אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני חו"מ › סימן עז

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני חו"מ · סימן עז

סימן עו

לבאר בדין דאעל"מ בכ"מ בש"ס ורש"י ותוס' ז"ל ובפסקי הרמב"ם ז"ל:

בעה"י השם עבים רכובו יריק ברכתו וטובו עלי ראש אהובי ידיד נפשי ולבבי ה"ה הרב הג' מעוז ומגדל חריף ובקי זך הרעיון במיטב הגיון מחודד ומפולפל צמ"ס כו' כש"ת מוה"ר חיים מאיר הערציג נ"י מנישוויעז [כעת במינסק] הצלחתו ירום למעלה. יקרת מכתבו לשמחת לבבי הגיעני לנכון ומאד שמחתי משלומו הטוב:

א

ומה שהקשה ברמב"ם ז"ל פ"ט מהל' עבדים ה"ו דאיתא שם האשה קונה שפחות ואינה קונה עבדים ואם קנתה עבדים קונה אפילו גופן וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני ואם שיחררו משוחרר וכופין אותו לכתוב שטר שיחרור והביא ידידי להקשות כמה קושיות. א) מאי וכן הלא לכאורה אין שום התקשרות עם דבריו הקודמים וזה הוא קושיית מרן הכ"מ שם. ב) מאי כתב וכופין אותו לכתוב ש"ש. ש"ש למאי מבעיא הלא כבר שיחררו וע"כ צ"ל שרבינו מיירי בהפקירו ואסור לאדם להפקיר עבדו ואם הפקירו צריך ש"ש וכו' וא"כ צריך להבין אמאי כתב דוקא בהפקר. ג) הביא קושיית האחרונים ז"ל אמאי מהני שיחרורו נימא אי עבד לא מהני כרבא בתמורה ובשלמא להגמרא דמשמע דמהני שיחרור בעבד ל"ק כמו שכתב הגרע"א ז"ל בתשובה (סי' קל) דמיירי במקום מצוה אבל על הרמב"ם ז"ל קשה כיון דכתב דאסור לשחררו א"כ אמאי מהני בדיעבד והאריך ידידי לפלפל בזה:

הנה קושיא א' קושיית מרן הכ"מ בודאי קושיא גדולה היא. קושיא ג' כבר הקשו האחרונים ז"ל כאשר כתב בעצמו הרבה דברו בזה אך לא רק על הרמב"ם הזה קשה דכתב כ"ת לישב דין זה באופן אחר. אך רק בלא"ה קשה דאנן קיי"ל המשחרר עבדו אף דעובר בעשה מ"מ מהני השחרור. וגם בהך דהקשה על ר"א ששיחרר עבדו יש להקשות קצת דשם נראה דל"ק להגמרא דנימא דל"מ. אך קושיא הב' שהקשה ידידי בעצמו למה כופין אותו לכתוב ש"ש שני ש"ש למאי מיבעיא כיון דכבר שיחררו וכוונת כ"ת בזה דשיחרר ל"מ אלא בג' דברים השנוים אצלו וכיון דכתב ואם שיחררו משוחרר למאי מיבעיא עוד ש"ש ומחמת זה כתב ידידי דמיירי בהפקירו וע"ז בנה פלפולו כאשר יתבאר. אהובי לא אדע מזה הכרת דמיירי בהפקירו אף דבשיחרור ל"מ אם א"ל בע"פ הלשון שיחרור וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ה מה' עבדים ה"ג דל"מ אם לא כתב וגם באם אמר קודם מיתתו פלונית שפחתי משוחררת ולא ישתעבדו בה דמהני מ"מ מבואר בתוס' שם דהטעם הוא משום דמצוה לקיים דבריו ולא דמהני השיחרור ואף דמהרשב"א ז"ל משמע דהא דמהני הוא משום שיחרור (ויעוין בזה בהגהת מהר"ם שי"ף] אך מרמב"ם ז"ל פ"ד ה"ד משמע משום מצוה ולא משום שיחרור. מ"מ יש למצוא אופן דמהני השיחרור דהנה איתא ברמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' עבדים הלכה י"ז עבד שהשיאו רבו ב"ח או שהניח לו רבו תפלין בראשו או וכו' יוצא לחירות וכופין אותו לכתוב לו ג"ש וכן אם נדר נדר שכופין עליו את העבדים וכו' ואמר לו רבו מופר לך יוצא לחירות וכו' מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר לו עליו שיעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור בו כופין אותו לכתוב לו ג"ש אע"פ שעדיין לא כתב אבל אם וכו' יעוש"ה. והנה בדין זה הוא ע"כ דמה דמהני השיחרור באמירתו היא ולא דאמרינן דמסתמא כבר שיחררו אלא דבדבריו זה הוא משחררו כמבואר שם בפירוש ברמב"ם ז"ל בלשונו הק' יעוש"ה והרי דמהני השיחרור אף אם לא כתב לו ש"ש וכופין אותו עוד לכתוב ש"ש כמבואר שם א"כ י"ל ג"כ כאן ברמב"ם ז"ל בפ"ט ה"ו הנ"ל ג"כ הכי דפירושו הוא כפשוטו וכמשמעו דשיחררו ולא כתב לו ש"ש והיינו כהנ"ל דאמר בלשון דמשמע דמוחל כל שיעבודו כנ"ל ולמדנו רבינו הרמב"ם ז"ל דמהני השיחרור ועוד כופין אותו לכתוב ש"ש ולא דכונתו דהפקיר העבד מה דלא משמע כלל בלשונו הק' דכתב אם שיחררו וד"ל. והנה אף דבאמת ע"כ אמאי בשיחרר העבד בע"פ שאמר הרי את ב"ת ל"מ כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בעצמו בפ"ה מהל' עבדים כנ"ל ואמאי בזה פסק דמהני וע"כ ה"ט דכאן אמרינן דמפקיר שיעבודו וכן מבואר בטור יו"ד (סי' רסז) על הך דין דנדר והפר לו רבו הנ"ל דהטעם הוא דבזה שמפר לו מגלה דעת דמחל והפקיר שיעבודו וכן ג"כ כאן בדין זה. מ"מ לא כאשר כתב ידידי דהפקירו להעבד ויכול אתר לזכות בו אלא דמחל והפקיר שיעבודו שיש לו עליו וממילא דכונתו לשחררו ומשוחרר ממילא ויעוין בזה בטור שם ובב"י אבל אחר לא יוכל לזכות בו דלהעבד מוחל וכונתו דיהי' ב"ח דאל"כ איך יניח תפלין כמבואר שם וע"ז שייך הלשון דאם שיחררו הכתוב ברמב"ם וכופין אותו לכתוב ג"ש כנ"ל וקמ"ל הרמב"ם ז"ל בזה דאף דעבד נגד מאי דאזהר רחמנא מ"מ מהני השיחרור ועוד כופין אותו לכתוב ש"ש ולגמור שיחרורו ולא אמרינן כיון דאף מקצת השיחרור אינו כדין לכה"פ לא נכוף אותו לגמור שיחרורו קמ"ל דאינו כן. וכן איתא בהדיא בתוס' גיטין (ל"ת ע"א) ד"ה כל המשחרר דאם אמר לשון שיחרור כופין את היורשין לכתוב ש"ש. וכן בירושלמי אמרינן להדיא דאם אמר שיחררו משחררין אותו וכו' ומשום נתינת גט לחודא ליכא איסור עשה וכו' יעוש"ה. הרי דבזה איכא צד רבותא דבנתינת גט ליכא איסור וזה קמ"ל הרמב"ם ז"ל ובזה ל"ש אעל"מ כאשר יתבאר לפנינו בעה"י. אח"כ ראיתי כי כ"ת מפלפל הרבה ועל יסודו בנה הרבה. וטרם שנבוא לדייק בפלפולו של ידיד נפשי שיחיה נבאר קצת מה שיש לדבר בסוגיא דאעל"מ ויתבאר מזה כ"ד בעה"י. והנה באמת היה קשה לי לכתוב בסוגיא זו דאעל"מ יען שכבר מלא מזה בכל ספרי רבותינו הראשונים ואחרונים זלל"ה זי"ע וכמה כללים נמצאים בזה וקצתם ראינו ויש פנים לכאן ולכאן בטח לא נעלם ג"כ מעיני ידידי שיחי'. ומה נוכל לחדש בזה את אשר כבר לא קדמונו רבותינו זלל"ה. עכ"ז אכתוב לו קצת באיזה דברים הנוגעים לעניננו ואך מעט מזער אביא בזה וה' ברחמיו יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות לאמיתה של תורה:

ב

הנה בספר טורי אבן יצא לידון בדבר חדש דמה דאמרינן דהתוקע בשופר של עולה לא יצא הוא משום דאעל"מ ורבא לשיטתו. והוסיף עוד בדבר חדש די"ל דגם אביי מודה לזה דדוקא היכא דרחמנא אסריה בפירוש כמו לא יחליפנו דעכ"פ מיד שהמיר עבר על מימרא דרחמנא משו"ה אע"מ אבל היכא דלא אסרה רחמנא לתקוע רק ממילא אסור משום הנאה ואם לא יהיה יוצא לא עשה איסור כלל ולא עבר כלל אמימרא דרחמנא בזה מודה אביי דאעל"מ יעוש"ה. והנה בס' דרוש וחידוש במערכה י"א במס' סוכה הקשה על ס' ט"א הנ"ל מהך דשחט בסכין של עכומ"ז דלהרא"ש בדיעבד מותר דלא מיקרי נגמר באיסור שכבר גדלה הבהמה דלא חסרה אלא שחיטה ע"ש ואם נימא כסברת הט"א הנ"ל קשה דמ"מ נימא דמעשה שחיטתו לא מהני ולא נתכשר לאכילה וממילא לא נהנה בשחיטתו דהא ההנאה וכו' ולא עבר כלל על איסור הנאה יעוש"ה בדו"ח. ולפע"ד יש לישב סברת הט"א לכאורה די"ל דל"ד להא דשוחט בסכין ש"ע דשם ל"ש אעל"מ דהנה השחיטה לא נאסר לשחוט בסכין ש"ע. אך מטעם ההנאה וההנאה באמת יוכל לתקן בלא"ה להוליך ההנאה לי"ה וכאשר באמת ס"ל כן הרשב"א ז"ל ורק להרמב"ם ז"ל אסור כל הבהמה כמבואר ביו"ד בזה יעוש"ה וגם להרא"ש דס"ל דמותרת הבהמה ס"ל להש"ך דרק אינה אסורה כולה אבל מ"מ צריך להוליך אותה ההנאה משכר סכין לים המלח וא"כ הרי בזה יתוקן האיסור ההנאה ול"ל לאסור כל הבהמה כדי לתקן האיסור ואף אם הא דמוליך לי"ה הוה כעין קנס מ"מ ל"ש אעל"מ כיון דבגוף השחיטה ליכא איסור אלא ההנאה מזה משליך לי"ה. ואף להסוברים דלהרא"ש כל הבהמה מותרת וא"צ אפילו הולכת הנאה לי"ה היינו דההנאה המועטת כבר בטלה בכל הבהמה וכמו שכתב דלא היה נגמר באיסור וכו' יעוש"ה וא"כ ל"ש לומר כלל דאמר רחמנא לא תעביד ואעל"מ דלא אמרה התורה כלל ל"ת דבעת השחיטה מותר לו לשחוט ואחר השחיטה כבר בטלה כל ההנאה בכל הבהמה ולא נמצא שעה אחת דיהיה שייך עליו גזירת התורה דלא תעביד כן היה נלפע"ד לכאורה לולא דמסתפינא:

ג

ועוד הקשה שם בדו"ח במערכה י"א דמתוס' בתמורה (דף ו ע"א) ד"ה והשתא בקושייתם דלימא איכא ביניהם בנשבע שלא לגרש ועבר וגירש נסתר סברת הט"א הנ"ל דלסברת הט"א הנ"ל לא מקשים מידי דממנ"פ אם כונת שבועתו היה שלא לשויא אותה מגורשת א"כ כה"ג גם לאביי לא מהני א"ע דהא אם אינה נעשית גרושה לא עבד שום איסור ואם כונת שבועתו היה שלא לעשות מעשה גירושין ליתן גט בידה א"כ גם לרבא מהני דאין שייך כל מה דאמר רחמנא ל"ת וכו' דהיינו דהתורה אמרה שלא יעבור שבועה הא השבועה כבר עבר בנתינתו לידה דבזה ל"ש לומר ל"מ ובגוף הגירושין וכו'. ואי לא מסתפינא הייתי אומר דגם זאת יש ליישב בס' ט"א הנ"ל דמאי דמקשה מרן הגאון רע"א ז"ל דגם לרבא ל"ש לומר אעל"מ משום דא"א לתקן מה שעבר בנתינה והוא כעין סברת מהרי"ט המובא לפנינו בעה"י. ועוד עדיפא ממהרי"ט דכאן אין שום התקשרות מעשה הנתינה לפעולת היתר הגט וא"כ ל"ש כלל לומר דל"מ היתר הגט כיון דנתינה הוא איסור אחרת וזאת א"א לתקן כעין סברת מהרי"ט ז"ל בסי' ס"ט כידוע. והנה לפע"ד דגם כללו של המהרי"ט ז"ל ג"כ אינה בכל הענינים לאחר שנדייק היטב בלשונו הקדוש בתשובה יעוש"ה סי' ס"ט. ולפע"ד גם המהרי"ט ז"ל לא כתב זה הכלל רק היכא דלא נאמר איסור בגוף המעשה שעושה כמבואר בלשונו למעיין שם וזה שחילק המהרי"ט ז"ל הוא דלא אמרינן אעל"מ אלא היכא דהאיסור בגוף הדבר שהוא עושה כגון בתמורה דאמרינן כיון דהתורה אמרה לא יחליפנו בטל המעשה שלו מפני דברי תורה אבל כגון שהמעשה לית בה שום איסור כגון בעובדא דשם דנעשה הגמר לפני ערכאות של עו"ג המבואר שם בזה אמרינן כיון דבגוף הדבר לית בה איסור והאיסור אשר יולד מזה לא יתוקן ל"ש אעל"מ. ונסבור זאת דבאמת סברת המהרי"ט ז"ל צריך הסבר דהנה בגמרא אמרינן כל מה דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ דהיינו שהתורה אמרה ל"ת הדבר הרי דהתורה לא רצה בזה הדבר משו"ה לא מהני דבטלו מעשיו נגד רצון התורה כיון דרצון התורה דלא יהיה זאת המעשה וא"כ לפי השכל אין נ"מ אם יתוקן האיסור אם לא כיון דסו"ס הרי התורה אמרה בפירוש לא תעביד והרי אין רצון התורה שיהיה זה המעשה מה לי אם יתוקן אם לא וכמו בתמורה דגם שם הלא עוד לקי על דעבר על מימרא דרחמנא ולא תיקן מה דעבר מכבר מ"מ אמרינן לרבא ל"מ כיון דאין רצון התורה בזה המעשה. משא"כ היכא דלא נכתב בפירוש ל"ת כגון בשוחט בסכין ש"ע וכדומה דבגוף השחיטה לא נכתב שום איסור רק ההנאה מזה אסורה א"כ בשלמא אם יתוקן האיסור במה דנימא ל"מ שייך לומר דאין רצון התורה שיהני המעשה כיון שאם יהני המעשה יבא מזה איסור היינו איסור הנאה ובשוחט בשבת יבא מזה איסור חילול שבח וכדומה א"כ הלא התורה צוה לנו על איסור הנאה וחילול שבת וכדומה א"כ ע"כ רצונה שלא יקויים זאת המעשה כדי שלא יבא לידי איסור. משא"כ אם לא יתוקן האיסור אמאי לא יהנה המעשה כיון דהמעשה בעצמה לא אסרה לנו כלל ול"ש לומר דאין רצון התורה במעשה השחיטה דלא יועיל מחמת זה ואם מחמת האיסור שחילל שבת הלא כבר עבד מה שעבד ואם גם לא יועיל מ"מ לא יתוקן לפי הנ"ל וא"כ מאי דמהני אינו עד רצון התורה. וכ"ו בדבר שלא נאסר בפירוש הדבר בעצמו רק בכולל כגון באיסור מלאכה בשבת וכדומה וכנ"ל שייך סברת מהרי"ט ז"ל אבל היכא דהדבר בעצמו נאסר ביחוד אף אם לא יתוקן במאי דנימא דל"מ מ"מ שייך לומר אעל"מ כיון דאין רצון התורה בזה המעשה וכנ"ל. וא"כ בנשבע שלא יעשה דבר א' כגון שלא למכור וכדומה א"כ נאסר עליו הדבר הזה מדין תורה ומה לי אם התורה כתבה בפירוש שלא למכור או שנשבע שלא למכור והתורה גזרה שיקיים שבועתו והוא אסר על עצמו המכירה ביחוד א"כ רצון התורה הוא שלא יהיה המעשה הזה כמו בתמורה ול"מ כנ"ל. וכן מצאתי בקרבן נתנאל על הרא"ש ז"ל שהביא מס' המאור שכתב לחלק בין היכא דהאיסור בדבר עצמו או מצד אחר וכתב שם דבנשבע שלא למכור הוה האיסור מצד עצמו כנ"ל ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה וזה שסיים המהרי"ט ז"ל ומקום היה כאן בנידון דידן לומר שאם מה שעשו וכו' היפך ההסכם הראשין שהסכימו שלא יתפשר וכו' והוי ליה מידי דאמר רחמנא לא תעביד באותו המעשה עצמו וזה לפי אותה הגהה מהמרדכי שהבאתי וכו' יעוש"ה ודוק בסברא זו כי סברא נכונה היא לפע"ד בכונת המהרי"ט ז"ל. והרי דבהך דהגהת מרדכי בנשבע שלא למכור מסכים לזה המהרי"ט ז"ל ושם לא יתקן האיסור אף אם נימא דל"מ כיון דשבועתו הוה שלא למכור היינו שלא יעשה מעשה המכירה כמשמעות האחרונים ז"ל וע"כ דבזה לא איירי המהרי"ט ז"ל כיון דנשבע שלא למכור הוה כמו שנכתב בפירוש בתורה שלא למכור ומפורש האיסור במעשה עצמה כנ"ל ואף אם לא יתוקן האיסור אמרינן אעל"מ כנ"ל ודוק בזה כי בזה יתיישב כמה דברים כאשר יתבאר לפנינו בעה"י:

ותדע דהלא בש"ס פריך מאלמנה לכהן גדול דנימא אעל"מ ושם לא יתוקן האיסור אף דנימא אעל"מ ולוקה על לאו דלא יקח וע"כ משום דשם כתיב בפירוש בתורה לא יקח והוה המעשה בעצמה נגד מאי דאזהר רחמנא וא"כ בזה אף דלא יתוקן האיסור שפיר שייך לומר אעל"מ גם להמהרי"ט ז"ל כנ"ל. אך זה אנו צריכים לבאר עוד דהנה המהרי"ט ז"ל בקושייתו הקשה ג"כ מקדשה א' מחייבי לאוין בביאה נימא דאעל"מ וגם ע"ז תירץ תירוצו בסברתו דכיון דלא יתוקן האיסור ל"ש אעל"מ ושם לא יתוקן האיסור כמבואר שם. ולפי הנ"ל דבדבר האסור מצד עצמו כנ"ל אף אם לא יתוקן האיסור שייך לומר אעל"מ אף להמהרי"ט ז"ל א"כ ג"כ שם בקדשה א' מחייבי לאוין האיסור מצד עצמו וא"כ אכתי לא יתורץ בסברתו דלא יתוקן האיסור דלהנ"ל מ"מ שייך לומר בזה אעל"מ כנ"ל:

אך נראה לפע"ד עוד דהנה בכל חייבי לאוין לא לקי בקידש לחוד אלא בבעל ג"כ וי"ל דליכא עבירה בקידש לחוד וכמו שכ' בס' ברית אברהם (חלק אהע"ז סי' קכא אות ג) יעוש"ה וא"כ בקידש בביאה לכאורה לפי הנ"ל בהקדושין עצמה ליכא איסור רק בהביאה ואנן נידונים בהקדושין דנימא דאעל"מ הקדוש כקושיית המהרי"ט ז"ל והנה בהקדושין עצמו ליכא איסור כנ"ל רק דנעשה הקדושין באיסור וא"כ הקדושין אינם אסורים מצד עצמם בפירוש וא"כ ע"ז שפיר תירץ המהרי"ט ז"ל תירוצו דבזה כבר האיסור נעשה וא"א לתקנו דאף אם לא יהני הקדושין מה דעבר באיסור הביאה כבר עבר ואין להשיבו והקדושין בעצמם לא נאסרו דנימא אין רצון התורה בהקדושין וא"כ ל"ש בקדושין אי על"מ וא"ש כנ"ל כנלפע"ד לפרש דברי מרן המהרי"ט ז"ל ויעוין בס' ב"א הנ"ל. וא"כ יש לומר לכאורה ג"כ בקושיית התוס' בתמורה הנ"ל דא"ב בנשבע שלא לגרש דהיינו מעשה הנתינה ומ"מ שייך לומר אעל"מ אף דלא יתוקן האיסור מ"מ כיון דאין רצון התורה בנתינת הבעל בהגט ל"מ הנתינה והוה כמו שלקחה בעצמה ושפיר הקשו קושייתם. אך באמת נראה בדברי הגרע"א ז"ל הנ"ל דלא מחמת סברת המהרי"ט ז"ל הקשה דל"ש בזה אעל"מ אלא דבלא"ה ל"ש בזה אעל"מ כיון דמעשה הנתינה כבר נעשה ואין התקשרות חלות הגט למעשה הנתינה אך מ"מ מה שפירשתי בדברי המהרי"ט ז"ל נראה ברור ויתיישב בזה כ"ד כמבואר לפנינו בעה"י. ויעוין בס' ב"א חלק אהע"ז (סי' קכא אות ז) שכתב דלהמהרי"ט ז"ל צ"ל ע"כ דבשבוע יתוקן האיסור וכתב להוכיח ומהס' פ"מ לא משמע כך ולפי הנ"ל י"ל דגם המהרי"ט ז"ל מודה לזה. וכתב שם דבתומים שכתב כהך ס' מהרי"ט ז"ל אישתמיטתיה להך סברת הט"ז והסמ"ע והש"ך ז"ל דע"כ לא ס"ל סברא זו ולפי הנ"ל ניחא דגלוי וידוע לפני מרן התומים דברי פוסקים אלו אך דבשבועה שאני דהוה כדבר המפורש כנ"ל ואף דלא יתוקן שייך אעל"מ כנ"ל וא"ש:

ועוד משמע שם בס' תשובת רע"א ז"ל בסי' קכ"ט ד"ה וביותר דסברת הק"א סותר לסברת המהרי"ט ז"ל הנ"ל והביא ראיה מתוס' ע"ז (דף סב) ד"ה בדמיהן לס' ט"א הנ"ל יעו"ש. וכיון דלאביי ג"כ אם יתוקן העבירה לא מהני אם כן ע"כ לרבא אף אם לא יתוקן העבירה ל"מ דאל"כ במאי פליגי. ולכאורה לפע"ד לא הבינותי די"ל דפליגי שפיר בתמורה דאף דתיקון קצת המעשה בעצמה דלא יקוים המעשה ומאי דעבר על מימרא דרחמנא לא תיקון כלל. מ"מ לרבא ל"מ כנ"ל ולאביי מהני. מה שא"כ אם בהמעשה עצמה ליכא איסור כלל רק שמהמעשה יבוא לידי איסור כגון בשופר של עולה דבהתוקע ליכא שום איסור רק דיבא מזה הנאה ואם נימא דל"מ לא יעבור כלל גם על מימרא דרחמנא בזה מודה אביי לרבא בדינא דאמרינן אעל"מ וליכא פלוגתא בזה כלל כסברת הט"א הנ"ל אבל היכא דאף דאם לא מהני עבר על מימרא דרחמנא בזה ס"ל לאביי דמהני דסו"ס לא יציל האיסור ודוק בזה דלכאורה נכון הוא. עוד כתב בתשובת הגרע"א ז"ל שם ד"ה והן אמת על סברת המהרי"ט ז"ל הנ"ל דמהתוס' לא משמע כן דהנה הקשו בתוס' בתמורה מן שוחט פסת על חמץ ומן צורם אוזן בכור ונהי דבשוחט פסח על חמץ י"ל דאעל"מ דהוי כנותר ולא עבר על לאו דלא תזבח מ"מ בצורם אוזן בכור לא יתוקן הלאו ע"י שנאמר אעל"מ אע"כ דלא ס"ל לכלל זה. והנה לפע"ד לפי הנ"ל ל"ק כלל מתוס' על מרן המהרי"ט ז"ל דכאן בצורם אוזן בכור נאמרה בפירוש בתורה דאסור להטיל מום בקדשים ולפי הנ"ל בדבר הכתוב בפירוש אף אם לא יתוקן הלאו במאי דנימא אעל"מ מ"מ אמרינן דלא מהני כיון דראינו דהתורה אינה רוצה בזה המעשה. א"כ י"ל דגם דהתוס' ס"ל לכלל זה. אך יראתי להחליט נגד דברי מרן הגרע"א ז"ל. ויתיישב בזה קושיית התוס' מנשבע שלא לגרש יעו"ש בתשובת הגרע"א ז"ל שהאריך בזה ולפי הנ"ל ניחא דגם המהרי"ט ז"ל מודה לזה וד"ל:

נחזור לענינינו דלפי הנ"ל באשה שקנתה עבד עברי בקניית העבד ליכא שום איסור רק משום יחוד כמבואר בגמרא (ב"מ עא ע"א) וגם בשיחרור העבד כנעני דבהשיחרור גופא ליכא שום איסור רק משום דיסתעף מזה דיעבור על העשה דלעולם בהם תעבודו ואם לא יהני קניית העבד עברי אצל האשה ושחרור העבד כנעני לא יעברו ל על מימרא דרחמנא א"כ בזה לפי סברת ט"א הנ"ל גם לאביי צ"ל אעל"מ ולא רק לרבא יקשה ואף אם נימא דהרמב"ם ז"ל ס"ל כאביי דאע"מ כדעת הסוברים ברמב"ם ז"ל כן. יקשה הקושיא הנ"ל שהקשה ברמב"ם ז"ל ג"כ כנ"ל. ומה שרצה ידידי ליישב הרמב"ם ז"ל בהך דהאשה שקנתה העבד וכו' ואסור לשחרר עבד כנעני ואם שחררו משוחרר דמשו"ה מהני משום דהפי' ואם שיחררו היינו הפקירו ובהפקר ליכא איסור ודאי משום דיוכל להיות דיזכה בו אחר וספק דאורייתא מה"ת מותר להרמב"ם וליכא אלא איסור מדרבנן ובדרבנן לא אמרינן אעל"מ. מלבד דא"א לפרש כן כאשר יתבאר בעה"י בגוף הדין קשה לומר דס"ל להרמב"ם בדרבנן לא אמרינן אעל"מ דהנה ידוע הדבה פוסקים דס"ל דגם בדרבנן אמרינן אעל"מ וגם הגהת מרדכי הביא ראיה מהך דכתובות דאמר ר"י כיון דאמרו רבנן לא ליזבן וכו' הובא ביו"ד ומוכח דס"ל דגם בדרבנן אמרינן אעל"מ. וכן כתב בסמ"ע בפי' בחו"מ (סי' רח) דגם בדרבנן כן. וגם רבינו הגדול והקדוש הגר"א זלל"ה ציין בחו"מ מהך דר"י הנ"ל וא"כ לא לישתמיט חד מכל הנך רבותינו הפוסקים להביא דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל ואיך יתפרש דברי הרמב"ם ז"ל להנך פוסקים וע"כ דבלא"ה ל"ק כאשר יתבאר:

ד

עוד כתב שם מרן הגרע"א ז"ל דסברא זו דהמהרי"ט ז"ל אין להזחיחו ואפשר להעמידו בכונת רבינו יצחק אלפסי זלל"ה והוא ממ"ש הרי"ף בפ' משילין דאי עבר ואקני בשבת דמהני והביא ראיה מירושלמי דוכולן מה שעשו עשו ואמאי לא הוכיח דינו ממתניתין מפורשת בפ"ק דחולין דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה. וע"כ דנראה לו דבשוחט דהאיסור משום נטילת נשמה וגם כשתאמר דלא מהני והוי כנוחר מ"מ עבר העבירה וכו' ותיקון להוציאה מידי אבר מה"ח וכו' משו"ה ל"ש בזה כלל אעל"מ גם בפ' מרובה באומר עקוץ לי תאנה וזרוק גנבותיך לחצרי לא אמרינן דלא קנה הגנבה משום דאעל"מ. וקושיא זו הקשה בשלטי הגבורים פ' משילין וה"ט משום דעבירה דקציצת התאנה והזריקה לחצר לא יתוקן ע"י שנאמר דל"מ והא דמכירה גופא הוא איסור הא זהו רק מדרבנן ורבא לא קאמר אלא כל מה דאמר רחמנא ל"ת ומהאי דפ' האשה שנפלו כיון דאמרו רבנן וכו' אין ראיה וכו' דבזה וכו' יעוש"ה. והנה לכאורה דברי מרן הגרע"א ז"ל צריך ביאור ולא זכיתי להבין לכאורה דהנה מתרץ שם דמשו"ה לא הביא הרי"ף ראיה מהך דשוחט בשבת ומהך דמרובה משום דשם לא יתוקן האיסור כנ"ל ומשו"ה ל"ש אעל"מ משא"כ בהך דהרי"ף דיתוקן האיסור י"ל אעל"מ. והא דבאמת לא אמרינן כן משום דהוה איסור דרבנן ובדרבנן לא אמרינן אעל"מ. א"כ אף דמהך דשוחט בשבת נתיישב מ"מ מהך דמרובה לא נתיישב לכאורה דהנה בהך דמרובה יש שני איסורים איסור א' דקציצת תאנה וזריקה לחצר דהוה איסור דאורייתא וחיוב מיתה ובזה י"ל שפיר דמ"מ ל"ש אעל"מ משום דלא יתוקן האיסור. אבל יש שם עוד איסור דרבנן מגוף המכירה דג"כ זה אסור בשבת ואם נימא ל"מ יתוקן איסור זה ומ"מ לא אמרינן אעל"מ. ואין סברא לחלק דמשו"ה לא אמרינן אעל"מ משום דאף דל"מ המכירה ישאר עוד איסור אחד דקציצת התאנה וזריקה לחצר דמה דאפשר לתקן האיסור עלינו לתקן ואף דנימא דשם הוה איסור דרבנן משו"ה ל"ש בזה אעל"מ יהיה מאיזה טעם שיהיה גם הדין דהרי"ף דעבר ואקני בשבת וכל הנזכר שם הוה ג"כ מכירה או גזרה משום מכירה וכמו דבמרובה לא אמרינן אעל"מ כן נימא בהך דהרי"ף דל"ש אעל"מ והדר קשה קושיית הש"ג הנ"ל כנ"ל:

אך לפע"ד נראה די"ל כמש"כ הגרע"א ומהך דמרובה ל"ק דהנה שם מיידי בד' וה' דגנב ומכר בשבת חייב בד' וה' ולא אמרינן אעל"מ דלא יהני המכירה דהנה אף להפוסקים דס"ל דגם בדרבנן שייך לומר אעל"מ היינו דמדרבנן ל"מ. והנה ידוע בזה מחלוקת הפוסקים אם אינו ראוי מדרבנן מהני לדאורייתא והנה הרמב"ם כתב (בפ"ב מהל' גנבה דין א') השוחט חולין בעזרה אף דאסור בהנאה הואיל ואיסורו מדבריהם ה"ז חייב לשלם תשלומי ד' וה' הרי שאם היה איסורו מה"ת לא קרינן בו וטבחו משא"כ באיסורי דרבנן קרינן בו וטבחו וי"ל דכן ס"ל להרי"ף ז"ל כהרמב"ם ז"ל וכן כתבו בתוס' (ב"ק עב ע"ב) בתוס' ד"ה דאס"ד דאורייתא בסוף הדיבור עיי"ש. הרי דאף דאסור מדרבנן חייב בד' וה'. א"כ א"ש דברי הרי"ף שלא הביא ראיה ג"כ מהך דמרובה כתירוץ הגרע"א ז"ל דמהאיסור דאורייתא דשם מהקציצה וזריקה אין ראיה דלא יתוקן האיסור ומגוף המכירה ג"כ אין ראיה דהוה רק איסור דרבנן וי"ל דגם בדרבנן אמרינן אעל"מ אך ל"ש לומר ל"מ אלא מדרבנן כיון דאיסורו מדרבנן א"כ אין ראיה משם די"ל דגם בדרבנן אעל"מ אך מ"מ חייב בד' וה' משום דמדאורייתא מהני המכירה כנ"ל. שוב ראיתי דגם הש"ך ז"ל כתב בחו"מ (סי' רח) לתרץ דל"ד להך דמרובה דשם מדרבנן לא הוה מכירה אבל מדאורייתא מהני המכירה ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה. וראיתי שהנתיבות כתב על הש"ך הנ"ל דתמוה דבריו דהלא שם במרובה איסור דאורייתא הוא ולא מהני מה"ת ולפי הנ"ל ניחא דהאיסור מה"ת לא יתוקן כנ"ל ומשו"ה ל"ש אעל"מ בזה אך נשאר האיסור מכירה דבזה שייך אעל"מ כנ"ל לפי הלשון דאסור משום עובדא דחול אם נימא אעל"מ יתוקן האיסור וע"ז שפיר תירץ כיון דמה"ת מהני חייב ד' וה' כמבואר בדברי מרן הש"ך ז"ל ומשו"ה הוכרח רבינו הגדול הרי"ף ז"ל להביא ראיה מהירושלמי דשם איתא בפירוש ע"ז הענין דהרי"ף דבדיעבד מהני הקנין וע"כ דגם בזה ל"ש אעל"מ והטעם משום דמדרבנן ל"א אעל"מ זה הוא לפי פירוש מרן הגרע"א ז"ל כן נלפע"ד לכאורה ליישב דבריו הקדושים ז"ל זיע"א. אך לפי מה שהבאתי הרבה פוסקים דס"ל דגם בדרבנן אעל"מ א"כ יקשה לדידהו ז"ל מהך דהרי"ף והירושלמי הנ"ל דלא אמרינן אעל"מ ודוק:

ולפע"ד אי לא מסתפינא לכאורה הייתי אומר דגם במכירה בשבת אף אם נימא דאעל"מ לא יתוקן הלאו. דהנה ברש"י בביצה שם (דף לז ע"א) וברי"ף איתא שם שני לשונות באיסור דמקח וממכר לשון א' דהוא מן המקרא ולשון ב' הוא דהוה גזירה משום שמא יכתוב והנה לפע"ד בשלמא אם נימא דהאיסור הוא מהקרא א"כ א"ש הא דנימא אעל"מ דיתוקן האיסור דכיון דל"מ לא הוה כלל מו"מ והוה דברים בעלמא ודברים של מה בכך משא"כ אם נימא בהא דמו"מ אסור הוא משום גזירה שמא יכתוב א"כ כל האיסור הוא דבשבת אם יעשה קנין גזרינן דלמא יכתוב שטר מכירה ומאי יתקן במאי דנימא אעל"מ אח"כ הלא סו"ס בשבת היה אסור לו למכור מדרבנן דלמא יכתוב וכבר עבר על גזירת חז"ל וזה לא יוכל לתקן וז"פ. וא"כ א"ש דברי הרי"ף ז"ל גם לשיטה זו הנ"ל וקמ"ל הרי"ף דהטעם הוא דבשבת אסור מו"מ היינו משום גזירה כלשון ב' דהרי"ף ז"ל וא"כ ל"ש אעל"מ כנ"ל. וע"ז הביא הרי"ף ז"ל ראיה מהירושלמי הנ"ל כהנ"ל כן נלפע"ד לכאורה. ולפ"ז הנ"ל יתישב מה דפסק הרמב"ם ז"ל בנידון דידן בהאשה שקנתה עבד עברי שפסק הרמב"ם דאסור לקנות ואם קנתה קונה גופו ואמאי לא נימא אעל"מ ולפי הנ"ל ניחא דאין בזה שום איסור ואפילו מדרבנן דהאיסור הוא רק משום חורבה דאתי מזה שלא תבוא להתיחד עמו ועברה על גזירת חז"ל וכבר עברה וזה אין לתקן אף דבמה דתקנה אותו יכולה עוד להתיחד מ"מ האיסור בגוף הלקיחה אין לתקן וד"ל. וקצת ראיה יש להנ"ל מכ"מ בש"ס דלכתחלה אסור ובדיעבד מותר הדבר כגון בהכל שוחטין דריש חולין לפי כמה אוקימתות ובכל שוחטין המבואר שם דלכתחלה אסור ובדיעבד מותר וגם בשחיטת קדשים מפרש שם בגמרא כן באוקימתא דעולא יעוש"ה ואמאי לא נימא דאעל"מ גם בדיעבד ולפי הנ"ל ניחא וד"ל. וצ"ע בזה ולפנינו יתבאר בעה"י עוד לישב הך דין דהרמב"ם בה' עבדים הנ"ל. ולכאורה יתישב בזה מה שהקשה הרשב"ם ז"ל מהך דלא ישא מעוברת חבירו הובא בס' ב"א הנ"ל דלפי הפוסקים דגם באיסור דרבנן אמרינן אעל"מ א"כ אמאי מהני שם הקודושין נימא דאעל"מ ולפי הנ"ל ניחא דשם האיסור משום גזירה ולא מצד עצמה אלא דלמא אתי חורבה מזה כמבואר בגמרא הטעם ומה דעבר מכבר בגוף הנשואין על דברי חז"ל כבר עבר ואין להחזירו ובזה ל"ש אעל"מ כנ"ל וד"ל:

ה

והנה בדברי המהרי"ט ז"ל הנ"ל יתישב לכאורה במה דמצינו בכמה אופנים דנשבע לבטל את המצוה דחלה השבועה ואמאי. נימא אעל"מ דהלא אסור לו לשבע לבטל את המצוה דמושבע ועומד מה"ס ונימא דל"מ שבועתו אלא דלפי הנ"ל ניחא דהשבועה מצד עצמה אינה אסורה אלא דמהשבועה יבוא לעבור על דברי תורה ובזה צריך להיות מתוקן האיסור במאי דנימא ל"מ כהנ"ל אבל בזה אף אם נימא דיבטל השבועה ולא יעבור על ד"ת מ"מ הלא לקי על שבועת שוא ומאי ירויח בזה דאם יתקן איסור זה דלא יעבור על המצוה יעבור על איסור שבועה ומשו"ה ל"ש אעל"מ וד"ל. אך הא קשיא לי דהנה איתא במס' נזיר (דף ג ע"ב) ההוא מבעיא לי' לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד מה"ס הוא אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחיילא על שבועה ורבנן נמי הא וכו' ויעויין בפירש"י ז"ל ותוס' ז"ל שם ולכאורה קשה בזה דנימא כיון דנשבע מכבר שישתה יין הלא היה אסור לו להזיר א"ע בנזירות והוה מה דאמר רחמנא ל"ת ונימא דאעל"מ ולא יחול עליו נזירות כלל ובכאן יתוקן האיסור דכאן ל"ש לומר דיעבור שבועת שוא דהנזירות אינו שבועת שוא ול"ד לשבועה דכאן אם נימא דהנזירות לא חלה עליו כלל בטל כל הנזירות ולא יהיה שום איסור וד"ל:

אלא דלפע"ד גם זה נ"ל לכאורה לישב דהנה מבואר בתשובת הרא"ש הובא ביו"ד (סי' רל) דהיכא דאפשר לבטל האיסור לא אמרינן אעל"מ יעוש"ה בש"ך ז"ל בחו"מ (סי' ר"ח) ועיין בתשובות הגרע"א ז"ל (סי' קכט) שהביא דמהתוס' תמורה (דף ו ע"א) ד"ה והשתא שתירצו באופן אחר דבאיסור שבדה מלבו לא אמרינן אעל"מ. ומשם משמע דלא ס"ל לתוס' ז"ל הך כללא דאפשר לבטל. וכתב שם ודוחק לומר דכונת התוס' ז"ל ג"כ להך סברת הרא"ש ז"ל דבבודה איסור מלבו כיון דאפשר לבטל ומש"ה לא אמרינן אעל"מ. ועוד דא"כ עדיין ישאר קושייתם דאיכא בינייהו בנשבעים ע"ד רבים. ולפע"ד היה נראה לכאורה אי לא מסתפינא דאף דכאן בתמורה בודאי כונת התוס' ז"ל שלא כסברא הנ"ל דאפשר לבטלו כקושיית מרן הגרע"א וגם בהש"ך ז"ל ביו"ד לא כתב רק לסניף בעלמא שם כמבואר בת' הגרע"א ז"ל. מ"מ בגוף הדין כ"ע מודים לזה הסברא אך יש נ"מ בין הענינים ולא בכל דוכתי שוים והסברא פשוטה ונכונה לפע"ד כאשר אבאר בעה"י. דהנה לפי"מ שביארנו בסברת המהרי"ט ז"ל דכ"ע מודים לסברתו ז"ל אך יש נ"מ דהיכא דאסור מצד עצמו ביחוד וגם כגון בנשבע שלא למכור דהאיסור מינח על הדבר הזה ביחוד שלא למכור בזה אמרינן דאף שלא יתוקן האיסור במה דנימא דלא מהני מ"מ אמרינן אעל"מ. כיון דראינו דאין רצון התורה בזה המעשה מה לי אם יתוקן או לא יתוקן האיסור מ"מ כיון דהתורה לא רצתה בזה המעשה נבטל הדבר מפני רצון התורה אבל היכא דהדבר ביחוד אינו נגד רצון התורה רק דיסתעף מזה איסור בזה ל"ש אעל"מ אא"כ יתוקן האיסור וכמו שביארנו למעלה באריכות בעה"י בטעם נכון א"כ י"ל ג"כ בסברת ת' הרא"ש הנ"ל דהיכא דאפשר לבטל לא אמרינן אעל"מ ולכאורה טעמא בעי. אך לפע"ד הטעם הוא כן. דהנה היכא דהמעשה עצמה אינה אסורה ביחוד רק דיסתעף מזה איסור בזה אם יתוקן האיסור. במה שנימא אעל"מ שפיר אמרינן אעל"מ כנ"ל דאם יקוים הדבר יסתעף האיסור מזה. וזה נגד רצון התורה משו"ה אמרינן אעל"מ כדי שיתוקן האיסור ושלא יהיה בזה נגד רצון התורה. וכ"ז אם אי אפשר לתקן האיסור אא"כ נימא אעל"מ א"כ הרי קיום הדבר, הזה נגד רצון התורה משו"ה אמרינן אעל"מ וכמו שנתבאר למעלה באריכות בעה"י. אבל אם אפשר לתקן האיסור באופן אחר אף דלא נימא דלא מהני המעשה. בזה ל"ש אעל"מ דמצה עצמה המעשה אינה נגד רצון התורה אך דאם יועיל המעשה יסתעף מזה איסור ומשום זה אתה רוצה לומר דאעל"מ כדי לתקן האיסור שלא יהי' נגד רצון התורה הלא נוכל לתקן האיסור בלא"ה ומאי חזית לתקנו במאי דנימא אעל"מ. א"כ מש"ה המעשה קיים ואינה נגד רצון התורה בשום אופן דהאיסור דיסתעף מזה יש לתקנו בלא"ה. וזה הוא סברת רבינו הגדול הרא"ש ז"ל דהיכא דאפשר לבטל האיסור בלא"ה. לא אמרינן אעל"מ ודוק בזה. וכ"ז היכא דהמעשה מצד עצמה לא נאסרה ביחוד אבל היכא דהמעשה נאסרה מצ"ע ביחוד כגון בתמורה שם וכן בנשבע של למכור לפי מה שהוכחנו דזה הוה איסור מצ"ע ביחוד דשם אמרינן דאף באם לא יתוקן האיסור במאי דנימא דלא מהני מ"מ שייך אעל"מ כיון דהתורה לא רצה זה בפירוש אין נ"מ אם יתוקן או לא דסו"ס הרי ראינו בפירוש דהתורה לא רצה בזה המעשה ביחוד אין לנו לקיים המעשה נגד רצון התורה וא"כ באופן זה לא שייך סברת הרא"ש ז"ל הנ"ל דכיון דאפשר לבטל האיסור בלא"ה לא אמרינן אעל"מ דמה נ"מ לזה דהלא בזה לא תליא בטעם ביטול האיסור דאף אם לא יתוקן האיסור שייך לומר אעל"מ כיון דסו"ס המעשה בעצמה נגד רצון התורה וסברת הרא"ש ז"ל ל"ש אלא היכא דלא נאסרה בפירוש דשם ל"ש אעל"מ אא"כ יתוקן האיסור וכיון דתליא בתיקון האיסור ע"ז שפיר כתב הרא"ש דבאפשר לתקן בלא"ה א"כ ל"ש אעל"מ. משא"כ בנכתב בפירוש דלא תליא בזה כלל כנ"ל. וא"כ בהך דנשבע שלא למכור דהוכחנו לעיל דהוה שייך אעל"מ אף אם לא יתוקן האיסור א"כ לא תליא כלל בתיקון האיסור ל"ש סברת הרא"ש ז"ל בזה כנ"ל. ושפיר כתב הגרע"א ז"ל דמה דכתב הש"ך ז"ל לישב בהך דנשבע שלא למכור ע"פ סברת הרא"ש ז"ל הוא אך לסמך בעלמא יעו"ש ולפי הנ"ל ל"ש כלל בזה הסברא של הרא"ש ז"ל. אך יראתי להחליט נגד דברי הש"ך ז"ל. וכיון שזכינו לזה בהך דנזיר הנ"ל דנשבע שישתה יין וחזר ואמר הריני נזיר הלא עשה נגד השבועה והנה הך קבלת הנזירות לא היה אסור ביחוד דאין בזה שום איסור אך דיסתעף לזה איסור דיאסור ביין ויעבור על שבועה א"כ שייך בזה סברת הרא"ש הנ"ל דיכול לבטל ולתקן בלא"ה כנ"ל וכן כאן הלא יכול לשאול על נזירותו ול"ש בזה אעל"מ ודוק בזה כי יש נ"מ לכמה דינים ויעויין בס' הגרע"א ז"ל. ועוד י"ל דל"ק כלל בזה דכאן גלי קרא דל"ש אעל"מ דגלי קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות עיי"ש ודוק:

ו

והנה סברת הרא"ש ז"ל הנ"ל הוא היכא דלא נאסר הדבר מצ"ע ביחוד ונציע דברי הרא"ש ז"ל ומקור הך סברא ויתישב לכאורה עוד כמה קושיות האחרונים בזה מקור הך סברא דבאפשר לבטל האיסור לא אמרינן אעל"מ הוא בתשובת הרא"ש כלל ז' (סי' ד) וז"ל הקדוש על השאלה קהל שעשו תקנה והטילו חרם *) עליה שכל מי שהוא סופר ב"ד שיכתוב שטרות של העיר כולה בכתב ידו וכל שטר שלא יהי' כולו מכתב ידו שלא יגבו בו אח"כ ומה סופר ב"ד ומנו אחר ותיקנו ששנים ברורים שיבררו יכתבו השטרות חוץ משיטה אחרונה שיכתוב אותה סופר ב"ד ונמצא זה התקנה נגד תקנה הראשונה ולא התירו חרם הראשון היוכלו לגבות בשטרות שיעשה הסופר החדש וגם וכו'. תשובה. קהל שהסכימו לעשות תקנה בחרם ושוב נמלכו לעשות תקנה אחרת לפי צורך הקהל למגדר מלתא הרשות בידם ובלבד שיתירו החרם שעשו ואם עשו תקנה אחרת ולא הזכירו להתיר החרם הראשון לא יפה עשו שעשו מכשול לקהל כו' ומ"מ לא נפסלו השטרות שנעשו ע"פ תקנת הקהל. והקהל יש להם כת לשנות התקנה. אלא וכו' ומ"מ התקנה השניה קיימת. ולא דמי להא דפליגי אביי ורבא בתמורה בפ"ק (דף ד' ע"ב) אמר אביי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אע"מ וכו' ורבא אמר לא מהני וקיי"ל הלכתא כרבא וא"כ בנידון זה וכו' ל"ד דהתם פליגי במצות שאי אפשר לבטלן. ולא עבדינן וכו' אבל התקנה * ) בימי הרא"ש לא נאסר החרם מדינא דמלכותא עיי"ש:

שאפשר לשנותה ולבטלה וגם אפשר לבטל החרם. בהא מודה רבא דמהני מאי דעבד. ועוד חכם עוקר הנדר מעיקרו וכשיתירו וכו'. הרי התקנה השניה קיימת וכן נזיר וכו' עכ"ל הקדוש. והנה בתשובה הנ"ל הנה התקנה השניה לא היתה בעצמה באיסור דלא גזרו בחרם שלא יתקנו באופן אתר וכמבואר בלשונו הק' דרק שעשו שלא כהוגן שגרמו מכשול לקהל במה שיבואו לידי איסור וגם גוף הכתיבה לכאורה ליכא בזה איסור וכי גזרו שלא יוכל שום אדם לכתוב הכתיבה אלא דגזרתם היה שלא לבוא מזה לידי גביה וכיון שאח"כ גזרו שהנבררים יכתבו הרי בגוף תקנתם ליכא איסור ומש"ה התקנה השניה קיימת אף שלא יפה עשו שלא התירו החרם הראשון שגרמו מכשול לקהל שיבואו מזה לידי איסור מ"מ גוף התקנה קיימת דאף דאם נבטל התקנה השניה יתוקן האיסור ממילא דיופסלו השטרות השניות ויתוקן האיסור וא"כ צריך לומר בזה אעל"מ כנ"ל ע"ז היטב הסברא שכתב שם מרן הרא"ש ז"ל דזה האיסור אפשר לבטל. והוא הדבר שכתבנו למעלה דהיינו משום דבהדבר בעצמו ליכא איסור כנ"ל ולא שייך לומר דהוה התקנה נגד מה דאזהר רחמנא לבטל התקנה. ואף דיבוא מזה איסור ואם נימא דלא מהני יתוקן האיסור א"כ הדר שייך לומר אעל"מ כדי לתקן האיסור וכנ"ל. ע"ז שפיר כתב דאפשר לבטל בלא זה דנימא דלא מהני. א"כ לא הוה כלל נגד מאי דאזהר רחמנא לא בגוף המעשה וגם לא שייך לומר כדי לתקן דזה אפשר לבטל בלא"ה.

והנה איתא ברמ"א ז"ל ביו"ד (סי' רכח סעיף לה) בהגהה. קהל שגזרו חרם על איזה דבר וקודם שהתירו חרם הראשון גזרו ותיקנו איזה דבר שהוא נגד חרם הראשון יש אומרים דאין החרם השני חל כלל ויש מחמירים וכו' יעוש"ה. וכתב בט"ז וש"ך ז"ל דזה נלמד מהך תשובת הרא"ש ז"ל (כלל ז' סי' ד) הנ"ל וכתב בט"ז שם ס"ק מ"ד אבל באמת הוא תמוה מאד דודאי החרם השני לא חל כלל כמו שכתב הוא עצמו באותו כלל (סי' ו) אלא דכאן קאי על השטרות שעשו ע"פ התקנה השניה וע"ז אמר התקנה קיימת אבל לא החרם דמ"מ הם לא נפסלו דהא יש להם כח לשנות וע"כ מה שעשו באיסור מ"מ המעשה קיים. ואי לא מסתפינא חשבתי דלכאורה מלשון הרא"ש הנ"ל בתשובה הנ"ל בכלל ז' (סי' ד) משמע דלבד דהשטרות לא נפסלו אלא דגם התקנה השניה קיימת דכתב שם בלשונו ומ"מ התקנה השניה קיימת דל"ד להך דאביי ורבא בהך דאעל"מ וכמבואר שם. אלא דלכאורה לפע"ד לפי הנ"ל ל"ק מהך הדין ו' המובא בט"ז דז"ל הרא"ש בתשובה שם בדין ו' ששאלת ציבור שהחרימו על דבר ואח"כ החרימו על דבר שהיה היפך הראשון ולא התירוהו אם הקהל הסכימו להתיר וכו' אבל אם לא התירו הראשונה אינן יכולין להחרים לעבור על הראשונה ואין השניה כלום ונראה לכאורה לפע"ד דשם מיירי דהתקנה השניה בעצמה היה שלא כדין דהיינו כגון שהחרימו בראשונה שילכו לביהמ"ד זה ואח"כ שלא לילך וכדומה דבזה החרם השני לא חלל כלל דלא יוכלו להחרים לעבור על הד"ת והוה כמו הך דשבועות (כ"ט ע"א) שבועה שאוכל ככר זה שבועה שלא אוכלה דהוה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא דמיד שנשבע שבועה שניה נשבע לבטל הד"ת ויעוש"ה בהרא"ש ז"ל מה שהביא שם בשם הירושלמי דמצד הדין צריך לאכול ככר הזה דאין בכח שבועה שניה להוציא מידי שבועתו הראשונה יעוש"ה א"כ ג"כ בזה כיון שהחרימו לעשות איזה דבר לא יוכל אח"כ לחול החרם להוציא הראשונה ושבועת שוא ל"ש כאן משא"כ בהך דיש מחמירין מהרמ"א ז"ל שם הנלמד מהך דכלל ז' (סי' ד') דשם במעשה התקנה ליכא שום איסור כנ"ל אך דיבואו הקהל לאיסור כשיגבו בזה השטרות בזה שפיר מהני ול"ש טעם דאעל"מ כדי לתקן האיסור כטעם הרא"ש ז"ל הנ"ל דאפשר לבטל בלא"ה. ועיין ביו"ד (סי' רכח) בביאור מרן:

הגר"א ז"ל ס"ק ק' שציין שם ג"כ להא דשבועות הנ"ל ודמי להך תשובת הרא"ש ז"ל כלל ח' דין ב' עייש"ה בדברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל שהביא ג"כ מהא דשבועות ודוק. ואם נכון זה אפשר לישב ג"כ קושיא שכתב שם אלא אי קשיא הא קשיא מתשובת הרא"ש כלל ה' דין ד' שכתב שם שתיקנו הקהל בחרם שלא יועיל שום מכר במקומות בהכ"נ אם לא מרצון הבע"ד לא ע"פ ב"ד מחמת החוב ואח"כ תיקנו בחרם שהב"ד יוכלו לעשות מכירה וכו' יעוש"ה וכתב ע"ז אם בהסכמה וכו' ואם לא ביטלו החרם הראשון אין המכירה מכירה וצ"ל וכו' יעוש"ה ולפי הנ"ל לכאורה ל"ק דבהך דכלל ה' דין ד' שם גזרו בפירוש בחרם שלא ימכרו כמבואר שם בפירוש בשאלה ד' שם דהקהל עשו הסכמה בחרם שלא ימכרו את מקומם לשום אדם שיש לו בביהכנ"ס בשביל שום חוב יעוש"ה וא"כ הוה כמו נשבע שלא למכור דהוה כמו שכתב בפירוש בתורה שלא למכור והוה מעשה המכירה בעצמו נגד מאי דאזהר רחמנא ובזה שייך לומר אעל"מ אף אם אפשר לבטל האיסור דבזה לא תליא כלל בתיקון האיסור ואף אם לא יתוקן האיסור במאי דנימא ל"מ שייך לומר אעל"מ כיין דסו"ס הוא נגד רצון התורה כנ"ל א"כ אף אם אפשר לבטל האיסור בלא זה דאעל"מ מ"מ אמרינן בזה אעל"מ כיון דסו"ס המעשה בעצמה הוה נגד רצון התורה ש וכמו שהארכתי לעיל בזה בעה"י:

ז

ומעתה נבוא לדין השני מהרמב"ם ז"ל בהמשחרר עבד כנעני הנ"ל דמהני השיחרור ואמאי לא נימא דאעל"מ ולא יהני השיחרור וכתב ידידי דאחד מהאחרונים רצה לישב דבעשה לא אמרינן אעל"מ ודחה זאת מהך דפריך בגמרא (תמורה ה ע"א) מהתורם מרעה על היפה דשם לא הוה רק לאו הבא מכלל עשה דאמר רחמנא מכל חלבו חלבו אין זרוע לא. וכתב דכן מצא למחברים שכתבו זאת וזה ראיתי בס' תשובת הגרע"א ז"ל. אהובי. סברא זו מוסכמת מכמה אחרונים ז"ל וגם בפנ"י סוף גיטין כתב סברא זו ועוד מצאתי אשר אא"ז הגאון מוהרריצ"א זצלל"ה בספרו היקר בנין עולם בחלק יו"ד (סי' מו) כתב זאת דבעשה ל"ש אעל"מ והביא בעצמו הא דמקשה בגמרא מתורם מן הרעה על היפה וכתב דל"ד לזה דשם שאני דכתיב ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו משמע ממילא דאם יתרום מן הגרוע יהיה לו חטא והרי ממש הזכירה התורה האיסור להדיא דלגופא ל"צ דפשיטא דאם ירימו אח חלבו לא יהיה בו חטא וה"ז דומה להא דמס' זבחים ובסנהדרין פ' הנשרפים דשתויי יין שעבדו במקדש במיתה וכן פרוע ראש כו' יעוש"ה ומיישב כמה קושיות בזה הענין והביא כמה ראיות מש"ס דבזה דלא כתיב בפירוש האיסור ל"ש אעל"מ וכן מישב הא דמשחרר עבדו הנ"ל משום דהוה עשה. ולפע"ד יש קצת סמך לזה מפירש"י ז"ל שם בתמורה על ד"ה כ"מ דאמר רחמנא ל"ת עיי"ש. גם בהא דמקשה הגמרא מתורם מרעה על היפה דנימא אעל"מ עיי"ש ברש"י ז"ל דיש קצת סמך לזה הסברא כפי' אא"ז הגאון זצלל"ה וכפי' שכתב ג"כ הובא בס' ברית אברהם הנ"ל וכתב סמוכין לזה מהרמב"ם ז"ל (פ' כ"א מהל' סנהדרין הל' ג') גבי אין דנין בלילה וילפינן מביום הנחילו ולדעת כמה פוסקים דיעבד דינו דין ולא אמרינן אעל"מ אע"כ דל"ש זאת רק בלאו והביא שם אח"כ להקשות מהא דפריך בגמרא מתורם ממין על שאינו מינו. אך לפי"מ שפירש אא"ז ז"ל בהך דתורם מרעה על היפה דהוה כמו לאו דכתיב ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו וגו' י"ל דגם בתורם ממין על שא"מ האיסור הוא מדכתיב חלב חלב תרי זימני ליתן חלב לזה כו' כמבואר בגמרא א"כ י"ל דליחד לן דכמו דבמין אחד איכא איסור ולא תשאו עליו חטא הנ"ל בחלב א' כן בשני מינים האיסור בעצמו ע"ז דיהיה שני פעמים חלב חלב לזה וחלב לזה כמבואר בגמרא והוה כמו לאו. יהיה איך שיהיה דיש לישב כמו שמפרש אא"ז הגאון זצלל"ה דבהמשחרר ל"ש אעל"מ משום דהוה עשה וכמו שכ"כ עוד כמה מהמפרשים ז"ל וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל ודוק:

עוד נלפע"ד לומר דל"ש אעל"מ בזה ע"פ סברת הסמ"ע והש"ך ז"ל בחו"מ (סי' רח) שכתבו דכל היכא דיכול לעשות בהיתר לא אמרינן אעל"מ יעו"ש בש"ך ז"ל וא"כ גם כאן נוכל לעשות בהיתר כגון שיקבל מהעבד כסף עבור זה ובאופן הזה מותר לשחררו וא"כ ל"ש בזה אעל"מ וכמדומה שכן ראיתי באחרונים. והנה בס' הקצוה"ח והנתיבות הקשו שם מהך דמקדים תרומה לביכורים ומשוחט פסח על חמץ דשם יכול לעשות בהיתר המעשה הזה ומ"מ הקשו בתוס' גם בשוחט פסח על החמץ דנימא אעל"מ והנה לפע"ד נראה ברור גם בזה ע"פ סברא הנ"ל דבדבר דכתיב בפירוש שלא יעשה הדבר הזה שייך אעל"מ אף דאפשר המעשה הזה בהיתר והסברא פשוטה ונכונה דהנה אם לא נכתוב בפירוש שלא יעשה זה הדבר רק דיסתעף מזה איסור בזה אם לא אפשר המעשה הזה בהיתר בשום אופן וע"כ יבוא מזה המעשה איסור א"כ חזינן דאף דעל גוף המעשה לא גזרה התורה מ"מ אין רצון התורה בזה המעשה כיון דמזה יסתעף איזה איסור יהי' איזה שיהיה. אך היכא דאפשר בהיתר בזה ל"ש לומר אעל"מ דלא נוכל לומר דהתורה אין רצונה בזה המעשה כיון דהמעשה בעצמה היתר הוא. וגם אינה מוכרחת שיבוא ממנה איסור דאפשר בהיתר וא"כ המעשה אינה נגד רצון התורה ואם הוא עשה שלא כהוגן הלא זאת לא יבטל המעשה. משא"כ היכא דכתיב בפירוש בתורה דלא יעשה דבר זה כגון הא דמקדים תרומה לביכורים והשוחט פסח על החמץ הנ"ל אף דאפשר בהיתר עכ"ז הרי בפירוש דאין רצון התורה באותו המעשה יהיה מאיזה טעם שיהיה וא"כ שייך שפיר לומר בזה אעל"מ כן נלפע"ד ברור. אחר שכבר כתבתי זה מצאתי בעה"י בס' חמדת שלמה על גיטין (דף יט) לחלק בין היכא דכתיב בפירוש וכתב דבריו בקיצור עייש"ה ולדעתי החילוק ברור מטעם שכתבתי בהסברא הנ"ל. והנה גם לסברא זו ל"ש בשיחרור עבד אעל"מ כנ"ל ול"ק על הרמב"ם ז"ל. [ואין להקשות דא"כ בהך דר"א שהקשה בגמרא האיך שיחרר לעבדו הלא עובר בעשה ומאי קשה דלמא העבד נתן לו דמיו וכן בהא דר"ג דאיתא בגמרא א"א יודע שטבי עבדי יוצא לחירות והיה מצטער להוציאו לחירות אך באמת אין להעבד מעות וכל מה שקנה עבד קנה רבו וע"כ במה שיתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו וזה בעצמו אסור משום לא תחנם] גם לסברת הט"ז ז"ל בחו"מ דהיכא דהאיסור אינה מצ"ע ל"ש אעל"מ. ג"כ בעבד אין האיסור מהשיחרור גופי' אלא מהמניעת עבודה ולפי"ז ל"ש אעל"מ בזה וגם על ס' הט"ז ז"ל הקשו האחרונים ז"ל מהך תוס' תמורה שהקשו משוחט פסח על חמץ דאין האיסור מצ"ע אכן לפי הסברא הנ"ל יש לישב ג"כ דעת הט"ז ז"ל כן דלא כתב הט"ז ז"ל סברתו אלא היכא דלא גזרה התורה על המעשה עצמה ביחוד בזה כתב סברתו כיון דמצד המעשה ליכא איסור ל"ש אעל"מ דאינה נגד רצון התורה כגון בנשבע שלא למכור דהמכירה אינה איסור אלא דיביא לאיסור השביעה אף דלהמהרי"ט הוכחנו דשבועה הוה כמפורש אפשר דהט"ז ז"ל לא ס"ל בסברתו כן דסו"ס המעשה הזה לא נאסרה משא"כ אם נכתב בפירוש לא תעשה זה גם הט"ז מודה דשייך אעל"מ דהרי ראינו בהדיא דאין רצון התורה בזה כן נלפע"ד ברור ופשוט לכאורה. א"כ בהך דמשחרר עבד ל"ש אעל"מ כנ"ל. וכן בהך דין דהרמב"ם ז"ל באשה שקנתה עבד דאיסורה משום יחוד הוא ולא מצ"ע מש"ה ל"ש אעל"מ הרי מבואר בכמה אופנים דל"ש בהנך דינים דהרמב"ם ז"ל הנ"ל אעל"מ א"כ שפיר כתב בהנך הדינים דמהני בדיעבד הקנין והשיחרור. ושפיר כתב וכופין אותו לכתוב שטר שיחרור כיון דמהני וקמ"ל כיון דסו"ס מהני השיחרור כופין אותו עוד לכתוב שטר שיחרור להתירו בבת ישראל ובזה אין צד איסור ואדרבה כופין אותו ע"ז. ושפיר דייק הרמב"ם ז"ל בלשונו. וכן דהקשה בכ"מ ע"ז כנ"ל דא"ש דכמו דבאשה שקנתה עבד אף דלכתחלה אסור לקנות מטעם יחוד מ"מ בדיעבד גופו קנוי לה ולא שייך בזה אעל"מ מכמה טעמים הנ"ל וכן בהך דמשחרר העבד אף דלכתחלה אסור מ"מ בדיעבד מהני השיחרור מטעמים הנ"ל ול"ש אעל"מ כנ"ל כן נלפע"ד לישב דברי הרמב"ם ז"ל בפשיטות. ועיין במס' יבמות (דף סו ע"א) דאיתא ברייתא אשה שקנתה עבדים אכלי בתרומה משום קנינה ואם היה שייך בזה אעל"מ היו אסורין בתרומה עייש"ה ודוק בזה:

ח

ועוד נלפע"ד לישב ולומר דהיכא דאם נאמר אעל"מ יהי' מזה היזק לאיש אחר ל"ש בזה אעל"מ כגון בנשבע שלא למכור דהמוכר עשה באיסור ובזה דנימא דלא מהני יהיה מזה היזק להלוקח ל"ש בזה אעל"מ דהטעם דאמרינן אעל"מ הוא כדי לתקן איסורו הרי יאמר השני מה לי לאיסורו של חברו לעשות לי היזק ואף דהוכחתי לעיל דהיכא דנכתב בפירוש לא תליא בתיקון איסורו רק דאמרינן דהרי דהתורה לא רצה בזה והוכחתי דנשבע הוה כמפורש בתורה שלא יעשה דבר זה ביחוד מ"מ י"ל בפשיטות דאף דהתורה לא רצה בהמעשה שהיה נגד שבועתו עכ"ז היכא דהשני קנה מצד הדין לא נבטל קנינו של שני שהיה כדין מחמת זה. דעל שני לא נכתב דלא יקח דמ"מ לא כתיב איסור מפורש על המכירה וא"כ אף אם יחזיר לו יהיה כחוזר ונותן לו כיון דכבר קנה מצד הדין ונתיישב בזה קושית האחרונים על הרמ"א ז"ל מחו"מ (סי' רח) ליו"ד (סי' רל) דבחו"מ פסק דמהני המכירה בנשבע שלא למכור ועבר ומכר וביו"ד פסק דלא מהני עייש"ה. ועיין בזה מה שכתב מו"ר הגאון אא"ז זצלל"ה בספרו ב"ע. ולפי"ז יתיישב דהנה בחו"מ כתב הרמ"א ז"ל דבריו קודם דיבור ונתקיים בקנין' דהיינו דמיירי שעבר ומכר ונתקיים בקנין כדין ומש"ה מהני משא"כ ביו"ד הנ"ל דלא מיירי בקנין רק במעות ולענין מי שפרע דהוא ענין איסור ע"ז אמרינן דאעל"מ ובטל המי שפרע ודוק בזה. ועיין במסגרת השולחן בחו"מ שם ובספר בנין עולם הנ"ל ודוק היטב. והנה איתא ברמב"ם ז"ל בפ"א מהל' גזלות כל החומד עבדו כו' או כל דבר כו' והפציר בו עד שלקחו ממנו אעפ"י שנתן לו דמים רבים עובר בלא תעשה שנאמר לא תחמוד וכתב הראב"ד ז"ל ע"ז א"א ולא אמר רוצה אני עכ"ל. וכתב הה"מ דעת הרב אם אמר רוצה אני מקחו קיים כמו תלהו וזבין א"כ אין בו לאו. ולא כן דעת רבינו אלא מקחו קיים אע"פ שעבר. ואע"ג דאמר רבא אעל"מ הרי הוא כעין גוזל צמר ועשאו בגד וקנה הדבר בשינוי אף כאן קונה בדמים עכ"ל. ובפ"ח ממלוה שם כי הא דרבא דגלימא מפקינן מיניה. כתב הה"מ שכן פירש הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכל שאינו מסוים המקח קיים אבל אם לא נתקיים המקח ביניהם אלא לענין מי שפרע כיון שהוא באיסור אין בו קבלת מי שפרע למי שחוזר בו. וכן איתא בהדיא בחו"מ (סי' רט סעיף ו) בהגהת הרמ"א ז"ל דמקח הנעשה באיסור חוזר בו וא"צ לקבל מי שפרע הרי להדיא דהיכא דעדיין לא קנה בקנין גמור א"צ לקבל מ"ש ואם כבר קנה בקנין גמור אין בכח סברא זו דאעל"מ להוציא מהשני הרי כנ"ל ונתיישב סתירת הרמ"א ז"ל הנ"ל וכמו שמדייק בס' מסגרת השולחן הנ"ל דלמה הכניס הרמ"א ז"ל דבריו "וכן אם נשבע ועבר ומכר'' בין הדבקים וכתב הגהתו תוך דברי המחבר קודם ונתקיים בקנין אע"כ דהרמ"א מיירי בעשה קנין וע"ז קאי ונתקיים בא' מדרכי הקנאות כו' ול"ש אעל"מ משא"כ ביו"ד מיירי לענין מי שפרע כנ"ל. וראיה לזה כמו שהביא במסגרת הנ"ל דבדרכי משה איתא מי שנשבע כו' שלא יתן שום דבר או ימכור או ימחול חובו ועבר שבועה ומכר ונתן אין מעשיו כלום והנה פתת תחלה במכר ומחל ונתן וסיים בתרתי ולא הזכיר מחל עיי"ש. ולהנ"ל ג"כ ניחא דדוקא במכר ומתנה שייך לומר דלא נגמר המכירה אלא לענין מי שפרע מה שא"כ במחילה דזכה השני תומ"י ואין בכח דאי עביד ל"מ להוציא מהשני כנ"ל ודוק. ועיין במסגרת ובס' ב"ע שם ויתיישב בזה כמה קושיות שהביא אא"ז הגאון ז"ל בספרו ב"ע הנ"ל. ואף דלכאורה קשה מהא דהביאו האחרונים מהך דכתובות פרק האשה שנפלו (דף פא ע"ב) דאמר ר"י השתא דאמרו רבנן לא ליזבן. אך כבר ביאר זאת אא"ז מו"ר הגאון ז"ל בס' בי"ע הנ"ל אות י"ז דאין זה ענין להך דאעל"מ יעוש"ה. והנה אחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי בס' ב"א חלק אהע"ז (סי' קכא) הובאה סברא זו בשם ס' פ"מ אך קצת באופן אחר ונהניתי מאד תל"י אך ראיתי בס' ב"א הנ"ל שהשיג ע"ז דהלא עובר השני ג"כ על לפני עור וגם בזה שייך אעל"מ דגם באיסור ריבית הלאו של הלוה הוא משום לפני עור ועכ"ז שייך שם אעל"מ עייש"ה וא"כ לכאורה נסתר ג"כ זה הנ"ל ולכאורה בנשבע שלא למכור הנ"ל צ"ע בזה אם שייך לפ"ע דהלא לפ"ע ל"ש אלא בקאי בתרי עברי נהרא משא"כ כאן אף בלאו איהו יוכל לעבור על שבועתו למכור הדבר. והנה באמת איתא בשבת (דף ג ע"א) בתוס' ד"ה בבא דרישא וכו' כתבו דאף דיכול ליקח בעצמו דלא עבר על לפ"ע מ"מ ה"מ דאורייתא אבל מדרבנן אסור יעוש"ה א"כ ג"כ בזה אסור ג"כ להלוקח. אך יעוין בס' ט"א במס' חגיגה (דף יג) באבני מלואים שם שכתב להוכיח דהיכא דיכול ליקח בעצמו אף מדרבנן אינו אסור מהך האיבעיא דבמס' ע"א (דף ו) יעוש"ה והביא שהתוס' ז"ל והרא"ש ז"ל סתרו עצמם דבשבת כתבו דאסור מדרבנן ושם במס' ע"א כתבו דמותר אף מדרבנן ביכול ליקח בעצמו יעוש"ה ואולי יש לחלק קצת בין הך דשבת דאסור אף דהיה יכול ליקח בעצמו מ"מ האיסור נעשה מהדבר שנתן אבל שם במס' ע"א מיירי בנתן להם משלהם וצ"ע בזה. ונחזור לעניננו דלהנ"ל גם כאן במשחרר עבד ל"ש אעל"מ משום דהעבד זכה בעצמו כדין ואין להוציא השיחרור מהעבד בכח דאעל"מ במה דעשה האדון איסור ואף להסוברים דהשני עובר בלפ"ע בהנ"ל מ"מ כאן בעבד ל"ש לפ"ע דלא עשה כלל אלא כיון דהאדון שיחררו ממילא נפיק לחירות ואיך יעשה אח"כ עבדו כיון דכבר נעשה כישראל וחייב בכל המצות. ומלבד זה צ"ע אם נאמר דשייך בזה לפ"ע דיבטל כל המצות שמחויב במה דנעשה ב"ח. אך בלא"ה הלא לא עשה כלל מעשה כנ"ל. ולפי"ז א"ש מה דמשמע בגמרא דמהני בדיעבד השיחרור אף שלא במקום מצוה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא כנ"ל דל"ש כאן אעל"מ וגם במחילה ל"ש לפי"ז אעל"מ דתיכף כשמחל זכה השני כנ"ל ולא שייך לומר דעבר על לפני עור דלא עשה כלום ויתבאר עוד מזה אי"ה:

ט

עוד היה נלע"ד לומר דבר חדש ולישב קושיית הסמ"ע והש"ך ז"ל מסתירות הרמ"א מיו"ד (סי' רל) להא דחו"מ (סי' רח) הנ"ל דהנה איתא במס' ב"מ (דף סו ע"ב) ואר"נ מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני'. התם זביני הכא הלואה ובפירש"י ז"ל ל"מ מיני' דהרי כ"ז שלא חזר בו מחל על אכילתו ואעפ"י שבטעות שלא היה יודע שיוכל לחזור בו מחילה היא. ובתוס' ד"ה התם זביני כו' פי' בקונטרס הכא כו' וקשה דא"כ וכו' ומפר"ת הכא הלואה דהלוה לא הקנה וכו' אבל התם גבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות היא דנהי דיכול לחזור בו מ"מ אין לו לחזור בו כי היכי דליקו בהימנותיה ולכך א"ל למימר דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר ורבא דהוה בעי וכו'. וא"כ לפע"ד בין לפי פירוש רש"י ז"ל דבזה מהני מחילה בטעות בין לשיטת התוס' ז"ל הנ"ל דלא הוה מחילה בטעות דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר דניחא ליה דליקו בהימנותיה ומשו"ה מהני בתפס. כן כאן בנשבע שלא למכור הנ"ל אף דאם עבד ל"מ המכירה ושייך אעל"מ כנ"ל מ"מ י"ל אף דאעל"מ ובטל המכירה ויכול לחזור בו מ"מ לא גרע מדבר שלא בא לעולם דאמרינן כיון דתפס או דמחל לו בטעות ומחילה בטעות מהני בזה כפירוש רש"י ז"ל או דגם טעות לא הוה ומחילה גמורה היא דניחא ליה דליקו בהימנותיה כפי' התוס' ז"ל א"כ גם כאן אף דלא מהני ובטל המכירה מ"מ היכא דתפס ונתקיים בא' מדרכי הקנאה מהני וזוכה מטעם מחילה. ועיין בהגהות האשר"י שם (סי' לב) דכתב לכך נראה דגם ר"נ סבר דגם מחילה בטעות הוה מחילה אע"ג וכו' א"כ אדם שיש לו מידי ומוכר אותו לחבירו ומוחל לו אע"פ שהוא בטעות זכה חבירו מידי דהוה אהפקירא בעלמא דחשיב הפקר א"כ שכנגדו קנאן ביאוש בעלים וכעין זה וכו' הרי מזה דכיון דאחר שבא בעולם היה אצלו זכה בו מטעם הפקר והמוכר סילק א"ע מזה ומיד שבא בעולם כשעשה קנין בזה זכה א"כ ג"כ כאן אף דאעל"מ המכירה מ"מ הלא המוכר הסתלק א"ע מזה הדבר וזוכה הלוקח בה מטעם ההפקר כיון שעשה קנין בזה וכן ניחא הלשון והדיוק בהרמ"א שכתב דבריו קודם ונתקיים בקנין כנ"ל דהיינו כיון דנתקיים בקנין מא' מדרכי הקנאה קנה הדבר מצד הפקר כנ"ל. משא"כ ביו"ד מיירי שלא היה קנין ולא זכה אלא מצד המכירה ובזה אמרינן אעל"מ כ"ז נראה לפע"ד נכון ליישב קושיית האחרונים על הרמ"א הנ"ל:

י

והנה איתא במס' בכורות ריש פ"ב (דף יג ע"א) הלוקח עובר פרתו של עו"ג והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי והמשתתף לו וכו' פטור מן הבכורה שנאמר בישראל וכו' ולכאורה קשה כיון דאינו רשאי למכור לעו"ג עובר פרתו וכפירוש רש"י ז"ל משום דאסור למכור בהמה גסה לעו"ג כמבואר במס' ע"א א"כ אמאי פטור מן הבכורה במוכר לכו"ג ואמאי לא נימא דכיון דהמכירה היתה באיסור אי עבד לא מהני לרבא בתמורה ומ"ש זה. ואף דבמס' ע"א שם איתא אוקימתא משום נסיוני ובזה אף אם נימא ל"מ לא יתוקן האיסור דמה דעבר על דברי חז"ל כבר עבר ואין להשיבו מ"מ האוקימתא הראשונה משום מלאכה בשבת וכן פסק הרמב"ם ז"ל כתירוץ זה יעוש"ה. ויעוין בריב"ש (סי' כד) שביאר הטעם אמאי פסק הרמב"ם כתירוץ זה וא"כ לפ"ז שפיר יתוקן האיסור מהמלאכה. והנה אף דכאן הוה איסור מדרבנן כמבואר במס' ע"א (דף יד ע"ב ודף טו) וי"ל דבאמת אמרינן בזה אי על"מ אך כיון דכאן האיסור מדרבנן א"כ מאי דלא מהני הוא רק מדרבנן ל"מ אבל מה"ת מהני המכירה א"כ י"ל דמשו"ה פטור מהבכורה ממילא. אך כ"ז להסוברים דדבר שאינו ראוי מדרבנן מ"מ מקרי ראוי דאורייתא. אבל להסוברים דאינו ראוי מדרבנן הוה אינו ראוי מה"ת כידוע בזה פלוגתא דרבוותא ואם נימא דהוה אינו ראוי מה"ת קשה ועיין בזה בס' מחנה אפרים בהלכות מכירה קנין משיכה יעוש"ה:

אך יותר קשה לי ממה דאמרינן שם בגמרא אר"י ב"נ אר"ל משום ר"א ישראל שנתן מעות לעכומ"ז בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה ועכומ"ז שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה ופטור מהבכורה וכתבו שם בתוס' ד"ה הלוקח קנה וחייבת בבכורה. ואע"ג דשמעינן דקנה איצטריך לאשמעינן דחייבת בבכורה דלא תימא קנה מספק או מדרבנן קמ"ל דקנה קנין גמור עיי"ש. וראיתי בס' מהרי"ט אלגזי בהל' בכורות להרמב"ן ז"ל שכתב שם הרי"ט אלגזי ז"ל דיש להקשות על התוס' שכתבו דאם לא תני וחייבת בבכורה ה"א דקנה מספק ואיך יוכל להיות שקנה מספק הלא בכל ספק מוקמינן אחזקת מרא קמא ונוקמי בחזקת העכומ"ז א"כ ממילא לא קנה הישראל וכתב שם לתרץ דבעכומ"ז ל"ש חזקה כמבואר בכתובות (דף טו) יעוש"ה שהאריך בזה וכתב שם דאכתי בסיפא בעכומ"ז שקנה מישראל מה יענו שם התוס' ז"ל דהרי שם המוכר הוא ישראל ואיכא למימר אוקי ממון אחזקה בחזקת ישראל וכיון דקתני דקנה למה צריך למיתני ופטור מן הבכורה הא שם ל"ש לומר דקנה מספק דלישראל יש לו חזקת ממון. ועוד דאפילו אם נאמר שם דשורת הדין דיחלוקו הישראל והעכומ"ז מספק מ"מ הלא שותפות העכומ"ז פוטר מן הבכורה. וכתב שם הרי"ט אלגזי ז"ל ואולי י"ל דהתוס' לא כתבו סברתם הראשונה דה"א דהוה ספק אלא ברישא בישראל שקנה מהעכומ"ז אבל בסיפא ע"כ צריך לישב כתירוצם השני דה"א דקנה מדרבנן מש"ה צריך למיתני ופטור מן הבכורה אף מדאורייתא, וא"כ נחזור לעניננו דהרי מש"ה קתני ופטור מן הבכורה דאי לא. קתני זאת הו"א דעובד כוכבים קנה מדרבנן אבל לא מדאורייתא. א"כ מעתה קשה קושייתנו הנ"ל דנימא כיון דמדרבנן אסור למכור לעובד כוכבים בהמה גסה נימא אעל"מ ובטל כל המכירה ואמאי קנה העובד כוכבים כלל וכאן ל"ש ליישב כנ"ל דכיון דאיסורי דרבנן הוא מה דל"מ הוא רק מדרבנן אבל מה"ת מהני א"כ לא היה צריך למיתני ופטור מן הבכורה כיון דקתני דקנה העכומ"ז אע"כ דה"א דמה דקנה העכומ"ז הוא רק מדרבנן כפי' התוס' ורי"ט אלגזי ז"ל כנ"ל א"כ יקשה כיון דהקנין הוא רק מדרבנן ואסור מדרבנן למכור בהמה גסה נימא אעל"מ:

אך באמת י"ל בפשיטות דהנה שם במס' ע"א (דף טו') איתא ר"ה זבין ההיא פרה לעובד כוכבים. א"ל ר"ח מ"ט עביד מר הכי א"ל לשחיטה זבנה כו' ופירש"י ז"ל ומתניתין בבהמה טמאה ואפילו בסתמא א"נ בטהורה ומפרש ליה לעכומ"ז דלקיומי בעי. הרי דלפי' רש"י ז"ל בהמה טהורה מותר למכור לעובד כוכבים מסתמא לר"ה. ולפי"ז לכאורה איכא למידק מהך מתניתין דבכורות דתניא שם ואעפ"י שאינו רשאי האיך יפרש ר"ה המתניתין דשם מיירי בבהמה טהורה. וצריך לדחוק דר"ה מפרש במתניתין אעפ"י שאינו רשאי כלומר אף באופן שאינו רשאי והיינו כגון שפירש לקיומי אבל בסתמא מותר. א"כ קושייתו הנ"ל מהא דאי על"מ לא קשה כלל. אך כ"ז אם נאמר דהך דר"י ב"נ אר"ל אר"א ס"ל כר"ה אבל אם נימא דלא ס"ל כר"ה הדר קשה כנ"ל. ועוד יותר קשה לי לכאורה מריש מס' בכורות (דף ב ע"א) הלוקח עובר חמורו של עכומ"ז והמוכר לו אעפ"י שאינו רשאי כו' פטור מן הבכורה שנאמר וכו' ואיתא שם בגמרא כל הני ל"ל צריכא דאי תני לוקח ה"א משום דקא מייתי לה לקדושה אבל מוכר דקא מפקע לה מקדושה אימא ליקנסיה קמ"ל. ולכאורה קשה בזה דהנה לכאורה אף להסוברים דדבר שאינו ראוי מדרבנן מ"מ מקרי ראוי מדאורייתא. היינו דוקא במידי דהוה חומרא לפי הדין דאורייתא. אבל במידי דלפי דינא דרבנן הוה חומרא מחמרינן כתיקון רבנן דהרי לענין קדושין אמרינן בפ' האיש מקדש (דף מחי) דאם קידשה בחוב שחייבים לו אחרים וזיכה לה במעמד שלשתן מקודשת ולמ"ד דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא ע"כ צ"ל דמקודשת דרבנן קאמר וכמ"ש רבינו ירוחם ז"ל כמ"ש מרן הב"י דבריו באהע"ז (סי' כח) וגם מה דאמרינן התם בפ' האיש מקדש דאם קידשה בשט"ח מקודשת למ"ד דקנין שטרות מדרבנן לסברא זו ע"כ מקודשת דרבנן קאמר וכמש"כ הרמב"ן בפ' הספינה בחידושיו שם (דף עז) עייש"ה והובא כ"ז במהרי"ט אלגזי הנ"ל וא"כ כל היכא דתיקון רבנן דבר אף למ"ד דלא נעקר הדאורייתא מ"מ מה שיש חומרא לדרבנן אזלינן לחומרא. ובמקום אחר הארכנו בענין זה בס"ד. וא"כ כאן במתניתין בהלוקח עובר חמורו של עכומ"ז והמוכר לו אף שמדאורייתא קנויה לעובד כוכבים מ"מ הלא כיון דמדרבנן אסור למכור לו בהמה גסה ושם הוא בהמה טמאה לפי הנ"ל צ"ל אעל"מ היינו דמדרבנן לא מהני המכירה ושייך לישראל. ואף אם נאמר דלא נעקר הדאורייתא ואסור להקריבו כקדשים להביאו לעזרה מ"מ לכאורה צריך לילך לחומרא ממה דמדרבנן חייב בבכורה ואסור בגיזה ועבודה ומחויב ליתנו לכהן דע"ז מהני גזרת חז"ל ואם נימא דכאן במתניתין באמת הפי' דפטור מן הבכורה מדאורייתא אבל מדרבנן חייב ליתנו לכהן. א"כ קשה קושיית הגמרא דכל הני ל"ל ול"ש לתרץ תירוץ הגמרא דאי תני לוקח ה"א משום דקא מייתי לה לקדושה אבל מוכר דקא מפקע לה מקדושה אימא ליקנסה רבנן קמ"ל דפטור לגמרי. דלפי הנ"ל באמת חייב מדרבנן אע"כ דבמתניתין הפירוש דפטור לגמרי מבכורה אף מדרבנן ואמאי נימא אעל"מ מדרבנן:

ובזה באמת יש לבאר בגמרא בפ"ב בהך מימרא דר"י בישראל שנתן מעות דעכומ"ז כו' ועכומ"ז שנתן מעות לישראל הנ"ל שכתבו בתוס' דה"א דקנה מדרבנן דבסיפא י"ל דהעכומ"ז קונה מדרבנן היינו שאינו מחויב ליתנו לכהן אבל מה דמדאורייתא חייב בבכורה לא נעקור ובאמת חייב לנהוג בו קדושת בכור אבל ברישא בישראל שקנה מהעכומ"ז שכתבו התוס' ז"ל דה"א שקנה הישראל רק מדרבנן מש"ה קמ"ל דחייב מה"ת בבכורה דמאי נ"מ דאפילו אם לא קנה רק מדרבנן מ"מ חייב ליתנו לכהן ולנהוג בו קדושת בכור לחומרא כתיקון חז"ל וכהך דקדושין הנ"ל ובאמת שקושיא זו כבר הקשה הרי"ט אלגזי ז"ל שם בפ"ש ד"ה ואולם י"ל דאפילו וכו' יעוש"ה. וכתב שם לחלק בטו"ט דלא דמי להך דקדושין דשם אם לא נחמיר לעשותה מקודשת דרבנן א"כ הוה תרתי דסתרי אהדדי ונעקור תקנתם לגמרי דאם נימא דאינה מקודשת חוזרים דמי החוב לבעליהם וכו' וכל כה"ג דנעקר תקנתם החמירו חז"ל שתהיה מקודשת משא"כ כאן בבכור לא נעקר תקנתם דלעולם לא הוה בכור לגמרי ואינו חייב לנהוג בו שום קדושה. ומ"מ תקנתם מתקיים דקנה הישראל לענין שלא יוכל לחזור בו העכומ"ז עייש"ה. א"כ לכאורה יתיישב קושייתנו הנ"ל דבאמת פטור לגמרי ואף דאמרינן אעל"מ כיון דכל האיסור הוא מדרבנן מה דלא מהני הוא ג"כ מדרבנן וכנ"ל ומשום דמה"ת מהני המכירה ופטור מהבכורה וכנ"ל ודוק. אך באמת הרי"ט אלגזי ז"ל הביא שם מתוס' פסחים (דף לח ע"א) ד"ה אבל חלתו שכתבו שם שני תירוצים וכתב שם הרי"ט אלגזי דתירוץ וחילוק זה ל"ש אלא לפי תירוץ הא' אבל לתירוץ ב' דשם ל"ש חילוק זה ועוד סיים שם ד"ה והן אמת וכו' דגם לפי תירוץ הא' של תוס' קשה מהך דפסחים (לט ע"ב) מהך דבעי רמי בר תמא מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מ"ש בירושלים אליבא דר"ע לא תיבעי לך וכו' ומפורש שם דאף ע"ג דמרור של מ"ש מעשר ירק הוא מדרבנן ומדאורייתא יש בה היתר מושבות עכ"ז החמירו חז"ל דאינו יוצא במרור של מעשר כיון דמדרבנן אין לה היתר מושבות א"כ הדר קשה כל הנ"ל וקושיית הרי"ט אלגזי ז"ל לכאורה י"ל דכונת התוס' הוא דאף דמדרבנן קנה הישראל וחייב בכל חומרות הבכור מ"מ אסור להקריבו להביא חולין לעזרה כיון דמדאורייתא הוה חולין משו"ה קתני וחייב בבכורה מטעם ודאי ומותר להביאו לעזרה ומ"מ לפי זה הנ"ל הדר קושייתי הנ"ל לדוכתה מפ"ק הנ"ל:

אך לפי מה שהבאתי בהנ"ל דבלוקח שקנה בקנין הראוי מדינא ל"ש אעל"מ דיאמר הלוקח מה לי להמוכר שעבר הדין וטוביא חטא וזיגוד מינגיד י"ל דג"כ כאן ל"ש זאת וקנה הלוקח. ואף לפי מה שהבאתי לעיל דהרב בעל ברית אברהם חולק על סברא זו מטעם דג"כ הלוקח עובר על לפני עור לת"מ וא"כ מזה גופא צ"ל אעל"מ כנ"ל והארכנו מזה בעה"י אך כאן גם לפי סברת הגאון בעל ב"א הנ"ל ל"ש זה דכאן בעכומ"ז ל"ש לומר דעבר על לפני עור לת"מ וא"כ איך נוכל לבטל קניתו ול"ש בזה אעל"מ וע"ז לא נאמר הדין דאעל"מ. וגם לפי מה שכתבתי לעיל בהרמב"ם דהאשה שקנתה עבד עברי אף דהטעם משום יחוד ואם נימא דל"מ לא יבוא ליחוד מ"מ ל"ש אעל"מ משום דאיסור גוף הלקיחה אין לבטל וכל האיסור הוא משום גזרה וא"כ כבר עבר על דברי חז"ל וא"א לתקן ומשו"ה ל"ש אעל"מ א"כ כאן ג"כ י"ל כן דהמכירה בעצמה לעכומ"ז ליכא איסור אלא משום גזרה כפי' רש"י ז"ל הנ"ל א"כ בהלקיחה כבר עבר ואין להשיבו ומה דיתקן אח"כ הוא ענין אחר ואין ענין להמכירה דהמכירה עצמה הוה איסור וזה א"א לתקן אף במה דנימא אעל"מ וא"כ גם זה ניחא. ועיין היטב ברי"ט אלגזי שם ויש לפלפל בזה הרבה ודוק היטב:

יא

והנה בהך דרפ"ב דבכורות בתוס' שכתבו די"ל דה"א דלא קנה רק מדרבנן יש לראות לפ"מ שכתב הר"ן בתשובה מ"ט הובא ברמ"א (בחו"מ סי' רלה סעיף א') דהיכא דנעשה דבר א' מדרבנן באיסורא בטל המעשה דבמקום איסורא לא תיקון רבנן א"כ לפי הנ"ל דהוה אסור למכור בהמה גסה לעכומ"ז א"כ איך כתבו התוס' דה"א דקנה מדרבנן הלא ל"מ המכירה במקום איסורא אם לא דנימא דהתוס' חולקים על הר"ן וזה דוחק ובפרט לפ"מ שאכתוב בסמוך אי"ה דהתוס' ע"כ ס"ל להך דהר"ן הנ"ל אך כבר הבאתי לעיל דלר"ה מותר למכור בהמה טהורה לעכומ"ז בסתמא ועיין מה שכתבתי לעיל בזה וא"כ ל"ק ג"כ זאת ונצטרך לפרש במתניתין דריש פ"ב והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי דהיינו שפירש העכומ"ז דלקיומי בעי וכנ"ל אך הרמב"ן ז"ל לא פירש בהך דמס' ע"א כפירוש רש"י ז"ל אלא דר"ה דזבין לעכומ"ז מיירי שאמר בפירוש לשחיטה אבל בסתם אסור אף בהמה טהורה ויש לפלפל לשיטתו ז"ל ועיין ברי"ט אלגזי מה שמסיק שם לישב גם לתירוץ א' דתוס' דה"א דקנה מספק עיי"ש ודוק בזה. הן אמת שראיתי במשנה למלך בפ"ט מהל' זכיה ה"י שהביא שם הך תשובת הר"ן דבמקור איסורא לא תיקנו רבנן הנ"ל וכתב שם דמדברי התוס' (ב"מ דף כ ע"א) ד"ה שובר משמע דאף במקום איסורא התקנה לא זזה ממקומה יעוש"ה ולכאורה לפ"ז ל"ק על התוס' הנ"ל מהך תשובת הר"ן דלהנ"ל לא ס"ל לתוס' ז"ל להך דהר"ן הנ"ל. אך א"כ כוונת מרן המל"מ לא זכיתי להבין כונתו ז"ל דמנ"ל זאת בתוס' להוכיח כך דלכאורה ל"ד כלל להך תשובת הר"ן הנ"ל דבהך, תשובת הר"ן הנ"ל גוף הקנין שהוא מדרבנן הוא באיסור ע"ז אמרינן דבאיסור לא תיקנו תקנה זו. משא"כ בתוס' שם הנ"ל דבהך תקנה דעדיו בחתומיו זכין לו ליכא שום איסור אך אם יהני התקנה אזי ממילא יופקע איסור מה"ח דלא יפסול את הבת ישראל ובזה מצינו בכמה מקומות דיש כח לחז"ל להפקיע איסור דאורייתא וזה לכאורה פשוט ולא אדע כונת מרן ז"ל בזה וכבר הארכתי למעלה סי' סט בענין מה דיוכלו חז"ל להפקיע מד"ת עיי"ש ולכאורה אדרבה מפורש בתוס' להדיא כדברי הר"ן ז"ל הנ"ל דאיתא במס' ב"מ (דף צו ע"ב) בעי רב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל אמר רבא מאן למעול למעול בעל דהתירא ניחא ליה דליקני דאיסורא לא ניחא ליה דלקני תמעול איהי דהתירא נמי לא ניחא לה דליקני נימעלו ב"ד כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוה להתירא לאיסורא לא עבוד רבנן תקנתא וכו'. וכתבו בתוס' ד"ה אמר רבא וכו' לא היה צריך לטעם זה דאפילו נח"ל דלקני הכל מה שבידה אפילו של אחרים ושל הקדש לא היה קונה כי לא תקנו לו חכמים וא"כ איך היה לו למעול בנשואין לבדו בלא לקיחת מעות אלא לפי שגבי ב"ד הוצרך לההוא טעמא וכו' הרי לך יוצא מפורש מדברי התוס' ז"ל דגם בבעל אמרינן דבאיסורא לא יוכל לזכות אף אם ירצה כיון דבאיסורא לא תיקנו רבנן ועיין בס' מחנה אפרים בה' משיכה וצ"ע בזה:

עוד היה נלפע"ד לישב בסברא הנ"ל מה דקשה טובא לכאורה בהך דאיתא במס' ב"מ פרק השואל (דף צט ע"א) דאמר ר' אמי המשאיל קורדום של הקדש ה"ז מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה וכו' ופליגי דר"א דאמר ר"א כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים וכשם וכו' וא"כ קשה כיון דאסור לו להגבאי להשאיל קורדום של הקדש נימא דהמשיכה דתיקנו לשומרים ל"מ להשואל זה מהקדש כיון דהוא איסור אעל"מ וכאן לכאורה יתוקן האיסור דכיון דלא יקנה לו המשיכה לא יצא כלל מרשות הגבאי ולא מעל כלל כמבואר בגמרא שם וא"כ אמאי מותר לו לבקע לכתחלה וגם הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' מעילה ה"ד פסק כר' אמי דקנה השואל ומעל המשאיל וקשה כנ"ל. אך לפי הנ"ל ניחא כיון דהשואל עשה בה משיכה וקנה מדינא אין להפקיע מהשואל כדי לתקן האיסור מהמשאיל ולעשות היזק להשואל כנ"ל ול"ש בזה אעל"מ כנ"ל ויש לפלפל בזה לפי מה שכתב הר"ן ז"ל בתשובה מ"ט וברמ"א בחו"מ (סי' רלה הנ"ל) ודוק:

יב

ועוד היה נלפע"ד לומר דבר חדש אי לא מספינא דהנה בס' ח' נודע ביהודה תנינא חלק אה"ע (סי' קכט) הוכיח דדבר שגילה התורה דמעשה זה מהניא אף שהוא נגד מה דאזהר רחמנא לעולם ל"ש בדבר הזה אעל"מ יהיה מאיזה איסור שיהיה במעשה הזה לא אמרינן אעל"מ כגון בקדושין דגלי רחמנא באלמנה לכ"ג דלא אמרינן בזה אעל"מ לעולם לא אמרינן בשום קדושין אעל"מ. וא"כ לכאורה ל"ש לומר לעולם בשחיטה ובמכירה אעל"מ דהנה בשחיטה באיסור גלי רחמנא דמהני באו"ב כמבואר בס' פ"מ שם ביו"ד יעוש"ה. וגם במכירה לא שייך לומר אעל"מ דהרי בגנב ומכר חייבה התורה ד' וה'. והנה איתא במס' ב"ק (דף סח ע"א) אתמר המוכר לפני יאוש ר"נ אמר חייב ר"ש אמר פטור ר"נ אמר חייב ומכרו אמר רחמנא והא זבין ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש ר"ש אמר פטור חיוביה לאחר יאוש הוא דאהני מעשיו הוא אבל וכו' דלא אהני מעשיו לא מחייב דומיא דטביחה וכו' יעוש"ה בגמרא. והרי דר"ש ס"ל דלא מחויב בד' וה' אא"כ אהני מעשיו. א"כ אם נימא דשייך בזה אעל"מ הלא היה אסור להגנב למכור דע"כ קודם שקנה אותו מיירי כמבואר בגמרא ועדיין הוא ברשות הבעלים וכשמוכר להלוקח אז הוא עיקר הוצאה מרשות הבעלים דקניא הלוקח ביאוש ושינוי רשות כמבואר שם בגמרא וא"כ נימא דקניית הלוקח לא מהני ולא אהני מעשיו ופטור מד' וה' אע"כ דכיון דגלי קרא דמ"מ חייב בד' וה' הרי גלי קרא דלא אמרינן במכירה אעל"מ. ולאו דוקא מר"ש קשיא אלא ג"כ ממתניתין מפורשת דאיתא שם בגמרא מיתיבי גנב ובא אחר וגנבו וכו' גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי ד' וה' והשני משלם תשלומי כפל גנב וטבח ובא אחר וכו' קתני מיהת מציעתא גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה והשני משלם תשלומי כפל אימת אילימא לפני יאוש שני אמאי משלם תשלומי כפל שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למ"ד דקני אלא פשיטא לאחר יאוש ואי ס"ד וכו' אמאי משלם וכו' ומסיק בגמרא שם לעולם כולה לפני יאוש והב"ע שנתיאשו הבעלים בלוקח ולא נתיאשו בגנב דה"ל וכו'. ואם נימא דבזה שייך אעל"מ הרי לא קנה כלל הלוקח מגנב דעיקר קנייתו בטל דהגנב היה אסור לו למכור ואעל"מ אע"כ דבזה לא שייך אעל"מ וזה ראיה ברורה למה שכתבתי דהיכא דהלוקח קנה בקנין ל"ש אי על"מ כנ"ל וגם כמו שהוכחתי מר"ש הנ"ל הרי גלי קרא בפירוש דלא אמרינן אעל"מ בזה א"כ לפי"ז בשום מכירה באיסור ל"ש לומר אעל"מ לפי מה שהוכיח מרן בנודע ביהודה הנ"ל:

אך בנוב"י שם הוכיח זאת ג"כ מהמרדכי בעצמו והמרדכי פסק דבנשבע שלא למכור ועבר ומכר בטלה המכירה כנ"ל. אך לפי מה שכתבתי לישב סתירת הרמ"א ז"ל מתו"מ (סי' רח) ליו"ד (סי' רל). דבחו"מ מיירי שעשה הלוקח קנין גמור בהדבר ונקנה מצד הדין וא"א להוציא מרשות השני משום דזה עבר על איסור כנ"ל משא"כ ביו"ד מיירי באיסור מי שפרע והשני עדיין לא עשה בה שום קנין או כמו שכתבתי למעלה דכיון דהלוקח עשה בה קנין אף אם בטל המכירה לא גרע מדבר שלא בא לעולם דקנה הלוקח או משום מחילה כפירש"י ותוס' ז"ל בב"מ הנ"ל או כהגהת אשר"י הנ"ל דקנה מהפקר א"ש ג"כ דבאמת י"ל דשייך בדין מכירה אעל"מ והיינו דוקא כשלא עשה הלוקח קנין בגוף הדבר משיכה וכדומה ואינה ת"י ע"ז שפיר פסק המרדכי דאמרינן אעל"מ וע"ז לא נמצא בתורה איזה גילוי דלא נימא בזה אעל"מ. ומה שחייב בד' וה' היינו דוקא כגון שהלוקח עשה קנין בגוף הדבר והוא ברשות הלוקח בזה קונה הלוקח ע"פ התירוצים שכתבנו למעלה בעה"י ושפיר אהני מעשיו וחייב הגנב בד' וה' וגם הגונב מהלוקח חייב בכפל כדין גונב מבית הבעלים דקנה הלוקח כדין כנ"ל ומאשר דלפי דברינו הנ"ל יתחדש לכאורה בעה"י כמה דינים אשר לא מצאתי עדיין בספרים כאופן זה לכן יראתי להחליט הדבר ועדיין צ"ע בזה:

והנה בטביחה אף דבאמת עשה איסור בהטביחה לשחוט הבהמה של אחרים וכמבואר בס' יראים דיש מחמת זה לאסור אם נמצא בהמתו שחוטה בלא פקודתו דריע חזקת השוחט. מ"מ לא שייך לומר מדחייב תורה בד' וה' בטובח ולא אמרינן דלא הוה שחיטה משום דאעל"מ וא"כ גלי קרא בזה, דבטביחה לא אמרינן אעל"מ כנ"ל. דזה אינו. וכאן ל"ש זה דאף אם נימא ל"מ השחיטה לא יתוקן האיסור דהרג לבהמתו של חבירו דזה אין להחזיר אבל היכא דיתוקן בזה האיסור י"ל שפיר גם בשחיטה אעל"מ כמו שכתבו האחרונים ז"ל. אך בהא דאו"ב שפיר י"ל דגלי קרא דהרי שם אמרינן דבדיעבד מותר ולא אמרינן אעל"מ וכתבנו במק"א דלא קשה דמדגלי רחמנא מחוסר זמן בקדשים מכלל דלהדיוט שרי וכמו דאיתא במס' חולין בגמרא דמש"ה לא אמרינן או"ב משום ל"ת כל תועבה משום גלי רחמנא מחוסר זמן בקדשים מכלל דלהדיוט שרי וכן בדין דאעל"מ ממילא ל"ש בזה ות"ל שמצאתי ג"כ בס' פמ"ג כן שם ביו"ד סי' ט"ז. וכיון דזכינו לזה דבשחיטה גלי רחמנא דלא אמרינן אעל"מ באו"ב. א"כ לפי"ז הכלל הנ"ל שלמדנו מתורת רבינו בעל נודע ביהודה הנ"ל בשום מקום לא אמרינן בשחיטה אעל"מ אם נעשה השחיטה בשום איסור בעולם. וזה לכאורה דלא כמו שכתבו האחרונים ז"ל דאמרינן ג"כ בזה אעל"מ. אך מה דהקשו התוס' בתמורה שם דנימא אעל"מ בשוחט פסח על חמץ שם שאני דפסח קדשים הוא ולא גלי בזה קרא דלא נימא אעל"מ בשחיטתם דמה דגלי קרא הוא מדגלי מחוסר זמן בקדשים מכלל דלהדיוט שרי א"כ כל הגילוי הוא רק על חולין ולא בקדשים א"כ בשוחט פסח על חמץ דהוא קדשים שפיר שייך אעל"מ. והנה אאמו"ר הגאון הצדיק שליט"א כתב לי במקום אחר לחלק בין קדשים לחולין דבאמת ל"ש לומר אעל"מ בשחיטה במה שנעשה כבר המעשה וא"א להחזיר המעשה והרי שחוטה לפניך. אך בקדשים דצריך כונה שייך לומר אעל"מ דלא מהני כונתו ואף דשחוטה לפניך מ"מ הוה כנפסלה מחמת כונה ודבריו היקרים נכונים מאד בטעמן ושפתים יישק. וכן מצאתי אח"כ באחרונים שכתבו ג"כ חילוק זה ולפי הנתבאר יש ראיה גדולה לחילוק זה דבחולין גלה הקרא דל"ש לומר אעל"מ ובקדשים דלא גלי שפיר שייך לומר אעל"מ והטעם הוא כנ"ל וא"כ לפי"ז בשום שחיטת חולין ל"ש הדין דאעל"מ. והנה ביו"ד (סי' א סעיף י"ב) דאיתא שם קהל שהתרימו [בימים הקדמונים] שלא ישחוט אדם זולתי הטבת של הקהל ועבר א' על החרם ושחט די"א דאסור לאכול משחיטתו והוא מתשובת הרא"ש (כלל ז' סי' א) ורבינו ירוחם ועוד פוסקים הובא בב"י שם. וכתב החות דעת די"ל דהטעם הוא דהוה כנשבע שלא לשחוט ואמרינן אעל"מ וכמו בנשבע שלא למכור לכמה פוסקים. ובס' ב"י השיג עליו מתשובת הרא"ש ז"ל (כלל ז' סי' ב) דבאפשר לבטל האיסור ל"ש אעל"מ עיי"ש והובא ביו"ד (סי' רכח) בט"ז ז"ל ובש"ך ז"ל (סי' רל):

והנה באמת לפי מה שכתבתי למעלה בסברת תשובת הרא"ש ז"ל הנ"ל דחילק בין אפשר לבטל האיסור או לא. דיש חילוק בין היכא דנאסר גוף הדבר ביחוד דלא תליא בתיקון האיסור וא"כ אמרינן בזה אעל"מ אף באפשר לבטל ולתקן בלא"ה וכנ"ל. וא"כ כאן בקהל שהחרימו שלא ישחוט אחר זולתי טבח הקהל דנאסר גוף הדבר ביחוד לא תליא דין דאעל"מ בתיקון האיסור לפי הנ"ל א"כ בזה אפשר דגם הרא"ש ז"ל מודה לזה ושייך דין דאעל"מ ואף אם אפשר לבטל האיסור בלא"ה וכמו שהארכנו למעלה בסברת הרא"ש ז"ל בעה"י. אך באמת דין זה מיו"ד הנ"ל דהוא מתשובת הרא"ש ז"ל הנ"ל ע"כ לא מטעם דאעל"מ. ובאמת לא הבינותי דברי החו"ד הנ"ל שרצה לפרש מטעם אעל"מ. דבהדיא מבואר שם בהרא"ש ז"ל דהאיסור מטעם אחר שכתב שם בכלל ז' ס"א ז"ל הזהב. ששאלת ציבור שהטילו חרם בימים הקדמונים) שלא ישחוט שום אדם זולתי הטבח של הקהל והלך אדם אחד ועבר כו' יראה שאסור לאכול משחיטתו שהרי קהל פסלו שחיטת הכל כו' ורשאין הציבור להתנות ולהסיע על קנוחן וכו' לאסור המותר כו'. ומה שאוסרין אסיר לכל בני העיר. וכש"כ זה שעבר על החרם ושחט ראוי לדמותו למומר לאותו דבר כיון שעבר על החרם כדי לשחוט. ואעפ"י שאינו חשוד וכו' מ"מ מכוער הדבר. וראוי לקנסו שלא יאכלו משחיטחו עכ"ל הקדוש. הרי מוכת שם בפירוש דהאיסור הוא מטעם אחר ולא משום אעל"מ. ובאמת לפי הנ"ל הכל טעמא מאי ואמאי לא אסר משום אעל"מ. וי"ל דה"ט דבשחיטת חולין לא שייך כלל אעל"מ כנ"ל דגלי קרא בפירוש דל"ש בזה דין דאעל"מ וכמו שכתב אאמו"ר הגאון שליט"א בסברא נכונה כנתבאר למעלה מש"ה כתב טעם אחר ודוק בכ"ז ועדיין צריך לי תלמוד בזה מאשר הם דברים מחודשים נגד כמה דברי רבותינו האחרונים ז"ל זי"ע כמבואר למעלה:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה