אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני חו"מ › סימן ע

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני חו"מ · סימן ע

סימן סט

א

והנה ברמב"ם ז"ל בהך דפ"ו מהל' מעילה דאיתא שם דבקנה בפרוטה של הקדש אם קנה מישראל לא מעל ומעכומ"ז מעל וכבר תמה בכסף משנה ז"ל שם דהרי הוא נגד סוגיא דפ' הזהב (דף מח) דדין זה דוקא לר"ל הוא אבל לר"י י"ל דמעל יעו"ש. וכבר האריכו בזה רבותינו האחרונים ז"ל. ובלח"מ פ"ג ממכירה הנ"ל יישב אותו בטוב טעם די"ל דבאמת כיון דמדרבנן אינו קונה מפקיע מד"ת ואינו מועיל אלא דבשאר אומניות כגון ספר וספן ל"ש תקנת חז"ל שלא יאמר נשרפו חטיך בעליה דהרי גוף החפץ של המשכיר ומש"ה שפיר מעל יעוש"ה. אך לפע"ד צ"ע קצת בדבריו ז"ל דהנה אף דבש"ע חו"מ (סימן קצת ס"ו) פסק דבשכירות מטלטלים נקנה בכסף דליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה דכיון שהגוף שלו טרח ומציל והיינו כסברת הלח"מ ז"ל אך מ"מ לאו דכ"ע הוא ועיין בחידושי הגאון רעק"א ז"ל בסוף מס' ב"מ הובא בפ"ת שם שהביא כמה ראשונים ז"ל דס"ל דגם בשכירות מטלטלים אינו קונה במעות והביא כן מהראב"ד ז"ל והרשב"א והנ"י ז"ל עיין בפ"ת שהביא כן בשם כמה פוסקים ראשונים ז"ל עייש"ה ולדידהו ז"ל יקשה מאי מקשה בגמרא שם לר"י מהנך מתנייתא דאמאי לא מעל די"ל כיון דרבנן הוציאו מדין קנין כסף שפיר לא מעל וגם בספר וספן לא מעל דל"ק במעות גם במטלטלין ונצטרך לומר דהנך פוסקים הנ"ל ס"ל דל"מ תקנת חז"ל להפקיע מקנין מד"ת ושפיר מעל משום דמה"ת קנה. והרמב"ם ז"ל חולק עליהם וס"ל דרבנן יוכלו להפקיע מקנין דאורייתא אלא דבשאר אומנים קונה במעות. וצ"ע בזה לעשות מחלוקת בין הרמב"ם ז"ל ובין הנך רבוותא ז"ל בדין אי רבנן יוכלו להפקיע מקנין דאורייתא לבלי למעול בהקנין דהוא מה"ת. ויותר קשה לכאורה לפי"מ שהביא בחידושי הגרע"א ז"ל שם מהטור בשם הראב"ד ז"ל ג"כ כן קשה דכיון דס"ל להראב"ד ז"ל דגם בשכירות לא קנה במעות ושוין שאר אומנים לדין דקנה בפרוטה של הקדש איזה חפץ ואמאי לא השיג הראב"ד ז"ל בשני הדינים לא בדין שאר אומנים ולא בדין השני דקנה חפץ דאי ס"ל דלא יוכלו להפקיע מקנין מה"ת היה לו להשיג על דין דקנה חפץ הנ"ל ודוק בזה. ועוד יובא לפנינו אי"ה מה שיש לדקדק בדבריו ז"ל ועיין בשער המשפט בזה ולכאורה לסברא זו אם היתה עומדת בסמטא ג"כ ל"ש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ומועיל ג"כ כמו בביתו מושכרת למוכר וצ"ע בהך דע"א (דף כג) דמקשה שם והא מחסר משיכה והיינו דמעות לבד אינו קונה ואמאי לא מוקי לה כשהיתה עומדת בסמטא דל"ש גזרה דנשרפו חטיך בעליה ומש"ה מועל בלא משיכה ויש לדחות דבלא"ה קשה די"ל דמיירי בהתנה בהדיא שיועיל מעות דפסק בש"ע חו"מ (סי' קצח) דקנה במעות לבד יעו"ש שהש"ך ז"ל חלק ע"ז. ולפנינו יתבאר עוד מה שיש לדקדק בדברי הלח"מ ז"ל בתירוצו על הרמב"ם ז"ל:

והנה עלה בדעתי לכאורה ליישב די"ל עפ"י מה שכתבו בתוס' במס' ב"מ (דף מג הנ"ל) דאף דלא קני החפץ בקנין מעות מ"מ המעות נקנין למוכר וכמו שהסביר המהר"ם ז"ל במס' ע"א (דף סג הנ"ל) בדברי התוס' וא"ש סוגיא דמס' ב"מ דלר"י דמה"ת מעות קונות והרי קנה המוכר המעות גם מדרבנן ומש"ה קשה דאמאי לא מעל רק בכלן. אך הרמב"ם ז"ל י"ל דלא ס"ל כן לדינא וכן מצאתי באמת בס' פורת יוסף (סי' נח) וכתב יותר די"ל דבב"מ (דף מג) שם רבא ס"ל כר"ה דאפילו נאנסו וקנה המעות ושפיר מסייע שם בפ' הזהב להך דר"ל דאי ר"י הרי קנה המעות וצריך להיות מעל משא"כ הרמב"ם ז"ל הרי פסק דהיתר תשמיש אינו מחויב באונסין כר"נ ולא כר"ה א"כ גם לר"י לא מעל. ודבריו ז"ל לכאורה צ"ע דאף דבכ"מ שמפקיר לו ס"ל להרמב"ם ז"ל דמשום היתר תשמיש לא נתחייב באונסין מ"מ בהך דקנה ממנו בקנין מעות י"ל שפיר דחייב ואדרבה הרי הרמב"ם ז"ל כתב בהדיא בפ"ז מהל' מכירה הל' ג' דבחזר בו הלוקח דינו כפקדון אבל היכא דחזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותו וכו' עד שיקבל מי שפרע ובש"ע חו"מ (סי' קצח סעיף טו) מבואר יותר דחייב אפילו באונסין גדולים עד שיקבל מי שפרע וכן מוכח בהדיא מהרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' מכירה הל' ו' דגם באונסין חייב עייש"ה. וא"כ אף דבקבל מ"ש נפטר מאונסין מ"מ הרי חזינן דמקודם נתחייב בכל אונסין והיינו ע"כ דכיון דמעות קונות בעת הקנין נקנה לו המעות וכמו שכתבו התוס' וא"כ בהך דקנה מהקדש אף שחזרו אח"כ מ"מ בעת הקניה והקנין כבר נקנה לו המעות וממילא מעל. ולפי"ז ג"כ קשה הא דפירש בלח"מ פ"ג ממכירה דטעמא דרמב"ם ז"ל במעילה הנ"ל משום דרבנן אפקוהו לקנין והרי מ"מ המעות קנה המוכר להרמב"ם ז"ל כנ"ל והדר קשה אמאי אינו מועל להרמב"ם ז"ל בקנה מהקדש ויש להאריך בזה. וכן מצאתי בעה"י בס' זית רענן הנ"ל שהקשה כן אמאי אינו מועל והא להרמב"ם ז"ל המעות נקנה להמוכר יעוש"ה מה שתירץ בזה והאריך בזה. ועוד יש לתמוה לפי דברי הלח"מ ז"ל לר"י ליכא שום תירוץ על קושיית רבא דליכא לחלק בין עכומ"ז לישראל וכמו שתירצו התוס' ז"ל שם לר"י דהרי הרמב"ם ז"ל פסק בפ"א מהל' זכייה הל' י"ד דבין עכומ"ז בין ישראל קונים בכסף וצ"ל ע"כ דס"ל לר"י דפליגי תנאים בזה וס"ל כהך ברייתא דתניא נתן לספר מעל והיינו בין עכומ"ז בין ישראל וכמוש"כ הלח"מ ז"ל שם וא"כ קשה באמת אמאי פסק בזה הרמב"ם ז"ל כר"י והלא ר"ל הוא דאתי שפיר לכ"ע כמבואר בגמרא שם ור"י ע"כ כהך ברייתא חדא דמעל וברייתא אחרת חולקת עליו. וגם הך מתניתין דנתן לבלן דדייקינן מינה דדוקא בלן אבל ספר לא מעל לא מיתוקמא כר"י והאיך דחי הך סתם מתניתין וברייתא מקמיה ברייתא חדא ומה גם דגם הך ברייתא יתיישב גם לר"ל. ועוד תמוהין לי לפי דברי הלח"מ ז"ל דר"י ע"כ לא מיתוקמא כהך דנתנה לבלן וס"ל כהך ברייתא דנתנה לספר מעל. והא הך דנתנה לבלן סתם משנה היא בפ"ה דמס' מעילה (דף כ') והרי ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה וקשה מדידיה אדידיה וצע"ג בדבריו ז"ל:

ב

ולפע"ד היה נראה דיש ליישב בפשוט דלא תקשה על ר"י מהך דנתנה לבלן וגם סוגיית הגמרא דמקשה על ר"י וגם פסק הרמב"ם ז"ל דבקנה מישראל לא מעל ובעכומ"ז מעל ואין צריכין לחלק דבשכירות ליכא תקנה דלא קנה במעות לבד. וי"ל ג"כ דהרמב"ם ז"ל ס"ל ג"כ דאף דכיון דתיקנו דמעות אינן קונות תקנת חז"ל מוציאה מידי מעילה דאורייתא מ"מ רבא שפיר מסייע ליה לר"ל מהך דנתנה לבלן ומשום דלכ"ע המעות נקנין להמוכר וכמו דמשמע ברמב"ם ז"ל פ"ג ממכירה הנ"ל וכמו שהבין המהר"ם ז"ל בפי' דברי התוס' ז"ל במס' ע"א (דף סג ע"א) ד"ה והא כו'. הן אמת דלכאורה קשה לי על דבריו ז"ל בהבנת התוס' כן דהרי במס' ב"ק (דף עט ע"א) בתוס' סוף ד"ה תיקנו דהוכיחו דלר' אמי דאמר המשאיל קורדום של הקדש לחבירו מעל כו' ע"כ ס"ל דקנה מדאורייתא דאי מדרבנן ומעל משום דמדרבנן אינו יכול לחזור כמו נתנה לבלן בפ' הזהב א"כ הוה חומרא דאתי לידי קולא וכו'. ועיי"ש בגליון הש"ס מה שמגיה שם ע"ז דזה ראיה לסוף דברי התוס' ז"ל דלקולא לא אזלינן בתר תקנתא דרבנן ובלא זה אין לזה שום ביאור עייש"ה. והרי דס"ל להתוס' ז"ל דהך דהזהב דנתנה לספר מעל לר"י ע"כ משום דמה"ת קנה ומדרבנן לא מהני להפקיע מדאורייתא ומזה ראיה לפירוש הלח"מ ז"ל כנ"ל. ומהתימא דלא פירשו דזה גופא הוה קולא להיות מועל שמביא חולין בעזרה ול"ל לפרש משום דחבירו מותר לבקע בו לכתחלה. ולכאורה די"ל דכונת התוס' הכי דאין לומר דהוא מדרבנן ומה דמעל הוה חומרא ויוכלו לעשות לחומרא והביאו ראיה דזה הוה חומרא דהרי בבלן מעל משום דמה"ת קני לר"י ואי דזה קולא היא הלא יוכלו רבנן להחמיר וכיון דמדרבנן אינו קונה אמאי מעל. יועיל הדרבנן להפקיע ולהחמיר דלא למעול אע"כ דמה דמעל הוא חומרא. וע"ז סיימו בתוס' שם דאתי לידי קולא דחבירו מותר לבקע לכתחלה ול"צ להגיה בתוס' ז"ל כמו שהגיה בגליון הש"ס. אך באמת זה גופא תמוה דאמאי זה חומרא שמועל ומביא תולין בעזרה וצ"ע בתוס' שם, אך מ"מ לתוס' ז"ל בלא"ה לא קשה וא"ש כנ"ל. אך להרמב"ם ז"ל י"ל כנ"ל דלעולם מהני דרבנן להפקיע מד"ת לבל למעול ושיהיה שב וא"ת ואף דהאחר אם ימעול הלא יבא מזה קולא שיביא קרבן כבר ביארנו מזה למעלה ומ"מ שפיר מוכיח רבא לר"ל משום דמעות נקנות ליה להמוכר גם מדרבנן לר"י. אך דברי הרמב"ם ז"ל ג"כ א"ש דהנה ברמב"ם ז"ל פ"ו מהל' מעילה הל' ט' שם איתא ז"ל נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אע"פ שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה וכן אם נתנה לא' מבעלי אומניות מעל אע"פ שעדיין לא עשו מלאכתו והרי מבואר בהדיא בדבריו ז"ל דטעמא דבלן משום דנהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה ונראה כונתו ז"ל דמפרש הא דאיתא במתניתין שם בפ"ה דמעילה משום שאמר לו הכנס ורחוץ שהרי מרחץ פתוחה לפניך ומפרשים בתוס' בפ' הזהב שם דמזה למד רב דדוקא בבלן דלא חסר משיכה משום דהמרחץ פתוחה לפניך ומדברי הרמב"ם ז"ל משמע דמפרש לה דהוא טעם למה מעל משום דא"ל הכנס ורחוץ והמרחץ פתוחה לפניך ומש"ה הוה נהנה וכמוש"כ שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה. ויותר נראה בפירושו ז"ל להמשניות שם בפ"ה דמעילה וז"ל נטל אבן או קורה של הקדש וכו' כשנטל אבן או קורה של הקדש אעפ"י שפגם לפי שכבר חסר מן הקדש כו' לא מעל עד שיהנה כו' וכשיתן אותן לחבירו כבר נהנה ומעל וזה שאמרנו כו' אבל הנוטל שום דבר מן הקדש ונתנו לחבירו שניהם מעלו לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה שבאה לו וזה נהנה בקבלתה כו' ובלן הוא בעל המרחץ וההנאה שהגיעתו והוא שיכנוס למרחץ כל זמן שירצה ולא ימנענו והקיש כפי אלו הענינים והדומים להם עכ"ל ז"ל יעוש"ה. והרי בהדיא דס"ל שצריך להיות נהנה במה שנתן לחבירו ומבואר ג"כ בלשונו ז"ל דטעמא דנתן לבלן דמעל דמפרש במתניתין הרי המרחץ פתוחה לפניך היינו לחת טעם דמקרי נהנה דהיינו שיכול לכנוס למרחץ כ"ז שירצה באין מוחה. וא"כ לפי"ז י"ל דאתי שפיר בפשיטות דהיכא דלקת בעד פרוטה של הקדש חפץ מחבירו אף שהמעות כבר קנה המוכר לכ"ע ובזה לא הפקיעו חז"ל הקנין ונשאר ברשות המוכר מ"מ כיון דבגוף הקנין הפקיעו חז"ל בתקנתן שלא יקנה החפץ במעות וא"כ הרי לא נקנה לו החפץ בהמעות כלל ולא הוה לו שום הנאה במסירת הפרוטה להמוכר דכאן ליכא טובת הנאה כיון שלא נתן לו במתנה דנימא דמסתמא היה לו בזה טובת הנאה רק בעד החפץ נתן לו וא"כ לא הוה לו שום הנאה מזה ולא מעל. ועוד דבזה י"ל אף אם נימא דתקנת חז"ל אינו יכול להפקיע ד"ת מ"מ כאן כיון דבהנאה תליא מלתא ומדרבנן בטל המקת וסו"ס לא יהיה לו הנאה ויש להאריך בזה. משא"כ בבלן כיון דליכא בה משיכה וקנה במעות והרי יש לו רשות לרחוץ בה בכל עת שירצה. וא"כ היה באפשר לומר דגם בשאר אומנים דאפשר במשיכה אף דלר"י דמעות קונות מה"ת הרי המעות נקנה להמוכר גם מדרבנן כנ"ל מ"מ כיון דבקנין השכירות יוכלו לחזור בהם מתקנת חז"ל הרי שוב אין לו שום הנאה בנתינת הפרוטה להאומן ולא קשה על ר"י מהך סתמא דמתניתין דנתן לבלן דממעט שאר אומנים. אך עדיין יקשה דהרי הרמב"ם ז"ל כתב שם בפ"ו דמעילה הנ"ל דבבלן חייב וה"ה בשאר אומנים ומסתימת דבריו ז"ל משמע דגם בספר וספן מעל. וקשה מסוגיית הגמרא דפרק הזהב הנ"ל וכמו שהקשה בלח"מ ז"ל ע"ז:

ג

לכן נלפע"ד די"ל עוד דבאמת מן הסברא י"ל דאף דיכול לחזור בו מצד הדין אם יחזור בו המוכר מכל מקום כיון דכאן לא מיירי בחוזר ועוד דכיון דהעיקר תליא בעת שהוציא מרשות הקדש ונתן להאומן בשכרו אם אז יש לו הנאה וכיון שאז לא יצטרך עוד לעשות שום מעשה שיהיה לו הנאה וממילא הרי יש לו הנאה ממה ששילם להאומן בפרוטה כי האומן יעשה בעצמו מה שמוטל עליו ושפיר מקרי הנאה. משא"כ בקנה חפץ דטרם שהשיג החפץ עדיין אין לו שום הנאה וליקח אותו שוב יכול לחזור בו. אך במס' ב"מ (דף צט ע"א) מבואר שם בהדיא במשאיל קורדום של הקדש דהיכא דיכול לחזור בו לא מעל אף דנהנה במה שנתן לו ועדיין לא חזר בו. ולכן יותר נלפע"ד די"ל דר"י פליג על רב דס"ל דמתניתין דקתני דוקא בלן אבל אומן כגון ספר וספן לא ומשום דאית ליה מידי למימשך די"ל דס"ל לר"י דל"ש דין משיכה אלא היכא דעיקר הקניה הוא שקנה דבר שאפשר לימשך משא"כ כאן דבאמת לא קנה כלל שום דבר אלא דשכר האומן למלאכתו רק דהאומן אינו יכול לעשות בלא כלי זה י"ל דל"ש כלל כאן דין משיכה ואף דנימא דבשכירות מטלטלין צריך ג"כ משיכה מ"מ כאן הרי לא שכר כלל מטלטלין אלא האומן שקיבל עליו לעשות לו דבר זה ומה שייך בזה משיכה ומה גם די"ל כנ"ל דכיון דממילא האומן יעשה מלאכתו בלא עשייתו כלל בודאי דנקרא נהנה תיכף בעת מסירת הפרוטה להאומן ומש"ה מעל בשאר אומנים. והיינו דהרמב"ם ז"ל פסק בזה כר"י ומ"מ ל"ק על ר"י מהך סתם מתניתין דנתנה לבלן דדוקא בלן אבל שאר אומנים לא מעל. די"ל דהנה התוס' ז"ל בפ' הזהב שם ד"ה בלן הקשו וא"ת ומנ"ל דדוקא בלן וי"ל מדקאמר בסיפא משום שא"ל הכנס ורחוץ שהרי מרחץ פתוחה לפניך יעוש"ה וי"ל דכ"ז משום דרב ס"ל דלא תליא כלל בהנאה אלא בהוצאת רשות וא"כ למה צריך לסיים במתניתין משום שא"ל הכנס ורחוץ שהרי המרחץ פתוחה לפניך. ע"כ דהיינו דאתי לאפוקי הנך דאפשר במשיכה וה"פ דוקא מרחץ דלא חסר שום דבר להקנין דא"ל הכנס ורחוץ שהמרחץ פתוחה לפניך משא"כ בשאר אומנים דעדיין חסר עשיה ואפשר במשיכה ועדיין לא נגמר הקנין דחסר משיכה כמבואר בפ' הזהב שם אך ר"י דס"ל דהעיקר תליא בהנאה וגם בשאר אומנים נגמר ההנאה וי"ל דה"פ דמתניתין דנקיט בלן ומשום דהמרחץ פתוחה לפניך היינו לתת טעם דהוא דבר דנגמר הנאתה וממעט בזה הענינים דלית ליה עדיין הנאה וא"כ שאר אומנים דס"ל לר"י וכן פסק הרמב"ם ז"ל דהוה בזה כמו בלן ונגמר הנייתה ושפיר מעל ול"ק ממתניתין על ר"י אך ברייתא דנתנה לספר לא מעל וזה י"ל דפליג על ברייתא שניה:

ומעתה י"ל ג"כ כתירוץ הלח"מ ז"ל דבהך דנתנה לשאר אומנים ל"ש תקנה דשמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה. אך מה דהקשינו עליו ז"ל דסו"ס המעות כבר קנה המוכר וגם בקנה חפץ אמאי לא מעל וגם דקשה על ר"י מסתם מתניתין דנתן לבלן. ולפי הנ"ל ל"ק די"ל דאף דמעות נקנה להמוכר מ"מ לא נהנה מהחפץ וגם דיכול לחזור בו ולא יהיה לו הנאה וגם בשאר אומנים י"ל דשפיר מעל ומתניתין דבלן לא אתי לאפוקי שאר אומנים ועדיין יש לדקדק ע"ז וצע"ג בזה ולא כתבתי רק מה שעלה ברעיוני לפע"ד לכאורה מה שיש לפלפל בזה ודוק בזה:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה