שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני חו"מ · סימן סח
לבאר בדין זקן ממרא לפי פסק הרמב"ם ז"ל בזה:
א
הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ממרים הל' א' כתב זה שחלק על ב"ד הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת בין שהיה הן אוסרין וכו' ה"ז ח"מ ובהל' ב' שם כתב אחד שנחלקו בדבר שחייבין על ז"כ ועל ש"ח או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שחייבין על ז"כ ועל ש"ח. כיצד נחלקו באשה וכו' וכיצד דבר המביא לידי דבר שחייבין על ז"כ וכו' ובהל' ג' כתב ואם לא תביא המחלוקת לידי כך ה"ז פטור חוץ ממצות תפלין בלבד כיצד וכו' אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון וכו' לולב או ציצית או שופר וכו' ה"ז פטור וכו' יעוש"ה. והנה כבר הרעישו בזה רבותינו האחרונים ז"ל מה שתמוה דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל. הט"א הקשה דל"ל לחייב את הזקן ממרא על התפלין משום שעיקרו מד"ת ויש בו להוסיף וכו' הא ר"י א"ל שבת זמן תפלין ואם יוסיף בית אחד כיון דעובר על ב"ת משוי עליו כמשא וא"כ אם יולא בהם בשבת חייב חטאת ונמצא בתפלין דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת. וכן הקשו מציצית דהיכא דאינה מצוייצת כהלכתה אסור לצאת בה לר"ה והוה דבר שזדונו כרת וש"ח. וכן יש נ"מ אם קידש אשה בתפילין וציצית דאם הם פסולין לא שוה פרוטה ועוד כמה קושיות הקשו בזה יעויין בס' נודע ביהודה מה"ת חלק אה"ע (סי' סז) יבס' עמק יהושע (סי' ד) ובס' עמודי אור (סי' צז). והנה בראשית השקפה חשבתי לכאורה לומר בזה סברא נכונה דהנה באמת הא דהזקן ממרא חייב דוקא בדבר שזדונו כרת ילפינן בגמרא מקרא דכי יפלא ממך דבר דזה דוקא בדבר שחייבין על זדונו כרת וש"ח וא"כ מנ"ל בדבר המביא לידי זה כיון דבקרא כתיב דהמחלוקת צריך שיהיה בדבר שיש בו כרת. וצ"ל לכאורה דהיינו הך דכיון דס"ל לז"מ בדבר זה כך כגון דמחייב לזה לשלם ואם יקדשו אשה בממון זה הרי יפסוק הז"מ דהוה קדושין וא"כ בעת שפוסק דחייב לשלם הוה כמו שפוסק דהמקדש בממון זה הוה קדושין והוה כמו דהוה המחלוקת בדבר שחייבין על ז"כ וש"ח וא"כ י"ל בתפלין ובציצית אף דיש נ"מ בזה דאם כשרים הם מותר לצאת בהם בשבת או להיפוך מ"מ י"ל דלא הוה המחלוקת בדבר שז"כ וש"ח דכיון דאיסור הוצאה בהם בלבישה תליא מלתא וא"כ אף שס"ל הז"מ דהתפלין והציצית כשרים הם מ"מ אם נשאל להז"מ אם מותר לצאת בהם בשבת יפסוק דאסור אף דלדידיה כשרים הם מ"מ העולם עדיין לא הורגלו לצאת בהם ולא הוה לבישה כיון דזה בדרך לבישה תליא. וכן י"ל לכאורה דיתיישב ג"כ מה דהקשו דיש נ"מ אם יקדש אשה בתפלין או ציצית או לולב שאינם שו"פ באם דהם פסולין די"ל ג"כ אף דלדידיה כשרים הם מ"מ כיון דהעולם אינם מניחים תפלין כמוהם א"כ לא שו"פ התפלין או ציצית או הלולב ואצלה לא שו"פ. וראיתי בעה"י בס' ארצות החיים (בסי' יג) שהביא קושיות הנ"ל וכתב כעין סברא הנ"ל אך כתב להיפוך דלא מחייבינן להז"מ אלא היכא דאם היה מתפשט הוראתו בכל העולם היה ג"כ בא לידי כרת משא"כ כאן אף דהדין כב"ד הגדול דהתפלין או הציצית פסולין המה מ"מ אם היה מתפשט הוראתו דכשרים הם והיה העולם עושים כן היה מותר באמת לצאת בהם בשבת דהוה דרך מלבוש. ולכאורה סברא זו צ"ע דל"ל לתלות בתנאי זה דכיון דאחד יעשה כהוראתו הרי יודע הז"מ דלאו כ"ע יעשו כהוראתו ומ"מ מתיר לצאת בציצית זה. אך לפ"מ שכתבתי לכאורה פשוט דאדרבה דכיון דידע דהעולם אינם עושים כן הרי אינו חולק בדבר שח"כ אך יעו"ש בס' ארצות החיים שהביא עוד קושיות ע"ז מה דלא נתיישב בסברות הללו:
ועוד יש לפלפל בהך דציצית דבאם יפחות משיעורא בטלי לגבי טלית דכל הטעם משום דדעתו לצרף לשאר חוטין וחשיבי אצלו משא"כ היכא דהוא רוצה לצאת ידי חובתו בזה ואין כונתו לצרפה לא חשיבא ובטילה כמבואר בב"י בהל' ציצית (סי' נג) שם י' ועיין בתשובת הרא"ש כלל ב' שם בדין זה ודוק:
ב
והנה בס' עמודי אור מיישב שם קושיית המובא בנודע ביהודה הנ"ל דהא יש נ"מ אם הלולב הוא כשר הוא שו"פ ואם קידש בה אשה מקודשת ואם הוא פסול יתכן שאין בה שו"פ ואינה מקודשת וע"ז תירץ שם שהדבר פשוט דז"מ לא מחייב על מחלקותו אלא בדבר שהם מחוייבים כרת בודאי או זה יוצא ממחלקותם והוא פוטר בודאי משא"כ אם לדידהו ודאי חייב או פטור ולדבריו ספק הוא או בהיפוך לא מחוייב בכה"ג שפסק דסו"ס חיוב כרת ברור ליכא בינייהו. ומעתה הרמב"ם ז"ל לשיטתו כשמואל בקדושין (דף יב) דאם קידש בדבר שאין בה שו"פ הוה קדושי ספק ומעתה בלולב אף לדברי הפוסל הוה קדושי ספק שמא שו"פ במקום אחר ובכה"ג לא יתחייב הז"מ יעוש"ה. אף שסברתו ז"ל נכונה מאד עכ"ז קשה לי טובא לפע"ד דהרי בתוס' סנהדרין (דף פז) ד"ה ורשב"ל אומר עשירי כאחד עשר הקשו ולרשב"ל אי אמר ז"מ כר"י אמאי מחייב הרי מחמיר הוא ואין כאן דבר שז"כ וי"ל דמשכחת אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו שו"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת וכו' יעוש"ה ואם נימא כסברתו ז"ל הנ"ל קשה דאמאי יחייב דהא גם לז"מ הוה ספק קדושין כנ"ל. א"ו דלא ס"ל ז"ל סברא זו. וגם ברמב"ם ז"ל קשה דהרי חשיב שם בפ"ד מהל' ממרים במחלוקת הזקן ממרא כגון שחולקים אם חלב זה אסור או לא והביא שם בלחם משנה להקשות כקושיית התוס' הנ"ל דאם יאמר הזקן ממרא על מה שאינו חלב שהוא חלב מה איכפת לן כיון שהוא מחמיר ותירץ שם די"ל דאם קידש בו דאם היה שומן היה ראוי לאכילה והיה שו"פ ומקודשת אבל אם הוא חלב אינו ראוי באכילה אלא בהנאה ואם קידש בו לא תהיה מקודשת שאין באותה חתיכה דחלב שיעור כך שיהיה בו שו"פ אפילו אינו ראוי אלא ליהנות ממנו וכו' יעו"ש. ומעתה יקשה כנ"ל דסו"ס הוה ספק קדושין כנ"ל. אף דלכאורה בדברי הרמב"ם ז"ל יש ליישב דהרי כתב בפ"ד מהל' אישות הל' י"ט שם ז"ל יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם אינו שו"פ באותו המקום אינה מקודשת כלל וכו' יעוש"ה א"כ י"ל ג"כ בהך דז"מ דהיה המחלוקת בחלב היינו בתבשיל עם חלב זה דא"א להתקיים להוליכו למקום ששוה פרוטה ולמאן דס"ל דהוה חלב אינה מקודשת כלל וגם ספק ליכא. אך אם נבוא לסברא זו גם מהא דלולב ל"ק די"ל דמיירי שהלולב שו"פ אף אם הוא פסול וכמו שתירץ בנוב"י שם. והגאון עמודי אור ע"כ לא נ"ל בזה דתירץ באופן אחר ועיי"ש. אך מ"מ מדברי התוס' קשה בפשיטות. גם מהלחם משנה שם לא משמע סברא זו כנ"ל. ובאמת לפע"ד היה נראה לכאורה דקושיית הלח"מ הנ"ל י"ל לכאורה דבלא"ה ל"ק כלל די"ל באמת להרמב"ם ז"ל דלא נצרך כלל דהזקן ממרא יהיה המקיל דבאמת איה נמצא זאת ומנ"ל זאת דלא מצינו אלא דגזה"כ הוא דמחלקותם יהיה בדבר שחייבין על זז"כ ועל ש"ח וי"ל דה"ה אם הזק"מ מחמיר וב"ד הגדול מקילין ג"כ דינא הכי וכן משמע בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד שם סוף הל' ב' שסיים בין שהיה הזקן מקיל והן מחמירין בין שהיה הוא מחמיר והן מקילין חייב ואף דבזה י"ל דקאי על תחלת מחלקותם אך אח"כ יצא מזה דבר שהוא מקיל מ"מ סתימת לשונו ז"ל לא משמע כך יעוש"ה וכן מצאתי אח"כ בעה"י בספר תורת חיים שפירש כן וכן משמע לכאורה מדברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ד שם שכתב שם זה שחלק וכו' בדבר שחייבין על ז"כ וש"ח בין שהיו הן אוסרין והוא מתיר בין שהיו הן מתירין והוא אוסר ה"ז ח"מ אפילו וכו' יעו"ש הרי דגם אם הזק'"מ מחמיר ג"כ חייב ואין לומר כנ"ל דכונתו ז"ל אף דבתחלת הדין הוא מחמיר מ"מ י"ל דמזה יסתעף לידי קולא דזה אינו דהרי עדיין לא מיירי כלל מדין דבר המביא לידי כרת אלא בדבר שהוא עצמו במזיד כרת ובשוגג חטאת וגם היכא דהוה גזרה דרבנן בדבר שז"כ וש"ח כמבואר שם ואח"כ בהל' ב' הביא הדין אם הוא דבר שמביא לידי דבר שז"כ וש"ח יעוש"ה א"כ מדברי הרמב"ם ז"ל ליכא לאוכוחי מידי כנ"ל מ"מ מדברי התוס' ז"ל לכאורה נסתר סברתו ז"ל בספר עמודי אור הנ"ל ועיין בתוס' שם ד"ה ורשב"ל וקצת יש להוכיח לכאורה לדברי התוס' מלשון הגמרא בסנהדרין (דף פז ע"א) שם א"ל רבא לר"פ פוק תרגמא ליה וכו' יועץ שיודע לעבר וכו' דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ומשמע מלשון הגמרא שם דמהדר למצוא קולא להזקן ממרא יעו"ש ויש לדחות אך מדברי התוס' הנ"ל קשה כנ"ל ודוחק לומר דלהתוס' ז"ל הך סוגיא לא קאי אליבא דשמואל דקיי"ל כן. ואתיה כר"ח דפליג על שמואל בקדושין שם. ועוד תמוה לי יותר דבריו ז"ל בספר עמודי אור הנ"ל דלכאורה עדיין לא תירץ כלל על קושית הנוב"י ז"ל דסו"ס יקשה דהא משכחת לה בלולב דבר שז"כ וש"ח באופן הנ"ל דהיינו כגון דבאם הוא כשר יש בו שו"פ ואם הוא פסול ליכא שו"פ. והא דכתב דמ"מ הוה ספק קדושין. סו"ס איכא לאשכוחי גווני כגון שקידשה בלולב זה אך היא התנה עמו דבאופן אחר אינה מתרצת בקדושין רק אם יהיה שו"פ במקום זה והרי יבוא לדבר שזדונו כרת וש"ח דהרי פסק הרמב"ם ז"ל דבאיזה אופן שבעולם שיוכל לבוא לידי זה אפילו אחר מאה דברים ה"ז חייב. וא"כ באופן הנ"ל ליכא אפילו ספק קדושין וא"כ לא תיקן כלל קושייתו הנ"ל ודבריו ז"ל לכאורה תמוהין מאד בזה יעוש"ה:
ג
ובהך סברא הנ"ל לכאורה יש ליישב כמה קושיות דבספר ארצות החיים הקשה לפי מה שכתב הלבוש הטעם שאסור לקשור הציצית בשבת משום דהוה קשר של קיימא וגם משום מתקן מנא. ונ"מ בין שני הטעמים אם קשר אחד עשוי מכבר והוא עושה קשר שני דמשום קשר קיימא לא נאסר רק משום מתקן מנא דתיקון הבגד וא"כ איכא נ"מ מהוראתו לענין דבר שזדונו ח"כ וש"ת דלדעת זק"מ צריך י' חוטין וח' פסולין א"כ מותר לעשות הקשר השני דאינו מתקן מנא ולדידן דכשר הוא מתקן מנא וחייב כרת. וי"ל כנ"ל כיון דהעולם מחזיקין אותו לכשר י"ל דהוה אסור לקשור אף להזק"מ דס"ל דבאמת פסול מ"מ כיון דהעולם מחזיקין אותו לכשר ובזה יהיה אצלו תיקון הבגד שיצא בו ולא יעשה אחרת הוה ג"כ תיקון מנא לפי המת הנהוג וגם הזק'"מ מודה דאסור. וכן הא דהקשה שם למה שנתבאר דבלולב אמרינן דמסתמא נתן לו מתנה ע"מ להחזיר וא"כ אם קידש בו אשה מקודשת ואם הוא פסול ל"ש ע"ז נ"ל לאינש דליעבד מצוה בממוניה ואינה מקודשת. גם זה פשוט לפע"ד לכאורה דל"ק כלל דהרי זה דמסתמא נתן לו במחנה עמ"ל ונ"ל לאינש דליעבד מצוה בממוניה בדעת אדם תליא מלתא ומאי נ"מ האיך הוא הדין אם הלולב כשר או פסול דממנ"פ אם אותו האיש ס"ל כהזק""מ דהוא פסול גם חכמים מודים דבודאי ל"ש ע"ז דנתן לו במתנה עמ"ל משום דנ"ל דליעבד מצוה בממוניה אף אם באמת כשר. ואם דס"ל דכשר כב"ד הגדול וכסחמא דמלתא אף הזק"מ מודה דנתן לו במתנה עמ"ל דבודאי האי גברא חשב דמצוה הוא כדרך העולם וז"פ לפע"ד. וכן מה שכתב שם נ"מ לפי מה דאיתא בפ' י"ח דכלים תפלה של ראש ארבעה כלים התיר את הרביעית טהורה כו' וי"ל במוסיף בית כיון שהוא כנטל אינו חבור לטומאה ולדעת הזק"מ חיבור ויש נ"מ בדבר כרת לענין ביאת מקדש. גם זה י"ל ע'"פ הנ"ל דלענין אם נימא דהבית הוה חיבור להשאר ואף אם נטלה והחליפה בטיל להשאר וחוזרת לטומאתה כמבואר שם בפ' י"ח דכלים י"ל דתליא בדעת האדם אם דעתו שיהיה מחובר לשאר הבתים ומבטל אצלם בודאי דהוה חיבור וא"כ אף דס"ל להזק"מ דכשר בה' בתים מ"מ כיון דבדעת האדם שפסול בודאי דעתו ליטלו משם והיה כנטול ולא הוה חיבור לטומאה. וגם הזק"מ מודה בזה לדינא. וגם להיפוך אם בדעת האדם כהז"מ דכשר ורוצה שיהיה מחובר י"ל דגם בי"ד הגדול ס"ל לענין טומאה דהוי חיבור כיון דבדעתו תלוי הדבר וא"כ ליכא בהוראתו דבר שזדונו ח"כ וש"ת כנ"ל וז"פ לפע"ד. וכן כתב שם עוד נ"מ אם יאמר אהא בנזירות אם אלו הציצית או התפלין כשרים דלדעת הזק"מ יחול הנזירות וצריך להביא קרבנות נזיר ולדידן הוה חולין בעזרה ונ"מ בדבר כרת גם בזה י"ל דבכל נדרים אזלינן בתר לשון ב"א וכונתי וסתמא דמלתא כונתו לפי הנהוג ולפי"מ שיתברר הדין ע"פ ב"ד הגדול וגם הזק"מ מודה אף דס"ל לדינא דכשרים הם מ"מ הנודר לא חשב עי"ז ולא היה דעת הנודר ע"פ זק"מ וגם הז"מ מודה דלא הוה נזיר. וכן י"ל מה די"ל באופן הנ"ל דקידש אשה ע"מ שהציצית הם כשרים דלהנ"ל גם בזה לפי דעת המתנים תנאים אזלינן כנ"ל וא"כ בעת הוראתו לא הורה על דבר שחייבין על זדונו כרת וש"ת וכן במה דתמה בס' עמודי אור דהא מבואר בסוגיא דב"ק (דף צו) בנחלקה התיומת דכל מידי דפסול בלולב חשיב שינוי לקנות בו הגזלן וא"כ אם גזל אחד לולב וחלק את התיומת וקידש בו את האשה אם הוא כשר לא קנאו והוי קידש בגזל ואם הוא פסול קנאו וקידושיו קדושין וא"כ איכא נ"מ לענין דבר שחייבין על זדונו כרת וש"ת גם בזה י"ל לכאורה דלא תליא דין שינוי לפי האמת האיך דקיי"ל אלא לפי"מ דנהגו ונפסק הדין בכל העולם דבזה נפסל א"כ מקרי שינוי וי"ל דגם הזק"מ אף דס"ל דלדינא כשר מ"מ כיון דבעולם נפסק כב"ד הגדול דפסול הלולב אין לך שינוי גדול מזה דקלקל אותו עד שפסלו לפי הפסק הנפסק מב"ד הגדול וליכא נ"מ במחלקותם לענין דבר שז"כ וש"ח. ולפי הנ"ל יש לפלפל בדין איסור הנאה דאף הזק"מ פסק דמותר מ"מ לפי פסק העולם לא שוה מידי ומאי נ"מ לענין קדושין והרי מבואר דין זה ברמב"ם ז"ל יעוש"ה ויש ליישב ולפלפל הרבה בענין זה:
ובעיקר קושיא הנ"ל לכאורה י"ל דכונת הרמב"ם ז"ל דתחלה כתב דין דדבר שז"כ וש"ח או שמביא לידי כך ואם לא כן פטור חוץ מתפלין אף דליכא תנאים הנ"ל ג"כ חייב וסיים משא"כ בשאר מצות כגון בלולב ושופר וציצית דבהם היכא דליכא תנאים הנ"ל דז"כ וש"ח פטור ובאמת דהיכא דאיכא גוונא דגם בלולב וציצית איכא נ"מ לז"כ וש"ח י"ל דג"כ חייב ולא תפס הרמב"ם ז"ל רק אלו הג' דברים משום דנזכר זאת בגמרא דס"ד דמקשה בגמ' דגם זה כמו תפלין וכן מצאתי בעה"י בנוב"י הנ"ל שתירץ כן על קושיות דיש נ"מ אם קידש בפחות משו"פ ובמצותו שו"פ עייש"ה
ולכאורה עלה בדעתי לחדש בזה עוד סברא חדשה, אשר בזה יתישבו כל הקושיות והוא די"ל לפי המבואר למעלה דהא דחייב הזק"מ בדבר שמביא לדבר שז"כ וש"ת אף באופן רחוק אף דמקרא לא נלמד רק היכא דמחלקותם הוא בדבר שז"כ וש"ת והיינו משום דכיון דחולק בדבר זה שמביא לדבר אתר שז"כ א"כ ממילא מחלקותו גם כדבר שז"כ וא"כ אפשר לומר דבכל הנך דחשיב בגמרא וברמב"ם ז"ל היינו כגון שהורה שפלוני פטור לשלם ואם קידשה בממון זה הוה קידשה בגזל ודמי כמו שפסק הז"מ דבממון זה אינה מקודשת ומקיל בדבר שז"כ וכ"ז בהנ"ל כיון דס"ל דהוי גזל ממילא אינה מקודשת וליכא ע"ז שום ספק דנימא דאף דהוה גזל מ"מ אפשר דיסבור הז"מ דמהני הקדושין או דיחשוב הז"מ דגם ב"ד הגדול דס"ל דלא הוה גזל מ"מ אינה מקודשת א"כ בעת שחולק בחיוב ממון חולק ג"כ בקדושין משא"כ היכא דנמצא דיחלוק בדינא ויבא לדבר שיוכל להיות דיסבור הז"מ דליכא נפקותא בדבר כרת אף דלדינא אינו כן מ"מ כיון דיש סברא ואיזה מ"ד דס"ל כן הרי י"ל דהזק"מ אינו חולק כלל בדבר שז"כ ולדעתו לא יבא לזה לכ"ע אף דגם בזה לא כוון כהלכה מ"מ ע"ז לא שאלו לב"ד הגדול ומדוע נחייבו ולדוגמא קושיית הט"א דאם יוסיף בית אחד בל תוסיף משוי עליו כמשא ואם יוצא בהם בשבת חייב חטאת הרי י"ל אף דהוא שיטת רש"י ז"ל ואם גם קיי"ל כן מ"מ י"ל דהז"מ יאמר דס"ל דב"ת אינו משוי עליו כמשא וליכא נ"מ לדבר שז"כ ועל דין שני לא שאלו לב"ד הגדול וכה"ג ואם היה נכון סברא זו היה באפשר ליישב כל קושיות האחרונים ז"ל אך מאשר מדבריהם ז"ל לא משמע כן אני מבטל דברי ולא רציתי להאריך בזה:
ד
שוב ראיתי בס' עונג יו"ט בתשובה ט' שכתב דגם בסוכה משכחת לה דין זקן ממרא ע"מ דכתב הרמב"ם ז"ל דאם הז"מ התיר חמץ בעה"פ בשעה ששית דאסור מדרבנן חייב הזקן ממרא דאתי מיניה חורבא לענין קדושין וא"כ ג"כ בסוכה דאמרינן בסוכה (דף לא) דגזל עצים וסיכך בהם אין לי אלא דמי עצים ופירשו שם התוס' אע"ג דהוה שינוי החוזר לברייתו ולא קני מדאורייתא מ"מ קנה משום תקנת חכמים וכן אמר רבינא התם האי כשורא דמטללתא וכו' יעו"ש א"כ אם עשה סוכה מעצים גזולים והסוכה אינה מחזקת רק ראשו ורובו ולא שלחנו וקידש בעצים האלו את האשה לדברי הזק"מ שמכשיר היא מקודשת דעצים דידיה נינהו שקנאם בתקנת מריש ולדידן דהסוכה פסולה לא עשו בזה תקנה והוה גזלה ואינה מקודשת יעו"ש והאריך שם לענין אחר. ולפי"ז יקשה על הרמב"ם ז"ל דכתב דלא משכחת לה ז"מ אם נחלקו בשאר מצות דלולב וציצית ושופר רק לדוגמא בעלמא נקיט לה הרמב"ם ז"ל כמבואר בהדיא בלשונו ז"ל. ולפע"ד תמוה לי זאת דמדמה דין זה להך דחמץ בעה"פ דמבואר בהדיא דהמקדש בחטי קורדנייתא אינה מקודשת וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אישות ומשום דלא חזיא לה למידי וגם זה דוקא במידי דא"ל עיקר מדאורייתא משא"כ היכא דכולה מדרבנן כמבואר ברמב"ם ז"ל בריש פ"ה מאישות ובכסף משנה שם יעו"ש ויש להאריך בזה. משא"כ בנידון זה המבואר בס' עונג יו"ט הנ"ל דהסכך קניא ליה רק מדרבנן ומה"ת גזל הוא אצלו י"ל דאינה מקודשת והרי במשנה למלך פ"ה מאישות ה"ז חקר שם במי שקנה חפץ מחברו ונתן המעות ולא משך דקיי"ל דמה"ת קנה ומדרבנן לא קנה עד שימשוך אם קידש המוכר בחפץ זה מהו מי נימא דמקודשת ואם בא אחר וקדשה לא תפסי קדושין משום דמדרבנן לא יצא החפץ מרשותו או דלמא יש לחוש לקדושי שני כגון דמה"ת קידשה הראשון בגזל וסיים דצד זה נראה בעיניו. הרי מהמשל"מ נראה להיפוך דבאופן זה חיישינן לקדושי שני ובאמת דלכאורה לא גרע מאיסורי הנאה דרבנן שאין בה עיקר מה"ת דל"מ וכש"כ בזה ויש להאריך בזה. וא"כ שפיר י"ל דהיכא דקידשה בעצי סוכה הנ"ל אינה מקודשת בודאי וחיישינן לקדושי שני וא"כ ל"ק על הרמב"ם ז"ל הנ"ל כנ"ל:
ומלבד זה בלא"ה ל"ק לפ"מ שכתבתי למעלה דבאמת אין כונת הרמב"ם ז"ל דבלולב ושאר מצות לא משכחת לה כלל דבר שז"כ וש"ח אלא דקמ"ל דהיכא דליכא דבר שז"כ וש"ת פטור בזה ולא מחייבינן ליה משום עיקר מד"ת ופירושו מד"ה וכו' כנ"ל ונתיישבו בזה כמה קושיות. אך מ"מ צריכין אנו למה שכתבנו למעלה ג"כ דיש כמה קושיות בגווני דע"כ מוכרח לבא מלולב לידי דבר שז"כ וש"ח באיזה אופן שנפרש וא"כ האיך כתב הרמב"ם ז"ל דבלולב ושופר וציצית פטור דאף אם נפרש דכונתו היכא דליכא ז"כ הרי לא משכחת לה גווני בלולב וציצית שלא יצא מזה לידי חיוב כרת וחטאת ולדוגמא מה שהקשו דמציצית יצא חיוב חטאת כגון לענין לצאת בשבת ע"ז ליכא גונא לפרש בכונת הרמב"ם ז"ל דכונתו היכא דל"ש ענין זה דלא משכחת לה שום גווני דבאיזה דבר שיחלקו יהיה מה שיהיה להמכשיר מותר לצאת בשבת ולהפוסל אסור וא"כ מזה המעשה שהורה ע"כ יוכל לבא לידי ח"כ או מה שהקשו כגון שנשבע שלא יעשה מצוה זו כמו שפסק הז"מ דלדעת הז"מ לא תל השבועה והעובר כשר לעדות וכדומה דע"כ יבא לידי ח"כ וא"כ ע"כ צ"ל כמו שכ' למעלה. משא"כ היכא דאיכא גווני דמזה ההוראה לא יבוא לידי חיוב כרת ויש גווני דיבא לידי ח"כ זה ל"ק כלל דכונת הרמב"ם ז"ל דפטור היכא דלא יבא לידי כרת ולא דמי לתפלין ודוק בזה. ולכאורה י"ל ג"כ דמשכחת לה כגון שהיה לא' לולב כשר והלך אחד וקלקל אותו ופסלו לדעת הב"ד הגדול ולדעת הז"מ הוא כשר א"כ לדעת הז"מ אינו חייב לשלם לו כלל ואם תפס ממנו בעד ההיזק וקידש בה אשה אינה מקודשת ונ"מ בדבר שז"כ אך להנ"ל א"ש ודוק:
ה וכן מה שנראה ג"כ מדברי הגאון בעל עונג יו"ט ז"ל דהבין בהרמב"ם ז"ל דמשו"ה אם חולקים הז"מ וב"ד הגדול בחמץ בעה"פ דחייב הז"מ משום דיבוא לידי ח"כ וש"ח לפע"ד לא היה נראה לי לכאורה כן כמבואר בהדיא למעיין היטב בלשונו ז"ל דבפ"ד בהלכה א' לא כתב רק הדין דחולקים בדבר ש"זכ וש"ח וסיים וכן אם חלק עליהם בגזירה וכו' שגזרו בדבר שיש בש"ח וז"כ כגון שהתיר החמץ ביום י"ד בשעה ששית וכו' ואח"כ בהלכה ב' כתב שנחלקו בדבר שז"כ וש"ח או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שז"כ וש"ח וחוזר ומפרש מתחלה הדברים שבעצמם דבר שז"כ וכו' ואח"כ מפרש דברים שמביאים לידי דבר שז"כ וכו' יעוש"ה והאיך נימא דמש"כ בהלכה א' לענין חמץ בעה"פ הוה משום דמביא לידי דבר שז"כ וכו'. דמלבד דמלשונו ז"ל משמע בהדיא דלא משום דמביא לידי זה מלבד זה לא בהלכה א' היה לו להביאו אלא בהלכה ב' יעוין היטב שם דמשמע בהדיא דלא משום טעם זה חייב הז"מ להרמב"ם ז"ל. אך מרן הכס"מ כתב שם וז"ל וכן דבר זה פשוט בעצמו שכיון שהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין וכו' הרי מחלוקת זה בדבר שחייבין על ז"כ וש"ח יעו"ש. ולכאורה נראה דגם לפ"מ שכתב מרן ז"ל מ"מ הרמב"ם י"ל לא להכי כוון אלא דכונת הרמב"ם ז"ל הוא כנ"ל דלא משום דהדבר מביא לידי דבר שז"כ אלא דס"ל להרמב"ם דהא דילפינן בגמרא מקרא דכי יפלא ממך דבר דע"ד שז"כ חייב הז"מ היינו לא דוקא על דין מה"ת אלא דכוון דהדבר בעצמו הוא דבר שז"כ חייב על זה הזק"מ בכל הלכותיו אף היכא דנחלקו בגזירות דרבנן על דין זה כיון דהדין בעצמו הוא דבר שז"כ יעוין היטב שם בדבריו ז"ל כי כן מורה כונתו ז"ל. אך מרן הכס"מ ז"ל כתב ע"ז דזה פשוט בעצמו דהיינו דאין אנו צריכין דוקא למה שחידש לנו הרמב"ם ז"ל דהא דחייב ז"מ ע"ד שז"כ וש"ח הוא גם בכל הלכותיו של הדבר הזה וגם בגזירות דרבנן דמלבד זה פשוט הוא בעצמו דהרי אף שאסור רק מדרבנן מ"מ יוכל לבוא לידי דבר שז"כ וש"ח דהיינו לענין קידושין דיצמח מזה דבר שז"כ מדאורייתא כמבואר שם זה הנראה לכאורה בכונת מרן ז"ל:
עוד ראיתי בס' עונג יו"ט הנ"ל שכתב שם וכיון דיש בהך מחלוקת דישיבה בסוכה ראשו ורובו ושלחנו בתוך הבית דין זקן ממרא אם היה ביה התראה. ודאי דשפיר קאמרי ליה לא קיימת מצות סוכה וכו' יעוש'"ה. ולכאורה לשונו ז"ל אינו מדוקדק דהרי זקן ממרא לא צריך התראה כמבואר בגמרא שם ד"ה מעיקרא בעי התראה השתא לא בעי התראה. וכן מבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' ממרים הל' ח' יעוש"ה ויש להאריך בענין זה והנראה לפע"ד לכאורה בהשקפה ראשונה כתבתי. וד' ברחמיו יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות אס'"ו: