אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני חו"מ

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני חו"מ

שו"ת בדיני יו"ד

סימן מד

*) דין דטענו שני מחטין והודה לו באחת מהן:

שלום וברכה וכל טוב סלה לכבוד אהובי וידיד נפשי ולבבי ה"ה הרב הגדול חריף מחודד ומפולפל שלם במעלות ומדות יקרות כו' כש"ת מו"ה חיים מאיר הערציג נ"י ממינסק הצלחתו ירום למעלה. יקרת מכתבו לשמחת לבבי הגיעני לנכון ועל של תורה באתי:

א

מה שהקשה בסוגיא דשבועות (דף מ' ע"ב) דאיתא שם ואמר ר"ע אמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב לפיכך יצאו כלים למה שהן ובפירוש של למה שהן פליגי בזה הראשונים ז"ל ויש פוסקים דלמה שהן היינו דוקא דשתי כסף לא בעינן אבל שו"פ בעינן ויש פוסקים דגם שו"פ לא בעינן וכן דעת רש"י והרמב"ם ז"ל דאפילו עשרה מחטין בפרוטה חייב והתוס' ז"ל פסקו דשו"פ בעינן והוכיחו מהירושלמי שם דבעינן שו"פ ויעוין בר"ן שם וע"ז תמה ידידי מה ראה הרמב"ם ז"ל לפסוק נגד התלמוד ירושלמי במקום דלא מצינו בבבלי להיפך להדיא. וע"ז האריך ידידי להביא ראיה מגמרא דילן ממקום אחר. והנה טרם שעיינתי כלל בדבריו היקרים אחוה דעתי בזה בעה"י ואח"כ נבוא בעה"י על סדר דבריו:

הנה מה דתמה על פסק הרמב"ם ז"ל לפע"ד אדרבה לכאורה אני תמה לאידך גיסא דלכאורה לפע"ד מגמרא דילן מוכת בהדיא כהרמב"ם ז"ל מלבד דהלשון יצאו כלים למה שהן משמע כך כמו שכתבו הפוסקים דהי"ל להגמרא להזכיר דצריך ב' פרוטות גם א"א לומר לכאורה בענין אחר וגם מהירושלמי לא מוכח מידי לשמואל לכאורה כמו שיבואר בעה"י. דהנה בשבועות (דף לט ע"ב) איתא הטענה שתי כסף אמר רב כפירת טענה שתי כסף. ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף אפילו לא כפר אלא וכו' א"ר דיקא מתניתין כותיה דרב וקראי כותיה דשמואל דיקא מתניתין כו' הטענה שתי כסף כו' וקראי כוותיה דשמואל דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור מה כלים שנים אף כסף שנים. מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב כו' (ופירש"י ז"ל דבר חשוב ושיערו חכמים שמעה כסף חשוב הוא. ובתוס' ד"ה מה כלים שנים הקשו דהיכא דריש לשמואל לכך יצאו כלים למה שהן הא איצטריך למה כלים שנים. וי"ל כפירוש הקונטרס דדריש מדלא כתיב כספים ומה שפירש וכו' דאי הוה כתיב כספים הוה שמעינן תרווייהו כו' א"נ דבלא יתורא לא הוה משמע מכספים אלא ב' פרוטות כו'. וא"ת לרב כו' ואית ספרים דגרסי כו' והנה מה דהקשו התוס' לפירש"י ז"ל דהאיך מוכח מכלים שנים ומה שהן מלבד מה שתירצו התוס' לכאורה לפע"ד נראה די"ל בפשוט דמכספים מוכח תרתי דלפי מה דפירש"י ז"ל דכסף המשמעות דבר חשיבות מיותר הוא דהו"ל למכתב כי יתן איש אל רעהו חפץ לשמור או לא לכתוב כלל לא כסף ולא חפץ. ג"כ נדע הכונה. או לכתוב כלי. ואם ללמד על שני דברים הו"ל למכתב חפצים או כלים ול"ל כלל כסף. ואם ללמד על שו"פ כמ"ש התוס' דמשמע כן כמו כסף קידושין הא בלא זה נדע דהרי קיי"ל בכ"מ דאין ב"ד נזקקים לפחות משו"פ ומשום דלא נחשב כלל ממון וזה ג"כ מה"ת כמבואר במס' ב"מ (דף נ"ה) וע"כ דכסף לאורויי אתי על ד"ח והיינו כמו ששיעורו חכמים מעה. ומכספים נדע שנים וחשוב וע"כ דיצאו כלים למה שהן והיינו ע"כ אף פחות משו"פ דאם נאמר דבעי שו"פ אכתי קשה ל"ל כלל כלים דמכספים נדע זאת דלפי"מ דפירש"י ז"ל דכסף פירושו דבר חשוב ולא איזה מטבע קצובה וחכמים שיערו דמה הוא החשוב במטבעות היינו מעה א"כ ממילא נדע דכלים בשו"פ חייב דכיון דכלי שו"פ

חשוב הוא כמבואר בגמרא וגם פחות משו"פ הוא חשוב אלא דאין ב"ד נזקקין ע"ז. ומהיכא תיתי נימא דמקרא דכסף משמע דבכלים בעינן יותר מפרוטה דהרי כסף לא משמע מידי על מטבעות קצובות אלא דבעינן דבר חשוב וגם כלי דשו"פ הוא דבר חשוב. וזה פשוט וברור לפע"ד. ואף כי כמה מהראשונים ז"ל פירשו דכסף דקרא הוה פירושו מעה ולא דבר חשוב אלא דכך הוא המטבע הפחותה שבתורה מ"מ לשמואל ע"כ לא ס"ל כן. דאם נאמר כן לא מוכת כלל דינו דיצאו כלים למה שהן כמו שיתבאר לפנינו בעה"י:

ב

והא דהוכיחו התוס' ז"ל מהירושלמי הנ"ל דמבואר שם להדיא דמה שהן היינו לכל הפחות ב' פרוטות באמת לכאורה תמוה הוא מאד. דהנה זה לשון הירושלמי בר"פ שבועת הדיינים הטענה כו' הטענה ב"ש אומרים מעה כסף ובה"א שתי מעין מחלפא שטתין דב"ש תמן כו' מחלפא שטתין דב"ה תמן כו' סוף מטבע כסף מעה. ותהא מעה ר"א בשם ר"י ב"פ שאם כו' ומ"ט דב"ה כו' מחלפא שיטתין דב"ה כי יתן איש אל רעהו וגו' אם ללמד שאין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות מפרוטה מכין שיש כאן יותר מכסף וכמה הוא שתי מעין כו' סוף מטבע כסף מעה. ותהא מעה. או כלים מה כלים שוים אף כסף שוים. ומה מקיימין דב"ש או כלים כהדא דתני ר' נתן או כלים להביא כלי חרס. שמואל אמר טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב א"ר חיננא והן שיהיו יפות שתי פרוטות וכו'. אתיא כב"ש דלא ילפי כסף מכלים ברם כב"ה דילפי כסף מכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ודכוותיה מה כסף שתי מעין אף כלים שתי מעין. ופירושו מבואר דלב"ש פי' כסף הוא מטה דזהו סוף מטבע כסף וא"כ כיון דסתמה התורה סתם כסף הוא ע"כ הפחותה ממטבעות של תורה וז"פ ולא ס"ל לב"ש ההיקש לכלים ודריש על מה שהן. וב"ה ס"ל ג"כ דהפירוש דכי יתן וגו' דכסף הכתוב בתורה היינו ג"כ מטבע הפחותה שבתורה והיינו מעה ודריש היקש מאו כלים דבעינן תרין מעין וא"כ מקיש ג"כ כלים לכסף דבעינן תרין מעין. ולפי"ז הוכיח בירושלמי דע"כ דשמואל כב"ש אתיא וז"פ יעוש"ה. ולפי"ז חמוה מאד ראיית התוס' בשבועות הנ"ל מהך ירושלמי הנ"ל והרי מבואר בירושלמי להיפך מגמרא דילן. דבירושלמי מבואר דלמאן דס"ל היקשא דכסף לכלים ס"ל ע"כ ג"כ להקיש כלים לכסף דבעינן שתי מעין. ושמואל ס"ל ע"כ כב"ש. והרי בגמרא דילן בשבועות הנ"ל מבואר להדיא דשמואל ס"ל היקשא דכסף או כלים. וגם דבהירושלמי מוכח דאתיא כב"ש ולב"ה צריך ב' מעין. וזה כבר כתב להקשות במראה הפנים שם והביא מחידושי הרמב"ן ז"ל דאין ראיה מהך ירושלמי דהאי שקלא וטריא לא אתיא כגמרא דילן וכן כתב הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל יעוש"ה:

ולפי"ז באמת קשה מאד אמאי פסק בגמרא דשבועות ר"ע אמר שמואל וכן הוא סתימת הגמרא וכן פסקו כל הפוסקים כשמואל דיצאו כלים למה שהן והאיך נפסוק כב"ש במקום ב"ה הנ"ל. ואם דיש אופן לאוקמי ג"כ לב"ה דאף דדריש היקשא דכסף לכלים מ"מ יש לפרש ג"כ כלים למה שהן וכמו דבאמת ס"ל לשמואל בגמרא דילן ההיקש דכסף לכלים ומ"מ ס"ל כלים למה שהן. א"כ מנ"ל להירושלמי לפרש דשמואל אתיא כב"ש ודלא כהלכתא כיון דיש לאוקמי ג"כ כב"ה ובאיזה סברא נחלקו הירושלמי עם גמרא דידן. ועוד יש לדקדק בסוגיא זו הרבה ומקצתן יבואר לפנינו בעה"י:

ג

ואי לא מסתפינא הייתי אומר לפע"ד דבר חדש ויתישב בזה היטב דברי הירושלמי עם הגמרא דילן בטעמם וגם פסק הרמב"ם ז"ל א"ש מסתירת הירושלמי הנ"ל ויתישב בזה עוד כמה קושיות בעה"י הכל בחדא מחתא. והנה מתחלה נדקדק בפירש"י ז"ל דפירש בשבועות דבר חשוב. ושיערו חכמים שמעה *) וזאת לדעת כי כל הדינים מדיני חו"מ הנזכרים כאן הכל הוא על דרך הפלפול מש"ס ופוסקים אבל בזה"ז אין לנו רשות לדון ודינא דמלכותא דינא:

כסף חשוב הוא יעו"ש. משמע מזה דלפירש"י ז"ל הפירוש של כסף הכתוב בתורה הוא דבר חשוב דכן כונת התורה במלת כסף שהוא דבר חשוב ודבר זה מסור לחכמים לשער מה זה חשוב ושיערו חכמים שהוא מעה, שמעה חשוב הוא. ולכאורה סותר דברי עצמו שפירש במס' קידושין באופן אחר דאיתא שם (דף יא ע"ב) והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ותנן שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שו"פ. התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר תשוב אף כלים דבר חשוב. ופירש"י ז"ל והרי טענה כו' ותנן וכו' מ"מ מדקתני שתי כסף ש"מ קרא לאו דוקא כסף קאמר אלא אממונא בעלמא קפיד וכיון שלא פירש כמה לא מסרו הכתוב אלא לחכמים ולא קים להו לרבנן להשביעו בבציר מהכי דאי קרא דוקא כסף כתיב נהי דמעה היא הפחותה שבצורי מיהו שתים מנ"ל. ה"ג ומה כסף דבר חשוב כו' שיהא שוים שתי כסף ולאפוקי ממ"ד התם טענו שני מחטין חייב כו'. הרי מבואר שם בהדיא דפירש"י ז"ל בגמרא שם דמקשה לר"א שם דהרי טענה וכו' ונהי דמעה היא מטבע הפחותה וכו' מ"מ שנים מנ"ל וע"ז תירוץ בגמרא דילפינן מאו כלים מה כלים שנים וכו' ולפי תירוץ הגמרא באמת פירוש הכסף דכתיב בקרא הוא מעה דזה פחותה שבמטבעות. והא דידעינן שנים הוא מכלים. ואף דשם קאי על תירוץ הגמרא דמתרץ לר"א ור"א ס"ל דכסף הוא מטבע קצובה מ"מ אמאי לא פירש ג"כ בשבועות כן. (והא דהקשו התוס' ז"ל על פירש"י ז"ל דאם מטבע פחותי שבצורי הוא מעה א"כ האיך שייך כלל למימר כיון דאפיקתי' מפרוטה אוקמי' על דינר הו"ל למימר אמעה שהוא מטבע פחותה שבצורי עיי"ש. כבר תירץ המהרי"ט ז"ל די"ל דכסף דכתיב באשה סתמא לא משמע מעה משום דפחות שבצורי הוא. משום דקרא לא קפיד אפחות אלא מטעם דתפסת מועט תפסת הוא דמפרש רש"י ז"ל בפחות כיון דלא גלי קרא מסרן לחכמים והכל מענינו של דבר גבי אשה י"ל בדינר שהרי פחות מזה אינו חשוב לגבה. לענין שבועה י"ל במעה מדלא פריש מ"מ פחות קאמר דתפסת מועט תפסת עיי"ש. והרי בהדיא דפירש דמשמעות הקרא כסף הוא מעה ולא על דבר חשוב וחכמים שיערו דמעה הוא חשוב. ויעו"ש בתוס' שהסכימו לפירוש שהביא רש"י ז"ל ורבותינו מפרשים ומסקו שם ומיהו לפי"ז דאמר דבצורי ליכא מעה קשה דהא כתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין אלמא היתה מעה בימי משה בכסף שבתורה. ואמר ר"ת דגרה לא הוה מעה אלא משקל היה בימי משה שהיה שוה מעה עייש"ה:

ד

לכן נלפע"ד לכאורה די"ל דשיטח הירושלמי וגמרא דילן הנ"ל תליא בפירוש זה ובזה תליא דין דשמואל ג"כ הנ"ל. והנה לפי מה שמבואר בפירש"י ז"ל בשבועות הנ"ל דכסף היינו דבר חשוב ושיערו חכמים דמעה תשוב הוא שפיר מוכח דין דשמואל הנ"ל וכפסק הרמב"ם ז"ל כנ"ל. דכיון דכתיב בתורה כסף והפירוש הוא דבר חשיבות א"כ ל"ל כלים אם ללמד על שנים הו"ל לכתוב כספים כנ"ל. ואם ללמד דכלים חייב בפחות משתי מעין ומ"מ אינו חייב בפחות מפרוטה בלא קרא דאו כלים נדע זאת כיון דכתיב בקרא בהדיא דחייב על דבר חשוב א"כ כלים ששוה פרוטה בודאי חשוב נקרא כנ"ל וא"כ ע"כ כלים למה שהן והיינו אף בפחות משו"פ דאל"כ כלים ל"ל כנ"ל. וגם אין לומר דכלים מקשינן לכסף דבעי ב' מעין וכמו דס"ל באמת בירושלמי אליבא דב"ה דמהיכא תיתי נימא כן כיון דבקרא לא נכתב כל ב' מעין ושום מטבע קצובה לא נזכר בתורה אלא דצריך דבר חשוב רק דחז"ל שיערו דבמטבעות מעה היא נקראת תשובה וא"כ ג"כ כלים דשו"פ היא חשיבה וע"כ דיצאו כלים למה שהן כנ"ל וז"פ וברור לפע"ד. אך אם נאמר דקרא דכתיב כי יתן וגו' כסף וגו' היינו הפירוש המטבע הפחותי שבצורי והיינו דבימי משה היה מעה והיא הנקראת בתורה גרה שתרגם אונקלוס מעה א"כ לב"ש דס"ל בירושלמי הנ"ל דטענה הוא כסף ולא מקיש לכלים דבעי שנים א"כ מוכח הך דינא דשמואל דיצאו כלים למה שהן דאם נאמר דבעינן שיהיו שוים מעה ל"ל למימר כלל כלים. וגם ללמד דיהיו שית מעה ושני כלים בס"ה ב"מ זה ע"כ אינו דמ"ש כלים מכסף ולמה יגרע וז"פ וע"כ דאף מעה לא צריך. אך מ"מ ליכא להוכיח על פחות משו"פ די"ל דמש"ה צריך קרא דכלים דחייב על שו"פ דמכסף לא נדע אלא בשוה מעה כיון דאין הפירוש כסף דבר חשוב אלא דהתורה נתנה שיעור כסף והיינו לכל הפחות הפחותה ממטבעות כסף המוזכר בתורה וא"כ לא נדע מהתורה על חשיבות דבר אלא דכן גזרה התורה שלא לשבע על פחות משיעור מעה א"כ ג"כ כלים לא נחייבו אלא בשוה מעה ומש"ה צריך קרא דכלים לרבויי על שוה פרוטה כנ"ל. אך לב"ה דס"ל דהטענה ב' מעין וס"ל לאקושי כסף לכלים דבעינן ב' וא"כ לפי פירוש הנ"ל גזרה התורה שלא ישבע אלא בשיעור ב' מעין ולא תליא כלל בחשיבות א"כ מנ"ל כלל דיצאו כלים למה שהן דלמא ג"כ כלים בעי ב' מעין והא דכתיב כלים לגלות דבעינן שנים והא דלא כתיב כספים י"ל מלבד דאפשר דלשון זה לא משמע לגלות על מטבע הפחותה שבתורה. גם י"ל דאי כתיב כספים ה"א דהפירוש כספים הוא דבר חשוב וא"כ כלים דחשובים במ"ש ג"כ חייב שבועה. או דנימא דאה דהפריש ש כספים הוא קצוב היינו ג"כ מטעם דב"מ הוא חשוב וא"כ בכלים דחשוב בפחות ג"כ חייב ומשום זה גופא איצטריך כלים לגלות דלא תליא בחשיבות אלא דהוא שיעור מטבע וגם כלים צריך שוה ב' מעין והיינו דמקיש כלים לכסף דבעינן ב' מעין. וכיון דאיכא למימר הכי והכי מנ"ל לחייבו שבועה. ועוד דסברא הוא ג"כ כיון דפירושו דקרא אינו על דבר חשיבות אלא מטבע קצובה מהיכא תיתי נימא דכלים שאני דלמא גזיה"כ הוא שלא לחייבו שבועה בפחות משיעור זה. משא"כ בהנ"ל דכסף הוא חשוב ל"ש להקיש כלים לכסף לב"מ כיון דכלים חשוב בפחות וכנ"ל. יהיה בזה איך שיהיה הרי לב"ה לא משמע להו בכאן לפרש דיצאו כלים למ"ש כמו שמבואר בהדיא בירושלמי הנ"ל וכש"כ על פחות משו"פ דגם לב"ש לא מוכח מידי כמו שבארתי בעה"י וז"פ לכאורה:

ומעתה א"ש הכל דהרי מבואר בירושלמי מי בהדיא הן לב"ש והן לב"ה דהפירוש דקרא דכתיב כסף היינו שיעור קצוב מטבע פחותה שבחורה והיינו מעה וא"כ שפיר הוכיח מהך דב"ש מאי עבדי בהך דאו כלים כהדא דתני ר' נתן או כלים להביא כלי חרס שמואל אמר טענו שני מחטין כו' א"ר חיננא והן שיהיו יפות שחי פרוטות וכו' והיינו דלא מוכח אלא בפחות ממעה אבל מ"מ צריך להיות שוה ב' פרוטות ושפיר מסיק שם אתיא כב"ש דלא ילפי כסף מכלים ברם כב"ה דילפי כסף מכלים וכו' ודכותיה מה כסף שתי מעין אף כלים שתי מעין והיינו דדקדק שתי מעין ולא מה כסף דבר חשוב אלא כהנ"ל דלפי הירושלמי מבואר דכסף מטבע קצובה היא מעה ונימא כמו דמקיש כסף לכלים על שנים כן נקיש כלים לכסף דבעי שתי מעין. משא"כ בגמרא דילן דשמואל ס"ל דיצאו כלים למה שהן וכאן בסתמא דגמרא פסק כוותי' וגם שמואל ס"ל בהדיא הך היקשא דמה כלים שנים כב"ה וגם ר"ע א"ש סתם כן בגמרא שם (דף מ' ע"ב) כשמואל דיצאו כלים למה שהן וא"כ ע"כ מכל צדי צדדים א"א לפרש כהירושלמי דהפירוש כסף הוא מטבע קצובה דאיך ס"ל לשמואל יצאו כלים למה שהן דהרי ס"ל בהדיא ההיקש כמו ב"ה. וגם איך סתמו בגמרא כוותיה כב"ש דלא כהלכתא. ואף אם נאמר דגמרא דילן נחלק על גמרא דירושלמי בביאור דברי ב"ה מ"מ הכל טעמא בעי וע"כ צ"ל דפירוש דכסף אינה גרה הכתובה בתורה אלא דהפירוש כסף הוא דבר חשוב ושיערו חכמים דהוא מעה כפירש"י ז"ל. וגם י"ל דמזה גופא הכריח רש"י ז"ל פירושו כאן דלא כמו שפירש במס' קידושין הנ"ל כנ"ל כיון דסוגיא דשבועות אזלא לשמואל והוא ס"ל דיצאו כלים למה שהן ומנ"ל זאת כנ"ל אע"כ דהפירוש דכסף הוא דבר חשוב וא"כ ל"ל כלל או כלים לימא כספים ותרתי ש"מ. וגם בכלים בשו"פ נדע מזה דהוה דבר חשוב כנ"ל וע"כ דיצאו כלים למה שהן והיינו אף פחות משו"פ דאל"כ סו"ס קשה ל"ל קרא דאו כלים כנ"ל. ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל כהך סוגיא מפורשת דמס' שבועות דיצאו כלים למה שהן והיינו אף בפחות משו"פ ומלבד דהלכה כבבלי נגד ירושלמי גם א"ש טפי לאוקמי דינא דשמואל כב"ה ג"כ דס"ל ג"כ היקשא דכסף לכלים דבעינן שנים והיינו שני דבר חשיבות במטבעות והיינו לפי ששיערו חז"ל הוא ב' מעות אבל כלים ע"כ אף בפחות משו"פ מחייבו שבועה דאם יותר מפרוטה ז"פ דל"צ כיון דבתורה לא כתיב שיעור אלא דבר חשוב וגם זה דבר חשוב. וגם פרוטה ע"כ לא צריך דא"כ כלים למה לי כנ"ל אע"כ דיצאו כלים למה שהן והיינו בפחות משוה פרוטה וזה כפירוש רש"י והרמב"ם ז"ל הנ"ל ואדרבה יש היקש על מה שהן דמה כסף חשוב כן כלים חשוב בעינן והיינו מה דהוי חשוב אפילו במשהו כמו שפירש הר"י מיגש ז"ל ואחריו נמשך הרמב"ם ז"ל כמבואר שם עיי"ש:

ה

אך בסוגיא דקידושין (דף יא ע"ב) הנ"ל א"ש מה שפירש רש"י ז"ל דהפירוש כסף מטבע קצובה די"ל דכיון דהגמרא מקשה שם על ר"י אר"א דהוא תלמידו דרב שפיר משני בגמרא אליביה די"ל דכסף מטבע קצובה מעה ויליף מכלים לשנים דלרב שפיר י"ל כן כנ"ל ולא ס"ל דיצאו כלים למה שהן דלאו מיותר הוא כנ"ל ושפיר גרס מה כסף חשוב אף כלים חשוב ופירש"י ז"ל שיהיו שוים שתי כסף ולאפוקי ממ"ד התם יצאו כלים למה שהן והיינו כמו דדריש לב"ה ההיקש בירושלמי. ומה דהקשו בתוס' דהרי דרשא זו א"א אלא לשמואל דלרב כסף לאו מיותר הוא דלכפירה הוא דאתי י"ל שפיר דסוגיא דשבועות אזלא לפי מה דנפרש דכסף אינו קצוב אלא דפירושו הוא דבר חשוב וא"כ לרב שפיר י"ל ג"כ דכלים לא בעינן שתי כסף דמה"ת נימא כן כיון דפחותה מזה הוה דבר חשוב ומ"מ הך כסף לרב מיותר הוא על כפירה דאי ללמדנו על חשיבות דב' כסף כבר תירצו בתוס' שם די"ל דמכלים ילפינן דמה כלים דבר חשוב הוא בכ"מ אף כסף בעינן ד"ח והיינו ב' כסף ואין לומר היקש מה כסף ב' מעין אף כלים ב' מעין כיון דאין הפירוש כסף ב' מעין אלא דבר חשוב וגם כלים חשובים בכ"מ וגם לאו מיותר הוא לרב. משא"כ לר"א דס"ל בגמרא קידושין הנ"ל דכסף הוא דבר קצוב והיינו ב' מעין איכא למימר שפיר מה כסף ב' מעין אף כלי' ב' מעין ואף דלא מיותר הוא לרב מ"מ כיון דהפירוש ומשמעות הכתוב הוא ב' מעין אית לן למימר היקש כמו כסף דהיינו כמו דכתיב בהדיא ב' מעין כן י"ל ג"כ בכלים כיון דהקפידה התורה דמעות קצובים ולא נזכר כלל דבר חשוב ודוק. ומ"מ ש"מ מיהת ג"כ לכפירה דאי כל הטענה ב' כסף א"כ קשה לכתוב כלים ואנא ידענא ג"כ לכסף ב' מעין כיון דכלים חשובים הם בכ"מ. ונלמד מזה דבעי ד"ח. וא"כ לפי האמת דהכסף ג"כ ב' מעין הוא דהוה חשוב וא"כ נדע ג"כ ב"מ וע"כ דלכפרה הוא דאתי ונתישב היטב קושיית התוס' בזה ודוק בזה ויש להאריך בזה לכאורה בדברי המהרש"ל ז"ל וחידושי המהרש"א ז"ל בפרש"י ז"ל ד"ה אף כלים יעוש"ה ובס' פני יהושע ודוק:

ו

ומעתה נחישב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בהל' טוען ונטען פ"ג הל' ב' שכתב שם וז"ל כל כסף האמור בתורה הוא שקל הקודש והוא עשרים מעה וכל כסף של דבריהם ממטבע ירושלים שהוא הסלע שלהן אחד משמונה כו'. אבל המעה היא היתה כסף נקי אפילו בירושלים והיא כסף של ירושלים ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה שתי כסף הוא מדבריהם עשו אותה שתי כסף של ירושלים שהן שתי מעין ולא עשו אותה שני שקלים בשקל הקודש. וכבר עמד ע"ז המגיד משנה שם אמאי כתב הרמב"ם ז"ל ולפי שזה שהצריכו כו' שתי כסף הוא מדבריהם דהא משמע התם בגמרא דמקראי ילפינן לה והובא קושיא זו במראה הפנים בירושלמי שם ותירץ שם דכונת הרמב"ם ז"ל דכפירת שתי כסף הוא מדבריהם והיינו דלשמואל לא צריך אלא כל הטענה שתי כסף. והרמב"ם ז"ל פסק כרב דבכפירה בלבד צריך שתי כסף וזהו מדבריהם דקראי דייקי כוותיה דשמואל כמבואר בגמרא שם. ודבריו ז"ל בתירוצו הנ"ל ים מאד להולמן בלשון הרמב"ם ז"ל דהרי כתב בלשונו הקדוש ולפי שזה שהצריכו וכו' הוא מדבריהם עשו אותה שתי כסף כו' שתי מעין ולא עשו אותה שתי שקלים וכו' ולפי התירוץ של מראה הפנים אין זה מובן כלל דכי משום זה דמה"ת די בב' מעין בכל הטענה כשמואל ומדבריהם הצריכו הפרוטה של הודאה לבד הכפירה שצריך ג"כ ב' מעין משום זה עשו אותה ב' מעין. ולא ב' שקלים ועיין שם ברמב"ם ז"ל דלפי"ז לכאורה אינו מובן כלל אך לפי"ז הנ"ל לכאורה אתי שפיר בפשיטות דזה כונתו ז"ל דבאמת בתורה לא נכתב כלל שיעור קצוב על דין הטענה כמו שכתב בריש הל' ב' שם דכל כסף האמור בתורה הוא שקל הקודש והיא עשרים מעה וכו' אלא הא דבעי בטענה ב' מעין היינו דהתורה כתבה כסף ללמד דבעינן דבר חשוב וחז"ל שיערו איזהו דבר חשוב. וזהו שסיים רבינו הרמב"ם ז"ל ולפי שזה שהצריכו להיות וכו' שתי כסף הוא מדבריהם דהיינו שחז"ל שיערו בחכמתם כמה הוא דבר חשוב עשו אותה שתי כסף של ירושלים שהן שתי מעין. דהיינו דכן שיערו חז"ל דזהו חשוב ולא עשו אותה שני שקלים וכו' דאין כונת התורה שכתבה כסף על איזה מטבע קצובה בתורה כנ"ל וזה נלפע"ד לכאורה פשוט:

והנה יש לעיין עוד בענין זה כיון דכלים חייבים עליהם אף בכ"ש וכן הוא הסכמת הב"י בש"ע חו"מ סי' פ"ח דחייב בכלים אף בפחות משו"פ. והנה בשבועת השומרים נמי לדעת הרמב"ם ז"ל לא צריך ב' מעין אף בכסף אבל פרוטה בעי. אן בכלים אצל שבועת שומרים לדעת הב"ח ז"ל גם בזה צריך שו"פ כיון דהקרא דאו כלים דמרבינן פחות משו"פ לא קאי על שומרים לדעת הרמב"ם ז"ל. והסמ"ע ז"ל בחו"מ סי' פ"ח ס"ק ז' כתב דגם להרמב"ם ז"ל ג"כ בש"ש אין צריך שו"פ אצל כלים וכן הסכים הש"ך ז"ל וביאר שם בטעמו דכיון דכלים כ"ש חשובין הן א"כ חייב לישבע וא"כ בש"ש היכא דמברר דאינה ברשותו דפטור משבועה שאינה ברשותו. ומ"מ הרי חייב לישבע שלא שלח בה יד ואם לא ישבע הרי יצטרך לשלם דמיו וגם הוא אינו תובעו אלא דמי הכלי וא"כ בשלמא לשיטת הרא"ש ז"ל דפירש דהך ריבוי דקרא כסף או כלים קאי ג"כ על ש"ש אך דבכלים ס"ל להרא"ש ז"ל דבעי שו"פ א"כ אף אם אינו תובעו להשומר אלא דמי הכלי ולא כלי עצמו ובמעות אינו חייב בפחות משתי מעין. מ"מ י"ל כיון דהפקיד אצלו כלים והרי גלה קרא בהדיא דכי יתן איש וגו' או כלים וגו' ומרבינן אף למה שהן והרי גזרה התורה אף לחייבו כל דיני השבועות המבוארים בקרא ואף שזה אינו תובעו כלל אלא דמי הכלי מ"מ גלה קרא דחייב בזה משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל דהקרא דאו כלים לא קאי כלל על דין שומרים אלא הא דחייב לישבע בכלים בפחות משו"פ אף דקיי"ל דאין ב"ד נזקקין על פחות משו"פ היינו משום דכלי חשוב הוא ובזה נזקקים כמבואר בש"ך ז"ל א"כ צ"ע בשומרים אם תבעו בכלי שאין בו שו"פ והשומר בירר דאינו ברשותו אם חייב לישבע כיון דעתה אינו תובעו אלא דמים שהוא פחות מפרוטה וכאן ל"ש דגזיה"כ הוא דהקרא דאו כלים לא קאי על שומרים כנ"ל. ואח"כ מצאתי בעז"ה בקצוה"ח סי' פ"ח ס"ק ד' שהעיר בזה והקשה דהרי ע"כ מיירי דהפקדון אינו בעין דאם הוא בעין הו"ל הילך עיי"ש. ולא הזכיר הך שיטות הרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל הנ"ל עיי"ש. אך באמת דזה י"ל דגם הרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל בפרק כ' מהל' סנהדרין דאם הוזקקו ב"ד לשו"פ גומרין אף בפחות משו"פ הובא בש"ע תו"מ סי' ו' עיי"ש. ועיין בשיטה מקובצת בגמרא ב"מ שם דמפרש דאם התחילו בשו"פ היינו שחשבו שיש בו שו"פ ואח"כ נמצא שאינו רק פחות משו"פ גומרין עיי"ש וא"כ ג"כ זה בש"ש כן ודוק:

ז

ועתה אעבור קצת על דבריו היקרים בזה לפי הנלפע"ד בהשקף ראשון והנה כ"ת הביא ראיה להרמב"ם ז"ל מתלמוד דידן. ראשונה הוכיח מהא דאמרינן במס' ב"ק (דף ע' ע"ב) גבי הא דאיתא שם גנב ומכר בשבת דפטור היינו דאמר לו עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גנבותיך. ופריך ע"ז הש"ס אמרי וכיון דכי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים דמחייב בנפשו הוא הא מכירה נמי לאו מכירה היא כו' עיי"ש ומבואר מזה דזאת תורת מכירה אשר אם יתבע לו בדינא דנימא ליה זיל שלים. אבל אם לא כן לא הוה מכירה כלל אפילו אם קיים המוכר ולא חזר בו לא מיקרי מכירה כלל. ולפי זה קשה הא דקיי"ל דקונין בחליפין בכלי אעפ"י שאין בו שו"פ והרי התם אילו תבע ליה בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים דהרי בפחות משו"פ ליכא השבה כלל ולא הוה מכירה כלל כמו היכא דקלבדר"מ כיון דאינו יכול לתובעו לא הוה מכירה. אך להרמב"ם ז"ל א"ש דבכלי אף בפחות משו"פ ניתן להשבון כו' זה ת"ד והאריך ידידי בזה. אהובי אף כי בהשכל דיבר ודברי פח"ת. עכ"ז בזה לא נראה לי כלל לכאורה ואני תמה על כת"ה דלפי דעתו דמדמה לה זל"ז האיך יפרש הך דמס' ב"מ שם (דף מז) תנא קונין בכלי אעפ"י שאין בו שו"פ אר"נ ל"ש אלא בכלי אבל בפרי לא ר"ש אמר אפילו בפירות מ"ט דר"נ א"ק נעלו נעל אין מידי אחרינא לא. מ"ט דר"ש א"ק לקיים כל דבר וכו' א"ל ר"ש כו' דבר המסוים לאפוקי חצי רימון וחצי אגוז דלא. וא"כ יקשה לר"ש דהרי ע"כ גם ר"ש ס"ל כר"נ דקונין אף בכלי פחות משו"פ וע"ז הוסיף דאף בפירות נמי והיינו ע"כ ג"כ בפחות משו"פ כמבואר בהדיא משמעות הגמרא דאין נ"מ בין שו"פ או לא משום דרבי רחמנא נעלו יהיה איזה שיהי' ולא ממעט לר"נ אלא פרי ור"ש לא ממעט אלא דבר שאינו מסוים. אבל דבר מסוים קונה אף פחות משו"פ גם בפירות לר"ש וכמו שביארו ג"כ בתוס' שם ד"ה קונים דלא בעינן בזה שו"פ משום דלא כתיב ממון ולא בעינן בזה תשלומין אלא נתינת מנעל לרעהו יעוש"ה וז"פ דלר"ש מהני. וא"כ יקשה לר"ש דבפרי לכ"ע אין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ ולענין שבועת הדיינין אין משביעין אותו אלא בשוה שתי מעין כדין כסף כמבואר ברמב"ם ז"ל ובש"ע חו"מ סי' פ"ת יעו"ש. וגם בלא שבועה אין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ בכ"מ. דבכ"מ שוה כסף ככסף א"כ לפי הבנת כ"ת לא שייך קנין חליפין בפירות:

אלא דבאמת מעיקרא דדינא אין זה ענין כלל להך דמס' ב"ק הנ"ל אף דלפי פירוש התוס' ז"ל שם ג"כ מתוקמי בחליפין כמבואר שם בתוס' ד"ה באומר לו עקוץ תאנה וכו' עיי"ש. ל"ד זה לזה מלבד דלא דמי כלל הך דאינו מחויב בדיני אדם למחויב אלא דאין ב"ד נזקקין לו כמובן לכל מעיין מלבד זה ל"ד כלל דהרי גם בפחות משו"פ יוכל להיות אופן שב"ד נזקקין לו. או דכבר הי' לו תביעה עליו על איזה דבר ויצטרף פחות משו"פ זו עם זו או בשאר אופנים דמבואר במס' ב"מ (דף נה ע"ב) דאם הוזקקו בתחלת דינו לפרוטה שוב גומרין אף על פחות משו"פ. וגם אם הוזקקו שחשבו שיש שו"פ ואח"כ ראו דליכא שו"פ מ"מ גומרין כמבואר בשיטה מקובצת. ומה שכתב ידידי דהוה מחילה דבר זה לא ניתן להאמר כלל ולא הבינותי כונתו כי זה עומד וצוח קודם הנתינה אין אני מוחל לך דהיינו דאנו רואין שנותן לו הכלי בעד דבר אחר בחליפין והוא אינו מחזיר לו חליפיו ותובעו הכלי נימא דלא נתן לו כלום וניתן למחילה. דל"ש דבר זה אלא בגזל וכדומה וגם זה כשאינה קיימת כמבואר בגמרא ב"ק שהביא ג"כ כבודו וזה לחד לישנא שם. ולכאורה גם בכלי שאין בו שו"פ אם גזלו מסתמא ניתנה למחילה אף להרמב"ם ז"ל דס"ל דכלי מגבינן אף פחות משו"פ. וכן בנותן כלי על חליפין איך נימא דמחיל לו. ואף דמבואר בסנהדרין (דף נז) דישראל מחיל בפחות משו"פ ומשמע אף אם צועק אין אני מוחל מ"מ אין ב"ד נזקקין להוציא כמבואר ברש"י ז"ל שם בסנהדרין. מ"מ כ"ז משום דאמרינן דאחר הגזילה ודאי מחיל משום דסתמא דאינשי ודאי מחלי משא"כ הכא דנתן לשם קנין אף באם דהי' הדין דכשיתבע אותו אח"כ בדין אין נזקקין לו ואף אם נימא ג"כ דאח"כ מחיל לו מ"מ בעת נתינת הסודר לא נתן למחילה ותו"מ זכה הלה בהחפץ של חבירו. וגם לפי מה דמסיק בגמרא אתנן אסרה תורה שייך ג"כ דין מכירה אף היכא דקלבדר"מ ומכש"כ בפחות משו"פ. ומה שדחה כת"ה דהוה מחילה אינו אלא תימא כהנ"ל. ועוד דבפחות משו"פ אינו אלא דאין ב"ד נזקקין ולא דפטור וטעמא דאין ב"ד נזקקין יליף בגמרא ב"מ (דף נה) מקרא ובירושלמי שבועות פ' שבועת הדיינין מבואר דילפינן מלאשמה בה וזה דרשא דתו"כ עיי"ש ולא משום מחילה דע"ז לא צריך קרא. אלא ודאי דל"ש כלל בזה סברא זו כמבואר לכל מעיין בזה וז"פ וברור לפע"ד:

ח

והא דלא מהני חליפין באיסורי הנאה היינו משום דהוה כאילו לא נתן לו כלל וכתיב ונתן לרעהו דהיינו שצריך שיתן לו נעל. ואף דכתב בתוס' ב"מ (דף מז) ד"ה קונים דבכ"ש מהני כמו בגט ושם בגט מהני באיסורי הנאה ג"כ. מ"מ הרי גלי קרא נעל דלא מהני איסורי הנאה כמו שכתב שם במהרש"א ז"ל עיי"ש והיינו דבעינן שיהיה שוה מה ואי לא לא מיקרי כלל נעל ולענין זה ל"ד לגט דבגט אף דאינו שוה כלל מ"מ י"ל דמיקרי שפיר ונתן בידה דהיינו שנותן לה הגט דעיקר הגט הוא מה שכתוב שם על הגט ומיקרי גט. משא"כ קנין סודר דהעיקר הוא גוף הסודר שנותן לו דעבור זה הוא מקנה לו חליפיו וכיון דאינו שוה כלל הוה כאילו לא נתן לו כלל דליכא בו שום דבר חשיבות ואין שמו וחשיבות נעל עליו וז"פ ונכון בסברא. ועוד דיבואר לפנינו בעה"י די"ל דטעם קנין סודר הוא משום דמכניס לרשותו אח הסודר וכשקנה את הסודר נקנה החפץ לזה וא"כ י"ל דבאיסורי הנאה לא שייך כלל קנין דלעולם אינו מכניס לרשות חבירו כלל ובזה אין צריך כלל להקנאתו:

ט

ומלבד כ"ז הנ"ל לא דמי כלל הך דב"ק הנ"ל להך דקנין חליפין הנ"ל דהא דבאמת ס"ד דגמרא שם במס' ב"ק דלא מקרי מכירה מחמת דלא יוכל לחייבו לפע"ד ה"ט דבשלמא בקנין כלי אף דאינו שו"פ מ"מ נקנה הדבר להלוקח בעד הכלי דכן גלתה התורה דאף דמכירה במעות לא נקנה במעות שנותן עבור הדבר מ"מ בחליפין דכמו שזה צריך קנין בדבר שהוא לוקח כן צריך השני וא"כ בעת שנתן חפצו להשני הרי ע"כ צריך השני קנין בהחפץ שנתן לו להיות נכנס ברשותו ול"ד למעות שלוקח המוכר. דבמעות לא נעשה שום קנין משא"כ בזה כשמקבל אחד הכלי לחליפין הרי עושה קנין בהכלי והתורה לימדה דמהני בזה גם להשני והיינו לכאורה משום דקנין שהוא עושה מהני גם לשני כיון דגם הוא צריך לקנין חבירו שלא יוכל לזכות בהכלי שקיבל אא"כ חבירו מקנה לו ועבור זה הוא מקנה לו כדי שיקנה לו חבירו החפץ שכנגדו ונלמד מקרא דמהני בנתינה לרעהו אף פחות משו"פ כמבואר בתוס' דגם על פחות משו"פ הוא צריך שיהיה מקנה לחבירו שיכנוס לרשותו ועבור זה יקנה לו החפץ שכנגדו. משא"כ שם במס' ב"ק הנ"ל דהוא לוקח תאנים עבור גנבתו ובחליפין כמו שכתבו שם התוס' ז"ל הלא בנפשו הוא וקלבדר"מ ואף שנתן לו מחיר הגנבה ובאם לא הגנבה לא היה נותן לו התאנים מ"מ אין צריך הגנב להקנאת הלוקח שיקנה לו התאנים כדי שיכנסו לרשותו והוה כמו מכירה שנותן מעות עבור איזה חפץ הלא אינו קונה בלא משיכה כמו כן כאן ולא דנחשוב כמו דלא נתן לו כלל אלא דא"צ להקנאתו בגוף התאנים כיון דאלו תבע אותו בדינא לא היה צריך להחזיר לו ולא עדיף ממוכר שנטל מעות. ולכאורה לפע"ד אף אם לו היה הדין דיכול לכופו להחזיר לו מעותיו בעד התאנים אך כיון דבגוף התאנים א"צ להקנאתו לכאורה י"ל דאפשר דג"כ שייך לאקשויי קושיית הגמרא שם דכיון דאין צריך כלל להקנאתו ובדמים קנינהו ל"ש בזה קנין חליפין והא דנקט בגמרא לישנא דלא אמרינן ליה זיל שלים דעדיפא מיניה מקשה דאליבא דאמת גם דמיהן אינו יכול לתבוע. ולכאורה מדוקדק בזה בלשון רש"י ז"ל דמדקדק בלשונו הזהב והא אילו תבע ליה בעל התאנה ללוקט בדינא לומר החזר לי תאנים שלקטת או תן לי מה שמכרת לי בדמיהן ע"כ יעוש"ה. ולכאורה לשונו הקדוש צריך ביאור דמדוע תפס רש"י ז"ל הלשון החזר לי תאנים שלקטת מה דבגמרא הלשון דלא אמרינן לו זיל שלים ובהנ"ל א"ש ודוק בזה:

אך באמת בפירש"י ז"ל א"ש בפשיטות דדקדק בזה דאף דהתאנים שלקט קיימים א"ל להחזיר וע"כ צ"ל כן דאלת"ה אלא דוקא דמיהן אין צריך להחזיר אבל אם התאנים קיימים צריך להחזיר וכמו שמבואר בסנהדרין (דף עב) דאף הבא במחתרת אם הגזלה קיימת חייב להחזיר. א"כ מאי מקשה בגמרא דלמא מיירי כשהתאנים שלקט קיימים. וע"כ דקושיית הגמרא אף בתאנים קיימים דלא אמרינן ליה זיל שלים ועיין בגליון הש"ס מהגרע"א זצלל"ה שציין על הך דסנהדרין (דף עב) וסיים וצ"ע והיינו כהנ"ל דק"ל למרן ז"ל דהרי בתאנים קיימים מחויב להחזיר. שוב מצאתי אח"כ בספר מתנה אפרים הלכות מלוה ולוה (סי' ב) הובא בחידושי מהר"ץ חיות ז"ל שהקשה ג"כ קושיא זו ומיישב שם דהיכא דנתנו בתורת מכירה אין צריך להחזיר יעוש"ה. ועיי"ש בסנהדרין בשיטת הבעל המאור דכתב שם דהא דמחויב להחזיר היכא דהוא בעין היינו רק מדרבנן דאחמרו בזה הובא בחו"מ (סי' שנא) עיי"ש. אך הרמב"ן ז"ל השיג שם ע"ז ועיין בקצוה"ח שם ס"ק ב' שמבואר דרש"י ז"ל ותוס' ז"ל אזלי בשיטת הבעל המאור ז"ל כנ"ל. א"כ לכאורה א"ש בפשיטות בגמרא הנ"ל עייש"ה והיינו דפירש"י ז"ל דאף אם יתבע אותו בדין על גוף התאנים אינו מחויב להחזירו והיינו דמדינא אינו חייב להחזיר גוף התאנים כיון דנתנו בתורת מכירה שוב פטור מלהחזירו אף אם הוברר הדבר דל"ק וכמו שהבאתי מס' מחנה אפרים הנ"ל או כמו שהבאתי לשיטת בעל המאור א"ש בפשיטות. וכ"ז בהנ"ל משא"כ בקנין חליפין בפחות משוה פרוטה תיכף בעת קבלתו הכלי בחליפין לא נכנס לרשותו אם לא יקנה לו חליפיו ואף שאינו יכול להוציא ממנו מ"מ אם לא יתן לו חליפיו לא הוה ברשותו כשלו ונ"מ בכמה דברים מש"ה נקרא מכירה דבעד זה שנותן לו חליפיו נכנס הכלי לרשותו ממש ויכול לקדש בו אשה אם יצרפו עד שו"פ משא"כ בהך דקלבדר"מ דא"צ כלל להקנאתו אח"כ דאף אם לא יתן לו חליפיו נכנס הדבר ברשותו ונקנה לו ולא אמרינן ליה זיל שלים מדינא ואדרבה נימא ליה דפטור מדיני אדם דאם לא נקנה לי גוף הדבר הרי בזה נחייבו להחזיר אף אם קלבדר"מ כמבואר בסנהדרין אלא ודאי דקנה מטעמים הנ"ל. ועיין בס' פורת יוסף (סי' ז) שהקשה להרמב"ם ז"ל דס"ל דחשיב ממון לגבי הזמה ושה"ע משום דאי תפס א"כ מאי מקשה בגמרא ב"ק (דף ע) וכי תבע כו' וקשה סו"ס אי תפס מהני א"כ הוה שמיה מכירה ותירץ שם ע"פ דברי התוס' כתובות (דף לג ע"ב) ד"ה לאו משום כו' דבקנס ל"ש זה ופטור עיי"ש. והיינו דבהא דב"ק הנ"ל ענין המכירה הוא לענין ד' וה' דהוא קנסא ומש"ה מקשה דלענין זה לאו מכירה היא. ולפי"ז בלא"ה ל"ד הך דקונין בכלי פחות משו"פ להך דב"ק וגם בפחות משו"פ אף דלא ניתן לתביעה מ"מ אם תפס התובע מהנתבע הך פחות משו"פ כ"כ דלא מחל ליה ודאי דשפיר תפס ומותר לו ג"כ לתפוס כיון דיודע בעצמו דלא מחל ליה ולענין מכירה בכ"מ מהני זה וז"פ לכאורה. משא"כ בהך דב"ק הנ"ל דנ"מ מהמכירה לענין קנסא דלא מהני זה כנ"ל ועייש"ה בס' פ"י הנ"ל:

י

ומה שתמה ידידי מהא דסוף מס' כתובות בהך דהוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שמכר לו שדהו דיכול לומר לו אילו וכו' ומבואר מהריטב"א ז"ל דהיכא דקנו בכספא לא יוכל לעכב עבור חובו והוה שפיר מכירה משום דתיכף בעת נתינת מעותיו קנה. וע"ז תמה דאמאי לא נימא ג"כ שם דאילו תבע ליה בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים. גם זה ל"ד כלל דכי שם פטרינן ליה מלהחזיר המעות מצד עצמו דהרי באמת מחויב להחזיר מעותיו אך דהוא תובעו איזה חוב וגם ע"ז אינו מחזיק בהשדה כי הוא מחזיר לו השדה ואינו חוזר מהמכירה אלא דתובעו חוב והשני משיבו כי מכר לו שדה וזה ראיה כי אינו חייב לו והרי המעות שנתן לו בעד השדה היה יכול לתובעו בדינא ואי משום החוב דתובעו השני זה ענין אתר הוא ואם הוא מחזיר לו החוב או פוסל שט"ח שלו אח"כ יכול לתובעו בדינא על מעותיו אם לא יחזיר לו השדה ויבטל המקח א"כ ממילא הרי נתן לו מעות בעד מקחו והמקח קיים. משא"כ בהך דעקוץ תאנה מתאנתי הנ"ל דאם המוכר לא יתן לו הגנבה אין שום טו"מ על התאנים שנתן לו ואין לו שום תרופה ע"ז בדיני אדם ולא מהני מכירתו כמבואר למעלה:

ועוד אני תמה על ידידי דלפי דעתו דמדמה דין דאין ב"ד נזקקין להנ"ל. ודעתו להוכיח לדין הרמב"ם ז"ל דבכלי חייב שבועה אף במ"ש מהך דקונין בקנין חליפין אף בכלי כל שהו ותלה בדין מחילה וא"כ לפי האמת דגלי קרא דאו כלים דחייב שבועה בכ"ש ולפי סברת כת"ה מש"ה ג"כ קונה בחליפין בכלי כזה משום דכלי לא מחלי אינשי. והרי להרמב"ם ז"ל דחייב שבועה בכלי כ"ש לכאורה היינו אף אם הכלי אינה בעין כגון שאחר שתבעו הכלי טוען שנאנסה באונס והוא תובעו מעותיו ג"כ חייב שבועה ולכאורה ז"פ. ואף דלהרמב"ם ז"ל קרא דאו כלים לא קאי על פקדון מ"מ בכל פחות משו"פ חייב וכנ"ל וא"כ נימא דגם פחות משו"פ לא ניתנה למחילה. אלא ודאי דזה אינו שום ענין כלל זל"ז ואף אם יש לדחוק בזה עכ"ז האמת יורה דרכו דלא דמי כלל דדוקא בסתם כגזלה אמרינן דודאי מחיל. ואפשר שאף אם עומד וצועק דאינו מוחל לא משגחינן בו משא"כ היכא דנדע ברור דלא ניתן למחילה כגון שנתן לו לפקדון או לדבר קנין על דבר מה דל"ש כלל לומר דמחיל אלא דמ"מ אין ב"ד נזקקין לזה כדיליף בתו"כ ובירושלמי מקראי כנ"ל והיינו דכיון דלסתם ב"א אינן מקפידים ע"ז לא מקרי לאשמה בה דמהאי קרא יליף בירושלמי שם אבל לקנין שפיר מהני ודוק בזה. אמנם מה שחידש ידידי לפרש בטעם זה משום דלמא יחזור תוכ"ד ופלפל ידידי בזה לכאורה דברי טעם הן ונאה לאומרן:

יא

ומה דתמה כת"ה בהך דמס' ב"ק (דף עד) בגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר ופריך נהי דאטביחה לא מחייב דכי טבח דהקדש קטבח אלא אהקדש לחייב דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו להקדש. ומשני כר"ש וכריה"ג יעו"ש. וע"ז תמה כת"ה דאמאי לא תירץ בגמרא דאתיא כר"א ואמרינן הואיל ואי בעי אתשיל עליה והוה כשלו ומש"ה לא מחויב ההקדש גופא וגם אטביחה ומכירה לא מחייב דלגבי בעלים בודאי לאו שלהם הוא דהבעלים לא יוכלו לשאל על ההקדש אלא הגנב והשאיר בצ"ע. לכאורה יפה הקשה בזה ודברי פת"ח. ולפי דעתו יותר היה לו להקשות שגם רבי פסק כר"א בפסחים שם (דף מח) ועיין במלוא הרועים שהוכיח דע"כ משום דרבי ס"ל הואיל דאין לומר משום ט"ה ממון דבקדושין דף נח) מוקמינן דרבי ס"ל ט"ה אינו ממון וא"כ גם רבי דסתמה לסתם מתניתין דב"ק הנ"ל ס"ל ג"כ כן. ולכאורה היה אפשר ליישב דהנה התוס' כתבו שם במס' ב"ק (דף עו ע"א) ד"ה אלא וכו' כולה הך סוגיא כר"י דלא כר"ל דמוקי לה לעיל כשקידשו בעלים ביד גנב. וא"כ י"ל דמש"ה מתרץ הגמרא בק"ק ולא משום הואיל דאי אתיא מתניתין משום הואיל עדיין קשה הך מתניתין לר"ל לאידך גיסא דכיון דאמרינן דמשום הואיל לא הוה כהקדש א"כ הרי הבעלים שהקדישו יוכלו לשאול על הקדישם והוה כשל בעלים ואמאי פטור הגנב אטביחה ומכירה ומשום זה משני בגמרא דבאמת לא אמרינן הואיל אלא דמיירי בק"ק ואליביה דריה"ג וא"כ לפי"ז ניחא ג"כ לר"ל מה דפטור על טביחה ומכירה אך באמת דוחק הוא לתרץ כן בכונת הגמרא. ועוד דבאמת קשה לר"ל מהך מתניתין כהנ"ל. ודוחק לומר דהך מתניתין לא ס"ל הואיל דלא כרבי וכר"א וכמו דמשמע דהכי קיי"ל עיי"ש. וגם קשה מהך ברייתא דמס' ב"ק (דף עט ע"א) דאיתא שם בברייתא גנב והקדיש וכו' משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומפרש שם דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ואמאי לא נימא הואיל ודוחק לומר דכ"ז דלא כרבי ודלא כר"א. אלא דבאמת לכאורה קושיא מעיקרא ליתא דהרי מבואר בתוס' פסחים (דף מו ע"ב) ד"ה הואיל וכו' דלגבוה ל"ש כלל לומר בזה הואיל ויהיה כשל בעלים עיי"ש:

ועוד נלפע"ד לכאורה לומר דלא שייך בזה הואיל כיון דהגנב כשהקדיש והוה כמו מכרו נתחייב ארבעה וחמשה לבעלים אך אח"כ ירצה הגנב לשאל על הקדישו. י"ל דב"ד לא יתירו לו כדי להפסיד לבעלים ומכש"כ די"ל דמצוה להתיר לו ליכא בזה ועיין ביו"ד (סי' קב) דמש"ה נדר הוה דשילמ"ת ונקרא בידו להתיר אף דצריך לחכם או לג' הדיוטות היינו משום דהוה מצוה בהתרתו בודאי יתירו לו. וא"כ בנידון דידן בודאי די"ל דלאו מצוה הוא להפסיד לבעלים ואפשר דאסור ג"כ להתיר לו ותו לא מקרי בידו להתיר ולא שייך הואיל ואף דהיכא דאמרינן הואיל אמרינן דהוה כמו שלא הקדיש כלל מ"מ כ"ז משום דנדע דודאי יוכל לשאל ע"ז משא"כ כאן דשורת הדין הוא לבל להתירו וממילא לא שייך הואיל. ובסברא זו יש לעיין במה דקיי"ל ביו"ד (סי' רכח) בנדר לטובת חבירו דאין להתיר לו עיי"ש בכל פרטי דין זה, ויש לומר בזה ג"כ בהך דינא דהפקר דכתב הרמב"ם ז"ל דהוא מדין נדר והיינו מדאמר בגמרא נדרים (דף ז) דהפקר היינו צדקה הובא בקצוה"ח ויעוין בביאור הגר"א ז"ל. וא"כ לפי"ז יהני שאלה בהפקר כמו בנדר וזה לא מצינו בשום פוסק ואדרבה דצריך לחזור לעשות זכיה בזה כמשמעות הגמרא והפוסקים. ועוד דגם המוצא ההפקר יהיה לו חשש איסור דלמא שאלו בעלים לחכם ע"ז ועקרו ההפקר ויש בה חשש גזלה. ובשלמא אותן שראו ההפקר נדר ע"ד ולא מהני שאלה. משא"כ לשאר בני אדם. וגם לא מצינו דין כזה וז"פ. אלא דלהנ"ל י"ל ג"כ בזה הטעם משום דהב"ד אסור להם להתיר לו שיהיה היזק לאחרים כנ"ל. וצ"ע בסברא זו כי יש לישב בה כמה דברים בענין זה לכאורה. ועדיין לא עיינתי בכלל זה אם יעלה היטב בכל המקומות בענין זה וצ"ע. שוב ראיתי בעה"י בנוב"י תנינא תיו"ד (סי' קנד) שכתב בטעמא דמש"ה בתרומה ביד כהן ל"מ שאלה משום דכל שאלה ופתח הוא שהנודר אומר אלמלי הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר ואם באמת הוא משקר אין לו התרה אלא דאין אנו חושדין אותו והחכם המחיר שומע דבריו ומתיר לו אבל הכהן אינו מחויב להאמינו ויכול הכהן לומר שאולי אתה משקר ואף אם ירצה להתיר בחרטה ג"כ צריך חרטה בעיקר הנדר ולא שיתחרט עתה וזה אינו מאמינו כו' עיי"ש. ולפי"ז א"ש ג"כ בגנב דאינו יכול להשאל על הקדישו להוציא מד' וה' מידי בעלים דאינו נאמן על פתחו ודוק בזה. כ"ז כתבתי לפי הנלפע"ד לכאורה בהשקף ראשון ולא להחליט הדבר וצור ישראל יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות אס"ו:

כעתירת ידידו ואוהבו אייזיק יעקב בהרב אליעזר שלמה וועללער

סימן מה

עוד לידידי הרב הנ"ל

א

מה שהשיג ידידי על מה שכתבתי לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל בשבועת שומרים דחייב בכ"ש ותירצתי ע"פ שיטתו דאם הוזקקו בשו"פ שוב גומרים גם על פחות משו"פ וע"ז כתב כת"ה דזה ודאי אינו אלא מדרבנן. אהובי מה דפשיטא ליה דאינו אלא מדרבנן. לא אדע מנ"ל זאת. ולכאורה לפע"ד ברור דגם הוא מה"ת דכן הוא משמעות הגמרא במס' ב"מ (דף נה ע"א) דאמר רב קטינא ב"ד נזקקין אף בפחות משוה פרוטה. מתיב רבא ואת אשר חטא מן הקדש וכו' להקדש אין אבל להדיוט לא אלא וכו' אם הוזקקו ב"ד לשו"פ גומרין אפילו בפחות משו"פ תחלת הדין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה. וא"כ משמעות הגמרא משמע ע"כ דר"ק דס"ל דב"ד נזקקין בפחות משו"פ גם מה"ת הוא דאי רק דרבנן לכאורה לא יקשה קושיית רבא דשם הוא קרא והא דרב קטינא י"ל דהוא רק מדרבנן ב"ד נזקקין אף לכתחלה אע"כ דלא משמע ליה להגמרא לחלק בין דאורייתא לדרבנן בענין זה דלמה יתקנו זאת ומאיזה טעם. וכן בענין גומרין ל"ש לחלק אלא דאדרבה סברא הוא דכיון דמה"ת אין נזקקין לפחות משו"פ כמבואר במס' ב"מ (דף נה הנ"ל) ובירושלמי פ' שבועת הדיינין יליף מלאשמה בה והוא דרשא דתו"כ והיינו ע"כ דסברא הוא דלא חשיבא להטריח ב"ד ע"ז כיון דאינו ממון א"כ י"ל דסברא הוא דהיכא דכבר הוזקקו לשו"פ שוב גומרין. ואדרבה כיון דלענין נזקקין צריך קרא למעט פחות משו"פ ואם כבר הוזקקו שפיר יש סברא לחלק דלא שייך טרחא כיון שכבר הוזקקו לזה ומנ"ל למעטם דאין גומרין ומהיכא תיתי נימא כן ואדרבא מצינו בכמה מקומות דסברא דאורייתא הוא היכא דהסברא הוא לפרש הד"ת וכדומה. ובמקום אחר הארכתי בזה בעה"י. ובפרט בנידון דידן דמצריך קרא למעוטי ועל גומרין ליכא מיעוטא וכנ"ל וזה פשוט מאד:

ב

ומה שכתב דע"כ החילוק בין תחלת דין לסוף דין הוא מדרבנן כיון דהטעם דאין ב"ד נזקקין הוא משום דפחות משו"פ אינו ממון כלל בכל התורה ולא משום טרחא הוא דמיעט רחמנא פחות משו"פ וא"כ לפי פי' השיטה מקובצת בהך דאם הוזקקו גומרין דהיינו שאח"כ ראו שאינו שו"פ אשר ע"ז סובב תירוצי הנ"ל ודאי ל"ש לחלק בין תחלת דין לסוף דין אלא ודאי דרבנן הוא לא הבינותי דבריו מה תיקן בזה דסו"ס מאיזה טעם תיקנו רבנן דאם התחילו גומרין אף בפחות משו"פ כיון דסו"ס אינו ממון ולא יוכל לתובעו דודאי מחיל לו לפי שיטת כבודו. אלא ודאי דעיקר טעם דאין ב"ד נזקקין משום טרחא הוא והיינו כיון דקיי"ל בכ"מ דפחות משו"פ אינו ממון ובודאי מחיל ואינו חשוב מש"ה אין ב"ד נזקקין ג"כ משא"כ היכא דכבר ישבו לדין ונתודע דאינו שו"פ ס"ל לר"ק דגומרין וכן פסק הרמב"ם ז"ל והיינו די"ל דהב"ד גומרין דינם לפסוק הדין כיון דל"ל טרחא. וי"ל עוד דע"כ לא אמרינן דפחות משו"פ בודאי מחיל אלא דסתמא הכי הוא וי"ל ג"כ אף באם דצועק דאינו מוחל לא משגחינן ביה אבל מ"מ היכא דדעתם היה דשו"פ ובודאי לא ניתן למחילה אלא דאח"כ כשישבו ב"ד בדין ונתודע דאינו שו"פ הלא ידוע הוא דלא מחל לו ומדוע לא יפסקו ב"ד דחייב לשלם לו. וכן בשבועת שומרים כיון דהוא תובעו הכלי פחות משו"פ דהוא חשוב ובודאי לא מחיל ואח"כ כשבא לב"ד וישבו בדין והנתבע רוצה לפטור עצמו בטענתו ונתחייב ממון ע"פ ב"ד בעד הפקדון הרי בודאי לא מחל לו דהרי תבעו כלי ולמה לא יגמרו דינם. ואולי י"ל דאח"כ כשגומרין הדין דחייב יוכל להוציא בע"כ ואינו בכלל מחילה ואף אם נימא דלא יוכל להוציא ממנו יש נ"מ מגמר הדין לענין כפירה והודאה בב"ד ועיין בנתיבות (סי' ו). ועוד י"ל דיש נ"מ ג"כ להוציא מיד הנתבע בע"כ בכל תובע פחות משו"פ כגון שבתחלה תבעו שו"פ וזכה בדין ואח"כ באותו מעמד חוזר ותובעו בפחות משו"פ וא"כ אם היה תחלת תביעתו רק ע"ז לא משגחינן ביה דלא חשוב אך אם כבר ישבו בדין גומרין אף לפחות משו"פ להרמב"ם ז"ל ומחייבינן ליה וכמוש"כ בהדיא הכסף משנה ברמב"ם פ"ק מהל' סנהדרין הל' י"א עיי"ש. ועיין בב"ח בטור שם ואז כשגומרין דינו מצטרפין הפחות משו"פ עם הפרוטה ומוציאין ממנו וא"כ גם בשבועת שומרים י"ל כן דלהרמב"ם ז"ל א"ש דאחייבינן ליה בכלי אף בפחות משו"פ ולא תקשה עליו מה שהבאתי למעלה דאף דאינו ברשותו ותובעו רק מעות מ"מ ב"ד מחייבין לו שבועה ע"ז אם נאנסה ואם לא ישבע מוציאין ממנו כדין השומרין כ"א לפי דינו ובאם דהיה תחלת תביעתו על דמים פחות משו"פ לא היו ב"ד נזקקין משום דאין להטריחם ע"ז אך כיון דתבעו בכלי דהוא חשוב וע"ז ישבו ב"ד אף דאח"כ נתברר דאינו ברשותו או דנשבע ע"ז מ"מ עדיין ב"ד יכולין לחייבו שבועה דנאנסה וכדומה לפוטרו מדמי הכלי אף שהוא פתות משו"פ מ"מ גומרין לדינו ויש נ"מ ג"כ להוציא כגון שהיה לו תביעה על שו"פ ואפשר דע"ז לא היה דינם כלל כגון שמודה לו ויצטרפו יחד ויש די להוציא ממנו בע"כ ומה ענין פסק דין תורה להך דקיי"ל דפחות משו"פ אינו ממון הלא הד"ת הוא על חצי פרוטה כמו על פרוטה ואסור לגזול והדין בזה כמו באלפי אלפים דינרין אחת היא אלא דכן שיערו חז"ל דפחות משו"פ לא חשיב כלל ואינו ממון כלל וישראל ודאי מחיל. ומזה הטעם לא יטריחו ב"ד לדון בזה אף אם נדע ברור דלא מחיל ואף אם גם יש לו הרבה להצטרף לזה במה די"ל אז דלא מחל משום דיצטרף עם האחרים ובזה אין דרך למחול. מ"מ אם ברצונו לדון על החצי פרוטה אין ב"ד נזקקין לזה משום דע"ז דרוצין לישב בדין לא חשיבא בכ"מ וניתן למחילה ולא ע"ז נתנה תורה שופטים ושוטרים. אך אם התחילו גומרין לדינא להוציא באופן הנ"ל וז"פ. וי"ל שפיר דמה"ת הוא ואף אם ימצא מקום לדחוק דאינו אלא מדרבנן מ"מ אינו רחוק לומר דלהרמב"ם ז"ל מה"ת הוא וכמשמעות הגמרא כנ"ל וגם כמו שהבאתי למעלה מהירושלמי דמפיק לה מקרא אחרינא דאין לב"ד לזקק על פחות משו"פ ומסתמא דכולה בחדא גונא דלענין גומרין הוא אף דאורייתא וא"ש וז"פ ואין להאריך עוד בזה:

ג

ומה שפלפל כבודו בדרך חידוד בהך סוגיא דיצאו כלים למ"ש מדברי התוס' סנהדרין (דף כה ע"ב) ד"ה מעיקרא סבר כו' עיי"ש דנימא ג"כ בש"ש דעיקר תביעה אינו אלא על מעות. הנה מלבד דלא דמי כלל דהכא לא חטף מקודם ע"מ להשיב דמים א"כ כל עיקר התביעה הוא על החפץ. מלבד כ"ז בעיקר מלתא מה דמשמע דפשיטא ליה לכ"ת דהיכא דחטף כלי אין ב"ד יכולין לכופו להחזיר לו החפץ אם הוא נותן לו ממון מחיר הכלי מד"ת וגם דמותר הוא מה"ת. ואני תמה עליו האיך יעלה זאת ע"ד. דברור הוא לפע"ד דבאמת ג"כ אם חטף החפץ מחבירו וזרק לו מעותיו והמוכר אינו רוצה ליקח המעות ותובעו בב"ד בודאי דמוציאין ממנו. אלא דגזלן אף אם ב"ד מוציאין ממנו בע"כ מ"מ שמיה גזלן ופסול לעדות משא"כ בחטף חפץ וזרק דמיו כיון דעל התפיסה לא עבר על לא תחמוד לפי תירוץ זה של התוס' שם בסנהדרין מש"ה כשר לעדות אבל מ"מ כשתובעו בב"ד מוציאין ממנו כליו וז"פ:

ותדע דהא במס' ב"מ (דף ה' ע"ב) יליף לה דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ממודה מקצת הטענה כו' ודחה בגמרא דאשתמוטי קא משתמיט לה ובתר הכי יליף לה מהא דאר"נ וכו'. ותו הא דאמר ר"ש שלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי והא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אלא וכו' והקושיא הוא מהך שבועה שאינה ברשותי דנימא דעל שבועה זה הוא חשיד אממונא דשמא ברשותו הוא וכופר בה חשיד נמי אשבועתא כפירש"י ז"ל שם דבשאר שבועות שייך אשתמוטי אבל בשבועה דאינה ברשותי לא שייך אשתמוטי עייש"ה. ואם נימא כ כזו שכתב כ"ת קשה דמאי חשיד אממונא הוא דדלמא באמת הוא ברשותו אך הוא רוצה לתפסם לעצמו ולשלם דמיהן ומותר הוא לעשות זאת מה"ת לפי סברת כ"ת וליכא אצלו שום גזלה בזה אך ממונא הוא דחייב ובממון שפיר שייך אשתמוטי וי"ל דבדעתו להחזיר לו המעות בעת שיהיה לו וכעת הוא דמשתמיט מיניה וא"כ שפיר מהמנינן ליה בשבועה דלאו חשוד הוא כיון דמה"ת לא עשה שים איסור ולא חשוד לישבע לשקר. וגם בהך דאמר ר"א ב"א אר"ח הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות והיינו משום דבמלוה שייך אשתמוטי ולא בפקדון. ולפי שיטת כ"ת בתוס' סנהדרין הנ"ל קשה דמ"ש פקדון ממלוה הרי גם בפקדון שייך אשתמוטי כנ"ל דרוצה להחזיקם וחושב לשלם מחירם ואין לו כעת ומשתמיט מניה עד שיהיה ע אח"כ. ובזה עדיין י"ל דחשוד מדרבנן. אבל בהנ"ל קשה אמאי חשוד לשבועה דלא חשוד עליו מה"ת דשייך אשתמיט. אע"כ צ"ל כמו שכתבתי דאף דלא עבר על לא תחמוד במה דתפס ורוצה לשלם מחירם מ"מ כשתבעו בב"ד מוכרח הוא להשיב לו חפציו ואם אינו רוצה להשיב הרי נשארו חפציו של חבירו ת"י בגזלה וא"כ מש"ה הכופר בפקדון פסול לעדות מה"ת ג"כ כיון דבעה"ב תובעו הפקדון א"כ נתחייב להחזיר הפקדון גופיה ואם אינו מחזיר לו נקרא חשיד אממונא. ויליף שפיר מהך דר"ש דנשבע שאינה ברשותו ולא אמרינן דחשיד אממונא חשיד אשבועה דאם דהיה ברשותו אף אם בדעתו להחזיר המעות נקרא חשיד אממונא כנ"ל. ועוד כהנה נמצא בהרבה מקומות בקנינין דלא קנה ומחויב להחזיר החפץ ג"כ מה"ת כנ"ל כנלפע"ד ברור לכאורה ואין להאריך עוד בזה ודוק. גם מה שכתב דלתוס' הנ"ל מותר לכתחלה מה"ת לעשות כן ובזה פלפל בגמרא דמס' ב"ק (דף לג) בפלוגתא דר"ע ור"י ביושם השור או הוחלט השור לא הבינותי כלל האיך נימא דמותר מה"ת לכתחלה לכוף לחבירו למכור לו ומלאה הארץ חמס אתמהה. אלא דאם לקח ונתן לו מעות בע"כ לא עבר על ל"ת אף שלא עשה כהוגן ואם יתבע לו בדינא ברור הוא לפע"ד שיוכל להוציא ממנו כליו דבמה קנה ולדעת כח"ה לא צריך שום קנין בשום דבר לענין להחזיק בו אלא כל דאלים גבר. גם לא אדע לדעתו איך משכחת לה כל הקנינין דמועיל דלא יוכל המוכר לחזור בו ומוציאין ממנו בע"כ ולדמתו לעולם לא נוכל להוציא ממנו מה"ת דיאמר אני מסלק דמיהן אלא דפשוט הוא לפע"ד כמו שכתבתי למעלה ואין להאריך בזה כי דברים פשוטים הם לכאורה הנלפע"ד לכאורה בהשקפה ראשונה:

והנני ידידו ואוהבו דו"ש והצלחתו ידידו הנ"ל.

סימן מו

שלום וישע רב לכבוד ש"ב היקר ה"ה הרב החריף ובקי מורג תרוץ מלוא עתיק שלם במעלו' ומדות יקרות יא"מ כו' כש"ת מוהר"ר יהושע העשיל הכהן נרו יאיר יצליח וירום למעלה:

יקרת מכתבו קבלתי באהבה

א

ומה שכתב ידידי ש"ב להקשות בהך דש"ע חו"מ סי' ל"ז סעיף י"ח בני העיר שבא מערער לערער עליהם בין במרחץ בין ברחובה של עיר אין אחד מבני העיר מעיד ולא דן עד שיסתלק עצמו בקנין גמור ע"כ. וכתב הש"ך ז"ל עלה דדעת רבינו ברוך והגהת מיימוני פ' ט"ו מהל' עדות דדוקא בדיינים מהני סלוק אבל בעדות לא מהני סילוק דבעינן תחלתו וסופו בכשרות עיי"ש דמסיק דהמוחזק יכול לומר קים לי דבעדות לא מהני סילוק. וע"ז הקשה ידידי מחו"מ שם באותו סי' סעיף י"ב דאיתא שם השוכר ולקח בידו השכירות ואמר כל מי שיתקיים קרקע זה בידו יטול הרי זה מעיד להמשכיר ואם כבר נתן השכירות לבעל הקרקע אין מעיד לו שאם תצא הקרקע מתחת ידו יתחייב לשלם פעם שניה ואם לקח המשכיר דמי השכירות והחזירו לשוכר כדי שיתנהו למי שיזכה בדין ה"ז מעיד לו. וכן הסכים הש"ך ז"ל לדעה זו אף שיש מי שחולק עיי"ש. וגם טעם החולקים הוא משום דהוה נוגע בעדות משום שעשה לו טובה וכמבואר בחו"מ סי' ק"מ ס"ט ובסמ"ע שם. וקשה הא בלאו הכי הלא בעדות בעינן תחלתו וסופו בכשרות וא"כ ג"כ כאן אמאי מהני הא דנותן לו להשוכר דמי השכירות חזרה הלא מתחלה קודם שנתן לו חזרה פסול היה והוה תחלתו בפסול אלו ת"ד ופלפל ידידי בזה ומה שסיים ע"ז דמעיקרא לק"מ דהא עיקר עדותו על חזקתו שדר בו ג' שנים ובעת דירתו אצלו שנה ראשונה עדיין לא נתחייב לסלק לו עד מלאת שנה תמימה וקודם שנתן לו המעות הוה שפיר עדות טוב וכן בכל הג' שנים והוי בתחלתו בכשרות וכיון שסילק עתה נגיעתו מהני עדותו. ידידי אף כי באמת היכא דהיה כשר מתחלתו ובסופו מהני כמבואר כן בהדיא במס' ערכין (דף יז) ובמס' שבועות (דף לג) ובתוס' שם ד"ה קרובים. מ"מ בזה לפע"ד לא נתיישב עדיין דדין המבואר בחו"מ דמהני היכא שמחזיר המשכיר להשוכר חזרה השכר דירה סתמא קתני אף היכא דהשוכר שילם כל השכירות מקודם שדר שם וכגון שהתנה כן. ומלבד זה לפע"ד צ"ע אי הוה בזה כלל תחלתו בכשרות כיון דזה שדר בו שנה ראשונה לא מהני כלל לחזקה רק כשדר ג' שנים אז נתהוה עדות וכל הג' שנים כעדות אחת ומעשה אחת הוא ול"ש למיחשבה משנה ראשונה תחלתה בכשרות ואפשר דזה דמי לכשר מקודם שראה המעשה וזה לא מהני מידי דל"מ אלא דכשראה מעשה העדות הי' רחוק ונתקרב וחזר ונתרחק בעת עדותו וכדומה משא"כ הכא די"ל דמה שראה בכשרות לא היה כלל ראיית עדות וצ"ע בזה:

אלא דבלאו הכי קושיית ידידי ל"ק כלל לפע"ד דהנה איתא בטור חו"מ סי' ק"מ בשם רבינו יונה ובש"ע חו"מ שם סעיף י' בהמחבר שם. אפילו אם כבר פרע השכר למחזיק אם יטעון המחזיק בב"ד קודם שיבוא המערער יעידו השוכרים בפניכם שדרו בו ג' שנים טענתו טענה ולא הוי נוגעים בעדות כיון דלא הוי מערער קמן עיי"ש בהגר"א ז"ל דמביא מקורו מהך דב"ב (דף מה ע"א) בתוס' ד"ה מנ"מ עיי"ש הרי דלא הוה בזה נוגע במה דיוכל להיות שיהיה לו טובה לאח"כ מעדותו שהעיד מקודם ואם העיד מקודם שבא המערער מהני עדותו גם לאח"כ. והרי הדברים ק"ו ומה אם העידו מקודם שבא המערער אף אם כבר פרעו השכר דירה להמשכיר עוד קודם שדרו בה מ"מ אם העידו קודם שבא המערער מהני עדותן גם אח"כ אף אם לא החזיר להם השכר דירה ולא סילקו נגיעתן מכש"כ היכא דאח"כ החזיר השכר דירה וסילק נגיעתו בעת עדותו דמהני ולא אמרינן דהי' פסול מעיקרא קודם שסילק נגיעתו דהרי אז לא היה המערער ולא הוה פסול כלל וכנ"ל. והרי שני הדינים הך דמהני מה שהחזיר המשכיר השכר להשוכר והך דמהני עדותו קודם שבא המערער הם מרבינו יונה ולשיטתו אזיל וכתובים שניהם זה אתר זה במחבר שם בחו"מ סי' ק"מ ס"ט. ואף דעל דין דסי' ק"מ הנ"ל הקשה הט"ז שם מהך דסי' ל"ז דלוקח ראשון אינו מעיד ללוקח שני אף דעדיין ליכא נגיעה לפנינו והניח שם בצ"ע יעו"ש בקצוה"ח ובנתיבות מה שתירצו בזה. ובלא"ה לכאורה נראה דכאן א"ש בפשיטות דהנה בט"ז כתב שם דקשה ממה דאינו מעיד ללוקח שני מטעם דלמא גזולה היא כו' וכש"כ כיון שהשוכרים רואים שזה המחזיק גובה עדות כו'. ולכאורה בלא זה שרואין שהוא גובה עדות י"ל דלא שייך נוגעים ולא דמי לשם דשאני התם דהרי ראינו דלקח באחריות והיה ירא מזה דלמא יקחו ממנו השדה וא"כ ג"כ נוגע הוא משא"כ הכא י"ל דלא חיישינן לנגיעה מספק. אך י"ל דעיקר קושיית הט"ז ז"ל יקשה ממה דסיים דכיון שיראה השוכר שהוא גובה עדות הוא מבין כי יש לו תביעה מהמערער והוה נוגע. אך בהנ"ל לא שייך זה דאנו דנים שהוא פסול מתחלה היינו טרם שהמחזיק גובה עדות והרי בעת שנתן לו השכר חזינן דאינו ירא פן יבוא המערער ואיך נאמר דהוא פסול מתחלה דהרי טרם שבא המערער לא הי' נוגע וגם המחזיק לא גבה עדות שיבין מזה על הערעור ואיך הוא פסול. ואנו דנין אותו כמו שהי' בא בעצמו והעיד קודם הערעור הרי היה כשר ודוק. א"כ לא קשה מהא דסעיף י"ב משא"כ בהך דסעיף י"ח הנ"ל בהך דבני העיר שבא מערער עליהם דהביא הש"ך ז"ל דעת החולקים וס"ל דהוה תחלתו בפסול ול"מ סילוק אף דבעת נגיעתם לא היה מערער שאני התם דשם טעם נגיעתן הוא משום דיש להם חלק בהם והוי כמעידים לעצמן ואדם קרוב אצל עצמו ואין שום נ"מ אם מעיד הקרוב קודם שבא המערער או אח"כ ול"מ עדותן דקרוב פסול לעדות לעולם ואף אם יעיד לחובת עצמו. א"כ אין נ"מ במה דליכא עדיין המערער ואין לו נגיעה עדיין דגם לחובתו פסול מש"ה נקרא שפיר תחלתו בפסול ול"ק כלל קושייתו:

ומ"מ התוס' ז"ל בפ' חזקת הבתים (דף מג) ד"ה וליסלקו חילקו שפיר בין פסול קרוב להך דהתם דבקרוב הוה פסול הגוף בזה בעינן תחלתו בכשרות משא"כ בהך דבני העיר דאף דהוה עדותן לעצמן והוה כמו קרוב מ"מ מחמת ממון הוא בא הפסול ועל הממון הן מעידין ולא על ענין חובת עצמן וכיון שנסלקו מהממון הוה כמעידין לאחר דגם במעיד לקרובו ונסתלק הקרוב מהממון ג"כ כשר כמו שכתב הרמב"ן ז"ל הובא בר"ן בפ' חזקת הבתים שם. וכל זה לדעת התוס' הנ"ל דבפסול ממון לא נפסל מחמת שהיה פסול מתחלה אך אנן לדעת החולקים קאתינן כדעת התוס' בנדה דף נ' ע"א) וכמבואר בש"ע סי' ל"ו סי"ח שם דבפסול מתחלתו ל"מ סילוק ושפיר י"ל דאף דליכא המערער לפנינו מ"מ נפסל ולא דמי לנוגע בעדות דשם עיקר העדות אינו לעצמו וכיון שאין הנגיעה לפנינו לית לן בה כמבואר בש"ע סי' ק"מ שם כמו שהביא הגר"א ז"ל מקורו מתוס' ב"ב (דף מה ע"א) ד"ה מאי נפקא מינה משא"כ הכא כיון דאית לו חלק בה הרי עיקר עדותו גם לעצמו הוא ומשום הכי הוה פסול מתחלתו ודוק. ועיין בתומים מה שכתב שם בסי' ק"מ סעיף י' הנ"ל ויש להאריך בזה:

שוב אחר שכבר כתבתי כ"ז עיינתי בס' תפארת יעקב על חו"מ וראיתי שכתב על הך דין דהמחבר סי"ב הנ"ל דע"כ מיירי שהשוכר שילם השכר דירה לאחר שדר בה דאל"ה הרי פסול מתחלתו דהי' נוגע מתחלתו. וזהו כעין מה שכתב ידידי שיחי' ולפי מה שכתבתי למעלה די"ל דע"כ כל הג' שנים הוה כעדות אחת ול"מ אם שילם אחר כל שנה דא"כ לא נקרא תחלתו בכשרות ולפי"ז צ"ל דכונת הס' ת"י ז"ל הוא דמיירי דשיל' לו אחר כלות הג' שנים אך זה נראה דוחק גדול לפרש כך דיהי' כונת הש"ע דלא מהני אם החזיר לו השכר אא"כ לא שילם לו עד אחר ג' שנים וכל כה"ג הו"ל לפרושי ואף אם נאמר דגם בשילם לו אחר כל שנה נקרא תחלתו בכשרות מ"מ כבר נתבאר דלכאורה מפשטות הש"ע משמע דגם בשילם לו השוכר קודם התחלת השנה ראשונה בעד כל הג' שנים ג"כ דינא הכי מדלא פירש בש"ע וסתם בכל גונא ודוחק להמציא חילוקים בזה שלא הזכירו כלל בזה הפוסקים ז"ל. ועוד יש לדייק ג"כ ממקורו דהך דינא דרבינו יונה המובא בש"ע שם סעיף י"ב ובסי' ק"מ ס"ט נלמד מהך דמס' ב"ב (דף מ"ג) שם דמהני סילוק כמו שהביא הגר"א ז"ל בביאוריו בסי' ק"מ ס"ט והובא ג"כ בשיטה מקובצת במס' ב"ב שם עיי"ש ואף שיש לדחוק קצת בזה מ"מ לכאורה פשטות הדברים משמע דבכל ענין מהני. אך לפי מה שכתבתי לפע"ד א"ש בפשיטות דלא הוה כלל פסול מתחלתו כיון דעד שלא בא המערער לא הוה כלל נוגע כנ"ל וא"ש דין דהש"ע בפשיטות בכל גונא אף אם שילם השוכר השכר להמשכיר קודם התחלת הג' שנים ג"כ דינא הכי לדעת רבינו יונה ז"ל והמחבר שם.

ב

אך בגוף דברי הש"ך ז"ל בהך דסי' ל"ז סעיף י"ת הנ"ל לכאורה צ"ע שכתב שם ואעפ"י שבב"י סי' ל"ג דחה דברי מהר"ם ונמשך אחר תשובות הרא"ש שהקשה מהך דהשותפים מעידים זה לזה באמת לק"מ די"ל דהתם מיירי בעדות שראה השותף אחר שסילק עצמו וכן מוכח בתוס' פ' חזקת הבתים ושאר פוסקים די"ל כן מדהקשה אהך דליסלקו בי תרי מנייהו דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ולא הקשו כן לעיל מיניה אהא דמעידים זה לזה כו'. וקשה לכאורה דהרי בתשובת הרא"ש ז"ל לא מדברי שמואל דהשותפים מעידים זל"ז לבד מוכיח לה אלא גם מהשקלא וטריא כמבואר שם כלל נ"ח ואם נימא דהך דהשותפים מעידים זל"ז מיירי בעדות שראו אחר הסילוק האיך נפרש שם השקלא וטריא דגמרא שם דמקשה שם (דף מ"ג ע"א) וכי מסלק נפשי' מיניה מי מסתליק והא תניא בני העיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואם איתא ליסלקו בי תרי מנייהו ולידיינו שאני ס"ת דלשמיעה קאי ת"ש כו' והרי הך ברייתא דבני העיר שם מיירי בעדות שראו קודם שסילקו וא"ב מאי מקשה על הך דשמואל אם נימא דהך דשמואל מיירי בעדות שראו לאחר שסילקו והוה תחלתו וסופו בכשרות משא"כ הך דבני העיר דהוי נוגעים בתחלתן מש"ה לא מהני סילוק דבעינן תחלתן וסופן בכשרות לפי הסוברים כן אע"כ דא"א לפרש הך דשותפין מעידין זל"ז אלא בראו קודם שסילקו. והא דהקשו בתוס' אהך דליסלקו בי תרי מנייהו דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ולא הקשו כן לעיל מיניה אהא דמעידים זל"ז היינו דמשום זה גופא נטרי לה התוס' עד הכא משום דבאמת דשם היה אפשר לפרש כפירוש הש"ך ז"ל דמיירי כגון שהעידו על מה שראו אח"כ מש"ה נטרי עד דמקשה בגמרא מהך דבני העיר וע"כ דגם שם במלתא דשמואל מיירי בהעידו ג"כ על מה שראו מקודם ואין נ"מ בין תחלתו בפסלות או כשרות דאל"כ לא היה מקשה בגמרא מידי כנ"ל. וע"כ צ"ל דכונת הש"ך ז"ל הוא דבאמת לפי שיטת התוס' דפ' חזקת הבתים שם בפסול מחמת ממון אף בפסול מתחלתו כיון שסילק נפשו כשר לעדות כמבואר שם ובאמת הך דשמואל דשותפין מעידין זל"ז היינו מה שראו מקודם ג"כ כשר כמבואר שם ושפיר מקשה מהך דבני העיר כנ"ל. אלא דהש"ך ז"ל הוכיח דע"כ לשיטת הסוברים דבפסול מתחלתו ל"מ צ"ל דהא דשותפים מעידים זל"ז היינו בראו לאתר שנסתלקו וע"ז הוכיח הש"ך ז"ל דאין זה תימה לפרש כך דהא ראיה די"ל כן והיינו דמתוס' דב"ב שם מוכת דאפשר לפרש כן דהא דשותפין מעידין זל"ז מיירי בראו אח"כ ואין זה דוחק דהרי התוס' ז"ל הקשו הא הוה פסול מתחלתו ואמאי לא הקשה אהך דשותפין מעידין זל"ז וע"כ צ"ל דיש לפרש דמיירי בראו אח"כ ומש"ה נטרי התוס' ז"ל בקושייתם עד דמקשה בגמרא וליסלקו בי תרי כו' והרי ע"כ דהך דשמואל ג"כ מיירי בראו מקודם וכמבואר למעלה והוכחת הש"ך ז"ל הוא דיש באפשר לאוקמי הכי. ולפי"ז אף דבאמת לשיטת התוס' דמס' ב"ב דבממון לא נפסל פסול מתחלתו וא"כ י"ל בפשוט הך דשותפין מעידין זל"ז אף בראו מקודם. אך הש"ך ז"ל דהכריע דבכ"מ פסול מתחלתו ל"מ בעדות וכדעת החולקים וכמש"כ התוס' במס' נדה (דף נ' ע"א) ע"ז פירש הש"ך ז"ל דלשיטה זו צ"ל דהך דשותפין מעידין זל"ז מיירי בראו אח"כ. ולפי"ז צ"ל דלשיטה זו הא דמקשה הגמרא אהך דשמואל מהא דאין דנין בדייני העיר היינו דבאמת מעדות ל"ק דשם מיירי בראו אח"כ משא"כ בהך דבני העיר כנ"ל אלא דעיקר הקושיא הוא מדיינים הא דאין דנין בדייני אותה העיר ובדיינים ל"ש לחלק בין תחלתו בפסול דדוקא בעדות הוא דפסלינן תחלתו בפסלות דילפינן מקרא או ראה או ידע אם לא יגיד גו' דבראיה והגדה תלי רחמנא כדאיתא במס' ערכין (דף י"ז) משא"כ בדיינין לא שייך זה אע"כ דאין לחלק חילוק זה ומש"ה פריך הגמרא שפיר. והא דבאמת נפסל גם בזה צ"ל דיש חשש קנוניא וכפירשב"ם שם. אך לפי"ז ג"כ קשה דכיון דמתוקמי הך דשותפין מעידין זל"ז בראו אח"כ וצ"ל דהקושיא הוא מדיינים ומטעם קנוניא וכפירוש הרשב"ם ז"ל. ומאי קושיא דכיון דמיירי בשותפין שראו אח"כ א"כ איך שייך קנוניא כיון דבעת שסילק נפשו עדיין לא ראה העדות ודברי הש"ך ז"ל צריך עיון:

שוב עיינתי בתומים וראיתי שביאר ג"כ להש"ך ז"ל הנ"ל דע"כ קושיית הגמרא שם מהא דבני העיר וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו דע"כ כל הקושיא הוא מדיינים דבדיינים כל הדין הוא אחר הסילוק אך מ"מ הקשה שם ג"כ דל"ד הך דבני העיר להך דראו העדים אחר סילוק דשם ל"ש שום חשש קנוניא כיון שסילקו קודם שראו כלל משא"כ בדיינים עיי"ש. והאריך להקשות עוד ומוכיח מהרא"ש ז"ל דמהגמרא משמע דהקושיא שהקשה בגמרא מהא דבני העיר הוא מהך דלא מעידין דליסלקו תרי ויעידו עייש"ה ובזה מוכיח דע"כ מועיל סילוק ועיין בת' מהרי"ט ז"ל סי' כ"ו דתירץ דעת הסוברים ז"ל דל"מ סילוק אם היה פסול מתחלתו דהא דשמואל דשותפין מעידין זל"ז מיירי שיודעין העדות עד שלא היו שותפין בזה ולאחר שנסתלק תשוב תחלתו וסופו בכשרות כדתנן היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו כו' עיי"ש. וכן תירץ המל"מ בהל' עדות פ' ט"ו עיי"ש ולפי תירוצם ז"ל ע"כ צ"ל דקושיית הגמרא מהא דבני העיר ע"כ הוא מהא דאין דנין דליסלקו בי תרי ולידיינו כנ"ל ועיין בתומים בזה והרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב שם והרדב"ז ז"ל ח"ב סי' תר"ו כתבו בהדיא דהקושיא הוא מהא דלא מעידים עייש"ה:

ג

וראיתי בשיטה מקובצת למס' ב"ב שם שהביא שם כמה שיטות לישב דלא שייך כאן הפסול דמתחלתו ובתירוץ א' תירץ שם וז"ל ולשון אחר פירשו דגבי ממון לא מיקרי בפסלות דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דאחיל עליה שם עד והו"ל תחלתו וסופו בכשרות וההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמיא לההיא דאמרינן במס' מכות אלא מעתה רובע יציל כו' והני לאו עדים נינהו כו'. וע"ז הלשון הקשה שם שני קושיות א' דלממונו עד הוא ואינו דומה לעדות שבגופו דרוצח ורובע וכדמשמע מהא דאמרינן בפ"ק בסנהדרין אמר רבה פלוני רבעני לאונסי הוא ואתר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת וגו' רבה אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם כו' בעי רבה פלוני רבע שורי מהו מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו או לא בתר דבעי הדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן. אלמא לגבי ממונו נמי עד הוא. ולכאורה קושיא זו צריך ביאור לפי פירוש רש"י ז"ל בפ"ק דסנהדרין (דף י' ע"א) שם דלגבי ממון לא אמרינן אדם קרוב היינו לענין פלגינן דיבורא דבממון לא אמרינן פלגינן דיבורא ומגו דמהימן אנפשות דחבירו מהימן נמי אממונו עייש"ה די"ל דבאמת לא עד הוא כלל בכ"מ לענין ממונו ושאני התם כמבואר שם ועיין ברא"ש ספ"ק דמכות בהך דאילעאי וטוביה מה שהביא שם בשם הראב"ד ז"ל לפרש הך סוגיא דסנהדרין דהיינו דמה דאדם קרוב אצל עצמו היינו דלאו בר עדות הוא כלל לעצמו ול"ש עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו משא"כ לענין ממונו לא אמרינן דלאו עדות הוא כלל אלא דשפיר נקרא עד ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולפי שיטת הראב"ד ז"ל הנ"ל שפיר הקשה בשיטה מקובצת אהך לישנא מסוגיא דסנהדרין דהרי מבואר שם בהדיא דבממונו נקרא שפיר עד אלא דהוא פסול עיי"ש אך לפירש"י ז"ל בסוגיא דסנהדרין לכאורה אפשר לישב הלשון הנ"ל ויש להאריך בדברי השיטה הנ"ל:

עוד הקשה שם בשיטה מקובצת על הלשון הנ"ל וז"ל שם ועוד ולמה אמרו כאן ליסלקו בי תרי ולידיינהו אפילו בלא סילוק נמי דהא בפלוני רבעני דלא חשבינן ליה בעד לגבי נפשו והוא ואחר מצטרפין להורגו ומקיימים עיקר העדות לגבי האחר וה"נ אף בלא סילוק נקבל עדותן ונידון לאחרים ולא להם ולכאורה לפע"ד גם קושיא זו יש לישב דהרי כבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רל"ז והובא בטור ש"ע חו"מ סי' ל"ד בדרכי משה שם וז"ל שם באמצע התשובה ומה שאמרת בחותם ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון דפלגינן בי' דיבורא כדפלגי' בפלוני רבעני לרצוני יפה אמרת וכן אמרתי גם אני אלא כו'. וכן במה שחלקת בין האומר אשתך זנתה עמי ובין זה שאמר אני זניתי עם אשתך ופירשת הטעם לפי שזה הניח לשונו על צד שאם תסלק מה ששם בו עצמו רשע אין לנשאר שום טעם בעולם ויש לבעל הדין לחלוק בזו ולומר אף בזו לא בטיל כל דבריו אלא נפליג ונאמר ששכב ולא לרצונו אלא לאנסו וכדאמרינן בפלוני רבעני לרצוני. ואני אומר דודאי כו' אבל באומר אני באתי על אשת פלוני מיד נתבטלה עדות לגמרי משום דא"א לומר בזה אלא לרצונו לא לאונסו לפי שאין קישוי אלא מרצון כו' וא"ת אכתי אפשר לאונסו וכגון שנתקשה לאשתו והדביקוהו עליה. לא היא דדבר רחוק הוא זה ובכלל כי הא לא סמכינן למימריה פלגינהו דיבורא לאכשורי סהדותא למיקטליה כו' והיינו דנקיט לה בפלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי ולא נקיט ברבעתי ובאתי כו' עיי"ש. והובא בנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב אך בקוצר לשון עייש"ה. הרי דס"ל להרשב"א ז"ל דאם נסלק מהעדות הדבר שאינו נאמן לא ישאר טעם בעדותו לא אמרינן פלגינן דיבורא א"כ י"ל דכן ס"ל להך לשון המובא בשיטה מקובצת הנ"ל כהרשב"א ז"ל ומש"ה ע"כ צריך לטעם סילוק כנ"ל דשם לא שייך לחלק עדותן שישאר עדות לגבי השאר ודוק:

סימן מז

א

ואיידי דקא עסיקנא בענין זה אעתיק לו מתה שיש לי להאריך בזה לפע"ד בדברי הנוב"י ז"ל בהשגתו על הרשב"א ז"ל ומתחלה נבאר קצת בסברת הרשב"א ז"ל לפע"ד בביאור הדבר. דהנה מאי דאמרינן פלגינן דיבורא ואנו דנין על מקצת עדותן ע"כ דאין רשות לב"ד לחבר דברים לגבי עדותן כדי שיהיה עדות טוב דא"כ אתה דן מ"פ ב"ד בלא עדים. אלא דאם גם בקצת עדותן היה עדות טוב ואף אם לא היו סיימו השאר היה אפשר לדון ע"פ זה העדות בזה נאמר דאין אנו מאמינים מה דסיימו ופלגינן דיבורא ואנו דנין על תחלת עדותן או להיפך דדנין על סוף עדותן והדבר פשוט בסברא. וזה שפירש הרשב"א ז"ל רבעני לרצוני בזה שייך פלגינן דיבורא דבאם לא היו העדים מעידים אלא פלוני רבעני היה ג"כ עדות טוב להרוג הרובע על פיהם דהיינו מפרשים דרבעו באונס לכן פלגינן דיבורא ומה דסיים לרצוני אין אנו מאמינים לו ואנו דנין כמו שלא אמרו אלא פלוני רבעו. אבל אמר אני רבעתי פלוני הרי בלא דיבור דאני רבעתי אין שום משמעות עדות ונצטרך לומר דפלוני נרבע מאחר ולא ממנו הלא אנו דנין בלא עדות ולומר דפלוני נרבע ממנו אך באונס וכמו שביאר הרשב"א ז"ל כגון שנתקשה לאשתו. ע"ז שפיר כתב הרשב"א ז"ל דזה לא שכיח כלל. ואין לנו לפרש מעצמנו כן בכונת עדותו מש"ה ל"ש לומר בזה פלגינן דיבוריה עייש"ה ואף כי זה פשוט בכונתו ז"ל העתקתי זאת הצריך לעניננו שיבואר בעה"י:

והנה בנוב"י חלק אה"ע (סי' עב) האריך לדחות דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל והוכיח דאינו כן ומה דהוכיח הרשב"א ז"ל מהא דלא אמר דין דרבעתי את פלוני דחה שם וכתב איך נעלם מהרשב"א ז"ל סוגיא במקומו דר"י ס"ל לאונסי נאמן לרצוני רשע הוא. ורבא ס"ל פלגינן דיבורא. וברבעתי א"א למצוא באונס דאין קישוי אלא לדעת ומוכרת בגמרא למינקט פלוני רבעני עיי"ש וזה תמוה מאד דהרי הרשב"א ז"ל בעצמו ביאר שם די"ל כגון שנתקשה לאשתו ואנסו כו' א"כ היה יכול למינקט רבעתי פלוני באונס אלא דאם אמר לרצונו ע"ז כתב הרשב"א ז"ל דבזה לא אמרינן פלגינן דיבורא דנאמר דהיה באונס באופן הנ"ל דדבר דלא שכיח כלל לא נפרש בעצמנו בכונתו א"כ אין בעדותו כלל אם לא יסיים לרצונו ובזה אינו נאמן. משא"כ בפלוני רבעני דאף בלא סיום דבריו הוה שפיר עדות וזה מצאתי בעז"ה בנוב"י תנינא (סי' עז) שהקשו לו על דבריו במהדורא קמא. והשיב להם שם דכל הוכחתו הוא משום דהא דאמר ר"י לאונסו נאמן אין בזה רבותא ועיקר רבותא הוא דלרצונו אינו נאמן לאפוקי מדרבא וזה שכתב בחיבורו דמוכרת בגמרא למינקט רבעני משום ר"י דמחלק בין לרצונו כו' וכונתו לומר דברצונו לא פלגינן דיבורא ואם היה נקיט רבעתי בזה ל"ש פ"ד כו' ולמימר דלא פלגינן דיבורא על הכונה שכתבתם שהדביקוהו זה אינו חידוש דגם רבא מודה בזה. וזה עוד יותר תמוה ולא זכיתי להבין כלל דהרי ראיית הרשב"א ז"ל הוא כן דאם נימא דשייך פ"ד בכל אופן ורבא ס"ל פ"ד בכל אופן אף דלא ישאר עדות א"כ הו"ל למיתני רבעתי פלוני ומ"מ ס"ל לרבא פ"ד דהיינו דנימא דפלוני נרבע מאחר דפ"ד אף אם לא ישאר שום עדות כנ"ל. ומ"מ ס"ל לר"י דאינו נאמן והוה רבותא לאפוקי מדרבא דס"ל דגם בזה נאמן אע"כ דגם לרבא לא נאמן בזה וצע"ג. ואחר שכתבתי כ"ז מצאתי בעה"י בס' ברית יעקב שהעיר בזה והביא הך דנוב"י תנינא הנ"ל ועמד ג"כ בכ"ז הנ"ל:

ולכאורה היה נראה ליישב קצת בכוונתו ז"ל דהיינו די"ל דלעולם ס"ל לרבא פלגינן דיבורא אף דאם נסלק קצת מעדותו לא ישאר שום עדות כגון ברבעתי את פלוני דמ"מ אמרינן דפ"ד. היינו בכונתו דכוון בעדותו דהוא הרובע ופלוני הנרבע בזה פ"ד דפלוני הוא נרבע ולא ממנו. אבל לומר פ"ד דהיינו דפלוני נרבע ממנו באונסו ובאופן רחוק כנ"ל בזה גם לרבא לא אמרינן וזה דבר ברור כנראה לכאורה מדברי הרשב"א ז"ל. א"כ אם ינקוט רבעתי פלוני ורבא ס"ל דמ"מ פ"ד דהיינו דפלוני נרבע מאחר כמבואר בנוב"י הנ"ל ור"י ס"ל דאינו נאמן א"כ ליכא רבותא כ"כ אצל ר"י דהיה אפשר לפרש דהא דס"ל לר"י דאינו נאמן הייני משום דס"ל לר"י כסברת הרשב"א ז"ל דל"ש פ"ד היכא דלא ישאר בעדותו שום טעם כגון ברבעתי את פלוני דאם נסלק מה דאמר רבעתי לא ישאר שום עדות אבל היכא דישאר עדות טוב י"ל דשפיר ס"ל לר"י ג"כ פ"ד. ומש"ה קתני פלוני רבעני לרצוני דבזה שייך פ"ד בפשיטות ומ"מ ס"ל לר"י דלא אמרינן פ"ד משום דלא ס"ל כלל דין דפ"ד והא דלא נימא ג"כ ברבעתי את פלוני דפ"ד מאי דאמר לרצוני ונימא דרבע באונס וכגון שנתקשה לאשתו כנ"ל דגם בזה ליכא רבותא אצל ר"י דגם רבא מודה בזה דל"ש פ"ד באופן רחוק כזה וז"ש מרן הנוב"י שהרי גם רבא מודה בזה עיי"ש ומש"ה נקיט במה דשייך פ"ד בפשיטות ואפ"ה ל"ל לר"י כלל דינא דפ"ד. ואף דאצל רבא הוה יותר רבותא למינקט רבעתי את פלוני ומ"מ אמרינן פ"ד דהיינו שנרבע מאיש אחר דהוה יותר רבותא דגם בזה אנו עושים מעשה להרוג הנרבע משא"כ לר"י דס"ל דאינו נאמן לא הוה כ"כ רבותא מ"מ י"ל דהרי זה הוא דברי ר"י בעצמו הך דפלוני רבעני לרצוני ור"י בעצמו נקיט דבריו בפלוני רבעני דהוה יותר רבותא לדידיה וע"ז פליג רבא ולא רצה להאריך עוד ולפרש ג"כ בדין אני רבעתי את פלוני כן נלפע"ד ליישב קצת דברי מרן הנוב"י ז"ל אף שאין לשונו משמע קצת כנ"ל מ"מ יש לפרש קצת כן כדי שלא יהיה כ"כ תמוה. ואולי יש לומר ג"כ דהוכחת הרשב"א ז"ל אינו דינקוט אני רבעתי את פלוני לבד דא"כ יקשה קושיית הנוב"י ז"ל דליכא רבותא אצל ר"י כ"כ כנ"ל. אלא דכונת הרשב"א ז"ל דינקוט ג"כ רבעתי את פלוני וינקוט שניהם ויהיה רבותא דר"י מהא דפלוני רבעני דע"כ ל"ל כלל דין דפ"ד ורבותא דרבא יהיה מרבעתי את פלוני. ובזה יתיישב לכאורה ג"כ דברי רבינו הרשב"א ז"ל מקושיא השניה של הנוב"י ז"ל שהקשה על הרשב"א ז"ל דאין היה יכול למינקט באתי על אשתו של פלוני הלא מבואר בגמרא דכל עיקר לא היה צריך אלא לאשמועינן דאמרינן ג"כ בזה אדם קרוב אצל אשתו וע"כ קתני פלוני בא על אשתי, ולהנ"ל א"ש דכונת הרשב"א ז"ל דהו"ל למינקט שניהם. ויש להאריך עוד בזה לפי סוגיית הגמרא שם. שוב עיינתי עוד ומצאתי בעה"י בנוב"י (סי' עד) שהביא מהראב"ן דדייק כן דלינקוט שניהם וכתב דבהרשב"א משמע דלא דייק כן עייש"ה מה שכתב ע"ז:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה