שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני יו"ד · סימן לג
בענין הנ"ל: בעה"י שלום וישע רב לכבוד שב"ז היקר ה"ה הרב הגאון המפורסם כו' כקש"ת מוהרא"ל שליטא בעל המחבר ספר ר"א. נועם דבריו הגיעני לנכון לשמחת לבבי:
ומה שכתב כת"ר על דברי בענין דבר שיש לו מתירין והאריך בזה ואנכי לא העתקתי לו מה שהארכתי בזה בקונטרסי רק איזה ר"פ ובעה"י נתבאר הרבה בענין זה גם ממה שפלפל כבודו ומה שכת"ר האריך בזה להוכיח דבחמץ ל"ש דבר שיש לו מתירין אף כי קשה עלי העיון בזה יען קשה עתיקא מחדתא עכ"ז אכתוב לכת"ר מה שנלפע"ד להעיר על דבריו בראשית השקפה ואבוא על סדר דבריו בקצרה:
א
ר"ר הוכיח דבחמץ בפסח ל"ש דבר שיש לו מתירין דלהשיטה דדבר שיש לו מתירין מן התורה לא בטיל ממילא א"ת שחמץ בפסח הוה דבר שיש לו מתירין הרי יצטרך לשורפו לפי המבואר במס' ביצה (דף ז) ובפסחים (דף ה) דאתקש איסור בל יראה לאיסור אכילה ולא שייך דבר שיש לו מתירין ואף להשיטה דדבר שיש לו מתירין הוא מדרבנן. הרי מדרבנן צריך לבער ומוכיח לזה מכמה מקומות בש"ס. והרמב"ם ז"ל דכתב בהדיא דהוה דבר שיש לו מתירין דחק אותו כת"ר דהוא מן התורה והאריך בזה. ובאמת מדברי הר"ן ז"ל בפ' כ"ש מבואר בהדיא בטעם הרמב"ם ז"ל דהוא רק מדרבנן כאשר יבואר לפנינו קצת. ובעיקר דבריו לא אדע כונתו שכתב דמשום דנימא דהוא דבר שיש לו מתירין הרי אסור להשהותו וכן אם הוא מדרבנן מלבד דלשיטת הר"ן ז"ל דמשום מין במינו נגעו בה די"ל דמ"מ הרי אם יעבור וישהה יהיה היתר והוה מין במינו ואף אם לא נימא כן וגם לשיטת רש"י ז"ל בטעם דבר שיש לו מתירין וכמו שכתב גם הר"ן ז"ל בפרק כ"ש דה"ט דחמץ משום דרבנן גזרו משום דאפשר בהיתר א"ש בפשוט דהאיך נימא דמשום דהוה דבר שיש לו מתירין אסור להשהותו ולא הוה דבר שיש לו מתירין וסותר דברי עצמו וממנ"פ איך יעמיד דבריו דאם לא הוה דבר שיש לו מתירין הרי צריך להתבטל ומותר גם באכילה. אלא דפשוט הוא דמשום דמצד דין ביטול היה ראוי להיות מותר גם באכילה ורבנן גזרו משום דלאחר הפסח יהיה מותר בלא ביטול גזרו ע"ז שלא לאכול קודם ועל השהיות בביתו לא גזרו דלזה אין תקנה ואוקמוהו אד"ת וגם אם נימא דהוא ד"ת מה שלפע"ד לכ"ע אינו כן וכמו שנתבאר מ"מ מלבד דלהנ"ל בלא"ה שייך בזה מין במינו וגם לשיטת כת"ר י"ל כיון דזה בזה תליא אם הוא מותר להשהות אסור לאכול ואם אסור להשהות מותר לאכול ואיך נימא בשביל זה דלא הוה דבר שיש לו מתירין ונקיל לאכול. אך עדיין באפשר לומר קצת לפי מה שכתבתי דהוה דבר שיש לו מתירין משום טעם הר"ן ז"ל דשפיר נקרא מין במינו וגם אסור להשהות אך גם זה אינו כמו שיתבאר לפנינו בעה"י:
ב
וכן מה שנראה בדברי כ"ת די"ל דגם ב"י איכא בזה דדבר שיש לו מתירין משום דאתקש אכילה לבל יראה לא אדע כונתו אם רצונו גם בפחות מכזית שנתערב בס' ומשום דהוה דבר שיש לו מתירין לשיטת הסוברים דהוא מן התורה. אני תמה מה ענין זה לאיסור אכילה וגם אם נאמר דהוה כמו מין במינו לר"י כטעם הר"ן ז"ל דל"מ ביטול וכי נאמר דההיתר נעשה כאיסור ובתמץ יעבור על התערובות הרי אדרבה גם בנו"ט דהוא כעיקר אמרינן בגמרא פסחים (דף מד ע"ב) דיותר סברא היכא דיש לו היתר דלא יהיה טעם כעיקר יעו"ש אלא דטעמו דמין במינו דהאיסור לא נהפך להיתר ומש"ה אסור לאכול כולה וגם בכזית תמץ שנתערב ג"כ ל"ש סברתו כמו שיבואר. והנה בלא סברתו הרי ברמב"ם ז"ל פ"א מהל' חומ"צ הל' ה' כתב שם הלח"מ דכיון דבפ"ד כתב דהמקיים תערובות בפסח אסור לאחר הפסת א"כ טעמא דדבר שיש לו מתירין ליתא כו' וביאר שם ע"פ דברי הה"מ דדוקא במקיים תערובות כזית בכדי אכילת פרס אז אסור אבל משהו דבר שיש לו מתירין הוא והיינו גם בכזית אך ביותר בכדי אכילת פרס וכנ"ל. ובפ"ד מהל' חומ"צ ה"ח מבואר שם שיטת הרמ"ה ז"ל וכן הסכים הכ"מ דגם ביותר מכדי אכילת פרס עובר עליו וקשה האיך שייך בחמץ דבר שיש לו מתירין וכן הקשה הלת"מ ז"ל שם בהלכה י"א. ותירץ דאין סברא דפחות מכזית לא ליבטל משום דהוה דבר שיש לו מתירין וכזית ליבטיל ולהכי לא פלוג. וכבר הארכתי בזה למעלה מה שיש לדקדק בדבריו ז"ל. ועוד נלפע"ד לכאורה לולא דברי הלח"מ ז"ל דלכאורה קושיא מעיקרא ליתא דע"כ לא ס"ל להרמ"ה והכ"מ ז"ל דבפחות מכדי אכילת פרס עובר עליו היינו בליכא ס' ובדבר הנו"ט כגון הני דחשיב שם בהלכה ח' דאסור מן התורה לאכול והיינו טעמא כמו שביאר שם מרן הכ"מ ז"ל בטעמו וז"ל ולי יותר מתישב אצלי פי' הרמה"כ דאע"ג דללקות על אכילתו בעי כזית בכדי אכילת פרס לעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא בבציר מהכי סגי והטעם משום דלענין אכילה כ"ש פחות מכזית בכדי אכילת פרס הו"ל כאילו אכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואינו לוקה שכלל הוא בידינו כו' ושהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אבל לעבור עליו בב"י וב"י כו' מאחר שיש כאן כזית מה לי שיהיה בכא"פ או יותר כו' יעוש"ה. והיינו דמשום דבאכילה בעינן שיהיה האכילות כזית ביחד ובב"י ל"ש זאת כיון דס"ס הרי מונח אצלו זית איסור והיינו היכא דבאמת אסור מן התורה לאכול אלא משום דנתערב ביותר מכדי אכילת פרס והוה כאוכל חצי היום וחצי למחר כמוש"כ הכ"מ ז"ל שם ואם היה באפשר לאוכלם ביחד כדרך אכילה היה אסור וגם הך חצי זית חצי שיעור אסור מה"ת אלא דמלקות ליכא אלא בכזית בכדי אכילת פרס ומש"ה בבל יראה עובר דלענין בל יראה הוה כמו שאוכל כל התערובות ביחד דמונח כולה תחת ידו עיי"ש. משא"כ היכא דנתערב באופן דמוחר מן התורה לאכול לכתחלה כגון ביבש ביבש מין במינו ברוב או שלא במינו ובס' באופן דלא יהיב טעמא דמן התורה מותר לכתחלה לאוכלן ולשיטת כמה מהראשונים ז"ל היינו משום דהתורה גזרה דהיכא דיתערב במינו ברוב האיסור יתהפך להיות היתר והוה כולה היתר וכן בכל האיסורים וא"כ קלן שייך לומר בזה דעובר משום בל יראה כיון דמותר הוא לאוכלן לכתחלה מה"ת בפסח והאיך יעבור ע"ז אין זה אלח תימא. ולפנינו יתבאר עוד בדין יבש ביבש אף באינו מינו י"ל דבטל ברוב מן התורה לפי הכרעת הש"ך ז"ל והך דהרמב"ם ז"ל בפ"ד הל"ח מיירי בתערובות לת בלח כמבואר שם. וא"כ בהך דדבר שיש לו מתירין א"ש בפשיטות כיון דנתבטל באופן דמותר לאוכלן מן התורה בפסת ול"ש ב"י בזה וממילא מותר מה"ת להשהותן ומותר לאחר הפסח והוה דבר שיש לו מתירין. ואף אם אפילו גזרו משום דבר שיש לו מתירין הלא זאת היתה בגזרתן דלא יאכלום בפסח משום דבר שיש לו מתירין ויוכלו להשהותן עד לאחר הפסח. שוב מצאתי בעה"י במג"א באו"ת (ריש סימן תמב) שכתב ג"כ קא דמותר לאכול מן התורה לא עבר על ב"י עיי"ש והנאני מאד תל"י. וא"כ נתיישב קושיית הלח"מ ז"ל. ואף דגם אחר הפסח אסור החמץ משום קנסא כבר ביאר הר"ן ז"ל בפרק כ"ש דלא גזרו להקל אלא להחמיר ול"ש לומר דמשום דהוה דבר שיש לו מתירין מש"ה יהיה אסור להשהות דעל איסור אכילה גזרו משום דיכול להשהות וממילא דעל השהיות בביתו לא גזרו וכנ"ל וגם אם היה דבר שיש לו מתירין מן התורה יש לפלפל עפ"ז. אך באמת לפע"ד לכ"ע ל"ש כלל לומר בחמץ דהוא דבר שיש לו מתירין מן התורה לא מבעיא באינו מינו וכמבואר בר"ן ז"ל בנדרים אלא דגם במינו ל"ש בזה דין דמין במינו וכמשמעות הר"ן ז"ל בפרק כ"ש דכתב בפשיטות בטעם הרמב"ם ז"ל דהוא מדרבנן משום דאפשר לאכול בהיתר לאתר הפסח הנ"ל עיי"ש דהרי מבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מ"א ובפ"א מחומ"צ דל"ש דבר שיש לו מתירין אלא במין במינו והא דאסור בחמץ בפסח באינו מינו ג"כ הוא משום חומרא דחמץ ואעפ"כ כתב הר"ן ז"ל בפרק כ"ש בטעם הרמב"ם ז"ל דאסור חמץ בפסח במשהו משום דבר שיש לו מתירין היינו דגזרו רבנן משום דאפשר בתקנתא לאכול לאחר הפסח והיינו כטעם רש"י ז"ל. אע"כ דל"ש בזה מדאורייתא גם להר"ן ז"ל. וכבר הארכנו בזה למעלה בטעם הרמב"ם ז"ל דמחלק בין מינו לשאינו מינו גם בטעם דל"ש בחמץ דבר שיש לו מתירין מן התורה או משום דיחזור לאיסורו או מטעמא אחרינא:
ובאמת לולא דברי מרז הכ"מ ז"ל בפ"ז מהל' מעילה הנ"ל היה נלפע"ד לכאורה דגם להר"ן ז"ל דשילמ"ת לעולם לא נאסר מן התורה אלא מדרבנן. אחרי שנדייק בדברי הר"ן ז"ל במסכת נדרים (דף נב) דמבאר בטעם החילוק בין מין במינו לא"מ בדין דבר שיש לו מתירין כתב וז"ל ולי נראין דברי הרב אלפסי ז"ל דכי תנן הכא דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטיל כו' וכך נראה לי בטעמו של דבר שיש לו מתירין דחזינא לרבנן ולר"י דאיפלגו במין במינו אי בטיל אי לא ואמרינן בפרק הקומץ רבה במנחות (דף כב) דשניהם מקרא אחד דרשו דכתיב ולקח כו' ומש"ה אמרינן דבדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא לדר"י דכיון דאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו כו'. ועוד דאפילו לא בעית למידק כולי האי זיל בחר טעמא שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בביטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו כו' עיי"ש הרי מכ"ז מלשונו ז"ל דדייק דנטו רבנן משום חומרא וכו' החמירו בביטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו הרי משמע בהדיא דגם במינו הוא רק מדרבנן דהחמירו בזה לפסוק כר"י דלא בטל כמבואר בהדיא בדקדוק לשונו ז"ל עייש"ה. גם במה שביאר בטעם הרמב"ם ז"ל דלא בטל במינו משום דבר שיש לו מתירין דאינו רק מדרבנן דמשמע כן כנ"ל. ולכן נלפע"ד לכאורה ברור לולא דברי מרן הכ"מ ז"ל בפ"ז ממעילה הנ"ל דגם לדעת הר"ן ז"ל הוא רק מדרבנן וי"ל דהוא ג"כ משום דיש תקנה לאוכלה בהיתר וכפירש"י ז"ל וכמבואר בר"ן ז"ל בפרק כ"ש הנ"ל. וי"ל כמו שכתבו האחרונים ז"ל די"ל דגם הר"ן ז"ל ס"ל טעם רש"י ז"ל בטעם דבר שיש לו מתירין אך כ"ז בספק אבל בתערובות ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור דכיון דנתבטל הרי אין כאן איסור ומש"ה ביאר טעמו ז"ל הנ"ל ולפי"ז י"ל ג"כ בתערובות דכיון דיש תקנה בהיתר גזרו רבנן ועשו זאת כמו מין במינו ממש אף בדמיון ההיתר אף דלא דמי לגמרי דעדיין הוא איסור אלא שיבא להיתר גזרו בזה משום חומרא לדר"י ואסרו זאת מטעם מין במינו וי"ל דגם בזה הוא מטעם דיש לה תקנה בהיתר אלא דהיכא דדמיא נמי קצת במינו והיינו שהוא בעצם מין במינו וגם שעתיד להיות ניתר ויהיה דמי בהיתר ע"ז גזרו. אבל באינו מינו אף שעתיד להיות היתר ויש תקנה בהיתר לא נראה להם לחכמים לגזור משום עד שתאכלנו באיסור כיון דליכא איסור דנתבטל אלא במינו י"ל דגזרו ע"ז איסור שלא יועיל ביטול משום מין במינו וגם מטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולכ"ע ל"ש דבר שיש לו מתירין מן התורה. אך כיון דמדברי מרן הכ"מ ז"ל לא משמע כך אני מבטל דברי מפני דבריו ז"ל ובלא"ה הארכנו בזה למעלה די"ל דטעם הר"ן ז"ל ל"ש בחמץ בפסח. ודברי הרמב"ם ז"ל דחשיב לחמץ דבר שיש לו מתירין יתפרש כטעם רש"י ז"ל ולפי"ז נסתר ראייתי ממה שהוכחתי דלהר"ן ז"ל דבר שיש לו מתירין הוא מדרבנן ממה שפירש בטעם הרמב"ם ז"ל בחמץ דדבר שיש לו מתירין הוא רק מדרבנן די"ל דחמץ שאני ול"ק מכאן על מרן הכ"מ ז"ל ויש להאריך בזה. שוב מצאתי בעה"י בספר צאן קדשים בסוף מסכת מעילה הנ"ל דהביא גירסא בתוס' שם דהא דאינו בטל הוא רק מדרבנן והא דקאמר דמועל היינו דמועל מעילה דרבנן יעוש"ה ולפי"ז יש לפרש שפיר דברי מרן הכ"מ ז"ל ג"כ דלא בטל משום דבר שיש לו מתירין והוא רק מדרבנן והא דמועל הוא ג"כ מדרבנן כנ"ל ודוק בזה:
ג
ומעתה נבא למה שהוכיח כת"ר דל"ש דבר שילמ"ת במחמץ. מה דהוכיח מפסחים (דף מג) מהא דעל עירובו ולא כלום ואי הוה דבר שיש לו מתירין אמאי אינו עובר עליו. לפי הנ"ל לאו ראיה היא כלל מלבד דאף אם נאמר דמה"ת לא בטיל בדבר שיש לי מתירין די"ל דכיון דזה בזה תליא אי לא, עבר אז הוה דבר שיש לו מתירין ושפיר י"ל דהוה דבר שיש לו מתירין כנ"ל. מלבד זה הרי הוכחנו דע"כ גם להר"ן ז"ל אינו אלא מדרבנן והם גזרו שלא לאכול משום דיש לו מתירין ולהשהות אצלו ליכא איסור גם בכזית חמץ שנתערב גם לשיטת הרמ"ה והכ"מ ז"ל משום דמד"ת מותר גם לאכול ליכא בל יראה וגם רבנן לא גזרו על להשהות אצלו וכנ"ל. גם מה שהוכיח דל"ש בחמץ דבר שיש לו מתירין מהא דילפינן בפסחים (דף כז ע"ב) לר"י דחמץ בשרפה מנותר וגם לדידן כמה פוסקים ילפי מנותר דחמץ בשרפה ולפי מה דקיי"ל דחמץ אחר הפסח מותר מן התורה קשה האיך ילפינן מנותר הא איכא למיפרך מה לנותר שאסור לעולם ואין לו היתר תאמר בחמץ דיש לו היתר אע"כ דכיון דחוזר לאיסורו לא מיקרי יש לה היתר ויליף זה דל"ש בזה דבר שיש לו מתירין משום דלא נקרא יש לי היתר והאריך בזה. ואני תמה עליו ע"ז דמה ענין זה לזה ומה תיקן בזה דאף דנימא דלא הוה דבר שיש לו מתירין משום דחוזר לאיסורו מ"מ שפיר יש להקשות מה לנותר דאין לה היתר לעולם כלל תאמר בחמץ שיש לו היתר קצת כל השנה עד פסח השני וגם בזה נחשב לקולא לחלק בין חמץ לנותר. ועיין במס' קדושין (דף ל"ח ע"א) דיליף בכלאים וערלה בק"ו מחדש דיש היתר לאיסורו ואין איסורו איסור עולם כו' יעוש"ה. והנה הא דחשב שם לקולא דיש היתר לאיסורו היינו רק משום דביום דמשלם איסורו יש היתר בתוך יומו ואף דלא יחזור שם לאיסורו לעולם מ"מ משמע שם דיליף משום הך קולא דיש היתר באותו יום האיסור ועיי"ש ברש"י ז"ל ובתוס' שם. ואף דמ"מ יש לחלק בין הך דהכא להך דחדש הנ"ל משום דבתוך זמן האיסור באותו יום הותר וקילא טפי. מ"מ מצד הסברא הוא מוכרח דיש להקשות לחלק בין נותר דאין לה כלל היתר בין חמץ דיש לה קצת היתר כל השנה עד הפסח הבא. וכן מצינו לאידך גיסא דאף דהוה דבר שיש לו מתירין מ"מ לא נקרא יש היתר לאיסורו להקשות שכן יש היתר וכו' כדאיתא במסכת פסחים (דף מד ע"ב) מתוס' ד"ה וה"ה לערלה בשתים כו' דכתבו דמה דיש לו היתר ע"י שאלה לא נקרא יש לו היתר לאיסורו משום דמעיקרא לא היה נאסר והרי מבואר בנדרים (דף נט) בהדיא דנדרים הוה דבר שיש לו מתירין. ואף דבאמת עי"ז יש לפלפל דכיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרו והוה כלא נאסר מעולם אם שייך משום זה ג"כ דבר שיש לו מתירין ומבואר בירושלמי בדין זה וקצת דברנו מזה למעלה. מ"מ הרי אנן קיי"ל דנדרים הוה דבר שיש לו מתירין כמבואר ביו"ד (סימן קב) והרי דלא תליא כלל הך דאיכא למפרך שכן יש היתר לאיסורו לדין דבר שיש לו מתירין. אך לענין קושייתו דהאיך יליף חמץ מנותר דהוה בשרפה והא שאני חמץ דיש היתר לאיסורו. לפע"ד די"ל בפשוט דאף די"ל דשפיר הוה דבר שיש לו מתירין ומותר ג"כ להשהות אצלו כנ"ל. היינו בתערובות במשהו וכנ"ל משא"כ בחמץ בעין או בתערובות היכא דליכא ששים י"ל כיון דעובר עליו בבל יראה ואסור לו להשהות אצלו לא נקרא יש לו היתר דמה היתר יש לו כיון דאסור להשהותו ולא מיחשב כלל לקולא דזה החמץ עומד לשרפה כמו נותר ואין לו שם היתר וי"ל דדמי לנותר ומש"ה דינו בשרפה ויש להאריך עוד בזה. ומטעם זה י"ל ג"כ דילפינן חמץ לענין טעם כעיקר מחדש בק"ו כמו דיליף בכה"כ וערלה דהיינו דחדש יש לו היתר ובחמץ הוה כאין לו היתר משום דאסור להשהותו אצלו. ועוד י"ל לענין טעם כעיקר דילפינן בק"ו באופן זה דאף דחמץ יש לו היתר מ"מ חוזר לאיסורו משא"כ חדש קיל יותר דלא יחזור עוד לאיסורו. ועיין בזה בשאגת אריה החדשות (סימן יג) ודוק. גם מה שפלפל כתר"ה בדין הגעלת כלים ובדין געולי מדין דיש להם היתר בעת מלחמה כאשר נאמר להם מפי הגבורה דיהיה עוד מלחמה והאריך בזה. מלבד דבגוף הדמיון לזה יש לחלק בפשיטות גם יש לומר ע"פ מה שחידש לן הצל"ח ז"ל דבדבר טלטול ל"ש בזה דבר שיש לו מתירין דיכול לטלטל היום וגם למחר וכן בענין תשמישי כלים ל"ש דבר שיש לו מתירין דיניחם עד מלחמה דהרי יוכל להשתמש בהם היום וגם מחר וגם מה יעשה בהם בעת שתעבור המלחמה ויש לפלפל עפ"י סברת הצל"ח הנ"ל בהא דכתב הש"ך ז"ל ביו"ד (סימן קב ס"ק ת) לענין כלי איסור דיש להשהותם ולעשותם אינו בני יומן דמותר מן התורה משום דפוגם והוי כדבר שיש לו מתירין מה"ת עיין שם וצ"ע בזה. אך סברת הצל"ח ז"ל ל"ש אלא לטעם רש"י ז"ל אבל לשיטת הר"ן ז"ל מטעם מב"מ י"ל דלא שייך סברת הצל"ח הנ"ל. אך בלא"ה י"ל דלא דמי כלל וגם לפע"ד י"ל פשוט דאף דמותר במלחמה הטרפות מ"מ לאו היתר הוא ול"ד לכל היתר דהרי גם אם באפשר בלא"ה אין כאן היתר ולא נקרא מין היתר ולא הוה כמו מין במינו ול"ש ג"כ טעם הר"ן ז"ל. שוב ראיתי בסוף קונטרס מכת"ר שהרגיש ג"כ בזה ואין להאריך בזה מאתר שגם אנכי ביארתי בזה למעלה בעה"י די"ל דבחוזר לאיסורו ל"ש סברת הר"ן ז"ל הנ"ל אך סברת רש"י ז"ל עדיין קיימת ודברי הרמ"א ז"ל (סימן קב הנ"ל) שכתב דלא הוה דבר שיש לו מתירין הארכתי בזה מטעם אחר לתרץ שיטת הרמ"א דהוא שיטת ר"פ המובא במרדכי כנ"ל:
ד
גם מה שפלפל בתוס' חולין (דף סט) דאיכא ג"כ איסור גיה"נ והקשה הא צריך להיות בטל בס' לא הבינותי כוונתו דלא מיירי שם מענין ביטול כלל אלא דמבעיא ליה אם באתי מכח ג' איסורים שוה להיכא דאתי מב' איסורים ולאו משום ביטול קאתי שם יעו"ש וד"ל, וגם מה שהקשה על הש"ך ז"ל דפסק ביו"ד (סימן יד) בחלב בהמה שהיתה יוצאת אבר דאי איכא ששים מותר והוכיח כ"ת מכ"מ בש"ס דל"מ ביטול רוב היכא שהוא דרך יניקה ועיין בנודע ביהודה תניינא חיו"ד (סימן נד שמיישב שם כה"ג קושיית המל"מ דתמה על מה דפלפלו האחרונים אם שייך ביטול בחלב והקשה מהך דרבינו משולם ז"ל דדבר המעורב בתחלת ברייתו ל"ש ביטול וע"ז תירץ בנוב"י ז"ל די"ל דרק ביטול רוב לא מהני דגזה"כ הוא אחרי רבים להטות כמו ב"ד הניכרין מה שא"כ בביטול בס' דשם הטעם הוא דבס' לא נרגש טעמו ובזה בכל מקום מהני שהרי מין בשאינו מינו דל"מ, רובא מדאורייתא משום טעם כעיקר ואפ"ה בטל בששים משום שהביטול אינו בתורת רוב רק שאין בו טעם איסור להכי בטל יעוש"ה. וא"כ גם קושיית כ"ת לא קשה כלל דכל ראיות כ"ת הוא מדיני רובא משא"כ בחלב הנ"ל דבס' בטיל שפיר וז"פ ודוק:
וראיתי בספר עונג יו"ט חיו"ד (סימן סב) שהשיג על הנוב"י ז"ל הנ"ל וכתב שם וז"ל אבל לענ"ד זה אינו דהא דמהני ששים הוא רק לבטל טעמו של איסור וזהו רק אחר שהועיל רובו של היתר לבטל עצם האיסור והוה האיסור כמאן דליתא משום שהתורה אמרה אחרי רבים להטות רק שאנו חוששין למה שאנו מרגישין טעם האיסור וטעם כעיקר לזה אנו צריכין לששים לבטל הטעם וכו'. אבל בדבר המעורב מתחלת ברייתו דל"מ ביטול ברובא דלא כתיב אחרי רבים להטות במה שמעורב מתחלת ברייתו לא מהני ששים דמה מהני מה שריבוי ההיתר של ששים גורם שלא יורגש הטעם כיון דמ"מ האיסור בעינו בכל מקום שהוא וכו' יעו"ש. ומסתייע שם מדברי הר"ן ז"ל שכתב בפ' גיה"נ בהא דקאמר הש"ס שם גבי זרוע בשלה זהו היתר הבא מכלל איסור אמו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמה"ת ברובא בעיל והקשה הר"ן ז"ל הא טעם כעיקר דאורייתא ותירץ שם דה"ק דמדאורייתא ברובא בטיל היכא דלא יהיב טעמא דכמה איסורים לא יהבי טעמא אפילו ביו"ד ועשרים הלכך כי בעינן ששים אע"ג דליכא טעמא חומרא הוא דמדאורייתא כל היכא דליכא טעמא ברובא בטיל עכ"ל הר"ן ז"ל הרי מבואר מדבריו ז"ל דגם במין בשאינו מינו בעינן ביטול ברוב לבטל ממש של איסור ע"כ. ולכאורה לפע"ד דבריו ז"ל צריך עיון דמה יתרץ לשיטת המהרא"י ז"ל דס"ל דגם יבש ביבש באינו מינו לא בטיל ברובא מן התורה והובאו דבריו בש"ע יו"ד (סימן קט) בב"ת ז"ל שם ובש"ך ז"ל וכן דעת המהרש"ל ז"ל להלכה והוכיחו כן מדברי התוס' פסחים (דף מד) ובמס' חולין (דף צט) עיי"ש. וא"כ הרי לשיטתם ז"ל גם גוף הממשות לא בטיל ברובא באינו מינו ומ"מ בס' בטיל ואף דהש"ך ז"ל (בסימן קט ס"ק י) שם השיג על שיטתם והסכים לדברי הרב ז"ל דיבש ביבש בא"מ בטל ברוב מה"ת אלא דאסור מדרבנן שמא יבשלם ויתן טעם והך דפסחים מוקי לה בלח בלח כמו שכתבו שם התוס'. ובאמת לפע"ד בלא"ה לכאורה צ"ע דאמאי לא נימא דמש"ה מקשה שם בגמרא מהך דשתי קופות דאמרינן שאני אומר דכיון דמשמע ליה דמיירי גם באינו מינו כמוש"כ שם התוס' וא"כ קשה האיך קתני סתמא דמותר דמשמע גם לאפות מהם ולבשל כסתמא דמלתא והרי אז יהיה אסור גם מה"ת משום טעם כעיקר אבל ביבש ביבש בעצם י"ל דגם באינו מינו מותר מה"ת ברוב אלא דחיישינן דלמא יבשל ואסור מדרבנן ויש לעיין בדבר זה. אך מ"מ מה דהשיגו על מהרא"י ז"ל הוא בגוף הדין ומ"מ לשיטת המהרא"י והמהרש"ל ז"ל ביבש ביבש אסור מן התורה ולא מהני רובא ומ"מ ס' מועיל ואמאי מועיל ס' כיון דגוף העצם לא נבטל אע"כ כסברת הנוב"י ז"ל דכיון דליכא שום טעם איסור בזה ונתבטל בס' ל"ש לאסור אף דל"ש בזה ביטול רוב. וגם דנסתייע שם מדברי הר"ן ז"ל וכתירוץ הר"ן ז"ל הובא ג"כ בתוס' שם (דף צח ע"ב) ד"ה ולחומרא. יש לדון בזה די"ל דהיכא דאיכא ביטול טעם ל"צ לביטול רוב והר"ן ז"ל נקיט כלשון הגמרא מדאורייתא ברובא בטיל ובגמרא שם ע"כ צריך למינקט זאת משום מין במינו שגם ע"ז קאי שם מש"ה נקיט לה הר"ן ז"ל לשון זה גם על מין בשא"מ ומשום דקושטא דמלתא הוא דאיכא רובא קתני זאת. ועוד י"ל דאף דבביטול טעם ל"צ לביטול רוב ומ"מ אם האיסור יותר מההיתר אף דאינו נו"ט י"ל דמ"מ אסור וצ"ע בזה. אך בלא"ה י"ל דלהר"ן ז"ל לשיטתו ל"ק דהר"ן ז"ל ס"ל בס"פ גיה"נ דיבש ביבש שלא במינו בטל ברוב מן התורה והובא בב"י שם ולדידיה ז"ל י"ל דס"ל דגם בביטול הטעם צריך ג"כ לביטול רובא מה"ת כדי לבטל הממשות כסברת העונג יו"ט ז"ל. אך לשיטת המהרא"י והמהרש"ל ז"ל מוכרח ע"כ כסברת הנוב"י ז"ל כנ"ל. שוב מצאתי בעה"י בפמ"ג (סימן קח) שם בש"ך ס"ק י' הנ"ל דלשיטת המהרא"י ז"ל קשה דכיון דאינו מינו לא בטיל ברוב מה"ת א"כ אמאי מהני ששים. ולכאורה לפי הנ"ל הוא מוכרת כסברת הנוב"י ז"ל הנ"ל וכנ"ל וא"ש בפשיטות. ועיי"ש בפמ"ג שהוכיח ג"כ מהרשב"א ז"ל בחידושיו שם דלר"י דמין במינו לא בטיל אינו בטיל גם באלף אף שאין בו טעם כלל דהרי דאינו מועיל ביטול הטעם כלל היכא דליכא דין ביטול ורובא גבה. ולפע"ד דבריו ז"ל לכאורה צ"ע דהא ברשב"א ז"ל שם בשיטה דזרוע בשלה בסוף ד"ה אמר רבא משמע דגם אם לקחו ממשות האיסור משם דלא נשאר אלא טעם האיסור בתערובות אינו בטיל אף באלף. אף דבודאי לא נרגש שום טעם איסור בתערובות וגם ממשות האיסור נטלו משם וליכא לא סתמו ולא ממשו ומ"מ אסור לר"י במין במינו וע"כ דה"ט כמו שביאר שם הרשב"א ז"ל משום דלר"י גזה"כ הוא במין במינו דלא ליבטל לעול ומשום דגמרינן מקרא דולקת מדם הפר וגו' עייש"ה. והרי אין זה ענין כלל להך סברא הנ"ל דהכא ליכא גזה"כ דלא יהיה בטל לעולם אלא דלית לנו לימוד דמהני ביטול ברובא דקרא דאחרי רבים להטות לא קאי על דבר המעורב מתחלת ברייתו או על שאינו מינו דדומיא דסנהדרין בעינן דניכרין היו מתחלה וגם מין במינו וא"כ אף דלא בטל ברוב מ"מ היכא דליכא שום טעם בודאי דבטל. וגם הסברא הכי הוא כיון דאין לנו לימוד דלא מועיל ביטול לעולם. ולכאורה אדרבה מהרשב"א ז"ל שם יש להוכיח כסברת הנוב"י ז"ל דכבר הבאתי למעלה דמהתוס' פסחים (דף מד ע"א) שם משמע דמין בשאינו מינו יבש ביבש לא בטיל מה"ת כשיטת המהרא"י והמהרש"ל ז"ל ומ"מ ס' מהני אך הש"ך ז"ל השיג ע"ז ומתרץ הך דתוס' ז"ל דכיון דבתוס' ז"ל אוקמי שם בקמח בקמח דאל"כ הרי מין שלא במינו ניכר ובקמח הוה בלח. וא"כ י"ל דביבש ביבש בטיל אך מדברי הרשב"א ז"ל מבואר שם להדיא דלא נ"ל לאוקמי בקמח בקמח וקשה לו דליכא למימר במין בשאינו מינו דהרי ניכר הוא בדבר יבש וא"כ קשה קושיית התוס' ולכן הביא שם תירוץ רבותינו הצרפתים ז"ל דהכי קא פריך דכיון דמין בשאי"מ בענין זה אסור מדאורייתא. אף במין במינו לא הו"ל למימר שאני אומר יעוש"ה שהאריך בזה. והרי בהדיא דאוקמי ביבש ביבש ומ"מ ס"ל דבאינו מינו גם בענין זה דיבש ביבש אסור מה"ת ולא מהני ביטול רובא והרי שם מסתייע לשיטת המהרא"י והמהרש"ל ז"ל דיבש ביבש באינו מינו אסור מה"ת. וכן יש להוכיח קצת מדבריו ז"ל שם בענין זה דמוכיח דטעם כעיקר לא נאסר מה"ת אלא א"כ יש טעמו וממשו אבל טעמו בלבד מה"ת גם באינו מינו לא הוה כעיקר ואם דנימא כסברת העונג יו"ט ז"ל הנ"ל דהממשות כבר בטיל ולא נשאר אלא הטעם דלא יוכל להתבטל ברוב א"כ הרי לא נאסר דלא אמרינן טעם כעיקר בטעמו בלבד אף שיש לחלק בזה מ"מ מדבריו ז"ל לכאורה משמע כנ"ל וכשיטת המהרא"י ומהרש"ל ז"ל ומ"מ בביטול הטעם מהני והרי זה כסברת הנוב"י ז"ל ועיין בחות דעת ביו"ד סי' ק"ט שם שמשוה דעת הפוסקים ומוכיח מכ"מ בש"ס דגם באינו מינו יבש ביבש לא בטיל מה"ת. אף דמחלק בין היכא דאוכל כל התערובות אזי אסור מה"ת ומשום דל"מ ביטול ברוב כמו במין במינו אך אם אינו אוכלם כולה אינו אסור מה"ת עייש"ה. והרי מכ"ז מוכרח כסברת הנוב"י ז"ל הנ' דאף דלא בטיל ברובא משום דקרא דאחרי רבים להטות לא קאי על דבר שמתחלת ברייתו מעורב. מ"מ ביטול הטעם מהני ומותר כמו בהך דמין בשאינו מינו דאף דלא מהני ביטול הממשות ברוב ככל הנ"ל ומ"מ בביטול ס' מועיל. ועדיין צ"ע בדברי הש"ך ז"ל דלא פסק בדין מין בשא"מ כן וכן מבואר בר"ן ז"ל כנ"ל. אך מ"מ סברת הנוב"י ז"ל לפע"ד נראה מוכרחין וברורין. וכן יש להוכיח מדברי מג"א באו"ח סי' חמ"ב פ"ק א' שכתב מין במינו אם נתבטל ברוב אינו עובר עליו דמותר מה"ת גם באכילה ומכש"כ דשרי להשהותו מה"ת. אבל במין בשאינו מינו אע"ג דכי ליכא כזית בכא"פ כו' אבל חייב לבערו. הרי דמשמע דמין באי"מ אסור לאכול גם מה"ת דאל"כ לא היה עובר עליו כמו במין במינו וזה כשיטת המהרא"י והמהרש"ל ז"ל כנ"ל וצ"ע בזה:
ה
ומה שהוכיח עוד מהא דפסחים (דף ט' ע"ב) בתוס' ד"ה היינו תשע חנויות שמתיר שם לאכול מטעם כל דפריש מרובא פריש וקשה הא בדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רוב וכמבואר במג"א באו"ת סי' תקי"ג ס"ק י"ג ומזה הוכיח כת"ר דלהתוס' ז"ל חמץ לא נקרא דבר שיש לו מתירין משום דחוזר לאיסורו. ואני תמה עליו דמ"מ קשה מהא דפסק בש"ע יו"ד סי' ט"ז סעיף י"ב. באו"ב דנכבשינהו דניידי ומותר ואמאי הא הוה דבר שיש לו מתירין וכמו שהעיר ג"כ כת"ה בזה ושם ל"ש תירוצו והנה בהך דט' צבורין של מצה הנ"ל כבר העיר הצל"ח ז"ל בזה במס' פסחים (דף ז') יעוש"ה והובא בחידושי הגרע"א ז"ל באו"ת סי' תקי"ג הנ"ל עיי"ש שהביא לחלק דדוקא לענין ביטול חמץ ב' ס"ל לכמה פוסקים דהוה דבר שיש לו מתירין כיון דע"י התערובות שרי להשהותו היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס ולאח"פ יהי' מותר בלא ביטול משא"כ הכא דאם לא נידון דמרובא פריש ויהיה החתיכה זו אצלנו בספק חמץ יהי' אסור להשהותו מספק בל יראה כו' וצריכין לדון בהיתר שהיא משום דמרובא פריש א"כ ממילא מותר גם באכילה כו' יעוש"ה. והנה כ"ז ניחא לדעת הפוסקים דס"ל דבליכא כזית בכא"פ שרי להשהותו אך כבר הבאתי למעלה דמרן הכס"מ ז"ל הסכים לשיטת הרמ"ה ז"ל. דגם בליכא כזית בכא"פ ג"כ עובר עליו וא"כ גם שם יקשה. וע"כ צ"ל כמו שכתבנו למעלה דכיון דנתבטל בס' מה"ת ומותר ג"כ לאכלו מה"ת שוב ל"ש כלל איסור להשהותו אלא דעל האכילה גזרו משום דיכול להשהותו לאתר פסח וא"כ גם כאן בהך דט' ציבורין הנ"ל כיון דמה"ת מותר לאכלו משום דכל דפריש מרובא פריש וממילא אינו עובר עליו ומותר להשהותו אלא דלאכלו אסור משום דהוה דבר שיש לו מתירין ואולי יש לחלק ביניהם עפי"ז דבביטול בס' כבר נתבטל והאיסור נהפך להיתר מגזיה"כ דאתרי רבים להטות וגם האיסור הוא נעשה היתר בודאי משא"כ בפריש מרובא דהא דמותר מה"ת הוא רק דמסתמא הוא מרובא ודוחק הוא. וגם דמהך דאו"ב עדיין יקשה כנ"ל וכבר הארכתי בזה למעלה בענין זה. ולפי"מ שנתבאר למעלה בעה"י יתישב שפיר דבאמת י"ל דל"ש דבר שיש לו מתירין באו"ב משום דתלי עיקר האיסור בזמן. וזמן זה לא יותר לעולם. וכ"ז לשיטת רש"י ז"ל בדבר שיש לו מתירין אך באו"ב ל"ש גם טעם הר"ן ז"ל דשם לא מיירי בתערובות רק דפריש מרובא וכן י"ל דס"ל לתוס' בהך דחמץ וכנ"ל. ובהך דמג"א הנ"ל י"ל דלכ"ע שייך דבר שיש לו מתירין לשיטת רש"י ז"ל משום דשם מיירי בדבר שלא היתה לו שעת הכושר ובזה שייך דבר שיש לו מתירין גם במידי דתלי בזמן ועיין ביו"ד סי' ט"ז ובאחרונים שם ובגליון רש"א ז"ל שם ובצל"ח ובנוב"י תניינא תיו"ד סי' ח' ויש להאריך בזה. אך כיון שכבר הארכנו למעלה בסי' הקודם בהך סברא דחוזר לאיסורו וגם דלשיטת רש"י ז"ל בטעם דשילמ"ת משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולהנ"ל גם לשיטת הר"ן ז"ל כן לטעם זה לכאורה ליכא שום סברא לחלק בין חוזר לאיסורו או לא כיון דס"ס יכול לאכלו בהיתר בזמן המותר. אך מטעם אחר כתבנו לשיטת הפוסקים דלא ס"ל בחמץ דבר שיש לו מתירין משום דחוזר לאיסורו כמבואר למעלה לכן לא הארכתי עוד בענין זה ובכ"ז עדיין צ"ע ולא כתבתי רק מה שנלפע"ד בהשקף ראשון ע"ד הפלפול והנני ידידו ואוהבו ש"ב הדו"ש ומברכו ברוב הצלתה כחפצו וחפץ ש"ב:
אייזיק יעקב וועללער בהרב הגאון מ' אליעזר שלמה: