טמון בהאיסור היה ג"כ אסור ושם איסור עליו. וכה"ג מיישב בס' שער המלך סוף פ"ה מהל' יו"ט על הך דסוף מס' ביצה בהך דינקי תחומין מהדדי דמש"ה אסורה הבהמה אף דהיניקה לא ניכר מ"מ חצי הבהמה של חבירו ניכרת היא ואסורה עליו יעוש"ה. ול"ד להך דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דמרבה עליהם עצים מוכנים ומותרין דמזה למד המרדכי דינו בספ"ק דשבת הנ"ל אף דשם ג"כ העצים שנשרו היו ניכרין ואסורין די"ל לפע"ד דה"ט דהנה שם אין אנו דנין על העצים דמרבה עליו אם הם מותרין דנימא כיון דעצים דמוקצה המעורבים בתוכה היו ניכרין אלא אנו דנין על החום שיהיה אח"כ כשיסיק אותם האיסור וההיתר ולא ישאר כלל משם לא של איסור ולא של היתר וכיון שנידון על התוס' דהיתר שמעורב בתוכה חום דאיסור הלא בעת שנפל ונתערב התוס' דאיסור לא היה ניכר כלל האיסור ואף דמקודם זה היה ניכר העצים דאיסור מ"מ לא על העצים אנו דנין אלא על התוס' מה שא"כ בהך דינקי תתומין וכן בהך דנתערב איסור בהיתר ופלטה טעמו ולקחו האיסור משם הרי אנו דנין על ההיתר ועל חצי הבהמה של היתר דנתערב בתוכה איסור ואימת נתערב בתוכם איסור בעת שינקה מחצי הבהמה של האיסור או מאיסור שנפל להיתר ופלטה טעמו והלא אז היה ניכר האיסור שאנו דנין ע"ז ודוק בסברא זו כי נכון הוא לפע"ד. ונכון בסברא זו ליישב הך דפסק הרי"ף ז"ל בהך דפת שאפאו עם הצלי דמשום ריחא לא מהני ביטול משום דהוה דשילמ"ת וקשה על המרדכי הנ"ל דהרי אינו ניכר האיסור בעת שנתבטל בתוך הפת אלא דלהנ"ל א"ש בפשיטות משום דהא דאנו דנין על הפת משום הריח שנכנס מהצלי והרי הצלי היה בעין משא"כ בהך דיין בגיגית הנ"ל דעל איזה דבר נדון לאיסור אם על הענבים הרי הם היתר ואם על היין שיצא מהענבים הרי לא ניכר וכבר נתערב ודוק:
ז
והנתבאר מכל הנ"ל די"ל לכאורה דכל דין המרדכי הוא רק כמו בהך דיין בגיגית דנתערב באופן דנעשה גוף אחד וליתא כלל בעינו משא"כ בנתערב יבש ביבש וכדומה דהאיסור בעין בכ"מ דאיתא י"ל דל"ש דינו. וכן י"ל דלא נאמר סברתו רק בדשילמ"ת דשייך טעם הנ"ל דבזה ל"ש עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כנ"ל משא"כ בשאר ענינים דלא בטיל כמו דבר חשוב וכדומה י"ל דבזה אף היכא דלא ניכר קודם התערובות לא בטיל כנ"ל וכדמוכח ג"כ מפרוטה בכיס הקדש הנ"ל דכתבו בתוס' דלא בטיל משום דהוה דבר חשוב כנ"ל. אך מזה ליכא לאוכוחי דבדבר חשוב אין נ"מ בין ניכר האיסור די"ל דשם משום דיבש ביבש בלא"ה ל"ש סברת המרדכי וגם בדבר שיש לו מתירין אין נ"מ בין ניכר או לא כנ"ל. אך בס' שו"ת חות יאיר (סי' קלג) כתב בהמה שנתערבה ואח"כ שחט לברתה דמותר לשחוט מהתערובות דדשילמ"ת לא הוה כמוש"כ הרמ"א ז"ל וה"ה חשיבות דבר תשוב ובאו"ה כלל ז' ד"ג כ"כ בתחיכה הראויה להתכבד כ"ז הובא בפמ"ג (ריש סי' קב) במשבצות ס"ק א'. והרי דבלא ניכר האיסור בטיל גם בשאר ענינים כמו בד"ח או חתיכה הראויה להתכבד והרי דגם בנתערב יבש ביבש וכדומה וג"כ שאר ענינים ס"ל להך סברת המרדכי לחלק בין ניכר האיסור או לא. וראיתי דבפמ"ג שם העיר ג"כ מהך דפרוטה בכיס זה הקדש יעוש"ה. ולכאורה נלפע"ד דיש להוכיח קצת מדברי המרדכי עצמו דלא ס"ל סברתו הנ"ל בשאר הענינים כמו בד"ת או חהר"ל. דהנה המרדכי בפ' גיה"נ כתב (סי' תרעד) וז"ל באמצע הסימן שם ואם יש חתיכות הרבה ונגע האיסור באחד מהן ואין ידוע באיזה מהם אם ראויה להתכבד לפני אורחים לא בטלה והכל אסור וכו' יעו"ש והיינו ע"כ באיסור בשר עם חלב דאי בשאר איסורין לא שייך בדבר הבלוע חתיכה הראויה להתכבד דהאיסור אינו ראוי להתכבד כמו שכ' בעצמו שם (סי' תרפא) אלא דבאיסור חלב עם בשר מיירי דהבשר עצמו נעשה איסור ומוכת מזה דבאיסור בשר בחלב אף במליחה דאינו רק מדרבנן נעשה כגוף איסור לענין תהר"ל ועיין בפמ"ג (בסי' קב) בשפתי דעת. אך יקשה בזה דלפי משמעות לשונו ז"ל משמע דגם בלא היה ניכר מכולם איזה תתיכה נאסרה ג"כ אסור משום תהר"ל והרי לא היה ניכר האיסור קודם התערובות. ואף דשם היה ניכר האיסור היינו החלב שנפל על חתיכה אתת מ"מ הרי אין אנו דנים על שאר החתיכות לאסרם מחמת החלב שנפל דהרי מעולם לא קבלו שום טעם מהחלב אלא דחתיכה אחת קבלה הטעם ושאר תתיכות שאנו רוצים לאוסרן הוא רק מחמת שנתערב בהם החתיכה שקיבלה טעם מהחלב והרי החתיכה הנאסרת שמחמת זה אנו רוצים לאסור שאר החתיכות הרי בעת שנאסרה כבר היו מעורבים ובטלים ברובא ולא ניכר האיסור שאנו רוצים מחמת זה לאסור שאר החתיכות ודמי לכאורה לעצים שנשרו מדקל ביו"ט הנ"ל דאף דהעצים היו ניכרין אך מחמת שמה שאנו רוצים לאסור הוא לא מחמת העצים רק מחמת החום וזה לא היה ניכר וא"כ גם בהך דיבש ביבש שנתערב הנ"ל לפי דעת החות יאיר דמדמה לה להך דמרדכי הנ"ל י"ל כן. אך בזה אפשר לדחוק דכונת המרדכי ז"ל דוקא דבעת שנפל החלב על חתיכה אתת ראינו איזה חתיכה והוה ניכר האיסור אך אח"כ נתערב ואין אנו מכירים איזה תתיכה הוא האיסור. אך יותר יקשה מהא דכתב המרדכי בפ' גיה"נ שם (בסי' תרפג) וז"ל ואם יש ספק באותן חתיכות באיזה חתיכה נגע החלב ויש שם חתיכות הרבה דאיכא לאסתפוקי דלמא בהא נגע או בהא נגע כל כה"ג כולו מותר דחד בתרי בטיל ואפילו הם חתיכות הראויות להתכבד משום דהא דאמרינן כו' אבל כה"ג שהאיסור מחמת דבר אתר הבלוע בו אפילו ניכרת תחלה איזו חתיכה נגעה בו ונאסרה ושוב נתערב בשתים ולא מינכרה בטלה ברוב כש"כ היכא שלא ידע מעולם איזה נגעה בחלב ואיזה לא נגעה בחלב דשרי כולהו מספיקא דאכל חדא איכא למימר דלמא הא לא נגעה ושלום מבר"ב עכ"ל עייש"ה והובא דברי מרדכי הנ"ל בש"ע יו"ד (סי' קה ס"ט) ובהגהה שם. והרי שם מבואר להדיא דמיירי גם בלא היה ידוע מעולם איזה חתיכה נאסרה וגם שם שאר החתיכות לא נאסרו כלל מהחלב אלא משום דמעורב בהם חתיכה אתת הנאסרת מחמת החלב. ומחמת חתיכה זו אנו רוצים לאסור שאר החתיכות והרי בעת שנאסרה החתיכה זו שמחמת זה אנו דנין לאסור השאר הרי בעת שנאסרה היה כבר מעורב ברוב ונתבטלה ולא מינכר האיסור קודם התערובות ומ"מ קאמר שם דהא דלא נאסרה משום חהר"ל היינו משום דאין איסורה מחמת עצמה ולא משום כלל זה דהכא דלא ניכר האיסור קודם התערובות לא אמרינן דין דראוי להתכבד. דאף שס"ירי שם וכש"כ היכא שלא ידע מעולם איזה נגע בחלב ואיזה לא נגע דשרי כולהו מספיקא. לא משום טעמא הנ"ל דהיכא דלא ניכר קודם התערובות ל"ש כלל דין דתהר"ל אלא כמו שסיים שם וכש"כ היכא דלא ידע כו' דאכל חדא איכא למימר דלמא הא לא נגעה יעוש"ה. ויותר הו"ל לומר דבלא ידע איזה נגעה ל"ש כלל דין דחהר"ל ולא דבר תשוב משום דלא מינכר האיסור קודם התערובות אלא ע"כ דע"כ לא קאמר המרדכי דינו רק בדבר שיש לו מתירין דבזה איכא סברא לחלק בין היכא דהיה ניכר האיסור קודם התערובות או לא ומטעמא דנתבאר למעלה. משא"כ בשאר הענינים כמו תהר"ל וכדומה י"ל דבזה אין מקום לחלק כלל בין ניכר או לא. ואף דלפי"מ שכתבתי די"ל דביבש ביבש ל"ש סברת המרדכי גם בדבר שיש לו מתירין וא"כ לא קשה מדברי המרדכי דפ' גיה"נ הנ"ל די"ל דלעולם גם בתהר"ל וכדומה איכא לחלק בין היכא דניכר האיסור או לא כמו בדבר שיש לו מתירין אלא דבהך דפ' גיה"נ שם דמיירי ביבש ביבש דגם בדבר שיש לו מתירין אין חילוק בין ניכר קודם התערובות או לא כנ"ל מש"ה נקיט שם המרדכי הטעם דלא הוה תהר"ל משום דאין איסורו מחמת עצמו ולעולם היכא דשייך לחלק בדבר שיש לו מתירין בין ניכר או לא כמו בלח בלח שפיר איכא לחלק גם בחהר"ל ג"כ בין ניכר קודם התערובות או לא כמו בדבר שיש לו מתירין. אך מ"מ מהך דחות יאיר ואו"ה הנ"ל דמיירי ביבש ביבש וגם במהר"ל ומ"מ כתב דבזה שייך סברת המרדכי הנ"ל לחלק בין ניכר האיסור קודם תערובות או לא כמובא בפמ"ג שם וא"כ צ"ע מהך דדברי המרדכי דפ' גיה"נ הנ"ל וצ"ע בזה. ואולי דמ"מ יש לחלק בהך דפ' גיה"נ דאף דמה שאנו דנין לאסור שאר החתיכות הוא רק מחמת החתיכה המעורבת מכבר ולא מחמת החלב דלא בלעו כלל מהחלב מ"מ כיון דאותה החתיכה עיקר איסורה מחמת החלב והחלב היה ניכר שפיר מיקרי ניכר האיסור קודם התערובות אף דהחתיכה האוסרת אינה ניכרת מ"מ עיקר האיסור ניכר היה וגם עתה הוא בלוע ומחמתו בא כל האיסור ויש קצת לחלק בין זה להך דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט הנ"ל. וקצת יש לחלק דאף דבהך דמרדכי דפ' גיה"נ נעשה האיסור אחר התערובות מ"מ הי' באפשר להכיר האיסור אילו ראו זאת בעת שנגע החלב בהבשר משא"כ בהך דאו"ב הנ"ל דא"א לאחר התערובות לידע איזהו שנאסרה לשוחטה ביום זה. ויהיה א"ש ג"כ הך דמבואר בס' חתם סופר חיו"ד סי' ס"ד במעשה שדורס אחד דרס בכמה כבשים אך היה הרבה יותר שלא נדרסו דמפלפל שם דבטל ברוב אף דהוה דבר חשוב ומשום דאינו אסור אלא מדרבנן יעו"ש. וקשה דבלא"ה ל"ש לאסור משום ד"ת דהא האיסור נעשה אחר התערובות. אלא דלפי"ז הנ"ל י"ל דהרי באם דראינו בעת חלות האיסור לאיזה דרס היה ניכר האיסור שאני. אך מלשון החות יאיר לכאורה לא משמע כך אלא דהעיקר תליא דנעשה האיסור לאחר התערובות יעוש"ה וצ"ע בכ"ז. ודע דבפמ"ג שם לכאורה הלשון אינו מדוקדק דכתב שם דכל ד"ח שלא נדע איסורן תחלה אף שהיה בעולם לבדן אפי"ה בטילין שפיר דמשמע מלשונו דאף דנאסר מתחלה אך דלא נדע עד לאחר תערובות ג"כ בטיל וזה תמוה דמבואר בכ"מ בפוסקים דלא בטיל ד"ת אף שנתודע האיסור לאחר תערובות אלא דנראה כונתו שנעשה האיסור אח"כ והלשון אינו מדוקדק. ולכאורה, מבואר ג"כ בגמרא פסחים (דף פח ע"ב) בהך דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחת מהן כולן יוצאין לבית השריפה ואמאי לא בטיל ברובא וצ"ל דהוא משום חתיכה הראויה להתכבד עיין בס' בית אפרים חיו"ד סי' ל"ג דמבואר כן והרי שם נתודע האיסור לאחר תערובות אלא דכיון דנעשה האיסור מקודם אף שלא נדע מקודם תערובות שפיר לא בטיל משום חתיכה הראויה להתכבד וכן משמע מלשון החות יאיר עיי"ש בסי' קל"ג. אך עיין בהגהות הגאון הרא"ם הורוויץ שליטא שם שדחה טעם זה ומפרש לה מטעם אתר ויש לפלפל בדבריו יעוש"ה ודוק:
ח
ועוד נלפע"ד להוכיח לסברתנו הנ"ל מהא דאיתא במס' יומא (דף נ"ה.) תנן התם רבי יהודה אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות מאי מפני התערובות אר"י וכו' א"ל כו'. ומסיק כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא גזירה משום חטאת שמתו בעליה ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדינת הים כו'. אלא משום חטאת שמתו בעליה ודאי ונברור ארבעה זוזי ונישדי במיא והנך נשתרו ר"י ל"ל ברירה כו' יעו"ש והיינו דכיון דמעות חטאת שמתו בעליה הולכות לים המלח ונמצאו מעורבות עם הכשירות ופוסלות אותן והיינו מפני התערובות כפירש"י ז"ל שם יעוש"ה. וקשה דכי נתערב בהם מאי הוי והא בטלי ברובא המעות הכשירות וכי משני ג"כ דר"י ל"ל ברירה אכתי קשה דהא בטלי ברובא אע"כ דצ"ל דדבר חשוב הוא ולא בטלי ברובא. ואין לומר דהרי ר"י לשיטתו ס"ל במס' מנחות (דף כ"ב) דמין במינו לא בטיל מה"ת דאכתי קשה לפיר"ת ז"ל במס' זבחים (דף ע) במנחות (כ"ב) וביבמות (פ"א:) דדוקא בדבר לח בלח לא בטל אבל ביבש ביבש שפיר בטיל א"כ קשה ולשיטתו ע"כ צ"ל דהתם היינו טעמא משום דדבר חשוב לא בטיל ומש"ה היו שופרות לקיני חובה. ועוד דגם להנך פוסקים דס"ל דגם ביבש ביבש ס"ל לר"י דמין במינו לא בטיל וכמו שחזר בו ר"ת ז"ל במס' זבחים ובמנחות שם מ"מ קשה תינח למ"ד בפ' הקומץ רבה שם דבתר מבטל אזלינן א"כ ג"כ כאן בנתערב המעות מחטאת שמתו בעליה בשאר המעות ג"כ אפשר להמבטל להיות כהבטל משא"כ למ"ד שם דבתר בטל אזלינן שיוכל להיות כהמבטל עיי"ש א"כ הרי כאן הנך מעות חטאת שמתו בעליה א"א להיות כהמבטל בשום אופן וא"כ שפיר בטל אף במין במינו ואמאי לא מהני שם ביטול אע"כ משום דהוא דבר חשוב והרי שם הא לא ניכר ולא נעשה האיסור כלל קודם התערובות ודמי לסלע בתוך כיס זה הקדש הנ"ל ומ"מ לא מהני ביטול אע"כ דבדין דבר חשוב וכדומה ל"ש הך כללא דהמרדכי הנ"ל וכנ"ל. אך לפי מה שכתבתי למעלה י"ל דבאמת גם בכל הענינים שפיר שייך כללא דהמרדכי הנ"ל. אלא דע"כ לא כתב המרדכי דינו רק ביין בגיגית דהוא לח בלא ונעשה הכל גוף אחד ולא היה ניכר וגם עתה אינו דבר מופרד בפ"ע משא"כ ביבש דהוא דבר מופרד בפני עצמו רק שאין אנו יודעים איזהו בזה ל"ש דינו כמבואר למעלה. א"כ ג"כ כאן דהמעות מחטאת שמתו בעלי' ג"כ הוא דבר מופרד בפ"ע במקומו אלא דלא נדע איזהו ל"ש הך חילוק בין ניכר האיסור קודם התערובות או לא. אך מ"מ לדברי החות יאיר והאו"ה והפמ"ג ז"ל קשה לכאורה דדמי ממש לבהמה שנתערבה ואח"כ נשחטה האם הנ"ל וכדומה דכתבו דבטל וצ"ע בדבריהם ז"ל. ואחר שכתבתי כ"ז ראיתי במשנה למלך בפ"ז מהל' מעילה ה"ו שעמד ע"ז דאמאי לא יתבטל המעות מחטאת שמתו בעליה בשאר המעות וע"כ דמשום דמטבע לא בטיל יעוש"ה והובאו דבריו ז"ל בס' בית אפרים חיו"ד סי' ע' עיי"ש בב"א שמתמה על המשל"מ וכתב דלק"מ דליבטיל ברובא דהא האי ר"י אמר לה ור"י א"ל מין במינו לא בטיל ולפי הנ"ל לא הבינותי דבריו ז"ל דאכתי קשה לשיטת ר"ת ז"ל דבדבר יבש גם לר"י בטיל במיב"מ ג"כ וגם לאינך פוסקים קשה למ"ד דבתר בטיל אזלינן כנ"ל ושפיר מקשה וכמו שנתבאר בעה"י ודוק. ועדיין צ"ע ויש לפלפל בזה הרבה. אך מאשר כתבו רבותינו האו"ה והחות יאיר ז"ל והובא בפמ"ג לפסוק דגם בנתערב כמו יבש ביבש וגם בחהר"ל ובד"ח גם כן שייך סברא זו דהמרדכי לחלק בין היכא דניכר האיסור קודם התערובות או לא. חלילה לי לכתוב נגד דבריהם ז"ל ואני מבטל דברי מפני דבריהם ז"ל לא שרירין ולא קיימין אך לפלפולא בעלמא מה שיש לומר לכאורה בהשקף ראשון ואם מ"ו שגיתי ה' הטוב יכפר בעדי וינחני לאמיתה של תורה אס"ו: