אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני יו"ד › סימן לב

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני יו"ד · סימן לב

סימן לא

בדין דשילמ"ת בכמה פרטים בעה"י

שאלה כזית חדש והוא ג"כ חמץ שנתערב בדבר אחר בתחלת ליל פסח והדבר אחר הוא של פסח וישן ג"כ. ואם נתערב משש שעות ולמעלה איך הדין בזה אם שייך בזה דשילמ"ת דלא בטיל דלפי המבואר ברמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מ"א דהוה חמץ דשילמ"ת ולדידיה ז"ל אף אם נתערב משש שעות ולמעלה לא מהני ביטול כמבואר בהל' חומ"צ בפ"א ובפ"ד עיי"ש. וגם בנתערב בליל פסח לפי המבואר בש"ע (סי' תמז) אין הטעם משום דשילמ"ת אלא משום חומרא דחמץ ואם יש עוד קצת צד היתר סמכינן בזה להקל כדעת השאילתות כמבואר (בסי' תמז) ומג"א (סי' תסז ס"ק לג) עיי"ש. ולהרמב"ם ז"ל הוה דשילמ"ת ומקום הספק הוא דידוע שני טעמים בדשילמ"ת טעם רש"י ז"ל והר"ן ז"ל. והנה כאן דהוה חדש וחמץ לטעם רש"י ז"ל דהטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שייך כאן לומר דשילמ"ת דהרי גם בפסח יותר איסור חדש ושייך שפיר לומר עד שתאכלנו בשני איסורים תאכלנו באיסור אחד. ובפרט דאחר הפסח יותר הכל. אך לטעם הר"ן ז"ל ל"ש כאן דשילמ"ת דטעמו ז"ל כיון דיש לו היתר הוה מין במינו הרי בכאן אף דיותר איסור חדש מ"מ יהיה אסור מחמת חמץ ול"ש לומר דהוה מין במינו כיון דהדבר בעצמו אסור הוא מצד החמץ ואף דלאחר הפסח יותר ג"כ איסור חמץ מ"מ הרי איסור זה יחזור לאיסורו לשנה הבאה ול"ש משום זה דשילמ"ת כמבואר ברמ"א ביו"ד (סי' קב) עיי"ש. אך כ"ז לטעם הר"ן ז"ל אבל לטעם רש"י ז"ל כתבו האחרונים ז"ל דל"ש סברא זו דיחזור לאיסורו כיון דאפשר בהיתר מי יכוף אותו להשהותו עד שנה הבאה יאכלנו תיכף אחר פסח והרי יש לו תקנה ויש לדון ע"ז ואף אם נימא דגם לטעם רש"י ז"ל שייך סברא דיחזור לאיסורו ול"ש דשילמ"ת אצל חמץ מ"מ שייך לומר דשילמ"ת משום דהאיסור חדש לא יחזור לאיסורו וא"כ תיכף בפסח לאחר זמן הקרבת העומר ניתר איסור חדש ושייך לומר עד שתאכלנו בב' איסורים תאכלנו באיסור אחד וכבר נתבאר בש"א החדש ג"כ בדין זה וארשום מה שעלה בדעתי העניה לכאורה ולא להחליט ת"ו אך העולה בדעתי לכאורה בהשקף ראשון ע"ד הפלפול כתבתי וה' ברחמיו יצילני משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות:

א

תשובה גרסינן במס' פסחים (דף כט ע"ב) אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו כו' רב לטעמיה דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורים שבתורה במינו במשהו כו' ושמואל אמר כו' שמואל לטעמיה כו' שלא במינן אטו מינן לא גזור כו' ור"י אמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם כו'. והקשה הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על ר"י דפוסק לאח"ז כר"ש ואפי"ה סובר דחמץ תוך זמנו בני"ט ואמאי הא הוה דשילמ"ת. ותירץ הרמב"ן ז"ל דגוף הדין דדשילמ"ת הוא פלוגתא ור"ש סובר כן ורבנן פליגי על ר"ש וכבר הקשו כולם על הרמב"ן ז"ל דכל הש"ס מלא מזה בדין דבר שיש לו מתירין והאיך יחלוק על זה ר"י ומה גם דבביצה מתרץ ר"א לעולם ספק יו"ט ספק חול והוי דבר שיש לו מתירין כו' ותירץ זה ע"כ גם לר"י דאוקים שם משום משקין שזבו וקשה שם ג"כ על ר"י כמבואר שם בגמרא וא"כ ע"כ ר"א קאי אליבי' ג"כ בתירוץ דדשילמ"ת עיי"ש בגמרא. ועיין בזה בשמהמ"ל ובטעם המלך ובצל"ח בזה. וראיתי בצל"ח לביצה בסוגיא שם שהביא לפלפל מהגאון מהר"ש ז"ל בנו של הצל"ח ז"ל שהאריך ליישב קושיית הרמב"ן ז"ל וכן ראיתי בטעם המלך שניהם ז"ל בסגנון אחד נתנבאו לפרש דדין דאיתא ביו"ד (סי' קב) ברמ"א ז"ל שם בדשילמ"ת החוזר לאיסורו לשנה הבאה הנ"ל תליא בשיטת רש"י והר"ן ז"ל בטעם דשילמ"ת דלרש"י ז"ל דהטעם משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר גם אם חוזר לאיסורו הוה דבר שיש לו מתירין דסו"ס מי יכוף אותו להמתין עד שיחזור לאיסורו. ולהר"ן ז"ל דהטעם משום מין במינו כמבואר במס' נדרים (דף נב) שם אם יחזור לאיסורו לא הוה מין במינו ובזה מחלוקת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל דלהרמב"ם ז"ל הוה דשילמ"ת דס"ל כטעם רש"י ז"ל ולהרמב"ן ז"ל ס"ל כהר"ן ז"ל מש"ה ס"ל ז"ל דלא שייך דבר שיש לו מתירין עייש"ה:

ולפע"ד קשה לי על דבריהם ז"ל דהנה במרדכי במסכת פסחים בפרק כל שעה שם הובאה דעה זו דכיון דחוזר לאיסורו לא הוה דשילמ"ת וזהו מקורו דדין המבואר ברמ"א ז"ל ביו"ד (סי' קב) בזה כמו שמצוין שם ובמרדכי דריש מסכת ביצה איתא ג"כ עיין בגמרא בפ' כ"ש דלא איקרי דשילמ""ת דבר החוזר לאיסורו לשנה הבאה כו' ובהגהת המרדכי למטה הביא עי"ז פי' כגון חדש כו' מקשה דאמרינן בפ' העומר (ס"ח) רי"פ ור"ה אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קא סברי חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן והשתא הלא הוה דשילמ"ת כו' וי"ל דהתם כו' והר' פרץ כתב דלא מקרי דשילמ"ת בשום דוכתא דבר שיחזור לאיסורו משנה לשנה כגון חדש וכו' וכן כתבתי בפ' כ"ש בשם הר"ר חיים כהן עי"כ יעוש"ה והנה שם לא מיירי בתערובות רק בספק וע"כ ל"ש שם טעם הר"ן ז"ל בדין דשילמ""ת דטעם הר"ן ז"ל ל"ש אלא בתערובות ושם מיירי בספק א"כ ל"ש דבר שיש להם מתירין אלא כטעם רש"י ז"ל ומשום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ומ"מ כתב שם ע"ז דמש"ה ל"ש דשילמ"ת בזה משום דחוזר לאיסורו כמבואר שם הרי בהדיא דסברא זו הוא לטעם רש"י ז"ל א"כ דברי הגאונים ז"ל צע"ג גם מה שכתב בס' טעם המלך דבהך דביצה (דף לח) במים ומלח שם מיקרי חוזר לאיסורו לשבת הבאה היינו אם אינו מכינה צ"ע דהרי לא גרע מנדר דמיקרי דבר שיש לו מתירין כשישאל על נדרו וגם כאן יכול להכין על השבת ואף דבנדר איכא מצוה י"ל דגם בזה איכא מצוה וצ"ע בזה. והנה בגוף סברא הנ"ל לכאורה צריכה ביאור באמת לפירש"י ז"ל כיון דהטעם הוא עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר א"כ מאי נפקא מינה אם חוזר לאיסורו או לא וכי מי יכוף אותו להמתין עד זמן איסורו הלא יוכל לאכלו בזמן ההיתר טרם יגיע שעת איסורו ושפיר שייך סברת רש"י ז"ל בטעמו דהוי דשילמ"ת וכמוש"כ הגאונים ז"ל הנ"ל שם. ועוד קשה בטעם המובא במרדכי שם דמשו"ה לא הוי דשילמ"ת משום שיחזור לאיסורו הלא שם מיירי בחדש וחדש כיון שנותר אחר זמן העומר שוב לא יחזור לאיסורו לעולם. ומצאתי בעה"י שהפר"ת ביו"ד העיר בזה ובצל"ח ביצה (דף ד ע"א) ד"ה ר"א אמר עש"ה:

ב

ולפע"ד נראה לכאורה בטעמא דהך מלתא דהנה בשער המלך בהל' חומ"צ הביא בשם ר"י שכתב וז"ל אע"ג דכל איסורים בס' הכא שאני משום דחמיר וכו'. ועוד דדשילמ"ת הוא דלאחר הפסח מותר מדאורייתא ומדרבנן על ידי תערובות מיהו וכל דשילמ"ת וכו' כדאסיק ר"א בשילהי ביצה ור"י דקאמר בס' פליג אר"א וליתא עכ"ד ז"ל. והקשה עליו בשעה"מ שהרי הא דדשילמ"ת איתא בברייתא דפ' הנודר מן הירק ר"מ אומר כ"ד שילמ"ת לא נתנו חכמים בהם שיעור וחכמים לא פליגי עליו וכו' וכדאיתא בירושלמי כו' ור"י גופא א"ל דהלכה כסתם משנה וכיון שכן האיך יחלוק ר"י על סתם משנה וברייתא דלא אשכחן מאן דפליג בהא וצ"ע (ועיין בביאור הגר"א ז"ל יו"ד (סי' קב) שהביא מקור לזה מאן דפליג ע"ז יעוש"ה) והביא שם השעה"מ לישב את רבינו יונה ז"ל ע"פ דברי הרב ראש יוסף ז"ל דטעמי' דר"י דלא אמרינן דשילמ"ת אלא כשהאיסור מחמת עצמו כגון חלב ודם וכיוצא שהוא עצמו אסור אמרינן דשילמ"ס אבל כשהדבר המעורב הוא דבר מותר אלא שמחמת הזמן הוא אסור בהא לא אמרינן דשילמ"ת דהוא עצמו מותר הוא וביום שנאסר בו אין לו היתר לעולם וביצה שנולדה ביו"ט אע"ג וכו' שאני שלא היה לה שעת הכושר מעולם אחר שנולדה הו"ל כאיסור מעיקרא יעוש"ה. ואפשר שלזה כוון ר"י. וז"ש כדשילמ"ת אפילו באלף לא בטיל אע"פ שאיסורו מחמת הזמן כדאסיק ר"א בשילהי ביצה דהתם נמי גבי מים ומלח הוה ממש כהא דחמץ דהמים ומלח עצמם דבר מותר הוא אלא שהזמן גורם לאיסור יותר מאלפים אמה וכו' והי' להם שעת הכושר וכו'. ור"י פליג אר"א כלומר דוקא בההיא דר"א וכו' עייש"ה ועיין בטעם המלך שם. והדבר נכון בסברא דהנה אם היה לו שעת הכושר הלא כבר נקרא שם היתר על הדבר כגון חמץ בפסח וכדומה הדבר בעצמו הוא מותר ומה שאנו דנים ע"כ על היום ובזה ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור דהיינו באיסור היום תאכלנו בהיתר. דהיום לא ניתר לעולם ומה שהותר אחר הפסח דבר אחר הוא ויומא דקגרים משא"כ אם לא היה לה שעת הכושר כגון ביצה שנולדה ביו"ט הרי תיכף כשנולדה נולדה באיסור ולא היה רגע שיקרא שם היתר עליה וא"כ הוה כמו ביצה אסורה בזה אמרינן עד שתאכלנו הביצה באיסור תאכלנו בהיתר ודוק בסברא זו כי לכאורה נכון הוא. א"כ מעתה א"ש דברי המרדכי הנ"ל המובא ברמ"א הנ"ל די"ל דזה כוונתו שם שכתב והר"פ תירץ דלא מיקרי דשילמ"ת בשום דוכתא דבר שיחזור לאיסורו דכיון דהוא דבר דיחזור לאיסורו א"כ הרי לא תליא בהדבר בעצמו אלא בעת וזמן א"כ ל"ש בזה דשילמ"ת דהזמן לא יותר לעולם א"כ א"ש שם בחדש אף דהחדש כיון שניתר שוב לא יחזור לאיסורו אלא דהכי פירושו דגם איסור חדש יחזור לאיסורו לשנה הבאה כשיהיה עוד חדש ומה שיותר החדש הזה לאחר הקרבת העומר היינו שיהיה ישן ודבר אחר הוא ולא מה שהוא אסור עתה יהיה לו מתירין אח"ז דיומא הוא דקגרים כמו חמץ בפסח ואדרבה לפיע"ד ברור להיפך דלהר"ן ז"ל דהטעם הוא משום מין במינו נגעו בה א"כ בחדש אף שאיסורו יחזור לשנה הבאה מ"מ זה החדש יהיה לעולם מותר ושוב זה החדש לא יחזור לאיסורו וא"כ שפיר הוה מין במינו להר"ן ז"ל ואם היה נתערב חדש בס' להר"ן ז"ל הוה דשילמ"ת וע"כ סברת המרדכי לא קאי להר"ן ז"ל וז"ב לכאורה. אלא כיון דשם מיירי בספק דאכלי חדש בשיתסר נגהי שבסר והוי ספק ולא תערובות א"כ טעם הר"ן ז"ל לא שייך בזה אלא טעם רש"י ז"ל מש"ה שפיר תירצו דל"ש בזה דשילמ"ת דמה שאסור לא הותר. ואף דלכאורה קשה דהלא בביצה שנולדה ביו"ט הבאתי למעלה דמש"ה הוה דשילמ"ת משום דלא היה לה שעת הכושר א"כ ג"כ חדש הלא לא היה לה שעת הכושר א"כ נימא דשייך בזה דשילמ"ת. ודוחק לומר דהי' לה שעת הכושר קודם הזריעה דהי' החטה הנזרעת מותרת דזה אינו דדבר אחר הוא החדש. אך מ"מ י"ל דאפשר דר"פ ור"ה ס"ל דאף אם לא הי' לה שעת הכושר ל"ש דשילמ"ת בספק כיון דטעם הר"ן ז"ל ל"ש אלא טעם רש"י ז"ל ובזה ס"ל כיון דמה שאסור לא הותר ל"ש דשילמ"ת ולא ס"ל לחלק בין הי' לו שעת הכושר ללא היה לו שעת הכושר. ואולי י"ל דר"פ לשיטתו אזיל דשם בביצה בספק לא רצה לאוקמי כר"א משום דשילמ"ת רק משום דבר שבמנין דאוקי שם כתנא דליטרא קציעות עייש"ה. ואפשר דג"כ ר"ה הכי ס"ל. אבל להר"ן ז"ל הוה מין במינו דלדידיה ז"ל לאו דוקא למה שנאסר צריכה להיות היתר כנ"ל וזה שפסק הב"י בש"ע יו"ד (סי' סט סעיף יד). והוא מתרוה"ד (סי' קע) דבשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות דבטיל ברוב וכתב שם הטעם אף דראוי לצלי מ"מ לא מקרי דשילמ"ת כיון דלצלי לא נאסר מעולם. ולכאורה זה רק לטעם רש"י ז"ל, משא"כ לטעם הר"ן ז"ל אפשר דמקרי מין במינו ומ"מ ל"ק על המחבר ב"י ז"ל הנ"ל אמאי פסק דלא הוה דשילמ"ת ואמאי לא חש לה לדעת הר"ן ז"ל י"ל דפסק כתוס' ז"ל במס' מנחות (דף כב ע"ב) ד"ה מכאן שכתבו דאף לר"י דס"ל מין במינו לא בטיל מ"מ בדבר יבש בטל שפיר א"כ ל"ש דשילמ"ת בדבר יבש אף אם נימא דהר"ן ז"ל ס"ל דגם דבר יבש לא בטיל דאל"כ לשיטתו האך שייך דשילמ"ת בביצה שנולדה ביו"ט דהוה דבר יבש וכמו שביאר מרן הנוב"י בתנינא חלק יו"ד (סי' צג) עיי"ש. ובלאו הך דביצה הנ"ל שהוכיח לה הנוב"י הנ"ל יש לכאורה להביא ראיה דהתוס' ז"ל לא ס"ל כטעם הר"ן ז"ל מהך דנדרים דמקשה בגמרא שם (דף נט ע"א) והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלי ברוב. סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות כו' אמרי בתרומה ביד כהן כו'. ולכאורה קשה לטעם הר"ן ז"ל דדשילמ"ת משום מין במינו נגעו בה א"כ לפי' התוס' דיבש ביבש ל"ש מין במינו א"כ מאי מקשה מהך דתרומה דלמא שם מיירי ביבש ביבש ועוד דמשמעות המתניתין סאה תרומה לשון זה ע"כ נופל על דבר יבש ביבש וא"כ י"ל דל"ש בזה דשילמ"ת משא"כ בנתרבה בגידוליו דנעשה הכל מאחד דהוה כמו לח בלח בזה שפיר שייך דשילמ"ת אלא ע"כ כהוכחת הנוב"י ז"ל דהתוס' ז"ל לא ס"ל כשיטת הר"ן ז"ל בדשלמ"ת. גם בהא דביצה (דף י ע"ב) בזימן שנים ומצא שלשה כו' דאסורין משום דאיכא חד שאינו מוכן מעורב בהו ול"ל דיהיה בטל חד בתרי דהוה דבר שיש לו מתירין כ"כ הר"ן ז"ל. ועיי"ש בתוס' דכתבו עוד תירוץ לזה אך להר"ן ז"ל הרי דהוה דשילמ"ת וא"כ לטעמו ז"ל משום מין במינו ל"ש ביבש ביבש לפי הנ"ל אך לפי"מ שכתבתי לקמן דגם ר"ן ז"ל מודה לרש"י ז"ל בטעמו דדשילמ"ת אתי שפיר בפשיטות. אך הב"י י"ל דפסק בזה כתוס' ז"ל ול"ש לב' הטעמים דשילמ"ת. וכ"ז כשילמ"ת ואינו חוזר לאיסורו לעולם אך דתלי בזמן או דלא הותר למה שהיה אסור. בזה הוכחנו דלהר"ן ז"ל שייך דבר שיש לו מתירין ולרש"י ז"ל ל"ש דבר שיש לו מתירין לפי פי' המרדכי הנ"ל:

ג

ומעתה נחקור האיך הדין לסברת הר"ן ז"ל הנ"ל בחמץ דהחמץ בעצמו חוזר לאיסורו לשנה הבאה דלפי הנ"ל לרש"י ז"ל ל"ש כאן דשילמ"ת להמרדכי והיינו משום שזמן הפסח גורם ולא הדבר בעצמו כמו חדש אך להר"ן ז"ל יש לחקור האיך הדין בזה. והנה בצל"ח ז"ל הנ"ל ובטעם המלך הנ"ל כתבו דלהר"ן ז"ל ל"ש דשילמ"ת כיון שחוזר לאיסורו אך כתבו לשיטתם ז"ל דלרש"י ז"ל שייך דשילמ"ת בזה דלא כדין המרדכי הנ"ל. אך כבר הוכחנו בעה"י דאדרבה לרש"י ז"ל קאי דין המרדכי הנ"ל דכיון דהטעם הוא משום עד שתאכלנו כו' צריך להיות נעשה האיסור בעצמו היתר וכמו שהוכחתי מהך דר"פ ור"ה במס' מנחות הנ"ל דמיירי בחדש בספק וכנ"ל. ואף דבנדרים (דף נח ע"א) דאיתא כל דשילמ"ת כגון טבל ומ"ש והקדש וחדש כו'. ופירש רש"י ז"ל כגון טבל שיש לו מתירין כו' וחדש עומר מתירו להכי אפילו באלף לא בטיל דהא אפשר להו בתקנתא. הרי דרש"י ז"ל מפרש ג"כ בחדש הטעם משום עד שתאכלנו באיסור וכו' דאפשר בתקנתא אף דחדש תליא בזמן. וגם בעירובין (דף לט ע"ב) ברש"י ז"ל כתב דנלמד מהך דפסקינן דדבר הניצד ביו"ט ראשון מותר ביום ב' ע"כ יום אחד חול הוא דאל"כ היה צ"ל אסור משום ספק אף דהוה דרבנן דהא הוה דשילמ"ת. הרי דשייך דשילמ"ת אף בניצוד ביו"ט דהיה לו שעם הכושר ושם ל"ש דבר שילמ"ת מטעם הר"ן ז"ל אלא מטעם רש"י ז"ל עייש"ה. מ"מ י"ל דרש"י ז"ל לא ס"ל כתירוץ הר"פ ז"ל במרדכי הנ"ל אבל דין המרדכי ע"כ קאי לפי טעם רש"י ז"ל וכמו שהוכחנו כנ"ל. וא"כ י"ל דלפי"ז גם בחמץ ל"ש דשילמ"ת מטעם רש"י ז"ל לפי דעת המרדכי משום דתליא בזמן כנ"ל ושם בנדרים דקרי לחדש דשילמ"ת היינו משום דמיירי בתערובות ושייך טעם הר"ן ז"ל. אך להר"ן ז"ל לפיע"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר דאדרבה לדידיה ז"ל שפיר שייך בזה דשילמ"ת. ומה שכתבו הגאונים הנ"ל דל"ש דבר שילמ"ת להר"ן ז"ל דלא נקרא מין במינו דיחזור לאיסורו לפע"ד לא הבינותי מזה הכרח דהלא גם בשלא יחזור לאיסורו הרי לא דמי לגמרי להמבטל דהנתבטל הוא עתה איסור והמבטל הוא עכשיו ג"כ היתר אלא דמ"מ כיון שיבא עת היתר לזה ג"כ אמרינן דהוה כמו מין במינו ונטו רבנן משום חומרא לדר"י דלא בטיל כמבואר בר"ן ז"ל בנדרים (דף נב) הנ"ל עייש"ה. ומנ"ל דהיכא דאח"ז עוד יחזור לאיסורו לא אמרינן בזה דשילמ"ת להר"ן ז"ל כיון דסו"ס אינם חלוקים בהיתר לגמרי כמו שכתב הר"ן ז"ל:

אלא דמ"מ לפע"ד היה נראה להוכיח קצת דלהר"ן ז"ל ג"כ בחמץ בפסח ל"ש טעמו דמחמת מין במינו וע"כ צ"ל כמו שכתבו הגאונים ז"ל הנ"ל דכיון דיחזור לאיסורו לשנה הבאה לא מיקרי כלל מין במינו כנ"ל. דהנה בפ' כל שעה בר"ן ז"ל שם כתב בד"ה אמר רבא הלכתא כו' ומדלא יהיב רבא שיעורא למלתא ש"מ כו' ורבא גזר שלא במינו אטו מינו כו'. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מ"א שאיסורו של חמץ כו' משום דבר שילמ"ת וכן דעת הרמב"ן ז"ל ואני חוכך בטעם זה דאם איתא כו'. ועוד דמאי דאמר דשילמ"ת אפילו באלף לא בטיל משמע ודאי מדרבנן היא וכיון דמדרבנן היא היכא מחמרינן טפי למיגזר שלא במינו אטו מינו בשלמא לרב כיון דס"ל דמין במינו מדאורייתא לא בטיל שייך למיגזר שלא במינו אטו מינו אלא לרבא אמאי ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדשילמ"ת מדרבנן לא החמירו כו' אבל ודאי משמע דחומרא מדרבנן הוא שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון כו' עיי"ש. ולכאורה קשה לי ע"ז דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' מעילה ה"ו כתב דהיכא דמסר סלע של הקדש לחנוני כו' ואם הקדיש סלע בתוך הכיס כו' דבהוציא סלע האחרונה מעל והקשה שם הכ"מ דאמאי מעל נימא דבטיל ברוב ותירץ שם תירוץ א' דהוה דשילמ"ת ולא בטיל והרי מוכח מזה דלהרמב"ם ז"ל דשילמ"ת מה"ת הוא דאל"כ אמאי מעל ועיי"ש במל"מ וע"כ משום טעם הר"ן ז"ל דהוה מין במינו דבזה מודים חכמים לר"י דילפינן מולקח דם הפר ודם השעיר כמבואר בר"ן ז"ל שם דלטעם רש"י ז"ל ע"כ הוא רק מדרבנן. ודוחק לומר דבזה מחולק הכ"מ והר"ן ז"ל בהרמב"ם ז"ל דלהכ"מ ז"ל ס"ל להרמב"ם ז"ל דהוא מה"ת ומשום דשילמ"ת לא בטיל ולהר"ן ז"ל טעם הרמב"ם ז"ל הוא כתירוץ השני דמשו"ה מעל כמבואר שם בכ"מ בהל' מעילה ובאמת דשילמ"ת הוא רק דרבנן דבאיזה סברא יחלוקו. ועוד דהרי בכ"מ פ"א מהל' חמץ ומצה הלכה ה' הובא שם קושיית הר"ן ז"ל על הרמב"ם ז"ל ולא דחה שם קושייתו די"ל דל"ק דלפי שיטתו דשילמ"ת הוה דאורייתא ומש"ה גזרינן שלא במינו אטו מינו. אע"כ צ"ל דבחמץ בפסח ל"ש סברת הר"ן ז"ל הנ"ל בדשילמ"ת דמשום מין במינו נגעו בה. משום דיחזור לאיסורו בפסח הבא וכמו שכתבו האחרונים ז"ל דמש"ה לא נקרא מין במינו וע"כ משום דכיון דיחזור לאיסורו אין לו שם היתר וכנ"ל. ואף דהכ"מ לדידיה ז"ל צ"ל דלא ס"ל כן דהלא בלא"ה לפי"מ שהוכחתי למעלה דהמחבר הב"י ס"ל דביבש ביבש גם לר"י בטיל מין במינו א"כ ל"ש דשילמ"ת מטעם הר"ן ז"ל שם בהל' מעילה דהוה יבש ביבש ול"ש דמשום מין במינו לא בטיל אלא ע"כ מטעם רש"י ז"ל א"כ לא הוה אלא מדרבנן מ"מ הלא קושיית הר"ן ז"ל הוא על הרמב"ם ז"ל סובב והולך והיה יכול לדחות כנ"ל. ומה"ט אין לדחות דמש"ה מקשה הר"ן ז"ל קושייתו על הרמב"ם ז"ל דס"ל דבהרמב"ם ז"ל סתמא נקיט תערובות אף יבש ביבש דבזה ל"ש מין במינו ול"ש דשילמ"ת מן התורה כנ"ל. דהרי הכ"מ פי' ברמב"ם ז"ל בהל' מעילה שם דהוה דשילמ"ת מן התורה אף דהוה יבש ביבש והיה לו לדחות דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אע"כ כנ"ל. ועוד יש להביא ראיה לפע"ד מלשון הר"ן ז"ל הנ"ל דסיים שם וז"ל אבל ודאי משמע דחומרא מדרבנן הוא שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר. והרי מוכח בהדיא מלשונו ז"ל דכונתו לטעם רש"י ז"ל משום דאפשר בתקנתא בלא ביטול ומש"ה כתב דחומרא מדרבנן הוא שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר דאם כונתו לסברתו ז"ל משום מין במינו ל"ש לומר שלא לבטלו מעכשיו כו' דהרי לא מהני הביטול ע"פ דין אע"כ דכונתו ז"ל לטעם רש"י ז"ל וכנ"ל וא"כ קשה אמאי לא הזכיר כלל סברתו ז"ל הנ"ל משום מין במינו אע"כ דבחמץ ל"ש דבר שיש לו מתירין משום מין במינו והיינו משום דיחזור לאיסורו וע"כ צ"ל כטעם רש"י ז"ל בחמץ כנ"ל משא"כ בהך דהל' מעילה הנ"ל שפיר שייך דשילמ"ת גם מטעם הר"ן ז"ל. וא"כ הרי מוכת מזה דגם הר"ן ז"ל מודה לסברת רש"י ז"ל ומיושב בזה קושיית הפני יהושע שהקשה דלטעם הר"ן ז"ל קשה האיך מוקמינן במס' ביצה שם דספק אסור משום דשילמ"ת דהרי בספק ל"ש טעם הר"ן ז"ל ולפי הנ"ל לכאורה לק"מ דע"כ צ"ל דגם הר"ן ז"ל מודה לסברת רש"י ז"ל ושפיר מיקרי ג"כ בספק דשילמ"ת כנ"ל. ובזה יתישב ג"כ קושיות המובא בס' נוב"י מהדו"ח חיו"ר (סי' נג) דלפי מה שכתבו התוס' במס' מנחות (דף כב) דר"י מודה דיבש ביבש אף במין במינו בטיל וכן כתבו בהדיא במסכת יבמות (דף פב ע"א) ד"ה ר"י לטעמי' כו' דביבש בטיל עייש"ה. א"כ ל"ש טעם הר"ן ז"ל דאסור דשילמ"ת משום מין במינו ביבש ביבש א"כ האיך שייך בביצה דשילמ"ת. וכבר הבאתי דברי הנוב"י ז"ל למעלה. גם מה שהוכחתי לפע"ד למעלה דע"כ הר"ן ז"ל חולק על התוס' ז"ל דס"ל דיבש ביבש בטל כנ"ל דאל"כ האיך מקשה בנדרים (דף נט) והרי תרומה דאי בעי מתשל עלה ובטלי ברוב דחנן סאה תרומה כו' ומאי קושיא דשם ביבש ל"ש דשילמ"ת וכנ"ל וגם מהך דביצה בזימן ב' ומצא ג' וכנ"ל אך לפי הנ"ל לק"מ ולכאורה די"ל דגם הר"ן ז"ל מודה להך דרש"י ז"ל וא"כ שפיר י"ל דגם הר"ן ז"ל מודה לסברת התוס' ז"ל דביבש ביבש בטל אלא דהטעם בהנ"ל הוא משום טעם רש"י ז"ל. ומעתה נחזור לעניננו דלר"י א"ש ע"פ הנ"ל לישבו מקושיית הרמב"ן ז"ל די"ל דלעולם ס"ל לר"י דשילמ"ת דהרי היא משנה מפורשת וגם י"ל דס"ל לר"י בטעם דשילמ"ת כשני הטעמים כרש"י ז"ל וכהר"ן ז"ל אך בטעם רש"י ז"ל ס"ל כר"פ במרדכי הנ"ל דהיכא דהאיסור תליא בזמן ל"ש סברת רש"י ז"ל בדשילמ"ת כגון חדש רק סברת הר"ן ז"ל שייך שם שפיר דחדש מותר לעולם והוה שפיר מין במינו אך בחמץ בפסח דחוזר לאיסורו לשנה הבאה והוכחנו דגם הר"ן ז"ל ס"ל דסברתו דמחמת מין במינו ל"ש כאן כיון דחוזר לאיסורו א"כ ל"ש שני הטעמים מש"ה ס"ל דבטל ולא הוה דשילמ"ת. אך לפי מה דפסקינן דהוה דשילמ"ת היינו או דשייך מין במינו אף אם חוזר לאיסורו או דלא ס"ל כר"פ וא"ש כהנ"ל:

ד

ואם נכון הנ"ל היה אפשר לכאורה לישב בזה מאי דהקשה הצל"ח ז"ל למס' ביצה (דף י ע"ב) דהאיך פסק המחבר ביו"ד (סי' טז) באו"ב שאם נתערב דנכבשינהו דניידי ומותר הא הוי דשילמ"ת וכל דשילמ"ת לא מהני ביטול והובא בנוב"י מ"ת חיו"ד (סי' ח) ועיי"ש בהגהה מבן המחבר ז"ל שתירץ שם עפי"מ דפסקינן באו"ח (סי' שכ ס"ב) ביין שבגיגית שענבים בתוכה דבטיל ולא אמרינן דהוי דשילמ"ת הואיל דלא הי' האיסור ניכר קודם שנתערב וכו'. ולפי"ז גם באו"ב י"ל שנתערב האם קודם שנשחט הבת ולא ניכר האיסור קודם התערובות כו' עיי"ש. ולפע"ד לכאורה ק"ל ע"ז לומר בכונת המחבר ז"ל כן שהרי הבאתי למעלה מהרמב"ם ז"ל בפ' ז' מהל' מעילה הל' ו' דאם הקדיש סלע בכיס אם הוציא כולה מעל וכתב בכ"מ דהטעם דלא בטיל ברוב משום דהוה דשילמ"ת עיי"ש. והרי זה דמי ממש להך דאו"ב הנ"ל דקודם ששחט האם נתערב ואח"כ כשנשתטה נעשה איסור מעורב ממילא כמו כן בהך דסלע בכיס דהקדש הנ"ל דהיה מעורב מקודם ומ"מ כתב הב"י בספרו הכ"מ הנ"ל דהוה דשילמ"ת והאיך נימא דכאן הטעם של הב"י באו"ב דאף בדבר שיש לו מתירין מהני ביטול. ובודאי דוחק לומר דהכ"מ מפרש לטעם הרמב"ם ז"ל ולדידיה ז"ל לא ס"ל כן כיון דמתרץ שם עוד תירוץ ל"ל להמציא תירוץ מה דלא ס"ל ז"ל כן א"ו גם הכ"מ ז"ל ס"ל כן. ואף דלכאורה יש ראיה דהרמב"ם ז"ל ע"כ ס"ל דשייך ג"כ בזה דבר שיש לו מתירין דהא פסק בהל' מ"א דהטעם בחמץ משום דהוה דבר שיש לו מתירין ובפ' ד' מחומ"צ פסק דאם נתערב קודם הפסח מ"ש חוזר וניעור בפסח ואף דכשנתערב לא היה איסור אז ועיין בזה בס' פ"מ (סימן תמז) באו"ת שם ויש לחלק בזה. מ"מ פשוטו משמע דגם הכ"מ ס"ל הכי כהרמב"ם ז"ל. אך מ"מ צ"ע זה דהרי הוכחתי דלהב"י יבש ביבש ע"כ ל"ש מין במינו ול"ש דבר שיש לו מתירין כטעם הר"ן ז"ל. א"כ בלא"ה תירוץ הכ"מ ז"ל לדידיה ז"ל לא ס"ל אלא דלהרמב"ם ז"ל תירץ כן א"כ יש לקיים תירוצו של הגאון בן הגאון המחבר ז"ל הנ"ל. אלא דלפי"מ שכתבנו בהנ"ל י"ל דהמחבר לשיטתו אזיל כמו שפסק בהך דבשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה דמהני ביטול ולא הוה דבר שיש לו מתירין משום דלצליה לא נאסרה וביארתי למעלה בעה"י דתליא בשיטת רש"י ז"ל כנ"ל דלטעם רש"י ז"ל לא אמרינן הסברא דעד שתאכלנו באיסור כו' אלא היכא דהותר למה שהיה אסור. ולפי"ז גם מה דתלי בזמן ל"ש טעם רש"י ז"ל כנ"ל וכתבתי דמש"ה ל"ש בהך דבשר ששהה ג"י בלא מליחה טעם הר"ן ז"ל משום דהוה יבש ביבש ואפשר דהמחבר פוסק כהתוס' ז"ל דבזה בטל אף לר"י אף מין במינו וכנ"ל א"כ י"ל דג"כ דאו"ב הנ"ל ג"כ הלא הדבר עצמו לא נאסר כלל אלא דיומא הוא דקגרים והיום הזה לא יבא להיתר לעולם מש"ה ל"ש בזה דבר שיש לו מתירין לטעם רש"י ז"ל ולטעם הר"ן ז"ל י"ל כנ"ל דביבש ביבש ס"ל להמחבר הב"י ז"ל דל"ש זה כנ"ל וא"כ ל"ש ב' הטעמים באו"ב. ועוד דל"ש טעם הר"ן ז"ל אלא היכא דאנו רוצים לבטל לגמרי אך אם נרצה לומר ל דפריש מרובא פריש ולא מטעם ביטול קאתינן עלה. א"כ בלא"ה ל"ש טעם הר"ן ז"ל וא"כ ל"ש ב' הטעמים באו"ב כן י"ל דס"ל להמחבר ול"ש בו דבר שילמ"ת. אך מה דפסק המחבר ז"ל בש"ע או"ת (סי' תצו סעיף יב) בזימן ב' ומצא ג' דאסורין בזה י"ל בלא טעם דדבר שיש לו מתירין כמבואר בנוב"י (סימן הנ"ל) וגם בזה י"ל דהיכא דנרצה לומר כל דפריש מרובא פריש לא מטעם ביטול קאתינן עלה ובלא"ה ל"ש טעם הר"ן ז"ל אלא טעם רש"י ז"ל ולהנ"ל בזה ג"כ ל"ש טעם רש"י ז"ל מש"ה ל"ש דבר שיש לו מתירין בזה, ועיין בצל"ח ז"ל במס' ביצה (דף י) בסוגיא זו, אך הר"ן ז"ל שפירש בהדיא בהנ"ל דהטעם משום דבר שיש לו מתירין י"ל דכפי מה שהוכחנו דס"ל ז"ל לטעמו של רש"י ז"ל משום דאפשר בתקנה בלא ביטול ואף דנתבאר למעלה דגם באיסור דיו"ט גורם הוה תליא בזמן כמו חדש ול"ש דבר שיש לו מתירין מ"מ י"ל דהר"ן ז"ל ס"ל דמ"מ שייך בזה דבר שיש לו מתירין וכמו שהוכחתי לעיל דגם רש"י ז"ל כתב טעמו דעד שתאכלנו באיסור כו' גם בחדש הנ"ל כמבואר במס' נדרים (דף נב ע"א) הנ"ל. אך ל"ד לחדש דלא היה לו שעת הכושר אבל היכא דהיה לו שעת הכושר י"ל דגם לרש"י ז"ל ל"ש דבר שיש לו מתירין. אך י"ל דהר"ן ז"ל לא ס"ל כתוס' ז"ל דביבש ל"ש מין במינו וכמבואר בנוב"י תניינא חיו"ד (סימן נג) כנ"ל וגם יהיה ראיה מזה לנוב"י ז"ל. ובזה י"ל ג"כ במה שחקר הכו"פ ביו"ד (סימן טז הנ"ל) באו"ב אם שחט האב ביום אם מותר לשחוט הבן בין השמשות דכיון דגם זה הוה ספק אם או"ב נוהג בזכרים וגם בין השמשות ספק יום ספק לילה והוה ס"ס והניח בצ"ע. והז"י השיג שם עליו הביאו הפ"ת שם מטעם דהוה דבר שיש לו מתירין ולפי הנ"ל לכאורה ל"ק דשם לא מיירי בתערובות כל ול"ש טעם הר"ן ז"ל הנ"ל רק טעם רש"י ז"ל ולהנ"ל טעם רש"י ז"ל ל"ש בדבר זה שתלוי רק בזמן והיה לו שעת הכושר ול"ש בזה דבר שיש לו מתירין:

ובזה היה נלפע"ד ליישב קושיית הגרע"א ז"ל בס' דו"ת במס' עירובין (דף לב ע"א) דאר"נ דבשל תורה לא סמכינן על חזקת שליח עושה שליחותו ודייק לה מדתנן משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים מירושלים שאינן יודעין אם עדיין קרב העומר מותרים מחצות היום ואילך לפי שיודעין שאין ב"ד מתעצלין בה ב"ד הוא דלא מתעצל הא שלית כו' עיי"ש. וע"ז הקשה הגרע"א ז"ל שם קשה דמנ"ל דלא סמכינן כלל בדאורייתא דלמא חזקה זו אינו בירור גמור רק בדרך רוב ובחדש דהוה דבר שיש לו מתירין לא סמכינן עליה לפוסקים דבדבר שיש לו מתירין לא סמכינן ארובא פריש ולל"ק פליג על ר"נ כו'. וכתב שם עוד דיש לעיין ג"כ בתולין (דף פו ע"א) מ"ש רישא דשחיטת תש"ו פטור מכיסוי ומ"ש סיפא דחייב ביה משום או"ב הא י"ל דברישא באמת סמכינן על הרוב דמעשיהם מקולקלים אבל בסיפא לענין או"ב הוה דבר שיש לו מתירין ולא סמכינן על הרוב וסיים שם וצע"ג עיי"ש. ולהנ"ל לכאורה ל"ק די"ל דר"נ דהביא ראיה מהא דיודעין דאין ב"ד מתעצלין בה ס"ל כר"פ וכר"ה במנחות הנ"ל דאכלי חדש בשתסר נגהי שבסר וכמו שתירץ הר"פ בהמרדכי הנ"ל דכיון דחוזר לאיסורו דהיינו כמו שפירשנו שנו בעה"י דמשום דתליא בזמן ל"ש דבר שיש לו מתירין בזה. ומשום דמיירי בספק ולא בתערובות א"כ ל"ש טעם הר"ן ז"ל אלא טעם רש"י ז"ל כנ"ל מש"ה ל"ש בזה דבר שיש לו מתירין כנ"ל. א"כ גם כאן בהך דעירובין בחדש דלא מיירי בתערובות אלא בספק דלא ידעי אם ב"ד הקריבו את העומר א"כ בזה ל"ש טעם הר"ן ז"ל אלא טעם רש"י ז"ל וכמו דבהך דמנחות ס"ל לר"פ ולר"ה דלא אמרינן בזה דבר שיש לו מתירין כן י"ל בהך דעירובין וכנ"ל וזה נלפע"ד ברור דדין א' להם הך דמס' מנחות הנ"ל והך דעירובין הנ"ל. וגם קושייתו ז"ל מהך דחולין י"ל לפי הנ"ל דבאו"ב ל"ש דבר שיש לו מתירין כנ"ל. ומיושב שפיר קושיית הפר"ת ז"ל דהאיך תירץ במרדכי דבחדש ל"ש דבר שיש לו מתירין הא מבואר בירושלמי ובכמה דוכתי דשייך דשילמ"ת גם בחדש וכמו שנתבאר למעלה ג"כ מהך דנדרים. ומעתה לכאורה ל"ק די"ל דשם דקרי לחדש דבר שיש לו מתירין מיירי בתערובות דשייך טעם הר"ן ז"ל. אבל בספק דל"ש טעם הר"ן ז"ל אלא טעם רש"י ז"ל ולשיטת רש"י ז"ל שפיר תירץ במרדכי דל"ש דבר שיש לו מתירין בחדש כטעם הנ"ל:

שוב נלפע"ד בענין הנ"ל להוכיח דע"כ בדבר יבש גם לדעת הר"ן ז"ל ל"ש דבר שיש לו מתירין דהנה במס' ב"מ (דף נב ע"ב) גופא אמר חזקיה מ"ש שאין בה שו"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי וכו'. ומקשה בגמרא מיתיבי התרומה והביכורים כו' ואי איתא לדחזקיה כו' וניתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ופירש"י ז"ל ד"ה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. לתפוס פרוטה זו בקדושת מעשר שהמעורב מן התורה בטל ברוב דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאמרי היכא דיש לו מתירין לא ליבטל הלכך אין איסור מעשר בזה אלא מדרבנן כו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י' מהל' מעשר הל' ט'. ולפי דעת הר"ן ז"ל דפירש הטעם בדבר שיש לו מתירין משום מין במינו והוא מדאורייתא לפי הנ"ל א"כ אף דהר"ן ז"ל ס"ל ג"כ טעם רש"י ז"ל מ"מ כיון דשייך ג"כ טעמו ז"ל דמין במינו דהוי מן התורה כנ"ל א"כ קשה להך מתניתין דתלה ודביכורים הנ"ל דהיה אפשר בתקנה ול"ש תירוץ הגמרא דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי כנ"ל אך אם נימא דיבש ביבש ל"ש דבר שיש לו מתירין א"ש דהך מתניתין מיירי ביבש ביבש וע"כ ל"ש אלא טעם רש"י ז"ל דהוא מדרבנן וא"כ לכאורה צ"ע הך דהרמב"ם ז"ל בפ' ז' מהל' מעילה הנ"ל דתירץ הכ"מ ז"ל דהטעם משום דבר שיש לו מתירין. דביבש ביבש ל"ש טעם הר"ן ז"ל משום מין במינו כנ"ל ולא הוי אלא מדרבנן ואיך שייך מעילה בזה. אך באמת י"ל בזה דהכ"מ ז"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל יפרש הך תירוץ דהגמרא דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי שלא כפירש"י ז"ל משום דהוי דבר שיש לו מתירין לא הוה אלא מדרבנן די"ל דרש"י ז"ל לשיטתו דטעמו בדבר שיש לו מתירין משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולא הוה אלא מדרבנן. ומזה לכאורה ראי' ברורה דע"כ רש"י ז"ל לא ס"ל לטעם הר"ן ז"ל דאל"כ הא הוי דאורייתא הדבר שיש לו מתירין מטעם הר"ן ז"ל ולפירש"י ז"ל לא ס"ל לחלק בין לח בלח ליבש ביבש דהא רש"י ז"ל פי' בהדיא ביבמות (דף פא ע"ב) ר"י אומר לא תעלה דקסבר ר"י בכל דוכתי מין במינו לא בעיל עייש"ה ושם מיירי ביבש ביבש ומ"מ פירש בר"י דמין במינו לא בטיל ועיי"ש בתוס' ז"ל ד"ה ר"י אומר. והא דבמס' פסחים (דף ל ע"א) דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו כו' כתב רש"י ז"ל ש"מ דפסק רבא הלכתא דבכל איסורין שבתורה במינו במ"ש ולא שני לן בין חמץ לשאר איסור כו' שמעינן מינה חלב שנפל לקדרה איסור במשהו כו' והיינו דפוסק כר"י דמין במינו במשהו ודקדק רש"י ז"ל וכתב כגון חלב שנפל לקדרה ולא כתב חלב שנתערב בדבר אחר דמשמע דוקא דבר לח. היינו משום דבזה לא פסק כר"י דגם רש"י ז"ל לא ס"ל דמין במינו במשהו אלא בלח ולא ביבש כמבואר בהרא"ש ז"ל במס' ע"א שם ור"י בעצמו ס"ל דגם ביבש לא בטיל לשיטת רש"י ז"ל כנ"ל ומש"ה פירש"י ז"ל שם במס' ב"מ הנ"ל משום דהדבר שיש לו מתירין הוא מדרבנן. אך הכ"מ ז"ל דמפרש להרמב"ם ז"ל דהל' מעילה הנ"ל משום דבר שיש לו מתירין דמשמע דגם ביבש ביבש הוא מן התורה יפרש בהך דב"מ הנ"ל כמו שמפרש בשיטה מקובצת שם ד"ה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי פי' מ"ש שאין בו שוה פרוטה מן התורה אין צריך פדיון ויכול לאכלו חוץ לחומה לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף וכו' עיי"ש דמיישב ג"כ הך דאיתא שם בגמרא הדר הוי דאורייתא ודרבנן כו' עיי"ש ומש"ה הוה דרבנן אבל משום דבר שיש לו מתירין י"ל דהוה מן התורה וצ"ע בזה:

ה

אך לפי מה שכתבתי דלר"י ל"ש דבר שיש לו מתירין בדבר התלוי בזמן לשיטת רש"י ז"ל אי ל"ש טעם הר"ן ז"ל לכאורה צ"ע מהא דמס' ביצה (דף לז:) בהך דשנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דס"ל לר"י דאסור אף בתחומין מדרבנן מ"מ אסור מטעם א"ב והקשה בשאג"א (סימן ל) דהא הא דאין ברירה הוא משום ספק דלמא לא הגיע לו חלקו הראוי לו אבל יכול להיות דהגיע לו חלקו וכמו שפירשו התוס' בגיטין (דף מז:) וא"כ הוה ספק דרבנן ואמאי אסר ר"י ומזה הכריח דע"כ הטעם משום דבר שיש לו מתירין ומזה השיג על הרמב"ן ז"ל שפירש דר"י לא ס"ל דבר שיש לו מתירין עיי"ש ולפי שכתבתי דלר"י ל"ש דבר שיש לו מתירין בזה דתלוי בזמן היכא דל"ש אלא טעם רש"י ז"ל א"כ כאן בתחומין דהוה ספק אם הגיע לו חלקו ל"ש אלא טעם רש"י ז"ל וגם הך דאיסור תחומין תלוי בזמן דהיום לא יהיה לו היתר לעולם כנ"ל א"כ לר"י לפי הנ"ל ל"ש דבר שיש לו מתירין א"כ קשה קושיית רבינו הש"א ז"ל הנ"ל למקומה אמאי אסר ר"י בהך דחבית ובהמה דביצה הנ"ל דהא הוה ספק דרבנן וכנ"ל. ואף דלרש"י ז"ל למ"ד א"ב הוה בכל מ"ש שייך לשניהם כמבואר בגמרא גיטין (דף מז ע"א) שם עיי"ש, מ"מ הרי לתוס' ז"ל קשה. ובש"א ז"ל שם הוכיח לה כתוס' ז"ל. וגם לפע"ד כתבתי בקונטרסי בענין ברירה בעה"י להוכיח בטעמים נכונים דכל הפלוגתא ברש"י ותוס' ז"ל בפירושם למ"ד א"ב הוא רק היכא שירשו שדה דאז ל"ש לומר דשייך לכ"א מחצה רק דלא ידעינן איזה דהרי כל מ"ש ומ"ש הוריש להם אביהם לשניהם יחד א"כ שייך כל מ"ש לשניהם יחד לכן פירש"י ז"ל כן דכל מ"ש שייך לשניהם ומ"מ התוס' ז"ל פליגי. וגם בשנים שלקחו דבר בשותפות יש נ"מ האיך לקחו דאם קנו שדה בשותפות לחלוק השדה אזי לקחו שיהיה חצי לזה וחצי לזה אבל אם לא יחלוקו אלא בהתבואה אזי כל חטה יונק משדה שותפות בזה שייך מחלוקת רש"י ותוס' ז"ל אבל בלקחו דבר לחלוק כן אזי גם לרש"י ז"ל שייך לכ"א חצי במקום אחד והוכחתי שם דגם מרש"י ז"ל מוכרח דמודה לתוס' ז"ל בזה א"כ לפי זה גם לרש"י ז"ל קשה קושיית הש"א ז"ל הנ"ל דהא יכול להיות שהגיע לו חלקו הראוי לו ונימא דמדרבנן י"ב אע"כ משום דבר שיש לו מתירין כתירוץ הש"א ז"ל הנ"ל א"כ הרי מוכח דר"י ס"ל דבר שיש לו מתירין גם כן בתחומין דתליא בזמן וטעם הר"ן ז"ל ל"ש שם כנ"ל. אך לפי ע"ד כתבתי שם בקונטרסי די"ל דעת הרמב"ן ז"ל דלעולם לא ס"ל לר"י דבר שיש לו מתירין והא דאסור בחבית ובהמה הנ"ל י"ל דאף דהוה ספק דרבנן מ"מ הוה כאן איתחזיק איסורא דיש כאן בודאי מחצה שאסור וכל היכא דאתחזיק איסורא אף בספק דרבנן איתא בזה מחלוקת הרמב"ם והרשב"א ז"ל כמבואר ביו"ד (סימן קי) בכללי ס"ס אות כ' וי"ל דס"ל להרמב"ן ז"ל לאיסור. ואדרבה הקשיתי לדעת הש"א ז"ל האיך נוכל ליישב לדעת התוס' ז"ל משום דבר שיש לו מתירין הא מבואר בעירובין (דף מה ע"ב) ד"ה ואיבע"א. דבעירוב הקילו אף בדבר שיש לו מתירין והארכתי בזה ואכמ"ל א"כ ג"כ קושייתנו ל"ק די"ל דאף דר"י א"ל דבר שיש לו מתירין מ"מ בתלוי בזמן ל"ש לטעם רש"י ז"ל כנ"ל ואם כן בעירוב בספק ל"ש דבר שיש לו מתירין והא דאסור לר"י שם הוא כנ"ל:

והנה במה שנתבאר למעלה היה אפשר ליישב דברי הפר"ח ז'"ל ביו"ד (סימן קב) דהביא ראיה דחמץ בפסח הוה גם כן דבר שיש לו מתירין אף שחוזר ונאסר לשנה הבאה דלא כהמרדכי בפרק כ"ש דהא גם תחומין חוזר ונאסר לשבוע הבא. והביא בספר ברכת אברהם ובספר ישועות יעקב להקשות ע"ז דהא במתניתין אמר השואל כלי מחבירו בעיו"ט כרגלי השואל ביו"ט כו' א"כ לשבת הבאה יהיה זה השאלה מעיו"ט כיון שקנה שביתה אצל השואל והוה כדבר שיש לו מתירין. אך לפי זה דאין הפירוש דוקא שיחזור הדבר לאיסורו אלא דאם האיסור חזר ל"ש דבר שיש לו מתירין כנ"ל אם כן שפיר הקשה דהא ג"כ תחומין תליא בזמן דהאיסור חוזר אלא זה הדבר לא נאסר דקנה שביתה אצל השואל ולא הותר למה שנאסר וכנ"ל ושפיר הוה הוכחה לדינו ז"ל אלא דמ"מ הפר"ח ז"ל בעצמו ע"כ לא נחית לפירוש זה דאל"כ לא היה מקשה בכונת המרדכי ז"ל דאמאי בחדש חוזר לאיסורו הא שוב לא יאסר וכנ"ל:

ו

ולפי הנתבאר לכאורה הי' נלפע"ד לולא דמסתפינא דאפשר דמתישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ט"ו מהל' מ"א הל' י"ב וז"ל יראה לי שאפילו דשילמ"ת באינו מינו בטיל אם נתערב בשא"מ ולא נתן טעם מותר לא יהיה זה שלימ"ת חמור מטבל שהרי לתקנו ואעפ"כ שלא במינו בנו"ט כמו שביארנו ואל תתמה כו' לפיכך החמירו. וע"ז השיג הראב"ד ז"ל וז"ל אני אומר משנה שלמה היא עכ"ל. וכתב בכס"מ ואפשר לומר עוד שטעמו ז"ל מדאמרינן בירושלמי פ"ו דנדרים אלין נדרים מה את עביד לון כדשילמ"ת דתנינן תמן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנו"ט ה"ז תיפתר מין בשאינו מינו בדשילמ"ת ומאחר כו' ואני אומר שאעפ"י כו' אינו מוכרח במשנה דאפשר לומר שמה ששנינו במשנה שהנודר מן הדבר כו' היינו משום דחשיב לנדרים דבר שאין להם מתירין כו' ועפ"י כו' כיון שאין ההיתר בה אלא ע"י שאלת חכם לא חשיב דשילמ"ת. ועוד שבירושלמי עצמו כו' עייש"ה וכבר האריכו רבותינו המחברים בזה. ואם נכון סברתי הנ"ל י"ל דגם זה תליא בשיטת רש"י והר"ן ז"ל דנדרים באמת אין לה היתר אחר רק דישאל על נדרו וזה לא נאסר מעולם כמבואר בירושלמי להסוברים דנדרים לא הוה דשילמ"ת דנתבאר יותר דיש סברא לומר כן דהחכם עוקר הנדר מעיקרו הוה כלא נאסר מעולם. וזה לכאורה לפע"ד רק לשיטת רש"י ז"ל דס"ל הטעם משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר בזה ל"ש אלא דמה שנאסר נעשה היתר. אבל לטעם הר"ן ז"ל דמשום מין במינו נגעו בה ג"כ בנדרים הוה מין במינו כנ"ל דמה נ"מ דנתעקר הנדר מעיקרו וזה לא נאסר מעולם סו"ס הרי יש היתר לדבר הזה ואדרבה עדיף טפי ודמי לההיתר השני ולכאורה לפיע"ד הדבר ברור דלהר"ן ז"ל ל"ש סברא המבואר בירושלמי שם אלא דשפיר מקרי דשילמ"ת. אך כ"ז רק באם הוא נתערב במינו ממש ג"כ אבל אם נתערב שלא במינו אזי בטל לפי טעם הר"ן ז"ל כיון דבאיכות המין הוא אינו מינו. א"כ מעתה לא מוכח מהך מתניתין דנדרים הנ"ל כלל די"ל דהא דבטל באי"מ הוא משום דשם בנדרים ל"ש טעם רש"י ז"ל אלא טעם הר"ן ז"ל דלסברתו כל הטעם דדשילמ"ת הוא רק משום מין במינו א"כ שפיר יש חילוק בין מינו לשא"מ ובטל בשא"מ כיון דכל הטעם הוא מחמת מב"מ משא"כ היכא דשייך טעם רש"י ז"ל דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אזי לכאורה ל"ש בין נתערב במינו לשאינו מינו דמאי נ"מ בזה ס"ס הא יש תקנה בלא"ה וכן כתב בס' ברוך טעם סברא זו באמת דלטעם רש"י ז"ל אין חילוק בין נתערב במינו לנתערב בשא"מ כנ"ל. אך י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאף היכא דשייך טעם רש"י ז"ל יש לחלק בין נתערב במינו לנתערב בשא"מ דהנה כתב התורת חטאת כלל מ' כיון דדשילמ"ת אין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאתר שיהי' לו היתר אח"כ לא רצו חכמים שיתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקראת על שם דבר האסור אלא על שם דבר שנתערב בו והוי כמו שאין לו מתירין עכ"ל הרי יש טעם דגם לטעם רש"י ז"ל אם נתערב בשא"מ ל"ש דשילמ"ת כנ"ל. ועוד יש סברא לומר ע"פ המבואר באחרונים כיון דנתערב בשא"מ הרי תליא רק בטעם וכיון שנתבטל הטעם הרי האיסור כמו שאינו כלל בעולם כנ"ל ול"ש בזה דשילמ"ת וי"ל דמכל הנ"ל ס"ל להרמב"ם ז"ל דבאינו מינו ל"ש דשילמ"ת אף היכא דשייך טעם רש"י ז"ל. אך מהך מתניתין דנדרים לא מוכת מידי דשם לא שייך טעם רש"י ז"ל כנ"ל, לכן כתב הרמב"ם ז"ל דין זה מצד הסברא דהיינו דאף דשילמ"ת היינו סתמא דדשילמ"ת היינו אפילו היכא דשייך טעם רש"י ז"ל כמו בהך דביצה שנולדה ביו"ט דלא היתה לה שעת הכושר כנ"ל באריכות אף בזה באינו מינו ל"ש דשילמ"ת וזה חידש רבינו הגדול ז"ל מצד הכרעתו הגדולה מסברתו ז"ל וי"ל מטעם התורת חטאת הנ"ל או מטעם שני שכתבתי וזה לא מוכח מהמתניתין מש"ה כתב יראה לי כו' כנ"ל. ולכאורה יש להוכיח כהרמב"ם ז"ל דבא"מ ל"ש דשילמ"ת אף לטעם רש"י ז"ל מהא דמס' פסחים (דף כ"ט ע"ב) דפסק שם שמואל דחמץ בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר שלא בזמנו בין במינו בין בשא"מ מותר ומפרש בגמרא שם דהטעם דבזמנו במינו אסור דשמואל לטעמי' דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל האיסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנו"ט והנה הא ודאי דע"כ ס"ל לשמואל דשילמ"ת דהנה איתא במס' שבת (דף קנ"א ע"א) א"י שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב ומפרש בגמרא מאי ממקום קרוב רב אמר כו' ושמואל אמר חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו. ופירש"י ז"ל דחיישינן דשמואל היינו לקולא דחיישינן שהביאה מבעוד יום עד חוץ לחומה וחוץ לחומה לנו. והרי"ף ז"ל פי' חיישינן לחומרא שמא הבאין בלילה מחוץ לתחום עד סמוך לחומה ושם לנו ובבוקר הביאם לתוך העיר. וא"כ להרי"ף ז"ל אף בהאיסור דרבנן תלינן לחומרא אף בספק וע"כ הוא משום דהוה דשילמ"ת. וכן ראיתי בצל"ח במס' ביצה שכתב דמש"ה מחמיר הרי"ף בזה משום דשילמ"ת. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שבת הל' ה' כהך דהרי"ף ז"ל דאף בספק מחמרינן בהך דתחומין הנ"ל. א"כ אף דהא ל"ק על גמרא פסחים הנ"ל דל"ל לגמרא למימר דמשו"ה אוסר שמואל בזמנו במינו במ"ש משום דלטעמו אזיל דס"ל כל איסורין שבתורה במשהו ואמאי לא מפרש משום דשילמ"ת דאסור ג"כ מה"ת לשיטת הר"ן ז"ל. די"ל דיש נ"מ לענין יבש ביבש לפי הנ"ל דל"ש הך סברא דס"ל לשמואל בכ"מ מין במינו במשהו כר"י דגם ר"י מודה בזה כמבואר בתוס' במס' מנחות (דף כ"ב:) וביבמות (דף פ"ב ע"א). ואף דמ"מ י"ל דשילמ"ת הוה אך הוא רק מדרבנן. דקמ"ל קושטא דמלתא דלטעמי' אזיל דס"ל דמה"ת לא בטיל מין במינו וגם קמ"ל דאף דמדאורייתא אסור במינו מ"מ לא גזור שלא במינו אטו מינו. ועוד דאף דלטעם הר"ן ז"ל י"ל דדשילמ"ת הוא מה"ת אצל ביטול מ"מ לא מוכרת דשמואל א"ל טעם הר"ן ז"ל לכן לא קים לי' להגמרא זה והביא הך דס"ל בכ"מ במינו במשהו. אך הא קשה אמאי קאמר שם דאינו מינו אטו מינו לא גזור נימא דכיון דשמואל א"ל דשילמ"ת וכטעם רש"י ז"ל. מהך דשבת הנ"ל להרי"ף והרמב"ם ז"ל א"כ אף בא"מ אמאי לא יהי' אסור משום דשילמ"ת. אע"כ כיון דהתיר שמואל באינו מינו ע"כ אף היכא דשייך טעם רש"י ז"ל ל"ש באינו מינו דשילמ"ת וי"ל דהוא מטעמים הנ"ל. ולכאורה היא ראי' גדולה לסברת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל אך מ"מ כתב הרמב"ם ז"ל בלשון יראה לי דאינו מוכרת דשמואל א"ל דשילמ"ת אלא לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ולפירש"י ז"ל אינו מוכרת כל זה. דלמא ל"ל כלל דשילמ"ת לכן כתב יראה לי כנלפע"ד:

ובזה אפשר דיש לישב קצת מה שכתב מר"ן הכס"מ ז"ל בפט"ו מהל' מ"א הל' ט' וז"ל ומ"ש רבינו חמץ בפסח אינו כו' בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח בין במינו בין בשאינו מינו במשהו מפני שהוא דבר שילמ"ת. ולא איירי ר"י ור"ל אלא וכו' יעוש"ה וקשה להבין דבריו הקדושים ז"ל דהלא בהדיא אמר ר"י בפ' כ"ש דחמץ בזמנו בין במינו בין בשא"מ בנו"ט וא"כ היכא מצי למימר חוץ מחמץ בפסח. ולפי הנ"ל אפשר לכאורה לישב קצת דלפי המבואר דר"י ס"ל ג"כ דשילמ"ת אלא דבחמץ ל"ש דשילמ"ת משני הטעמים לא מטעם רש"י ז"ל ולא מטעם הר"ן ז"ל דלטעם רש"י ז"ל ל"ש מפני דתליא בזמן כנ"ל ולהר"ן ז"ל ל"ש משום דיחזור לאיסורו כנ"ל משא"כ בהך דביצה שנולדה ביו"ט דר"י ס"ל דשילמ"ת כנ"ל משום דלא היתה לה שעת הכושר וכנ"ל. משא"כ בחמץ דהיה לו שעת הכושר. א"כ י"ל דגם בחמץ הי' יכול לומר דין זה כגון שנתחמץ בתוך הפסח דלחמץ זה כמו שהוא עתה לא הי' לו שעת הכושר כמו בביצה אף דבעודה במעי אמה היתה מותרת מ"מ כיון דכמו שהוא עתה לא היה לה שעת הכושר שייך בזה דשילמ"ת והסברא הוא ג"כ כנ"ל דטעמו דיש נ"מ בין היתה לה שעת הכושר הוא דכיון דהיתה לה שעת הכושר אנו דנים ע"כ על הזמן ולא על הדבר כיון שהיתה מותרת מקודם זה ותהיה אח"כ ג"כ מותרת אלא דעל הזמן אנו נידונים דבזמן זה אסור א"כ הזמן לא יהיה לו היתר. משא"כ היכא דנולד באיסור הרי על הדבר אנו נידונים דתומ"י כשנולדה נקרא שם איסור עליה ולא הי' עליה עוד שם היתר כנלפע"ד טעמו של דבר זה כנ"ל. א"כ ג"כ כשנתחמצה בתוך הפסח הרי תיכף כשנעשה חמץ נקרא עליה שם איסור ואנו נידונין על החמץ וזה יש לה מתירין כנ"ל. א"כ הרי היה יוכל למינקט ר"י ור"ל ג"כ חוץ מחמץ בפסח וכה"ג הנ"ל ע"ז תירץ כו' כמבואר שם כן יש לישב לכאורה קצת לבל יהיו דבריו הקדושים ז"ל תמוהים כ"כ וד"ל. ובהנ"ל לכאורה יש לישב ג"כ קושיית הה"מ ז"ל בפ"ב מהל' יו"ט ה"ו שתמה על הרשב"א ז"ל שם במוקצה אי הוה ספק אזלינן לקולא ובביצה בספק אם נולד ביו"ט פוסק דאזלינן לחומרא משום דהוה דשילמ"ת והניח בצ"ע עייש"ה ועיין בשעהמ"ל. ולפי הנ"ל יתישב די"ל דתליא בשני הטעמים דלטעם רש"י ז"ל ל"ש לומר דין דשילמ"ת בדבר דתליא בזמן ולהר"ן ז"ל אין נ"מ בזה כיון דהדבר ניתר בעצמו הוה מין במינו וכנ"ל וא"כ י"ל דהרשב"א ז"ל ס"ל ג"כ כהמרדכי הנ"ל דדבר התלוי בזמן ל"ש דשילמ"ת ולפי הנ"ל הוא רק היכא דל"ש טעם הר"ן ז"ל רק טעם רש"י ז"ל וכיון דבמוקצה הרי תלי בזמן ל"ש דשילמ"ת משא"כ בהך דביצה דלא היתה לה שעת הכושר שפיר שייך דשילמ"ת אף לטעם רש"י ז"ל כנ"ל לכן ספק אסור:

ז

ועוד היה נלפע"ד לכאורה לישב קושיית הר"ן ז"ל ע"פ הנ"ל דל"ש טעמו של הר"ן ז"ל בדשילמ"ת אצל חמץ בפסח בלא הך טעמא דחוזר לאיסורו דהנה כבר הבאתי טעמו של הר"ן ז"ל משום דר"י ורבנן פליגי במס' מנחות (דף כב ע"א) אם דם מבטל דם דר"י ס"ל דאין דם מבטל דם ומפרש רש"י שם דשניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר כו' רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז ור"י סבר מכאן למין במינו שאינו בטיל וכו' ופירש הר"ן ז"ל בנדרים שם משום דהא דרבנן סברי דבטל משום דאף דבמינם שוים הם מ"מ בדינם מחולקים הם. אבל אם ג"כ בדינם עתידין להיות שוים בזה אף דעתה אינם שוין בדינם מ"מ הוה מין במינו ג"כ לחכמים ולא בטיל כמבואר בנדרים (דף נ"ב) עיי"ש. אך מ"מ נלפע"ד ברור דרבנן ע"כ מקילי טפי מר"י דאף דלר"י הוה מב"מ אף שאין לו מתירין מ"מ לרבנן קרו לה שלא במינו אבל במה דלר"י ג"כ לא מיקרי מב"מ בזה אף דעתיד להיות היתר מ"מ פשיטא דלא מיקרי מין במינו כיון דגם לר"י לא מיקרי זה מב"מ כש"כ לרבנן. והא דתלו רבנן טעמייהו בדשילמ"ת הוא לאקולי אר"י דלא אמרינן דאינו בטל עד שיהי' ג"כ דשילמ"ת. ואיתא במס' מנחות (דף כ"ג ע"א) אמר ר"ח נבילה בטילה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבילה ושחיטה אינה בטילה שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתו. ורבי חנינא אמר כל שאפשר לו להיות כמוהו אינו בטל וכל שא"א לו כו'. אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין הוא דלא מבטלי אהדדי אבל מין במינו בטל אי אליבא דר"י והא ר"י בחר כו' אלא אליבא דר"ח דתני ר' חייא נבלה ושחוטה בטילות זב"ז. ר"ח אליבא דמאן כו' לעולם אליבא דר"י וכי קאמר ר"י מב"מ ל"ב ה"מ היכא דאפשר לו למהוי כותיה אבל וכו' ובהא קא מפלגי דרב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ור"ח סבר בתר בטל אזלינן ועיי"ש בפירש"י ז"ל ד"ה לעולם אליבא דר"י כו' עיי"ש ועיין בתוס' שם (דף כב ע"ב) ד"ה ור"י סבר כו' שכתבו וחזר בו ר"ת דודאי אין חילוק בין לח ליבש ותירץ דהא דתרומה עולה וכו' וההיא דשני כוסות כו'. בחולין שאינן מתוקנים דאפשר להו לעשות תרומה וסבר לה ר"י כמ"ד לקמן בתר מבטל אזלינן והו"ל מין במינו כו' עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' אבות הטומאה הל' י"ז כרב חסדא דבתר מבטל אזלינן עיי"ש. א"כ הרי דגם לר"י ס"ל דצריך להיות דומים באיכות בהדין אף דלר"י אף ששיווי האיכות הוא בדרך רחוק אעפ"כ מועיל להצטרף עם שיווי העצם שיהיה נקרא מין במינו ולרבנן אינו מועיל זה א"כ היכא דיש לו מתירין אך המבטל לא יוכל להיות כמו הבטל הלא לר"י לא מהני שיהיה נקרא מין במינו לפי דברי ר' חייא ולרב חסדא אליבי' וכמו דס"ל ג"כ לר' יוחנן ע"פ תירוץ זה דהתוס' ז"ל וכמו שפוסק הרמב"ם ז"ל כר"ח כנ"ל א"כ ג"כ לרבנן צ"ל דל"ש דשילמ"ת לפי טעם הר"ן ז"ל משום מין במינו אלא טעם רש"י ז"ל א"כ לפי"ז בחמץ שנתערב במצה הלא המצה לא יוכל להתהוה חמץ אא"כ מחמץ המצה ויהיה מזה ד"א משא"כ אם לא יעשה שום דבר מצ"ע לא יוכל להיות המצה המבטל כחמץ הבטל דלכאורה ע"כ הא דצריך להיות המבטל כהבטל הוא דיעשה כן מצד עצמו כמשמעות הגמרא שם א"כ לר"י הרי בטל החמץ בהמצה דלא נקרא זה מין במינו כיון דלא יוכל להעשות המבטל כהבטל ע"פ ר"ח ורב חסדא וכר"י ע"פ התוס' הנ"ל וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל שם כנ"ל. א"כ מעתה י"ל דר"י לשיטתו דס"ל לר"י לתירוץ ר"ת ז"ל שם במנחות דכתב דר"י ס"ל דאזלינן בתר המבטל כרב חסדא א"כ ל"ש בחמץ המעורב במצה מין במינו לר"י וכמו כן לרבנן ג"כ ע"כ ל"ש דשילמ"ת מטעם מין במינו ול"ש אלא טעם רש"י ז"ל. ולהנ"ל י"ל דל"ש בזה טעם רש"י ז"ל מש"ה ס"ל לר' יוחנן דחמץ בטל בס' ואף דלכאורה ג"כ בחמץ יש לומר אופן כגון שנתערב עיסה של חמץ בעיסה של מצה דבזה אם העיסה יהיה מונח כך יתחמץ מאליו מ"מ מסתמא שם בגמרא פסחים הנ"ל מיירי בתערובות לח ולא ביבש מדתלי בנו"ט עיי"ש. ואף דגם בלח לכאורה יש למצוא אופן דיהי' באפשר של פסח להתחמץ מאליו מ"מ הלא רב דפסק דבמ"ש הוא ע"כ בכל הענינים בסתמא מיירי אף בא"א להתחמץ וליעשות כהבטל. וי"ל דרק ע"ז פליג ר"י היכא דל"ש דשילמ"ת אף מטעם איסור חמץ הוא ככל איסורין דבס' לר"י. אך הרמב"ם ז"ל דפסק דהוה דשילמ"ת אף דודאי אין לפרש דמיירי דוקא באופן דהמבטל יכול להיות כהבטל דסתמא קתני ולפי"ז העיקר חסר. מ"מ או דהטעם הוא משום טעם רש"י ז"ל ולא ס"ל ז"ל כתירוץ ר"פ בהמרדכי ז"ל הנ"ל כנ"ל או דס"ל ז"ל דגם בזה שייך דשילמ"ת כיון דהבטל יוכל להעשות כהמבטל בדרך קרוב ולא בדרך רחוקה כנ"ל די"ל דע"כ לא נצרך דהמבטל יהי' כבטל אלא היכא דאינו דומה אלא בדרך רחוק כנ"ל ויש לפלפל בזה. וכיון שכן יש לישב ג"כ בזה דברי הכס"מ ז"ל שכתב בפט"ו מהל' מ"א דרבינו בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחב"פ שכתבנו דלכאורה דבריו ז"ל תמוהין דהא ר"י ל"ל כלל בחמץ בפסח במ"ש. ולפי הנ"ל י"ל כיון דגם לר"י יש איזה אופן למצוא שיהי' שייך ג"כ בחמץ בפסח דשילמ"ת אמאי לא פירש דבריו חוץ מחמץ בפסח וכגון באופן הנ"ל על זה תירץ רבינו הגדול ז"ל כו' כמבואר שם בכס"מ עיי"ש. ולפי"ז א"ש מה שכתב הר"ן ז"ל בפסחים שם הטעם דרש"י ז"ל כמו שהבאתי למעלה להוכיח כן בעה"י וי"ל דמש"ה לא הזכיר טעמו ז"ל דל"ש כאן מטעמים הנ"ל מש"ה הביא טעמא דרש"י ז"ל כנ"ל כן י"ל ע"ד הפלפול:

ומעתה נבוא לנידון דידן בשאלתנו הנ"ל דחדש של חמץ שנתערב של פסח וישן י"ל דלא שייך דשילמ"ת לפי הכרעת הרמ"א ז"ל בס' תורת חטאת דדבר החוזר לאיסורו כגון חמץ ל"ש דשילמ"ת וביארנו בעזה"י בטעם נכון דטעם רש"י ז"ל ל"ש משום דתלי בזמן ולשנה הבאה יחזור לאיסורו וגם טעם ר"ן ז"ל ל"ש משום דכיון דיחזור לאיסורו לא מיקרי מין במינו כנ"ל כסברא השני' הנ"ל. וזה כוונת הרמ"א כגון חמץ בפסח ל"ש דשילמ'"ת דשני הטעמים ל"ש לא טעם רש"י ז"ל ולא טעם הר"ן ז"ל כהנ"ל משא"כ בחדש אף דל"ש טעם רש"י ז"ל כנ"ל מהמרדכי אך טעם הר"ן ז"ל שפיר שייך כיון דזה הדבר שוב לא יחזור לאיסורו לפי תירוץ הא' שכתבנו א"כ כאן בחדש וחמץ ל"ש ממנפ"ש ב' הטעמים דטעם רש"י ז"ל אף דבהיכא דיש שני איסורים ויש היתר לאיסור אחד שייך שפיר לומר דשילמ"ת דעד שיאכלנו בב' איסורים תאכלנו באיסור א' מ"מ כאן ל"ש טעם זה דהאיסור חדש שיותר בפסח הלא ל"ש לרש"י ז"ל דתליא בזמן כמבואר במרדכי ז"ל כנ"ל אך טעם הר"ן ז"ל דאחר הפסח הרי יותר ב' האיסורים א"כ הוי מין במינו הרי ל"ש ג"כ דאיסור השני דחמץ יחזור לאיסורו ול"ש מין במינו כטעמים הנ"ל. ומה שיותר האיסור החדש לעולם משום זה ל"ש לקרותו מין במינו כיון דעדיין ישאר בו איסור השני והאיסור השני לא יותר לעולם דיחזור לאיסורו משו"ה לא מיקרי דשילמ"ת כנ"ל ודו"ק. אך עדיין צ"ע אם הרמ"א ז"ל דהכריע כהמרדכי דל"ש בדבר התלוי בזמן דשילמ"ת עפ"י שפירשתי בע"ה אם הכריע ג"כ בחדש דהרי המרדכי כתב דינו בחדש ג"כ אף דלא היתה לו שעת הכושר והרמ"א ז"ל דייק בלשונו הק' חמץ בפסח וזה היה לו שעת הכושר קודם פסח והרי יש לחלק בין היכא דהי' לו שעת הכושר ללא הי' לו שעת הכושר כאשר הבאתי למעלה מהך דראש יוסף א"כ אין לנו לפשוט שאלתנו מהך דחדש עפ"י הכרעת הרמ"א ז"ל רק עפ"י המרדכי. אך להוכיח מהרמ"א ז"ל להיפוך מדכתב בלשונו חמץ בפסח דוקא בחמץ הכריע כהמרדכי וכנ"ל גם זה אין לנו לפשוט די"ל דמשו"ה כתב חמץ בפסח כדי שיוכל לומר בפשיטות דל"ש דשילמ""ת דבחדש אף דל"ש דשילמ"ת כהמרדכי מ"מ הרי הוכחנו דזה דוקא לרש"י ז"ל משא"כ להר"ן ז"ל שייך שפיר דיש לו היתר לעולם כאשר ביארנו למעלה בע"ה. משו"ה נקיט חמץ בפסח דבזה ל"ש לא טעם רש"י ז"ל ולא טעם הר"ן ז"ל. אך לפנינו יתבאר אי"ה בפשיטות די"ל דל"ש בנידון שאלתנו דשילמ"ת לכל הדעות:

ח

ועוד הי' נלפע"ד לכאורה לישב קושיית הרמב"ן על הא דר"י ע"פ דברי הלח"מ בפ"א מחומ"צ דהנה איתא ברמב"ם ז"ל בהל' חמץ ומצה פ"א הלכה ה' חמץ שנתערב בדבר אחר בתוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הר"ז אוסר בכ"ש וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אע"פ שהוא אסור בהנאה אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הר"ז מותר לאכלו אחר הפסח שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובות מותר באכילה לאחר הפסח עכ"ל ז"ל. וכתב עליו הה"מ ז"ל חמץ שנתערב וכו' בגמרא פסחים ובהל' אמר רבא וכו' וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במ"ש כתב רבינו בפ' ט"ו מהל' מ"א לפי שהוא דשילמ"ת שהרי אחר פסח יהי' כל התערובות מותר ויש מי שכתב וכו'. וכתב בלח"מ שם חמץ שנתערב וכו' כתב ה"ה וכו' שהוא דשילמ"ת ואע"ג וכו' וסוף פ"ד כתב בפירוש המקיים תערובות בפסח אסור לאחה"פ. וא"כ נראה לכאורה דהאי טעמא דדשילמ"ת ליתא דהא אסור אחר הפסח. זה אינו כלום דהא כתב שם הה"מ ז"ל דהיינו דוקא במקיים תערובות שהוא כזית בכא"פ ואז אסור אבל משהו דשילמ"ת הוא וא"ת כו' עכ"ל, נראה פשוט דכונתו ז"ל במה שכתב אבל משהו דשילמ"ת הוא לאו דוקא משהו אלא אפילו כזית אך דלא היה כזית בפא"פ שנתערב בין הרבה עד שבכא"פ לא היה כזית אלא משהו וז"פ שם. ולכאורה קשה מאד לפי"ז הנ"ל דהא בפ"ד הל"ת איתא שם תערובות חמץ עוברין עליו משום ב"י וב"י כגון המורייס כו' אבל דבר כו' וכתב במ"מ שם וכבר נתבאר בפ"א שרבינו פוסק שאין בתערובות חמץ לאו באכילתו אא"כ אכל כזית חמץ בכדי אכ"פ ובודאי לדבריו שאינו עובר עליו אלא בתערובות שיש לו כזית בכא"פ וכו' וזה הפסק הוא עיקר ויש מן הגאונים סוברין שאפילו בפחות מכן עובר עליו וגם ראיתי מי שמפרש דברי רבינו כך שאעפ"י שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו שהרי יש כזית חמץ שם ואעפ"י שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו כך פי' דברי רבינו הרב ר' משה הכהן ז"ל וסייע כו'. ובכס"מ שם כתב ולי יותר יתישב אצלי פי' הרמ"ה ז"ל דאע"ג וכו'. וא"כ לפי פי' הרמ"ה והכס"מ ז"ל שם גם בליכא כזית בכא"פ עובר עליו. וא"כ אסור אחה"פ דהטעם דקנים לאחה"פ הוא משום דעבר על ב"י וכיון דג"כ בנתערב כזית ביותר מכא"פ כגון בס' ג"כ אסור לאחה"פ ואמאי הוה דשילמ"ת ותירץ הלח"מ ז"ל בפ"א שם ל"ש אלא לשיטת הה"מ ז"ל דאינו עובר אלא בכזית בכא"פ. אבל לשיטת הרמ"ה והכס"מ ז"ל שם דמפרשי ברמב"ם ז"ל כנ"ל קשה קשה אמאי הוה להרמב"ם ז"ל דשילמ"ת כנ"ל. ות"ל שמצאתי קושיא זו בלח"מ ז"ל שם בפ"ד בהל' י"א ותירץ שם בלח"מ ז"ל וז"ל דמ"מ אין זו סברא דפחות מכזית לא ליבטיל משום דהוה דשילמ"ת וכזית ליבטל ולהכי לא פלוג כו'. והנה מלבד שהוא קצת דוחק לפרש כך דנראה כונתו דמשום דאין סברא לומר דפחות מכזית יהיה אסור וכזית יהיה עוד קילא ויהיה מותר. וקשה דהרי מצינו כמה פעמים דאם נתערב דבר שהיה עליו ב' איסורין ואיסור אחד יש לו מתירין דאם הי' איסור זה דיש לו מתירין לבד היה אסור וכיון שנתוסף עליו עוד איסור מחמת זה לא הוה דשילמ"ת לפנינו יתבאר בעה"י דבאופן זה תליא בשיטת רש"י והר"ן ז"ל ועוד קשה לי ע"ז דאם נימא דכל הדין דרשילמ"ת הוא בפחות מכזית אך משום דאין סברא לחלק בין כזית לפחות משו"ה גזרו דיהיה כדין דשילמ"ת. א"כ קשה טובא דהא הכס"מ ז"ל הסכים לפי' הרמ"ה ז"ל שם בפ"ד הל' ח' כנ"ל א"כ ג"כ לדידי' ז"ל ע"כ צ"ל כתירוץ הלח"מ ז"ל דעיקר דשילמ"ת דבחמץ הוא על פחות מכזית א"כ קשה למה דהביא הכ"מ בפ"א שם הל' ה'. והר"ן בפי' ההלכות השיג על טעם זה וכתב דמאי דאמרינן דשילמ"ת אפילו באלף לא בטיל משמע ודאי דמדרבנן הוא כו' ועוד שקרוב הדבר לומר שכיון שחומרא דדשילמ"ת מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין עצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ עצמו אסור אעפ"י שתערובתו מותר אפשר וכו' עיי"ש מה שתירץ הכס"מ ז"ל. ואם נימא כהנ"ל דכל הדשילמ"ת הוא רק בפחות מכזית ומשום דאין סברא לחלק גזרו ג"כ על כזית א"כ אין התחלה לקושיית הר"ן ז"ל דהרי מין החמץ עצמו עתיד להיות ניתר דפחות מכזית אינו עובר עליו וממילא דל"ש למיקנסיה. ובפרט להכס"מ ז"ל לפי הנ"ל ע"כ צ"ל כן לפי תירוץ הלח"מ ז"ל כנ"ל ומדוע לא הזכיר הכס"מ ז"ל לתרץ קושיית הר"ן ז"ל שם בזה וצ"ע לכאורה. גם לשון הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' מאכ"א לא משמע כך דכתב שם לפי שהוא דשילמ"ת שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובות מותר משמע דלא החמץ בעצמו אלא כל התערובות ביחד יהיה מותר:

אך לפענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר לולא דברי רבינו הלח"מ ז"ל די"ל לכאורה דאף אם נימא דכזית ביותר מכא"פ עובר עליו מ"מ אין לאסור כל התערובות דאף דהטעם דקנסינן לי' לאסור החמץ משום דעבר על ב"י וב"י מ"מ נלפע"ד די"ל דכיון דהא דעבר על בל יראה הוא לא על כל התערובות אלא משום דבזה נמצא כזית ואף שהוא ביותר מכא"פ מ"מ הרי נמצא אצלו ברשותו כזית ומאי נ"מ בכמה מעורב כמו שביאר שם בכס"מ ז"ל הטעם בפ"ד מחומ"צ. א"כ י"ל כיון דהעבירה דב"י היה על שנמצא ברשותו כזית יהיה באיזה מקום שיהיה הרי לא עבר כלל על התערובות והתערובות לא סייעו כלל בהעבירה אלא דלא יכלו לבטל הלאו כיון דסו"ס ברשותו נמצא כנ"ל. א"כ י"ל דמש"ה מותר התערובות לאחה"פ וזה נלפע"ד נכון מאד מצד הסברא דלא שייך למיקנס אלא הדבר שעבר בשביל זה וד"ל. ומש"ה א"ש דנקרא דשילמ"ת כיון שכל התערובות מותר אחה"פ וי"ל דמשום דלא נדע איזהו הכזית מש"ה התירו כל התערובות דע"ז לא גזרו להפסידו הרבה בשביל הכזית. שעבר וא"ש ג"כ קושיית הר"ן ז"ל והכל עולה לנכון. אך מ"מ נלפע"ד דדשילמ"ת זה ל"ש אלא לטעם הר"ן ז"ל ולא לטעם רש"י ז"ל דהנה אף דאחה"פ יהי' מותר כל התערובות לפי הנ"ל מ"מ אסור לו להשהות אצלו החמץ עד אחה"פ כיון דעובר עליו על ב"י וב"י לפי שיטת הרמ"ה ז"ל והכס"מ ז"ל הנ"ל א"כ בשלמא לטעם הר""ן ז"ל דהטעם הוא משום דהוה כמין במינו שפיר אמרינן דאף דאסור לו להשהות אצלו מ"מ הרי אם יעבור וישהה אצלו עד אחה"פ יהי' מותר א"כ הוה מינו ול"ש לומר דמשום זה דאסור להשהות אצלו יתבטל מה דהוא מינו דס"ס הרי הוא דומה לו ושוים באיכות ג"כ יהיה באיסור או בהיתר הרי דומה לו בזה שיהיה אח"ז מותר א"כ שפיר הוה דשילמ"ת. משא"כ לטעם רש"י ז"ל דפירש דהטעם הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהיינו דכיון דיש תקנה לאכול בלא ביטול אין לאכול ע"י ביטול לכאורה לפע"ד כאן ל"ש זה דמה תקנה יש לו להנצל מלאכול ע"י ביטול וישהה אותו אחר הפסח הלא מיגרע גרע דיעבור על ב"י וב"י כנ"ל וז"פ לפע"ד. א"כ מעתה בחמץ שנתערב בד"א י"ל דמש"ה לא ס"ל לר"י בזה דשילמ"ת אף אם לא נימא כהנ"ל דס"ל לר"י בטעמו של רש"י ז"ל כר"פ המובא במרדכי אלא דס"ל דאף במידי דתלי בזמן ג"כ שייך דשילמ"ת. מ"מ י"ל דס"ל לר' יוחנן דכאן ל"ש דשילמ"ת לב' הטעמים דטעם רש"י ז"ל ל"ש כאן דאיך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שהרי אסור לו להשהות אצלו החמץ וכנ"ל דמסתמא בגמרא פסחים הנ"ל אף בכזית מיירי דסתמא קתני שם וז"פ ומש"ה ס"ל לר"י בזה דל"ש שם דשילמ"ת דטעם רש"י ז"ל ל"ש כנ"ל וגם טעם הר"ן ז"ל י"ל דס"ל לר"י דכיון דאף בנתערב ביותר מכא"פ עובר עליו בב"י א"כ אסור כל התערובות לאחה"פ כסברת הלח"מ ז"ל שם ול"ש דשילמ"ת כיון דכל התערובות אסור ולא ס"ל לר"י סברת הלח"מ ז"ל דמשום דאין לחלק בין פחות מכזית לכזית גזרו גם על כזית ובפרט שהוכחתי בעה"י דאין סברא לומר כן. וגם סברתנו שכתבנו דאף דעובר על ב"י מ"מ לא נאסר כל התערובות לאחה"פ כנ"ל י"ל דלא ס"ל לר"י או דנימא כסברת הר"ן ז"ל כמו שכתבתי מקודם זה משום דחוזר לאיסורו כנ"ל. אך לשיטת רש"י ז"ל א"ש בפשיטות דל"ש בזה דשילמ"ת כנ"ל. וארווח בזה דלא לבד לסברת הר"פ המובא במרדכי א"ש אלא דגם לכל הדעות א"ש כנ"ל וגם בזה יש לישב מה שהבאתי מהכס"מ ז"ל בפט"ו מהל' מ"א הנ"ל שכתב דהרמב"ם ז"ל מתרץ דלא תקשה אמאי לא אמר ר"י ור"ל במס' ע"א שם חוץ מחמץ בפסח כו' עיי"ש שהבאתי דתמוה לכאורה דהרי ר"י ס"ל בהדיא בפסחים הנ"ל דבטל בס'. ולפי הנ"ל א"ש ג"כ בפשיטות כיון דכל הטעם דכזית אפילו ביותר מכא"פ עובר מש"ה ל"ש דשילמ"ת כנ"ל. א"כ אם היה פחות מכזית שפיר הוה דשילמ"ת לר"י כנ"ל א"כ היה יכול ר' יוחנן לומר חוץ מחמץ בפסח דהיינו בפחות מכזית דהוה דשילמ"ת כנ"ל:

ולפי"ז בנידון שאלתנו בחדש וחמץ שנתערב בד"א ישן ושל פסח שכתבנו למעלה דטעם רש"י ז"ל שייך שם עד שתאכלנו בשני איסורין תאכלנו באיסור אחד אך כל ההיתר הוא להמרדכי הנ"ל. ומעתה לא צריכין להתיר לשיטת רש"י ז"ל מטעם המרדכי אלא דבלא"ה ל"ש דשילמ"ת דל"ש לומר דיש תקנה לאכול אחה"פ דהא אסור להשהותו כפי המבואר בפי' הרמ"ה ז"ל והכס"מ ז"ל. וטעם הר"ן ז"ל ל"ש דאף דאיסור חרש יותר מ"מ ישאר איסור חמץ וזה לא הוה דשילמ"ת משום דיחזור לאיסורו כנ"ל. אך כ"ז לפי מה דמשמע לכאורה מדברי הלח"מ ז"ל אך באמת דבריו ז"ל לכאורה צ"ע כמו שיתבאר וגם מהר"ן ז"ל בפ' כ"ש משמע בהדיא דס"ל דהטעם הוא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כמו שהעתקתי לשונו ז"ל למעלה וקשה הא ל"ש טעם רש"י ז"ל דהא אסור להשהות וצ"ל דס"ל להר"ן ז"ל דאינו עובר עליו וקשה לשיטת הרמ"ה והכס"מ ז"ל דס"ל דעובר עליו בב"י האיך שייך בזה דשילמ"ת ואם נימא דשייך דשילמ"ת מטעם הר"ן ז"ל וכמו שכתבתי למעלה די"ל דטעם הר"ן ז"ל בדבר שיש לו מתירין שייך גם בזה. זה אינו דהרי הר"ן ז"ל בעצמו כתב בפ' כ"ש טעמו של רש"י ז"ל בזה וע"כ דל"ש בזה טעמו של הר"ן ז"ל וכנ"ל ובסמוך יתבאר בעה"י לישב בפשוט קושיית הלח"מ ז"ל ול"ש כלל איסור להשהות וא"ש בפשיטות כנלפע"ד. אך יראתי להמליט זה ולא כתבתי רק ע"ד הפלפול העולה ברעיוני לכאורה ודוק בזה:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה