אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני חו"מ › סימן עג

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני חו"מ · סימן עג

סימן עב

אי ילפינן קנסא מקנסא ובפסקי הרמב"ם ז"ל בזה ובדין היזק שאינו ניכר:

א

הרמב"ם ז"ל בריש פ"ז מהל' חובל ומזיק כתב המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר כו' כיצד הרי שטימא אוכלין של חבירו כו' או עירב לו טיפת יין נסך כו' וכן כל כיוצא בזה שמין מה שהפסיד כו'. ודבר זה קנס הוא כו' עיי"ש, ומדכתב וכן כל כיוצא בזה ש"מ דס"ל דילפינן קנסא מקנסא וזה כרב בגיטין (דף נג ע"א) דלשמואל ס"ל שם דלא ילפינן קנסא מקנסא עיי"ש וא"כ דוקא הני ומנ"ל על כל כיוצא בזה. וכבר חתר הש"ך ז"ל בחו"מ (סי' שפ"ה) למצוא טעמים בזה מדוע פסק כרב ולא כשמואל דקיי"ל כשמואל בדיני. וכן בהל' י"ג שם כתב הרמב"ם ז"ל יותר בפירוש דגמרינן קנסא מקנסא דכתב שם וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אתר וכיסה הדם, כו' חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב כו' וכן הורו שכל המונע הבעלים מעשות מצות עשה כו' הרי בהדיא דס"ל להרמב"ם ז"ל דילפינן קנסא מקנסא. וכן פסק דהעושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת דחייב והיינו מטעם דילפינן קנסא מקנסא. וכתב הש"ך ז"ל בחו"מ (סי' שפה) שיש מקור לזה מהא דמס' חולין (דף מא) דמקשה שם להנך אמוראי דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהך דהמטמא והמדמע והמנסך. וע"כ דקושיית הגמרא למ"ד שם מנסך ממש והיינו ע"כ כרב דס"ל דא"א לומר דמנסך היינו מערב. דא"כ היינו מדמע ותרתי ל"ל דילפינן קנסא מקנסא עיי"ש ומדסתמא דגמרא מקשה כן ש"מ דהלכה כן כרב דילפינן קנסא מקנסא עייש"ה. ותמהו האחרונים ז"ל דמה ראיה היא. דהרי בגמרא גיטין שם דמקשה מברייתא דהעושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדי"ש וא"א היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב כו' ומקשה מזה דוקא למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומשמע דלמ"ד לאו שמיה היזק ניחא כמבואר שם. וע"כ צ"ל דס"ל לסתמא דגמרא דקנסא מקנסא לא ילפינן דאל"כ אמאי לא יהא חייב משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו'. וע"כ דס"ל לא ילפינן קנסא מקנסא. ומש"ה היה ניחא ליה למ"ד היזק שאי"נ שמיה היזק ועיי"ש בחידושי מהרש"א ז"ל ועיין היטב במשנה למלך רפ"ז מחו"מ וע"כ דאין ראיה מזה די"ל דהקושיא למ"ד זה. וכן בהך דחולין י"ל דקושיית הגמרא קאי אליבא דרב ולא דקיי"ל כן לדינא:

ב

ולפע"ד נראה לישב לכאורה כדברי הש"ך ז"ל הנ"ל דראיה היא מהך דחולין הנ"ל וע"כ צ"ל דסוגיית הגמרא דחולין לא קאי אליבא דרב. ומ"מ ס"ל לגמרא דילפינן קנסא מקנסא ומסתמא דהכי הלכתא. ומקודם נבאר קצת בסוגיא דגיטין הנ"ל ויתישבו בזה כמה דברים בעה"י. דהנה במס' גיטין (דף נב ע"ב) איתא המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב. איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב מ"ד מערב מאי טעמא לא אמר מנסך אמר לך מנסך קלבדר"מ. ואידך כר"י דאר"י משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוה עד שעת ניסוך. ולמ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב. א"ל מערב היינו מדמע ואידך קנסא הוא ומקנסא לא ילפינן. ולמאן דיליף קנסא מקנסא כל הני ל"ל צריכא כו' ובפירש"י ז"ל מנסך ממש שיכשך בידו כו' דאגבהה ע"מ לגוזלה. והנה במס' חולין מקשה מסוגיא זו למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומתרץ לה ביש לו שותפות. ואח"כ מסיק בגמרא דטעמא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא משום דלא מכוין לאוסרה אלא לצעורי ומסיק דמיירי בישראל מומר עיי"ש. וא"כ כאן דמקשה לשמואל מ"ט לא אמר כרב מנסך ממש לכאורה קשה דהרי שמואל ס"ל במס' יבמות (דף פג) במסכך גפנו על תבואתו של חבירו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עיי"ש וע"כ היה צ"ל לכאורה דזה כונת הגמרא מ"ט לא אמר מנסך ובאופן דאית לי' שותפות או בישראל מומר כמבואר בחולין הנ"ל. אך לרב אף אם נאמר דס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש כאשר יובא לפנינו בעה"י נראה לכאורה דלפי מה דמסיק בגמרא בטעמא דרב דכיון דאגבהה קנייה תו ל"צ לטעמא דבדאית ליה שותפות מיירי וגם לטעמא האחרינא דמיירי בישראל מומר כמבואר בחולין. ולכאורה ראיה לזה דהנה באמת קשה על הא דמקשה בגמרא שמואל מאי טעמא לא אמר מנסך די"ל משום דאין אדם אוסר דבר שא"ש. ואף די"ל דמיירי בדאית ליה שותפות. מ"מ י"ל דבאמת דוחק גדול הוא לאוקמי מתניתין דוקא בשותפות דסתמא קתני מנסך והיינו יין של חבירו דומיא דמטמא ומדמע וגם לפי מה דמסיק בחולין דיכול אדם לאסור את שאינו שלו אלא דאמרינן לצעורי קמכוון וע"כ מיירי בישראל מומר. ע"כ לרב ל"צ לכ"ז כאן דמסיק דלרב קנה בהגבהה. דהנה מבואר בגמרא דמש"ה שמואל לא אמר כרב דקים ליה בדרבה מיניה. ולכאורה דהרי היה יכול גם שמואל לפרש מנסך ממש ומ"מ ל"ש קלבדר"מ דכיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהיינו דלצעורי קא מכוין כנ"ל ע"כ דמיירי בישראל מומר וא"כ משכחת לה מנסך במגע כמו שכ' התוס' בחולין דלמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש לפי מה דמוקי בישראל מומר משכחת לה מנסך במגע ול"ש בזה קלבדר"מ אע"כ דלא משמע ליה לשמואל לפרש ולאוקמי מתניתין דוקא במומר. וא"כ לפי"ז לפי האוקימתא דאמרינן לצעורי ולא נאסר אלא במומר. ואם נאמר דגם לרב צ"ל כן א"כ אמאי לא מפרש בגמרא דמש"ה שמואל לא אמר כרב דאי כרב דאמר מנסך ממש יקשה הא אין אדם אוסר דשא"ש וע"כ דמיירי בישראל מומר וזה ע"כ לא ניחא ליה לשמואל לפרושי מתניתין דוקא בישראל מומר דאל"כ גם לדידיה באמת משכחת לה מנסך במגע כנ"ל. וקושיא זו הקשה בס' פני יהושע בגיטין שם וסיים וי"ל וצ"ע עייש"ה. אלא לכאורה ע"כ דגם לרב לא מיירי בישראל מומר וגם לרב לא משמע ליה לאוקמי דוקא בישראל מומר אלא דסתמא קתני ובישראל ג"כ שייך הדין הנ"ל ואף דיש לדחות ראיות הנ"ל מ"מ מלבד זה נראה דלרב לא צריך להנך אוקימתות והיינו דכיון דרב מוקי לה ע"כ כר"י דמדאגבהה קנייה א"כ הרי תיכף נעשה כשלו וא"כ ל"ש בזה אין אדם אוסר דבר שא"ש וגם סברא שניה דלצעורי קא מכוין כאשר יבואר לפנינו בעה"י. והנה בחולין (דף מ' ע"א) איתא אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה כו' ופירש"י ז"ל ד"ה רבוצה לא מבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנה בהגבהה ונעשית שלו כו' עייש"ה בתוס' שהשיגו על רש"י ז"ל ויבואר לפנינו בעה"י. א"כ הרי דלרש"י ז"ל קנה בהגבהה ונעשה שלו שיוכל לאוסרה ותיכף כשהגביהה קנאה ונתחייב לשלם לו בעד היין ואח"כ כשניסך דידיה קמנסך ולא שייך קם ליה בדרבה מיניה דהחיוב תשלומין וחיוב מיתה אינם באים כאחד ושמואל ס"ל דמ"מ שייך קלבדר"מ ואף דכבר קנה אותו משום דהגבהה צורך ניסוך הוא וליותר מה שביאר בחידושי המהר"ם שיף ז"ל שם דמה"ט הוה הגבהה צורך ניסוך משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא דמטעם הגבהה יוכל לאסור כנ"ל. או לפי שאר התירוצים דכתבו בתוס' ד"ה מנסך עיי"ש בגיטין:

וכן לפי מה דמסיק בחולין דיכול לאסור דשא"ש אלא דלצעורי קא מכוין י"ל כיון דכבר קנאה בהגבהה והאיך שייך לצעורי והרי אינו אוסר אלא שלו. הגע בעצמך אחד גזל מחבירו יין ואח"כ נסכו וכי ניחא דלצעורי קמכוין והרי כבר ציער אותו בגזלו ומה הרויח במה שניסך והרי יחייבו אותו לשלם כיון שכבר קנה את היין ונכנס לרשותו כיון דראינו שהגביהה לקנותה אף אם לא היה דעתו באמת לקנותה וכי נאמין לו זאת והאיך שייך בזה לצעורי ואם שיאמר לו הרי שלך לפניך גם בזה ל"מ כאשר יתבאר בעה"י והדבר נכון בסברא דל"ש בזה לצעורי. ובזה יש לפלפל בהך סוגיא דתולין שם בפירש"י ז"ל ד"ה בישראל מומר וה"ה דמצי לאוקמי כגון שיש לו שותפות כו' השתא מיהא כו' ובקושיית התוס' שם ד"ה בישראל כו' עייש"ה בזה. וכן פירש"י ז"ל בהך סוגיא דחולין דף מ"א דבתר דמסיק הך טעמא דלצעורי קא מכוין מקשה משנים אוחזין בסכין וממנסך ומשני בישראל מומר ופירש"י ז"ל ד"ה בישראל מומר וה"ה דמצי לאוקמי ביש לו שותפות בגווה עיי"ש ובתוס' ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא בהל' חובל ומזיק הנ"ל דהיכא דיש לו שותפות או בישראל מומר יוכל לאסור עיי"ש והרי דהיכא דשייך לו חולקא בגווה ל"ש לצעורי וא"כ כש"כ בזה שגוזל וקונה היין לעצמו והאיך שייך בזה לצעורי והרי שלו קמנסך מש"ה ל"צ כלל לתירוצים המבוארים במס' חולין שם:

ג

אך לפי"ז יש לראות בהא דמס' חולין ל"ל להגמרא לתרוצי ביש להם שותפות ובישראל מומר לוקמי כיון שהגביהה קנה ושם ע"כ צ"ל כן דמיירי שהגביהה כמבואר שם בפירש"י ז"ל דאל"כ אמאי חייב הא קלבדר"מ כמבואר שם בפירש"י ז"ל דבאמת ע"כ צ"ל כר"י דכיון שהגביהה קנה כמבואר שם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בהל' חו"מ דמש"ה ל"ש קלבדר"מ משום דר"י דמדאגבהה נתחייב ומ"מ פירש הרמב"ם ז"ל שם דע"כ מיירי ביש לו שותפות או בישראל מומר. ולכאורה י"ל דרב ס"ל באמת דקנה בהגבהה להיות שלו לגמרי כמבואר שם בפירש"י ז"ל חולין ד"ה היתה רבוצה ויכול לאוסרה ול"צ לאוקמי להנך תירוצים הנ"ל ביש לו שותפות או בישראל מומר כאשר הוכחתי למעלה. אך הגמרא דחולין הנ"ל אף דס"ל לדין דר"י מ"מ לא ס"ל לסתמא דגמרא דקנה בהגבהה להיות כשלו לגמרי. אלא מהגבהה קנה להיות ברשותו ובאחריותו להתחייב באונסה ומש"ה ל"ש קלבדר"מ ומ"מ לא הוה שלו לגמרי שיוכל לאסור וכמו שכתבו התוס' ז"ל בחולין ד"ה רבוצה. ועוד י"ל דהיינו דע"כ בהך דגיטין לא מהני אלא כשרוצה לזכות בה וא"כ בשוגג ל"ש קניה וא"כ האיך שייך לומר בשוגג פטור ומש"ה צ"ל דיש לו שותפות. ובהך דגיטין י"ל דפי' בשוגג שלא ידע שנאסר אבל ידע שהוא של חבירו. אך א"כ לא יתכן קושיא שניה שהקשה על הך סברא דלצעורי דבשוגג ל"ש לצעורי וע"כ דממזיד פריך. ובמקום אחר ביארנו בעה"י בדין קנין שאינו מכוון לקנות בזה. בדין הגבהה וחצר ויד ואכמ"ל:

אך כל הנ"ל דוחק הוא לומר דפליגי בזה דרב ס"ל דקנה לגמרי וסתמא דגמרא דחולין ס"ל דלא קנה לגמרי אלא להתחייב באחריותו ובאיזה טעם נחלקו ומנ"ל וכמו שבאמת הקשו בתוס' ז"ל בחולין שם (דף מ ע"א) ד"ה רבוצה על פירש"י ז"ל שם שתי קושיות חזקות. קושיא א' דהרי קיי"ל דהגוזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. הרי דאינו יכול לאסור את שאינו שלו אף שכבר גזלה כיון דהוא קודם יאוש. ועוד הקשו דהרי בגמרא הקשה להנך אמוראים דס"ל א"א אוסר דבר שא"ש מהך דמנסך ואם נאמר דבהגבהה קנה להיות שלו לק"מ עיי"ש בתוס' בחולין שם. וא"כ ג"כ לרב אם נאמר כאשר כתבנו יקשה על רב ג"כ קושיית התוס' הנ"ל ובשלמא קושיא שניה של תוס' ל"ק כאשר כתבנו באמת דלרב ל"צ לשנויי ביש לו שותפות כנ"ל דהוה כשלו והך סוגיא דחולין אינו אליבא דרב וכאשר יתבאר לפנינו בעה"י אבל קושיא הראשונה מהך דגזל ולא נתייאשו הבעלים דקיי"ל דאינם יכולים להקדיש יקשה ג"כ לרב כנ"ל. ואף דדין זה הוא מר"י בב"ק (דף סח) עייש"ה וא"כ י"ל דרב פליג עליה. אך באמת א"א לומר כן מלבד דכתבו התוס' במס' קידושין (דף נב ע"א) ד"ה והוא. דע"ז דהגזלן לא יכול להקדיש אין בזה שום רבותא דכמה משניות וברייתות יש דגזל אינו נקנה אלא ביאוש מלבד זה הלא רב בעצמו ס"ל שם דהגזלן אינו יכול להקדיש דהרי איתא בקידושין (דף נב) הנ"ל מעשה בחמש נשים. אמר רב ש"מ ממתניתין ארבעה ונקיט רב בידיה תלת. ש"מ המקדש כו' וש"מ קידשה בגזל אינה מקודשת אפילו בגזל דידה כו'. כי סליק ר"ז אמרה להא שמעתא קמיה דר"י אמר ליה מי אמר רב הכי. והוא לא אמר והאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' זה לפי שאינו שלו כו' עיי"ש. הרי בהדיא דגם רב ס"ל להך דינא דר"י וא"כ האיך יקנה בהגבהה עד שיוכל לאסור את שא"ש:

והנה ראיתי בס' חמדת שלמה בחידושיו על גיטין שם באות י"ב ד"ה אמנם. דמה שהקשו התוס' מאיש כי יקדיש ודאי דאינו ראיה לענין לאסור. וקדשים שאני דכתיב אני ה' שונא גזל בעולה ואפילו כו' עיי"ש. ולא זכיתי לעמוד על כונתו ז"ל דהרי בקידושין יליף מזה על דין קידושין בגזל הרי דלאו דוקא לענין להקדיש קדשים אלא בכל דוכתי כן הוא. וצ"ע בדבריו הק' ז"ל:

ד

אך נראה לפע"ד לישב באופן הנ"ל דלרב ע"כ בהגבהה קונה לגמרי להיות יכול לאסור אותם ורב לשיטתו אזיל ואפשר דיתישב ג"כ קושיית התוס' הנ"ל. דהנה איתא במס' סנהדרין (דף עב ע"א) אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מאי טעמא בדמים קנינהו. אמר רבא מסתברא מלתא דרב בששיבר דליתנהו. אבל נטל לא. והאלהים אמר רב אפילו נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימי. ה"נ ברשותיה קיימי. ולא היא כי אוקמינא רחמנא ברשותו לענין אונסין אבל לענין מיקניא ברשותא דמרייהו קיימי מידי דהוי אשואל ופירש"י ז"ל אבל נטל לא. מסתברא בה מלתא דרב דפטר בה דכיון דקיימין הן כל היכא דאיתנהו דמרייהו נינהו. ואין זה חייב בתשלומין דפקדון בעלמא נינהו גביה. והאלהים שבועה אמר רב דפטור כו' דהא אם יש לו דמים כגון אב על הבן דמודה בהו רב דל"ק וחייב להחזיר אחרי כן. אמרינן דאפילו נאנסו מיני' משבאו לרשותו חייב להחזיר דמיהן. אלמא לא אמרינן פקדון הוא גבי' ואבדו לבעלים אלא אמרינן כו' ולא היא מסקנא כו' לא מסתברא טעמא דרב בהא דאע"ג דהיכא דיש לו דמים חייבין באחריותו לאו קנין הן להיות כשאר נכסיו דכי אוקמי רחמנא ברשותו וחייב את הגזלן לשלם ה"מ כו'. הרי לך מבואר בהדיא דלא אמרינן בקנין לחצאין דהיינו שיהיה ברשותו להתחייב באחריותו. והגוף לא יקנה אלא לרב אף היכא דיש לו דמים קנה בגוף הדבר כמבואר שם בהדיא בסוגיית הגמרא דלרב קנה הגזלן גוף הדבר להיות שלו. אך היכא דיש לו דמים מחויב להחזיר גוף הדבר בתורת גוביינא כדכתיב והשיב את הגזלה וכמבואר בכמה משניות רק שסובר רב דקונה גוף הדבר אלא דגזה"כ הוא שיחזיר הדבר בתורת גוביינא דכתיב והשיב את הגזלה כמבואר בתוס' סנהדרין (דף עב ע"א) ד"ה אפילו נטל. ועיין בהגהת הרש"ש ז"ל שם מבואר היטב בזה עייש"ה:

ומעתה א"ש הכל דרב דס"ל דקונה הגזלן גוף הדבר שפיר יוכל לאסור אותם. אך גם רב ס"ל דגזה"כ הוא שמחויב הגזלן להשיב הדבר בעצמו בתורת גוביינא כיון דהוא קודם יאוש א"כ משועבד גוף הדבר להנגזל והוה כמו בע"ח שעשה שורו אפותיקי לבע"ח דאף דגוף הדבר שייך להלוה מ"מ מחויב להחזיר להמלוה. או היכא דל"ל כ"א איזה נכסים נגד חובו. ומעתה א"ש הא דס"ל לרב ג"כ כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו כנ"ל דהרי מבואר במס' ערכין (דף כג ע"ב) דהיכא דהקדיש ויש עליו חיב דלא חל ההקדש אלא דצריך לפדות משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והיינו דוקא בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף חל ההקדש כמבואר שם בתוס' ד"ה משום דר' אבהו. ובמס' ב"ק (דף לג ע"ב) וכן הביא רש"י ז"ל במס' פסחים (דף לא ע"א) הא דאמר רבא בכתובות (דף נט ע"ב) הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד היינו קדושת הגוף כגון קונמות כו' הרי דקדוה"ג מפקיע מידי שיעבוד אף באפותיקי א"כ א"ש הך דרב ס"ל דגזלן אינו יכול להקדיש דמשועבד גוף הדבר להנגזל כמו אפותיקי כנ"ל וכן בהך דקדושין הנ"ל שהבאתי למעלה דס"ל לרב דאינו יכול לקדש בהגזל היינו דהוה כמו מכירה והוה כמו קדו"ד ואינו יכול לקדש בזה כיון דמשועבד להנגזל מה שא"כ בהך דיין נסך דהרי כשאוסר היין שפיר יכול לאסור לרב דהרי הגוף הוה שלו וביין נסך לא גרע מקונמות דג"כ כאן הוה כמו קדוה"ג דאוסר הגוף וז"פ. ומש"ה ל"צ כלל לאוקמי בשהיה לו שותפות דכיון דאגבהה לנסך ודעתו לגוזלו כמו שדקדק רש"י ז"ל בלשונו הקדוש דאגבהה ע"מ לגוזלה עיי"ש בגיטין הנ"ל שפיר נקנה לו הגוף לרב לשיטתו ויכול לאסור משא"כ אנן דקיי"ל כרבא בסנהדרין הנ"ל דהבא במחתרת לא קנה גוף הדבר רק באחריותו הוא להתחייב באונסה כמבואר שם עיי"ש. א"כ א"ש הך סוגיא דחולין דסתמא דגמרא אזלא אליבא דהלכתא דלא נקנה לו הגוף ומש"ה פריך שפיר להנך אמוראים דס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש ומ"מ ל"ש קלבדר"מ דהרי אף אם לא נקנה לו הדבר מ"מ באחריותו חייב ומש"ה תיכף בעת הגבהה נתחייב באחריותו אכל מה שיארע לה אח"כ ומש"ה הוכרח לשנויי ביש לו שותפות וא"כ בהך קושיית התוס' שם ד"ה רבוצה אפשר ג"כ די"ל דהנה ר"ה תלמידו דרב הוא וס"ל ג"כ דקונה לגמרי ומש"ה יכול לאסור. ומה שהקשו מהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים היינו דשם הוה קדושת דמים כמו שיתבאר לפנינו בעה"י. וכן בהך דקדושין בגזל ג"כ כקדו"ד הוא. משא"כ בהך דרבוצה דדמי לקונמות ושפיר יכול לאסור כנ"ל. אך בחידושי הר"ן ז"ל כתב דגם כונת רש"י ז"ל בד"ה רבוצה אינו דקונה ממש בגוף הדבר אלא להיות באחריותו ועיין בס' לב אריה שביאר בזה יותר לפי"ז. אך לפי מה שכתבתי לכאורה י"ל כן דס"ל כרב רבו ומכש"כ לרב בהך סוגיא דגיטין הנ"ל ע"כ לא צריך לתירוצא דאית ליה שותפות בגווה:

אך עדין צ"ע לכאורה דלפי"ז הנ"ל א"כ הך דגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אינם יכולים להקדיש והיינו ג"כ לרב כנ"ל. א"כ זה דוקא היכא דמקדיש קדושת ממון אבל קדוה"ג יכול להקדיש משום דהגוף שייך להגזלן אלא שמחויב להחזירו בתורת גוביינא מגזה"כ כנ"ל וזה דוחק הוא ולא נמצא בשום מקום לחלק דלפי"ז אם גזל בהמה יכול להקדישה לקרבן. אך נראה לכאורה לפע"ד בזה לקיים דברי מרן הגאון בס' חמדת שלמה הנ"ל שכתב דמזה ל"ק די"ל דמש"ה אינו יכול להקדישו לקרבן דכתיב אני ה' שונא גזל בעולה. אך מ"מ הקשיתי למעלה מהך דקדושין דאינו יכול לקדש בגזל. ומעתה א"ש הכל דקדושין אינו יכול להוציא מהשיעבוד כנ"ל וכן בקדושת דמים שמקדיש לבדה"ב. והיכא דמקדיש לקרבן לא מהני מהכתוב אני ה' שונא גזל בעולה כהנ"ל ולפע"ד הדבר נכון מאד בסברא ליישב כל הנ"ל כנ"ל. ואף דלפי המתבאר למעלה דלרב קנה הגזלן להיות שלו וא"כ האיך שייך דהוה גזל בעולה. דזה אינו דלא מבעיא לשיטת רש"י ז"ל בסוכה (דף ל ע"ב) דכתב שם וז"ל וקסבר יאוש גרידא לא קני אבל יאוש וש"ר קני. וא"נ קני מצהב"ע אם כו' דגם אם יאוש קונה אעפ"כ הוה מצהב"ע ואף לשיטת התוס' ז"ל שם ד"ה הא קנייה כו' דלעולא היכא דקנייה להיות שלו לא מקרי מצהב"ע ודכן מוכח מהא דאוונכרי עיי"ש דמוכח דהיכא דקני ל"ש מצהב"ע אלא היכא דע"י הקדש קני הוה מצהב"ע. וכן כתבו בתוס' במס' גטין (דף נה) וא"כ לפי הנ"ל הרי קנה להיות שלו. מ"מ ע"כ צ"ל דאף דלרב כל גזלן קונה גוף הדבר להיות שלו מ"מ ע"כ צ"ל דקודם שקונה גוף הדבר לענין שלא יהיה צריך להחזיר גוף הדבר אלא דמיו עדיין נקרא גזל בעולה ומצהב"ע דאל"כ לרב דס"ל דכל גזלה נקנה הגוף להגזלן לפי המבואר למעלה א"כ האיך משכחת לה קרא דאני ה' שונא גזל בעולה וכיון דנאמר בפירוש דשונא גזל בעולה עכצ"ל דזה שנוא לפני הקב"ה אף שקנה גוף הדבר כיון דעדיין הגוף נשתעבד לבעליו שנוא הוא גוף הגזלה לפני הקב"ה וגם לענין דין מצהב"ע י"ל ג"כ דלרב שפיר נקרא מצהב"ע אף דקני גופא כנ"ל ומשום דהגוף משועבד לבעליו וגם י"ל דזה גופא אסור לו להקדישו ולהוציא השיעבוד מחבירו מה דמשועבד לבעליו וגם הקב"ה שונא קרבן זה וא"כ א"ש כנ"ל ודוק. אחר זמן רב שכתבתי הנ"ל מצאתי בס' חתם סופר בחלק חו"מ (סי' קלב) דמבואר שם ג"כ דבכל גזלן קונה גוף הדבר להיות שלו אלא דמחויב להחזיר גוף הדבר מגזה"כ כנ"ל יעוש"ה שהאריך בזה:.

ה

ומעתה י"ל, דבהך סוגיא דגטין ל"צ לכל הנך שנויי דחולין להך דיש לה שותפות בגוה וגם לאידך תירוצא דמיירי בישראל מומר דכיון דכבר קנה אותה והוה שלו ל"ש לומר לצעורי כנ"ל, ולכאורה י"ל דלא מבעיא לשיטת רש"י ז"ל בחולין (דף מא) דס"ל דהיכא דיש לו שותפות ל"ש ג"כ לצעורי קמכוין כמבואר שם כנ"ל וכן היא שיטת הרמב"ם ז"ל כנ"ל. אלא דגם לפי שיטת התוס' ז"ל דס"ל שם בחולין דאף דיש לו שותפות שייך לומר לצעורי קמכוון וצ"ל בישראל מומר. מ"מ י"ל דזה דוקא שם דיש לו רק חלק שותפות בגוה וא"כ י"ל דמנסך שלו כדי לאסור ג"כ חלק חבירו דחלק חבירו לא זכה בה ולא הוה כשלו ושייך שפיר לצעורי דמנסך של חבירו. משא"כ בהך דהמנסך בגטין שם דלרב קיימינן דזכה בהגבהה כל היין ונעשה היין שלו לגמרי כנ"ל ומה שייך בזה דמחשב לצעורי דכיון דלפי דעתו שרוצה לצער חבירו ולהראות לו שמנסך גוזלו בהגבהה לאוסרו ובודאי ידע שיצטרך לשלם לו כיון שנעשה שלו כל היין לכ"ע ל"ש לצעורי וא"כ לפי"ז היה נלפע"ד דיש ליישב בזה קושיית הפני יהושע בגטין בתוס' ד"ה מנסך כו' הנ"ל שכתבו בטעם אחד לשמואל דאמרינן דקלברר"מ אף אם ס"ל להך דר"י משום דיכול לומר לו הרי שלך לפניך. ולפי שיטת התוס' בתולין דלא מיתוקם מנסך אלא בישראל מומר וא"כ האיך מצי למימר הרי שלך לפניך הרי תיכף כשהגביהו הרי מנסך לה במגעו ונתחייב מקודם ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך והו"ל כאילו מקלי קלי. אך לפי הנ"ל א"ש די"ל דגם שמואל ס"ל בזה כרב דבהגבהה קני להיות כשלו לגמרי ומש"ה ל"צ תו לאוקמי בישראל מומר אף דלשמואל ס"ל ג"כ במס' יבמות (דף פג) אין אדם אוסר דבר שא"ש מ"מ כאן ל"ש לצעורי כנ"ל. אך מ"מ ס"ל לשמואל דכיון דהגבהה צורך ניסוך הוא והוה בזה קלבדר"מ. וי"ל דס"ל לתוס' דא"א לנסך בלא הגבהה ולא ס"ל כרש"י ז"ל דיכול לנסך בשכשוך כמבואר בחולין שם ועיין במהר"ם שי"ף ז"ל:

ועוד י"ל לכאורה דס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש אך לא כמו שביארו בגמרא חולין לר"נ ור"ע ור"י דהיינו דאינו מכוון לאסור אלא דאינו יכול לאסור וא"כ ל"צ כלל לאוקמי במומר וגם לא בשותפות אלא דכיון דקנה יכול לנסך כנ"ל ומ"מ ס"ל לשמואל דקלבדר"מ משום דהגבהה צורך ניסוך הוא. וליותר לפ"מ שביאר המהר"ם שיף ז"ל דמש"ה לשמואל קלבדר"מ דהגבהה צורך ניסוך הוא משום דאם לא יזכה בה לא יוכל לנסך משום דאין אדם אוסר דבר שא"ש עיי"ש וזה כנ"ל ועיי"ש בביאור מה שמקשה עליו ולפי הנ"ל ניחא. ואף דיש לומר דמש"ה לא ס"ל לשמואל כרב משום דלרב קנה וא"צ כלל להך דשותפות ומומר אלא דנעשה כשלו משא"כ שמואל לא ס"ל כן. וי"ל דלא רצה הגמרא לעשות פלוגתא בזה בין רב לשמואל. וע"כ ההכרח הוא לפרש כן דזה ודאי דלרב קנה וא"צ כלל להא דאוקמי בשותפות וא"כ י"ל דלשמואל דחיק לפרש בשותף ופליג על רב ועכצ"ל דלא רצה הגמרא לעשות בזה פלוגתא. ואף אם נפרש דלשמואל ס"ל דל"ק לגמרי וע"כ צ"ל דקושיית הגמרא מ"ט לא אמר כרב משום דקלבדר"מ היינו דיפרש כרב מנסך ממש וע"כ ביש לו שותפות. מ"מ יהיה איך שיהיה לרב ל"צ לכל הנך תירוצים כנ"ל דלשיטתו קנה לגמרי. ולכאורה בזה היה אפשר להסביר בתוס' ד"ה קלבדר"מ שכתבו דגם שמואל ס"ל כר"י אלא דיכול לומר הרי שלך לפניך ולרב י"ל דנתחייב מעת הגבהה על כל מה שיעשה אח"כ וכבר דקדקו המפרשים ז"ל בטעמא דרב. אך לפי הנ"ל י"ל דהיינו דלרב לשיטתו שפיר חייב מהגבהה ול"ש לומר הרי שלך לפניך כיון דהחיוב כבר מוטל עליו וצריך להחזיר לו יין טוב משא"כ לשמואל דלא קנה לגמרי א"כ יכול לומר הרי שלך לפניך דלשמואל עיקר החיוב בא אח"כ משא"כ לרב כנ"ל:

וראיתי בס' פני יהושע הנ"ל שתירץ ואפשר דהתוס' ז"ל ס"ל דשמואל לא ס"ל דאין אדם אוסר דבר שא"ש אלא כר"ה בפ"ב דתולין דאסרי ותו לא צריכין לאוקמי בישראל מומר עיי"ש. ולא זכיתי להבין כונתו ז"ל כלל דהרי שמואל ס"ל בהדיא במס' יבמות (דף פג) דהלכה כר"י דאין אדם אוסר דבר שא"ש ואף לפי מה דמסיק דלכ"ע יכול לאסור אלא דאמרינן דאין כונתו לאסור דלצעורי קמכוון ג"כ שס ביבמות שייך זה דתליא בכונה כמבואר שם בתוס' ביבמות עיי"ש. ולכאורה חשבתי דאולי יש לקיים כונת הפ"י ע"פ הנ"ל דס"ל לשמואל דאין אדם אוסר דשא"ש אלא דלא ס"ל כמו שמבואר בגמרא חולין הנ"ל דהוא משום דלצעורי קמכוון אלא דלא יוכל לאסור דשא"ש אף אם מכוון לאסור כס"ד דגמרא דקאמר שם כתנאי וכנ"ל ואין צורך לאוקמי בישראל מומר ושפיר שייך הרי שלך לפניך וכמו שכתבתי לעיל. אך לשונו ז"ל קשה להולמו כן שכתב בלשונו הזהב ואפשר דהתוס' ס"ל דשמואל לא ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כר"ה וכו' דאסרי עיי"ש וא"כ קשה הרי ס"ל בהדיא ביבמות כר"י דאין אדם אוסר דשא"ש ודברי מרן הפנ"י ז"ל צע"ג:

אך עדיין צריך ביאור אמאי בשוגג פטור במנסך כיון שקנה והוה כשלו אך גם זה לא קשה דהרי אף אם יקנה היינו כשמתכון לקנות משא"כ בשוגג די"ל דהיינו דחשב שהוא שלו א"כ ל"ש לומר מדאגבהה קניא וא"כ לא נתחייב בשוגג ואף דא"כ יקשה לרב היכי יכול לאסור דבר שא"ש י"ל דלרב הוא כמסקנא דחולין דיכול לאסור שא"ש אלא דאמרינן לצעורי קמכוין וא"כ במזיד חייב דכבר קנה ול"ש לצעורי ומשו"ה חייב דקנה בהגבהה כנ"ל ובשוגג ג"כ ל"ש לצעורי ויכול לאסור ומשו"ה פטור דלא זכה כלל. אך בסוגיא דחולין הנ"ל אף אם נימא דקושיא הראשונה יוכל להיות ג"כ משוגג פטור ג"כ לרב כנ"ל מ"מ אח"כ דמסקי משום טעם דלצעורי ל"ש לרב דכיון דכבר קנה כנ"ל ואף אם נימא דלא רצה כלל לקנות אלא לצעורי לחבירו הצער הזה למה דהרי יודע שבודאי יתבע ממנו ויגבה היזקו כיון דלפי הדין המגביה לנסך קנה או די"ל דמיירי שבאו עדים שהגביהה לקנות היין כיון דהוכחנו לעיל דבגטין ע"כ לא מיירי בישראל מומר לרב כהנ"ל. אך יותר נראה דגם קושיא הראשונה שהקשה בגמרא תולין הנ"ל הוא ע"כ אינו לרב דכיון דקנה בהגבהה ל"צ לשותפות וא"ל דהקושיא הוא משוגג דבאמת י"ל דנקיט שוגג משום אינך בבא דמטמא ומדמע וכהנה נמצא הרבה בש"ס דכאן דבבא דמנסך איצטריך להך דינא דבמזיד חייב משו"ה כללינהו דכל הני בשוגג פטור ובמזיד בכולם חייב והיינו כנ"ל. אך יותר נראה לומר דע"כ מיירי כגון שהגביה לקנות וידענו בבירור שרוצה לקנות ולשון רש"י הכי דייקי עיי"ש ומשמעות בשוגג פטור ע"כ אינו המשמעות משום שלא יוכל לאסור וע"כ צ"ל כן דהרי הא דס"ל לרב דל"ש קלבדר"מ הוא משום דכי אגבהה קניא וא"כ בשוגג דלא קניא הרי צ"ל קלבדר"מ וצ"ל מחמת זה פטור ומשמעות הגמרא לא משמע דמחמת זה פטור הוא דדומיא דמטמא ומדמע קתני וא"כ צ"ל או דידעינן בודאי דרצה לקנות וכן ראיתי בס' פרי יצחק. או די"ל דפי' בשוגג הוא שלא ידע שנאסר בזה אבל ידע שהוא של חבירו כמבואר בפירש"י ז"ל בתולין בפי' אחד. אך רש"י ז"ל פי' עוד פירוש כגון שלא ידע שהוא של חבירו ומ"מ פי' שם דל"ש קלבדר"מ משום דכי אגבהה קניא וי"ל באופן הנ"ל שכתבתי. ומה דלרב באמת פטור בשוגג י"ל ג"כ לרב דהטעם משום היזק שאינו ניכר ואף דכבר קנאה יתבאר לפנינו בעהי"ת :

והנה ביבמות (דף פג ע"ב) פליגי רב ושמואל דלר"ה אליבא דרב אין הלכה כר"י דס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש וס"ל לרב דיכול לאסור וא"כ אף אם לא יזכה בגוף היין יוכל לאסור אף לפי הס"ד דגמרא חולין דתליא בזה אם יש לו חלק וגם לפ"מ דמסיק בגמרא חולין דהטעם משום דלצעורי קמכוין ג"כ במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ביבמות הנ"ל תליא בכונה כמבואר שם בתוס' ד"ה אין אדם אוסר עייש"ה ומ"מ ס"ל לרב דיכול לאסור. אך זה דוקא לר"ה אליבא דרב אבל ר"א ס"ל אל אליבא דרב דהלכה כר"י דאא"א דשא"ש עייש"ה וא"כ ע"כ צ"ל דיש לו שותפות או דזוכה בהיין כהך דגטין. ומעתה הך סוגיא דחולין דמקשה להנך אמוראים דס"ל א"א אוסר דשא"ש מהך דמנסך ומוקי שם בדאית ליה שותפות ע"כ אינו אליבא דרב ממנ"פ דאי ס"ל לסתמא דגמרא כר"ה אליבא דרב דס"ל לרב דאדם אוסר דשא"ש ל"ק כלל מהך דהמנסך דס"ל לרב מנסך ממש דהרי איהו ס"ל אדם אוסר דשא"ש ומשו"ה יוכל לפרש מנסך ממש משא"כ הנך אמוראים דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש. ואף אם הלכה כר"א אליבא דרב דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש ג"כ מיתוקמא אליבא דרב דקנה בהגבהה. וא"כ ע"כ כיון דסתמא דתלמודא ס"ל דמקשה כן בגמרא חולין הנ"ל וע"כ אינו אליבא דרב. וא"כ ע"כ ס"ל לסתמא דגמרא דמנסך ממש והיינו כרב דאין לומר מערב דהיינו מדמע דילפינן קנסא מקנסא ומשו"ה מקשה ממנסך ומתרץ דא"ל שותפות וכו' וד"ל. ומזה הטעם י"ל ג"כ בהך דרב ס"ל דל"ש בזה קלבדר"מ משום דר"י ושמואל ס"ל דמ"מ שייך קלבדר"מ ע"פ האופנים הנ"ל והרי קיי"ל כשמואל (ל בדיני ואמאי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' חו"מ הל"ו שם בהדיא דל"ש בזה קלבדר"מ ואף דלא פסק כרב דקנה לגמרי וכנ"ל והיינו משום דסמיך על סתמא דגמרא דחולין דמוקי ביש לו שותפות בגוה וכו' כנ"ל ואכתי קשה דהרי קים ליה בדר"מ וע"כ משום דר"י ול"ש קלבדר"מ כמבואר בפירש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל מעם זה וז"פ:

ו

ועוד נראה לכאורה דל"צ לכ"ז די"ל דע"כ הך סוגיא דחולין דמקשה להנך אמוראים דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש בס"ד דגמרא דלא ידע מסברא דלצעורי ע"כ לא אליבא דרב קפריך וי"ל דס"ל לרב אדם אוסר דשא"ש ואף לר"א אליבא דרב דס"ל שם ביבמות דהלכה כר"י דאא"א דשא"ש ע"כ היינו דוקא משום דגזה"כ הוא דכתיב כרמך כמבואר שם ברש"י עיי"ש וע"כ צ"ל כן ולא משום דלא יוכל לאסור וגם לא משום דמכוין לצעורי דהנה ע"כ א"א לומר בהך דמסכך גפנו הנ"ל דהטעם הוא משום דלא יוכל לאסור את שא"ש דהלא שם כמו שאוסר גפט של חבירו כן אוסר תבואות עצמו ובדאית ליה שותפות לכ"ע יוכל לאסור וגם בהך סברא דלצעורי ל"ש כיון דא"ל שותפות לרש"י ז"ל במס' חולין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בהל' חו"מ פ"ו ה"ז וא"כ צ"ל בהרמב"ם ז"ל וכן לפירש"י ז"ל דשם הטעם הוא דגזה"כ הוא אבל רב י"ל דס"ל אדם אוסר דבר שא"ש לכ"ע אפילו לר"א אליביה דהרי שם ל"ש אין אדם אוסר דשא"ש כנ"ל וגם לשמואל דס"ל כר"י דאינו יכול לאסור ע"כ אין הטעם משום דאין אדם אוסר דשא"ש. דל"ש שם אלא מטעם גזה"כ כנ"ל וע"כ דכל הקושיא אינה אליבא דרב אלא דסתמא דגמרא ס"ל כן והיינו משום דס"ל ג"כ דילפינן קנסא מקנסא כנ"ל:

ועוד היה נראה לכאורה לומר ע"ד הפלפול דיש להוכיח דע"כ ס"ל להגמרא דילפינן קנסא מקנסא. דהנה לשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל היכא דיש לו שותפות ל"ש לצעורי. ולפי"ז הא דאיתא בגמרא דס"ל לר"י דהיזק שאי"נ לאו שמיה היזק אלא דקנס הוא שלא ילך כ"א ואחד ויטמא טהרות של חבירו ולפי"ז היכא דאית ליה שותפות ל"ש טעם וגזרה זו וכש"כ הוא מהא דגם לצעורי ל"ש היכא דא"ל שותפות מכש"כ שלא יעשה היזק ממש בשביל חלקו. והנה זה מבואר באמת בתוס' ב"ב (דף ב ע"ב) ד"ה וחייב באחריותו דהיכא דיש לו היזק ל"ש גזרה זו עיי"ש. והנה בחידושי הגרע"א ז"ל מיישב בהך סברת התוס' ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' חו"מ ה"ד שכתב העושה מלאכה בפרת חטאת חייב והרי בגמרא מקשה מזה למ"ד היזק שאי"נ שמיה היזק אבל למ"ד לאו שמיה היזק ניחא ליה דפטור מד"א עיי"ש שמיישב בסברת התוס' הנ"ל דמש"ה לא פריך למ"ד זה משום די"ל דאין אדם אוסר דשא"ש וע"כ דמיירי בשותפות ובשותף דיש לו ג"כ היזק ל"ש גזרה ותקנה זו ומש"ה פטור משא"כ להרמב"ם ז"ל דפסק דאדם אוסר דשא"ש אלא דלצעורי הוא דחייש כמבואר בפ"ז מהל' חו"מ הנ"ל א"כ קאי בלא שותפות ושפיר שייך תקנה זו ולכאורה לפי הנ"ל מוכרח סברא זו במכ"ש לרש"י והרמב"ם ז"ל דגם לצעורי ל"ש בשותף. וכתב שם עוד בחידושי הגרע"א ז"ל דלפי"ז דכל הקנס ל"ש רק היכא דל"ל שותפות א"כ י"ל מאי מקשה שמואל מ"ט לא אמר כרב מנסך. דהרי שמואל ס"ל דלא ילפינן קנסא מקנסא וכיון דס"ל כר"י דאא"א דשא"ש וע"כ בשותפות וע"ז לא נעשה התקנה ואף אם נימא דכיון דנתקנה על של חבירו ממילא ג"כ בשותפות הרי לא ילפינן קנסא מקנסא ומזה הוכיח הרמב"ם ז"ל דהטעם דפסק שמואל כר"י דאא"א דשא"ש ביבמות הנ"ל היינו גזה"כ כנ"ל וס"ל דיכול לאסור בלא שותפות ושפיר שייך התקנה ושפיר מקשה מ"ט לא אמר כרב מנסך וא"כ לרב מכש"כ דס"ל דא"א דבר שא"ש אלא דגזה"כ הוא אפילו לר"א אליבא דרב כנ"ל וכפירוש הר"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל דאדם אוסר דשא"ש אלא דחייש לצעורי א"כ התקנה לחייב מזיד לא היתה אלא בשל חבירו ולא בשותפות. ובגמרא חולין שם מקשה להנך דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש ומוקי לה ביש לו שותפות א"כ קשה הלא ל"ש בזה התקנה כנ"ל וצ"ל דכיון דתיקנו במערב ה"נ במנסך בכלל זה וע"כ דילפינן קנסא מקנסא וכמבואר שם בחידושי הגרע"א ז"ל דזה נקרא לימוד קנסא מקנסא עיי"ש. ועיין ברמב"ם בפ"ז מחו"מ בהשגות שם שכתב על הא דכתב שם המנסך יין של חבירו לא נאסר היין שאין אדם מישראל אוסר דבר שא"ש כו' וע"ז כתב בהשגות א"א דלצעורי קמכוין ולכאורה לא הבינותי דברי ההשגות דאף דהלשון לא נאסר היין נראה לכאורה דאינו יכול לאסור ובאמת אינו כן. אך הלא סיים הרמב"ם ז"ל דאם היה מומר אוסר הרי מדמומר אוסר פ"כ דיכול לאסור שא"ש אלא ע"כ דהטעם הוא דלצעורי הוא דקמכוין כנ"ל:

והנה מבואר בדברי הגרע"א ז"ל הנ"ל דלמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש צ"ל דמיירי הך ברייתא ביש לו שותפות ולכאורה י"ל בלא"ה דמיירי בפרת חטאת ואית ליה ג"כ שותפות דמיירי אתר שכל ישראל קנו אותה וממילא א"ל ג"כ שותפות דנקנה מסתמא מקופת הקהל. וכן יש לדקדק קצת בפירש"י ז"ל ד"ה וחייב בד"ש עיי"ש. והרמב"ם ז"ל י"ל דמיירי בפרה שלא קנו אותה עדיין ועיי"ש בחידושי הגרע"א ז"ל. וראיתי בשעהמ"ל הל' תו"מ הנ"ל שכתב להקשות על הא דמקשה בגמרא ב"ק (דף צח) מהך ברייתא על רבה דס"ל הצורם פרתו של חבירו דפטור משום דכל בהמות לאו למזבח עומדים עיי"ש והקשה בשעהמ"ל דלמא מיירי הך ברייתא שכבר הקדישוה הקהל לפרה וממילא היא עומדת למזבח עיין שם והניח בצ"ע. ולכאורה חשבתי די"ל על כרחך דלא מיירי בהקדישוה דאיתא ברמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות מעילה הלכה ג' כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש עיי"ש במגיה שתמה ע"ז הלא קיי"ל אין לוקין ומשלמין עיי"ש. וראיתי בס' כסף נבחר שכתב לתרץ די"ל דהרי קיי"ל דאף דאינו לוקה ומשלם מ"מ מחויב לצאת ידי שמים ואם תפס לא מפקינן מיניה כמבואר וא"כ י"ל דבהקדש ל"ש סברא זו כיון דנכסי שמים הוא לא שייך לחלק בין תופס או לא ואף אם לא תפס חייב עיי"ש. ולכאורה סברא נכונה היא די"ל דכיון דמוטל עליו לשלם להקדש מה לי אם לצאת יד"ש או מדינא הכל אינו מחויב הוא לאדם אלא נכסי הקדש אצלו. א"כ י"ל ג"כ בהך דהעושה מלאכה אף דלא ניכר ההיזק ונימא דהוה כהיזק שאינו ניכר מ"מ י"ל דבזה אם חייב לצאת יד"ש מהני חפיסה אף דכתב המהרש"ל ז"ל והובא בחו"מ (סי' כח) דהיכא דכבש עדותו דפטור מד"א וחייב בד"ש אם תפס מפקינן מיניה מ"מ י"ל דבזה דעשה היזק לחבירו מהני תפיסה וכמדומה שכן ראיתי באחרונים ז"ל דמהני בזה תפיסה. וא"כ י"ל דל"ל דמיירי בהקדישו מכבר דא"כ האיך שייך לומר דחייב מד"ש ופטור מד"א דהרי גם בזה מהני תפיסה ובהקדש ממילא ל"ש חילוק זה. אך מ"מ לכאורה יש להקשות על הך סברא הנ"ל דהרי כתבו בתוס' כתובות (דף ל ע"ב) ד"ה זר שאכל תרומה כו' ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה דחייב גזה"כ הוא הרי דכל הטעם דחייב בהקדש הוא משום גזה"כ ולפי סברא זו ל"צ לגזה"כ עיי"ש. ואין לומר דבאמת להרמב"ם ז"ל הנ"ל ל"צ לגזה"כ אלא דבהקדש בלא"ה ל"ש לחלק בין תפס או לא כנ"ל דא"כ יקשה כקושיית התוס' שם לאביי דפטור חיי"מ ביד"ש אי ר"נ ס"ל כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי תניא בפ' כ"ש (דף כט) האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן י"א רנבה"ק ואמאי פטור שם דכאן ל"ש לתרץ כתירוץ התוס' דבמיתה דהקדש דוקא גלי קרא ולא בפסח דאיכא כרת לא גלי עיי"ש שמסקו ליישב בזה הקושיא. אך לפי הנ"ל עדיין קשה כיון דסו"ס הוא חייב להקדש ל"ש בזה רק לצאת יד"ש כנ"ל וא"כ קשה אמאי לא מעל ואף דכאן איירי בשוגג מ"מ הא כתבו התוס' ז"ל במס' פסחים (דף כט') ד"ה ר"נ היא בשם הריב"א ז"ל דהטעם דפטור מקרבן מעילה הוא משום דפטור מקרן וחומש דפטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש. וא"כ לפי הנ"ל היה צריך להיות חייב בתשלומין להקדש ממילא ג"כ צריך להיות חייב בקרבן א"כ ע"כ דלא אמרינן סברא הנ"ל והדר קשה קושיית השעהמ"ל הנ"ל. ובלא"ה לכאורה יש להקשות אף אם לא הקדישוה להבהמה מ"מ י"ל כגון שכבר קנו הבהמה וא"כ ע"כ לקרבן קני ול"ש לומר דבהמות לאו לקרבן קיימי וצ"ע בזה. אך מוכח מזה דכיון דמקשה מזה לרבה ע"כ צ"ל דמיירי הברייתא שלא קנו עדיין ובטל סברתי שכתבתי דיש לו חלק כיון שכבר קנו בה קהל אלא דצ"ל כמו שכ' הגרע"א ז"ל דמיירי שיש לו שותפות בה כמבואר שם ועדיין צ"ע בזה:

ז

ולפי הנ"ל דלרב נתחייב תיכף בעת הניסוך א"כ נראה לכאורה דהא דמנסך במזיד חייב לרב אינו משום קנסא אלא מדינא הוא חייב וכיון דבעת הגבהה כבר קנה ונתחייב לו לשלם אך היין בעצמו היה משועבד לגיבוי חובו. וא"כ אח"כ כשמנסכו צריך לשלם לו יין אחר מדינא ולא משום קנסא וכמו היכא דשיעבד לו שורו לאפותיקי ואסרו בקדוה"ג דחל בודאי דצריך לשלם להמלוה ממקום אחר וכמבואר בהדיא במס' גיטין (דף מא) עיי"ש כן ג"כ בזה היין כנ"ל ולפע"ד הדבר פשוט בסברא. וא"כ לכאורה לפי"ז אפשר שיתישב ג"כ קושיית המהרש"א ז"ל שם בגיטין (נ"ג ע"א) שעמד ע"ז דעשה שם הגמרא הצריכותא ולא עשה צריכותא דאי תני מנסך משום דמפסיד ליה לגמרי עיי"ש שפירש משום דקאי לפי מה שחזרו לומר מנסך ובאמת י"ל דתו לא היה צריך למיתני מטמא ומדמע ולכאורה צ"ע בזה דהרי כאן במתניתין כריך ותני כולן מה דאמר בראשונה עם מה דחזרו לומר וא"כ סו"ס ל"ל למיתני כלל מטמא ומדמע ליתני כאן המנסך בלבד אחרי שחזרו לומר מנסך ואף די"ל דתני בסדר שלמדו מכבר וז"פ. אך לפי הנ"ל לכאורה ניחא בלא"ה דכיון דמנסך אינו קנסא כלל אלא מצד הדין א"כ לא היה צריך לעשות שם צריכותא דאי תני מנסך לא ידענא כלל מטמא ומדמע דהרי מנסך דינא הוא משא"כ הנך מטמא ומדמע דקנסא הוא ול"ש ע"ז שום צריכותא ודוק. ולכאורה בזה יתישב ג"כ דברי מהר"ם שיף שעמד על דברי התוס' ד"ה מנסך קלבדר"מ דהאיך ניחוש לתקנה שלא ילך ויטמא טהרות של חבירו וכי משום זה יעבור איסור כזה עיי"ש תירוצו וכתב עליו הביאור דאין זה קישור לדברי התוס' והיה לו לעמוד על דברי הגמרא שם עיי"ש ולפי"ז א"ש ובדקדוק עמד על תוס' דבגמרא ל"ק דאינו כלל משום קנסא אלא מדינא חייב כנ"ל אבל על התוס' ז"ל שפיר עמד בזה עייש"ה והא דבשוגג פטור היינו דבשוגג ל"ק להיות כשלו וכאופן הנ"ל:

אך לפי"ז היה קשה לי מה דבגיטין (דף נג.) מקשה שם ולהא דתני אבוה דר' אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע. כל הני ל"ל צריכא דאי אשמעינן כו' ואי אשמעינן מנסך משום דקא מפסיד ליה לגמרי אבל וכו'. ולפי"ז ל"ל להגמרא למעבד צריכותא אי קתני מנסך דהרי אי קתני מנסך לא ידענא כלל בדין קנסא. דהרי מנסך דינא הוא ומנ"ל מזה על דין קנסא ואולי י"ל דמתרץ בגמרא הך צריכותא שיהיה לכ"ע אף אם נימא דאבוה דר' אבין לא ס"ל כרב דקנה בהגבהה וכמו דקיי"ל באמת. מ"מ צריכי. ואחר שאמרתי כ"ז מצאתי ראיתי במשנה למלך בפ"ג מהל' גזילה שכתב דאף למ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק מ"מ היכא דגזלה ועשה אח"כ בידים היזק שאינו ניכר חייב לשלם מדינא ולא מקנסא והובא בחמדת שלמה ג"כ. ובס' חמדת שלמה הנ"ל מקשה ג"כ קושייתי הנ"ל דלמה אמר בגמרא הך צריכותא דאי תני מנסך והנאני מאד תל"י שכונתי לדעת גדולים. אך בחמדת שלמה הנ"ל תירץ קושיא הנ"ל דשפיר שייך הצריכותא באופן אחר עיי"ש. ועיין ברמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' חו"מ שם דלכאורה קשה מאד סידורו בזה שכתב בפ"ז הנ"ל המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל ולא נשתנה כו' כיצד הרי שטימא אוכלין טהורים כו' או שדמע לו פירות או עירב לו טיפת יין נסך בתוך יינו שהרי אסר עליו הכל כו' שמין כו' ודבר זה קנס הוא כו' וכן המזיק היזק שאי"נ בשגגה כו' פטור. ובהל' ד' כתב דין הכהנים שפיגלו את הזבח במזיד חייבין לשלם. בשוגג פטור וכן כו' הכניס פרה כו' פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ואח"כ בהל' ו' כתב דין המנסך יין כו' לא נאסר היין שאין אדם מישראל אוסר דבר שא"ש ואם היה לו שותפות או שהיה מומר שהרי כו' או שהתרו כו' ה"ז אוסר היין וחייב לשלם והאיך יתחייב כו' מפני שמעת שהגביהו נתחייב לשלם כו' עיי"ש. והנה בפ' זה כתב הרמב"ם ז"ל שני הדינים במנסך הן לפי פי' רב הן לפי פי' שמואל והיינו ע"כ דפסק כרב דמנסך ממש כנ"ל דאי מערב היינו מדמע. וא"כ ידעינן מערב ממדמע. ומנסך נשנה בהדיא במשנה לפי פסק הרמב"ם ז"ל ומש"ה כתב דין מערב יין נסך בתוך יינו ועוד יש לפלפל בבאור זה. אך זה תימא מדוע לא כתב תיכף דין דהמנסך יין חבירו אחר דין דמטמא ומדמע ומערב דאחר דינים הנ"ל היה צ"ל הדין דמנסך המבואר במשנה בהדיא אחר דין דמדמע. ואח"כ הו"ל לכתוב הך דהל' ג' ודבר זה קנס הוא שקנסוהו חכמים כו' ועוד יש לדקדק מדוע לא כתב הרמב"ם ז"ל בדין ו' בהך דהמנסך דבמזיד הוא דחייב ובשוגג פטור. דבשוגג לא קנסו כמבואר במס' גיטין הנ"ל. אך לפי הנ"ל לכאורה ניחא די"ל דבאמת במנסך מדינא חייב וכמו שכ' המשל"מ כנ"ל ומש"ה לא כללינהו בהדדי עם אינך דינים. ויש לפלפל ג"כ לפי"ז בדין דבשוגג דלפי"ז גם בשוגג הי' צ"ל דחייב דל"ש לצעורי ולפי"ז נימא דגם במתניתין י"ל דלא קתני שוגג אלא משום אינך דינים אך מסתפינא לפרש דבר חדש כזה וגם דיש לדמות בזה וצע"ג בזה ולא כתבתי רק לפלפולא מה שיש להעיר בזה ובאמת דוחק גדול הוא לומר דהפי' מנסך הוא מדינא ולא קנסא דדומיא דאינך קתני באופן אחר וגם פי' דבשוגג קשה כנ"ל. וי"ל דאף אם נימא דהוא קנסא מ"מ ניחא ג"כ לרב דאף דקנה לגמרי מ"מ כיון דהוה היזק שאינו ניכר הוה כגזל חמץ ועבר עליו הפסח דיכול לומר לו הרי שלך לפניך והיינו דכיון דגזה"כ הוא דוהשיב את הגזלה כעין שגזל כו' דמשועבד הפרעון מזה הדבר שגזל וי"ל דגם רב היה מודה דיכול לומר הרי שלך לפניך. אך כיון דקנסינן ליה שההיזק שאינו ניכר נחשב כאילו ההיזק ניכר כמבואר בתוס' גיטין שם ד"ה קלבדר"מ א"כ הלא הוא עשה ההיזק וקלקל פרעון המשועבד לחבירו וצריך לשלם והיינו מקנסא דחשבינן ליה כהיזק ניכר וא"כ גם לפי מה דקיי"ל דל"ק לגמרי ומ"מ לא אמרינן בזה קלבדר"מ כמבואר ברמב"ם ז"ל בהל' חו"מ הנ"ל משום דמדאגבהה קנייה והיינו שנכנס לרשותו להתחייב על כל מה שיעשה אח"כ וכמו שפירש הר"ן ז"ל בחידושיו על רש"י ז"ל בהך דר"ה בהיתה רבוצה שכתב רש"י ז"ל דקנה בהגבהה כנ"ל. והיינו ג"כ כיון שנכנס לרשותו ונתחייב באחריות מקודם עיי"ש. ומש"ה ל"ש קלבדר"מ והיינו דוקא היכא שעשה היזק ניכר אבל בהיזק שאינו ניכר יכול לומר הרי שלך לפניך וא"כ הדר התחיל החיוב אח"כ וקלבדר"מ וע"ז מהני הקנסא שעשו אותו כהיזק ניכר וממילא נתחייב מקודם על כל מה שיעשה אח"כ וכמו שכתבו התוס' ז"ל דהיינו כיון שעושה אח"כ היזק ניכר נתחייב. והחיוב התחיל מקודם בעת ההגבהה ומש"ה ל"ש קלבדר"מ:

ח

ולפי הנתבאר דלרבא לא קנה הגזלן גוף הדבר אלא להיות עומד ברשותו וכ"ז כשנאנסה אבל בהיא בעין אלא שנאסרה בהיזק שאי"נ י"ל הרי שלך לפניך ולפי"ז י"ל דבשומר ל"ש זה כמו בהך דפ' הגוזל דף צ"ח ע"ב די"ל דמחוייב בשמירתה וכיון דפשע ממילא דחייב ועיין במה שכתב המהרש"ל ז"ל ביש"ש פ' הגוזל (סי' כ') הובא בש"ך חו"מ (סי' שסג ס"ק מה) דמחלק בין גזלן לשומר עיי"ש שהוכיח מהרמב"ם ז"ל דבפי"א מנזקי ממון פסק דבשומר אינו יכול לומר השל"פ ובפ"ג מגזילה הל' ד' כתב כהך דב"ק דהיוצא ליסקל אומר לו השל"פ וע"כ דל"ד גזלן לשומר עיי"ש. וראיתי בס' עונג יו"ט חלק חו"מ (סי' קיח) שעמד על הרמב"ם ז"ל הנ"ל וביאר שם דיש חילוק בין גזלן לשומר דגזלן עיקר חיובו על הגזילה וחיוב ממון עם איסור גזילה באים כאחד וחייב מלקות על הגזילה וחיוב מלקות פוטרו מתשלומין עייש"ה. ולכאורה לישנא דאומר לו הרי שלך לפניך לא משמע כן כיון דחיוב מלקות פוטרו הו"ל למימר דפטור. וא"ל כיון דהוא בעין מחויב להחזירו דהרי כל הנך אסורין בהנאה ולא שוה מידי ועוד דאיכא נ"מ לדינא דאם הפטור משום קלבדר"מ הרי מחויב לצאת ידי שמים ואי תפס לא מפקינן מיני' והאיך נקיט טעמא דהרי שלך לפניך דמשמע דפטור אפילו ביד"ש וצ"ע בדבריו ז"ל. ועיין מה שהקשה הש"ך ז"ל שם על המהרש"ל ז"ל. ולכאורה היה ק"ל עוד בזה דלהמהרש"ל ז"ל קשה במה דקאמר שם בגמרא פ' הגוזל הנ"ל אר"ח ר"י היא ומביא הפלוגתא דר"י ורבנן דפליגי אצל שומר ומאי ס"ד דר"ח והרי לא פליגי אלא בשומר אבל בגזלן י"ל דלכ"ע יכול לומר השל"פ. וכמדומה שראיתי קושיא זו ג"כ בשעהמ"ל פ"ז מהל' חו"מ. ולכאורה אפשר די"ל קצת דזה באמת סברא גדולה לחלק בין שומר לגזלן אך ר"ח דס"ד דפליגי בזה ר"י ורבנן היינו משום דס"ד דהא דס"ל לר"י דאומר לו השל"פ הטעם הוא דלא נקרא כאילו עשה השומר מעשה בפשיעה של השור וי"ל דאף אם היה מוסרו לב"ד לאו כלום עבד וי"ל דדמי להא דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דפטור דמנא תבירא תבר כ"כ בשור כיון דכבר נגח והנגיחה עצמה לא היה בפשיעתו א"כ כבר נתחייב לדונו להריגה ולאו כלום עשה בזה ועיין בשיטה מה שכתב לחלק דל"ד להא דרבה הנ"ל. וא"כ י"ל דס"ד דר"ח דדמי להא דרבה ול"ש לחייב להשומר וטעמא דרבנן דס"ל דבכל א"ה א"א השל"פ ואין חילוק בין שומר לגזלן. וע"ז חידש לן רבה דפליגי בגומרין דינו של שור כו' עייש"ה בשעהמ"ל ובמהרש"ל וש"ך ז"ל שם ויש להאריך בזה:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה