אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני יו"ד › סימן לא

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני יו"ד · סימן לא

סימן ל

לבאר בדיני גיה"נ לפי פסק הרמב"ם ז"ל בזה ובדיני חוב"ע:

א

הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הל' י"ד כתב וז"ל גיה"נ מותר בהנאה. לפיכך מותר לאדם לשלוח לעכו"ם ירך שגיד הנשה בתוכה וכו'. ובהל' ט"ו שם כתב וז"ל כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל. לא תאכלו. לא יאכלו. לא יאכל. אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ובחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה או עד שיתפרש בתורה שבע"פ שהוא מותר בהנאה כגון שקצים וכו' וגיד הנשה שכל אלו מותרין בהנאה מפי הקבלה וכו' עייש"ה. וכבר עמדו ע"ז הראשונים ז"ל עיין בכ"מ שם ובלחם משנה שתמה ע"ז מסוגיא דפ' כ"ש דמשמע דהא דא"ל לר"א דלא תאכל וכו' איסור הנאה במשמע היינו מדפרט בנבלה שמותר בהנאה ומינה דבכל איסורים אסור בהנאה וכ"ז לר"מ דס"ל דבין בנתינה בין במכירה לעכו"ם אבל לר"י דאמר דברים ככתבן הוא דאתי לא מוכת הך דר"א אלא מקרא דאותו דכתיב גבי טרפה ומבואר שם בגמרא דלר"מ איצטריך אותו לחולין בעזרה דאסור ור"י א"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא וא"כ קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק שם כר"א דלא תאכל וכו' איסור הנאה במשמע ובפ"י מהל' ע"ז כתב ואסור ליתן להם מתנת חנם וכו' או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה והיינו כר"י וע"כ דדריש מקרא דאותו והרי כתב הכ"מ בפ"ב מהל' שחיטה דאית לי' להרמב"ם ז"ל דתולין בעזרה מדאורייתא וע"כ מקרא דאותו וא"כ מנ"ל לדרשא דר"א. ועוד תמה למה כתב שם לשון של ר"א דאמר כדרך שפרט בנבלה דמשמע דמדהתיר קרא נבלה נפקא והיינו ודאי לר"מ דלר"י לא נפקי מזה כלל אלא מאותו והרי הוא ז"ל פסק כר"י וכו' והאריך שם ובפ"ב מהל' שחיטה עייש"ה עוד הובא שם בכ"מ לתמוה במה דפסק הרמב"ם ז"ל דגיה"נ מותר בהנאה והרי לפ"מ דפסק הרמב"ם כר"א דלא תאכל איסור הנאה הוא ע"כ משום דהותרה נבלה היא וגידה הותר כמבואר בגמרא והרי מבואר שם דכ"ז למ"ד יש בגידין בנו"ט והרי הרמב"ם ז"ל פסק אין בגידין בנו"ט ועיי"ש מה שהביא בשם הרמב"ן ז"ל:

ב

והנה על קושיא זו השניה ראיתי בשער המלך שם דאף דאמרינן בגמרא שם דלמ"ד אין בגידין בנו"ט גיה"נ אסור בהנאה היינו דוקא לר"ש דס"ל דגיה"נ של נבלה לא מיחייב משום נבלה משום דאין איסור תע"א וכו' וא"כ י"ל דכשהותרה נבלה לא הותר גידה כיון דגיה"נ ליתא בלאו בנבלה מה"ת והתירא דלגר אשר בשעריך הוא דמה דאסור משום נבלה בזה התיר בהנאה אמנם לדידן דקיי"ל דהאוכל גיה"נ של נבילה חייב שתים וכי אזהר רחמנא ל"ת נבלה אף גיה"נ בכלל פשיטא דגיה"נ מותר בהנאה דמאי דאסר לן באכילה התיר לן בהנאה עייש"ה בשעהמ"ל. ואף כי דבריו ז"ל נחמדים מ"מ לכאורה לפע"ד תמוהין לי דבריו ז"ל לפרש כן ברמב"ם ז"ל דלפי"ז ג"כ בחלב דכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' מ"א שם הל' ב') דהאוכל תלב מנבלה חייב ג"כ משום נבילה וכיון דאזהר רחמנא בלאו דל"ת כל נבלה ג"כ החלב בכלל ומה דאסרה באכילה התירה בהנאה בהך דלגר אשר בשעריך תתננה כמו גיה"נ וא"כ למה פלגינהו הרמב"ם ז"ל בתרתי דכתב שם בפ"ת הל' ט"ו הנ"ל דכל ל"ת איסור הנאה הוא עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה שנאמר לגר אשר בשעריך וגו' ובחלב שנאמר יעשה לכל מלאכה ול"ל ז"ל להביא על חלב הך דיעשה לכל מלאכה כיון דכבר הביא שם ההיתר הנאה דנבלה מלגר אשר בשעריך וגם חלב בכלל ההיתר. וגם מלשונו ז"ל שסיים או שיתפרש בתורה שבע"פ וכו' כגון שקצים וכו' וגיה"נ וכו' משמע דגיה"נ אינו מטעם היתר דנבילה ואף דבזה יש לדחוק קצת אך מהך דחלב ודאי קשה. אע"כ לכאורה צ"ל דבאמת ס"ל להרמב"ם ז"ל דאינו בכלל נבילה ולא תליא בהך דיש בגידין בנו"ט דהרי גם בחלב ס"ל ז"ל דלא הותר בכלל נבילה. אלא לפי מה דמסיק בגמרא שם דלר"א הא דמותר בגיה"נ בהנאה הוא משום דהותר בכלל נבילה. ע"ז מקשה דגם לפי"ז יקשה למ"ד אין בגידין בנו"ט. אבל להרמב"ם ז"ל משמע דס"ל דלא שייכא בכלל היתר נבילה וע"כ דס"ל כריה"ג דפ' כ"ש (דף כ"ג ע"ב) דלא הותר חלב ג"כ בכלל נבילה ומש"ה מוקי שם הך דיעשה לכל מלאכה להיתר תלב. והא דר"א מוקי לה בטעם היפר גיה"נ בהנאה דנכלל בהיתר נבילה י"ל דרצה לאוקמי ג"כ לר"ע דס"ל דחלב נכלל בהיתר נבילה וכ"כ גיה"נ אך הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין בגידין בנו"ט וס"ל כריה"ג דטעם היתר חלב בהנאה לא נכלל בהיתר נבילה אלא מקרא דיעשה לכל מלאכה וא"כ ג"כ בהיתר דגיה"נ בהנאה ע"כ צ"ל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל היינו משום דילפינן בק"ו מחלב כמבואר בגמרא דפ' כ"ש (דף כ"ג ע"ב) שם וכמובא ג"כ בשעה"מ שם בשם הרמב"ן ז"ל:

ולפי"ז י"ל דהא דכתב הרמב"ם הך היתר הנאה דחלב מקרא דיעשה לכל מלאכה לא לבד לתן טעם על היתר הנאה דחלב אלא ללמוד מזה ג"כ להך דינא דר"א דמוכת מזה דבכל האיסורין אסור ג"כ בהנאה ועיין בלח"מ שכתב שם דע"כ זה אינו טעם על שאר איסורין דאסור בהנאה דהרי לא הביא בגמרא זה על טעם דר"א אלא דמזה לא מוכח על שאר איסורין דהרי נצרך לדין דאינו מטמא כשאר נבלה עיי"ש. אך לפי הנ"ל י"ל שפיר דבגמרא דביאר טעמו של ר"א משום היתר דנבלה ותלי היתר הנאה דגיה"נ בדין דיש בגידין בנו"ט והיינו דאם הותר נבלה הותר ג"כ גיה"נ וזה ע"כ אינו כריה"ג דלריה"ג גם תלב דיש בה טעם לא נכלל היתרא בהנאה בהיתר דנבלה וע"כ דקאי גם לר"ע ומשו"ה שפיר צריך הך דיעשה לכל מלאכה לדין דאינו מטמא כר"ע. אך הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפסק כריה"ג כמו שביארנו מדבריו ז"ל ולריה"ג הך דיעשה לכל מלאכה קאי על היתר תלב בהנאה א"כ מוכת מזה ג"כ דבכל האיסורין אסור בהנאה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל ג"כ כר' אבהו דל"ת וכו' איסור הנאה במשמע. אך מ"מ הביא הרמב"ם ז"ל ג"כ הלשון דר"א דמשמע דנלמד דינו מהך דהיתר נבלה די"ל דהרמב"ם ז"ל תרתי טעמי ס"ל הך טעם המבואר בגמרא בדברי ר"א והך דמובא לריה"ג. אך מ"מ עדיין יקשה קושיית הלח"מ הנ"ל כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל כר"י דלנכרי במכירה ליכא להוכיח דינא דר"א מהך היתר דנבילה וא"כ למה הביא הרמב"ם ז"ל הלשון דר"א מהיתר דנבלה דמשמע רזה ג"כ הטעם על דין דר"א כנ"ל עיי"ש מה שתירץ שם ויותר הניח שם בקושיא על מרן הכס"מ דכתב דס"ל להרמב"ם ז"ל חולין בעזרה דאורייתא וא"כ הך אותו צריך לתוב"ע וכיון דפסק כר"י דלנכרי במכירה ליכא להוכיח דינו דר"א מהיתר דנבלה וע"כ מאותו ומשום זה השיג על מרן הכס"מ ז"ל עייש"ה:

ג

ואי לא מסתפינא הייתי אומר דבר חדש בזה ומתישב ג"כ קושיא זו די"ל באמת דשפיר מוכיח לה ג"כ הרמב"ם ז"ל דין דר"א מהך היתר דנבלה דלגר אשר בשעריך וגו'. והוא דלכאורה קשה במאי דקאמר בגמרא דלר"י לדברים ככתבן הוא דאחי גר בנתינה וכנעני במכירה. ומשמע דהיינו משום דאסור ליתן לכנעני מתנת חנם משום לא תחנם וכמבואר באמת במסכת ע"א (דף כ) דמייתי שם דפליגי תנאי בדין דאסור ליתן להם מתנת חנם ומייתי הנך תנאי ר"מ ור"י דפליגי בדין נבלה לכנעני עיי"ש. וא"כ קשה לר"י ל"ל הך קרא הא מה דאסור ליתן לכנעני מתנת חנם נלמד מהך דלא תתנם ובשלמא הך דלגר תתן צריך לנופו דכך מצותו שלא ימכור לו אלא יתן לו במתנה כמו שפרש"י ז"ל שם בפ' כ"ש. משא"כ בהך דמכור לנכרי ל"ל הא בל"ז נדע דאסור ליתן לו מתנת חנם. ובעה"י מצאתי קושיא זו בתוס' ע"א (דף כ) שם וכתבו דלא תחנם הוא לאו ומכור לנכרי הוא עשה ואם יתן לעו"ג בחנם יעבור בעשה ול"ח עיי"ש בתוס'. וא"כ י"ל דהרמב"ם ז"ל באמת לא פסק כלל כר"י בזה דלדברים ככתבן הוא דאתי היינו דמלמדנו הקרא דאסור למכור לגר אלא ליתן בחנם ודאסור ליתן לכותי בחנם ואף דבאמת בכותי אסור ליתן לו בחנם היינו דנלמד מקרא דלא תחנם ולא צריך ע"ז קרא דמכור לנכרי ואף דבאמת הפירוש דקרא דמכור לנכרי הוא דוקא במכירה. היינו לא משום הקרא דמכור לנכרי ומשום דעבר בעשה אלא משום קרא דלא תחנם וע"ז ל"צ הקרא דמכור לנכרי אלא דממילא כיון דכתיב בקרא מכור לנכרי ע"כ דוקא הוא משום קרא דלא תחנם אבל לא צריך לזה קרא. והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' ע"א דאסור ליתן להם מתנת חנם ומכור לנכרי ולא בנתינה ולא כתב ג"כ הדין דלגר אסור לו למכור. והיינו דבזה לא ס"ל כר"י דהדברים ככתבן הוא דגם הך דמכור לנכרי ל"צ אלא דממילא הפירוש הוא כן. וא"כ מיותר הוא דל"ל כלל הך דלגר וגו' תתננה או מכור לנכרי דלגופא ל"ל דילפינן מלא תחנם ולא מסתבר ליה לאוקמי ברבוי איסורים לעבור. בלאו ועשה וע"כ דמלמדנו דבכל האיסורים אסור ג"כ בהנאה כנ"ל. ואף דבמה דס"ל לר"מ דבין גר בין כנעני בנתינה לא קיי"ל כוותיה. מ"מ במה דס"ל דהך קרא אתא לשאר איסורין דאסור בהנאה. י"ל דפסק בזה כוותיה משום דגם ר"ש דס"ל דגיה"נ אסור בהנאה וע"כ היינו משום דס"ל כר"א דכל היכא דכתיב לא יאכלו איסור הנאה במשמע. וקשה מנ"ל זאת דמקרא דאותו ליכא למילף לר"ש דהרי ר"ש ס"ל בפ' האיש מקדש (דף נח') ובפ' כיסוי הדם (דף פה:) דחולין בעזרה מה"ת אסור בהנאה וע"כ דיליף מקרא דאותו. וא"כ מנ"ל דבכל איסורין דכתיב לא יאכל איסור הנאה במשמע וע"כ או דס"ל לגמרי כר"מ דמותר ליתן לכותי או דס"ל לכל הפחות דלא לדברים ככתבן צריכה דגם איסור מכירה לעכומ"ז נלמד מלא תחנם. אע"כ לגלות על דין דר"א על שאר איסורין דאסור בהנאה כנ"ל. ומשו"ה כתב שפיר הרמב"ם ז"ל דין דר"א עם הטעם דנלמד מלגר אשר בשעריך וגו'. וסיים עוד והביא הלימוד דיעשה לכל מלאכה דכתיב גבי חלב. היינו דלריה"ג יש ללמוד ג"כ מזה וכנ"ל. וא"ש מה דלא הביא הרמב"ם ז"ל בהך דפרט בהיתר הנאה גבי טרפה דכתיב לכלב תשליכון אותו דלפ"מ שביאר בלח"מ דס"ל להרמב"ם ז"ל דחולין בעזרה מדרבנן ושפיר נפקא לו איסור הנאה בשאר איסורים מקרא דאותו. והא דמביא הך היתר דנבלה וחלב. היינו לאורויי היתר הנאה דנבלה וחלב ולא לאורויי איסור הנאה דשאר איסורים. דלפי"ז תמוה מאד מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל הפרט דהיתר הנאה דטרפה מקרא דאותו מה דמזה עיקר הילפותא דאיסור הנאה דשאר איסורין כדין ר"א דהביא שם וזה תימא. ולפי הנ"ל ניחא דלא רצה להביא הנך פרטא להיתר הנאה המפורש בתורה אלא הנך דילפינן מזה ג"כ דינא דר"א לאסור בהנאה בשאר איסורים ושאר דברים דחשיב שם כמו שקצים וכו'. היינו דחשיב אותן דלא מפורש בהדיא בקרא אלא מלימוד דברי חז"ל ומשו"ה לא חשיב קרא דאותו דלא נאמר דמשו"ה מפורש זאת ללמוד דין דר"א ובאמת זה אינו דתולין בעזרה מה"ת ולאו ר מיותר הוא וכנ"ל :

דמלשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' ע"א ובפ"ג מהל' זכיה דכתב דאסור ליתן מתנת חנם לכנעני וסיים דלגר יתן שנאמר לגר וגו' תתננה או מכור לעו"ג וכו' דמשמע דכל הילפותא דאסור ליתן לעכומ"ז הוא מהך קרא דאו מכור לנכרי י"ל משום דרצה לאשמועינן דלגר מותר ליתן והביא הקרא דלגר תתן משו"ה סיים הך דמכור לנכרי דלנכרי אסור ליתן דבאמת לפ"מ דנכתב בתורה או מכור לנכרי היינו משום דאסור ליתן להם מתנת חנם. אך לא לזה צריך הקרא דנלמוד מלא תחנם וכל הקרא י"ל דאתי לדר"א הנ"ל אך ממילא כיון דמשמיענו התורה היתר הנאה בנבלה ע"כ כתבה נתינה אצל גר ואצל עכומ"ז מכירה. והיינו דהרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל בהך סוגיא דע"א לא הביאו כלל הך קרא דמכור לנכרי בטעמא דאסור ליתן מתנה לכנעני ולא הביאו אלא הקרא דלא תחנם והיינו משום דהקרא דאו מכור לנכרי לא להכי אתי אלא לדר"א ולהתיר הנאה בנבלה. אלא משום דאסור ליתן מתנה לכותי ע"כ פלגינהו הקרא בגר נתינה ובכנעני מכירה כנ"ל:

ד

ויותר היה נלפע"ד דלכאורה י"ל דבאמת בהך סוגיא דפ' כל שעה הנ"ל לא מוכת כלל בדין איסור מתנה לעכומ"ז די"ל דאף דמותר ליתן מתנה לעכומ"ז מ"מ בנבלה גזיה"כ הוא וכך הוא מצותו דלגר בנתינה ולעכומ"ז במכירה וי"ל ג"כ היכא דליכא איסור תנינה כגון בשכנו המכירו דמותר כמבואר בסוגיא דע"א והובאה בתוס' פסחים הנ"ל (דף כב) ד"ה ור"ש עיי"ש. ומ"מ בנבלה אסור דגזיה"כ הוא ורק בגמרא דע"א (דף כ) הנ"ל משמע דתלי אותם זה בזה דקאמר על הך דאיסור תנינה לעכומ"ז תנאי היא ומייתי הך דר"מ ור"י שם עיי"ש. ובזה יש לישב לכאורה מה דתמוה דברי התוס' ז"ל בפ' כ"ש (דף כב ע"א) ד"ה ור"ש דכתב וז"ל משמע דההיא דשולח ירך לעכו"ם אתי כר"י הקשה ריב"א דהא ר"י אית ליה בפ"ק דמס' ע"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם וכו' עיי"ש. ולכאורה תמוה דל"ל להתוס' ז"ל להביא מהך דמס' ע"ג הנ"ל הרי שם באותו סוגיא דפ' כ"ש מיירי שם ר"י בדין דאסור נתינה לכנעני ודברי ר"י הנ"ל הובא ג"כ במס' ע"א הנ"ל:

שוב ראיתי בעה"י שכבר עמד בזה בחידושי מהרש"א ז"ל וכתב משום דעיקר מלתא במס' ע"א ומצאתי ג"כ בס' ברכת אברהם שעמד ע"ז והניח בתימה. ולפי הנ"ל לכאורה ניחא דבאמת מסוגיא דפסחים לא מוכח מידי דאסור ליתן מתנה לכנעני וי"ל דכאן גזיה"כ הוא בנבלה וי"ל דגיד מותר ליתן לעכו"ם ואף דכל ההיתר דגזיה"כ הוא משום דכשהותרה נבלה היא וגידה הותרה וא"כ כיון דבנבלה מוכת ג"כ בסוגיא דפ' כ"ש דאסור ליתן לעכומ"ז יהיה מאיזה טעם שיהיה. א"כ ממילא גם גיה"נ אסור ליתן לעכומ"ז. אך מ"מ י"ל דהנה הגזיה"כ הוא רק בנבלה וא"כ י"ל בגיד הנשה דכשרה אף דנכלל בהיתר דנבלה ג"כ ה"ט דזה גילוי דעת דהא דכתיב בגזיה"כ לא תאכלו היינו לא הנאה אלא אכילה לבדה נאסרה בלאו דל"ת כמו בנבלה דאיכא ג"כ בגידה לאו דלא תאכל גיד מ"מ לא נאסר בהנאה והרי זה מגלה דכונת התורה ל"ת גיה"נ בכ"מ רק באכילה וכמו שכתב בזה מרן המהרש"א ז"ל עיי"ש ומ"מ מנ"ל לאסור ליתן לעכומ"ז גיה"נ דכשרה די"ל דוקא בנבלה גזיה"כ הוא אלא מדהביא מזה במס' ע"א על דין דמתנה לעכומ"ז ש"מ דמשמע ליה להגמרא דשם דטעמא דר"י הוא משום דאסור ליתן להם מתנת חנם. ולפי"ז י"ל לכאורה דבאמת על איסור מתנת חנם ל"צ קרא דאו מכור דמלא תחנם נפקא ליה אלא לפ"מ דקיי"ל דבכל האיסורין ל"ת איסור הנאה משמע משו"ה היה צריך התורה ללמדנו היתר הנאה בנבלה ומזה גופא נלמוד איסור הנאה לשאר דברים וממילא הי' צריכה התורה לפרוט נתינה בגר ומכירה בעכומ"ז משום דאסור ליתן לכנעני מתנת חנם וכמו דמשמע להגמ' דע"א דהיינו טעמא דאיסור נתינה לעכומ"ז בנבלה משום לא תחנם. אך בהך סוגיא דפ' כ"ש הנ"ל שפיר פריך לר"א אליבא דר"י דאמר לדברים ככתבן הוא דאתי מנ"ל הך דינא דר"א דאף דלאסור מתנה לעו"ג ל"צ קרא דאו מכור לנכרי דמלא תחנם נפקא מ"מ דלמא לדברים ככתבן הוא דאתי. היינו דלמא לעולם בכ"מ דכתיב ל"ת מותר בהנאה וכאן קמ"ל הקרא דלא הותר שום הנאה בנבלה אלא לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה וגזיה"כ הוא דלא הותר אלא באופן הזה והיינו אף היכא דל"ש ל"ח כמו בהי' העו"ג שכנו כמובא בתוס' שם (דף כב) ד"ה ר"ש. מ"מ בנבלה גזיה"כ הוא דלא הותר אלא בכה"ג ומנ"ל לר"א דטעמא דר"י משום לא תחנם ג"כ דלפי"ז מיותר הוא דמלא תתנם נפקא דלמא גזיה"כ הוא דלא הותר אלא בהנאה כזה אף היכא דל"ש לא תחנם. ולכאורה כן מדויק מלשון רש"י ז"ל שם ד"ה אלא לר"א אליבא דר"י מנ"ל דלמא האי פרט דנבלה לאו למישריה בהנאה הוא דאתי דלא איצטריך אלא להחמיר ולומר דלעכו"ם במכירה ולגר בנתינה דאי לא כתביה ה"א כל הנאות מותרות בה. דלמאי כתב רש"י ז"ל דה"א כל ההנאות מותרות בה דכיון דרצה הגמרא לומר באמת דמותר בהנאה הרי באמת כל הנאות מותרות בה. ואם דמלמדנו דאסור ליתן לעו"ג משום דאסור ליתן לעו"ג במתנה הכי הו"ל למימר דאי לא כתביה לא הוה ידענא איסור חנינה בעו"ג. ועוד דבלא"ה קשה לכאורה דכיון דרצה הגמרא לדחות דלעולם בכל איסור מותר בהנאה אלא דהכתוב מלמדנו דאסור לחנן לעכומ"ז מה מקומו בזה בדין נבלה דוקא דלא יתן לעו"ג יותר מכל שאר איסורים ואין הדעת נותנת כלל דמייתר קרא אצל נבלה משום איסור חנינה דעו"ג. אלא דלפע"ד נראה ברור דהכי כונת הגמ' דמנ"ל דהך קרא לאיסור הנאה בכ"מ הוא דאתי דלמא לדברים ככתבן הוא דאתי. היינו דבנבלה גזיה"כ הוא להחמיר דלא הותר לו הנאה אלא בכה"ג וי"ל דהתורה החמירה באיסור נבלה ולא התירה ההנאה אלא באופן רחוק כזה דהיינו שעו"ג יקח ממנו במכירה וגר בנתינה דוקא הותר לו משום דמצוה להחיותו וא"כ לא מייתר על דינא דר"א. אך על דינא דאיסור מתנה לעו"ג ע"ז לא צריך כלל. ויש לפלפל עפי"ז ג"כ בסוגיא דע"א (דף כ) שם ובתוס' שם עפי"ז הנ"ל ויש להאריך בזה. וא"כ י"ל בפשוט דהרמב"ם ז"ל ס"ל לדינא דבאמת בנבלה מותר בכל ההנאות ואף דפסק כר"י דאסור ליתן לעו"ג היינו לא משום דע"ז מלמדנו הקרא דמכור לנכרי דע"ז לא צריך קרא כנ"ל וגם דמאי מקומו כאן להשמיענו בנבלה. אלא דמיותר הוא ללמד דבשאר דברים דכתיב לא תאכל אסור בהנאה ומש"ה צריך קרא להתיר בנבלה וממילא צריך לפרוט בגר נתינה ולכנעני במכירה דבלא"ה אסור משום חנינה. ויש לפלפל עוד בזה האיך ס"ל לר"י בזה ולפי הסוגיא דפ' כ"ש ודע"א הנ"ל ודוק בזה. אך לכאורה לפי סוגיית הגמרא א"א לומר כן דבגמרא שם משמע דלר"י היכא דל"ש לא תחנם כגון בשכנו מותר ליתן לו ג"כ נבלה. והא דלדברים ככתבן הוא דאתי הוא ג"כ מטעם חנינה לכנעני. אבל היכא דל"ש תנינה כגון שכנו מותר דאל"כ קשה דהרי בפ' כ"ש (דף כב ע"א) מסיק דהך מתניתין דשולח ירך אתיא כר"י ומשום דהותר בכלל נבלה וכתבו בתוס' דמיירי בשכנו דל"ש איסור חנינה מש"ה מותר לשלוח לו ירך ואם נאמר דלר"י אסור ליתן לעו"ג נבלה אף דל"ש חנינה משום גזיה"כ כנ"ל א"כ קשה אמאי מותר לשלוח ירך ואף דהותר כלל נבלה הרי ג"כ נבלה אסור ליתן לעכו"ם מגזיה"כ. אע"כ דטעמא דר"י הוא רק משום איסור תנינה ומש"ה כיון דמיירי בשכנו מותר ג"כ ליתן נבלה ושפיר הותר גיד בכלל נבלה. אך אם נאמר כמו שכתבתי למעלה א"ש די"ל דאף דכל ההיתר דגזיה"נ הוא דנכלל בהיתר דנבלה. היינו דמגלה לנו בתורה דהא דכתיב לא תאכל בגיד הנשה אין הכונה על הנאה וממילא מותר בהנאה. אבל מ"מ לא נאסרה בנתינה לכנעני דבזה אינו בכלל נבלה דהוה גזיה"כ דאסור גם בנתינה לכותי אף היכא דל"ש לא תחנם כמו בשכנו עפ"י הנ"ל. ויש לפלפל עפי"ז בסוגיא דע"א שם (דף כ ע"א) ובתוס' שם. אולם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' ע"א שם משמע באמת דלא ס"ל הך דרשא דלא תחנם לאסור מתנה לעכומ"ז דהרי לעיל מזה שם מייתי לה הרמב"ם ז"ל לאינך דרשא דדרשי בה אינך תנאי שם במס' ע"א (דף כ) הנ"ל עיי"ש. ואולי י"ל דתרתי שמעית מינה עיש"ה בגמרא וצ"ע בזה:

ה

ועוד נראה לפע"ד דלכאורה יש ליישב בפשוט. ויש לומר דבאמת לר"י הא דלכנעני דוקא במכירה ולא בנתינה היינו משום דאסור ליתן להם חנינה ואיצטריך לאסרו בעשה ול"ת כמו שכתבו בתוס' ע"א (דף כ) שם כנ"ל. וא"כ א"ש בפשיטות לשון הרמב"ם ז"ל דכתב דאסור ליתן לכנעני מתנת תנם וסיים שנאמר לגר וגו' או מכור לנכרי. ואף שביארנו למעלה בעה"י די"ל באופן אחר. מ"מ הלשון משמע כפשטא דה"ט דקרא מלמדנו דאסור ליתנם במתנה וי"ל דלעבור בעשה ול"ת כמוש"כ התוס' ז"ל. אך מ"מ י"ל דשעיר מוכח ג"כ דינא דר"א לאסור בהנאה בכ"מ. דהרי ר"י דס"ל דברים ככתבן הוא דאתי היינו דמלמדנו שני דברים דלגר דוקא בנתינה ואסור למכור לו ולכנעני דוקא במכירה ונא בנתינה ועיין בתוס' ע"א (דף כ) שם דכתבו ג"כ דלר"י לגר דוקא בנתינה ואסור במכירה ויליף מקרא דלגר וגו' וא"כ קמ"ל הקרא דלגר בנתינה שני דברים דמותר ליתן לו וגם דאסור למכור לו. כמו שמבואר בהדיא בפירש"י ז"ל שם בפ' כ"ש דדוקא בנתינה לגר ולא במכירה. וא"כ שפיר מקשה בגמרא לר"א אליבא דר"י דמנ"ל דין איסור בהנאה בכ"מ דהא צריך לגר בנתינה ולנכרי במכירה. אך הרמב"ם ז"ל לא ס"ל בזה דאסור למכור נבלה לגר. ואף דבהך דאוסר ליתן לנכרי פסק כר"י כמו שכ' בפ"י מהל' ע"א. אבל בהך דמכירה לגר לא ס"ל לאיסור. ותדע דהרי בפ"י מהל' ע"א שם לא הזכיר רק איסור נתינה לנכרי דז"ל שם בהלכה ד' ואסור ליתן להם מתנת חנם. אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. לנכרי במכירה ולא בנתינה. הרי מבואר שם בהדיא מלשונו ז"ל דלא ס"ל בזה כר"י לאסור במכירה לגר אלא לנכרי אוסר בנתינה ולגר נותן הוא בחנם ובמכירה ג"כ מותר. ועיין בפני יהושע דדחק למצוא טעם על איסור מכירה לגר ולפי"ז א"ש בפשיטות פסק הרמב"ם ז"ל דמוכח ג"כ דינא דר"א הנ"ל דבכ"מ דכתיב ל"ת אסור בהנאה ג"כ דאלת"ה לגר תתננה ל"ל למכתב. ואף דאו מכור לנכרי צריכה לגופא לאסור ליתן לכנעני מתנת חנם ולעבור עליו בעשה ג"כ כנ"ל. מ"מ לא הו"ל לכתוב רק מכור לנכרי והך דלגר אשר בשעריך תתננה ל"ל כיון דליתן לגר ס"ל להרמב"ם ז"ל דזה מלתא דפשיטא ול"צ קרא ע"ז דמה"ת נאסור דלא תחנם ליכא אצלו והך דלאסור למכור לגר לא פסק כר"י בזה כמבואר בהל' ע"א פ"י ה"ד הנ"ל. וי"ל בזה ג"כ כמש"כ למעלה דסמך בזה לפסוק דמותר למכור לגר כר"מ נגד ר"י משום דר"ש ג"כ דס"ל כר"א דאסור ג"כ בהנאה וס"ל חולין בעזרה דאורייתא וא"כ מנ"ל לאסור בכ"מ דכתיב ל"ת וא"כ י"ל דג"כ ר"ש ס"ל בזה כר"מ דמותר למכור לגר ואף דבנתינה לעכומ"ז י"ל דס"ל כר"י דאסור משום תנינה לכנעני מ"מ במכירה לגר מתיר כר"מ ופסק כן הרמב"ם ז"ל כמבואר בהדיא בפ"י מהל' ע"א ה"ד כנ"ל. וא"כ לגר אשר בשעריך תתננה ל"ל ולא הו"ל למכתב אלא מכור לנכרי וע"כ דלאסור הנאה בכ"מ הוא דאתי כנ"ל ושפיר מוכח דין דר"א ג"כ מהך דלגר אשר בשעריך ושפיר כתב והביא הרמב"ם בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הל' ט"ו הך דר"א וסיים הך דהותר בנבלה בהנאה משום דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ולא סיים סוף הכתוב או מכור לנכרי. והיינו דעיקר הילפותא הוא מהך דלגר אשר בשעריך תתננה דמהך דמכור לנכרי לא מוכח מידי משום דלגופא איצטריך לאסור לכנעני בנתינה דבזה פסק בפ"י מהל' ע"א כר"י אלא דמהך דלגר וגו' תתננה מוכח שפיר דינו דר"א דבכ"מ אסור בהנאה והביא עוד הך דחלב דכתיב יעשה לכל מלאכה די"ל דג"כ מזה מוכח דינו דר"א וכמו שכ' למעלה. ואף דהתוס' ז"ל במס' ע"א (דף כ ע"א) כתבו שם דלר"י צריך קרא דלגר וגו' תתננה משום דלא נימא דאסור ליתן לגר כדי שיתן לבו להתגייר עיי"ש. מ"מ י"ל דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל סברא זו ול"צ אלא לאסור מכירה בגר לר"י ואף דגם לר"מ כתבו התוס' ז"ל במס' חולין (דף קיד) דאיצטריך להתיר נתינה לגר דאי כתיב נתינה בעכו"ם ה"א דבגר אסור כדי שיתן לבו להתגייר כנ"ל. עיין במהרש"א דפ' כ"ש הנ"ל דכתב שם דהתוס' דפסחים לא אזלי בשיטתם דתולין וצריכא מטעם אחר רק אי לא כתיב אלא מכירה בגר ה"א דממעט נתינה לגר ובזה יש שפיר סברא לומר כיון דקתני בהדיא בגר דוקא מכירה ע"כ למעוטי נתינה. אבל אי לא כתיב כלל בגר י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין סברא כלל לאסור הנתינה ולאסור לגר למכור לא ס"ל להרמב"ם ז"ל כמבואר בהדיא בלשונו ז"ל בפ"י מהל' ע"א כנ"ל ומיותר לדין שאר איסורים דאסור בהנאה כנ"ל:

ולענין דינא הביא הרא"ש בפ' גיה"נ לפסוק כתזקיה נגד ר"א דהוא רבו דרבו. והרי"ף ז"ל בפסחים הביא רק הך דחזקיה והר"ן ז"ל פירש שם דמשו"ה הביא לדחזקיה משום דזה פשוט יותר דבלא יאכל דחמץ ג"כ חזקיה מודה דאסור בהנאה. ולכאורה צריך לי עיון במה דכתבו הפוסקים דמשו"ה קיי"ל כחזקי' משום דהוא רבו דרבו והרי גם ר ר"א ס"ל כן דבמס' ב"ק ובתולין הגירסא אר"א א"ר אליעזר. וגם בגמרא דחולין שם (דף קיד ע"ב) איתא אמר רב אשי מניין לבב"ח וכו' שנאמר ל"ת כל תועבה וכו' בהנאה מניין כדר"א וכו' עיי"ש. הרי דר"א ור' אליעזר ור' אשי וסתמא דגמרא שם דחולין קיימי בשיטה זו. וכן משמע לכאורה קצת סתמא דגמרא דב"ק (דף מא ע"א) דמקשה מר"א ועיין שם בתוס' ובשיטה מקובצת ובפני יהושע מה דמקשה רק מר"א ולא מחזקיה ג"כ. שוב מצאתי בס' אור חדש בקדושין (דף נו ע"ב) בסוגיא זו דהוכיח לה דרבא דהלכתא כותיה ס"ל ג"כ כר"א עיי"ש. ועוד בלא"ה י"ל דכיון דלר"מ משמע דס"ל כר"א וגם ר"ש דאוסר גיה"נ ע"כ משום דכתיב לא יאכלו וכר"א וגם ריה"ג משמע בגמרא דפ' כ"ש דס"ל ע"כ כר"א ורק ר"י ור"ע י"ל דס"ל כחזקיה וגם י"ל דס"ל כר"א כמבואר בגמרא רק דעל חזקיה ליכא לאקשויי די"ל דר"מ ס"ל ג"כ כן וא"כ יש לפסוק כר"א דר"מ ור"ש וריה"ג בודאי כותיה ס"ל וגם ר"י ור"ע יש לתרץ כדבריו. משא"כ לחזקיה א"א ליישב דבריו אליבא דר"מ ור"ש וריה"ג וא"כ י"ל דהכי הלכתא ודברי הפוסקים כחזקיה לכאורה יש לעיין בטעמא דהך מלתא:

ו

ועוד יש לישב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל דלעולם הא דכתב בפ"ח מהל' מ"א דבכ"מ אסור בהנאה עד שיפרוט וכו' כנבילה וכחלב לא דמזה יליף אלא דקמ"ל דנדע באיזה מקום נאסר וי"ל דבאמת נלמד מקרא דאותו וגו' ואף דלהרמב"ם ז"ל חולין בעזרה דאורייתא כמוש"כ הב"י וא"כ צריך קרא דאותו לזה מ"מ יש לישב דבריו עפ"מ שראיתי בס' יד יהודה על פסחים דלר"א דדריש בחולין (דף קי"ד) איסור בב"ח מל"ח כל תועבה א"כ ע"כ ר' אבהו כר"י אתיא דלר"מ קרא דאותו מיותר הוא ע"פ שיטת רש"י ז"ל בפסחים בפ' כ"ש שם דאף למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא היינו בהנאה. אבל באכילה מה"ת אסור לכ"ע דילפינן מקרא דכי ירחק ממך וזבחת ואכלת כמבואר שם וא"כ בלאו קרא דאותו נדע דאסור באכילה מה"ת מקרא דכי ירחק ממך וגו' וכיון שנאסר באכילה הרי הוא מכלל כל שתעבתי לך באכילה. והיינו מקרא דכי ירחק וגו' וכיון דהוה בכלל לא תאכל כל תועבה לענין אכילה מה"ת א"כ ממילא דנאסר ג"כ בהנאה כמו בלא תאכל כל תועבה דהנאה בכלל וכמו הב"ח דס"ל לר"א ג"כ דאסור בהנאה ג"כ מטעם דה כנ"ל וא"כ אותו ל"ל. משא"כ לר"י א"ש דקרא דנבלה לדברים ככתבן אתי וקרא דאותו למעט שאר איסורין דאסור בהנאה דלחב"ע ל"צ כנ"ל. וא"כ א"ש פסק הרמב"ם ז"ל בפשיטות דאף דפסק כר"י מ"מ ס"ל ז"ל ג"כ כהך דרב אשי מהך דל"ת כ"ת דחולין הנ"ל וי"ל דג"כ מחמת זה פסק כר"א משום דרב אשי קאי בשיטתיה. וא"כ אף דנאמר דס"ל דחוב"ע לאו דאוריי' הוא כמוש"כ הכ"מ ז"ל כנ"ל. מ"מ י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כשיטת רש"י ז"ל הנ"ל דבאכילה לכ"ע אסור מה"ת מקרא דכי ירחק ממך וגו'. וא"כ נכלל בכלל ל"ת כ"ת וא"כ י"ל ס"ס דמקרא דאותו ילפינן לשאר איסורין בהנאה ולא מסתבר ליה להרמב"ם ז"ל לאוקמי דוקא בחולין בעזרה דמאי מעליותא דחולין בעזרה יותר משאר איסורין ומ"מ ל"ק דמנ"ל לחוב"ע דלא כתיב בהדיא איסור כפי' רש"י ז"ל מנ"ל לאסור בהנאה די"ל דהרי גם זה נכלל בלא תאכל כל תועבה כנ"ל ושפיר ילפינן מקרא דאותו שני הדרשות בכל איסורין וחוב"ע כנ"ל. וי"ל דהרמב"ם ז"ל ג"כ פסק כרב אשי ומשום זה פסק ג"כ כר"א בפסחים דר"א קאי כוותיה ואותו מיותר הוא. וא"כ אף דס"ל כר"י דדברים ככתבן וס"ל ג"כ חוב"ע מה"ת. מ"מ יליף דין דר"א מאותו וכמו שמבואר באמת בירושלמי פסחים בפ' כ"ש בענין דילפינן איסור הנאה בשאר איסורין מדפרט קרא לכלב תשליכון אותו ש"מ דבשאר איסורים אסור אלמא דלהירושלמי מקרא ילפינן לה כנ"ל. וא"כ י"ל שפיר דג"כ הרמב"ם ז"ל פסק כוותי' בזה וכנ"ל:

שוב ראיתי שעמד בזה הגרע"א ז"ל בגליון הש"ס שם בפ' כ"ש (דף כב ע"א) בפי' רש"י ז"ל ד"ה ור"מ דאמאי לא נימא דחוב"ע לפירש"י ז"ל דבאכילה לכ"ע אסור מה"ת דהוה בכלל לא תאכל כל תועבה והנאה בכלל זה כנ"ל ונשאר בצ"ע. ועיין בשעה"מ בפ"ה מהל' מ"א שכתב דהיכא דהוה האיסור בלאו הבא מכלל עשה לא הוה בכלל ל"ת כ"ח ומישב בזה הא דאיצטריך לא יאכל בשור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו ולא יליף מל"ח כ"ת משום דהוה עשה עייש"ה. ועיין בהגהת הרש"ש שהביאו. וכתב עוד לישב לפי המבואר בחולין (דף קטו) דלא ילפינן מעשה שבת מל"ת כ"ת משום דגלי רחמנא היא קודש ואין מעשה קודש וחורש בשו"ת וחוסם פ"פ וכו' ילפינן בק"ו משבת להתירא א"כ חולין שנשחטו בעזרה ג"כ יש ללמוד ממעשה שבת בק"ו דמותר ולכאורה דזה תליא בשני הגירסאות בחולין שם דלגירסת רש"י ז"ל דילפינן ק"ו ממעשה שבת א"כ ג"כ בזה נוכל ללמוד ק"ו ממעשה שבת דהא ג"כ בחוב"ע לא אכל השחיטה עצמה רק הבא ממנו ודומה למעשה שבת. אבל לגירסת התוס' דרק על בעני חיים ידעינן ק"ו מלגבוה. א"כ בשוחט מובע"ז הוה לכאורה בכלל כל שתעבתי וכמו שהקשו התוס' דצורם אוזן בכור ליתסר. שוב מצאתי בהקדמת הס' דו"ח שהביא הך קושיא דגליון הש"ס הנ"ל. וביאר שם דשפיר קשה ול"ש למילף קו"ח משבת אלא דבר שלא ידענו גם אישור אכילתו כמו כלאי זרעים או"ב. אבל חולין שנשחטו בעזרה דידעינן איסור אכילתו לשיטת רש"י ז"ל מן כי ירחק וכו' ליכא למילף מקו"ח משבת דמה לשבת שכן מותר גם באכילה ושפיר יש למילף מל"ת כ"ת שאסור גם בהנאה, וא"כ א"ש כנ"ל דמוכח מל"ח כ"ת כנ"ל. אך מ"מ לפי סברת השעהמ'"ל הנ"ל דבבא מכלל עשה ל"ש הך דל"ת כ"ת ליכא למימר כנ"ל. אך מ"מ הך דינא דר"א דל"ת כל תועבה לא אליבא דכ"ע הוא ועיין בתוס' בכורות (דף לד') ד"ה ומי ומדברי הרמב"ם ז"ל משמע בהדיא דלס"ל לדינא כהך דרב אשי דל"ת כ"ת דהרי כתב בפ' י"ח מהל' פסולי המוקדשין וז"ל כל קרבן שהוא פסיל וכו' לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדנו שאין הכתב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין הרי בהדיא דלא קאי הך דל"ת כ"ת אלא על פסולי המוקדשין. וכן מוכת ממה דפסק הרמב"ם ז"ל כר"י דילפינן בבב""ח דאסור בהנאה מדכתיב שלשה פעמים לא תבשל וכו' עיי"ש הרי דגם בבב"ח לא ילפינן איסור הנאה מהך דל"ת כ"ת וא"כ ליתא לדברי הנ"ל שכתבתי לישב שיטת הרמב"ם ז"ל משום דס"ל כר"א בדרשא דל"ת כל תועבה ומקרא דאותו יליף איסור הנאה לשאר איסורים וממילא דידעינן ג"כ חולין בעזרה לאסור בהנאה מהך דרשא דל"ת כ"ת דהרי הרמב"ם ז"ל לא ס"ל זה אך מ"מ מה שכתבתי למעלה א"ש להרמב"ם ז"ל דמשו"ה פסק כר' אבהו משום דרב אשי ס"ל ג"כ כן ואף דבגוף הדרש דל"ת כ"ת לא פסק כרב אשי מ'"מ במאי דב' דס"ל לרב אשי כר' אבהו בזה קיי"ל כוותיה וא"ש כנ"ל:

ז

אך כ"ז כתבתי מה שיש להאריך בזה עי"ד הפלפול אבל באמת לפע"ד דברי הרמב"ם ז"ל והכסף משנה ז"ל פשוטים וברורים ומאד תמוהין לי דברי הלח""מ במה שדחק בדברי הכ"מ ז"ל וביותר בלח"מ בפ"ב מהל' שחיטה ה"א שהקשה ג"כ דמשמע דס"ל להרמב"ם ז"ל דחוב""ע מדרבנן מדכתב דמכין אותו מכת מרדות והביא שם הא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהל' מ"א וה"ה בחתיכה של בב"ח או של חילין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורין מדבריהן בהנאה כמו שיתבאר וכו' עיי"ש דמשמע שהוא מדבריהן וא"כ קשה היכא מייתי קרא דכי ירחק ממך המקום וכו' דדריש ליה מי"ד חוב"ע דאורייתא. ועוד אמאי כתב דחיה ג"כ אסור בהנאה כיון שגם בהמה הוא רק מדרבנן. ועוד מקשה שם כמה קושיות. ועוד מקשה מהך דין דר' אבהו הנ"ל דכיון דס"ל כר"י ואם היה חולין בעזרה מה"ת איצטריך אותו לחובי"ע ומנ"ל דינא דר"א עיי"ש מה שתירץ. ולכאורה לפע"ד כ"ז תמוהין לי דלכאורה בפשוט ניחא דהנה איתא בקדושין (דף נח ע"א) אשכחינהו מר יהודה לר"י ולר"ש בר"י דרבבי"ח וכו' ובחולין שנשחטו בעזרה רש"א מקודשת וחכמים אומרים א"מ אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר"ש לאו דאורייתא ורמינהו רש"א חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה וכו' א"ל וכו'. וכתב רש"י ז"ל ד"ה ובחולין בעזרה קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום וכו' ישרפו ולא סגי וכו' אלמא איסורו מה"ת דאי מדרבנן מי מחמרינן וכו' אלא חיה אי עיקר איסור דידה לאו דאורייתא מה"ת וכו' ומשמע מלשונו ז"ל דדוקא היכא דהאכילה ג"כ מותר מה"ת ולא הוה כלל עיקרו מה"ת בזה ס"ל לר"ש דמקודשת כיון דכולה מדרבנן ול"ל כלל שום עיקר בתורה. ובתוס' שם ריש ע"א ד"ה אלמא וכו' וא"ת הא משמע דאיכא איסורא מדרבנן דהכי משמע לישנא וא"כ האיך מקדש בהן והא"ר בפ"ק דפסחים דהמקדש משש שעות ולמעלה ואפי' בחיטי קורדנייתא דאינם אסורים אלא מדרבנן אין חוששין לקדושין וי"ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא לפ"מ שפירש ר"ת התם אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן וכו' ועיי"ש בביאור דברי רש"י ז"ל. ומ"מ ש"מ מיהת ג"כ מדבריהם ז"ל דאף למה דמפרש בגמרא בטעמא דר"ש משום דס"ל תוב"ע לאו דאורייתא ג"כ דוקא היכא דליכא שום איסור דאורייתא בזה מהני לטעם דתהיה מקודשת במקדשה בזה משום דל"ל כלל עיקר מה"ת. ועיין בתוס' פסחים שם. וא"כ א"ש בפשיטות דברי הרמב"ם ז"ל דלעולם ס"ל להלכה דתוב""ע מה"ת רק בהנאה אינה אסורה אלא מד"ס. ועיין בתוס' בפסחים (דף כב ע"א) ד"ה חולין שנשחטו בעזרה פ"ה איסור הנאה ולא משמע פשט הלכה כן אלא לגמרי קאמר לאו דאורייתא וכו' עייש"ה ומ"מ י"ל דאף דפירש הגמרא דקאמר למ"ד לאו דאורייתא לגמרי קאמר מ"מ לדינא י"ל ג"כ לפי פי' התוס' דפסקינן דהלכה דמה"ת חולין בעזרה אסור באכילה אך בהנאה הוא רק מד"ס וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן מוכת מדבריו ז"ל בהדיא וכתב בפ' ט"ז מהל' מ"א או של חולין שנשתטו בעזרה שהרי הן אסורין מדבריהן בהנאה כמו שיתבאר בהל' שחיטה הובא בלח""מ ריש פ"ב מהל' שחיטה הנ"ל הרי דדייק הרמב"ם ז"ל בהדיא בלשונו ז"ל דאסור בהנאה מדרבנן הרי דדייק דדוקא בהנאה הוא מדרבנן וכתב כמו שיתבאר בהל' שחיטה. והיינו דבהל' שחיטה הנ"ל כתב שם בהלכה ב' אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנאה כבשר בחלב וכיוצא בו וסיים בהל' ג' ודברים אלו כולן דברי קבלה הן וקאי גם על הנאה מתוב""ע ואח"כ מתחיל הדין וכל האוכל חוב""ע מכין אותו מכת מרדות ובזה שפיר תירץ מרן הכ"מ ז"ל דהיינו משום דלא נאמר בהן לאו:

ומעתה א"ש כל דברי מרן הכס"מ ז"ל דלא מפרש בדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דחוב"ע גם הנאה אסורה מה"ת אלא דלפ"מ דכתב בהל' ג' דהשוחט חוב"ע והאוכלה מכין אותה מכת מרדות וע"ז הקשה דמזה משמע לכאורה דאינה אסורה רק מדרבנן גם האכילה והשחיטה וא"כ יקשה מהך דפ' האיש מקדש ומהך דפרק כיסוי הדם ועוד דיקשה מפרק ד' מהלכות אישות דפסק דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת דמשמע דגם בחוב"ע אינה מקודשת ואמאי הא לא הוה כלל מה"ת ואף קצת ליכא בזה מה"ת וע"ז תירץ שפיר דהשחיטה ואכילה הוא מה"ת ומשום דלא נאמר בהן לאו משו"ה אינו לוקה אלא מכת מרדות אבל ההנאה באמת אינו אלא מדרבנן וא"כ נתישב הכל הך דקידושין ודחולין וגם הא דס"ל דמקדש בחוב"ע א"מ היינו משום דעיקרו מדאורייתא אף דההנאה הוא רק מדרבנן מ"מ כיון שעיקרו מה"ת שפיר אינה מקודשת וכמו שכתבו בתוס' דקידושין (דף נ"ח מ"א) כנ"ל ותוס' פסחים (דף ז' ע"א) עיי"ש וזהו כונת מרן הכס"מ דלהרמב"ם ז"ל האכילה בחולין בעזרה הוא מה"ת וההנאה הוא מד"ס:

ואין לומר דאף דמקידושין ודתולין הנ"ל שפיר מוכיח הכס"מ ז"ל דתוב"ע מה"ת מ"מ מנ"ל להוכיח מהך דמקדש בתוב"ע דאינה מקודשת דע"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל דחוב"ע מה"ת. דלמא לעולם הוא מדרבנן ואף באכילה אינו אלא מדרבנן ואין לו כלל עיקר מה"ת ומ"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דאינה מקודשת משום דפסק כמו שפירש רש"י ז"ל בהך דחיטי קורדנייתא דפירש רש"י ז"ל דאף בחמץ דרבנן ושעות דרבנן ג"כ אינה מקודשת כמוש"כ בפסחים (דף ז' ע"א) דאף במקדש בחיטי קורדנייתא אף מתחילת שש ג"כ א"מ. וכן בפרק כ"ש (דף כ"א ע"ב) ד"ה משש שעות ע"כ מתחילת שש משמע דאי לאתר שש דאסור מדאורייתא מאי אתי לאשמעינן פשיטא וכו' עיי"ש. י"ל דלמד כן מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מהל' אישות ה"א וז"ל המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח וכו' ואפי' הי' אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית מיום י"ד אינה מקודשת עיי"ש. הרי דפירש דוקא חמץ משש שעות אינה מקודשת בזה דמצד החמץ הוא איסור מה"ת אלא דהשעות הוא מד"ס בזה א"מ דיש לו עיקר מה"ס וכן ראיתי בעה"י שם שכתב מרן ז"ל בכס"מ שם לבאר כן בדברי הרמב"ם ז"ל שם והרי דס"ל כדברי התוס' דדוקא ביש לו עיקר מה"ת א"מ והיינו כהנ"ל:

ומעתה א"ש בפשיטות פסק הרמב"ם ז"ל דפסק כר"א בהך דל"ת דבכל האיסורים גם בהנאה משמע י"ל דהיינו מדרשא דאותו והא דכתב מלבד היכא דפרט היתר כמו בנבלה ובחלב כנ"ל י"ל דלא למילף דמזה ידעינן דבכל איסורים אסור בהנאה אלא דכתב הרמב"ם ז"ל למילף לן ההיתר באיזה מקום דלא נאסר בהנאה אף דכתיב לא תאכל ובפרט נבלה וחלב ועוד כ'"ד כמבואר שם וכן פירש באמת בלתי"מ ז"ל שם בדברי הרמב"ם ז"ל. אך מ"מ דינא דר"א יליף שפיר מקרא דאותו ואף דפסק כר"י וס"ל ג"כ תוב"ע מה"ת היינו דוקא השחיטה והאכילה דילפינן מקרא דכי ירחק ממך וגו' ואכלת וגו'. לאסור בהנאה ל"צ הך קרא דאותו כיון דבאמת להרמב"ם ז"ל מותר בהנאה מה"ת כמבואר בהנ"ל וא"כ אייתר לן קרא לדינא דר' אבהו דכ"מ שנאמר ל"ת גם הנאה במשמע וכנ"ל. ועיין במשנה למלך בפ"ב מהל' שחיטה סוף הלכה ג' שכתב לתמוה על מרן הכס"מ שכתב להוכיח ממה דאינה מקודשת דע"כ חוב"ע מה"ת והרי בהל' אישות כתב הרמב"ם ז'"ל דגם במקדש באיסורי הנאה מדבריהם אינה מקודשת עיי"ש. ובודאי כונתו ז"ל להך דכתב במקדש בחמץ משש ולמעלה. ולפי הנ"ל ל"ק כלל דהוכחת מרו הכס"מ ז"ל הוא רק דלכה""פ יש לו עיקר מה""ת בתוב""ע באכילה ובזה אף דבהנאה אינה אלא מדרבנן מ"מ אינה מקודשת וכן בחמץ משש ולמעלה אף דהוה שעות דרבנן מ"מ החמץ הוא מה'"ת וכמו שנתבאר למעלה. ועיין בבית שמואל באהע"ז סי' כ"ח ס"ק נ"ב שכתב דלהרמב"ם ז"ל אף דאין לה עיקר מה"ת כלל ג"כ אינה מקודשת. ולפי הנ"ל י"ל לכאורה דגם להרמב"ם ז"ל דוקא בדאית לה עיקר מה"ת הוא דאינה מקודשת אבל בכולה מדרבנן י"ל דגם להרמב"ם ז"ל מקודשת וכמו שמשמע מלשונו ז"ל בהל' אישות הנ"ל שכתב דוקא בחמץ משש שעות דמשמע דוקא בחמץ גמור וכמו שנתבאר למעלה בעה"י. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בעה"י בשעהמ"ל בפ"א מהל' חמץ ומצה שהביא דברי הלח"מ הנ"ל ותירץ ג"כ לחלק כמוש"כ דס"ל להרמב"ם ז"ל דדוקא בשחיטה ובאכילה בתוב"ע הוה מה"ת אבל בהנאה הוה מדרבנן ומישב שם קושיית הלח"מ כמוש"כ למעלה ונהניתי מאד שכוונתי לדעתו הגדול ת"ל. וראיתי שם שעדיין השאיר בתימה דהרי בפ"א מהל' חמץ ומצה כתב מרן הכס"מ ז"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שחיטה דשחיטת חולין בעזרה אינה אלא מדרבנן ומייתי שם ג"כ להוכיח מהך דפסק שם כר' אבהו וע"כ דנלמד מאותו ומשום דתוב"ע מדרבנן ומיותר קרא דאותו והרי דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בשחיטת חולין בעזרה הוא מדרבנן והניח בצ"ע עיי"ש בשעהמ"ל:

ח

ולפע"ד לכאורה נראה ברור דלא לשחיטה גופא דחולין בעזרה או להאכילה כוון מרן הכ"מ ז"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דהוא מדרבנן דהרי באמת לא נזכר ברמב"ם ז"ל שם על השחיטה גופא דהוא מדרבנן וכמו שנתבאר למעלה ותדע דהא מוכיח לה ג"כ שם מהך דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה"ש כר' אבהו וע"כ דחוב"ע מדרבנן ומזה לא מוכח אלא דההנאה הוא מדרבנן ולא האכילה והשחיטה דכיון דרק ההנאה מדרבנן שפיר מיותר קרא דאותו ומוכת שפיר דינו דר"א כנ"ל. אלא דלפע"ד דמה שכתב מרן הכ"מ ז"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל בפ"ב מה"ש דשחיטת חוב"ע מדרבנן אין כוונתו ז"ל דהשחיטה עצמה בעזרה אינה אלא מדרבנן דהרי כתב בעצמו שם קרא דכי ירחק ממך וגו' ואי דזה אסמכתא בעלמא מנ"ל למרן הכ"מ ז"ל לפרש הכי ברמב"ם ז"ל דאי מההוכתה דפסק כר' אבהו הרי בזה די דנאמר דההנאה הוא מדרבנן ואף דהאכילה הוא מה"ת ג"כ מוכח דינו דר"א כנ"ל אלא די"ל דכונת מרן הכ"מ ז"ל ג"כ על ההנאה והא דכתב דס"ל להרמב"ם ז"ל דשחיטת חוב"ע מדרבנן היינו דשחיטת חוב"ע איסור הנאתו הוא מדרבנן והיינו דהיכא דשחט חוב"ע אסור בהנאה מדרבנן והוה כאילו כתב דאם שחט חולין בעזרה אסור מדרבנן היינו ההנאה וי"ל דהא דכתב בלשון שחיטת חוב"ע היינו משום דיש עוד אופן חוב"ע כגון שהכניס בשר שחוטה או פירות חולין בעזרה דגם זה אסור ומ"מ בדיעבד מותר גם באכילה כמבואר ברמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שחיטה הל' ג' עיי"ש ומשו"ה קאמר בלשון שחיטת חוב"ע והיינו היכא דנשחט בעזרה אסור מדרבנן ההנאה וכמו שסיים בטעמו דמשו"ה פסק כר"א דמיותר קרא דאותו וי"ל דמשו"ה לא ביאר כונתו דקאי רק על הנאה דמדבריו שסיים דנלמד ממה דפסק כר"א מובן כוונתו דקאי על הנאה דמזה מוכח דין דר"א ואין נ"מ לענין אכילה אם הוא מה"ת או דרבנן כנ"ל. ואף דהוא דחוק קצת בהלשון מ"מ נראה לכאורה דיותר טוב לפרש כן כונתו ז"ל כדי שלא יסתור לדבריו ז"ל בעצמו ובפרט דלא נזכר כלל ברמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שחיטה דהשחיטה דחוב"ע הוא מדרבנן כמו שנתבאר למעלה:

ולכאורה יש להוכיח לסברתנו הנ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בין היכא דיש קצת צד עיקר מה"ת דאז אינה מקודשת והיכא דאין לו עיקר כלל מה"ת מהני הקדושין ממה דאיתא במס' גיטין (דף סד ע"ב) גבי הא דאמר רב חסדא דאין קטן זוכה לאחרים מתיב רב חנינא ורדאן כיצד משתתפין המבוי וכו' ומזכה להן ע"י עבדו ושפחתו העברים ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעי גביה אלא לאו דלא אתיא וכו' וקתני זוכה לאחרים שאני שתופי מבואות דרבנן אר"ח אישתיק ורדאן וכו' כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואידך כי אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון במלתא דאית ליה עיקר מה"ח אבל מלתא דל"ל עיקר מה"ת לא. והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' עירובין הלכה כ' פסק דיוכל לזכות עירובו ע"י שפחתו הקטנה. וביאר שם הטעם בהדיא משום דעירוב הוא מד"ס והקילו בזה. ואף דקיי"ל בכ"מ דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון צ"ל ע"כ דהרמב"ם ז"ל פסק בזה כורדאן דכי אמרינן כעין דאורייתא תיקון ה"מ במידי דאית ליה עיקר מה"ת אבל היכא דל"ל עיקר מה"ת לא והיינו כסברתנו הנ"ל. די"ל דהא דמהני האיסור מדרבנן לאפקועי מקדושין דאורייתא אף דכתב רש"י ז"ל בפסחים (דף ז) בהך דחטי קורדנייתא די"ל משום דהפקר ב"ד הפקר והוה כאינו שלו מ"מ לגבי לאפקועי איסור מה"ת ואיסור ערוה מנ"ל דתיקנו כלל בזה. וי"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ובודאי תיקנו זאת בכ"מ אף היכא דהוא נגד איסור מה"ת וא"כ כיון שתיקנו לאסור בהנאה ממילא אינה מקודשת ג"כ מה"ת דהפקר ב"ד הפקר ואינו שלו כפי' רש"י ז"ל או כשאר הטעמים שכתבו הראשונים ז"ל בזה עיי"ש בסוגיא דפסחים שם. וכל זה רק היכא דא"ל עיקר מה"ת בזה שייך הסברא הנ"ל אבל היכא דל"ל עיקר כלל מה"ת בזה לא אמרינן דכעין דאוריתא תיקון וי"ל ג"כ גבי קדושין דהיכא דל"ל שום צד ועיקר מה"ת בזה לא תיקנו כלל האיסור הנאה לאפקועי מאיסור דאורייתא ואיסור ערוה ושפיר מקודשת והיינו כהנ"ל דגם בחוב"ע הוא השחיטה ואכילה מה"ת רק ההנאה מדרבנן משו"ה בזה שפיר תיקנו ואסרו בהנאה ואינה מקודשת כנ"ל ודוק בסברא זו:

ט

ולכאורה נלפע"ד להוכיח דס"ל להרמב"ם ז"ל דחוב"ע מדאורייתא מהך דאיתא במנחות (דף פ ע"ב) תני ר"ת תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חברתה אין לה תקנה היכי נעביד נקריב לחם בהדה דלמא תמורה היא לא נקריב לחם בהדה דלמא תודה היא. ה"ד אי וכו' ל"צ דאמר הרי זו. אמרו למידן לפני רבי וליתי לחם ולימא אי הך דקיימא תודה הא לחמה אי לא ליפוק לחולין א"ל וכי מכניסין חולין לעזרה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהל' פסה"מ הל' י"ג כר"ח דאין לה תקנה אלא תרעה עד שיפול בה מום עיי"ש. ולכאורה הך דינא ע"כ למ"ד חולין בעזרה מה"ת דאלת"ה אלא דכל עיקר חוב"ע מדרבנן היא אמאי נפסיד לקדשים עד שיפול בה מום ואמאי לא ניתי לחמה שפיר כיון דמספקא לן אי היא תודה או תמורה ודלמא תודה היא ושפיר מייתי והרי הוה ספק דרבנן וספק דרבנן קיי"ל לקולא ושפיר יוכל למיתי ובשלמא לשיטת הפוסקים דבספק דרבנן היכא דאיתחזק איסורא לחומרא בחתיכה אחת משתי חתיכות י"ל דזה דתודה הנ"ל נקרא איתחזק איסורא דבודאי איכא כאן תמורה וא"ש דינא דר"ת הנ"ל ג"כ למ"ד חוב"ע מדרבנן. ועיין ביו"ד (סי' קי) בש"ך בכללי ס"ס אות כ' שכתב כן בשם הרשב"א ז"ל והוא מגמרא דעירובין (דף לה) בתרומה דרבנן ספק טבל ספק לא טבל וכו' ורבא תירץ שם שאני טבילה דאיתחזק איסורא והעמיד טמא על חזקתו וכתב הש"ך ז"ל דלרבא בכל ספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא להחמיר והכריע כהרשב"א ז"ל עיי"ש. אך כ"ז לר"י דהך ברייתא לר"י אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דפסק גבי טבילה דספיקא טהור כת"ק דר"י ש"מ דאף דאיתחזק איסורא ספיקא להקל והביאו הפר"ת והפמ"ג ובכו"פ עיי"ש וא"כ להרמב"ם ז"ל לשיטתו דפסק דספק דרבנן לקולא אף באיתחזק איסורא האיך פסק כר' חייא בהך דמס' מנחות הנ"ל דחברתה אין לה תקנה אלא תרעה עד שיפול בה מום ולמה לא יביא הלחם אם דעיקר חולין בעזרה כולה מדרבנן ולמה נפסיד הקדשים אע"כ דס"ל להרמב"ם ז"ל דחולין בעזרה מה"ת אלא דעל ההנאה הוא רק מדרבנן ומשו"ה לא נוכל להביא הלחם דכי מכניסין חולין לעזרה דלאו דוקא לשחוט חוב"ע אסור אלא גם לכנוס שאר דבר חולין כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שחיטה הל' ג' ומשו"ה אין לחברתה תקנה אלא תרעה עד שתומם כמבואר שם:

ועוד נראה לכאורה דממקומו הוא מוכרח דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה"ש הנ"ל בהל' ב' וזה שנשחט חוץ למקום וכו' אבל השוחט חוב"ע אותו הבשר טהור ואסור בהנייה כבשר בחלב וכו' אבל הניח בעזרה כו'. וכתב שם מרן הכ"מ ז"ל ומש"כ אותו הבשר טהור נראה דהיינו לומר דלא תימא דהוי כשחיטה שאינה ראויה והוה כאילו מתה מעצמה ומטמא וכו' עיי"ש ואם נימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דחוב"ע השחיטה ג"כ רק מדרבנן פשיטא הוא דהבשר אינו מטמא ולא הוה כשחיטה שאינה ראויה דגם לענין דינא דר"ש דפוטר בשחיטה שאינה ראויה לא מיקרי אלא במה דאינה ראויה מדאורייתא כמבואר במס' ב"ק (דף עא ע"א) עיי"ש א"ו דמדאורייתא אסור לשחוט בעזרה והא דמייתי מקרא דכי ירחק וגו' דרשא גמורה היא ולא אסמכתא ומשו"ה צריך לאשמועינן דאינו מטמא דסו"ס נשחטה ולא הוה הפסול בשחיטה. וכן יש להוכיח קצת מהך דכתב הרמב"ם ז"ל בהל' אבות הטומאה בפ"א ה"ב. א' בהמה וחיה בין המותרין באכילה בין האסורין אם מתו כולן בשרן מטמא בכזית ושחיטת בהמה טהורה וכו' מטהרתו בכ"מ ואפילו שחט חולין בעזרה וקדשים בחוץ ה"א טהורין וכו' עיי"ש והוא מגמרא זבחים (דף סח) ויליף שם מקרא יעו"ש ואם נימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דחוב"ע מדרבנן פשיטא דאינו מטמא ולא היה צריך להשמיענו בדין זה אלא דס"ל להרמב"ם ז"ל דחוב"ע מה"ת ומ"מ אינו מטמא מגזיה"כ כמבואר בגמרא ומש"ה צריך קרא ע"ז דאינו מטמא וגם הרמב"ם ז"ל פסק כן ודוק. ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בס"פ האיש מקדש וז"ל המקדש בערלה בכלה"כ בשוה"נ וכו' אלו הדברים שזכר כו' וכתוב בתורה בבשר תאוה והוא חולין כי ירחק ממך המקום ואמרו בתו"כ ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה ושם אמר יכול לא יאכלנו אבל יטלנו לכלבים ת"ל לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה וכו'. הרי דהביא הרמב"ם ז"ל הך דרשא דכי ירחק ממך וגו' על חוב"ע מתו"כ הנ"ל ומשמע בהדיא דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא דהרי הביא שם אח"כ בתורת כהנים הך דרשא דאותו למעט חולין בעזרה ודאסור גם בהנאה והרי דמדאורייתא הוא. אך לפי"ז צ"ע לכאורה דהאיך פסק הרמב"ם ז"ל דחוב"ע הא דאסור בהנאה הוא מדרבנן וכדמוכח מכל מה שנתבאר למעלה והאיך הוא ז"ל בעצמו הביא דרשא דתו"כ מקרא דאותו לחוב"ע דאסור בהנאה מן התורה. וכמדומה שאח"כ מצאתי שעמד ע"ז בס' עצמות יוסף. ולכאורה היה נראה דבזה לא פסק כהך דרשא דחו"כ וס"ל דבאמת בהנאה אינו אלא מדרבנן וקרא דאותו מבעי ליה להך דינא דר' אבהו כנ"ל אך מדהביא דרשא דתו"כ לענין חוב"ע מקרא דכי ירחק ממך וגו' סיים סוף דברי התו"כ מקרא דאותו לענין הנאה ואפשר דזה דדייק הרמב"ם ז"ל בצחות לשונו הזהב שכתב ואמרו בתו"כ ברחוק מקום אתה זובח וכו' פרט לחוב"ע וסיים בדבריו ז"ל ושם אמר יכול לא יאכלנו אבל יטילנו לכלב ת"ל וכו' היינו דעד כאן הביא ז"ל דרשא דתו"כ לענין חוב"ע דאסור מן התורה במה דפסק ג"כ כן ואח"כ סיים ושם אמר וכו' דהיינו דבתו"כ קאמר שם עוד דבר יותר דגם בהנאה אסור מן התורה ומשום הכי הפסיק באמצע דבריו וכתב ושם אמר מה דמיירי מהתו"כ הנ"ל אנא כהנ"ל. ואולי י"ל באמת דמשום הכי הביא להך סיום דברי התו"כ אף דלא ס"ל כן להלכה כדי לדייק מזה דהך דרשא דכי ירחק וגו' מה דגם הוא ז"ל פסק כן כמבואר בפ' ב' מהל' שחיטה בהדיא דהוא דרשא גמורה ולא אסמכתא כמו שכתב הלח"מ ז"ל דיש סברא לומר כן והביא סיום דברי התו"כ שכתב דצריך קרא דאותו לאסור חוב"ע גם בהנאה ואף דבזה לא פסק כן דקרא דאותו צריכה לדינא דר"א מ"מ דרשא דכי ירחק וגו' דרשא גמורה היא לענין חוב"ע כמבואר בתו"כ כנ"ל ודוק כ"ז לא החלטתי רק כתבתי הנלפע"ד לכאורה ועדיין צריך עיון בזה וה' ברחמיו יצילני משגיאות ויאיר עינינו בתורתו כעתירת הכותב אייזיק יעקב בהרב הגאון אליעזר שלמה זצלל"ה וועללשר:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה