שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני חו"מ · סימן סז
א
ולפי מה שנתבאר למעלה בדברי הטור בסי' ל"ח הנ"ל בדין דמקדש סתם ואחר נתינת הקדושין התנה תנאי ע"ז דלהרמב"ם ז"ל דל"מ הוא משום דהמעשה הוה קודם לתנאי ולהטור הוא משום דל"מ חזרה ומשום דבקדושין לא אמרינן תכ"ד כדיבור כנ"ל מדברי הב"י והב"ח ועיין בקונטרס אחרון מהב"ח ז"ל דנתבאר יותר כנ"ל. אך לכאורה לפע"ד אי לא מסתפינא לכתוב נגד דברי רבותינו ז"ל הנ"ל לכאורה קשה קצת לומר דכונת הטור הוא משום דתכ"ד לא מהני בקדושין דלכאורה לשונו ז"ל דייקא משום שכבר נתן לה הקדושין בידה משו"ה ל"מ החזרה אבל באם דהיה מהני בלא מעשה הנתינה לא היה קשה ג"כ מקדושין. ועוד יקשה לכאורה דהרי הרשב"ם ז"ל במס' ב"ב (דף קל) בהך סוגיא דתכ"ד כתוב שם דהא דבקדושין ל"מ בתכ"ד חזרה הוא מדרבנן וספק הוא ומגורשת ואינה מגורשת ויעויין באה"ע בסי' קל"ד שהביא הב"י כמה פוסקים ובתוכם ג"כ הרמב"ם ז"ל דל"מ חזרה בקדושין וגירושין מדאורייתא תא ודאי הוא ולא ספק עייש"ה ובסי' מ"ט שם. וטעמא דפלוגתייהו ז"ל נראה דתליא בטעמא דתכ"ד דחוזר בכ"מ דלפ"מ שכתבו התוס' בכ"מ והרמב"ן ז"ל דהוא תקנת חז"ל כנ"ל א"כ בקדושין אוקמוהו אדאורייתא ולסברת הר"ן ז"ל בנדרים (דף פז) דהוא מטעם דאמדינן דעתיה וכו' עיי"ש וא"כ מה"ת חוזר בתוכ"ד א"כ י"ל שפיר דבקדושין הא דאינו חוזר הוא מדרבנן כסברת הרשב"ם ז"ל. ואף דהר"ן ז"ל בעצמו ס"ל דאינו חוזר מה"ת כמבואר באה"ע בב"י (סי' קלד הנ"ל) עיי"ש היינו כמו שביאר שם בפירושו לנדרים. והרשב"ם ז"ל י"ל דס"ל דבקדושין דאינו חוזר הוא מדרבנן מטעם ספק. וא"כ הרי יש נ"מ בין טעם דאינו חוזר אף בתכ"ד בקדושין וי"ל דהוא מחמת ספק ומשו"ה כתב הרמב"ם ז"ל דל"מ חזרתו בהתנאי משום דהוה מעשה קודם לתנאי וזה ל"מ בודאי ולא בספק משא"כ מטעם הטור לפי הנ"ל י"ל דלטעמו אינו אלא ספק ויש נ"מ לדינא. ואף דכבר הבאתי דהב"י הוכיח לה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבקדושין אינו חוזר מטעם ודאי כנ"ל מ"מ ל"ש מחמת זה לאקשויי בלשון פשיטא כמו שמבואר בלשון הטור ז"ל וז"ל ול"נ דמלתא דפשיטא היא שאם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בל"ת עיי"ש כיון דהרשב"ם ז"ל ס"ל דהא דלא מהני חזרה בתכ"ד הוא מטעם ספק ואם דמקשה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל כפי הוכחת הב"י הנ"ל מ"מ ל"ש ע"ז לומר לשון דפשיטא היא:
ועוד דבאמת כיון דיש לפרש ברמב"ם דכונתו היכא דהתנה בלא הפסק כמוש"כ הב"י והב"ח ז"ל בזה ל"ש לומר דלא מצי לחזור אף בקדושין ומה שביאר הב"ח ז"ל דהיינו דהטור הבין מהרמב"ם ז"ל דמיירי בהפסיק לכאורה קצת דחוק דע"ז לא הו"ל להקשות פשיטא כיון דלשון הרמב"ם ז"ל ג"כ משמע בלא הפסק כמבואר בב"י עייש"ה:
שוב מצאתי בעה"י בט"ז בשו"ע אה"ע (סי' לח) שפירש בטור ז"ל באמת כוונתו מטעם אחר דלא נ"מ בין קדושין לשאר דברים אלא דבאמת י"ל דכיון דמיירי בלא הפסק ג"כ בקדושין יכול לחזור בתוכ"ד כזה אלא דכאן מטעמא אחרינא הוא דהשיג הטור על הרמב"ם ז"ל וה"ה במתנה בעלמא אחר הנתינה בסתם אינו יכול להתנות כיון דהנתינה היה בלא תנאי עייש"ה מה שכתב בזה. אך ראיתי בס' בית מאיר ובס' אבני מלואים ועוד כמה גדולי אחרונים ז"ל שהשיגו על הט"ז ז"ל בזה דהרי מבואר הוא בהדיא בב"י ובש"ע חו"מ (סי' קצה) דבשאר קנינים יכול לחזור בו תכ"ד עייש"ה. ולכאורה לפי הנ"ל גם הטור ז"ל ס"ל כן דהיכא דקנה הדבר במעשה אינו יכול לחזור בו אף תכ"ד. והא דהקשו על הט"ז מהך דכתב הטור בחו"מ (סי' קצה) דבשאר דרכי הקנאות לא יכול לחזור בו לאתר כ"ד דמשמע דתכ"ד שפיר יכול לחזור בו בכ"מ זה לכאורה ל"ק כלל די"ל דמלתא דפסיקא נקיט דרק בקנין סודר יכול לחזור בו כ"ז שעסוקין באותו ענין אף לאחר כ"ד. משא"כ בשאר קנינין אינו יכול לחזור בו לאתר כ"ד בשום אופן רק תכ"ד אז יוכל לחזור בו ג"כ בשאר הקנאות אך לא בכל אופן רק היכא דהיה קנין בלא מעשה כגון קנין חצר וכדומה דאף דהיה קנין אך בלא מעשה בזה א"א לחזור לאחר כ"ד אף שעדיין עסוקין באותו ענין אבל בחכ"ד יוכל לחזור בו שפיר כיון דהקנין היה בלא מעשה וכמו שיתבאר לפנינו בעה"י בטעמא של דבר או די"ל דג"כ בקנין משיכה וכדומה שפיר יוכל להיות דיוכל לחזור בו תכ"ד רק שהחזרה יהיה ג"כ במעשה וכמו שיתבאר בעה"י בטעמא דהך דינא. משא"כ לאחכ"ד אף שעדיין עסוקין לא יכול לחזור בו אף במעשה. אבל היכא דהיה הקנין במעשה י"ל כמוש"כ הט"ז ז"ל דלא יכול לחזור בו אף תכ"ד היינו לחזור באמירה בעלמא ועיין בטור תו"מ (סי' קכו) דכתב דגם במשיכה ומסירה לא יוכל לחזור כ"ז שעסוקין באותו ענין משמע לכאורה דתכ"ד ממש יכול לחזור בו אף במשיכה ומסירה ויש ליישב בזה ומ"מ י"ל כתירוץ הב' הנ"ל דהיינו שיכול לחזור עם מעשה שיעשה כנ"ל:
ב
ולכאורה יש להוכיח לסברת הט"ז ז"ל מהך דאיתא בגמרא במס' קידושין ר"פ האומר וכן האומר לאשה ה"א מקודשת לי לאחר ל' יום וכו' ובגמרא שם (דף נט) לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו ר"י אמר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור ר"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור איתיביה ר"י לר"ל ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה והא הכא דדיבור ודיבור הוא וקאתי דיבור ומבטל דיבור שאני נתינת מעות ליד אשה דכי מעשה דמי ולא אתי דיבור ומבטל מעשה איתיביה ר"ל לר"י כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה ואין עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה וכו' בשלמא מידי מעשה לא מפקא דלא אתי וכו' אלא וכו' שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי וכדר"פ וכו' עייש"ה הסוגיא שם. והנה הא דתכ"ד יוכל לחזור בכ"מ כתב הר"ן ז"ל בנדרים (דף פ"ז) משום דאמרינן דדעתו היה שיהיה יכול לחזור בו תכ"ד משא"כ בקידושין וכל אינך דל"מ חזרה עיי"ש. והנה בש"ע אהע"ז ס"ק ב' הביא הב"ש לענין דמקדשה לאחר ל' וחזרה בה בתוך כך דצריכה להחזיר מעות הקידושין משום דהמקדש לאחר ל' הוה דעתו בתנאי שלא יחזור בו תוך ל' עיי"ש שהביא כן בשם תשובות הרא"ש עיי"ש וכבר הוכיח מכ"ז בס' עמודי אור סי' קי"ז דלר"ל הנ"ל ע"כ אינו יכול לחזור בשום קנין אף תכ"ד דהרי כל טעם דתכ"ד לפי פי' הר"ן ז"ל שדעתו היה שיוכל לחזור בו א"כ הרי שם במקדש לאחר ל' לפי דברי הב"ש בשם תשובות הרא"ש הנ"ל דהוה תנאי אם לא יחזור בו דמתנה בפירוש על חזרה ומ"מ ס"ל לר"ל דאינו יכול לחזור בו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה עייש"ה. אך ביאר שם דלפ"מ דקיי"ל כר"י שפיר יוכל לחזור בו עייש"ה. ומעתה נחזי אנן דלפי"ז לכאורה לפע"ד היכא דהיה קנין במעשה ג"כ לר"י לא יוכל לחזור בו בדיבורו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה דע"כ לא פליג ר"י אלא במקדש לאחר ל' דכיון דעדיין לא תלו הקידושין לא נקרא מעשה אלא כדיבור בעלמא דכן ביאר ר"י בדבריו דחוזר משום דאתי דיבור ומבטל דיבור רק ר"ל ס"ל דזה נקרא מעשה קצת. דהרי בתר דפריך ר"י לר"ל מהך דביטל עד שלא תרם וכו' דהרי דקאתי דיבור ומבטל דיבור משני לי' שאני נתינת מעות ליד אשה דכי מעשה דמי וכו' ופירש"י ז"ל שם דאף דלא חלו עדיין מ"מ הוה מעשה מיהא לחול אחר ל' והוא דקרי ליה דיבור משום דלאו מעשה ממש הוא ומשמע דלר"י ה"ט דחוזר משום דס"ל דלא נקרא רק דיבור כיון דעדיין אינם חלין הקידושין עד לאתר ל' וכן מבואר שם בהדיא בגמרא בהך דאיתיבי' ר"ל לר"י כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה ואין וכו' ומשני ר"י שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי וכדר"פ וכו' עייש"ה כל הסוגיא דהרי מבואר שם בהדיא דאף דברצונו לחזור בו עדיין אם ירצה דהרי לאתר ל' תנאי הוא כמוש"כ הב"ש בשם תשובת הרא"ש מ"מ דוקא שם דנקרא דיבור לר"י יכול לחזור דדיבור מוציאו מידי דיבור אבל היכא דהיה מעשה לא מהני דיבור להוציא מידי המעשה לחזור בו. וא"כ היכא דהקנה לאחד בקנין מעשה לא מבעיא בקנין משיכה או מסירה דהוה בגוף הדבר אלא אף בכסף צ"ל לפי"ז לר"י דמהני ושוב אינו יכול לחזור בו אף תוכ"ד דאין דיבור מוציא מידי מעשה לכ"ע. ובאמת לא הבינותי במה דבס' עמודי אור הנ"ל הוכיח לה מהך סוגיא דלר"ל אינו יכול לחזור בו בשאר קנינין ואמאי לא הוכיח לה מזה לכ"ע לפי"מ דקיי"ל כר"י אינו יכול לחזור בו בקנין דהיה במעשה ולכאורה ז"פ לפע"ד:
ולפי"ז יתישב שפיר דברי הט"ז ז"ל הנ"ל שכתב באהע"ז סי' ל"ת דאינו יכול לחזור בו גם בשאר קנינין אף תוכ"ד ופירש ג"כ בדברי הטור ז"ל כן דהיינו הך דכיון דלכ"ע אין דיבור מוציא מידי מעשה אף היכא דהיה דעתו לחזור בו וא"כ שפיר כתב הטור ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל ולא נראה דפשיטא הוא דהיכא דנתן לה מעות לקדשה סתם דלא מהני אח"כ חזרה אף תוכ"ד והיינו לא משום דבקידושין ל"מ חזרה אלא דבלא"ה אין דיבור מוציא מידי מעשה ואינו יכול לחזור בו אף היכא דכוון לחזרה כנ"ל. ודברי הרמב"ם ז"ל דאף דבחזרה לא מהני אף תוכ"ד מ"מ כיון דבלא הפסק הוא שפיר מהני לגמור דבריו והטור ז"ל ס"ל דאף לגמור תשלום דבריו לא מהני כמו שכתב הט"ז ז"ל שם באהע"ז עייש"ה. או די"ל דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהך דתשובת הרא"ש ז"ל המובא בב"ש הנ"ל דמקדש לאחר ל' דעתו שיוכל לחזור בו אם ירצה ומש"ה ל"ד כלל להך דתוכ"ד דיכול לחזור בו ואף דבקידושין ל"מ חזרה י"ל כמו שכתב הב"י והב"ח ז"ל דלגמור דבריו מהני. אך הטור ז"ל י"ל דהא דהשיג על הרמב"ם ז"ל לא מטעם דבקידושין לא מהני חזרה בתוכ"ד אלא מטעם הנ"ל או די"ל דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל בטעם תוכ"ד דיכול לחזור בו כטעם הר"ן ז"ל משום דדעתו היה לחזור בו אם ירצה בתכ"ד אלא מטעם אחר וכמו שהבאתי למעלה ג"כ מטעם תוכ"ד ודוק:
ומעתה דברי הטור ז"ל שפיר מתישבים לפי דברי הט"ז ז"ל הנ"ל ולכאורה ל"ק עליו ממה שהקשה בס' אבני מלואים דהרי משמע מדברי הטור ז"ל בחו"מ סי' קצ"ד דיכול לחזור בו בשאר קנינים די"ל כנ"ל כגון שלא היה הקנין במעשה או אף במעשה רק שהחזרה היה ג"כ במעשה וכגון שמכר לאחר בתכ"ד והקנה להאחר ג"כ במעשה משיכה וכדומה דבזה לר"י כמו דא"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור כן ס"ל לר"י דאתי מעשה ומבטל מעשה כנ"ל. ועוד יותר דגם דברי הש"ע בחו"מ סי' קצ"ה סעיף ז' דכתב במחבר שם וז"ל ושאר דרכי הקנין אין שום אחד מהם יכול לחזור בו אחר כ"ד דהוכיחו מזה דחכ"ד יכול לחזור בהם לפי הנ"ל לכאורה ל"ק כלל די"ל שפיר ג"כ כנ"ל דקמ"ל דלאחר כ"ד אף שעסוקין באותו ענין ל"מ חזרה משא"כ תכ"ד יכול להיות שיועיל חזרה ולא בכל מקום הוא אלא או שהיה הקנין בלא מעשה כנ"ל או אף שהיה קנין מעשה מועיל ג"כ מעשה לבטלו בחכ"ד כנ"ל משא"כ בלאחר כ"ד דאינו יכול לחזור בו אף שעסוקין באותו ענין גם במעשה ל"מ לבטל הקנין וכנ"ל אך באמת דברי המחבר בש"ע משמע ע"כ דלא כהט"ז כמבואר בב"י בטור חו"מ סי' קצ"ה עייש"ה שהביא דברי הרא"ש ז"ל דגם בקנין משיכה אין בהם חזרה אחר כ"ד ומשמע דתכ"ד יכול לחזור בו. ואף דגם דברי הרא"ש ז"ל יש לישב כנ"ל די"ל דיכול לחזור בו תכ"ד דוקא במעשה אבל בדיבור לא יכול לבטל הקנין במעשה שעשה מקודם אף בתכ"ד. וכדי שיתישב ג"כ על פי זה דברי הטור הנ"ל לפי פי' הט"ז ז"ל שלא יסתור לדברי הרא"ש ז"ל דדרכו בקודש למשוך אחר דברי אביו הרא"ש ז"ל. אך מ"מ מסתימת דברי הב"י ז"ל שם לא משמע כן עייש"ה. גם מה שהביא בשם הגהות וכו' דמשמע דבכל קנינין יכול לחזור בו תכ"ד אף באמירה בעלמא עייש"ה. מ"מ דברי הט"ז ז"ל שפיר מתפרשים כנ"ל וגם הא דהביא להוכיח בב"י שם בחו"מ סי' קצ"ה הנ"ל מהך דקיי"ל בפ' יש נוחלין (דף קכט) ובנדרים (דף פז) תכ"ד כדיבור דמי בר מעכומ"ז וכו' דמשמע דוקא בקידושין וגירושין דאלים לי' וכו' משא"כ בתנאי ממון תכ"ד כדיבור דמי עיי"ש. גם זה לכאורה יש לישב דבכל התורה תכ"ד כדיבור לבד מקידושין וכו' דבקידושין וכו' ל"מ שום חזרה אף היכא דעביד מעשה לבטל דבריו הראשונים כנ"ל משא"כ בכל התורה מהני חזרה בתכ"ד לכל אחד ואחד לפי עניני הקנין בדיבור מהני דיבור לבטלו תכ"ד ובקנין במעשה מהני מעשה לבטלו בתכ"ד כנ"ל:
ג
ויותר יתישב לכאורה לפ"מ שנתבאר למעלה דהרמב"ם ז"ל מוכיח דינו דבהקדש לא אמרינן תכ"ד כדיבור מהך סוגיא דתמורה (דף כה) כנ"ל א"כ ליכא לאוכוחי מהך דקאמר בגמרא דנדרים ובפ' יש נוחלין הנ"ל דבכ"מ תכ"ד כדיבור דמי בר ממכומ"ז וכו' דמשמע דוקא בהנך דחשיב שם אבל בכ"מ תכ"ד כדיבור די"ל דהא דבהקדש לא אמרינן תכ"ד כדיבור הוא ג"כ מטעם זה דבהקדש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומשו"ה ל"מ חזרה תכ"ד דהוה כאילו נתן מתנה להדיוט וכבר מסרו לידו וקניה במשיכה כמו כן בהקדש גם קודם מסירה הוה כאילו מסרו להקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ לא מוכח מהך דנדרים ודב"ב על שאר קניות דיכול לחזור בו מדלא חשבינהו שם דכיון דנתבאר מהך דתמורה דבהקדש תכ"ד לאו כדיבור נכלל ג"כ בזה בכל תנאי ממון היכא דקנאו במשיכה כיון דחד טעמא הוא כנ"ל. וכמו בהקדש דלא חשיב בהך דב"ב ונדרים הנ"ל מ"מ ל"ק דכיון דנתבאר זאת בתמורה (דף כה) הנ"ל ואין תימא דלא חשבינהו דה"נ בב"ב לא חשיב אלא לבר מעכומ"ז וקידושין ואף דכבר פירשו בזה המפרשים דמגרש בכלל קידושין ומגדף בכלל ע"ג אין תימא דלא חשיב כל הנך דנעשה בקנין ומעשה גמורה כהקדש ושאר קנינים במעשה די"ל דלא חשיב אלא הנך דמטעם חומר שבהם ג"כ לא אמרינן בהם תכ"ד כדיבור כנ"ל משא"כ הקדש וכל אינך הנ"ל דמטעם אחר הוא משום דנעשה מעשה ואין דיבור מוציא מהמעשה כנ"ל שפיר סמיך אהך דמס' חמורה (דף כה) הנ"ל כנ"ל. אך לפי"ז דגם במקח או מתנה דלא יכול לחזור בו תכ"ד משום דדיבור אינו מוציא ממעשה שעשה וא"כ יתחדש לפי"ז דאם עשה מעשה לבטל הקנין וכגון דהקנה תכ"ד לאיש אחר ע"י משיכה או כסף לכ"ע יכול לבטל דמעשה מוציא מיד מעשה וכנ"ל וא"כ בהקדש ג"כ אם נימא דה"ט דלא יכול לחזור בו משום דהוה כקנין מתנה שמסר לאיש אחר דלא יוכל לחזור בו כנ"ל וא"כ היכא דעביד מעשה לבטל שפיר יכול לחזור בו. אך גם לפי"ז לכאורה ל"ש זאת אלא היכא דהקדיש ואח"כ תכ"ד הקנה זאת לאדם אחד ע"י מעשה אחרת כגון כסף וכדומה בזה שייך לפי סברא הנ"ל דהמעשה מוציא מיד מעשה בתכ"ד. משא"כ היכא דמעשה האחרת היה ג"כ כגון שמסר גוף הדבר לאחד ונתנו לו במתנה לכאורה נראה ברור דזה אינו יכול להוציא מיד מעשה הראשונה דהרי כיון שהקדיש בראשונה תיכף הוה כנמסר ליד הקדש לפי הנ"ל ובאיזה מקום שמונח מונח ביד הקדש ומי שלקחו הוה כגזבר ואם נוטלו לאכלו עוד מועל בזה וכיון שהקנה ג"כ לאחר דהיינו שמסרו לאיזה איש הוה כגזבר ע"ז ואיזה מעשה מוציא מיד מעשה גוף ההקדש שנוכל לומר דזה מוציא מיד המעשה שמסרו להקדש ומוציא לחולין וא"כ בהך דין הרמב"ם ז"ל דכתב דינו באמר ה"ז שלמים וחזר ואמר ה"ז עולה הנ"ל או להיפך דלפי הנ"ל בעת שאמר ה"ז שלמים דחל ההקדש במעשה דהיינו דהוה כמו שמסרו לגבוה ואח"כ חוזר ואמר ה"ז עולה אף דגם אח"כ הוה הקדש דהוה כמסירה להדיוט מ"מ לא נקרא מעשה להוציאו מהקדש ראשון דהרי הא דבהקדישו נכנס לרשות הקדש כבר היה מונח ברשות הקדש אלא דעתה חוזר משלמים לעולה או להיפך בזה לא נקרא מעשה אלא דיבור בעלמא שרוצה בדיבורו להחליף על עולה בזה ל"ש לומר דהוה כמעשה משום דהוה כמסירה להדיוט דהרי כבר מונח ברשות הקדש. וא"כ י"ל שפיר דמש"ה אינו יכול לחזור בו תכ"ד דהקדש כמו בשאר קנינין וכנ"ל. אך לפי"ז אם יקדיש דבר ואח"כ יחזור בו תוכ"ד במעשה דהיינו שיקנה לאחד ע"י כסף או חליפין לפי הנ"ל בזה י"ל שפיר דאף דבראשונה שהקדיש הוה כמסירה מ"מ כיון שחוזר בו תוכ"ד ועושה מעשה האחרת כגון כסף או חליפין מעשה השניה מוציא ומבטל מעשה הראשונה ובטל ההקדש וממילא יצא מרשות הקדש וכנ"ל:
ד
ואם נכון דבר זה היה באפשר לישב בזה דברי התוס' ז"ל במס' מנחות (דף פא ע"ב) בהא דכתבו שם דבהקדש לא מהני חזרה תוכ"ד משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט כו' ותמה ע"ז בקצוה"ח (סי' רנ"ה סוף ס"ק ב') דהא גם במסירה להדיוט קיי"ל דמצי לחזור תוכ"ד כמבואר בחו"מ (סי' קצה ס"ז) יעו"ש בקצוה"ח מה שתירץ שם. ולפי הנ"ל לכאורה לא קשה די"ל דהא דכתבו התוס' ז"ל בהקדש דהטעם הוא משום דהוה כמסירה להדיוט ומש"ה אינו יכול לחזור בו היינו ג"כ מטעם הנ"ל דבדיבור אינו יכול לחזור ממעשה שעשה והקדש הוה כמסירה והוה כמעשה וי"ל דס"ל ג"כ לתוס' ז"ל כהט"ז ז"ל הנ"ל דאחר הקניה במעשה אינו יכול לחזור אף תוכ"ד וי"ל דבאמת היכא דעביד מעשה לבטל ההקדש שפיר מהני כנ"ל אך התוס' ז"ל דמיירי בתמורת שלמים ואח"כ לעולה דבזה ל"ש דהוה כמעשה להוציא מהקדש הראשון דהוה מעשה כנ"ל ושפיר כתבו דאינו יכול לחזור בו תוכ"ד דהוה כמסירה להדיוט דהיינו היכא שמוסר להדיוט ואח"כ חוזר בו בדיבור כמו בהקדש דמיירי בתוס' ז"ל שם דהקדשו הראשון הוה מעשה והקדש השני הוה דיבור וכנ"ל:
ולפי"ז אפשר לישב מה דמשמע מרפ"ב דנזיר דס"ל לתוס' דאפשר לחזור בהקדש דאיתא שם (דף ט ע"א) פלוגתא דב"ש וב"ה באמר הריני נזיר מן הגרוגרות כו' דב"ש ס"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וב"ה ס"ל כר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא וכתבו בתוס' שם דאע"ג דתחלה אמר הריני נזיר כו' חזר בו תוכ"ד כו' עייש"ה. והרי קיי"ל דאין אדם מתיר נדרי עצמו. וע"כ צ"ל דהטעם הוא משום דקיי"ל תוכ"ד כדיבור דמי ומתבטל דיבורו הראשון וכאילו לא נדר כלל. ואח"כ מסיק בגמרא דב"ש לטעמייהו דס"ל אין שאלה בהקדש וב"ה ס"ל כר"ש דתנן ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. וכתבו שם התוס' ז"ל דנזירות כהקדש דמי כדכתיב קדוש יהיה וגו' והקשו למה הוצרך לומר ב"ה כר"ש ולימא דב"ה לטעמייהו דס"ל דיש שאלה בהקדש עיי"ש מה שתירצו הרי מוכח מזה דס"ל דלמסקנת הש"ס גם בהקדש תוכ"ד כדיבור ועיין מש"כ אא"ז הגאון זצלל"ה בס' בנין עולם חלק יו"ד (סי' מ"ג) שהוכיח מהנ"ל דהתוס' ז"ל ס"ל דבהקדש מהני חזרה תוכ"ד כמבואר במס' ב"ק (דף עג ע"ב). ועיי"ש בס' ב"ע הנ"ל שהביא דהתוס' ז"ל סותרים לדברי עצמן שכתבו במס' מנחות (דף פא ע"ב) דבהקדש לא מהני חזרה תוכ"ד משום דהוה כמסירה להדיוט ול"ד לנזיר כו' עייש"ה. והרי בתוס' נזיר רפ"ב הנ"ל דכתבו דהא דקאמר הש"ס וב"ה כר"ש הוא לתרץ מה דמותר בגרוגרות אבל הא דאינו נזיר א"ש מטעמא קמא משום דיש שאלה בהקדש ומשמע מדבריהם ז"ל שם דגם בהקדש ס"ל לב"ה דחוזר בו תוכ"ד וכסוגיא דפ' מרובה עייש"ה בס' ב"ע שהאריך בזה. אך לפי הנ"ל לכאורה באמת הך סוגיא דמרובה ס"ל דל"מ חזרה בהקדש תוכ"ד היכא דנדע דהוא נמלך כמו שהארכתי למעלה וי"ל דהיינו טעמא משום דהקדש דהוה כמסרו ליד הקדש וכמו שכתבו התוס' ז"ל והוה כקנין במעשה דמש"ה לא מהני חזרה תכ"ד וי"ל דאינו משום חומרא דהקדש אלא משום דהוה כקנין במעשה וא"כ שפיר כתבו התוס' במס' מנחות לחלק בין הקדש לנזירות מטעם זה ג"כ דל"ש בנזיר קנין במעשה וא"ש ג"כ דברי התוס' ז"ל ברפ"ב דנזיר הנ"ל דשפיר כתבו דנזיר דמי להקדש משום דכתיב קדוש יהיה. וא"כ טעמא דב"ש דלא מהני חזרה משום דאין שאלה בהקדש דהיינו דלא שייך בהקדש טעות דבכל אופן חל ההקדש ומש"ה ל"מ שאלה וחרטה משום דל"מ בזה טעות מש"ה ל"מ ג"כ חזרה תוכ"ד דהא דמהני חזרה תכ"ד הוא ג"כ כמו חרטה בנדר והקדש אלא דתוכ"ד ל"צ שאלה לחכם ויכול בעצמו להתיר נדרו וז"פ ומבואר וב"ה ס"ל דיש שאלה להקדש דהיינו דמהני חרטה בהקדש וא"כ ג"כ לחזור בו תוכ"ד יכול לחזור בו אף שהוא חמירא דהוה הקדש. אם לא היכא דשייך לומר דהוה כמסירה להדיוט דבזה טעם אחר הוא לא משום הקדש אלא דהוה קנין במעשה כמו בשאר קנין דאינו יכול לחזור בו תוכ"ד היכא דהיה קנין במעשה כנ"ל. אלא דלפי דלב"ש ל"מ שאלה בהקדש וזה אף בלא טעם דהוה כמסירה להדיוט דהוה קנין במעשה אלא משום חומרא דהקדש דמשום זה לא מהני חזרה תוכ"ד בשום הקדש אף היכא דל"ש דהוה כמסירה ומעשה בהדיוט וכמו בנזיר בהך דמיירי שם דל"ש בזה קנין במעשה אלא משום דהוה כהקדש דכתיב קדוש יהי' כנ"ל וע"ז פליגי ב"ה וס"ל דיש שאלה בהקדש וא"כ מהני ג"כ חזרה תוכ"ד אף בהקדש כמו שכתבו התוס' ז"ל והיינו דבאמת דבכל הקדש מהני חזרה תוכ"ד וחומרא דהקדש לא מהני לבטולי החזרה כמו בהך דנזיר וכה"ג מלבד היכא דשייך לומר דהוה כמסירה להדיוט דבזה לא מהני חזרה תוכ"ד לא משום הקדש אלא דהוה כמסירה להדיוט דבזה הוה כקנין במעשה דלא מהני בשום מקום חזרה תוכ"ד כנ"ל ולפע"ד הוא נכון בסברא. ומלבד זה לכאורה יש לחלק לפי הנ"ל די"ל דהיכא דלא הפסיק כלל ואין כונתו לחזרה לכ"ע מהני חזרה תוכ"ד וביאור דבריו הוא ולא חזרה. ואף דל"ש דבריו זה לזה מ"מ י"ל פיו הכשילו להוציא דיבור שאינו כיון שביאר תיכף דבריו כמו שנתבאר למעלה. ועיין בנדרים (דף כה ע"ב) בשיטה דעולא ובר פדא עיי"ש ויש לפלפל בזה:
ה
וראיתי שכתב אא"ז הגאון ז"ל בספרו בנין עולם לישב דברי פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל ברפ"ב דנזיר ובפ"א מהל' נזיר ה"י מהשגת הראב"ד ז"ל ותמיהת הכ"מ ז"ל עיי"ש וכתב שם בס' ב"ע וז"ל אבל הנלע"ד דדברי הרמב"ם ז"ל צדקו יחדו דאזיל לשיטתו דגורס שם בנדרים דהלכתא תוכ"ד כו' בר ממקדיש וכו' וס"ל דגם בהקדש לא אמרינן תוכ"ד כדיבור דמי כמו שכתב בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"א שאין חזרה בהקדש ואפילו בתוכ"ד וכו' עייש"ה מה שהאריך שם בטו"ט. ולכאורה אף דכן הוא דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא מהני חזרה תוכ"ד בהקדש מ"מ לשונו ז"ל שכתב דהרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו דגורס שם בנדרים דהלכתא תוכ"ד כו' בר ממקדיש וכו' דמשמע דס"ל ז"ל דלהרמב"ם ז"ל היה הגירסא בנדרים בר ממקדיש. ולכאורה הוא תמוה דז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות פ' כיצד מערימין ואר"י שהואיל ואמר ה"ז שלמים וכו' וחזר ואמר ה"ז ולדה עולה ואעפ"י שהוא תוכ"ד וכו' לפי שעיקר בידינו תוכ"ד כדיבור דמי זולתי במקדיש ומימר ומגדף ועכומ"ז ומקדש ומגרש ואלו הששה דברים הוציא אותן בגוף הגמרא. אבל מקדיש ומימר הרי הוא כמו שנתבאר במקום הזה ובסוף נדרים הוציאו מגדף ועכומ"ז ומגרש ומקדש כו' והלכה כר"י והובא בש"ך (סי' רנ"ה) עיי"ש והרי מבואר ע"כ דמקדיש ומימר נלמד להרמב"ם ז"ל ממס' תמורה (דף כ"ה) הנ"ל ולא דהיה לו גירסא בנדרים בר ממקדיש וכו' דהרי כתב בהדיא דבנדרים לא מבואר אלא מגדף ועכומ"ז ומקדש ומגרש דאם היה לו הגירסא בנדרים ג"כ בר ממקדיש הו"ל למימר ג"כ דזה מבואר ג"כ בנדרים וכמבואר שם בהדיא בלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות הנ"ל ולפי דברי אא"ז הגאון זצלל"ה משמע דכן היה גורס בנדרים וצ"ע בכונתו ז"ל. ונחזור לעניננו דלהנ"ל דהקדש דל"מ חזרה תוכ"ד הוא משום דהוה כקנין במעשה וכמו בכל קנינין וא"כ היכא דעשה מעשה באחרונה לבטל הקנין וההקדש ובאופן שנתבאר למעלה שפיר מהני חזרתו אך לפי סתימת הפוסקים דלא הזכירו חילוק זה משמע דבכל הקדש לא מהני חזרה לפי' הרמב"ם ז"ל והתוס' ז"ל הנ"ל וצ"ל דגם זה מטעם חומרא וכמוש"כ הר"ן ז"ל בהך טעמא ועיין היטב בס' בנין עולם הנ"ל שהאריך בענין זה ומ"מ בשאר קנינין שפיר י"ל חילוק הנ"ל בין אם היה החזרה במעשה או בדיבור וכנ"ל ועדיין יש לפלפל בזה:
וראיתי בס' חבל יוסף על חו"מ שכתב (בסי' קצ"ה) על דברי הט"ז ז"ל שכתב באהע"ז להוכיח מהטור הנ"ל דכמו דבקידושין היכא דנתן לה קידושיה וקדשה בסתם ל"מ מה שסיים תנאו על חזרה כמו כן בשאר קנינין כמו במתנה אינו יכול לחזור בו כתב ע"ז בס' הנ"ל לתמוה עליו דמאי ראיה משם לשאר קנינין דהרי בכ"מ תכ"ד כדיבור לבד מקידושין דל"מ חזרה אף בתכ"ד עיי"ש. ולא הבינותי דבריו כלל דאף דלפי המבואר בב"ח ז"ל בביאור דברי הטור ז"ל הוא משום דל"מ חזרה בקידושין אף בתכ"ד וכמבואר יותר בקונטרס אחרון מהב"ח ז"ל שם עיי"ש. מ"מ הרי ביאר שם בהדיא בט"ז ז"ל בדברי הטור הנ"ל דאף דהיכא דל"ש לומר דל"מ חזרה בתכ"ד ג"כ בקידושין וכגון בלא הפסיק כלל כמוש"כ בב"י דבזה לכ"ע יכול לחזור בו אף בקידושין מ"מ היכא דנתן לה הכסף קידושין בסתם ל"מ התנאי שהתנה אח"כ והיינו מטעם הנ"ל דל"מ דיבור להוציא מיד מעשה כנ"ל א"כ שפיר למד הט"ז ז"ל מזה דה"ה בשאר קנינין כגון במתנה וכדומה שנתן לה המתנה לידה ולפי הנ"ל אף בלא נתן גוף הדבר לידו אלא דהקנה בקנין מעשה לא מהני חזרה בדיבור לבטלה ועייש"ה בכל דברי הט"ז ז"ל באהע"ז שם (בסי' ל"ח) דא"ש לפי הנ"ל ומוכח לכאורה כדברי הט"ז ז"ל הנ"ל ואף אם לא נפרש בטור ז"ל כנ"ל מ"מ בגוף הדין לכאורה מוכת כט"ז ז"ל:
ו
והנה לכאורה יש להוכיח ג"כ כט"ז ז"ל הנ"ל מגוף דברי התוס' הנ"ל דכתבו דבהקדש ל"מ חזרה משום דהוה כמסירה להדיוט והרי בהדיא דס"ל לתוס' ז"ל דבמסירה להדיוט ל"מ חזרה תכ"ד וכבר תמה בזה הקצוה"ח (בסי' רנ"ה) דהרי גם במסירה להדיוט מהני חזרה תכ"ד כמבואר בש"ע תו"מ (סי' קצ"ה) עיי"ש מה שתירץ בזה ולהט"ז ז"ל א"ש בפשיטות וכבר ביארנו במה שיש לפרש בדברי הש"ע (סי' קצ"ה) הנ"ל כנ"ל. שוב עיינתי בש"ך בחו"מ (סי' רנ"ה ס"ק ו') שכתב דהא דבהקדש דמסרו ליד גזבר דלא מהני שאלה ובלא מסרו מהני שאלה אף דגם בלא מסרו הוה כמסירה להדיוט היינו דדוקא באמירה לגבוה נהי דהוה כקנין גמור מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דיבור ומבטל דיבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים דלא יחל וכו' הא אחרים מוחלין לו אבל כשמסרו לגזבר אמרינן דל אמירה מהכא דלא יהי' כת הדיוט חמיר מכח הקדש דהא בהדיוט גופא כשהקנהו במשיכה תו ל"מ שאלה וא"כ בהקדש נמי כיון שמסרו ליד הגזבר וכו' ופשיטא דלא אתי דיבור ומבטל משיכה דהא וכו' עיי"ש. אף דמשמע לכאורה משם דאמירה לגבוה לא הוה כמסירה ממש וכמו שהביא בשם תשובת ר"ב ז"ל עיי"ש. מ"מ י"ל דבזה דוקא לענין שיועיל שאלה דבזה גזיה"כ הוא דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אבל לענין חזרה תכ"ד בזה גרע משאלה לחכם ולענין חזרתו נקרא שפיר ההקדש כמעשה ומכש"כ לענין דינו של הט"ז הנ"ל היכא דמסר מתנתו לאיש אחר דיש ללמוד מזה דכמו דל"מ שאלה היכא דמסר להגזבר או כשהקנה גם להדיוט במשיכה דל"מ שאלה אח"כ כמו שמבואר בהש"ך ז"ל והיינו משום דלא אתי דיבור ומבטל למשיכה כמש"כ הש"ך ז"ל שם א"כ לכאורה דכש"כ די"ל דהיכא דל"ש שאלה כלל אלא חוזר בעצמו אף תכ"ד דלא מהני חזרתו לבטל בדיבורו המשיכה שעשה מכבר דלכאורה הוא פשיטא דחזרה תכ"ד לא עדיף משאלה לחכם אף אתר תכ"ד לפי סברת הש"ך ז"ל הנ"ל דגם בחזרה תכ"ד לפי סברת הר"ן ז"ל בנדרים (דף פ"ז) הוא ג"כ מטעם טעות כנ"ל. ויש לפלפל בדין זה בסברת הש"ך ז"ל בהך דתרומה ביד כהן כנ"ל:
ועוד נראה לפע"ד לכאורה להוכיח כדברי הט"ז ז"ל לפ"מ שהבאתי למעלה מדברי התוס' דגיטין (ל"ג) דכתבו דהא דלוקה בנזיר ששתה יין ולא אמרינן דהוה התראת ספק דלמא ישאל על הנזירות היינו משום דמוקמינן אחזקתו דעדיין הוא נזיר ולפ"מ שביאר המהרש"א ז"ל משום דחכם לא יתיר לו הנזירות לפוטרו ממלקות והט"ז ז"ל פירש באופן אחר. א"כ הא דקיי"ל דהגונב נפש מישראל ומכרו דחייב מיתת ב"ד ועל גנבה בלא מכירה הוא פטור כמבואר במס' סנהדרין (דף פ"ה:) וברמב"ם ז"ל פ"ט מהל' גנבה וא"כ ע"כ אינו חייב מיתה אא"כ התרו בו על המכירה ג"כ ואמאי לא נימא דהוה התראת ספק דדלמא יחזור בו תכ"ד והרי יש לו שהות כדי דיבור אחר המכירה לחזור בו וההתראה צריך להיות קודם המכירה והרי הוה התראת ספק דבידו לחזור בו כדי דיבור אחר המכירה וא"כ קשה לר"ל דס"ל ה"ס לא הוה התראה וגם לפי תירוץ התוס' במכות (דף ט"ו) על הך דנזיר דכיון דכשעומד עתה בלא שאלה הוה נזיר לא מיקרי ה"ס ג"כ יקשה לכאורה כמו שביארתי למעלה ע"פ סברת הנודע ביהודה דההתראה הוה על גוף האיסור וזה נקרא ג"כ גוף האיסור שיחזור בו ודלא ימכור את הנגנב דכל תכ"ד לא נגמר המכירה ויכול לחזור בו ולכ"ע הוה ה"ס ומכש"כ לתירוץ התוס' דגיטין ולפ"מ שכ' החידושי הלכות המהרש"א ז"ל והט"ז ז"ל ואחר המכירה תכ"ד ל"מ התראה לחזור בו דל"מ התראה אלא על גוף האיסור ולא על התיקון דאינו עושה כלל כמבואר בסוגיא דמכות (דף ט"ו) בסוגיא דשילוח הקן כמבואר למעלה בעה"י. ואין לומר דאף דל"ש בזה התראה מ"מ הרי י"ל דגזיה"כ הוא דיחייב מיתה ע"ז דהרי גזרה התורה דח"מ בב"ד וע"כ דגזיה"כ הוא [וכן בהא שהבאתי למעלה להוכיח דגבי הקדש ל"מ חזרה תוכ"ד מהך דתמורה דחייב מלקות ואמאי לא נימא דהוה התראת ספק כנ"ל אין לומר ג"כ דע"כ גזיה"כ הוא דחייב מלקות בתמורה] דזה אינו דאמאי לא נימא דניליף בכל התורה מהך דגונב נפש דהתראת ספק שמה התראה אה וכה"ג מצינו בהך דעשה דוחה ל"ת בפ"ק דיבמות עיי"ש. וא"כ קשה לר"ל דס"ל ה"ס לאו שמה התראה כנ"ל. אך לפי מה שמבואר בט"ז ז"ל הנ"ל א"ש בפשיטות דכיון דמכר הגונב את הנגנב בקנין שמסרו ליד הלוקח שוב אינו יכול לחזור בו אף תוכ"ד כנ"ל. וכן יש להוכיח עפ"י הנ"ל להט"ז ז"ל מהא דקונה חמץ בפסח דס"ל להרמב"ם ז"ל דלוקה ואמאי לא נימא דהוה התראת ספק וכמו שכתבו בתוס' גיטין הנ"ל כן י"ל בקנה חמץ דלמא יחזור בו תכ"ד וכנ"ל אך הרי הרמב"ם ז"ל ס"ל בפ' ט"ז מהל' סנהדרין דהתראת ספק שמה התראה א"כ ל"ק מזה כלל אך בפ"ה מהל' שבועות כתב דל"מ ה"ס אלא היכא דכתוב מפורש בתורה הלאו שבו ועיין בלח"מ מה שהאריך לישב בביאור הרמב"ם ז"ל הנ"ל עייש"ה ויש לפלפל בזה הרבה בפי' כונת הרמב"ם ז"ל עפ"ז בהך דקנה חמץ הנ"ל אם נקרא מפורש בתורה הלאו שבו ויש להאריך בזה ואכמ"ל. אך מהך דגונב נפש מישראל והך דתמורה לכאורה שפיר יש להוכיח להך דין הרמב"ם ז"ל בהקדש ולדין הט"ז ז"ל בכל קנין דלא מהני חזרה תכ"ד כנ"ל:
ועוד היה נראה לכאורה לפע"ד דהנה בט"ז ז"ל מבואר בסי' ל"ח הנ"ל דהא דלא יוכל לחזור בו הביא שם באם דנתן מתנה לאחד ומסר לידו. ולפ"מ שביארתי למעלה בעה"י אין כונת הט"ז ז"ל דוקא בנתן מתנה ומסר גוף המתנה ליד המקבל אלא בכל קנין שעשה כגון משיכה אי כסף שעשה מעשה וכמו שלמד הט"ז ז"ל מדברי הטור ז"ל דמיירי שם במסר הכסף קידושין ויש לפלפל עוד בדין קידושין שם. אך יהיה איך שיהיה אף אם נימא כדעת החולקים דגם בשאר קנין יכול לחזור בו תכ"ד וכמו שהוכיחו מש"ע חו"מ (סי' קצ"ה) הנ"ל מ"מ היכא דמסר כבר גוף הדבר ליד המקבל דמיירי שם הט"ז ז"ל י"ל לכאורה בלא"ה דלא מהני חזרה תכ"ד. דהנה מבואר בס' נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק יו"ר (סי' נ"ד) דהא דתרומה ביד כהן לא מהני שאלה ע"ז היינו משום דשאלה לא מהני אלא בחרטה באמת א"כ אף דהחכם מאמינו להשואל דמתחרט מ"מ הכהן שבידו התרומה דהוא מוחזק יכול לומר לו איני מאמינך שבאמת יש לך חרטה מעיקרו עי"ש. א"כ י"ל עפ"י הסברא הנ"ל דלפ"מ שכתב הר"ן ז"ל בנדרים (דף פז ע"א) דהא דמהני חזרה תכ"ד בכל דוכתי היינו משום דכל הני דלא חמירי כ"כ מסתמא לא בגמר דעתו הוא עושה כך אלא דעתו שיוכל לחזור בו תכ"ד משא"כ בהך דחמירי כמו קידושין וגירושין וכו' בגמר דעתו הוא עושה ולא יוכל לחזור בו. א"כ מהנ"ל מבואר דהא דיכול לחזור בו הוא משום דדעתו לחזור בו וא"כ באם דנדע בבירור דדעתו היה בגמר דעתו ולבבו שלא יחזור בו כמו בקידושין לכאורה ברור לפי"ז דאינו יכול לחזור בו אף תכ"ד אלא דאמרינן דמסתמא בגמר דעתו עושה כן א"כ י"ל היכא דכבר מסר הדבר ליד המקבל או הלוקח יכול לומר המוחזק איני מאמינך שלא בגמר דעתך עשית זאת ובפרט דאורחיה דמלתא דהיכא דכבר מסר הדבר ליד המקבל מסתמא אין דעתו לחזור עוד וסברא הוא דבגמר דעתו עושה כן וז"פ וא"כ בודאי די"ל דהמוחזק יכול לומר איני מאמינך שדעתך היה לחזרה ולא יוכל לחזור בו תכ"ד כמו שמביא בט"ז ז"ל ודוק:
ז
הן אמת שראיתי שכתב אא"ז הגאון זצלל"ה בספרו בנין עולם חלק יורה דעה (סימן מג) לחדש דבר חדש דבזה יתישבו כל הקושיות שהביא שם בסוגיא זו והוא דמ"ש בש"ס דמקדש ומגרש וכו' דלא אמרינן בהו תכ"ד כדיבור ה"ט דמה דאמרינן תכ"ד יכול לחזור בו היינו מכאן ולהבא מעת דיבורו האחרון אבל לא שעוקר לגמרי דיבורו הראשון לומר דאגלאי מלתא למפרע דכאילו לא אמר כלום ולכן בכל דבר שייך לומר תכ"ד דמצי לחזור ממתנה וממכירה שעשה לאחרים שלא יהיה מועיל לו להחזיק באותו דבר שנתן או שמכר מכאן ולהבא דבכל דתכ"ד חזר בו אמרינן דהוי כאילו נותן לו מתנה או מוכר לו על רגע אחד וכו' משא"כ במקדש אשה ומגרש דא"א לקדושין וגט לחול על רגע קטנה לבד וכן במגדף ועו"ג כל שבאותו רגע גודף וכו' נתחייב מיתה וכן בהקדש דהיכא דחל רגע א"א להיות חולין בלא פדיון ומשו"ה ל"מ חזרה תכ"ד וכו' עיש"ה. ולפי"ז לכאורה ליכא להוכיח כלל מהך דגונב נפש הנ"ל להך דין הט"ז ז"ל הנ"ל די"ל דאף דיכול לחזור בו תכ"ד מ"מ זה דחוזר אח"כ ואינו חל המכירה אלא באותו רגע והוה כמו שמכר לו על רגע קטנה וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דהרי חייב מיתה על המכירה שמכר אף על רגע קטנה ול"ש התראת ספק דלמא יחזור בו דאף אם בודאי יחזור מ"מ חייב מיתה בעד המכירה דסו"ס לכל הפחות על רגע קטנה מכר אותו עד שחזר בו וע"ז ג"כ חייבו התורה וא"כ ליכא לאוכוחי מזה . ובזה נסתר ג"כ הראיה מהך דתמורה הנ"ל לדין הרמב"ם ז"ל הנ"ל. אלא דלפי סברא זו בלא"ה מוכרח כהרמב"ם ז"ל דכיון דחל ההקדש רגע קטנה שוב אינו יוצא בלא פדיון כנ"ל . אך הראיה שכחבתי להט"ז ז"ל לכאורה נסתר כנ"ל וא"כ א"ש שיטת החולקים על הט"ז ול"ק עליהם ז"ל מהך דגונב נפש הנ"ל די"ל דהם ז"ל פירשו כנ"ל. אך באמת גם אא"ז הגאון ז"ל כתב שם דהוא דבר חדש נגד דברי הראשונים ז"ל וכמדומה שסברא זו ראירי ג"כ בס' שואל ומשיב ומביא שם כמה קושיות על סברא זו ומ"מ לדברי הראשונים ז"ל דלא פירשו כן שפיר מוכח כט"ז כנ"ל וד"ל:
ועוד היה נראה לפע"ד לכאורה בלא"ה די"ל לפי פירוש הר"ן ז"ל בנדרים (דף פז) בטעם דיוכל לחזור בו תכ"ד היינו משום דאמרינן דבודאי לא גמר בדעתו להקנות לו לגמרי ודעתו שיוכל עוד לחזור בו תוכ"ד ומש"ה חוזר בו א"כ היכא דהקנה לו בקנין גמור במשיכה או מסירה לכאורה מה לנו לגילוי דעתו של זה והרי היכא דמקנה לו בקנין גמור אף דנדע ברור שאין רצונו להקנות לו באמת בלבו מ"מ ברור הוא דמהני הקנין ואין אנו משגיחין בדעתו האיך הוא . ומוסר מודעה על מכירה יוכיח דהיכא דלא הכירו באונסו לא מהני והרי עכ"פ יש עדים שגילה דעתו דלא גמר ומקנה ואפי"ה כאשר מוכר אח"כ באחד מדרכי הקנאות נגמר המכירה והקנין ואין אנו משגיחין במאי דגילה דעתו שלא רצה להקנותו בזה ומהני המכירה . וסברא זו הובאה בספר נודע ביהודה מהדו"ק חלק חו"מ (סי' כח) עיי"ש דלמד מזה דלא מהני גילוי דעתא גם היכא דהקנין הוא רק מתקנת חז"ל עיי"ש . וא"כ לפי סברת הר"ן ז"ל דמש"ה יכול לחזור בו משום דדעתו היה ע"ז וזה אינו תקנת חכמים אלא מד"ת הוא וכמו שמבואר שם בהדיא דמש"ה מיאן בטעם התוס' דהוא כדי שיוכל לשאול שלום דלפי זה אינו אלא מדרבנן . ומש"ה פירש שם טעמו ז"ל שיהיה ג"כ מה"ת עייש"ה. וא"כ גם במוסר מודעה אף היכא דלא הכירו באונסו הרי עכ"פ ברור הוא דלא גנזר בדעתו. ובודאי דעתו הוא שיהיה יכול לחזור בו ואמאי אינו יכול לחזור בו באמת כמו דיכול לחזור בו תוכ"ד משום דדעתו היה שיחזור בו תוכ"ד מהני דעתו כן במוסר מודעה אנן סהדי דודאי רוצה לחזור לעולם כ"ז שיוכל ואמאי לא מהני דעתו באמת ונימא דיכול לחזור בו לעולם . אע"כ דהיכא דהקנה בקנין גמור לא מהני דעתו וע"כ גם תוכ"ד אינו יכול לחזור בו דאין אנו משגיחין בכונתו ורצונו כיון דעשה קנין גמור מהני ואין אחר הקנין כלום והיינו כהט"ז ז"ל . אך לפי"ז הרי בכל קנין דל"מ חזרה תוכ"ד כתבנו דבעשה מעשה לבעל מהני ובמוסר מודעה בלא הכירו באונסו לא יכול לחזור אף במעשה
לבטל וע"כ צריך לחלק ביניהם ויש להאריך בזה ובמק"א הארכתי בדין זה ואכמ"ל:
ולכאורה י"ל דזה תליא בשיטת התוס' והר"ן ז"ל דלפירוש הר"ן ז"ל דהטעם דחוזר בו בתוכ"ד הוא משום דעתו וכונתו א"כ היכא דהקנה בקנין גמור דאין אנו משגיחין בדעתו כנ"ל אינו יכול לחזור בו וכדברי הט"ז ז"ל וי"ל דס"ל ז"ל כשיטת הר"ן ז"ל הנ"ל. אך לפי' התוס' ז"ל דהטעם הוא דהוא תקנת חז"ל שיוכל ליתן שלום לרבו א"כ י"ל דה"ה בהקנה בקנין גמור יכול לחזור בו מטעם הנ"ל והוא רק מדרבנן. וי"ל דס"ל להשו"ע (בסי' קצה הנ"ל) דמשמע דיכול לחזור בו אף בשאר קנינין תוכ"ד כנ"ל ס"ל כשיטת התוס' ז"ל הנ"ל דמטעם תקנה חוזר בו ומהני חזרה בשאר קנינין. ועיין מה שכתב אא"ז הגאון ז"ל בספרו ב"ע הנ"ל דתלי שם טעם הר"ן ז"ל בטעם התוס' ז"ל דהיינו כיון דתיקנו חז"ל דיכול לחזור בו תוכ"ד כדי שיוכל ליתן שלום אמרינן דמשום טעם זה דעתו היה בעת הקנאתו שיהי' יכול עדיין לחזור בו תוכ"ד כדי שיוכל ליתן שלום ואם כן ממילא מה"ת הוא יכול לחזור בו תוכ"ד עייש"ה. וא"כ לפי"ז היכא דהקנה בקנין גמור דאין אנו משגיחין על דעתו י"ל באמת דאינו יכול לחזור בו וא"כ י"ל באמת לפי"ז דגם לטעם התוס' ז"ל דהיכא דהקנה בקנין גמור מה"ת אינו יכול לחזור בו אלא מ"מ מדרבנן יכול לחזור בו כטעמייהו ז"ל. אך להר"ן ז"ל י"ל דבשום אופן אינו יכול לחזור בו אף מדרבנן כנ"ל. וא"כ י"ל בש"ע חו"מ (סי' קצה הנ"ל) דמשמע דס"ל דיכול לחזור בו תוכ"ד בכל קנינין הוא רק מדרבנן ואין תימא דסתם הדברים. דלא מיירי שם מדין דיכול לחזור בו תוכ"ד אלא דכתב שם דבקנין גמור אינו יכול לחזור בו אחר כדי דיבור אף שעדיין עסוקין באותו ענין כיון שהוא אחר כדי דיבור אינו יכול לחזור בו בשום אופן אבל בתכ"ד משמעותו די"ל אופן דיחזור בו ומ"מ י"ל דאינו אלא מדרבנן ויש נ"מ לדינא בזה. וגם לדברי הט"ז הנ"ל דמשמע דאינו יכול לחזור בו כלל אף מדרבנן וכנ"ל אין סתירה מהשו"ע הנ"ל די"ל דמהשו"ע אין לדייק רק דיש למצוא אופן דתוכ"ד יכול לחזור בו כיון דלא נשמע אלא מהדיוק כנ"ל ושפיר יש למצוא אופן כגון שחזר בו במעשה אחר. ומעשה מוציא מידי מעשה כנ"ל. ויש עוד להאריך ולפלפל בזה ודוק והנלפע"ד לכאורה כתבתי. וה' הטוב יסלח ויאיר עינינו בתורתו לאמיתה של תורה אס"ו: