אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני חו"מ › סימן סט

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני חו"מ · סימן סט

סימן סח

שאלה מי שמכר דבר לחבירו בקנין מעות לבד בלא משיכה דמה"ת קיי"ל דמעות קונות ומדרבנן לא קנה האיך הדין בהדבר הנמכר אם יש לו להמוכר בה קנין גמור קודם המשיכה והוה שלו לגמרי כיון דמדרבנן לא קנה הלוקח או לא. ונ"מ בכ"ד כמו לענין קידושין דקידש המוכר בהדבר הנמכר בקנין מעות אם מהני הקידושין כיון דמדרבנן לא קנה הלוקח בלא משיכה. וגם אם בא אחר וקדשה לי"מ. א"ד כיון דמה"ת מעות קונות והוה החפץ של הלוקח וקדשה בגזל ול"מ וחוששין לקידושי שני וחקירה זו הובאה במשל"מ בהל' אישות. וכן היכא דלוקח דבר במשיכה בלא מעות דלא קנה מה"ת אלא מדרבנן דש וקידש הלוקח אשה מה דינו:

א

תשובה דבר זה מבואר בהדיא במשל"מ בפ"ד מהל' אישות הל' ז' והסכים שם דחוששין לקידושי שני כיון דד"ת מעות קונות והוה גזל אצל המוכר יעוש"ה. ולכאורה נראה בטעמו ז"ל דה"ט משום דרבנן דהפקיעו קנין מעות לא עקרו מה"ת להקל באיסורין ואזלינן לחומרא וחוששין לקידושי שני כיון דמה"ת החפץ של המוכר שייך להקונה וגזל הוא אצל המוכר. אבל מ"מ חוששין ג"כ לקידושי ראשון משום דלהחמיר מועיל תקנת חז"ל דהפקיעו קנין מעות ושייך החפץ להמוכר וקידושיו קידושין וז"פ ולכאורה יש להוכיח לדבריו ז"ל מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' תרומות הל' י' וז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אעפ"י שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילו תרומה שד"ת מעות קינות כמו שיתבאר וכו' ואם מכר ישראל לכהן אעפ"י שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך הרי בהדיא דאף דמדרבנן לא קנה הישראל מ"מ אסורה בתרומה וגם בקנה הכהן אסורה אף דמה"ת קנה והרי דאף דלחומרא הועילה תקנתם אבל לקולא לא מקילינן והיינו כהנ"ל:

אך לכאורה דינו ז"ל צ"ע מהא דאיתא בחס' ע"א (דף סג ע"א) בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר ורמינהו בא עליה ואח"כ וכו' אתננה אסור אר"נ ב"י אר"ח ל"ק הא דאמר התבעלי לי בטלה זה וכו' וכי אמר לה בטלה זה מאי הוה הא מחסר משיכה בזונה עובדת כוכבים דלא קניא במשיכה. ואבע"א כו' וכגון דקאי בחצירה וכו'. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ד מהל' איסורי מזבח הל' י"ז דבישראלית כיון דמתסרה משיכה לא קניא ולא הוה אתנן ומותר. והנה בתוס' שם ד"ה והא. עמדו בזה וכתבו וז"ל פי' ואפילו לר"י דאמר ד"ת מעות קונות הכא גבי אתנן לא קנה כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל. ולא דמי לההיא דפ' הזהב נתנה מעל] מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה ממעות הקדש. וביאור דבריהם ז"ל מבואר בחידושי מהר"ם ז"ל שם דהך סוגיא קאי לר"י ומש"ה הקשו דהלא ר"י ס"ל דמעות קונות עיי"ש. ועוד י"ל דהלא ר"ת ס"ל במס' ב"מ דכשם שתיקנו משיכה במוכרים כן תיקנו בלקוחות והוא כר"י והוא ניהו דמשני הכא לחלק בין ישראל לעכומ"ז. וכן ראיתי בלח"מ פ"ג מהל' מכירה. וע"ז תירצו בתוס' דגבי אתנן ל"ק כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה כו' גם ממנה הפקיעו ולא דמי להך דפ' הזהב וכו' דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה ממעות הקדש. וביאור דבר זה ביאר במהר"מ ז"ל שם דה"ט דאף דלר"י מדרבנן מעות אינן קונות היינו דהחפץ לא נקנה להלוקח אבל המעות שפיר נקנה להמוכר ומש"ה מעל וכ"כ בתוס' בהדיא במס' ב"מ (דף מג ע"א) ד"ה מאי דגם לר"י קנה המוכר המעות ולענין זה לא הפקיעו חכמים רק לענין החפץ. ובלח"מ פ"ג מהל' מכירה ביאר בתוס' ז"ל דה"פ דשאני מעות הקדש כיון דחל בהם הקדושה מה"ח וזה בא להוציאה מד"ת מעל ואין כח ביד חכמים להפקיע אבל גבי אתנן קודם שיהיה אתנן חכמים עקרו הקנייה ומעולם לא היה אתנן אע"ג דהביאה במקום כסף ומה"ת מעות קונות מ"מ חכמים עקרו אותו קודם שיבוא לאתנן וכו' יעוש"ה. והיינו דמחלק בין הך דמעל משום דתיכף בעת שנתן המעות מעל משא"כ בהך דאתנן דהנתינת מעות היינו הביאה היה קודם וכבר הופקעה מתקנת חז"ל ולא יבוא כלל לידי אתנן וא"כ בין לפי פירוש המהר"ם ז"ל ובין לפי פי' הלח"מ ז"ל הנ"ל גבי אתנן מועיל הפקעת הקנין מדרבנן לכ"ע וגם לדעת הרמב"ם ז"ל דלא מהני לקולא כמבואר בהל' תרומות הנ"ל וכאן באתנן פסק בהדיא דלא הוה כלל אתנן כיון דמחסר משיכה וע"כ צ"ל כחילוק הלח"מ ז"ל הנ"ל דכיון דכבר נפקע הקנין טרם שבא לידי דין אתנן מועיל להפקיע הקנין ופשוט ונכון הוא בטעמו משא"כ בהך דפ"ט מתרומות דתיכף בעת שלקח הכהן המעות מהישראל מד"ת נקנה לישראל ונאסרה בתרומה ואין כת ביד חז"ל להפקיע מד"ת בקום ועשה באיסורא. וא"כ בנידון דידן כיון דהמוכר מכר החפץ להלוקח ולא יצא מזה שום איסור שפיר הפקיעו חז"ל הקנין ונשאר של מוכר וא"כ אח"כ כשיקדש המוכר אשה בחפץ זה הרי שלו הוא וקידושיו קידושין ואין חוששין כלל לקידושי שני וכמו באתנן הנ"ל דמועיל הפקעת הקנין מדרבנן לקולא ג"כ כיון דהדין והקולא שיצא מזה בא אח"כ וז"פ. וכן ראיתי בס' מחנה אפרים הל' מכירה שכתב סברא זו לענין קידושין באופן אחר עיי"ש וכש"כ הוא בקידושין די"ל דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כמבואר ברש"י ז"ל במס' פסחים (דף ז ע"א) בהך דחיטי קורדנייתא וצ"ע בדברי המשל"מ ז"ל הנ"ל. אך אם קידש המוכר בהמעות שלקח בזה י"ל דאף דלפי הנ"ל דכיון דמדרבנן לא היה קונה ונפקע מכבר ולא היה צריך להיות חושש כלל לקידושי ראשון לפי הנ"ל. אך לפי"מ שכתבו התוס' ומבואר ג"כ במהר"ם ז"ל דהמעות שפיר נקנה להמוכר לכ"ע אף מדרבנן א"כ גם בזה צריך להיות מועיל קידושי ראשון ואין לחוש לקידושי שני כיון דהמעות כבר נקנה להמוכר לכ"ע הן מה"ת הן מדרבנן וצ"ע עוד בדין זה:

ב

ולפי דברי הלח"מ ז"ל הנ"ל לכאורה יש להוכיח דין הנ"ל גם מהרמב"ם ז"ל דהנה ברמב"ם ז"ל פ"ו מהל' מעילה הל' ט' שם איתא נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אעפ"י שלא רחץ מעל כו' וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות מעל ובהל' י' איתא קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכומ"ז מעל ואם מן ישראל לא מעל ובכס"מ שם תמה ע"ז דהלא בסוגיא דהזהב דין זה מבואר בגמרא לר"ל דאמר משיכה קונה מה"ת ולר"י דס"ל מעות קונות בישראל מעל. וכן תמה ע"ז בלח"מ פ"ג מהל' מכירה גם במה שפסק הרמב"ם ז"ל דבנתן לאחד מבעלי אומניות מעל גם בישראל ופירש שם בלח"מ ז"ל די"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דודאי יש כח ביד חז"ל להוציא מדין הקנין וממילא דלא נכנס לרשות המוכר אלא דגבי בלן וספר וספן ושאר אומניות לא שייך לומר הך תקנתא דשמא נשרפו חטיך בעליה משום דההיזק יהיה על המוכר בזה שפיר קונה לר"י במעות ד"ת ושפיר מעל יעוש"ה. וראיתי במחנה אפרים בהל' מכירה קנין מעות (סי' יא) שתמה ע"ז מדברי הרמב"ם ז"ל דפ"ט מתרומות הנ"ל דהרי כהן שמכר פרה לישראל בקנין מעות אף דחז"ל הפקיעו הקנין והוה של כהן מ"מ אסור להאכילה כרשיני תרומה משום דמה"ת מעות קונות וסיים וי"ל עייש"ה ולפי הנ"ל לפי ע"ד לא קשה כלל די"ל דהרי מוכח בהדיא שם בהל' תרומות הנ"ל דה"ה במכר ישראל לכהן ג"כ אסור להאכילה תרומה ומשום דרבנן הפקיעו הקנין והיינו משום דחז"ל הועילו בתקנתן להחמיר במידי דאיסורא ולא להקל א"כ היכא דהד"ת חומרא אזלינן בתרה והיכא דמתקנתם יהיה חומרא באיסורא ג"כ אזלינן בתרה ויש להם כת להפקיע מד"ת בשב וא"ת ומש"ה בשני הצדדים אסורה בתרומה וגם בהך דמעילה הנ"ל כיון דמדרבנן לא מהני הקנין וממילא לא מעל ואסרו להביא קרבן מעילה דלפי תקנתן הוה תולין בעזרה ובשב וא"ת יש להם כח לתקן ולהפקיע מד"ת אף דבאינו מועל אינו משלם ג"כ חומש מ"מ זה עדיף טפי מלהביא קרבן מעילה. וליתן חומש בלא קרבן זה ל"ש ויש להאריך בזה ואולי גם לזה כוון במחא"פ במה שכתב וי"ל:

אך לפי"ז עדיין קשה לי דהא קיי"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם דבזה דנתן והקנה, לחבירו דבר מהקדש אין מועל אחר מועל ואם הראשון מועל אזי לא ימעול בזה המוכר שקיבל המעות מהלוקח ויכול לעשות בה מה שירצה ואם הראשון אינו מועל אזי ימעול השני בה ואף דפסק שם בפ"ו הל' ג' דהמוציא שקלו בצרכיו שניהם מועלין היינו דוקא במועל בזדון כמבואר בכס"מ בהל' ז' שם. וא"כ קשה האיך פסק הרמב"ם ז"ל דבקנה דבר במעות של הקדש לא מעל ומשום דחז"ל הפקיעו קנין מעות ומועיל תקנתן שלא ימעול ויהיה בשב וא"ת וכנ"ל דא"כ לפי"ז אם יהנה המוכר מהמעות שקיבל הלא להרמב"ם ז"ל ימעול בזה וצריך להביא קרבן מעילה והיינו משום דהראשון לא מעל וקשה דהא מד"ת מעות קונות ומעל בה הלוקח ואין צריך למעול השני משום דאין מועל אחר מועל והאיך יוכלו להפקיע בתקנתן שתיקנו דלא מהני קנין שיבוא מזה לידי איסור חולין בעזרה ולפי הנ"ל לא יוכלו להפקיע מד"ת לקולא כדמוכח מהך דפ"ט מתרומות הנ"ל. אך לפי הנ"ל א"ש בפשיטות די"ל דאף דאין בידם להפקיע לקולא היינו כשיבוא הקולא תיכף בעת הפקעת ד"ת כמו בהך דתרומות כיון דתיכף בעת שתיקנו דל"מ קנין מעות ונשאר הבהמה לכהן ורוצים להתירה בתרומה בזה לא מהני תקנתן. וכן בהך דישראל שמכר לכהן דתיכף בעת הפקעת הקנין ונשאר לישראל נאסרה בתרומה וזה יש כת בידם. וכן בהך דמעילה הנ"ל כיון שקנה בפרוטה של הקדש מד"ת הרי מעל והפקיעו חז"ל הקנין ולא מעל וזה יש להם כח להפקיע בשב וא"ת ומכח הפקעתן הקנין לא יבוא לשום איסור בקו"ע דבאמת לא מעל והשני אסור להשתמש בה לחומרא וא"כ כיון שהפקיעו כבר הקנין ונשאר הפרוטה ברשות הלוקח וברשות הקדש אשר יש להם כח ע"ז והפקר ב"ד הפקר כיון שלא יבוא מזה שום איסור ממילא אח"כ כשיהנ' המוכר מהפרוטה שקיבל שפיר מעל אף דמד"ח לא היה צריך למעול מ"מ כיון שכבר הפקיעו חז"ל הקנין. ודמי להך דאתנן המבואר במס' ע"א (דף ס"ג) הנ"ל דכיון דמחסרה משיכה מועיל תקנח חז"ל דא"כ כשיתן לה הטלה שלא יהיה אתנן ומותר להקרבה וכמו שביאר בלח"מ בכונת התוס' ז"ל דה"ט משום דהפקעת חז"ל בהקנין היה מכבר קודם שחל עליו שם אתנן כלל כנ"ל והך דמעילה להא דמיא דקודם שחל ובא השני לידי מעילה כבר הופקע הקנין מתקנת חז"ל ומועיל תקנתן לזה ומש"ה סתם שפיר הרמב"ם ז"ל דהלוקח אינו מועל והיינו משום דהועילה תקנת חז"ל לזה להפקיע הקנין מעות וממילא אח"כ י"ל דשפיר מעל המוכר בזה וז"פ לפע"ד וא"כ הרי מוכח ג"כ מהרמב"ם ז"ל דבכה"ג מועיל תקנת חז"ל וא"כ בהך דקודש המוכר בהחפץ שמכר בקנין מעות י"ל ג"כ כיון דבעת שמכר החפץ כבר הופקע הקנין מתקנת חז"ל וממילא מועיל תקנתן שאם אח"כ יקדש בהחפץ שפיר הוה קידושין ואין חוששין כלל לקידושי שני וכן בכל כה"ג הוה דינא הכי וזהו להיפך ממה שהכריע המשל"מ ז"ל כהנ"ל:

ג

וכן יש להוכיח הך סברא מהא דהוכיח בקצוה"ח דמהני קנין דרבנן לדאורייתא מהא דתנן בשקלים פ"א אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם וכתב הרע"ב ובתנאי שימסרם לציבור לגמרי כי היכא דלא להו קרבן ציבור קרב משל יחיד יעוש"ה והיכא מצי קטנים מסר לציבור יפה הא פעוטות אין מתנתן מתנה אלא מד"ס והרי מה"ת אין כאן מתנה לציבור ונמצא קרבן ציבור קרב משל יחיד אע"כ כיון דמדרבנן הוי קנין מהני נמי לדאורייתא ומזה הוכיח למ"ש הב"י באהע"ז (סי' כ"ח) דהמקדש בחוב במעמד שלשתן דהוה קידושי תורה ומשום דהפקר ב"ד הפקר. אמנם לפי מה שכתב הברטנורא שם דקטנים דתנן שם היינו בפחותין מעשרים לאו ראיה מזה, אלא דהרמב"ם בפירושו ובחיבורו מפרש לה בקטנים פחותין משלש עשרה שנה כו' ובירושלמי מפורש להדיא דמיירי בפחותים משלש עשרה שנה כמבואר בתוס' יו"ט א"כ מוכח דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא. וא"כ קשה מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' תרומות דלהקל לא מהני תקנת חז"ל להפקיע מד"ת והאיך הועילו כאן בתקנתן להקריב קרבן הבאין משל יחיד דלא מהני הקנאתם רק מדרבנן ומ"מ מועיל קנין דרבנן גם להקריב. אך לפי הנ"ל א"ש בפשיטות דגם שם בעת שהקנו ומועיל קנינם מדרבנן לא הפקיעו מד"ת להקל ולא היה שייך אז הדין דלא היה זמן הקרבה רק אח"כ כשקנו הציבור מביאים להקריב י"ל שפיר דכיון דכבר קנאו הציבור מדרבנן מועיל תקנת חז"ל דהוה כממון ציבור ויוכלו אח"כ להקריבם. ומבואר ג"כ באהע"ז (סי' כח) שם בדין המקדש בחוב במעמד שלשתן דמקודשת אף דמע"ש הוא מדרבנן ומ"מ קיי"ל כמ"ד דמקודשת. והנה רבינו ירוחם ז"ל כתב דגם למ"ד דמקודשת הוא רק מדרבנן כיון דמע"ש הוא דרבנן הובא בב"י. והב"י ז"ל כתב עליו דאינו מוכרת דאיכא למימר דכיון דתקינו רבנן ניקנו לה המעות. וכיון שניקנו לה המעות הוה כאילו נתן לה כסף ומקודשת מדאורייתא והיינו כהנ"ל. וראיתי בס' אבני מלואים שם (סי' כ"ח ס"ק ל"ג) שהביא על דברי הב"י הנ"ל מהך דפ"ט מתרומות דאסור להאכילה בתרומה דהרי דלא מהני דרבנן לדאורייתא ומש"ה ביאר שם בפירוש הב"י באופן אחר עייש"ה. ולפע"ד י"ל לפי הנ"ל דא"ש בפשיטות דלא דמי כלל להך דפ"ט מתרומות דשם דבעת הפקעת הקנין יופקע ד"ת להקל זה אין בידם. משא"כ בהך דקידושין דבעת קניית הכסף ליכא נ"מ להקל. מדאורייתא שפיר מועיל וממילא אח"כ יוכל לקדש בה ואף דשם בעת שהקנה לה החוב במע"ש קידשה תומ"י דאמר לה התקדשי לי בחוב שיש לי ביד פלוני במעמד שלשתן והרי באין כאחד הקנין. מ"מ י"ל דכיון דעתה בהקידושין ליכא שום איסור מועיל תקנתן ואף אם יקדשה אח"כ אחר קידושין דאורייתא י"ל שפיר כיון דכבר נתקדשה והועיל אז המעות לקדשה והוה שפיר קידושין מה"ת ממילא לא מהני קידושין דשני כלל. והיש"ש כתב ג"כ ביאוש דמהני מדרבנן מועיל לקדש בה הובא בב"ש שם. וכן הרמב"ם ז"ל סתם וכתב סתמא בהך דין דקידשה במע"ש דמקודשת. ובאמת מהתימא גדולה על המשל"מ ז"ל דמכריע בהך דנידון דידן הנ"ל דחוששין לקידושי שני משום דמד"ת לא מהני קידושי הראשון לא הזכיר כלל הך דאהע"ז (סי' כח) הנ"ל מהב"י ומהמהרש"ל ז"ל דמשמע בהדיא דמועיל לענין קידושין ודוק בזה:

ד

ובזה יש לישב בהא דתמה בשער המלך פ"ח מהל' מעילה ה"י למה שפסק הרמב"ם ז"ל דאין נותנין לולב לקטן בחג משים דמיקני קני אקנויי לא מקני דאפילו בהגיע לעונת הפעוטות לא ליקני משום דאינו מקנה לאחרים מה"ת וקשה מההיא סבתא דפ' לולב הגזול דצוותא קמי' דר"נ דריש גלותא וכולהו רבנן יתבי בסוכה גזולה ואר"נ דפעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד הרי דאע"ג דמדאורייתא לא מפקא מידי סוכה גזולה בכך עד דסותר את ביתו ומחזיר מריש גופא אפ"ה מכי תיקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים בלבד ודמים הוא דחייב לו שפיר חזי ומפקא מידי סוכה גזולה דהפקר ב"ד הפקר וה"נ דכוותיה כו' יעוש"ה שהאריך בזה והובא ג"כ באבני מלואים שם (סי' כח) יעוש"ה מה שרצה לתרץ וחזר והקשה מהא דאמרו במס' סוכה (דף לא) אבל גזל עצים וסיכך בהם ד"ה אין לו אלא דמי עצים והתם נמי משום תקנת מריש כו' יעו"ש:

ולפי הנ"ל י"ל דלא קשה דהך דסבתא והך דגזל עצים וסיכך בהם דסוכה הנ"ל היה קודם החג וי"ל דכיון דבעת שחלה תקנת חז"ל שישלם דמים וגוף המריש יקנה להגזלן הלא אז לא היה שום נ"מ לדין התורה להקל מחמת זה בד"ת אלא דאח"כ כשיבוא חג הסוכות יהיה נ"מ לדין סוכה י"ל כיון דכבר תלה תקנת חז"ל דקנה הסוכה ממילא הוה שלו מטעם הפקר ב"ד הפקר והוה כמו באתנן ואף דלא דמי לגמרי לאתנן דבאתנן לא חלה על הטלה כלל שם אתנן מה"ת מ"מ י"ל בסברא דגם זה הוא כן כיון דבעת שחלה תקנת חז"ל לא היה נ"מ לדין תורה וי"ל דהיה כת בתקנת חז"ל לחול וממילא הוה שלו מטעם הפקר ב"ד הפקר וכמו בהך דקידושין הנ"ל דנתבאר למעלה משא"כ בהך דלא ליקני לינוקא י"ל שפיר כיון דמיירי בחג ובעת שנותן הינוקא להגדול הרי אז בעת שיחול תקנת חז"ל דיוכל להקנות כיון שבא לכלל פעוטות הרי אז יהיה נ"מ לדין לולב מה"ת דאז באפשר שהגדול יצא בו ידי חובת לולב בעת שיקנה מהינוקא אף באם שלא יתכוון לצאת ידי מצוה אז מ"מ כיון שבאפשר כעת הזאת לצאת בו ובמה דתיקנו חז"ל שיקנה אז יוכל לבוא לידי ביטול ד"ת אז בתקנתן. זאת אין ביד חז"ל ודמי להך דמכר כהן פרה לישראל הנ"ל דמבואר בפ"ט מתרומות הנ"ל דאסור להאכילה בתרומה משום דד"ת מעות קונות לא מהני תקנת חז"ל דלא קני במעות והיינו כיון שתיכף בעת שחל תקנת חז"ל נ"מ לדין זה מתרומה מש"ה ל"מ בזה תקנתן ולא יוכל ליתן לעולם תרומה לפרה זו כנ"ל וכן בהך דינוקא בסוכה הנ"ל אך לפי"ז אם יקנה להקטן קודם החג הלולב והקטן יחזיר לו קודם החג י"ל בזה דמהני לכ"ע לפי הנ"ל דכיון דכבר נכנס לרשות הגדול קודם התג שלא היה אז שום נ"מ לד"ת ממילא הוה שלו מטעם הפקר ב"ד הפקר ודוקא נקיט דלא ליקני לינוקא בחג וזה דבר חדש וצ"ע בזה:

ה

וראיתי בס' אבני מלואים עוד שם שהקשה על דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל בפ"ט מהל' תרומות הנ"ל שכתב דכיון דמה"ת אסורה בתרומה אף דמדרבנן מותרת אסור להאכילה תרומה וקשה מהא דאיתא בפ' אלמנה במס' יבמות (דף ס"ז) בהא דר"י בר"י אומר משום אביו הבת מאכיל הבן אינו מאכיל מ"ש בן דלא מאכיל משום חלקו של עובר בת נמי לא תאכיל כו' אמר אביי הכא בנכסים מועטים עסקינן וכגון דאיכא בן בהדא בת מה נפשך אי האי דמעברא בן הוא לא עדיף מהאי דקאי אי בת היא אמאי אכלה בתקנתא דרבנן כמה דלא נפק לאויר העולם לא תקינו רבנן ומוכח דקנין דרבנן מהני להאכיל בתרומה דהא הבת אין לה אלא בתקנתא דרבנן. ותירץ שם עפ"י מה דס"ל להרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת וא"כ הכא דאיכא בן בהדה העבדים מותרים בתרומה מה"ת ואי משום חלקו של עובר הרי הוה ספק בן ספק בת ומותר מה"ת כו' יעוש"ה וסיים שם דלדעת הרשב"א ז"ל דספק אסיר מה"ת קשה. וצ"ל דלהרשב"א ז"ל קנין דרבנן מהני לאיסור תורה. ודבריו ז"ל קשה בזה דהא הרשב"א ז"ל גופי' תמה זאת בחידושיו ליבמות דהאיך מועיל תקנתא דרבנן לתרומה דהוא דאורייתא ותירץ שם די"ל דמאן דמוקי לה הכי ס"ל כר"ח דס"ל בפ' האשה רבה דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת יעו"ש (דף פט ע"ב) והרי דהרשב"א ז"ל בעצמו לא פסק כן ובאמת דקושיית הרשב"א ז"ל והאבני מלואים ז"ל הנ"ל הקשה בהדיא בירושלמי שם הל' ג' הובא בהגהת יפ"ע ועיי"ש בירושלמי דתירץ שם דהיינו משום דס"ל דתרומה בזמן הזה מדרבנן יעוש"ה ומהתימא שלא הזכירו הרשב"א ז"ל ולפי"ז יש לישב ג"כ במה דהקשה מרן הרשב"א ז"ל בהך דיבמות (דף סז ע"א) בהניח בנים והניחה מעוברת כו' עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר כו' ופירש"י ז"ל שיש לו חלק ואית ליה זכיה ולא ידעינן הי מתרמי לחלקו ע"כ וע"ז תמה הרשב"א ז"ל דאפילו לא יבוא כלום לחלקו תיפוק לי' משום דעכשיו מיהא יש לו חלק בו והו"ל כעבד ולזר חלק בו שאינו אוכל כו' ועוד דאפילו לא יבוא לחלקו מ"מ קודם שחלקו. חלק היה לו בו ובדאורייתא אין ברירה אא"כ יסבור רבינו ז"ל די"ב אפילו בדאורייתא כו' יעוש"ה. ולהנ"ל י"ל שפיר בפשיטות דאם לא יבוא לחלקו הרי שפיר שייך בזה ברירה כיון דמיירי בתרומה מדרבנן ובדרבנן ס"ל דיש ברירה, ויש להאריך בזה בטעמא דמלתא דלא מחשבינן ליה בספק דרבנן כיון דספק הי יגיע לחלק העובר ובתרומה דרבנן אמאי אסור וגם כיון דהעובר ספק בן ספק בת וגם ספק הי יגיע לחלקו והוה כמו ס"ס ומ"מ כאן לא אמרינן זאת ויש להאריך בזה ואכמ"ל. והרי דגם הרשב"א ז"ל ס"ל דאין כח ביד חז"ל להפקיע מדין תורה וכן מבואר בהדיא בירושלמי הנ"ל דאין בידם להוציא מד"ת בקו"ע ולהקל על ד"ת:

ובאמת דלכאורה צ"ע מהך ירושלמי דמוקי להך דר"י בר' יוסי משום אביו דהיינו מימרא דר"י דס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן והרי בפ' הערל (דף פב:) ס"ל לר"י דתרומה בזה"ז דאורייתא כדתניא בסדר עולם ואר"י מאן תנא סדר עולם ר' יוסי כמבואר שם וצ"ל דבאמת הך ירושלמי מתוקמא לר"ל דפליג עליה דר"י בפ' הערל שם וס"ל דגם לרבי יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן כמבואר שם ביבמות (דף פא ע"א) בתוס' ד"ה א"ל ר' יוחנן לר"ל כו' (ובדף פב ע"ב) ד"ה ירושה כו' ומשיב ר"י כו' וכן לר"ל ר"י סבר דתרומה בזה"ז דרבנן כו' עייש"ה וצ"ל דלר' יוחנן ע"כ לא ס"ל כתירוץ אביי דבנכסים מועטים עסקינן לפי דברי הירושלמי הנ"ל וגם לפי תירוץ הרשב"א ז"ל דס"ל דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת ג"כ ליכא לאוקמי לר"י דהא ר"י ס"ל בפ' האשה (דף פט ע"ב) דלא יוכלו לעקור דבר מה"ת בקו"ע יעו"ש בגמרא ד"ה כי אתא רבין אר"י. אך לשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת וכמו שכתב בס' אבני מלואים א"ש ג"כ לר"י. אך באמת י"ל דגם ר"י לא ס"ל כלל דתרומה בזה"ז מה"ת וכמו דאיתא בפ' יוצא דופן (דף מו ע"ב) דמשני שם קסבר ר"י תרומה בזמן הזה מדרבנן ומקשה והא תניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם ואר"י מאן תנא סדר עולם ר' יוסי. תני לה ולא סבר לה והובא בכסף משנה פ"א מתרומות הל' כ"ו להוכיח לדין הרמב"ם ז"ל דתרומה דזה"ז מדרבנן. ולהנ"ל יש להוכיח ג"כ מהירושלמי הנ"ל דלר' יוסי ג"כ הוא מדרבנן כנ"ל. ובזה יש לישב קושיית השער משפט (סי' רמה) מהא דכותב נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים דאם היה רבו שני כהן אוכלין בתרומה והרי מתנת ש"מ הוא קנין דרבנן ומ"מ מהני לתרומה עיי"ש ולתירוץ הירושלמי הנ"ל ניחא גם בזה דס"ל ג"כ דתרומה בזמה"ז דרבנן כנ"ל ועיין בשואל ומשיב מהדורא ה' (סי' לא) שחידש בכלל זה ומירושלמי הנ"ל צ"ע על דבריו ז"ל עיי"ש ודוק. ובאמת דלפי המבואר ברמב"ם ז"ל שם דתרומה הוא מדרבנן בזה"ז קשה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מתרומות בכהן שמכר לישראל דאסור להאכילה בתרומה ומשום דמה"ת מעות קונות ואף דמדרבנן לא קני לא מהני דרבנן להפקיע מדאורייתא והרי גם תרומה בזה"ז הוא מדרבנן ויועיל דרבנן לדרבנן וקושיא זו ראיתי בס' זית רענן ח"ב (סי' ע) יעוש"ה והרי דגם בירושלמי מבואר להדיא דבתרומה מדרבנן מועיל דין דרבנן להפקיע כמובא למעלה ואולי די"ל דהרמב"ם ז"ל כתב דינו דוקא בתרומה דאורייתא ומה גם כי גם בזמן הזה יכול להיות מדאורייתא וכגון שהיו כל ישראל באים לארץ ישראל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בריש פ"א מתרומות דבין בפני הבית ובין שלא בפני הבית הוא מה"ת אך כשיהיו כל ישראל שם. ודאתאן עלה דהרי להירושלמי מבואר דאין כח ביד חז"ל להפקיע מד"ת בקי"ע וגם הרשב"א ז"ל ס"ל כן כנ"ל והיינו ג"כ דפסק הרמב"ם ז"ל דאין בידם להפקיע קנין דאורייתא להקל על ד"ת רק בשב ואל תעשה כמבואר בהך דהל' מכירה הנ"ל. אך היכא דבעת תקנתם לא היה נוגע כלל לדין תורה אף שאח"כ יצמח מזה נ"מ לד"ת אף שיצא מזה קולא מ"מ כיון דכבר חלה תקנת חז"ל בממון בעת שלא היה שום נ"מ לדין תורה. ממילא חלה ומוציא אח"כ גם ד"ת כיון דכבר נקנו המעות למקום שתיקנו חז"ל מתורת הפקר ב"ד הפקר כמו באתנן הנ"ל כמבואר למעלה:

ו

ועוד יש להוכיח לכאירה לסברא זו מהא דאיתא בפרק האשה רבה (דף פט) תנן החם אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם וכו במזיד לא עשה ולא כלום כו' אר"ח לא עשה ולא כלום כו' דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבליה כו' ושם בע"ב מקשה רבה לר"ח לדידך כו' דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבליה מאי טעמא גזירה דלמא פשע ולא מפריש מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה ומשום דלמא פשע אפקוה רבנן לחולין וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת א"ל וכו' ומקשה שם ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת והתניא מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה וכו' קתני מיהת יורשה והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל הפקר ב"ד הפקר כו'. ופירש"י ז"ל הפקר ב"ד הפקר וכל מידי דממונא לאו עקירה היא ולכאורה נראה דפירושו ז"ל הוא דהיכא דתקנתם אינו נוגע לשום דבר רק בענין הממון דתיקנו מהני תקנתם ול"ש לומר דמפקיעין מד"ת כיון דכל תקנתם לא היה רק על ממון ובזה יש להם כת דהפקר ב"ד הפקר משא"כ היכא דבתקנתם בהממון יובא מזה לדין אחר בענין איסור להפקיע מד"ת בזה לא שייך תירוץ זה דהפקר ב"ד הפקר. דלא יוכלו להפקיר במקום דבזה ההפקר יפקיעו ד"ת בענין אחר מלבד ההפקר ממון דרק על ממון יש להם כת מגזה"כ כמו דיליף שם משא"כ להקל בזה על ענין אחר זה לא יוכלו. ותדע מהך ירושלמי הנ"ל דבנכסים מועטים מפורש שם דלא מהני תקנתן להפקיע לענין תרומה אם לא דס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן וכן בהך דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מתרומות הנ"ל וכמו שכתבו התוס' במס' ע"א (דף סג) לחלק בין הך דאתנן להך דב"מ ע"פ ביאור הלח"מ ז"ל הנ"ל דהרי בקנה במעות הקדש ג"כ שייך מעילה אף דתקנתם בכל הנ"ל הוא רק בממון מ"מ לא אמרינן בזה הפקר ב"ד הפקר והיינו משום דמזה יובא לידי איסור מה"ת בענין אחר שלא מהממון שהפקיעו כמו בתרומה הנ"ל ובהקדש וז"פ לכאורה. ולפי"ז צ"ע במה שהקשו התוס' שם ביבמות (דף פט ע"ב) ד"ה שהפקר ב"ד כו' אבל מן הטמא על הטהור ליכא למימר דאפקוה מרשותו בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו ולהנ"ל י"ל דבזה ל"ש הפקר ב"ד הפקר כיון דבהפקירם ממונו יבא מזה נגד איסור מה"ת אין בידם להפקיר ג"כ וכמו בהך דקטנות בנכסים מועטים דירושלמי הנ"ל. וכן במס' יבמות שם (דף ל ע"א) בתוס' ד"ה אזיל כהן ומקדש אשה כו' הקשו וא"ת ומאי מדקדק מקדושין דלמא היינו משום דהפקר ב"ד הפקר וכו'. אך שם יש ליישב ע"פ מה שנתבאר למעלה היכא דתקנתם חלה מקודם שהיה שייך נגד ד"ת *) ויש לפלפל *) והנה בתוס' שם ד"ה אזיל כהן כו' איתא שם וא"ת ומאי מדקדק מקדושין דלמא היינו משום דהפקר ב"ד הפקר ואור"י דהכא אין שייך לומר כן דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו עייש"ה. והנה הא דתלו בטעם דלא פשע הכהן נראה דלא משום דלא אמרינן דין זה דהפקר ב"ד הפקר רק היכא דפשע דהא מצינו בכ"מ הפקר ב"ד הפקר משום תיקון העולם וכדומה אלא דמשום דהכא ל"ש שום טעם אלא משום דפשע התורם וטעם אתר ליכא וע"ז קאמרי בתוס' דגבי כהן לא שייך זאת דהוא לא פשע בזה ומדוע נפקיר ממונו וטעמא אחרינא ליתא בזה דנפקיר ממונו. אבל במקום דשייך טעמא אחרינא משום איזה תיקון לפי הנראה בעיני חז"ל ג"כ שייך הפקר ב"ד הפקר אף היכא דלא פשע כלל. וכתבתי זה משום שראיתי בס' היכלי שן תניינא (סי' פד) שכתב באמת דל"ש דין זה אלא היכא דפשע אחד בדבר מה כגון שעבר דבר עבירה וכדומה ובלתי זה לא שייך טעם זה ודברים תמוהים כתב לפי ע"ד נגד מה שמצינו בכמה גדולי פוסקים ראשונים בכמה דוכתי דשייך הפקר ב"ד הפקר משום איזה תקנה בקנין וכדומה גם ממה שיורש הבעל את אשתו קטנה המבואר במס' יבמות (דף פט ע"ב) ומפרוזבול שתיקן הלל מבואר דאינו כן ובס' היכלי שן הרגיש בזה ומיישב שם והוא דוחק גדול כמבואר למעיין שם עייש"ה. גם מה שכתב שם דלרבי דהשמטת כספים מדרבנן והפקר ב"ד היינו דיש בזה לפי פירוש התוס' הנ"ל בהך דתוס' במס' מ"א (דף סג) בפי' הלח"מ ז"ל והמהר"ם ז"ל בחידושיו. אך להירושלמי הנ"ל משמע לכאורה דל"ש לומר דמהני מטעם הפקר ב"ד אלא היכא דליכא שום נ"מ בזה לאיסורא. וא"כ הגע עצמך בהך דינא דירושת אשתו הקטנה דליהא שום נ"מ לאיסורא דלכ"ע מהני וקונה הממון גם מה"ת משום הפקר ב"ד כמבואר בגמרא הנ"ל וא"כ אם אח"כ יקדש הבעל אשה באותו ממין שירש מאשתו הקטנה וכי נימא דלא הוה קדושין גמורין ואם יבא אח"כ אחר ויקדשה נימא דקדושי ראשון לאו כלום הוא כיון דבמקום איסורא לא תקינו רבנן ואין זה אלא תימא ולא שמענו כזאת. אע"כ כמו שכתבנו למעלה דכיון דכבר בעת תלה התקנה לא היה שייך אז שום נ"מ בדין איסור שיצא מזה קולא על ד"ת אלא אח"כ כשיקדש ואחריו יקדש לה עוד אחר ובזה י"ל כיון דכבר חלה התקנה נקנה והוה שלו וממילא מהני קידושיו אח"כ ועיין בגמרא שם (דף צ ע"א) בהא דמקשה והא הכא דמדאורייתא תשלומי מעליא הוה דאי מקדש בהו כהן אשה תפסי לה קדושין וא"ר אין תשלומיו תשלומין וקשרינן א"א כו' ויש לפלפל בזה ע"פ הנ"ל:

ז

ועוד נלפע"ד דלכאודה יש להוכיח להך סברא מהא דאיתא במס' יבמות (דף סו ע"ב) אתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן כו' ר"י אמר הדין עמה ור"א אמר הדין עמו ר"י אמר הדין עמה משום שבת בית אביה דידה הוה ר"א אומר הדין עמו כיון דאמר מר כו' הואיל וחייב באחריותן יאכלו אמר ר"ס מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן קתני כו' ולעולם לאו דידיה נינהו וכל היכא כו' יתיב רבה ור"י כו' תניא כותיה דר"י ותניא כותיה דר"א תניא כותיה דר"א עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה תניא כותיה דר"י המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור ולא עוד אלא כו' אמר רבא אר"נ הלכה כר"י כו' מסתברא טעמא דר"י משום שבח בית אביה. ההיא אתתא דעיילא ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיב שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא אמר רבא קניא מיתנא א"ל נאנאי בריה דר"י בריה דרבא לר"כ והאמר רבא אר"נ הלכה כר"י א"ל וכו' יעוש"ה. והנה בהך פלוגתא דר"א ור"י דר"א ס"ל דשלו הוא ור"י דס"ל דדידה הוה נראה לכאורה ברור דהוא רק מתקנתא דרבנן משום שבח בית אביה ואף דמצד הד"ת הוא שלו כיון שהכניסה לו בנדוניא וקיבל באחריותו ג"כ. אלא דמשום שבת בית אביה תיקנו שיהיה שלה וכמבואר בתוס' והרא"ש ז"ל שם דתקנת חז"ל הוא שלא יוכל ג"כ למכור יעוש"ה והיינו משום שבח ב"א והיינו ע"כ דתיקנו שיהיה שלה גם בעודה תחתיו ולאו דוקא אח"כ כשיגרשה אז תטול משום שבת בית אביה אלא דתיקנו דגם בעודה תחתיו יהיה גוף הדבר שלה ושלא יוכל ג"כ למכור. דאל"כ יקשה מאי ראיה הוא לר"א דשלו הוא מהך דיוצאין בשן ועין לאיש ומהך דיאכלו בתרומה דגם לר"י שלו הוא מקודם אלא דאח"כ כשיגרשה כלה הוא מתקנת חז"ל. אע"כ דלר"י גם בעודה תחתיו שלה היא מתקנת חז"ל ומשום שבח בית אביה וכלשון הגמרא הדין עמה משום שבת ב"א דידה הוי דמש"ה סיים תיבת דידה הוה דהיינו דלא זו דהדין עמה אח"כ ליטול כליו אלא דגוף הדבר לעולם שלה היא מתקנת חז"ל משום שבת ב"א יעוש"ה ויש להאריך בדין זה וברי"ף ז"ל ועיין בביאור הגר"א ז"ל באו"ת (סי' רמו) בענין זה ודוק בזה:

והנה בהיותי עומד בענין זה אמרתי להציג פה מה שנראה לפע"ד בביאור דברי מרן רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאוריו לאו"ח (סי' רמו סעיף ד) יעו"ש דלכאורה דבריו הקדושים ז"ל סתומים קצת וקשה להבין עייש"ה ס"ק י"ד ושמעתי שמתקשין בזה והנראה לפע"ד לכאורה בהשקף ראשון בכונתו ז"ל הוא דהנה במס' יבמות (דף סו) איתא שם המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן וכו' רב יהודה אומר הדין עמה ור"א אומר הדין עמו ר"י וכו' משום שבת בית אביה דידה הוה ור"א וכו' כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן יאכלו ופירש"י ז"ל ומדאכלו בתרומה ש"מ דידיה נינהו אמר ר"ס מי קתני כו' ותסברא כו' הא לא דמי וכו' יתיב רבה ור"י כו' תניא כותיה דר"י ותניא כותיה דר"א. תניא כותיה דר"א עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה תניא כותיה דר"י המכנסת שום לבעלה כו' לא ימכור ולא עוד כו' לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקותות ועיי"ש בפי' רש"י ז"ל ובתוס' ז"ל פירשו דתיכף נתבטל המכירה. אמר רבא אר"נ הלכה כר"י והתניא כותיה דר"א אע"ג דתניא כו' מסתברא טעמא דר"י משום וכו' עיי"ש. והנה בהך פלוגתא דר"י ור"א משמעות הגמרא דלר"י דידה הוה היינו דלאו דוקא דמשום שבת ב"א נוטלת אחר הגירושין גוף הכלים אלא דמשום שבת ב"א גוף הדבר דידה הוה והגוף ל"ש לו דאל"כ מאי מוכיח לר"א דדידיה הוה מצאן ברזל דאוכלין בתרומה דהוה דידיה והרי מ"מ י"ל דאף דבאמת הגוף שייך לו מ"מ משום שבת ב"א נוטלת אח"כ מתקנתא דרבנן אלא ודאי מדמוכיח ר"א דדידיה הוה דלא כר"י ע"כ אין סברא לומר דמ"מ אח"כ נוטלת אלא כיון דמוכת מהך דצאן ברזל הנ"ל דשלו הוא ממילא הדין עמו ונותן לה דמיו ולא גוף הכלי ולר"י הגוף שלה. וזה דדייק בגמרא ר"י אמר הדין עמה משום שבת ב"א דידה הוה והיינו דהוה דידה ממש ובתר הכי דמוכיח בגמרא כותיה דר"א היינו דדידיה הוה וע"כ הגוף שייך לו וגם לאחר גירושין נותן דמיו. ומה דמוכיח כר"י מהך דמכנסת ע"כ ג"כ דהגוף שייך לה ומש"ה לא מהני מכירתו כלל והיינו ע"כ דכל ההוכחה הוא מרשב"ג דמרישא מהך דמכנסת לא מוכח דהגוף שלה די"ל דלא ימכור משום שעבודא דאשה דצריכה לגבות לאחר גירושין דלא גרע מאפותיקי ועיין בהרא"ש ז"ל שם אלא דמוכיח לה מרשב"ג דס"ל דגם הבעל מוציא מיד הלקוחות וע"כ דלאו שלו הוא ומכירתו לאו כלום הוא. והרי דמוכיח הגמרא מהך דלא יוכל הבעל למכור ע"כ דאינו שלו דזה בזה תליא יעוש"ה. ובתר הכי פסק שם הלכה כר"י והיינו דדידה הוה ומקשה והתניא כר"א כו' מסתברא כר"י. וקשה מאי מקשה והא תניא כר"א והלא גם כר"י תניא והו"ל למימר והתניא נמי כר"א ועוד דמאי קושיא הוא כאן יותר מבכ"מ דפליגי תנאים והלכה כחד מנייהו ואי דזה גופא מקשה ובעי טעמא אמאי פסק כר"י הכי הו"ל להגמרא לאקשויי מאי טעמא ולא בלשון והתניא כר"א כאלו מקשה מברייתא כיון דגם כר"י תניא. וי"ל דכן הוקשה לו למרן ז"ל עיי"ש וגם בספיקות הרי"ף מאי מספקא ליה עיי"ש ברא"ש ז"ל שהאריך בזה:

והנה הרמב"ן ז"ל מפרש דמספקא לו להרי"ף ז"ל אי הלכה כרשב"ג וע"ז מקשה הרא"ש ז"ל והא תניא כותיה דר"י ומהך דרשב"ג מסייע ליה לר"י וא"כ ע"כ קיי"ל כרשב"ג ומאי בזה קצת עבירה שקנסו משום דעברי אשמיטה מלבד הדוחק כמובן תמוה דמה יפרש בהא דהלל תיקן שלא ישמיט ולרבנן דהשמטת כספים מדאורייתא ורק משום הפקר ב"ד הפקר תיקן שלא ישמיט כפירש"י ז"ל שם וגם בתוס' ז"ל אף שלא פירשו כן מ"מ תפסו סברא זו דשייך הפקר ב"ד בזה שלא ישמיטנו שביעית ואמאי יועיל בזה דמה פשע הלוה שיצטרך לשלם מה דמה"ת פטור ובזה לא שייך סברתו שכתב שם וכן מוכת מפירש"י ז"ל שכתב בגטין (דף לו ע"ב) דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מה"ת במקום סייג וגדר דהפקר ב"ד היה הפקר. דמשמע משום איזה סייג וגדר שיש בזה ולא דוקא משום דפשע אחד וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מהל' סנהדרין הל' ו' שכתב וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון כו' כפי מה שיראה לגדור פרצות הדור ולחזוק הבדק או לקנוס אלם זה הרי דמשמע מלשונו ז"ל דלאו דוקא בפשע אחד אלא כפי שיראה הדיין לחזק הבדק כגון שצריכין לתיקון העולם וכדומה כמו בפרוזבול ועיין בחו"מ (סי' ב) בזה ודוק ועדיין צ"ע בכ"ז ולא כתבתי רק להערה בעלמא:

מספקא ליה ותירץ הרא"ש ז"ל דראיית הגמרא היא מהך דהמכנסת דע"ז לא פליגי רבנן ואי כר"א הרי הדין עמו וגם לאחר גירושין נותן דמיו ולא הגוף וא"כ אמאי לא יוכל גם הבעל בעצמו למכור יעו"ש וא"כ לפי פירוש הרא"ש ז"ל ודאי קשה כיון דכל ראיית הגמרא דלא כר"א ודהדין עמה מהך דהמכנסת כנ"ל. וא"כ לבתר הכי דפסק כר"י מאי מקשה והא תניא כר"א והרי גם להיפך תניא דלר"א הרי יכול למכור ג"כ הבעל בעצמו כיון דסו"ס יקח אח"כ לעצמו ויתן לה דמיו כנ"ל. לכן ביאר בזה רבינו הגדול ז"ל דהיינו דמוכיח ע"כ ההוכחה הוא דכר"י הוא דאף הגוף שייך לה ולא רק דנוטלת הגוף אח"כ משום שבח ב"א אלא דבכל העת גוף הדבר שייך לה משום שבח ב"א וההוכחה היא ע"כ מהך דרשב"ג כנ"ל והיינו דמוכיח כיון דלא יוכל למכור כלל ואף הבעל מוציא מיד הלקוחות אף שהוא בעצמו מכר ע"כ משום דלא חל כלל כיון דהגוף אינו שלו וכמו שכתבו התוס'. וע"ז כתב די"ל ב' טעמים לסתור הראיה דמוכיח לר"י. אופן אחד י"ל דאף דנאמר דבאמת הלכה כרשב"ג ולא מל המכירה כלל אף קודם גירושין. ואף דבאפותיקי על הכתובה פסק הרי"ף ז"ל כרבנן ולא כרשב"ג כמוש"כ הרא"ש ז"ל ועוד דגם רשב"ג דס"ל דל"מ מכירה היינו דאח"כ הגבה מזה אבל עד שעת גבייה מהני המכירה כבר עמד בזה הרז"ה ז"ל בהמאור הגדול ומיישב שם דשאני מטלטלין מקרקעות דמטלטלין כיון דיכולין להיות נפסד מש"ה לא מהני בזה כלל מכירה יעוש"ה ושפיר מוכיח מרשב"ג. מ"מ י"ל דאף דקיי"ל כן וכ"ע מודו לזה מ"מ לא מוכת להך דינא דמוכיח דהלכה כר"י דהגוף שלה וכנ"ל די"ל דלא תליא כלל במכירה דאף דלא יוכל למכור כלל והיינו משום דמטלטלין נפסדין בין כך וכך מ"מ הגוף באמת שייך לו ודידיה הוא אלא דלאחר גירושין תגבה אותן בגוביינא והוה כאפותיקי הנ"ל ועדיפא מינה דבאפותיקי דקרקע לרבנן יכול למכור וגם לרשב"ג עד שעת גביה מהני מכירה וכאן במטלטלין לכ"ע לא שייך כלל מכירה דמשום שבח ב"א תגבה מזה בעצמה אבל באמת הגוף שייך לו עד שעת גביה. ועוד יש לדחות משום די"ל דאף דבאמת ע"כ תליא זה בזה בטעמן דכיון דאינו יכול למכור כלל ע"כ דידה הוה דאלו היה דידיה היה יכול למכור לכה"פ עד שעת גבייה וכיון דאינו יכול למכור כלל מסתמא דידה הוה. מ"מ י"ל דבגוף הדין דרשב"ג דאינו יכול למכור כלל לא קיי"ל כן אלא דבאמת יכול למכור לכל הפחות עד שעת גבייה וא"כ לא מוכח הך דר"י. וא"כ מאחד מב' אופנים הנ"ל נסתר הוכחת הגמרא על ר"י. וא"כ י"ל דה"ט דמקשה בגמרא והא תניא כר"א והיינו דכר"י לא מוכת כלל היינו בהך דינא דמוכיח למעלה דכר"י הוא דהגוף בעצם שייך לה ע"ז לא תניא כר"י וא"כ צ"ל כר"א דהגוף לכל הפחות שלו ומשני מסתברא טעמא דר"י והיינו דכאן מסתברא כר"י. וזה דמספקא ליה להרי"ף ז"ל כיון דמצינו דהגמרא לא נ"ל במה דהוכיח כר"י ומספקא ליה מאיזה משני טעמים הנ"ל לא ניחא ליה להגמרא אם דלעולם קיי"ל כרשב"ג אלא דס"ל להמקשן דלא תליא מה דהגוף שלו בדין מכירה די"ל דאף דהוה שלו מ"מ לא יוכל למכור ולפי סברא זו קיי"ל כרשב"ג ומטעם שכתב המאור ז"ל. אך לפי הטעם השני דהגמרא דלא נ"ל בהתניא כותיה דר"י היינו משום דלא קיי"ל כרשב"ג א"כ כיון דסתמא דגמרא ס"ל כן לא קיי"ל כרשב"ג והיינו דמספקא ליה להרי"ף ז"ל והיינו אף דקיי"ל כר"י דפסק בהדיא ר"נ דהלכה כר"י מ"מ י"ל דלא קיי"ל כרשב"ג דאינו יכול למכור כלל אלא דחל המכירה ומ"מ לאתר הגירושין דידה הוה אך עד שעת גירושין י"ל דיכול למכור. אך זאת לסברא קיימת דהיכא דגם למכור אינו יכול כלל ע"כ דדידה הוה ואדרבה די"ל דגם ביכול למכור דידה הוה ומסתברא טעמא דר"י והיכא דאינו יכול למכור ע"כ דבודאי דידה הוה וליכא ע"ז פלוגתא. וא"כ בזה תליא שתי הדעות המובא בש"ע או"ת (סי' רמו ס"ד הנ"ל) דלהדעה הראשונה מותר העכומ"ז במלאכה והיינו אף דבודאי העכומ"ז אינו יכול למכור דלאו דידיה לגמרי הוא מ"מ כיון דבאחריותו הוא לכ"ד מקרי כשלו ולאותה דעה י"ל דקיי"ל כרשב"ג כנ"ל ולדעה השניה דכיון דהעכומ"ז אינו יכול למכור לא מקרי שלו ואסור במלאכה ותליא זה בזה. וא"כ בהך דרשב"ג ע"כ לא קיי"ל כן כנ"ל. וזה שכתב רבינו הגדול ז"ל דהדעה השניה הוא כר"י דקיי"ל כותיה דדידה הוה ומוכת מהך דרשב"ג והיינו משום דתליא זה בזה משום דלא יוכל למכור דידה הוה כנ"ל. ואף דלפי"ז לא קיי"ל כרשב"ג מ"מ גוף הסברא הנ"ל קיימת היא כנ"ל ואי דיקשה על דעה הא' האיך פסק נגד מה דקיי"ל כר"י ע"ז כתב דתליא בספיקות הרי"ף ז"ל דלא תליא כלל במה דאינו יכול למכור והא דלא נ"ל להגמרא להתניא כותיה דר"י היינו משום זה דלא תליא זה בזה וכנ"ל. ומתורץ דברי הרמב"ם ז"ל דאף דפסק כברייתא דתניא כותיה דר"א עבדי צאן ברזל וכו' ופסק כר"י וכו' דהיינו די"ל דאף דהעיקר שלו הוא מ"מ מאי דפסק כר"י דאף דשלו הוא מ"מ נוטלת אח"כ משום שבח ב"א. ולא יוכל למכור כדי שלא יצטרך לילך בדינא ודיינא כמבואר בירושלמי הובא בהרא"ש ז"ל והיינו דפסק דלא יוכל למכור כלל בפ' כ"ב מהל' אישות הל' ט"ו והיינו כנ"ל. וי"ל דקיי"ל כרשב"ג. אך משום דמספקא ליה מש"ה פסק דבדיעבד מהני המכירה וכמו שמסיים והיינו דמבאר רבינו הגדול הגר"א ז"ל הא דאיכא ב' טעמים לדחות התניא כותיה יעוש"ה מה שביאר שם ודוק:

אך לפי מה דנתבאר למעלה דה"ט דס"ל להגמרא דהלכה כרשב"ג אף דקיי"ל כרבנן באפותיקי וגם לרשב"ג שאני כאן מהך דגטין דכאן גם עד שעת גבייה לא חל דלא חלה המכירה כלל היינו משום דמיירי כאן במטלטלין דגרע מקרקעות משום דנפסד א"כ קשה להרמב"ם ז"ל דפסק בפ' כ"ב מהל' אישות הל' ט"ו דבעל שמכר צאן ברזל המכר בטל והיינו דבטל כל המכירה ואף עד שעת הגבייה לא חל כלל כמבואר בכ"מ שם וכן מבואר בפ"ל מהל' מכירה יעוש"ה הרי דבקרקע פסק בזה כרשב"ג ואדרבה בהל' ט"ו שם פסק בהדיא דבמטלטלין מהני המכירה בדיעבד והיינו משום דעל קרקע סמכה דעתה טפי ולא אמטלטלי. וא"כ קשה באמת לפירוש הרמב"ם ז"ל אמאי לא מהני בקרקע דהא קיי"ל כרבנן באפותיקי וגם עד שעת גבייה אמאי לא מהני. והנה בפ' כ"ב מהל' מכירה הנ"ל הל' ט"ו שם עמד ע"ז הראב"ד ז"ל דלא קיי"ל כרשב"ג יעו"ש. אך צ"ל באמת דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל בזה כהבעל המאור ז"ל אלא דאדרבה קרקע גרע ממטלטלי אך ס"ל כמו שכ' הרא"ש ז"ל ביבמות (דף סז הנ"ל) דלא דמי אפותיקי לשום ודצאן ברזל כמבואר שם בהדיא וי"ל דגם רבנן מודו לזה וגם מפרש הרא"ש ז"ל שם דגם רשב"ג דס"ל שם בגיטין דל"מ המכירה היינו דתיכף בטל המכירה וכאן גם רבנן מודו לרשב"ג אך די"ל להרמב"ם ז"ל דהיינו דמספקא ליה להרי"ף ז"ל אי הך דצ"ב דמי לאפותיקי הנ"ל ופליגי רבנן ע"ז והלכה כרבנן והיינו כשיטת הר"ת ז"ל המובא ברא"ש שם דהך דיבמות ודגטין הנ"ל שוין הן או די"ל דל"ד לאפותיקי וגם רבנן מודו וכשיטת הרא"ש ז"ל והיינו דמספקא ליה וי"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דקרקע גרע ממטלטלין דעל מטלטלין לא סמכה דעתה וס"ל ז"ל דהך דרשב"ג מיירי במטלטלין כמו שכתב רבינו הגדול הגר"א ז"ל וס"ל להרמב"ם ז"ל כהרי"ף ז"ל דמספקא ליה אי הלכה כרשב"ג או לא והיינו במטלטלין ומש"ה פסק דלכתחלה לא ימכור ובדיעבד מהני אך בקרקע לא מהני כלל כנ"ל וזהו שנראה לכאורה בכונת רבינו הגדול הגר"א ז"ל זי"ע:

אך עדיין צריך לי ביאור בהא דקאמר ר"נ הלכה כר"י וקא"ל רבא והתניא כוותיה דר"א ומסיק אע"ג דתניא כותיה דר"א מסתברא טעמא דר"י משום שבת בית אביה ובתוס' ד"ה עבדי צאן ברזל כו' תימא לר"י מאי ראיה מייתי מהכא לר"א דהא ר"י נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כעבדו כי היכא דחשוב כספו לענין תרומה וכו'. ותירץ הר"ש בר"ח מוורדיש דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאח"מ קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו. וא"כ בשלמא אם נימא דבאמת ס"ל להגמרא כהתניא כוותיה דר"י והא דמקשה והתניא כוותיה דר"א היינו אמאי פסק כר"י כיון דתניא נמי כותיה דר"א ע"ז שפיר משני מסתברא טעמא דר"י. אך לפי מה שביאר מרן הגר"א ז"ל דלא ס"ל להגמרא דהוה ראיה מהברייתא לר"י כנ"ל וכמו דבאמת משמע מלשון הגמרא והתניא כוותיה דר"א כאלו מקשה מברייתא על ר"נ וליכא תנא דס"ל כוותיה יעוש"ה. ולכאורה תמוה האיך משני דמסתברא טעמא דר"י כיון דבהדיא תניא כר"א ולא כר"י דמבואר שם דאינו יוצא בשן ועין לאשה לעולם והיינו ע"כ דהדין עמו כר"א והאיך נוציא מסברא ממה דמבואר בברייתא דליכא פלוגתא בזה והאיך יפלוג ר"נ על ברייתא מן הסברא. ולכאורה היה אפשר לפרש לפע"ד די"ל דלפי מה שפירש מרן הגר"א ז"ל בדברי הרי"ף והש"ע י"ל דלא נ"ל ז"ל לפרש הוכחת הגמרא כמו שכתבו בתוס' משום ולא לאשה די"ל דלא מוכח מזה כלל די"ל דקאי על לאח"מ רק קודם גוביינא מש"ה אינו יוצא לאשה כמו שביאר בזה בס' אבני מלואים על אהע"ז (סי' ל) יעוש"ה. ועיין בחידושי מהרש"א ז"ל. אלא די"ל דראיית הגמרא כמו דאיתא בתוס' ישנים ד"ה יוצאין כו' וז"ל שם וא"כ הדין עמו דאי הדין עמה לא יוכל להוציאם לחירות דאע"ג דר"י מודה כו' לא קאמר דמצי להוציא לחירות דכיון דקאמר לקמן אם רצה הבעל למכור לא ימכור כ"כ אמאי יכול למכור העבד לעצמו להיות יוצא בשן ועין ב"ח. וא"כ י"ל לכאורה דמה דקאמר אע"ג וכו' מסתברא טעמא דר"י וכו' והיינו או די"ל דלא ס"ל להלכה כסברת התוס' ז"ל או דלא ע"ז דדידה הוה הגוף קאמר מסתברא כר"י. אלא די"ל דדידיה הוה באמת ומ"מ רבנן תקנו משום שבח בית אביה דהיה דידה לגבות משום שבח ב"א ומ"מ כיון דהגוף דידיה אף דלא יוכל למכור משום שבח ב"א מ"מ בשן ועין דממילא הדין נותן דיצא לחירות ויש לדקדק ג"כ בלשון הגמרא דקאמר מסתברא טעמא דר"י כו'. וכבר הזכיר למעלה הטעם. אלא דלפי"ז י"ל דזה כונת הגמרא מסתברא טעמא דר"י משום שבח ב"א דבזה מסתברא טעמא דאף דלדינא י"ל דהגוף שלו מ"מ כאן בטעמא דר"י מסתברא משום שבח ב"א הדין עמה ויש לפלפל בזה ולא החלטתי הדבר ולא כתבתי רק מה שעלה בדעתי לכאורה לפע"ד קצת בכונת רבינו הגדול הגר"א ז"ל זי"ע:

ונחזור לעניננו דהנה בהך סוגיא הנ"ל בשלמא בהך דהוכיח בגמרא כר"א מהא דאוכלין בתרומה והוצרך ר"ס לישב דברי ר"י משום דמי קתני והן שלו וכו' זאת א"ש דאף דנאמר דלר"י רק מדרבנן הוא שלה ומד"ת שלו הוא מ"מ האיך יאכלו בתרומה היה לנו לאוסרם בתרומה לכה"פ מדרבנן וע"ז משני ר"ס דלאו משום דדידיה הוא אלא משום דגם היכא דרק חייב באחריותן מותרין בתרומה מצד הדין וכמבואר שם אלא דבהך דקאמר ר"נ הלכה כר"י ומקשה ליה רבא והתניא כותיה דר"א והיינו בהך דיוצאין בשן ועיין לאיש וכו' וקשה מאי קושיא הוא די"ל דר"י ס"ל דלעולם מה"ת שלו הוא אלא דמדרבנן הוא שלה ומ"מ לא יוכלו להפקיע השיחרור דשן ועין מה דמה"ת צריך לצאת לחירות והאיך יפקיעו חז"ל ד"ת להפקיע העבד מכל המצות האמורות בתורה. ואף דבתוס' ד"ה עבדי צאן ברזל פירש שם הר"ש ז"ל דדייק הגמרא מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאח"מ קאמר דאין יוצאין משום דהדין עמו עיי"ש וא"כ א"ש. אך עיין בתוס' ישנים שם ד"ה יוצאין דתירצו דהכי דייק בגמרא דאי הדין עמה לא היה יכול להוציאם לחירות דאע"ג דר"י מודה דאוכלין בתרומה מ"מ לא קאמר דמצי להוציאם לחרות דכיון דקאמר לקמן אם רצה הבעל למכור לא ימכור כמו כן אינו יכול למכור העבד עצמו להיות יוצא בשן ועין ב"ח יעו"ש. וכבר ביארתי דיש להוכיח לכאורה כפירוש התוס' ישנים דהראיה אינו מאבל לא לאשה דזה יש לדחות. ולפי"ז קשה דמאי ראיה הוא כנ"ל ואף דבזה יש לדחות קצת דגם בשיחרור איכא קולא דמתירו בבת חורין ודוק בזה. אך יותר קשה מההיא איתתא דעיילא לי' לגברא איצטלא דמלתא ופרסוה אמיתנא וא"ר קנייה מיתנא ומקשה בגמרא והאמר רבא אר"נ הלכה כר"י ומאי קושיא דלמא לעולם הלכה כר"י דמדרבנן דידה הוא ומ"מ כיון דמה"ת היה ראוי להיות שלו וקנייה משו"ה כיון דמה"ת הרי קנייה מיתנא ונאסרה בהנאה אין כח בידם בתקנתם להפקיע מידי איסורי הנאה מה"ת דנאסרה בהנאה. אך לפי סברתנו הנ"ל א"ש די"ל דכיון דבעת שחל תקנת חז"ל שיהיה שלה תיכף משום שבח ב"א אז אין שום נ"מ לד"ת דיופקע מחמת זה ד"ת כגון בהך דיוצאין בשן ועין לאיש דעדיין לא הכה את עינו ושינו וכן לענין הך דקנייה מיתנא הנ"ל ואין ענין זה דתיקנו להך ד"ת הנ"ל וא"כ שפיר חלה תקנת חז"ל דדידה הוה וממילא כיון דדידה הוא מתקנת חז"ל קנתה מתורת הפקר ב"ד הפקר והוה שלה כד"ת ואף כשיבוא אח"כ מזה לידי הפקעת ד"ת אין בכך כלום כיון דבעת שחלה תקנתן לא היה נ"מ לאיסורא אלא לענין ממון בלבד. ומש"ה שפיר הוכיח מהך דיוצאין בשן ועין לאיש דע"כ כר"א דאי כר"י דדידה הוה א"כ אף כשיבא אח"כ לידי ד"ת דהיינו שיכה את עינו ושינו ג"כ אין צריך לצאת לחירות כיון שכבר הוה שלה וכן בהך דאמר רבא קנייה מיתנא מקשה שפיר והאמר רבא אר"נ הלכה כר"י וכיון דהלכה כר"י דדידה הוה אף דהוא מתקנתא דרבנן משום שבח ב"א מ"מ כיון דכבר חלה תקנתן וקנתה הדבר מדרבנן מטעם הפקר ב"ד הפקר דלא היה שום נ"מ אז לענין איסור א"כ ממילא אח"כ ג"כ כשאירע הדבר ופרסוה אמיתנא ויצא מזה איסור תורה מ"מ אמאי נאסרה והא כבר שלה היא והוה כד"ת וע"ז תירץ לו א"ל מי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינא וכו' עייש"ה. והנה בהך סברא יש להאריך הרבה ולישב כמה דברים בזה ומאשר כבר האריכו רבותינו האחרונים ז"ל בענין זה לקצר אני צריך:

ח

ודאתאן עלה נראה לכאורה דבהך דינא הנ"ל דמכר הדבר כבר בכסף וחזר בו כיון דמדרבנן לא קנה אותו הלוקח והוא מכבר נשאר ברשות המוכר י"ל דהוה של המוכר לגמרי והיכא דהמוכר קידש בה אשה קידושיו קידושין גמורין גם מה"ת כיון דכבר נכנס לרשות המוכר נקנה לו מטעם הפקר ב"ד הפקר והוה קידושיו קידושין גמורין וי"ל דאם בא אחר וקדשה אין חוששין כלל לקידושיו וכדומה לזה וזהו נגד דברי מרן המשל"מ ז"ל שהחליט להיפך ואני מבטל דברי מפני דבריו הקדושים ז"ל אך לכאורה מכל הנ"ל הכי משמע. ולפי"ז ה"ה היכא דהלוקח קנה הדבר במשיכה בלא מעות דלפי מה דקיי"ל דמה"ת לא קנה במשיכה אלא במעות ומדרבנן דוקא במשיכה וא"כ לא הוה אלא קנין דרבנן והלוקח קדש בהחפץ אשה ואח"כ בא אחר וקדשה דלפי הסכמת המשל"מ ז"ל משמע ג"כ לכאורה דחוששין לקידושי שני ולהנ"ל אין חוששין כלל לקידושי שני כיון דכבר קנה הלוקח ונכנס לרשוחו מטעם הפקר ב"ד הפקר והוה כד"ת, ולפי"ז יש לדון בזה במה דנהגו לקנות אתרוגים קודם יו"ט בלא מעות עד לאחר יו"ט וכיון דמה"ת אינו קונה במשיכה בלא מעות האיך יוצא בו ביו"ט ראשון דבעינן לכם וכבר חקרו בזה רבותינו האחרונים ז"ל ועיין בס' פרת יוסף (סי' נז). אך להנ"ל יוצאים בו בלא שום פקפוק דזכיית האתרוג היה קודם יו"ט ולא היה נוגע אז כלל לד"ת לצאת בו וממילא דנכנס לרשות מתקנתא דרבנן וממילא דהוה שלו מדאורייתא ג"כ ויוצא בו מה"ת כנ"ל ובהך דקנה במשיכה לבד יש למצוא עוד טעם ע"פ מה שכתב בשער המלך פ"ח מהל' לולב הנ"ל לישב מה דקשה מההיא דסבתא דצוחה קמיה דר"נ דריש גלותא וכולהו רבנן יתבי בסוכה גזולה ואר"נ דפעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד דהרי דאע"ג דמדאורייתא לא מפקי מידי סוכה גזולה בכך עד דסותר את ביתו ומחזיר מריש גופיה אפ"ה מכי תיקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים בלבד יצא במצות סוכה ואמאי פסק הרמב"ם ז"ל דלא למיקני לולב לינוקא אפילו בהגיע לעונת הפעוטות משום דמיקני קני ואינו מקנה לאחרים מה"ת ותירץ שם דאפשר לחלק ולומר דההיא דסבתא שאני דאע"ג דמה"ת לא קני ומחייב לאהדורי חפצא גופא מ"מ אי מתרמי ונתרצה למוכרו ולוקח הדמים ודאי פשיטא דקני מה"ת ויצא בה ידי חובתו דלכם קרינן בי' ואע"ג דלא יהיב דמי לאלתר מ"מ אי זקפן עליו במלוה מיהא קנה ד"ת והלכך מכי תיקון רבנן דאין לו אלא דמים הי"ל כאילו נתרצה למוכרו שהרי מצוה לקיים דברי חכמים ולא גרע מתליוה וזבין דזביניה זביניא והלכך הו"ל מכירה גמורה מה"ת ודמים חייב הוא לו דהו"ל כאילו זקפן עליו במלוה ומכי יהיב דמי בתר הכי נמצא קנייתו למפרע ולבתר דתיקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים מכת תקנתא דידהו הו"ל השתא קנייה מה"ת משא"כ בזכיית קטן דלעולם אינו שלו מה"ת יעו"ש. ולפי"ז גם בקנה אתרוג במשיכה בלבד דלפ"מ דתיקנו רבנן דקנה במשיכה בלבד ומצוה לקיים דברי חכמים ורק דמים הוא דחייב לו והו"ל כאילו זקפן עליו במלוה ולא גרע מתליוה וזבין כמוש"כ בשעה"מ שם ושפיר יצא בו י"ת אף מה"ת והנח לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם ושפיר עבדו:

וכן יש להוכיח מהא דתנן בפ' הזורק (דף עת ע"ב) היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת וכו' ובגמרא שם ה"ד קרוב לה וכו' אמר רב ד"א שלה זהו קרוב לה וכו' והרי קנין ד"א אינו אלא מדרבנן ומ"מ מהניא להתגרש בה והאיך מהני קנין דרבנן להפקיע ולהקל בשל תורה וכבר הרגיש בזה הר"ן ז"ל שם וכתב דכיון דרבנן תיקנו ועשאוה כחצרה והפקר ב"ד הפקר יעוש"ה. והנה הר"ן ז"ל לשיטתו ס"ל שפיר דמהני דרבנן לדאורייתא משום הפקר ב"ד כמו דס"ל בפ' התקבל (דף מד ע"ב) שם דפי' רש"י ז"ל והרי"ף ז"ל דמהני קנין דרבנן לדאורייתא יעוש"ה. אך להנך פוסקים דס"ל דלא מהני קנין דרבנן לאפקועי ולהקל מד"ת קשה מהך מתניתין דפ' הזורק הנ"ל וגם דבירושלמי פ' אלמנה לכה"ג הל' ג' הנ"ל מבואר בהך דהבת מאכיל בתרומה הנ"ל דאין כח ביד חז"ל להפקיע מד"ת להקל והאיך יתפרש הך מתניתין הנ"ל. הן אמת דבירושלמי פ"ח דגיטין ופ"ק דמציאה מבואר דקנין ד"א ילפינן לה מקרא דאני בעניי הכינותי וגו' ובסי' נ"ו הארכנו בזה בעה"י. ולפ"מ דקיי"ל דלכ"ע קנין ד"א הוא רק מדרבנן קשה אלא דלפי הנ"ל א"ש בפשיטות דגם כאן קנין ד"א ע"כ היתה נקנה לה קודם שזרק לה הגט דדין ד"א לא מהני אלא כשהיתה עומדת מקודם ואח"כ זרק לה הגט כמבואר במס' מציעא דקנין ד"א מקנין חצר הוא וחצר צריך שיהי' מקודם חצירו ואח"כ בא הדבר לתוך חצירו אזי קונה לו חצירו כמבואר בתוס' במס' בבא מציעא ובכמה מקומות. וא"כ כשעמדה על מעמדה מקודם שזרק הגט היתה הד"א נקנה לה מדין ד"א דתקינו לה רבנן בכ"מ וכיון שכבר נתהוה חצירה מתיקין דרבנן אזי קנתה אח"כ הגט מד"ת ג"כ כיון שכבר נקנה לה החצר טרם שהיתה נוגע לשום ד"ת בדבר איסור ממילא דנעשה חצירה מתיקון דרבנן והפקר ב"ד הפקר ואח"כ כשיבוא הגט לשם ג"כ מועיל לכ"ע. והרי זה דומה לכל מציאה דימצא בתוך ד"א דודאי קני ליה מדאורייתא ג"כ וכי נימא דהמוציא מציאה בתוך ד"א ויאמר יזכה לי ד"א שלי ואח"כ בא אחר וחטפה והגביה בקנין דאורייתא וקידש אשה בזה האם נימא דקידושיו קידושין ואין זה אלא תימא אלא דברור הוא דקידושיו לאו כלום הוא כיון דבעת הקנין לא היה נ"מ לד"ת בדבר איסור ורק בדבר הממון בזה מהני קנין דרבנן כשל תורה מטעם הפקר ב"ד ודאורייתא הוא אף אם אח"כ יסתעף מזה שום איסור דאורייתא:

אך עדיין צ"ע מפירש"י ז"ל בהך דפ' הזהב (דף מח ע"א) דכתב שם רש"י ז"ל בד"ה קאי באבל וכו' ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר"י הוה קידושין דמדאורייתא קנייה ודידי' הוא לר"ל לא הוה קידושין יעו"ש דהרי דלא מהני הך דרבנן לאפקועי מד"ת אף דשם בעת קנין המעות לא היה נוגע לד"ת כלל ומ"מ לא מהני נגד ד"ת להקל כשיקדש בהם אח"כ ולפי"ז יקשה עליו ז"ל מהנך מקומות שהקשינו כנ"ל וגם מהך דאתנן דמס' ע"א (דף סג) הנ"ל דמקשה והא לא משך דאלמא דמדרבנן מהני לאפקועי מד"ת דלא יחול אח"כ עליו שם אתנן ומותר להקרבה וכמו שהוכיחו בתוס' שם. אך שם אפשר לישב קצת דקושיית הגמרא הוא לר"ל דס"ל דמה"ת מעות אינן קונות אף דהקושיא הוא על תירוץ ר"ת ור"ח הא הוכחנו לעיל דס"ל כר"י דמעות קונות ד"ת מ"מ י"ל דהקושיא הוא לר"ל דקשה עליו מהך מתניתין דאתנן. אך מכל הנך מקומות שהוכחנו צ"ע לפירש"י ז"ל וצ"ע בדבריו ז"ל

ט

והנה בחתם סופר חיו"ד (סי' שי"ד) פלפל שם בפירש"י ז"ל דפ' הזהב והביא שם דלכאורה סותר דברי עצמו מהא דפ' התקבל (דף סד ע"ב) אר"י אר"א חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו ובין לאחרים ושמואל אמר דא ודא אתת היא ופירש"י שם לר"י זוכה מדרבנן לשמואל אפילו מדרבנן אינו זוכה. ותוס' ז"ל פירשו שם דלר"י זוכה מדאורייתא ולשמואל מדרבנן מיהת זוכה לאחרים ובר"ן ז"ל שם הקשה אתוס' ז"ל א"כ מאי פריך משתופי מבואות ומשני שתופי מבואות מדרבנן והלא אפילו יהיה מדאורייתא מ"מ מקנין דרבנן הוה שלו ומועיל מה"ת מטעם הפקר ב"ד *) עיי"ש בר"ן שהאריך בזה וכתב שכן דעת הרי"ף כרש"י ז"ל דלשמואל אפילו מדרבנן אינו זוכה ולר"י אינו אלא מדרבנן ומזה הוכיח בס' חתם סופר שם דע"כ לרי"ף ורש"י מהני דרבנן להוציא מד"ת דאלת"ה אדמקשה לשמואל. לר"י נמי תיקשי לפי מה דס"ד דשתופי מבואות דאורייתא. אע"כ לר"י לא תיקשי דקנין דרבנן מהני לדאורייתא ולפי"ז מקשה שם בס' ת"ס הנ"ל דרש"י ז"ל סותר דברי עצמו בהך דפ' הזהב הנ"ל ותירץ שם לחלק דהיכא דתיקנו חז"ל קנין ומ"מ יותר מצוה לקיים דברי תורה וכגון יאוש כדי וקנין כסף בלא משיכה דאף דתיקנו דיכול לחזור בו מ"מ עדיף טפי לקיים קנינו בכסף בזה לכ"ע אינו מועיל להוציא מד"ת יעו"ש שהאריך בזה. וא"כ א"ש הך דפ' הזורק דקנתה בד"א הגט. אך מהך דמס' ע"א הנ"ל באתנן הנ"ל לא יתישב אם לא דנימא דקושיות הגמרא לר"ל כנ"ל. גם מתוס' יבמות (דף ל ע"א) ד"ה אזיל כהן לכאורה לא משמע כך ומשמעות דבריו ז"ל דכתב סברא זו לכ"ע גם דמישב שם בסברא זו דברי הרמב"ם ז"ל. והרי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו ממעילה הנ"ל דבלקח דבר בפרוטה של הקדש דלא מעל אף דמה"ת קונה מ"מ כיון דמדרבנן מעות אינן קונות לא מעל ואף דנ"ל לרבנן בכ"מ דלא יחזור מקנין המעות ואמאי לא מעל גם הכא לפי הך סברא ולפנינו יתבאר אי"ה לישב דברי הרמב"ם ז"ל באופן אחר ואפשר דלא יקשה עליו ז"ל הך דפ"ו ממעילה. וביותר לא זכיתי להבין דברי מרן התוס' ז"ל במה דכתב שם לתרץ בהך סברא דברי הרמב"ם ז"ל דפ"ט מתרומות וז"ל בח"ס שם ומיושב נמי פסק הרמב"ם ז"ל בהל' תרומות פ"ט בכהן שקנה פרה מישראל בכסף מאכילה כרשיני תרומה. וישראל שקנה מכהן אינו מאכילה כרשיני תרומה משמע דקנין כסף מועיל ולא אזלינן בתר דרבנן והקשה באבני מלואים (סי' כח) מש"ס ר"פ אלמנה דאם יש בת עם הבן בנכסים מועטים מאכילים בעבדים בתרומה ש"מ דבתקנתא דרבנן מאכילים בתרומה. ולהנ"ל לק"מ דקנין כסף לא עקרי לגמרי יעוש"ה. ואשתומם על זה מאד דהרי בהרמב"ם ז"ל מבואר בהדיא דגם בכהן שקנה מישראל בכסף אסור להאכילה כרשיני תרומה אף דקנה במעות מה"ת מ"מ מועיל דרבנן להוציא מד"ת אף מקנין כסף והרי דלא כסברת הח"ס ברמב"ם ז"ל. והוא ז"ל העתיק דברי הרמב"ם ז"ל דפ"ט מתרומות דכהן שקנה פרה מישראל בכסף מאכילה כרשיני תרומה ולפי"ז שפיר הוכיח דקנין כסף מועיל לתרומה, ובאמת ברמב"ם ז"ל שלפנינו מבואר בהדיא דגם במכר ישראל לכהן אעפ"י שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך. וגם מהך דפ"ו ממעילה לכאורה מוכיח כן ודבריו ז"ל בח"ס שם תמוהין. ולפי"ז בדברי הרמב"ם ז"ל ע"כ צ"ל כמו שנתבאר למעלה בעה"י. ובשיטת רש"י ז"ל אם נאמר כסברת הח"ס בשיטת רש"י ז"ל א"כ בנידון דידן היכא שקידש המוכר בחפץ שמכר בכסף אין חוששין לקידושיו דקנין מעות עדיף *)וגם מזה יש ראיה לסברתנו הנ"ל דמאי מקשה אתוס' ז"ל דלמא הא דהפקר ב"ד מהני היינו דוקא היכא דאינו נוגע לאיסור משא"כ הכא אלא דלפי הנ"ל א"ש דכאן בעת שנקנה להם בקנין הקטן לא היה אז נ"מ לדין איסור וממילא מהני כד"ת גם אח"כ כשיבוא לידי איסור:

ואלים. אך אם לא נימא כסברתו ז"ל י"ל דחיישינן לקידושיו וגם אם בא אתר וקדשה חוששין לקידושיו לפי שיטת רש"י ז"ל בפ' הזהב הנ"ל. אך שיטת רוב הפוסקים הרי הוכחנו דס"ל דכיון דכבר תיקנו רבנן וחלה תקנתם טרם שיבוא לידי איסור מהני תקנתן לאפקועי מד"ה וא"כ קידושי המוכר תלין בודאי ומקודשת גמורה היא כנ"ל. שוב ראיתי ברמב"ן ז"ל בחידושיו למס' גיטין בפ' הזורק (דף עת) הנ"ל בהך דזרק לה גט קרוב לה בתוך ד"א שלה דמועיל שהביא שם והא הך קנין דד"א הוא רק מדרבנן אלא דטעמא דמתניתין שם דמהני משום דמאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' ותקנתא דרבנן הוא בגיטין ומשום לתא דידהו תיקנו בקידושין משום ויצאה והיתה ומש"ה קאמר לו שמואל לר"י דלא ליעבד עובדא משום דלא תיקון לאפוקי קידושין אלא במקום שיש לחוש לקלקל ושמא משנתנו הוראת שעה היתה או משום שעת הגזירה נשנית וכו' יעוש"ה. ולפי"ז משמע דגם הרמב"ן ז"ל ס"ל דלא מהני דרבנן לדאורייתא וגם בקידושין י"ל דלא מהני אלא במה דנשנית במתניתין כמבואר ברמב"ן ז"ל שם די"ל דהוראת שעה היתה והיינו כפירש"י ז"ל בפ' הזהב. והרי דבנידון דידן מחלוקת רבוותא ז"ל וצ"ע לישב אליבא דידהו ז"ל הנך מקומות שהבאתי למעלה להוכיח דקנין דרבנן שחלה בעת שלא נגע בד"ת מועיל לאפקועי מד"ת גם אח"כ שיבוא לידי איסור. ובדברי הרמב"ן ז"ל י"ל דס"ל דקנין ד"א לא הוה בעת שלא מונח שום דבר שיהיה המקום בעצמו נקנה להעומד שם אלא דחז"ל תיקנו דכשיהיה מונח דבר בתוך ד"א של אדם אזי יהיה נקנה הד"א לאותו העומד שם ויקנה לו הדבר המציאה שמונת שם ולא שיהי' הד"א בעצמם של העומד שם כחצירו זה לא תיקנו חז"ל ויש להאריך בזה ובסי' נד הארכנו קצת בענין זה בעה"י וא"כ י"ל כיון דעיקר הקנין ד"א בעת שחלה עליו קנין ותיקון חז"ל תיכף היה נ"מ מתקנתן לדין תורה בדבר איסור היינו לענין הגט א"כ לא דמי להך דאתנן הנ"ל ולנידון דידן אלא דדמי להך דכהן שמכר פרה לישראל דאסורה לאכול בתרומה כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מתרומות הנ"ל אף דמדרבנן עדיין ברשות הכהן מ"מ לא מהני מדרבנן לאפקועי מד"ת משום דתיכף בעת חלות תקנתן מפקיעין מד"ת וכנ"ל וא"כ י"ל דגם הך דפ' הזורק להא דמיא אבל בנידון דידן באחד שקידש בחפץ שמכר בקנין כסף י"ל כנ"ל דכיון דכבר חלה תיקון חז"ל והוה שלו מהני קידושיו לגמרי וצ"ע בזה. אך לרש"י ז"ל לכאורה דחוששין לקידושי שני כמו שכתב המשל"מ ז"ל:

י

אך כבר הוכתנו מכמה ראשונים ז"ל דלא ס"ל כן. וכן יש להוכיח מהרשב"א ז"ל במס' סוכה (דף לא) בהך דיוצא בסוכה שיש בה גזל מתקנת מריש וכבר הוכחנו למעלה מסוגיא זו לסברתנו והרשב"א ז"ל כתב שם בהדיא וז"ל ואע"ג דמדאורייתא לא קנה והתורה אמרה לך משלך השתא דתיקון רבנן בגוזל מריש ובנאו בבירה דקני ליה וחוזר דמים לבעלים הרי העצים כו' קניא ליה מדרבנן מתקנת מריש וכו' ומשלך קרינן ביה וליכא נמי משום מצוה הבאה בעבירה דהא קנינהו מקמי' מצוה כו' יעוש"ה והרי דפירש כן בהדיא דמהני קנין דרבנן לדאורייתא והרי ביבמות (דף סז) בהך דנכסים מועטים מקשה שם והאיך מועיל קנין דרבנן להאכילן בתרומה והבאתיו למעלה עיי"ש מה שתירץ בזה. והרי דל"מ קנין דרבנן לשל תורה. וכן בפ"ד דסוכה (דף מו:) בהך דלא ליקני אינש לוליבא לינוקא יומא קמא כתב שם אבל הגיע לעונת הפעוטות הקנאתו הקנאה מדרבנן וכשם שקונה מדרבנן חוזר ומקנה מדבריהם דמשמע שאם היה קונה מדאורייתא לא היה מועיל מה שיכול להקנות מדרבנן. אלא דלהנ"ל א"ש דבאמת ס"ל להרשב"א ז"ל דדרבנן אינו מועיל להקל על של תורה וכמבואר בהדיא בירושלמי הנ"ל אלא דהיכא דתקנתן תלה מקודם שבא לידי איסור תורה שפיר מהני לענין ממון אף שאח"כ יובא לד"ת כנ"ל. וראיתי בס' פורת יוסף ז"ל שנתקשה בביאור דברי הרשב"א ז"ל בסוכה (דף מו ע"ב) הנ"ל שכתב שם ד"ה מ"ט וז"ל מיהו ודאי ליתא לדר"ז אלא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות כגון שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים שאפילו לדברי האומר דזכותא דקטן מדרבנן הוא כו' מ"מ זכיה מדרבנן זכיה גמורה היא דהפקר ב"ד הפקר וכיון דלא ידע לאקנויי נמצא דהלה יוצא בלולב שאינו שלו אף לד"ת אבל הגיע לעונת הפעוטות אף הקנאתו הקנאה בתקנתא דרבנן כו' וכשם שקונה מדבריהם חוזר ומקנה מדבריהם כו' יעוש"ה. וע"ז תמה בס' פורת יוסף הנ"ל דמתחלה כתב הרשב"א ז"ל דזכיה מדרבנן זכיה גמורה היא דהפקר ב"ד הפקר וכיון דלא ידע לאקנויי נמצא שהוא יוצא בלולב שאינו שלו אף לד"ת ואח"כ כתב אבל הגיע לעונת הפעוטות הקנאתו הקנאה מדרבנן וכשם שקונה מדבריהם כן מקנה מדבריהם. דמשמע שאם היה קונה מה"ת לא היה מועיל מה שיכול להקנות מדרבנן וכתב שם דקשה לומר דיחזור בתוכ"ד מדבריו אם לא וכו' אבל אם היה גם קונה מדאורייתא היה מועיל יעוש"ה. ולא זכיתי להבין תמיהתו על הרשב"א ז"ל דלכאורה דברי הרשב"א ז"ל פשוטים וברורים. גם מה שכתב דאף אם היה קונה מה"ת היה מועיל הקנאתו מדרבנן תמוה הוא דהא הרשב"א ז"ל כתב בהדיא במס' יבמות הנ"ל דלא מהני קנין דרבנן לדאורייתא אלא דלפי ע"ד י"ל דבפשוט ניחא דה"פ דהרשב"א ז"ל ס"ל דע"כ מיירי בלא הגיע לעונת הפעוטות. והיה ק"ל דכיון שכן הרי לא קנה מה"ת. א"כ אף דלא יוכל לקנות. לכל הפחות מה"ת יוצא הגדול אח"כ כשיחזיר לו. וע"ז סיים דאף קנייה מדרבנן מועיל מטעם הפקר ב"ד הפקר ומועיל כשל תורה והיינו באמת זכיה גמורה כשל תורה כיון דבמה דקנה הקטן לא יובא מזה לשום איסור ודין תורה. דהקטן אינו מחויב בדין לולב ומדוע לא יועיל קנייתו כשל תורה ומטעם הפקר ב"ד הפקר. וכיון דאין לו דעת להקנות ממילא דהגדול אינו יוצא אף מה"ת והיינו ג"כ כנ"ל כיון דכבר זכה בו הקטן מקודם טרם שהיה נ"מ לשל תורה ואז קנה מה"ת והגדול לא זכה אח"כ כלל משא"כ בהגיע לעונת הפעוטות אף דלהקנות לו אח"כ לא מהני קנייתו כשל תורה כיון דאז בעת שחל הקנין ותקנת חז"ל יובא ג"כ לד"ת דהיינו דיכול לצאת בה אז ידי חובת מצות לולב לכן לא מהני כשל תורה כיון דתיכף כשנותן לו אז יכול לצאת בה ודמי להך דכהן שמכר פרה לישראל הנ"ל דלא מהני קנין דרבנן להפקיע משל תורה להקל ומשום דבאין כאחד תקנת חז"ל עם הד"ת כנ"ל ומ"מ כיון דקנייתו הוא מדרבנן אף דאלים כשל תורה מ"מ יכול להקנות בקנין מדרבנן דהאיך נאמר דקנין שקנה מדרבנן לא יכול להקנות בקנינם הם אמרו והם אמרו אף שיש טעם לחלק מ"מ אין סברא להפריד ביניהם כנ"ל ויעוש"ה ובהך (דדף לא ע"א) דמדקדוק לשונו ז"ל משמע כסברתנו הנ"ל וסו"ס הרי דגם הרשב"א ז"ל ס"ל כנ"ל דבאופן דנידון דידן דהוה קנין גמור מה"ת כנ"ל. וכן יש להוכיח עוד מדברי הירושלמי לסברא זו דהנה תנן בפ"ה דפאה גדיש שלא לוקט כל הנוגע בארץ הרי הן של עניים ופטור ממעשרות וכתב הרע"ב שם דקנסינהו רבנן כו' ומפרש בירושלמי דהוא משום הפקר ב"ד הפקר והובא בתוס' יו"ט שם. וקשה האיך יכול קנין דרבנן להפקיע ממעשרות דאורייתא ומזה הוכיח באמת בס' פורת יוסף שם להנך פוסקים דמדרבנן מהני להפקיע מד"ת יעו"ש ולפי הנ"ל קשה מהך ירושלמי דפ"ז דמס' יבמות שהבאתי למעלה דמשמע בהדיא דס"ל דלא מהני דרבנן לאפקועי מאיסור תורה. אע"כ כנ"ל דגם כאן כיון דתיכף בעת שחלה תקנת חז"ל שהפקירו בעודן בשבלין לא נתחייב במעשר כמבאר בפ"א ממעשרות ושפיר תלה תקנתן מש"ה כשזוכה בה העני אח"כ וירצה לאכול ממילא דפטור ממעשר והיינו כהנ"ל. ולכאורה היה אפשר להוכיח קצת מהא דאיתא בפ"ק דר"ה (דף טו.) א"ר אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור ובת ז' כו' א"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא כו' ופירש"י ז"ל דאע"ג דסתרה לה לרישא כו' אלמא בתר לקיטה אזלת בה לענין שביעית דאמינא ספוקי מספקא לך כו' ואזלת לחומרא כו' ובתוס' שם ד"ה בשלמא כו' תימא מאי חומרא הרי קולא היא לענין מעשר וחומרא לענין שביעית כו' וי"ל דה"ק בשלמא סיפא אפילו מטעם ספק כו' אזלת לחומרא לענין ביעור וניחא הא דפטורה מאחר דחייבו חכמים להפקיר. והרי שם הא דחייבו חכמים להפקיר אין הכונה דתקנתם הוא שמחויב לומר שהוא מפקיר זאת. דזאת לא נזכר כלל אלא דבת שביעית שנכנסה לשמינית פטורה במעשר והיינו משום דתיקנו שיהיה כדין שמיטה ומועיל תקנתם להפקיע ממעשר דאורייתא וקשה דהאיך קאמר ליה אביי לרבה דבשלמא סיפא ניחא דהוא לחומרא והרי רבה ס"ל ביבמות (דף פט ע"ב) דרבנן לא יוכלו להוציא מד"ת אע"כ דכיון דבע"ח שהפקירו חז"ל הדבר ועשאוה כמו שביעית ובעודן בשבלין אינו מחויב במעשר מה"ת כמבואר בפ"א ממעשרוח מ"ו מש"ה מועיל תקנתם גם להוציא אח"כ מד"ת. והנה א"ל דכיון דעשאוה שביעית ממילא הבעלים יפקירו זאת דזה אינו דמבואר בפ"ד דפסחים (דף נו) בהך דעשו אנשי יריחו שנתנו פאה לירק ומיחו בידם חכמים משום דמפקעי ממעשר הרי כיון דנותנן בתורת פאה לאו הפקר הוא ולהנ"ל א"ש. אך באמת כ"ז יש לדחות דהרי בגמרא יבמות הנ"ל דמסיק דהפקר ב"ד הפקר גם לרבה ולפי המבואר בתוס' שם דמקשו דילמא גם בתרומה דהפקירו מרשותו בעת ההפרשה יעו"ש הרי משמע דהיכא דשייך הפקר ב"ד גם בנוגע לד"ת דאיסורא מועיל תקנתן גם לרבה אך לפי הנתבאר למעלה דיש סברא לכאורה דרק היכא דהוה רק נוגע בממון שייך הפקר ב"ד לרבה יקשה כנ"ל ולפי הנ"ל א"ש. ועיין בהא דמס' ב"ק (דף סו ע"ב) דאיתיביה לרבה מקרבנו ולא הגזול כו' ועיין בס' פורת יוסף הנ"ל דמבואר שם דמשמע דהקושיא הוא לרבה אף אם נימא דיאוש קונה רק מדרבנן ומוכיח שם דמבואר מזה דאף אם לא קנה רק מדרבנן לא מיקרי גזול ומוכח כדעת הפוסקים דדרבנן מועיל לדאורייתא ולפי מה שהבין הגאון ז"ל הנ"ל יקשה והא רבה ס"ל במס' יבמות (דף פט ע"ב) הנ"ל דל"מ דרבנן להפקיע מדאורייתא אך להנ"ל א"ש דבזה דחלה תקנתן שיקנה טרם שיהיה נוגע לד"ת שפיר מהני לכ"ע ודוק בזה. אך באמת לכאורה דברי הפורת יוסף הנ"ל תמוה דבהדיא מבואר ברשב"א ז"ל בשיטה מקובצת להוכיח דע"כ גם לאביי יאוש קונה מדרבנן אלא דהקושיא הוא אמאי מספקא ליה לרבה די"ל ג"כ דהוא מה"ת עיי"ש עוד בזה ויש לפלפל בזה. והיוצא מזה דהוכחנו מכ"מ בש"ס דילן וגם מהירושלמי וכן מתוס' והרשב"א ז"ל וכן מהרמב"ם ז"ל והב"י והמהרש"ל ז"ל דבנידון דידן מהני קידושי המוכר שקידש בהחפץ שמכר בקנין כסף מסברא הנ"ל וכן בכל כה"ג וגם יש כמה פוסקים דס"ל דמהני בכ"מ דרבנן לאפקועי מד"ת. אולם בהרמב"ן ז"ל יש לספק בדעתו ז"ל כמבואר למעלה אך מדברי רש"י ז"ל בפרק הזהב לכאורה יש להוכיח דס"ל דלא מהני. וגם ברש"י ז"ל יש קצת לדחות די"ל דמשו"ה לא מהני הקידושין לר"י משום דהכסף נקנה להמוכר לכ"ע אף דהמקח בטל כמו שנתבאר למעלה. אך לשונו ז"ל לכאורה לא משמע כך. וכמה מהאחרונים ז"ל החליטו דהפקר ב"ד לא מהני אלא לאפקועי מבעליו אבל להכניסו לבעלים האחרונים לזאת לא עשו בתקנתן. וגם בר"ן ז"ל פ' התקבל לפי מה שהסביר בשיטת התוס' נראה ג"כ באופן זה ויש להאריך ע"פ זה וגם בהך דע"א (דף סג) באתנן ובפי' התוס' שם לפי כלל זה אך מ"מ בנידון דידן א"ש ג"כ כנ"ל כגון שקידש המוכר בחפץ שמכר בכסף אף דהוא הפקר מ"מ כיון שבידו הוא וקידש בה והרי חזר ממכרו ורוצה לזכות בהחפץ כיון שקידש בה ממילא קנה אותו להיות שלו ויש לפלפל בזה בדיני מכירת פרה מבכרת עיין ביו"ד סי' ש"ך ובאחרונים ז"ל בזה וכן בדיני מכירת חמץ ע"פ סברות הנ"ל ואכמ"ל:

והנה הרמב"ם ז"ל דפסק כר"א בהא דהמשאיל קורדום של הקדש דמעל וחבירו מותר לבקע בה וקשה האיך ימעול בהך משיכה דהוא דרבנן ויקילו על של תורה להביא חולין בעזרה י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כר"א וכמו שכתבו התוס' במס' ב"ק (דף עט) דבשומר משיכה קונה מה"ת ובס' פורת יוסף שם תמה על פסק הרמב"ם ז"ל בהך דקורדום מהך דפסק בפ"ט דתרומות הנ"ל. ולכאורה י"ל כהנ"ל דבזה קונה מה"ת במשיכה ויש להאריך עוד בענין זה בכמה סברות לחלק בין הנושאים במה שיש לישב בכמה דוכתי הסותרים בגמרא ובפוסקים. אלא כיון דבענין זה כבר האריכו רבותינו האחרונים ז"ל הרבה ולא באתי רק במה שיש להעיר קצת בענין זה לכאורה:

יא

ומדי עסקי בענין זה ראיתי בס' פורת יוסף שם שתמה על דברי מרן הגר"א ז"ל בחו"מ (סי' שנג) שכתב שם הטור והשו"ע דיאוש עם שינוי השם החוזר לברייתו דקונה וכתב הב"י דהטור למד זאת מדברי תוס' מס' ב"ק (דף סו ע"ב) ד"ה חי איכא כו' וכתב ע"ז הגר"א ז"ל בביאוריו שם ס"ק ת' וז"ל דבריו תמוהין והיא שגגה גדולה דשם לא מיירי ביאוש כלל ולא בשינוי השם אלא בשינוי מעשה החוזר דס"ל דקני מדרבנן ואף בלא יאוש וכשיטתן כמש"ש (ס"ה ע"ב) בד"ה הן כי' יעוש"ה וע"ז כתב בס' פורת יוסף שם וז"ל ואם כי בזה השגתו נכונה בדברי התוס' דשם הוא בשינוי המעשה ולא בשינוי השם אבל זה דכתב הגר"א ז"ל דשם מיירי בלא יאוש לא זכיתי להבין הלא דברי התוס' שם אליבא דמאן דסובר דשינוי מעשה החוזר לא קנה כלל רק עם יאוש סובר דלכ"ע קני אף לר"י דיאוש לחוד לא קני כו' בצירוף שניהם קנה וא"כ האיך כתב הגר"א ז"ל דדברי התוס' ז"ל בלא יאוש כו' וסיים בצע"ג יעוש"ה. ואני תמה על תמיהתו ולא הבינותי כלל דבריו ז"ל דהנה בגמרא שם מקשה לרבה דס"ל יאוש קונה מקרבנו ולא הגזול ה"ד אי לפני יאוש ל"ל קרא אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קנה ומתרץ שם רבא ולטעמך כו' משכבו ולא הגזול ה"ד אילימא דגזל עמרא ועבדיה משכב מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קני אלא וכו' ה"נ דגזל קרבן דחבריה וע"ז כתבו בתוס' ז"ל שם ד"ה מי כו' ולא בעי לאוקמי בשינוי החוזר לברייתו דאיכא למ"ד דל"ק דר"י לא פליג עליה דרבה אלא ביאוש לחודא אבל שינוי מעשה אפילו בחוזר לברייתו דאיירי ביה רבה כדפרישית לעיל לא פליג עליה. והנה בהך דמשכבו ולא הגזול איכא לאוקמי אף בלא יאוש דבזה ל"ש להקשות כמו דמקשה על הך דקרבנו אי לפני יאוש ל"ל קרא וז"פ וא"כ אם נימא דבשינוי החוזר לברייתו בלבד בלא שינוי לכ"ע לא קני עדיין לא תיקנו כלום בתוס' בתירוצם דעדיין יקשה דמאי מקשה רבא ולטעמיך כו' די"ל שפיר הך דמשכבו ולא הגזול מיירי בשינוי החוזר לברייתו ובלא שינוי ולא קשה כלל. אע"כ דכונת התוס' הכי הוא דלא בעי לאוקמי בשינוי החוזר אף דאיכא למ"ד דלא קני היינו בשינוי החוזר לבד בלא יאוש משום דר"י לא פליג עליה דרבה אלא ביאוש לחודא אבל שינוי מעשה אפילו בחוזר לברייתו דאיירי ביה רבה כדפרישית לעיל לא פליג עליה והיינו דרבה ס"ל דגם בשינוי החוזר לבד בלא יאוש קונה וכמבואר בתוס' שם (דף סה ע"ב) ד"ה הן יעוש"ה. וכן מבואר בתוס' ר"פ הגוזל עצים יעו"ש והיינו דס"ל לרבה דשינוי החוזר לבד ג"כ קונה בלא יאוש ומשום דר"י לא פליג עליה לא בעי לאוקמי דלא ס"ל כן ומה שכתבו בתוס' שם ד"ה מי בלשונם דר"י לא פליג עליה דרבה אלא ביאוש לחודא אבל וכו'. אין הכונה דלא פליג עליה אלא ביאוש לחודא אבל היכא דאיכא בהדי יאוש שינוי החוזר מהני. אלא דכונתם דלא פליג עליה אלא ביאוש לחודא כלומר אלא בדין זה לחוד הוא דפליג דלא פליג עליה רק בדין יאוש אבל בדין שינוי החוזר לא פליג אף בלא יאוש וזה פשוט וברור שם. ודברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל ברורים. ובאמת צע"ג בדברי מרן הב"י ז"ל וכ"כ שם הב"ח ז"ל כהב"י ז"ל. וכן מצאתי בפני יהושע שעמד על הב"י ג"כ בזה יעוש"ה. ואדרבה לא זכיתי להבין במה שכתב שם מרן הגר"א ז"ל דמיירי שם בתוס' בשינוי החוזר דס"ל דקני מדרבנן ואף בלא יאוש וכשיטתן כו' ולכאורה מדבריהם ז"ל משמע דס"ל דקני מדאורייתא וכמשמעותן בתוס' (דף סה ע"ב) ד"ה הן ובר"פ הגוזל עצים עיי"ש. ולכאורה הוא מוכרח דאי דוקא דרבנן אבל מה"ת לא קני הדר קשה דלמא הך דמשכבו ולא הגזול מיירי בגזל עמרא ועבדי משכב אך בשינוי החוזר בלא יאוש דלא קני מה"ח ואף דקני מדרבנן מ"מ קרא שפיר ממעט אותו. וי"ל דמקשה למה הביאו הברייתא כיון דעתה נתקנה דקנה מדרבנן א"כ ליכא למעוטי ממשכבו היכא דגזל עמרא וע"כ מיירי בברייתא בגזל משכב דחבריה והיינו דכיון דקונה מדרבנן מהני לדאורייתא. אך מדברי התוס' ז"ל ד"ה הן ובר"פ הגוזל משמע דמה"ת קני לרבה אף בלא יאוש וצריך ביאור בדבריו הקדושים ז"ל אך מ"ת ל"צ יאוש עם שינוי החוזר וצע"ג בדבריו ז"ל דמלבד דתוס' ז"ל לא מיירי ביאוש אלא דגם בשינוי השם לא מיירי שם אלא בשינוי מעשה החוזר. ואין לומר דיליף שינוי השם משינוי מעשה דהרי בתוס' סוכה (דף ל פ"ב) בהך דכתבו דג' דינים בענין זה כתבו דשינוי מעשה עדיף משינוי השם ועיין בשיטה מקובצת בפ' מרובה שם שהביא מתשובת הר"י אבן מיג"ש ז"ל ד"ה וששאלת כו' עייש"ה באריכות ויש לפלפל עפי"ז בהנ"ל ודוק בזה:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה