שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני חו"מ · סימן עה
שלום לכבוד ידידי שב"ז ה"ה הרב הג' חו"ב צמ"ס י"א וכו' מו"ה אליעזר פריידקין נ"י:
אחדשה"ט יקרת מכתבו הגיעני לנכון:
א
ומה דתמה בפי' המשניות להרמב"ם בגיטין (דף נב ע"ב) המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב כו' ובגמרא איתא רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך קלבדר"מ דאר"י משעת הגבהה הוא דקני מתחייב בנפשו לא הוה עד שעת ניסוך והרמב"ם ז"ל כתב בפי' המשניות שם וז"ל ומה שאמר המנסך כו' והדרך השני שנסכוהו כו' וידע שהיין אסור בזה הניסוך כשיהיה מזיד בנזק ולא ידע שהוא חייב סקילה כו' שאם הוא יודע שהוא חייב סקילה לא היה חייב בתשלומין לפי שעיקר אצלנו אין אדם מת ומשלם כמו שביארנו בפ"ג מכתובות עיי"ש. וזה תמוה מאד דהא קיי"ל כדתנא דבי חזקיה דבין שוגג בין מזיד פטור ועוד דלמה פי' דלא כמבואר בגמרא שם דכאן ל"ש קלבדר"מ כדר"י עיי"ש. וע"ז פלפל ידידי בחכמה די"ל דמש"ה פירש הרמב"ם ז"ל בשוגג משום דקשה אף דתשלומין וקטלא אינן כאחד מ"מ הרי לגבי העדים הוי קטלא ותשלומין כאחד וא"כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימן ואמאי חייב בתשלומין דהא לגבי ממון הוי עדות שאאי"ל. ומש"ה פירש הרמב"ם ז"ל בשוגג על ניסוך. והביא ג"כ קושיית הים התלמוד על הא דמס' ב"ק (דף ע) בהא דתניא גנב ומכר בשבת דפטור וקאמר בגמרא דלא אתיא כרבנן דכיון דמטא לאויר חצירו קני' מתחייב בנפשו לא הוה עד שתנוח וקשה דסו"ס הוי עדות שאאי"ל לגבי ממון דלהעדים הוה מיתה ותשלומין כאחד ופלפל בזה. אף כי דבריו בהשכל ודברי פח"ח. עכ"ז בביאור דברי הרמב"ם ז"ל ודאי א"א לפרש כן וכמבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות עיי"ש וכמו שהרגיש גם כבודו בסוף דבריו. וגם בעיקר הדין כמה פוסקים ס"ל דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן וכן משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב עהל' רוצח הל' ט' שכתב וכל עדות שאין אתה יכול להזימן אינו עדות בדי"נ משמע דבד"מ הוה עדות. וא"כ לפי"ז א"א לפרש כמו שכתב כבודו אמנם בדיני קנסות י"ל דלכ"ע בעי עדות שאי"ל דבעי שם דרישה וחקירה כמבואר בש"ך חו"מ (סי' שג) וצ"ע בהך דהמנסך דחייב כדי שלא יהא אדם מטמא טהרותיו של חבירו דהוה קנסא ומ"מ י"ל דל"ד לשאר דיני קנסות ויבואר לפנינו אי"ה אך בש"ך (סי' לג) שם האריך בזה להוכיח דגם בממון בעי עדות שאי"ל ועיין בתומים וכבר האריכו האחרונים ז"ל בזה אך י"ל עוד בהך דהמנסך אף אם בעינן גם בממון עדות שאי"ל וגם מיירי במזיד מ"מ י"ל דמודה בעצמו על הניסוך וחייב ממון בלא עדים או שהיה לפני ב"ד כמבואר בסנהדרין (דף עח) בטריפה שהרג וא"ש בפשיטות:
אך בעיקר דבריו שכתב דאם יוזמו העדים לא יצטרכו לשלם דלדידהו הוי מיתה ותשלומין כאחד. וכן הביא מס' ים התלמוד להקשות על הך דמכר בשבת. הס' הנ"ל אינו ת"י ולפע"ד לא הבינותי. דלכאורה ל"ש בזה קלבדרי"מ כיון דהנידון לא נתחייב במיתה ותשלומין כאחד. אלא דחיוב ממון היה מקודם בעת הגבהת היין או זריקת הגניבה וחיוב מיתה היה אח"כ וכן העידו העדים ג"כ שמקודם הגביה ואח"כ נסך כיון דרצו לחייבו ממון ג"כ א"כ גם אצלם לא נקרא כאחד דלמה יגרעו מהנידון דכיון דלא עשה כאחד חייב כמו כן העדים אף שבעדות אחת היא מ"מ לא אמרו שתי אמירות כאחת והרי מצינו בפ"ק דסנהדרין (דף ט ע"ב) דהיכא דבעדותן מחייבין ממון לזה ונפשות לזה נהרגין ומשלמין אף דבאמירה אחת אמרו כש"כ באמרו על אדם אחר בשני זמנים דזה עדיף ממה שבזמן א' מתחייב מיתה לזה ותשלומין לזה כמבואר בפ"ג דכתובות (דף ל ע'"ב) דמוקי ר"א בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין כו' וס"ל לר"א דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור כמבואר שם בתוס' ד"ה ר"א והיכא דלא נתחייב בב"א מודה דחייב כמבואר שם ודמי כמי שהעיד ביום א' על חיוב ממון וביום ב' העיד על חיוב מיתה דל"ש בזה קלבדר""מ. אך אני אבאר כונתו דמ"מ שפיר כתב כבודו דסו"ס אינו בזוממי זוממין דהזוממין הרי יחייבו להעדים מיתה ותשלומין כאחד באמירה אחת עמנו הייתם ואצלם שפיר שייך קלבדר""מ ואפשר דכן כונת הים התלמוד. וכן קשה לכאורה מהא דפ"ק דסנהדרין (דף ט ע"ב) אר"י הביא הבעל עדים שזינתה והביא כו' חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין ומשלמין ממון ופסקה הרמב"ם וז"ל בפכ"א מעדות הל' י' והרי שם אינן בזוממי זוממין דאם הוזמו עוד עדי בעל יפטרו מתשלומין דקלבדר""מ והאיך יחייבו לעדי האב ממון. וכן קשה שם (דף י) אמר רבא פלוני כו' בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון כו' והרי גם שם אינן בזוממי זוממין:
ב
ומה שכתב כבודו ליישב ע"פ מה דמבואר בתוס' סנהדרין (דף פא) ד"ה ונגמר דכיון דאילו איתכחשו עדי קמאי מהני בתראי מש"ה עדות שאי"ל היא כמו כן כאן דאם יהרג הנדון ואח"כ יוזמו העדים יתחייבו ממון. לפע"ד קשה לומר כן דמש"ה הוי עדות שאי"ל אם אח"כ יהרגו הנדון ואז כשיוזמו ישלמו ממון דהרי בעת קבלת העדות וגמר הדין צריכין להיות עדים ראויין כדין ושיוכלו לקיים בהם כאשר זמם. והאיך יגמרו ב"ד בעדותן על ממון ומיתה כיון דאז א"א לקיים בהם כאשר זמם והעיקר תליא שיהיו עדים כד"ת בעת קבלת עדותן וגמר דין. ובהך דסנהדרין (דף פא הנ"ל) ה"פ דאף דעדיין לא הוזמו קמאי מ"מ גם בעת קבלת העדות וגמר דין מקרי עדות שאתה יכול להזימן כיון דרק משכחת לה אופן שיהיה בגדר קיום הזמה וגם בעת קבלת העדות קודם גמ"ד היה באפשר להיות ראוין לקיום הזמה מש"ה שפיר מקרי אתה יכול להזימן ועיי"ש בתי' מהרש"א ז"ל ודוק. משא"כ במיתה וממון הנ"ל דאין בעדות קיום הזמה אלא אם יהרגוהו אז יהיה בגדר הזמה זה ודאי דבר שאין הדעת נותן ובאמת לכאורה יש לדקדק בהא דפסק בש"ע חו"מ (סי' לג סעיף יז) דעדים הקרובים לדיינים פסולים והטעם דהוה עדות שאאי"ל דלא יקבלו עליהם הזמה והוא מירושלמי פ"ג דסנהדרין הל' ת' ט' עיי"ש. ולכאורה זה ברור דכל הקרובים פסולים אף מצד נשותיהן והרי יוכל להיות שיתרחקו ואז יוכלו לקבל עליהם הזמה וא"כ משכחת לה לפעמים הזמה ויש לחלק בין זה להך דתוס' סנהדרין הנ"ל ויש לפלפל בזה:
ועוד יש להביא ראיה ברורה דלסברת כ"ת עדיין יקשה מהא דאיתא במסכת ב"מ (דף צא) ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבים לפרה כו' והא אינו לוקה ומת ואינו לוקה ומשלם כו' ר"פ אמר משעת משיכה איחייב לה במזונותיה ומילקי לא לקי עד שעת חסימה עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק י"ז משכירות הלכה ב' כל המונע הבהמה מלאכול כו' שכר בהמה וחסמה ודש בה לוקה ומשלם לבעלים כו' שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה כו'. והרי דאף דהעדים מעידים על החסימה הם מחייבין אותו ממון ומלקות משום דהחיוב התחיל מקודם. והרי אין אתה יכול לקיים בהם כאשר זמם דאצלם קלבדר"מ גבי ממון ולמ"ד דבממון בעינן כאשר זמם יקשה ועיין בחו"מ (סי' לג) ובש"ך שם ואף אם נדחוק גם בזה דהוה כמעידים על ב' זמנים משום דהחיוב ממון התחיל מקודם מ"מ אינם בזוממי זוממין כנ"ל. ובזה א"א לתרץ כמו שכתב כ"ת משום דמשכחת לה לקיים כאשר זמם כגון שכבר לקו אותו ואז לא ילקו הזוממין דהרי בהדיא כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ' מהל' עדות הל' ב' דאף דבמיתה אם כבר הרגו אין הזוממים נהרגין אבל במלקות וממון אף דכבר נלקה הנדון או הוציאו ממון ממנו מ"מ אם הוזמו העדים הרי אלו לוקין ומשלמין ממון וא"כ ל"ש סברת כ"ת בזה:
אך יותר יש ליישב כל הנ"ל בהך דהמנסך ובהך דסנהדרין (דף ק ע"ב) הא דהביא עדים שזינתה ופלוני בא על בתו של פלוני הנ"ל דמשכחת לה שיהיו ראויין להזמה גם על הממון באם שיבאו עוד עדים ויעידו על הנדון שכבר נתחייב מיתה בב"ד בדבר אחר וכבר נגמר דינו וא"כ לא יתחייבו העדים קטלא כמבואר בפ"ק דמכות (דף ה ע"א) ושפיר הוי על הממון עדים שאי"ל. אך מהא דחייב בחסימה ממון ומלקות כנ"ל עדיין קשה דל"ש ליישב כנ"ל:
ג
אך בעיקר הדבר שכתב כבודו דכיון דפטור מממון משום קלבדר"מ מקרי עדות שאאי"ל ושכ"כ בס' יה"ת הנ"ל ולפע"ד יש לפקפק בזה די"ל כיון דסו"ס חייב לצאת יד"ש ואי תפס לא מפקינן מיניה כדקיי"ל במס' בבא מציעא (דף צא) שפיר מקרי עדות שאתה יכול להזימן דסו"ס יתחייב ממון אלא דהב"ד לא מפקי מיניה. ואף לשיטת המהרש"ל ז"ל דכתב במס' ב"ק דהא דמהני תפיסה דוקא בלא התראה אבל היכא דקטלינן ליה ממש לא מהני גם תפיסה. ועיין בש"ך חו"מ (סי' כח) ובתומים ובקצוה"ח שם. וא"כ גם כאן דעבדין בהעדים הניזומין החומרא ממש ל"ש זאת מ"מ לכאורה י"ל לפע"ד דגם להמהרש"ל ז"ל היינו היכא דכבר נהרג בב"ד נפטר לגמרי אך מ"מ קודם הריגתו שפיר גומרין דינן הן לקטלא והן לתשלום ממון לצאת ידי שמים ומהני תפיסה אלא דאח"כ אם נהרג נפטר מזה. אבל קודם שיהרגו הניזומין שפיר יועיל תפיסה מהם ולכאורה יש להביא ראיה לסברא זו מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפכ"א מהל' עדות הל' ד'. העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו הוזמו משלמין לאדון דמי עין ודמי עבד. והשיגו הראב"ד ז"ל דהא בפ"ד מהל' חובל כתב הרמב"ם ז"ל דכל זמן דלא נתן גט שיחרור לעבד אין משלם לעבד. דהוא איבעיא דלא איפשטה בגיטין (דף מב) ותירץ הכ"מ ז"ל הואיל ואי תפס העבד חייב לשלם. אף הזוממים חייבים לשלם להרב דהרי היה מקום שהיה יכול להגיע לנזק אם היה העבד תופס וקרוב הדבר שיתפוס עיי"ש. והנה בלח"מ ז"ל כתב שם ע"ז שהוא דוחק וכן תמה בתומים (סי' לח) דהא אין עדים זוממין חייבין עד שיגמור הדין וכי יגמרו הב"ד הדין שאם תפס העבד שיזכה הלא סתמא פוסקין דיצא זכאי וא"כ מה נגמר הדין שייך בזה עיי"ש. והנה תמיה זו לא שייך אלא שם דבאמת לא יפסקו ב"ד דחייב כיון דהוה ספיקא דדינא אם חייב או פטור מכל אף מלצאת יד"ש וגם אם ישאל העבד אם לתפוס אסור לו לתפוס דלמא פטור האדון והוה גזל בידו משא"כ בהך דקלבדר"מ דבאמת מחויב בשניהם הן לקטלא הן לתשלום לצאת יד"ש אלא דאין ב"ד יכולין להפקיע ממנו בע"כ ומ"מ דינא הוא דמחויב לצאת יד"ש ולשלם וכן יאמרו הב"ד וקרוב הדבר שיתפוס ושפיר עביד בזה בודאי דלכ"ע שייך בזה כאשר זמם וכמו בהך דעבד דכיון דאם יתפוס העבד מועיל כתב מרן הכ"מ ז"ל שם דהוה כאלו העדים מחייבין אותו ובהוזמו חייבין והרי נקרא זאת כאשר זמם לעשות לאחיו דהעדים זממו לעשות כן. כאן כש"כ הוא אם אנו מחייבים את העדים הניזומים מיתה וגם ממון אף דקלבדר"מ מ"מ לצאת יד"ש אנו מחייבים אותם ואם יתפוס הנדון מהעדים הניזומין שפיר עביד בודאי די"ל דבזה אנחנו מקיימים ועשיתם לו כאשר זמם וק"ו הוא מהפיל שן העבד הנ"ל וי"ל דכ"ע מודו בזה. וגם לסברת הלח"מ והתומים ז"ל הנ"ל א"ש. ואף לפי"מ שכתב המהרש"ל ז"ל ביש"ש פ' הגוזל דהיכא דקטלינן ליה ממש ועבדינן בו החומר נפטר על הממון ולא מהני תפיסה ג"כ אלא היכא דנפטר משום חיי"מ שוגגין דפטור ג"כ מדתנא דבי חזקיה אז מהני תפיסה ולא בעבדינן בו החומר והובא בש"ך חו"מ (סי' כח) כנ"ל מ"מ קודם שנהרגו לפע"ד ברור דמהני תפיסה ואין מוציאין מידו. ועוד י"ל דמשכחת לה דיועיל ע"ז תפיסה היכא דיבררו העדים הניזומין שהיו שוגגין ולא ידעו בחיובן אם יוזמו בודאי דיפטרו ממיתה אף דעדים זוממין א"צ התראה מ"מ צריכין לידע ולהיות מזידין דהרי כתבו התוס' במס' סנהדרין (דף ז ע"ב) ד"ה מניין דהתראה להבחין מצד הסברא ידעינן ולא בעי קרא וא"כ הא דהקשו שם בתוס' מ"א ע"א ד"ה ואי מנ"ל התראה בעה"נ היינו התראה גמורה דאי התראה להבחין בין שוגג למזיד זה גם בעדים זוממין בעי. ועיין בהגהות הגאון מוהר"צ חיות ז"ל שם (דף מא) ד"ה ואי ודוק בזה. וא"כ כיון דרק משכחת לה דיצטרכו הזוממין לשלם אם יוזמו היינו שיהיו שוגגין על המיתה ויתחייבו ממון לצאת יד"ש ויועיל תפיסה מהם ויקוים בהם ועשיתם לו כאשר זמם מש"ה הוה עדות שאי"ל גם בזוממי זוממין. אך בלא"ה כבר נתבאר דא"ש בפשיטות כגון שנסך לפני ב"ד או הודה בעצמו על הניסוך דנתחייב ממון מחמת הודאתו ול"צ להעדות לענין ממון. ואין לדחות דהרי הא דחייב במנסך קיי"ל כר"י בגיטין שם (דף נג ע"א) דהיזק שאי"נ לאו שמיה היזק אלא דקנסא הוא דקנסוהו רבנן שלא ילך ויטמא טהרותיו של חבירו ובריש מס' ב"ק (דף ה ע"א) קרי ליה קנסא דמש"ה לא חשיב ליה ר' אושעיא משום דבקנסא לא קמיירי עיי"ש וא"כ אם יודה מעצמו לפני ב"ד הרי יפטר דמודה בקנס פטור. דזה אינו. דלא מבעיא לשיטת הרמ"א בחו"מ (סי' שפח סעיף ת) גבי מוסר שם והש"ך ז"ל שם ס"ק נ"א דפסקו דבכל קנסות דרבנן ל"מ הודאתו לפטור וגם בהודה חייב א"כ גם בהך דהודה שנסך היין דהוה תקנתא דרבנן ג"כ חייב אלא אפילו לשיטת המהרש"ל ז"ל בפרק הגוזל המובא בש"ך ז"ל שם דגם בקנס דרבנן מהני הודאתו לפטור וכ"כ בהדיא בהגהת מרדכי רפ"ג דקדושין דבמנסך אלו הודה בעצמו הוא פטור משום דקנסא הוא עיי"ש מ"מ בהך סוגיא דהמנסך מ"מ א"ש די"ל דהודה בעצמו לפני עדים חוץ לב"ד או לפני ב' דיינים דבזה נתחייב הקנס אם יבאו אח"כ עדים ויעידו לפני ב"ד כמבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל פ"ג מגניבה הל' ח' וז"ל מי שהודה בקנס ואח"כ כו'. אבל אם הודה חוץ לב"ד או שהודה לפני ג' בלבד ואתר כך באו עדים ה"ז משלם קנס. והובא בש"ך יו"ד (סי' רסז ס"ק נב) עיי"ש. וא"כ א"ש בפשיטות הך דהמנסך. וגם קו' ים התלמוד מהא דב"ק וגם הא שהקשינו מהך דסנהדרין (דף י הנ"ל) אף דשם קנס דאורייתא הוא מ"מ א"ש בהודה חוץ לב"ד כנ"ל. ולכאורה תמוה דברי הים התלמוד הנ"ל דלכאורה ל"ק כלל והס' אינו ת"י לעיין בו וא"כ מה שכתב כ"ת ליישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ודאי אינו ונסתר כל בנינו ובאמת דבריו ז"ל בפי המשניות תמוה מאד וכבר עמדו בזה אחרונים ז"ל:
שוב אתר שכבר כתבתי כ"ז מצאתי בעזה"י בס' נחלי דבש ש עמד ג"כ על פירוש המשניות הנ"ל ותירץ כמו שכתב כ"ת משום דלגבי העדים באין מיתה ותשלומין כאחד א"א לקיים בהם כאשר זמם דקלבדר"מ מש"ה פירש הרמב"ם ז"ל דמיירי בשוגג וחזר וסתר שם די"ל דהוה שתי אמירות אלא דסיים שם דאינו בזוממי זוממין וכ"ז כדברינו הנ"ל. וביאר שם יותר דכיון דהוה קנס ובקנס לכ"ע בעינן עדות שאי"ל וא"כ נסתר מה שכתבתי למעלה די"ל בהך דהמנסך לענין הממון יא"צ בזה עדות שאי"ל דזה קנס הוא וכבר זכרתיו בראשית דברינו אך באמת לפע"ד למ"ד דבממון לא בעי עדות שאי"ל גם בהך דהמנסך לא בעי עדות שאי"ל ויש לו דין ממון לענין זה אף דקיי"ל דהיזק שאי"נ לאו שמיה היזק וקנסוהו רבנן ובפ"ק דב"ק קרי ליה קנס כנ"ל מ"מ י"ל דל"ד זאת לשאר קנסות אף דלפי המבואר בש"ך חו"מ (סי' לג) דלמ"ד דלא בעי בממון עדות שאי"ל תליא בהא דלא בעי בממון דו"ת משום שלא תנעול דלת עיי"ש. מ"מ הרי כבר האריך בזה בס' נוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז (סי' עב) והוכיח שם דבאמת לא תליא כלל הך דבעי עדות שאי"ל בדין דבעי דו"ח ודיני ממונות לא בעי עדות שאי"ל גם מה"ת אף דמה"ת בעי דו"ת ולפי"ז גם בשום קנס לא היה לנו להצריך עדות שאי"ל אלא דסיים שם דמ"מ בקנס הא דבעי עדות שאי"ל הוא משום דלא נלמד מקרא דמשפט אחד אלא מעדים זוממים אבל מה דנלמד ממשפט אחד לא בעי בממון עדות שאי"ל וא"כ ל"ש שם ללמוד בקנס מעדים זוממין אלא בקנס דאורייתא אבל בקנס דרבנן לכאורה ל"ש זה. ועוד נלפע"ד די"ל דבהך דמנסך דקנסוהו רבנן לשלם י"ל בודאי לא בעי שאי"ל ולא מיבעיא לפי המבואר בשיטה מקובצת ב"ק (צא ע"ב) דמחלק בין קנסא לתקנתא עיי"ש ובהך דמנסך תקנתא היא שלא יטמא טהרותיו של חבירו. אלא אפילו אם נימא דהוא קנסא כפשטות הגמרא ב"ק (דף ה ע"א) כנ"ל. מ"מ י"ל דלשיטת הרמ"א ז"ל בחו"מ (סי' שפח סעיף ת) והש"ך ז"ל ס"ק נ"א דלא מהני בזה הודאה לפטור מטעם מודה בקנס רק בקנס דאורייתא כנ"ל שפיר י"ל דלא בעי בזה עדות שאי"ל והוא דלפע"ד י"ל דהנה בהא דמהני עדים בממון אינו גזה"כ דדוקא בעדים מפקינן ממון אלא דבשנים עדים הוה בירור דבודאי חייב לו והתורה האמינה לב' עדים דודאי כן הוא. דהרי גם בחזקה טובה קיי"ל דמוציאין ממון א"ו דעיקר בממון משום בירור וכש"כ במודה מעצמו דנאמן ע"ע ולפי"ז י"ל דגם בעדות שאאי"ל אף דגזה"כ דל"מ עדותן מטעם עדות מ"מ י"ל דבממון שפיר מהני דהוה בירור גמור דודאי חייב לו דע"א מועיל לשבועה וב' עדים נאמנים לממון דבודאי ברור דחייב להם וא"כ אף אם נימא דמגזרת הכתוב דבעי עדות שאי"ל לא יועילו העדים שאין יכולין לקיים בהם כאשר זמם. מ"מ כ"ז בדי"נ דבעי דוקא ב' עדים ול"מ חזקה ואומדנא גמורה בלא עדים כדאיתא במס' שבועות ל"ד בשב"ש שראה שרץ אחריו לחורבה כו' ומה אעשה כו' ע"פ שנים עדים יקום דבר ומש"ה ל"מ עדות שאי"ל וכן קנסות במודה בעצמו פטור אף היכא דלא נפטר משום הודאה מגזה"כ וכגון בהודה שלא בפני ב"ד מומחים או בזה"ז מ"מ ל"מ הודאתו לחייבו כמבואר בש"ך יו"ד (סי' רסז ס"ק נב) י"ל ג"כ דגזה"כ הוא דבעי דוקא עדים כשרים ויחייבוהו ב"ד ע"פ עדים משא"כ בממון וכן בקנס דרבנן דגם בהודה מעצמו לא נפטר ואדרבה בהודאתו נתחייב בלא עדים י"ל שפיר דמהני גם בעדות שאאי"ל דלא גרע מהודה בעצמו ודוק בזה כי לפע"ד סברא נכונה היא. שוב מצאתי בעה"י שכתב סברא זו בס' נוב"י שם (סי' עד) והוסיף שם עוד משום דגם ע"א מחייבו שבועה ומועיל עד השני שלא יוכל לשבע אף דהוה עדים שאאי"ל וא"כ בהך קנס דרבנן ג"כ לא בעי עדות שאי"ל להנך הסוברים דבממון לא בעי עדות שאי"ל וא"ש גם דברינו הנ"ל לענין מהנך אך בלא"ה א"ש בפשיטות ככל הנ"ל:
ד
והנה בביאור דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות הנ"ל התמוה מאד כבר עמד גם בס' גרש ירחים בחי' לגיטין שם ופלפל לישבו ואף כי דבריו ז"ל נחמדים מצ"ע מ"מ לפע"ד קשה להלום דבריו ז"ל בכונת הרמב"ם ז"ל עיי"ש. ועיין בס' מהר"ם מינץ (סי' יב) שכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל. וזה כמה שנים שעמדתי בפירוש המשניות הנ"ל בעסקי בענין זה אי ילפינן קנסא מקנסא ועלה בדעתי לכאורה ליישב קצת לפע"ד די"ל דבאמת ע"כ צ"ל הטעם המבואר בגמרא שם משום דכי אגבהה קניא כר"י ומ"מ צ"ל ג"כ שלא ידע שהוא חייב קטלא והוא ע"פ מה שהארכתי בענין זה ע"פ שיטת רש"י ותוס' בחולין (דף מ) ד"ה רבוצה אי גזלן קנה גוף הדבר ולתוס' ז"ל אף דלא קנה מ"מ נכנס ברשותו ומעת הגבהה נכנס תיכף באחריותו אכל מה שיעשה אח"כ כמו שכ' התוס' ז"ל בגיטין שם ד"ה מנסך אליבא דרב וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל להלכתא בפ"ז מהל' תו"מ דאף דל"ק לגמרי מ"מ ל"ש בזה קלבדר"מ על הניסוך כמבואר בתוס' שם ומ"מ קשה דאמאי לא נימא דיאמר הרי שלך לפניך דהוה כמו גזל חמץ ועבר עליו הפסח ועל הניסוך קלבדר"מ וכמו שכתבו התוס' בגיטין שם ד"ה מנסך לשמואל. ומה שכתבו שם דלרב חייב מעת הגבהה על כל מה שיעשה אח"כ צריך ביאור לכאורה בטעם הדבר וכבר פלפלו בזה במפרשים וע"כ דס"ל לרב דמש"ה אינו יכול לומר השל"פ אלא בנאסר ממילא וכאן כיון שעשה בעצמו הרי קלקל מה שיוכל להחזיר מש"ה נתחייב ממילא מעת הגבהה וא"כ י"ל לפי המבואר במהרש"ל במס' ב"ק פ' הגוזל דאף דקיי"ל דקלבדר"מ והיינו דוקא בדיני אדם ומ"מ חייב לצאת יד"ש ומהני תפיסה היינו בלא התראה דלא עבדינן ביה החומר ממש מה שא"כ בהתראה ועבדינן בו החומר ממש בזה נפטר לגמרי ול"מ תפיסה ועיין בש"ך בחו"מ (סי' כת) ובתומים ובקצוה"ח שם שהוכיח לדברי המהרש"ל ז"ל מהא דמס' סנהדרין (דף עב) עיי"ש והזכרתיו למעלה. ובאמת צריך ביאור מ"ש בעבדינן ביה החומרא מהיכא דלא עבדינן כיון דסו"ס פטור הוא. וי"ל דבלא עבדינן החומרא אף דב"ד לא יוכלו להפקיע ממנו מגזה"כ מ"מ סו"ס עדיין לא שילם לו ההיזק ומחויב לצאת יד"ש משא"כ היכא דקטלינן ליה ממש י"ל דזה הוה תשלום ההיזק ג"כ דבזה נתכפר לו הכל דקלבדר"מ ונפטר לגמרי כאילו שילם ממש בעד זה המעשה. וא"כ י"ל שפיר דבלא התראה במנסך אף דעל הגבהה יכול לומר השל"פ מ"מ כיון דבעצמו קלקל הדבר אח"כ אף שלא נוכל לחייבו ע"ז המעשה דקלבדר"מ מ"מ קלקל בעצמו וחייב מקודם על כל מה שיעשה אח"כ כמוש"כ שם בתוס' לרב וע"מ שניסך ג"כ יש עליו חיוב יד"ש ומועיל זאת שיתחייב על הקודם. אמנם היכא דנקטל ממש י"ל דבזה נפטר מעשייתו והוה כאילו שילם ע"ז דמה נ"מ במה שילם אי בממון או בנפשו כיון דכן גזרה התורה דבזה נתכפר ונפטר לגמרי וכאילו עשה אחר דמי מש"ה פירש הרמב"ם ז"ל דמיירי דלא ידע שחייב סקילה וי"ל דכונתו היינו שיתחייב באמת ממש דאי יתחייב הרי נפטר לגמרי על הניסוך וכאילו נסכו אחר דמי. ועל ההגבהה יכול לומר השל"פ. אך לשונו ז"ל משמע דגם בלא התראה אך ידע דחייב ג"כ פטור מלשלם. ויש ליישב לשונו ז"ל וקצת משמע כן ממה דסיים כמו שביארנו בכתובות עיי"ש ויש לפלפל עוד בזה. אך מ"מ עדיין לא נחה דעתי בזה. ועיין בס' שו"ת בית אפרים חלק חו"מ (סי' מח) שכתב ליישב ג"כ פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל הנ"ל (ויש עוד סברות לחלק בזה די"ל כיון דמשום תקנה הוא ל"ש במזיד תקנה זו דמי יעשה דבר זה להפסיד לחבירו ויש לפלפל בגמרא בזה:
ה
ומדי עיוני בענין הנ"ל אי בעי בממון עדות שאי"ל ראיתי בס' היכלי שן תנינא (סי' סט) שהאריך להוכיח דבממון לא בעינן עדות שאי"ל מהא דפ' החובל (דף פז) העבד ואשה פגיעתן רעה כו' והם שחבלו באחרים פטורים אבל משלמין לאח"ז נתגרשה האשה כו' חייבים לשלם ואם דבעינן בממון עדות שאי"ל א"ה כשיוזמו העדים לא נוכל לחייבן דהא יכלו לומר אנן לא לחייבן ממון אתינן כיון דאין להן מה לשלם דאטו אנן ידעינן דתתגרש האשה כו' אלא אנן לפוסלן לעדות כו' וכמו דמצינו בפ' היו בודקין (דף מא) דמתוך שיכולין לומר לאוסרה ע"ב באנו אף היא אינה נהרגת עיי"ש שהאריך בזה. וכן הוכיח מהא דבעי קרא דאין שבועת עדות נוהגת בנשים וסתמא קתני גם ביש להם בעל ול"ל קרא הא הוי עדות שאאי"ל. וכן הוכיח מסברא דמהני עדות לחייב עניים אף שאין להם מה לשלם. ומאד תמוהין דבריו ולא הבינותי כלל ראיותיו שם מלבד די"ל בעבד ואשה פגיעתן רעה בהודו מעצמן או שחבלו לפני ב"ד וכן בשבועת העדות הנ"ל י"ל בנשים שאינן תחת בעליהן וכמו שהרגיש שם בעצמו. ומה שדחה שם דחוק הוא מאד. מלבד כ"ז הרי מבואר בסנהדרין (דף פא) בהדיא בתוס' ד"ה ונגמר דאף דכבר נגמר דינו למיתה קלה מ"מ מיקטלי עדים בתראי ולא אמרינן דהוי עדות שאאי"ל דגברא קטילא בעו למיקטל. משום דמשכחת לה אופן שיוכחשו או יוזמו סהדי קמאי ומש"ה שפיר מקרי עדות שאי"ל ומכש"כ די"ל דכאן דמשכחת לה שתתגרש האשה או יתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות או יתעשר העני דשפיר מקרי עדות שאי"ל ול"ד כלל להא דסנהדרין (דף מא) דיכלי למימר לאוסרה ע"ב באנו דשם ה"פ דהעדים יכלי לומר דלא ידעו דחבירה א"צ התראה אלא דהעידו לאוסרה ע"ב ולפי דעתם לא היה משכחת לה שיהרגו אותה כמש"כ התוס' סנהדרין (דף ט' ע"ב) ד"ה עדי האב אבל היכא דבעדותן בודאי יהרגו אותה לא יכלי לומר כו' וא"כ גם לענין אי מקרי עדות שאי"ל כיון שכבר כתבו התוס' (דף פא הנ"ל) דכיון דיש אופן דמשכחת לה שיקוים בהם דין הזמה מקרי עדות שאי"ל א"כ לא יוכלו לומר לפוסלה לעדות ולשבועה באנו דמ"מ סו"ס בעדותן מחייבין אותן ג"כ ממון בודאי ואף דאין להם מ"מ מקרי עדות שאי"ל כיון דמשכחת לה שיהיה להם כנ"ל:
עוד ראיתי שם בס' היכלי שן שתמה הרבה על התומים בהא דכתב הב"י סו"ס ל"ג בשם המרדכי בפ' ז"ב דהנרצח עצמו יכול להעיד כ"ז שהוא חי ואינו טרפה וכו' וכתב שם משמע מהכא דטרפה פסול להעיד ע"כ. ומשמע דגם בדיני ממונות פסול עיי"ש בש"ך ובדרכי משה ובסמ"ע שם כתבו דפסולי משום דבעי עדות שאי"ל ובממון דלא בעי עדות שאי"ל כשר לעדות. ובש"ך ז"ל תמה הרבה דאף אם בדי"מ ג"כ בעי עדות שאי"ל מ"מ שפיר יוכל לשלם גם הטרפה וגם על הב"י תמה במה דס"ל דטרפה הוא פסול מגופו דהרי בהדיא מבואר בפ' הנשרפין (דף עח) דפליגי רבא ור"א בעדי טרפה שהוזמו ולרבא נהרגין ולר"א דאין נהרגין הוא משום דאינן בזוממי זוממין והרי בין לרבא בין לר"א כשר מצ"ע עייש"ה. וע"ז תירץ בתומים שם דדברי הב"י א"ש דע"כ הא דכתב המרדכי בעד טרפה פסול הוא משום פסול הגוף דאל"כ יקשה בהא דמס' מכות (דף ו ע"א) דפריך אלא מעתה הרוג יציל והיינו דק"ל להגמרא דההרוג יציל משום שהיה טרפה וא"כ ע"כ דהפסול הוא מגופו ולא משום שאינו בר הזמה דאל"כ האיך יפסול שאר העדים וע"כ דהוא מטעם פסול הגוף והא דפרק הנשרפים דפליגי רבא ור"א בעדי טרפה מיירי שנטרפו העדים אחר עדותן קודם שהוזמו עיי"ש שהאריך בדברים נחמדים. וע"ז תמה בס' ה"ש הנ"ל וכתב שם דלא ידע מה קאמר דהא קושיית הש"ס הרוג יציל הוא לדעת התוס' מכות שם ד"ה אלא משום שהוא שונא או בעל דין. אך המרדכי והב"י ע"כ לא ס"ל כן בפירוש הגמרא דא"כ אמאי מכשרי נרצח לעדות וע"כ דמפרשים כתירוץ הר"י בכור שור המובא בתוס' שם ד"ה נרבע ולא משום דטרפה פסול דאל"כ יקשה מהא דפ' הנשרפין דס"ל לרבא בעצמו דכשר והא דפי' בתומים דמיירי שם בנטרפו ואח"כ הוזמו כתב דהוא דוחק והקשה גם מכ"מ בפ"ב מעדות עיי"ש שנשאר בתימה. ואנכי בעניי לא הבינותי כלל השגתו ומאד אני תמה על הגאון בה"ש הנ"ל האיך עלה בדעתו להקשות כן כי דברי התומים פשוטים וברורים דאף דבאמת הא דכתב שם בס' ה"ש דהך דין שכתב הרמ"א שם דקרובי נרצח יכולין להעיד על הרוצח ע"כ לא אתיא כתירוץ ראשון בתוס' שם ד"ה אלא. וע"כ אתיא כתירוץ הר"י בכור שור המובא בתוס' שם ד"ה נרבע. בזה צדקו דבריו. וכן מבואר בהדיא בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל שם ס"ק ל"ב עיי"ש. אך מה שתמה מזה על דברי רבינו הגדול התומים ז"ל לא הבינותי כלל דהרי התומים ז"ל מיישב דברי הב"י דהוא מהמרדכי והרי מבואר שם במרדכי בפ' ז"ב (סי' תרצה) בהדיא כדברי התומים ז"ל דעל הא דכתב שם דקרובי הנרצח יכולין להעיד כו' וכן הנרצח ג"כ כשר כשאינו טרפה כו'. והקשה שם במרדכי דא"כ קשה ממס' מכות (דף ו) דפריך הרוג יציל כו' וכתב שם ומצאתי בתוס' רבינו משה במס' מכות שפירש ריב"א הרוג יציל לאו משום קורבה אלא משום שהוא טרפה פסול להעיד כו' עיי"ש, והרי בהדיא דהמרדכי בעצמו הקשה ממכות שם ופי' משום טרפה דהוא פסול לעדות והוא בהדיא כמוש"כ בתומים ז"ל דלהמרדכי והב"י שהביאו פי' בגמרא שם משום דטרפה פסול לעדות וע"כ דהוא פסול הגוף וכ"כ התוס' ז"ל בהדיא בפ"ק דסנהדרין (דף ט ע"ב) ד"ה לרצונו די"ל דקושיית הגמרא הרוג יציל הוא משום דהוא טרפה ואינו ראוי להעיד והרי בהדיא כדברי הב"י והתומים ז"ל וא"כ ע"כ צ"ל דפ' הנשרפין (דף עח הנ"ל) דפליגי רבא ור"א בעדי טרפה מיירי שנטרפו אחרי שהעידו וקודם הזמה כמו שכתב התומים ז"ל. וכן ראיתי בתפארת שמואל על הטור בחו"מ שם שמפרש בהך דהנשרפין כפי' התומים והביא ג"כ הא דתוס' סנהדרין (דף ט הנ"ל). והא דכתב רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאוריו שם דהך דינא דהרמ"א ז"ל בחו"מ שם לא קאי רק לתירוץ הר"י בכור שור שם ולא הזכיר כלל דברי המרדכי במקומה והתוס' הנ"ל דקושיית הגמרא הוא משום דטרפה פסול י"ל בפשיטות דהרי רבינו הגדול ז"ל כתב דבריו ז"ל על הרמ"א ז"ל שהעתיק ג"כ דין המרדכי ז"ל הנ"ל והרי הרמ"א ז"ל ס"ל ג"כ דין המרדכי אך לא מטעמו דלהמרדכי הוא משום דהוא פסול הגוף כמבואר בהדיא בדבריו כנ"ל והרמ"א ז"ל הרי כתב בדרכי משה שם בחו"מ סו"ס ל"ג שם בהדיא דפסול טרפה הוא משום דהוה עדות שאאי"ל דמש"ה כתב שם דבממון כשר וא"כ לדידיה ז"ל ע"כ א"א לפרש בגמרא מכות שם דקושיית הגמרא הרוג יציל הוא משום דהוא טרפה כיון דאינו פסול הגוף אינו פוסל שאר עדים כמש"כ בתומים ולפרש כתירוץ ראשון בתוס' מכות (דף ו) שם ד"ה אלא ג"כ ע"כ א"א דלפי"ז לא אתיא כל הדין כנ"ל וע"כ דדין הרמ"א הוא כתירוץ הר"י בכור שור בתוס' שם. ובדיוק גדול כתב רבינו הגדול ז"ל בביאוריו שם על הרמ"א דאתיא כהך תירוצא דהר"י בכור שור ז"ל הנ"ל וז"ב לפע"ד אבל להמרדכי והב"י ע"כ מפרשים משום דטרפה פסול. והוא פסול הגוף כנ"ל. וכ"כ בתוס' סנהדרין (דף ט הנ"ל) ודברי מרן התומים ז"ל מוכרחים וברורים ומאירים כספירים. ובאמת אני תמה מאד על דברי רבינו הגדול הש"ך ז"ל שלא הזכיר כלל הך מרדכי הנ"ל ותוס' סנהדרין (דף ט הנ"ל) דמשמע בהדיא דלהמרדכי הוא משום פסול הגוף. ודוחק לומד דס"ל להש"ך ז"ל דגם בכשר מצ"ע אלא דלא נוכל לקיים בהם כאשר זמם ג"כ פוסל שאר עדים כמו שכתב בתומים שם וגם בלא"ה יקשה כמבואר בתומים:
וכן מה שכתב שם בס' ה"ש דנעלם מהתומים ז"ל דברי הכ"מ בפ' כ' מעדות הל' ז' דהקשה שם על הא דאמר ר"א סנהדרין (דף עח) דעדי טרפה שהוזמו אינן נהרגין בזמן הבית משום דאינן בזוממי זוממין. וקשה האיך דנין ע"פ עדי טרפה הא הו"ל עדות שאאי"ל כו' ואפשר לומר דבשעת עדותן לא הכירו בהן שהיו טרפה. והרי בהדיא דפירש דהיו טרפה גם קודם עדותן. וכן תמה בס' תפארת יעקב על התומים הנ"ל. הנה הש"ך ז"ל בהוכחתו לסתור דברי הב"י ז"ל הביא דברי הכ"מ ז"ל וכונתו נראה דמזה הוכיח דע"כ עדי טרפה כשרים מצ"ע דאל"כ ל"ל לומר לר"א דמש"ה כשיוזמו עדי טרפה אינן נהרגין משום דאינן בזוממי זוממין לימא בפשוט דכיון דקודם שניזומו נתודע דטרפה היו ממילא דפטורין דלא חייבו כלום דאגלאי מלתא דהנדון הוא פטור אע"כ דכשרים מ"ע אלא משום דאינן בזוממי זוממין. אך להנ"ל י"ל בפשוט דהכ"מ ז"ל דפירש כן הוא משום דקאי לשיטת הרמב"ם ז"ל דמשמע בהדיא דס"ל דטרפה אינו פסול לעדות מצ"ע דבפ"ט מהל' עדות הל' א' מנה שם הרמב"ם ז"ל עשרה מינים פסלות שפוסלים בעדים ולא הזכיר טרפה כלל עיי"ש ומשמע בהדיא דלא ס"ל כן ולשיטתו שפיר תירץ הכ"מ ז"ל דמיירי דבשעת עדותן לא הכירו בהן שהיו טרפה כנ"ל כיון דטרפה כשר מצ"ע אלא דאינן בזוממי זוממין שפיר תירץ דמיירי דלא הכירו בהן. אבל לשיטת התוס' בסנהדרין והמרדכי הנ"ל דמשמע בהדיא דפסול מצ"ע וע"כ דהך דסנהדרין מיירי בנטרפו אחר שהעידו. והא דמקשה בכ"מ שם וקשה האיך דנין ע"פ עדי טרפה כונתו ז"ל מבואר דקשה האיך קאמר בגמרא עדי טרפה שהוזמו לר"א אינן נהרגין הרי האיך היה כלל מעיקרא גמר דין על הנידון דיהיה שייך בהו הזמה ולכן תירץ דמיירי שלא ידעו אם הם טרפה ופליגי בנתברר אח"כ והוזמו וז"פ ולא כתבתי זאת רק לפי שראיתי בס' ה"ש הנ"ל (סי' מז) שכתב דמשמע מדברי הכ"מ דגם בנודע אח"כ שהעדים היו טרפה מ"מ היה נהרג הנידון והאריך לתמוה עליו ז"ל ולא אדע מה דעת הגאון בה"ש בזה ולא יכולתי להלום דבריו כלל בזה כי דברי הכ"מ ז"ל לפע"ד פשוטים כנ"ל:
ו
ויצא לנו מזה דבהא דעדי טרפה אי הוה פסולים מצ"ע או משום דלא יקויים בהם הזמה פליגי בזה רבוותא קמאי ז"ל דמתוס' סנהדרין (דף ט ע"ב) ד"ה לרצונו מבואר דפסולין מצ"ע וכן דעת הריב"א ז"ל ותוס' רבינו משה ז"ל המובא במרדכי הנ"ל וכן דעת הב"י. אמנם הרמ"א והסמ"ע והש"ך ז"ל ס"ל דכשר מצ"ע כנ"ל. וכן משמע מדברי הרnב"ם ז"ל פ"ט מהל' עדות כנ"ל. ולכאורה היה נלפע"ד להוכיח קצת די"ל דטרפה פסול מצ"ע מהא דסנהדרין (דף עח) דפליגי רבא ור"א בעדי טרפה שהוזמו דלרבא היו נהרגין ולר"א לא היו נהרגין ול"ל לפלוגי אי העדים הניזומין חייבין יותר הו"ל לפלוגי בנידון עצמו דלרבא הנידון חייב משום דהוה עדות שאי"ל ולר"א פטור משום דאינו בזוממי זוממין וממילא נדע לדין דהניזומין והיה יותר רבותא לר"א דגם הנידון שהוא בריא פטור ול"ל לפלוגי בהניזומין מה דצריך בזה לדחוק כמש"כ הכ"מ ז"ל הנ"ל דלא ידעו ב"ד דהעדים הם טרפה יותר הו"ל לפלוגי בנידון כנ"ל ובזה העיר ג"כ בספר ה"ש שם עיי"ש. אך לפי הנך רבוותא ז"ל דעדי טרפה פסולים מצ"ע לא מצי לפלוגי בנידון ובידעו שהעדים טרפה דלפי"ז גם לרבא פטור הנידון דהעדים פסולים מצ"ע. ומש"ה אוקמי פלוגתייהו על העדים הניזומין ומיירי שנטרפו אחר עדותן ולכאורה זה ראיה נכונה. אך מ"מ יש לדחות די"ל דמשום דקתני בבא ראשונה עדים שהעידו בטרפה אין נהרגין דעיקר הדין הוא על העדים מש"ה סיים ג"כ עדי טרפה שהוזמו היו נהרגין דומיא דרישא וממילא נלמד על הנידון ודוק בזה:
ז
ודע דבדברי הרמב"ם בפ"כ מהל' עדות הל' ב' שכתב דבמלקות וממון ן דכבר נלקה הנידון או הוציאו ממון מ"מ אם הוזמו הרי אלו לוקין או משלמין ממון שהבאתיו למעלה אות ב' כבר חתרו רבוותא קמאי ז"ל למצוא מקור לדינו מנ"ל להרמב"ם ז"ל דין זה ועיין בכס"מ ז"ל מה שהאריך שם בתומים (סי' לח) האריך הרבה למצוא מקור לזה עיי"ש. ולכאורה בראשית עיוני נפלאתי בזה דהרי במקור הדין תנן בפ"ק דמכות (דף ה) אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמור הדין שהרי הצדוקין אומרים עד שיהרג כו' א"ל חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים כו' ופירש"י ז"ל לעשות לאחיו משמע שהרי אחיו עדיין קיים. ובגמרא שם תנא בריבי אומר לא הרגו נהרגין כו' אמר אביו בני לאו ק"ו הוא. א"ל כו' שאין עונשין מן הדין כו' והרי משמע דלא מכאשר זמם גמר לה דלא כאשר עשה. אלא מדכתיב לעשות לאחיו דמשמע דאחיו עדיין קיים ומ"מ רצה אביו של בריבי ללמוד מק"ו דאף דמשמעות הכתוב דלא היה נהרג עדיין מ"מ דלמא קמ"ל הקרא דגם על מחשבתו לבד חייב אבל על עשייתו ק"ו הוא וע"ז השיב לו בריבי דאין עונשין מן הדין ודוקא על מחשבתו חייב ולא על עשייתו אבל מ"מ משמע דמלאתיו גמר לה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דנלמד מלאחיו ולכאורה י"ל דמכאשר זמם ליכא למילף דבאמת העדים אינם עושים מאומה וב"ד הם המצווים להרגו ואף דמצוה בעדים כדכתיב יד העדים גו' והכי תנן בסנהדרין (דף מה) מ"מ ברוצח אף היכא דלא יכלו העדים להרגו נהרג כדאיתא שם (דף מה ע"ב) נקטעה יד העדים פטור כו' מיתיבי כו' שאני התם כו' והרי דברוצח לא בעינן דוקא בעדים לעיכובא וכ"פ הרמב"ם בפי"ד מסנהדרין ומש"ה ל"ש אצלם כאשר עשו לאחיו דהם לא עשו דגם במחשבתם ודיבורם גרמו ע"י אחרים שחייבין כנ"ל. ואם נאמר דבאמת עיקר הילפותא מלאחיו א"כ ל"ש זה אלא בנידון להרג דבעינן אחיו קיים משא"כ בחייבי מלקות וממון דאף שכבר נלקה והוציא הממון ג"כ אתיו קיים מש"ה חייבין העדים. אך ברמב"ם ז"ל כתב בפ"כ מעדות הל' ב' הנ"ל דמש"ה בנהרג הנידון אין נהרגין משום דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה. ואולי דעיקר הילפותא מלאחיו וממילא נדע דפי' דכאשר זמם כפשטו דוקא על המחשבה וסמיך על הא דכתיב לאחיו. שוב מצאתי בעה"י בס' פני יהושע בתי' למכות שם דכתב באמת לישב דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל משום דהילפותא הוא מלאחיו כנ"ל אלא דביאר שם דתרי לימודים יש כאשר זמם ולא כאשר עשה. ומלאחיו דמלאתיו ידעינן דעל מחשבתן לבד חייב ומכאשר זמם יליף דלא נלמוד מק"ו כמו שרצה אביו של בריבי ולא ס"ל להרמב"ם ז"ל דאין עונשין מן הדין בזה עיי"ש ותל"י שכונתי לדעתו הגדול בתירוץ דברי הרמב"ם ז"ל. אך בהא דכתב דתרי לימודים יש שלא נלמוד ק"ו לכאורה צריך ביאור דאמאי לא השיב לו בריבי לאביו דליכא למילף מק"ו משום לימוד מקרא הנ"ל ואם לא נראה לבריבי הך דרשא מנ"ל לחדש כן ועיין בח"ס חלק חו"מ (סי' לב לג):
והנה בהך סוגיא דמכות הנ"ל כתב הריטב"א ז"ל הביאו הגרע"א ז"ל במשניות שם דבאמת לאו מלאחיו יליף לה דשפיר מיקרי לאחיו אף לאח"מ כדכתיב קרבו שאו את אחיכם להקים לאחיו שם. אלא דשם הילפותא מדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה והא דהביא שם מלאחיו הוא לרוחא דמלתא עיי"ש בתוס' רע"ק במשניות שם. ולכאורה י"ל ע"פ מה שכתב בהגהת הרש"ש בסנהדרין (דף י) דלענין קורבה גם לאח"מ נקרא שאר. משא"כ בהך דכאשר זמם לעשות לאחיו דלא הוה שום קורבא וע"כ דמשום דאחיו הוא במצות ולאח"מ ל"ש זה עיי"ש. אך הריטב"א ז"ל הנ"ל דפירש הילפותא מכאשר זמם נלפע"ד דלשיטתו אזיל דס"ל דגם במלקות וממון דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה בהא דתנן בפ' חזקת הבתים (דף נו מ"א) היו שנים מעידין אותו, שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל ופי' בנ"י משלמין לו את הכל כלומר הקרקע והפירות שתובע לו בעל הקרקע כו'. ובתר הכי הקשה שם וא"ת ה"ד אי כשהוזמו קודם גמר דין אין להם לשלם כלום כו' ואם לאתר גמ"ד כיון דקא מחזיק בגויה זכה בה מיד והו"ל כאשר עשה. ותירץ א' מגדולי רבני צרפת שאין אומרים בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון דאפשר בחזרה והריטב"א ז"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואתר שנגמר הדין הוזמו עדיו קודם שהחזירוהו לשם והשתא הוא כאשר זמם והרי דס"ל להריטב"א ז"ל דגם בממון בעי כאשר זמם ולא כאשר עשה וצ"ל דס"ל דאין משלמין רק הקרקע ולא דמי הפירות שכבר אכל דלגבי הפירות הוא כאשר עשה וכן מבואר בהדיא בהגהות מא"י הנדפס מחדש ברי"ף דלהריטב"א אינו משלם פירות והיינו דס"ל דהילפותא במכות הוא מכאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ גם בממון כן ולא ס"ל הך סברא דממון אפשר בחזרה. ונראה דגם הרשב"ם ז"ל ס"ל כשיטת הריטב"א ז"ל דגם בממון בעי דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה ואינן משלמין רק דמי הקרקע ולא דמי הפירות ומיירי שהמחזיק היה חוץ לקרקע. דכתב הרשב"ם ז"ל שם במשנה משלמין לו את הכל. כפי דמי קרקע שהיו רוצים להפסידו יגבה מהן כדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה. ולכאורה דבריו ז"ל צריך ביאור דלמה סיים ולא כאשר עשה דלכאורה אין לזה שום ביאור כלל ולא מצאתי במפרשים בזה. ולהנ"ל הוא כפשוטו דס"ל להרשב"ם ז"ל כהריטב"א דגם בממון בעי כאשר זמם דוקא ומיירי בלא היה המחזיק בקרקע ובאמת אין משלמין רק הקרקע ולא הפירות משום דהפירות שכבר אכל הו"ל כאשר עשה כנ"ל וזה שכתב הרשב"ם ז"ל בצחות לשונו הזהב על הא דתנן משלמין לו את הכל דלכאורה לשון את הכל משמע גם הפירות וע"ז כתב הרמב"ם ז"ל פירושו דרק כפי דמי קרקע שהיו רוצים להפסידו יגבה מהן וביאר דבריו ז"ל דמ"ש דמי קרקע דוקא ולא דמי פירות ע"ז סיים בדבריו ז"ל כדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וא"כ בדמי פירות הוה כאשר עשה כנ"ל דבשלמא קרקע י"ל דהמחזיק לא היה בקרקע משא"כ הפירות כבר אכל והוה כאשר עשה וזה פשוט וברור לפע"ד בכונת הרשב"ם ז"ל. והיוצא מזה דפליגי בזה רבוותא ז"ל דלהרשב"ם והריטב"א ז"ל גם בממון בעי דוקא כאשר זמם. ולהרמב"ם ז"ל גם במלקות אף שנלקה הנידון חייבין הזוממין דכש"כ בממון ולפי"ז גם הפירות צריכין לשלם ועיין בתוס' ב"ק (דף ד ע"ב) ד"ה עדים זוממין דגם להריב"א והר"י ז"ל לא בעי בממון דוקא כאשר זמם אך טעמייהו ז"ל משום דממון אפשר בחזרה או משום דבזה מהני הק"ו כמבואר שם עייש"ה:
ח
אך באמת תמוהין לי מאד שיטת הרשב"ם והריטב"א ז"ל הנ"ל דס"ל דרק דמי הקרקע מחויבין לשלם ומיירי ע"כ בשלא היה המחזיק בקרקע כמבואר שם בנ"י בשם הריטב"א בהדיא אבל הפירות דל"ש סברא זו משמע בהדיא דפטורין כנ"ל. והרי בירושלמי פ' חזקת הבתים שם הל' י' מבואר בהדיא דגם דמי פירות מחויבין לשלם דאיתא שם בגמרא ירושלמי על הך מתניתין הנ"ל א"ל מה אתה עושה בתוך שלי שיש לי בה שני חזקה והלך והביא עדים שיש לו בה שני חזקה והלך זה והוזמו עדיו ה"ז נותן לו השדה ואוכל פירות של ג' שנים והיינו דצריך להחזיר לו גם דמי הפירות שאכל בשנים האלו כמבואר שם בפ"מ והרי בהדיא דגם הפירות דהוה כאשר עשה מ"מ חייבין ודברי הרשב"ם והריטב"א ז"ל לכאורה צריך עיון גדול. והוה מזה סייעתא לתירוץ ראשון המובא בנ"י בשם א' מרבני צרפת ז"ל דבממון לא בעי דוקא כאשר זמם ומשום דאפשר בחזרה וכשיטת התוס' ב"ק הנ"ל, ולפי"ז אפשר לומר לכאורה מזה הוכתה לדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דגם במלקות אף אם כבר נלקה חייבין העדים הניזומין ואף אם נאמר בדברי הרמב"ם ז"ל דהילפותא הוא מכאשר זמם ולא מלאחיו שכתבנו למעלה וכמשמעות פשטות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"כ מעדות הל' ב' הנ"ל מ"מ מזה י"ל מקור לדינו ז"ל דהנה כבר כתב שם מרן הכס"מ ז"ל סברות לחלק בין מיתה למלקות דמשום הכי בהרגו אין נהרגין או משום דגדול עונשם ואינו ראוי לכפר להם במיתת ב"ד או משום דאלהים נצב בעדת גו' ואילו לא היה הנידון חייב לא היה מניח הקב"ה לזה עיי"ש וכבר תמהו האחרונים ז"ל בזה דקשה לומר דהרמב"ם ז"ל חידש דין זה מסברא בעלמא שלא נמצא לזה שום מקור בגמרא ודלמא נמצא עוד טעם על דין תורה מה דליכא לחלק בין מיתה למלקות ולכאורה י"ל קצת עפי"מ שכתב בס' חתם סופר חלק חו"מ (סי' לב) די"ל דאף דאין עונשין מה"ד מ"מ היכא דהקל נכלל בהחמור ל"ל לדין ק"ו דיש בכלל מאתים מנה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ט"מ הל' ב' אלא דאנו צריכין לסברת הרמב"ן ז"ל דאלהים נצב בעדת אל כו'. אף דמסברא לא נוכל לבטל הק"ו כו' מ"מ מלתא דפשיטא לא הוי וצריכין לק"ו ואין עונשין מה"ד עייש"ה א"כ במלקות י"ל היכא דנלקה הנידון נכלל בלא נלקה ושם י"ל דל"ש סברת הרמב"ן ז"ל וצ"ע בזה אך להנ"ל א"ש בפשיטות דהרמב"ם ז"ל למד דינו ממתניתין דב"ב הנ"ל דמבואר בהדיא בירושלמי דגם דמי פירות חייבין ובזה הוה כאשר עשה וע"כ דבממון לא בעי דוקא כאשר זמם ואף דממון אפשר בחזרה מ"מ י"ל דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הך חילוקא דמה נ"מ מה דאפשר בחזרה סו"ס גזה"כ הוא כאשר זמם ולא כאשר עשה וכיון דכבר עשה פטורין וכמו דבאמת הרשב"ם והריטב"א ז"ל לא ס"ל הך סברא. ועוד י"ל לכאורה יותר דאטו לא משכחת לה שאכל הפירות ג' שנים ואין לו מה לשלם וגם מת המחזיק אח"כ דלא יהיה אפשר בחזרה אך זה י"ל דמה דמת המחזיק לא עשו זאת העדים וסברא זו מצאתי באחרונים אך מ"מ י"ל דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הך חילוקא וע"כ צ"ל לחלק בין דין מיתה למלקות וממון כמוש"כ הכס"מ ז"ל ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל דבמלקות אף שנלקה חייבין. וכן יש להוכיח לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דמס' ב"ק (דף עג ע"ב) העידו העדים שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו והוזמו משלמין דמי עבד לרבו ופסקה הרמב"ם ז"ל בפכ"א מעדות הל' ד'. דשם כיון דנגמר דינו של העבד הרי העבד תפוס בעצמו והו"ל כאשר עשה וכבר תמה מזה המשל"מ שם על שיטת הריטב"א ז"ל המובא בנ"י הנ"ל ולהנ"ל דלהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הך חילוקא דאפשר בחזרה גם מזה סיוע לדבריו ז"ל. ועיין במה שכ' רבינו ירוחם ז"ל במישרים נתיב ב' חלק א' דהעדים משלמין השדה וגם דמי הפירות וגם בסוף חלק ז' שם הכריע ג"כ כהרמב"ם ז"ל דגם במלקות לא בעי דוקא כאשר זמם וגם בנלקה חייבין עייש"ה ודוק. וכן יש להוכיח מרפ"ק דמכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה כו' ובתירוץ קמא בתוס' שם בעי גם בזה כאשר זמם אלא דבמה דלוקין את העדים נתקיים בזה כאשר זמם עיי"ש והרי שם תיכף כשגומרים דינו שהוא ב"ג וב"ח וחלל הוא הוה כאשר עשה. שוב מצאתי בעה"י ראיה זו בתומים (סי' לח) עייש"ה ולכאורה י"ל דבזה ל"ש ג"כ הך סברא דאפשר בחזרה דסו"ס נעשה כבר איזה שעה פסול לכהונה וכבר הוה כאשר עשה וצ"ע בזה. ואסיים בברכה יתברך כבודו ברוב ברכה והצלחה יעלה מעלה בתורה וגדולה כחפצו וחפץ ש"ב ואוהבו:
אייזיק יעקב בהרב הגאון מ' אליעזר שלמה וועלללער: