שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני יו"ד · סימן ל
לבאר בדין דא"א לצמצם בכמה פרטים ובפסקי הרמב"ם ז"ל בענין זה:
א
איתא א במס' תולין (דף מ' ע"א) אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה וכו' כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה איתיביה ר"נ וכו' השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכומ"ז חייב ג' חטאות וא"א כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא וכו' מכדי ר"ה וכו' כעולא ועולא מעשה כ"ד קאמר אלא באומר בגמר זביחה וכו' כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וכו' יעוש"ה. והביא ע"ז בס' בנין ציון סימן ק"ס קושיא עצומה דהאיך משכחת לה חצי קנה פגום כיון דא"א לצמצם. וא"ל דס"ל כמ"ד אפשר לצמצם דמלבד דזה דלא כהלכתא אלא דיקשה גם על הרמב"ם דפסק בידי אדם ג"כ א"א לצמצם ואעפ"כ פסק הך דחצי קנה פגום הנ"ל. וכתב שם לתרץ ע"פ דברי הט"ז ביו"ד סי' ב' התמוה שכתב להשיג על הב"ח שכתב דאפי' במעשה כל דהו נאסרה אך ס"ל דדוקא במידי דנעשית נבילה נאסרה וזה תמוה מסוגיא הנ"ל דמאי פריך משוחט חטאת בחוץ ומה צריך לתרץ בחצי קנה פגום כמבואר בס' נקודת הכסף שם. וע"ז תירץ שם הגאון בס' בנין ציון הנ"ל די"ל דר"ה מסופק במה דפליגי הש"ך והט"ז או עכ"פ לר"פ מספקא ליה אי ר"ה סימן א' דוקא אבל מקצת סימן לא א"ד נקיט סימן א' דזה ודאי הוא אבל מקצת הוה ספק ומשו"ה מוקי לה בחצי קנה פגום דחייב משום שחוטי חוץ לכ"ע דהוה ספק ספיקא דלמא לא נעשה תקרובות אלא ברוב ואז פשיטא דע"ז וחוץ אתיין כאחד ואת"ל דבמשהו נאסר דלמא הי' מחצה על מחצה מצומצם וכשהוסיף משהו באים כאחד וכן י"ל ג"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל וכו' יעוש"ה ובט"ז יו"ד סי' ב' שם ובנה"כ. ודברי הגאון ז"ל בס' בנין ציון הנ"ל לא זכיתי להבין ולפע"ד תמוהין לפרש כן מלבד דדחוק מאד לפרש להט"ז ז"ל דלהגמרא מספקא ליה דהרי הט"ז ז"ל קאי לישב דברי הרשב"א בת"ה דהוא כתב כלשון המחבר דאם התחיל הפסול בחצי קנה וגמר הכשר כשירה דז"ל ת"ה התחיל אחד מן הפסולין לשחוט כגון עו"ג או מין או כותי וגמר ישראל וכו' פסולה בד"א בושט אבל אם התחיל עו"ג בדבר שאינו עושה נבילה כגון ששחט חצי גרגרת בלבד וגמר הישראל ה"ז כשירה. והרי בהדיא דבהתחיל בחצי קנה מתיר לגמרי והאיך נוכל לומר דכונת הט"ז ז"ל דזה ספק הוי ובכל הסימן הוה ודאי דא"כ גם בהתחיל בחצי קנה הו"ל להטריף מספק ולא להכשיר לגמרי. ואולי דכוונתו ז"ל רק לישב קצת שיטת הט"ז לדינא די"ל כן ולא לישב דכונת הרשב"א ז"ל כן וכן מורין קצת דבריו ז"ל בס' ב"נ הנ"ל יעוש"ה:
ועוד תמוה דלפי פירושו ז"ל הנ"ל דיש סברא לומר דלר"ה צריך ע"כ כל הסימן ואי לא לא נקרא מעשה כלל א"כ מאי מקשה כלל בגמרא מכדי ר"ה כמאן אמרה לשמעתי' כעולא ועולא מעשה כ"ד קאמר די"ל בפשיטות דלר"ה ס"ל דצריך כל הסימן ובאין איסור ע"ז וחטאת בחוץ כהדדי. ועוד תמוה בגוף הספק ספיקא דקעביד דהוה ס"ס דלמא ס"ל לר"ה דצריך כל הסימן ואף אם ס"ל דכ"ד אוסר אכתי מספקא ליה דלמא הוה מצומצם ובאים כאחד. ומלבד דיש לפלפל בגוף ס"ס כזה מלבד זה קשה מאד דגם לפי הצד ההיתר שכתב דהיינו דאיכא צד וספק להתיר להביא קרבן דלמא ס"ל בכל הסימן צריך לאסור ואז באין כהדדי דהרי גם אם נימא כן עדיין אינו ברור להיתר דאף אם ס"ל דצריך כל הסימן אכתי י"ל דאסור להביא קרבן דדלמא החצי קנה פגום אינו מצומצם והוה באמת מעט יותר מחצי כיון דא"א לצמצם. וא"כ אם הוא קצת יותר היה טריפה ונבילה מכבר ואינו ראוי לקרבן וליכא בזה שחוטי חוץ. ועוד תמוה דאכתי יקשה קושיא זו על הרמב"ם ז"ל דפסק בפ' ט"ז מהל' שבת הל' ט"ז וכן נפסק בש"ע או"ח סי' שס"ב ס"ט כר"פ דעירובין (דף ט"ו ע"ב) דס"ל פרוץ כעומד מותר וגם בזה יקשה כיון דס"ל להרמב"ם דא"א לצמצם אף בידי אדם א"כ אמאי התיר פרוץ כעומד שם הא הוה ספק דלמא אינו מצומצם ודלמא פרוץ מרובה במקצת מהעומד והתוס' ז"ל שם ד"ה פרוץ כעומד ילפי מזה דאפשר לצמצם יעו"ש ובסוגיא דחולין (כ"ח ע"ב) שם ובבכורות (דף י"ז) וכן ילפי מהך דמחצה על מחצה דפליגי בזה וא"כ להרמב"ם ז"ל קשה ובשלמא בדין חצי קנה פגום דמכשרינן ל"ק די"ל דהיינו היכא דבודאי ליכא יותר מחצי ובאופן דליכא לספוקי על יותר וכגון דאיכא מעט יותר שלם משא"כ בהך דפרוץ כעומד כיון דקתני פרוץ כעומד הרי דמיירי דהפרוץ והעומד שוים ומ"מ סתם הרמב"ם ז"ל דינו דמותר:
ב
ולפע"ד היה נראה לכאורה דהך קושיא על הרמב"ם ז"ל דכתב דחייב ג' חטאות בחצי קנה פגום ולא אמרינן דלמא לא היה מצומצם אלא פחות מעט ואינם באים כאחד. יש לישב לכאורה דהנה במסכת ע"ז (דף נ"ב ע"ב) איתא שם בעי מיניה ר"י ב"ש מרבי כלים ששימשו בהן בבית חוניו מהו כו' איתיביה כל הכלים אשר הזניח המלך אחז כו' א"ל ברוך אתה לשמים כו' ובתוס' שם ד"ה ברוך אתה לשמים. ואע"ג דמדאורייתא לא מיתסרי דהא דהקדש נינהו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"כ להדיוט שרי מ"מ קנסו לאסור לגבוה והא דמייתי מההיא קרא לקמן למלתא דעולא דכיון ששחט בה סימן אחד אסרה דמייתי אף להדיוט הכי מייתי מדאסר לגבוה במעשה זוטא שלא נשתנה הכלי א"כ במעשה רבה יש לאסור אף להדיוט. וכ"כ התוס' במס' חולין (דף מא ע"א) ד"ה ת"ש ב' אוחזין כו' יעו"ש א"כ הרי מכ"ז דלהדיוט לא נאסר אלא היכא דנשתנה הכלי ואז נאסר אף במעשה זוטא אבל היכא דלא נשתנה הכלי מהמעשה שעביד לא נאסר מה"ת גם להקדש. ויש לפלפל בזה ויעיין בפלתי ביו"ד סי' ד'. וא"כ י"ל לכאורה בזה דהנה אם יעשה מעשה כ"ד כגון שישחוט חצי קנה בזה הרי ניכר עשייתו בזה ומשו"ה שפיר הוה מעשה כ"ד לאסור מה"ת ועפרא בעלמא הוא. אך בנידון דידן בחצי קנה פגום אף לפ"מ דקיי"ל א"א לצמצם וחיישינן דלמא הי' מעט פחות מחצי פגום וא"כ כשעשה אותו חצי פגום הרי אסרה וכששחט הרוב עפרא בעלמא הוא י"ל דלא נאסר בזה שעושה אותה חצי פגום מצומצם כיון דגם עתה לפי ראות עינינו הי' חצי קנה פגום אלא דאנן חיישינן דלמא באמת אינו מצומצם החצי ואנן אין אנו מכירין בזה דא"א לצמצם וא"כ אף אם יעשה מזה חצי ממש בודאי דלא יכיר בין מה שהיה מקודם ובין שהוא עתה דהרי קמן שהיה לפי ראות עינינו חצי פגום אף שהיה מעט פחות וא"כ ה"ה אם יהיה מעט יותר בזה השיעור אותו שיעור כחוט השערה ג"כ לא נכיר וא"כ י"ל דאף דבזה עשה מעשה בגוף הבהמה וחסרה דהיינו דחתך מעט בסימנים מ"מ י"ל דכיון דלא ניכר כלל לאו הוה מעשה ולא עדיף מכלים שנשתמש בהן דלא נקרא מעשה לענין לאסור להדיוט. וא"כ א"ש הך דינא דהרמב"ם ז"ל דכיון דהי' חצי קנה פגום באים כאחד איסור ע"ז ושחיטת חוץ דלא נאסר בהך שיעור חוט השערה הנ"ל כנ"ל. אף דעדיין יקשה דאכתי איכא ספק דלמא החצי פגום אינו מצומצם ובאמת הוא יותר מפלגא וא"כ היה מכבר טריפה וליכא בזה קרבן כנ"ל. די"ל דהוא כמו רובא להתירא די"ל דהוא מצומצם וגם י"ל דהוא פחות מפלגא ולשני הצדדים מותר להביא קרבן כנ"ל וכעין זה מצינו במס' בכורות דף מ"ז בתוס' ד"ה אפשר לצמצם לפירוש מהר"ש מיינבלא וכן מבואר בהדיא במס' עירובין (דף ו') בתוס' ד"ה וספק בשם ה"ר שמעיה:
אך עדיין יקשה הך דפרוץ כעומד הנ"ל אמאי מותר, אף לכתחלה וכמו שהוכיחו מזה בתוס' עירובין הנ"ל באמת דקיי"ל אפשר לצמצם וכן יקשה מהך דפליגי רב ור"נ אם מחצה על מחצה כרוב בתולין (דף כ"ת ע"ב) ובתוס' שם ד"ה לפי מדייק מזה דקיי"ל אפשר לצמצם דאל"כ האיך שריא מספק יעוש"ה והרי הרמב"ם ז"ל כתב בהדיא בפ"ט מהלכות רוצח דא"א לצמצם אף בידי אדם:
ג
אך לפע"ד נראה יותר לישב כ"ז בפשוט דהנה בהך סוגיא דחולין שם (דף כ"ט ע"א) מקשה שם לרב דס"ל מחצה על מחצה כרוב. ת"ש הרי שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו שחיטתו כשירה ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב טריפה הויא אמר רבא שאני לענין טריפה דבעינן רוב הנראה לעינים. א"ל אביי ולא כל דכן הוא ומה טריפה דבמשהו מיטרפא היכא דבעינן רובא וכו' שחיטה דעד דאיכא רובא לא מיתכשרא לא כש"כ דבעינן רוב הנראה לעינים. אלא דכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב וכי איתמר כו'. וא"כ לא מיבעיא לשיטת רש"י ז"ל וסייעתו דס"ל דבעינן רוב הניכר בטריפה ובשחיטה והיינו רוב גדול והובא בט"ז יו"ד סי' כ"א ס"א דא"ש כל הנ"ל אלא דגם לשיטת הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל דס"ל דלא בעינן רוב גדול אלא דכשנמדוד נראה שהוא רובא אף כחוט השערה. ג"כ לא קשה כל הנ"ל די"ל דכיון דהכי אגמרי' רחמנא למשה דטריפת הקנה והכשר השחיטה הוא ברוב הנראה לעין היינו דכשימדדו ימצאו יותר מחצי ואף כחוט השערה א"כ האיך שייך בזה א"א לצמצם כיון דכן הוא הדין דלפי ראות עינינו כשיהי' מעט יותר מחצי אזי הוא טריפה וניתר בהשחיטה. ואם לא יהיה יותר מפלגא לפי ראות עינינו לא נכשר בשחיטה ולא נטרף בפסיקה. וא"כ מה ענין זה לא"א לצמצם וכן בהא דמס' עירובין (דף ט"ו ע"ב) הנ"ל דס"ל לר"פ דפרוץ כעומד מותר. וכן קיי"ל דמפרש שם בגמרא בטעמו משום דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא וא"כ מה ענין זה לא"א לצמצם וכי ניתנה תורה למלאכי השרת כיון דאגמריה רחמנא למשה דכן נפסוק להלכה כשיהיה פרוץ כעומד יהיה מותר וכשיהיה הקנה נפסק רובא טריפה ופלגא כשירה. והכל לפי ראות העינים ומה לנו לזה אם נוכל, לצמצם כיון דכן ניתנה התורה ובשלמא בהך דזרק גט והיה קרוב לו בהד"א כמו לה שפיר שייך לומר א"א לצמצם דלא נזכר דין זה אלא כיון דד"א קונה ממילא אם יהיה בשוים אזי שייך בזה דינא דאפשר לצמצם. משא"כ הך דנזכר בזה בפירוש עם השיעור כמה יהיה לפי ראות עינינו והוה כמו בהך דמקשה במסכת בכורות (דף י"ז ע"ב) למ"ד א"א לצמצם ת"ש ממדת כלים ממדת מזבח ומשני שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכא דמצית למיעבד ניחא ליה יעו"ש וכן בזה ג"כ לא חיישינן כלל להך דא"א לצמצם. וא"כ כיון דעד שתהיה רובא לפי ראות עינינו לא מיטרף בקנה ואח"כ כשיהיה רובא לפי ראות עינינו נכשר בהשחיטה וא"כ שפיר באין כאחד האיסור תקרובת עכו"ם עם שחוטי חוץ כיון דלפי ראות עינינו היה חצי קנה פגום מצומצם ואם יוסיף משהו אף כחוט השערה יהיה הכשר השחיטה ובאים כאחד וז"פ לכאורה לפע"ד ויתישב הכל בפשיטות:
ודברי הט"ז ז"ל הנ"ל היה באפשר לכאורה לישב קצת בדוחק דלא יסתור מסוגיא מפורשת במה דעסוק בה. וי"ל דס"ל להט"ז ז"ל דר"ה דאמר כיון דשחט בה סימן אחד אסרה ע"כ ס"ל דדוקא כל הסימן דאל"כ הו"ל למימר רבותא טפי דגם במקצת סימן אסרה כיון דבאמת איכא למיטעי דדוקא כל הסימן דיש סברא לזה דבעינן דוקא כל הסימן מה דבזה נעשה נבילה כנ"ל אע"כ דבאמת בעי רב הונא כל הסימן. אך עולא דלא קאמר דצריך סימן שלם אלא דיעשה מעשה וע"כ דלאו מעשה רבה כיון דר"ה סמך עלה דעולא על סימן אחד וא"כ ע"כ כוונתו מעשה זוטא וכיון דלא נזכר דבעינן לכה"פ כל הסימן י"ל דס"ל דגם במעשה זוטא דקצת סימן נאסר וכמו שכתבו התוס' ז"ל בחולין (דף מ' ע"א) ד"ה כי הא וא"כ י"ל שפיר דהא דמתרץ שם בחולין (דף מ' ע"ב) הנ"ל אר"פ הכא בחטאת העוף עסקינן דכולהו בהדי הדדי קאתי לר"ה שפיר מיתוקם הך תירוצא דס"ל לר"ה דבעי כל הסימן וא"כ באין כאחד. והא דמקשה שם מכדי ר"ה כמאן אמרה לשמעתיה כעולא והיינו דיליף מהך דעולא דבמעשה יוכל לאסור אף של חבירו כמו שכתבו בתוס' שם בע"א ד"ה כי הא דאמר עולא. וא"כ לר"ה ע"כ דעולא ס"ל דאינו צריך מעשה רבה דאל"כ האיך יליף ר"ה דינו מדעולא גם לענין לאסור את של חבירו בסימן אחד דלמא דוקא במעשה רבה ס"ל לעולא דיוכל לאסור אע"כ דלר"ה ס"ל לעולא דלא בעינן מעשה רבה וא"כ ע"כ דגם סימן שלם לא בעי דלא הזכיר סימן אלא סתם מעשה וע"כ או מעשה רבה או זוטא וא"כ י"ל דקושיית הגמרא קאי על עולא ולא על ר"ה דלר"ה שפיר מיתוקם תירוץ ר"פ הנ"ל אלא דמקשה דלר"ה מוכרח דס"ל לעולא מעשה כ"ד א"כ קשה לעולא ממתניתין. ומסיק באומר בגמר זביחה ובחצי קנה פגום וא"כ י"ל דפסק הרשב"א כר"ה דס"ל דבעי סימן שלם ולא קשה כ"כ מהך סוגיא. אך באמת תמוה הוא במה דהביא הט"ז ז"ל זאת להוכיח מהרמב"ם ז"ל. והרי הרמב"ם ז"ל פסק בהדיא להך דאומר בגמר זביחה כו' והך דחצי קנה פגום יעו"ש וגם בדברי ת"ה צ"ע וכמש"כ בנקה"כ ועדיין צ"ע בכ"ז:
ד
אך מ"מ דברי הרמב"ם ז"ל וסוגיא הנ"ל יש לפרש בפשיטות כנ"ל ולכאורה יש להוכיח לזה דהנה בהא דא"א לצמצם פליגי בזה רבוותא ז"ל בפירושא דא"א לצמצם דלפי המבואר בתוס' עירובין ד"ה וספק דבריהם הנ"ל בשם הר' שמעיה ובמס' חולין (דף כ"ח ע"ב) ובבכורות הנ"ל בשם הר"ש מיינבלא הפי' הוא דהוה ספק אם הוא יותר מחצי או פחות או דהוא מצומצם די"ל דאיתרמי מלתא דהוא מחצה מצומצם כמבואר שם בהדיא אך הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' בכורות הל' א' כתב שם רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים אפילו יצאו שני ראשיהן כאחד א"א שלא קדם אחד הרי בהדיא דס"ל דלמ"ד א"א לצמצם היינו דלא יוכל להיות בשוה בצמצום בשום אופן אלא דהספק הוא אם הוא יותר מחצי או פחות וכן פירש בפירוש המשניות להרמב"ם בבכורות שם וכן משמע לפירוש רש"י ז"ל שם יעוש"ה. וא"כ קשה טובא בהך סוגיא דחולין (מ"א ע"א הנ"ל) האיך משכחת לה ג' חטאות כיון דא"א לצמצם ולא יוכל להיות שיהיה שוה מחצה מצומצם וא"כ חיוב דתקרובות עכו"ם וחיוב שחוטי חוץ אינן באין כאחד. ובשלמא בסוגיא דחולין הנ"ל יש לישב גם לפי"ז די"ל דמאן קמתרץ לה ר"פ ואיהו לשיטתו ס"ל דאפשר לצמצם דס"ל בעירובין (דף ט"ו ע"ב) דפרוץ כעומד מותר וע"כ דס"ל אפשר לצמצם וכמו שהוכיחו מזה בתוס' עירובין (דף ה' ע"ב) וא"ש סוגיות הגמרא דחולין הנ"ל בפשיטות. אך דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דכתב הך דג' חטאות הוא בחצי קנה פגום קשה טובא דהאיך יפרש סוגיא זו דל"ל כר"פ לשיטתו דהרי איהו ז"ל ס"ל א"א לצמצם ומ"מ ס"ל בזה כהך אוקימתא דחצי קנה פגום וקשה האיך משכחת לה ג' חטאות באופן זה ובודאי דתירוץ הבנין ציון הנ"ל קשה מאד דלא שייך בזה הספק ספיקא דליכא לאשכוחי בחצי מצומצם וגם תירוצי הראשון הנ"ל שכתבתי די"ל דמשום דהמעשה דבין חצי קנה שאינו מצומצם די"ל דהוא פחות חוט השערה עד חצי אינו ניכר ולא נקרא מעשה כנ"ל נסתר ג"כ דס"ס יקשה דהאיך יוכל להביא קרבן לעזרה מספק דלמא הי' יותר מחציה פגום ולא היה ראוי כלל לקרבן ולא שייך בזה שחוטי חוץ כנ"ל וכתבתי די"ל דהוה יותר צדדים להיתר משום די"ל דהוא חצי מצומצם ואם אינו מצומצם י"ל דהוא פחות מעט ויש בזה שני צדדים להיתר וכמו שכתבו בתוס' עירובין (דף ו') שם ומעתה נסתר זה דהרי להרמב"ם ליכא שום ספק דלמא הוא מצומצם אלא או פחות או יותר. ואף דבזה יש לפלפל להרמב"ם לשיטתו דספק מדאורייתא לקולא ומשו"ה חייב על שחוטי חוץ ואף דאיכא חזקת איסור דאינו זבוח מ"מ לא הוה עפרא בעלמא דאית לה חזקת היתר בהנאה ומלבד זה יש לפלפל בדין זה וצ"ע. וכן קשה מהך דמחצה ע"מ דפליגי בזה ויהיה מוכרח מזה דס"ל לכל הני דאפשר לצמצם וא"כ אמאי לא פסק הרמב"ם ז"ל כוותייהו אך לפי מה שכתבתי למעלה א"ש בפשיטות דכל דינים הללו דפרוץ כעומד ושחיטות הרוב וטריפות בפסיקת הקנה ברוב הכל לפי ראות עינים נתנה תורה השיעור ואין ענין כלל להך דא"א לצמצם וא"ש בפשיטות:
ש
ואחר שכבר כתבתי כ"ז מצאתי בעזה"י בס' בית אפרים חלק או"ח סי' כ"ג שהביא שם להקשות על הך דג' חטאות הנ"ל הא הוי צדדים יותר שלא יביא חטאת דדלמא הוא פחות מחצי או יותר מחצי וכעין שכתבתי למעלה ומסיק שם לתרץ דבשחיטה בעינן רוב הנראה לעינים ואין אנו משגיחין רק במה שנראה לפנינו וזהו כמו שכתבתי למעלה לישב דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל ותל"י שכוונתי לדעתו הגדול בסברא ישרה ואמיתית *):
ה
ובזה א"ש ג"כ הך דעירובין (דף ה' ע"ב) ר"א אמר אפילו תימא במבוי שמונה נמי לא צריך לחי מה נפשך אי עומד נפיש מותר בעומד מרובה על הפרוץ. ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי מאי אמרת דשוי תרווייהו כהדדי הו"ל ספק דבריהם וספק דבריהם להקל. והנה התוס' רצו להוכיח מזה דע"כ ס"ל א"א לצמצם דאל"כ לא הוה ספק ותירצו די"ל אפשר לצמצם אלא דלא הטריחו לצמצם ולמדוד בספק יעוש"ה והר"ש פירש שם די"ל דס"ל א"א לצמצם אלא משום דהוה כמו ס"ס ע"ש. וא"כ בשלמא לשיטת הר"ש י"ל שפיר דס"ל א"א לצמצם דלשיטתו אף למ"ד א"א לצמצם מ"מ הוה ספק דלמא הוא מצומצם כנ"ל אך לשיטת הרמב"ם ז"ל דלמ"ד א"א לצמצם ליכא לאשכוחי שיהיה מצומצם בשוה וליכא ע"ז שום ספק יקשה דליכא למימר א"א לצמצם דהאיך שייך לספוקי דלמא שוו תרווייהו כהדדי. ואף אם נפרש כתירוץ התוס' די"ל דס"ל אפשר לצמצם אך דלא הטריחו אותו לטרוח כ"כ כנ"ל מ"מ יקשה דלפי"ז ס"ל לר"א דהלכתא כוותיה דאפשר לצמצם וא"כ אמאי לא פסק הרמב"ם ז"ל כוותיה דאפשר לצמצם וגם ברמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהל' שבת הלכה כ"ב כתבם לדינים הללו ופלגינהו לדינים בפ"ע וכתב הדין דהיכא דשוה תרווייהו כהדדי לדין בפ"ע ולפי שיטתו דא"א לצמצם ליכא לאשכוחי כלל דין זה דהכל נכלל בהך דפרוץ מרובה או עומד מרובה דמותר ולמה כתב הך דשוו תרווייהו כהדדי לדין בפ"ע אבל לפי"מ שכתבתי למעלה דדינים הללו הכל תלוים בראית עינינו א"ש הכל בפשיטות כנלפע"ד לכאורה:
ו
ואחרי העיון נלפע"ד די"ל דגם לפירוש הר"ש בתוס' הנ"ל דגם למ"ד א"א לצמצם י"ל דאיתרמי מלתא דהי' מצומצם לא פירשו כן רק בגוונא דמחצה על מחצה ודפרוץ כעומד ולא בגוונא דבכור דהנה בבכור היה הדבר שלא בכונת הרואה הדבר דנעשה בידי שמים ואין בידי אדם לברר זאת בזה אמרינן דלמ"ד א"א לצמצם היינו דלא מספקא לן כלל דלמא היה מצומצם כאשר יתבאר לפנינו בעה"י משא"כ דמע"מ ודפרוץ כעומד כיון שאנו רואין דשוין הן י"ל דגם לרש"י והרמב"ם ז"ל גם למ"ד א"א לצמצם איכא ספיקא דלמא הוא מצומצם. דהנה בפ"ק דבכורות (דף ט' ע"א) תנן חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו וכו' ובגמרא שם איתא מאן תנא אר"י דלא כריה"ג דאי ריה"ג הא אמר אפשר לצמצם וכו'. ובתוס' שם ד"ה מאן תנא וכו' פ"ה מאן תנא דאמרינן שילדה שני זכרים אינו נותן אלא חד טלה לכהן וקשה לפירושו דהכא אפילו ריה"ג מודה וכו' וכיון שלא ראינו שיצאו בב"א מספק לא אמרינן בב"א יצאו אפילו לריה"ג דל"ש. וצ"ל דנהי וכו' מ"מ בספק מועט טוב להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו יעוש"ה. והיינו דכ"ז לפי פירוש רש"י ז"ל לשיטתו (בדף י"ז ע"ב) דלמ"ד א"א לצמצם ליכא שום ספק דלמא היה מצומצם משו"ה פריך לריה"ג דאפשר לצמצם אף דהכא מיירי דאין אנו יודעין האיך היה מעשה מ"מ כיון דיש רק ספק דלמא היה מצומצם משו"ה מפריש מספק משא"כ לרבנן א"ש דס"ל א"א לצמצם היינו דליכא שום ספק ע"ז ומשו"ה לא צריך כלל להפריש. אך לפי פירוש התוס' קשה טובא דגם למ"ד א"א לצמצם י"ל דהיה מצומצם וא"כ קשה ס"ס ליפרש מספק. וקושיא זו הקשה בתשובת הגרע"א ז"ל סי' קס"ז בקיצור יעוש"ה שהניח בצע"ג וזה קושיא עצומה. אך לפע"ד היה נראה לכאורה דבאמת יש להבין במה דפליגי אי אפשר לצמצם די"ל דז"פ דודאי לכ"ע יוכל להיות לפעמים שיתרמי מלתא דיהיה מצומצם אף למ"ד א"א לצמצם ולפי' רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל דליכא גם ספק בודאי אין הסברא נותנת דכונתם דלא יוכל להיות בשום אופן בעולם אף בדרך רחוק מאד ולא היה ולא יהיה כזאת לעולם זה אין סברא כלל דמדוע לא יוכל להיות. אלא דלפע"ד דכונתם דדבר זה ל"ש כלל עד שלא חיישינן לזה כלל וכלל ולא נחשב גם למעוטא דמעוטא. ומ"ד אפשר לצמצם היינו דיוכל להיות שכיח כן וחיישינן לזה וא"כ י"ל דבהך דפ"ק דבכורות הנ"ל דילדה שני זכרים ולא ראינו כלל הא ילדה י"ל דלמ"ד אפשר לצמצם היינו היכא דראינו ולפי ראות עינינו היה שוה אמרינן דבאמת היה שוה ולא חיישינן דלמא מטעי קטעי ומשום דודאי אפשר לצמצם ושכיח הוא ולא נצטרך לומר דהרואה טועה בזה א"כ י"ל דאף דלא ראינו הלידה מ"מ י"ל דאף דל"ש כ"כ מ"מ חיישינן דלמא היה מצומצם ומפריש מספק כיון דאינו רחוק כ"כ מהשכל. אך למ"ד א"א לצמצם היינו דאף שבעינינו ראינו דהי' מצומצם מ"מ אמרינן דאינו מצומצם ומטעי קטעי בה הרי דלדידיה דבר רחוק הוא מאד עד דלא שייך כלל וכלל ומשו"ה אמרינן דודאי טעה הרואה וא"כ בשלא ראה כלל ל"צ גם לאפרושי מספק דלא חיישינן לזה כלל וגם לשיטת התוס' ז"ל י"ל דמודים בזה דלמ"ד א"א לצמצם ליכא שום ספק דלמא היה מצומצם כיון דל"ש עד שגם אם היה רואה לא היה סמכינן ע"ז דלמא לא כוון יפה משום דל"ש משא"כ בהך דמחצה ע"מ ופרוץ כעומד דאנו מידדין היטב בכונה ובדעה מיושבת ואנו רואין דהוא מצומצם אף למ"ד דא"א לצמצם היינו דאין אנו אומרים דודאי הכי הוא דהוא מצומצם כפי ראות עינינו ומשום דל"ש כלל משו"ה לא נסמוך על ראית עינינו ומ"מ מידי ספק לא נפקא דסי"ס עינינו רואות דהוא מצומצם וגם אפשר הוא בעולם לפעמים בדרך רחוק *) ובהך דג' חטאות הנ"ל ראיתי בלח"מ בפ"ד מהל' שגגות הנ"ל שתמה ע"ז מהך דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' ע"ז דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"כ למה צריך לפרש דמיירי בחצי קנה פגום דאל"כ נאסר בחתיכת חצי סימן דהרי ס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקדשים לאו שלו הוא וביאר שם משום דס"ל להרמב"ם ז"ל דכיון דקנה ליה לכפרה כדידיה דמיא והיינו כמו שהובא בגמרא חולין (דף מ"א ע"א) ולכאורה מאד תמוהין לי דבריו ז"ל דהאיך נוכל לפרש דס"ל להרמב"ם ז"ל דכיון דקניא לכפרה כדידי' דמיא דלכאורה מבואר בהדיא דלא ס"ל כן ובחולין בתוס' שם ד"ה כיון דקניא כתבו והא דפריך בפ' בתרא דזבחים מוקצה ונעבד אינו שלו הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי לה בקדשים קלים היינו כר"ה דלעיל דלהני אמוראי דהכי מתוקמא אף בחטאת דכדידיה דמיא יעוש"ה בסוגיא דזבחים (דף קי"ד ע"א) והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהל' איסורי מזבח הלכה ה' וז"ל הרובע והנרבע בין שהיתה הבהמה שלו בין שהיתה של חבירו וכו' הרי זה אסורה למזבח אבל המוקצה אם היא שלו והוקצה קודם שיקדיש נפסל הקצה של חבירו או שהקצה שלו אחר שהקדישו הרי זה מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו יעוש"ה. הרי בהדיא דס"ל לרבינו הרמב"ם ז"ל דגם אם הוא שלו אחר שהקדישו לא יוכל לאסור משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ דלא ס"ל לדינא הך סברא דכיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמיא ודברי הלח"מ ז"ל בזה תמוה לכאורה. ומה שהקשה הלח"מ בפ"ד מהל' שגגות הנ"ל להרמב"ם ז"ל דהאיך יוכל לאסור בהך דג' חטאות כיון דס"ל אין אדם איסר דבר שאינו שלו כנ"ל, לכאורה לפע"ד יש לישב בפשיטות דהנה טעם הרמב"ם ז"ל דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף במעשה כמבואר בפ' ח' מהל' ע"ז יעוש"ה בכס"מ הנ"ל משום דלצעורי קמכוין כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ב מהל' שחיטה יעו"ש וא"כ בהך דג' חטאות לא שייך זאת כיון דהוא בעצמו בא לב"ד ורוצה בתשובה ומודה על שגגתו ורוצה להביא קרבן לכפר על חטאתו אשר שגג ואיך שייך בזה לצעורי וע"כ מיירי בחצי קנה פגום דאל"כ ממנ"פ לא שייך ג' חטאות דאם נאמין לו דחשב לע"ז הרי בחתיכת חצי סימן אסר הבהמה וכי גמר הרוב היה כחותך בעפרא וליכא משום שחוטי חוץ ואם נאמר דלא נאמין לו לאסור אלא דנימא דלצעורי קמכוין ולבו לא היה כלל לע"ז א"כ בלא"ה לא שייך כלל חטאת ע"ז כיון דלא שחט כלל לע"ז ואמאי חייב ג' חטאות אע"כ דמיירי בחצי קנה פגום וז"פ וד"ל:
שיהיו שוים וגם אנו רואים דשוים הם לכה"פ ספק איכא דעתה הוא דאיתרמי מלתא או לכה"פ אחרי שראינו דשוין הן נחשוב זאת למעוטא ונאמר דניחוש למעוטא דמעוטא ונאמר דאולי לא טעה במדיד' ומכריע הספק לצד היתר ובזה ס"ל לתוס' ז"ל לפי שיטת הר"ש דהוה כמו ס"ס והיינו דהוה רובא להיתר כמו שנתבאר למעלה וא"ש הך דפ"ק דבכורות גם לשיטת התוס'. ואחר שכבר כתבתי כ"ז מצאתי בעזה"י בהוספות חדשות לתשובות רע"א ז"ל שמיישב ג"כ קושייתו ז"ל כמו שכתבתי למעלה בקיצור והנאני מאד תל"י. וי"ל דבהך דפ"ב דבכורות הנ"ל אף שראינו שיצאו שני ראשין כאחד כיון דביד"ש הוא ולא היה פנאי לברר ולמדוד ביד"א למ"ד א"א לצמצם ליכא גם ספק דלמא הי' מצומצם דל"ש כלל וגם התוס' מודים לשיטת דהרמב"ם ז"ל הנ"ל:
ולפי"ז י"ל דגם לשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל בהך דמחצה ע"מ ופרוץ כעומד גם למ"ד א"א לצמצם הוה ספק דלמא הוה מצומצם וא"ש ג"כ תירוצי הראשון הנ"ל בהא דחולין דג' חטאות כנ"ל:
ז
ואין להקשות מהא דתניא במס' בכורות (דף י"ז ע"ב) מלקו לשנים והן שוין שניהן טמאין לפי שא"א לצמצם. ולפי"ז לא מבעיא לשיטת התוס' דגם למ"ד א"א לצמצם אמרינן דיכול להיות שיהיה ג"כ מצומצם לפעמים. דקשה. אלא דגם לשיטת הרמב"ם ז"ל לפי המתבאר דהיכא דבידי אדם ונוכל למדוד ואנו רואין שהוא מצומצם שפיר איכא לספוקי ג"כ דלמא הוא מצומצם. א"כ ג"כ בתנור שחלקו לשנים ואנו רואין דהם שוים הרי לכ"ע גם למ"ד א"א לצמצם יוכל להיות דשוין הן. וא"כ קשה אמאי שניהן טמאין אדרבה היה לנו לטהר שניהם דיש בכל אחד כמו ס"ס להיתר והוה רובא להיתר דאיכא מד ספק בכל אחד דלמא הוא המועט ואף אם אינו מועט יכול להיות ששניהם שוים ושניהם טהורין והוה רובא להיתר כמו שכתבו התוס' בהך דמחצה ע"מ ופרוץ כעומד כמבואר למעלה. דזה אינו ושתי תשובות בדבר מדא דבטומאה לא מהני ס"ס דכל ספיקות שאתה יכול להרבות עליו טמא ברה"י כמבואר בפ"ו דטהרות. וברה"ר לא צריך לס"ס דהוא טהור אם לא דנחלק בין דבר המביא לידי טומאה בין דבר שמביא לידי ביטול הטומאה כגון בהך דתנור דשברו. וזה אינו סברא דמדוע יהיה עדיף אפוקי טומאה מלהביא טומאה. ולפירש"י ש"י בסוגיא דע"ז (דף ע') ובמס' ב"ב (דף נ"ה ע"ב) דמשמע דפלוגתת ר"א וחכמים הוא רק בספק ולא בס"ס יובא לפנינו בס"ד מה דצ"ע בזה. ועוד דבלא"ה י"ל דכאן לא שייך לטהרינהו משום ס"ס דהוה כתרתי דסתרי אהדדי דאם נטהר אחד משום ספק דלמא הוא המועט ודלמא הוא מחצה הרי ע"כ נטהר ג"כ השניה משום ספיקות אלו דמ"ש חצי זה מחצי זה. וא"כ אתה בא לידי איסור ודאי. דודאי נמצא באלו החלקים חלק אחד דל"ש בזה ס"ס להיתר ועל אחד מהן לא נשאר אלא ספק דלמא הוא מחצה על מחצה וליכא אלא ספק אחד וטמא. וכיון שנמצא בין שני החצאין חצי אחד דטמא ליכא לטהר שניהן ועיין בס' בית יצחק מאא"ז זצלל"ה שהאריך בענינים אלו יעו"ש סי' מ"ד. אך יש לחלק בזה דאיסור ודאי לא נמצא בזה די"ל דשוין הן מחצה על מחצה ויש נ"מ ג"כ לדינא אם נאבד מצי אחד מהם אך בלא"ה לכאורה ל"ש כאן דין זה דבטומאה לא מהני גם ס"ס ברה"י וה"ה באפקועי הטומאה ולכאורה עוד כש"כ הוא:
ח
ולפי"ז תימה רבתי בהך דפסק הרמב"ם ז"ל בפט"ז מהל' כלים הל' ב' וז"ל תנור שנטמא כו' חילקו לשנים בשוה כל אחד מהן טמא לפי שא"א לכוון אבל טבלא של חרס שיש לה דופן שנחלקה לשנים טהורה ואם הי' וכו'. וקשה אמאי פסק בטבלא של חרס שיש לה דופן דטהורה כיון דפסק דא"א לצמצם וכמו שפסק בפ"ט מהל' רוצח ה"ח. וכן בהך דתנור שנטמא וחלקו לשנים דטמא לפי שא"א לכוון. ואף דשאני בתנור משום דאית בה גומות כמבואר במס' בכורות (דף י"ז ע"ב) שם. מ"מ זה דיקא למ"ד אפשר לצמצם מ"מ כיון דאית בה גומות מודה דא"א לצמצם משא"כ למ"ד א"א לצמצם אף בלא טעמא דגומות אית לי' א"א לצמצם כמבואר בגמרא בס"ד דלא אסיק אדעתי' תירוץ הגמרא דשאני תנור דאית בה גומות ומקשה לימא דלא כריה"ג והי' נ"ל להגמרא למ"ד א"א לצמצם. וא"כ קשה כיון דהרמב"ם ז"ל פסק דא"א לצמצם אף בידי אדם א"כ אמאי פסק דטבלא טהור. וגם דמקורו דהך דינא דטבלא הוא מפ"ה דמס' כלים משנה ז' והוא ג"כ בתוספתא הובאה בר"ש במס' כלים (דף י' ע"ב) ועיין בתוס' יו"ט פ"ה דכלים שם וטעמא דתנור הוא משום דעל תנור נותנים טיט כדי להחזיק מומו ולא נטמא עד שמסיקין אותו וא"כ א"א לשברו בצמצום דאיכא גומות משא"כ בטבלא של תרס דאין צריך להסיקו ויכול לחלקו בשוה כמבואר בהדיא במשנה דכלים פרק י"ב דטבלא לרבנן טהור והרמב"ם ז"ל פסק בזה כרבנן והיינו מטעם הנ"ל דליכא גומות וטעם זה הוא נאמר למ"ד אפשר לצמצם כמבואר בגמרא דבכורות (דף י"ז ע"ב) הנ"ל וא"כ קשה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל בהך דע"ע בפ"ט מרוצח הנ"ל ובתנור שם דא"א לצמצם. ובטבלא פסק דטהור וזה תימה גדולה ואחרי שעמדתי ע"ז מצאתי בעה"י בתוס' רע"א ז"ל בפי"ב דכלים משנה ו' שם שעמד ע"ז וכתב ג"כ דאין לומר דהוה ס"ס כנ"ל משום דברה"י ל"מ ס"ס ומש"ה בתנור טמא דל"מ בזה ס"ס והניח בצ"ע יעוש"ה. ובאמת דלבד דברי הרמב"ם ז"ל יש לתמוה בפירש"י ז"ל במס' ע"א (דף ע' ע"א) דמקשה שם מהך משנה דפ"ו דטהרות דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואמר הלכתי כו' ר"א אומר ספק ביאה טהור וספק מגע טמא. ומשני לא שאני התם כיון דאיכא דפתחי לשם ממונא הו"ל ס"ס וכפירש"י ז"ל דס"ס אפילו רבנן מודו וכי פליגי רבנן עליה דר"א היכא דמליא שדה טומאה וכו' דליכא אלא תד ספיקא וא"כ משמע לכאורה דלפירש"י ז"ל גם בטומאה מותר בס"ס וכן לפירשב"ם ז"ל במס' ב"ב (דף נ"ה ע"ב) דפירש דפליגי בזה דלר"א הוה ס"ס ורבנן תשבי להו לספק אחד א"כ משמע דבס"ס לכ"ע מותר גם בטומאה וא"כ יקשה הך דבכורות (דף י"ז ע"ב) בתנור הנ"ל הא הוה ס"ס אם לא דנימא דלמ"ד א"א לצמצם לא מיחשב כלל לספק דלמא הוא מצומצם וגם היכא דנוכל לראות לפי ראות העין וכמו שהארכנו בזה למעלה. אך בלא"ה תמוהין דברי רש"י ז"ל מהא (דפ"ו דטהרות מ"ד) דמבואר שם דכל ספיקות שנוכל להרבות הכל טמא וכמאן אתיא ועכצ"ל דיש לחלק בין ספק ביאה לנגיעה גם בס"ס וא"ש הך סוגיא. אך דברי הרמב"ם ז"ל קשה טובא:
ולחומר הקושיא נלפע"ד דיש לומר לכאורה ע"פ מה שכתבתי למעלה דאף דא"א לצמצם לפעמים נתנה התורה השיעור לפי ראות העינים וכן י"ל בהך דתנור וטבלא הנ"ל דהא דבחלקו לשנים נטהר מטומאתו הוא משום דנתבטל מתורת כלי שלו כיון שלא נשאר רובו ממנו. וא"כ י"ל כיון דכל טעם ההיתר הוא משום דאין שמו עליו י"ל דזה תליא בראות עינינו דכיון דלפי ראות עינינו ברור לנו דהוא מיעוטו או חציה שפיר נטהר דאין שמו עליו ומה לנו אם אפשר לצמצם או לא. סו"ס לפי ראות עינינו אנו רואין ברור דאין שמו עליו וכבר נתבטל שם הכלי שהיה עליו עד עתה דדברים הללו תלוי לפ' חשיבות וראיית עינים שבני אדם רואין ואצלינו הוא כבר נתבטל מתורת כלי ובטלה חשיבותו וא"כ י"ל דא"ש בפשיטות הך סוגיא דבכורות והרמב"ם ז"ל. די"ל דס"ד דגמרא דכיון דבתנור שחלקו טמא וע"כ צ"ל משום דא"א לצמצם וע"כ דלא תליא בראיית העינים אלא כיון דבאמת א"א לצמצם הוא טמא. וע"ז משני הכא דאיכא גומות והיינו דגם ריה"ג מודה בזה דא"א לצמצם. וטעמא דהך מלתא הוא י"ל דע"כ לא פליג ריה"ג אלא היכא דלפי ראות העינים הוא ברור דשוין הן ע"ז י"ל דס"ל לריה"ג דלא חיישינן דלמא טעה במדידה ורבנן ס"ל דחיישינן לזה אך באיכא גומות דגם אם לפי ראות העינים נראה כמו ששוין הן מ"מ אינו דבר ברור גם לפי ראיית העינים דשוין הן דדבר זה לא יוכל שום אדם לומר דגם לפי ראות עיניו שוין הן דא"א לכוון בזה בשום אופן לומר דבר ברור ויהיה פירוש הגמרא דאין נ"מ בזה בין רבנן לריה"ג אלא דכיון דאיכא גומות לא שייך לכ"ע לטהר אלא כגון בטבלא אז תליא באפשר לצמצם ומ"מ גם לרבנן טהור דכיון דברור הוא לפי ראיית העינים דהוא שוה וגם יכול להיות דשוין הן בזה אמרינן דבטל חשיבותו לכ"ע. וכן פסק הרמב"ם ז"ל ולמד דינו מהך דפי"ב דמס' כלים משנה ו' שם ובכ"ז עדיין צע"ג בזה. ולא כתבתי רק מה שיש לפלפל לכאורה בזה לפע"ד וה' הטוב יסלח ויאיר עיני בתורתו להבין דברי רבותינו הקדושים: