אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני חו"מ › סימן סו

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני חו"מ · סימן סו

סימן סה

לבאר בדין נותן או מקדיש או מפקיר מעכשיו ולאחר שלשים יום ובפסקי הרמב"ם ז"ל והש"ע בזה ובדיני תוכ"ד וקצת בדיני תנאי בעה"י:

א

איתא בחו"מ סי' רנ"ז הכותב נכסיו לבנו לאח"מ הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות וכו' וברמ"א המקדיש קרקע מהיום ולאח"מ או לאחר שלשים יום לא קדיש כלל דהא א"א לומר גוף מהיום ופירות לאחר זמן דהא קא אכיל פירות של הקדש וכו' עייש"ה והוא מתשובת הרשב"א סי' תקס"ג עיי"ש. ותמה בקצות החושן ז"ל על הרמ"א ז"ל הנ"ל דכיון דמקדיש מהיום ולאחר שלשים דל"ש בי' גופא מהיום ופירי לאחר שלשים לא גרע ממקדש אח האשה מהיום ולאחר שלשים דפסק הרשב"א בתשובה סי' תש"ז כרב דהוה ספיקא אי תנאה או חזרה וא"כ ה"נ וכו' דהו"ל ספיקא אי תנאה או חזרה ממה שאמר מהיום ורוצה להקדיש לאחר שלשים א"כ לאחר שלשים מיהא קדיש אם לא חזר וא"כ הרשב"א בתשובה וכו' מיירי שחוזר בו קודם שלשים. אבל הרמ"א שכתב לא קדיש כלל ומשמע דלא חלה הקדושה כלל ואמאי לא להוי בספיקא דתנאה או חזרה וכו'. נראה מדבריו ז"ל דמפרש ג"כ בתשובת הרשב"א הנ"ל דהוא מטעם ספק דכיון דל"ש בזה גוף מהיום ופרי לאח"ז א"כ הוי ספק תנאי וספק חזרה ומיירי בחוזר בו. ולכאורה לפע"ד דבריו הקדושים צ"ע דלכאורה מדברי הרשב"א הנ"ל ובירושלמי דפ"ז דגיטין שהוציא מזה דינו משמע דמטעם ודאי לא הוי הקדש ולא מספק דז"ל הרשב"א ז"ל שם בתשובה אבל הקדש בדה"ב אינו כן שאני סבור שכל מקדיש שדהו לבדה"ב וכו' או מעכשיו ולאחר שלשים לא אמר כלום לפי שכל הנותן לחבירו מעכשיו ולאח"מ קיי"ל גופא קני מהיום ופרי לאח"מ אבל לגבוה והקדש א"א לומר כן לפי שא"א שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש אא"כ שייר מקום היניקה וכו'. וא"ת מה ראית לבטל כל ההקדש מפני שיור זה אדרבא נבטל השיור מפני ההקדש וכו' אוקי ממונא בחזקת מריה וכדגרסינן בירושלמי גבי פלוגתא דרבי ורבנן באומר זה גיטך מהיום ולאח"מ דרבי סבר מגורשת דתנאה הוי ורבנן סברי מגורשת ואינה מגורשת דמספקא לה. אי תנאה הוי אי חזרה הוי. וגרסינן התם בירושלמי אם בהפקר וכו' מעכשיו ולאחר שלשים ע"ד דרבי מופקרת וע"ד דרבנן אינה מופקרת לומר שא"א שיהיה השדה מופקר לאחרים וסביבותיו לבעלים וכיון שכן הרי ההפקר בטל לגמרי ואע"ג דגבי גט מגורשת ואינה מגורשת ל"ד וכו' ואתה צריך לבטל א' מהם אוקי ממונא, בחזקת מריה וכו' עיי"ש. א"כ הרי מבואר בהדיא דבהך דהקדש לא מטעם ספק תנאי ספק חזרה הוא דריש דבריו כתב ברשב"א ז"ל דבאומר מעכשיו ולאחר שלשים לא אמר כלום דמשמע בהדיא דדבריו אינם כלל ולא מטעם ספק וכמו שסיים בטעמו משום דא"א שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש ולא מטעם חזרה ועוד סיים וא"ת מה ראית לבטל ההקדש מפני שיור זה אדרבה נבטל וכו' אוקי ממונא בחזקת מריה כנ"ל ואמאי לא אקשי דלמא הוי תנאי וע"ז לישני דאוקי בחזקת מריה אע"כ דמ"ז לא מספקא ליה כלל. וכן סיים בסוף דל"ד לגט וכו' ואתה צריך לבטל א' מהם אוקי ממונא בחזקת מריה והיינו דנבטל ההקדש מפני השיור כנ"ל ולא דנבטל הספק תנאי מפני ספק חזרה. ועוד קשה כמו שהקשה בקצוה"ח בסי' רנ"ח ס"ק א' דמאי נ"מ בין תנאי לחזרה בשיחרור והפקר המבואר בירושלמי באמר מעכשיו ולאחר ל' יום דהא בר"פ אומר בהא דלרב מספקא לי' אי תנאה הוא אי חזרה ופירש"י ז"ל תנאה אם לא אחזיר תוך שלשים או חזרה ממה שאמר מעכשיו. וא"כ קשה בהפקר ממנ"פ אם חזר בו תוך שלשים אפילו אם נימא כרבי דתנאה הוי הרי חזר בו ובטל ההפקר ואם לא חזר בו אף לרבנן דס"ל דחזרה הוי והיינו דחזר ממה דאמר מעכשיו ואמר לאחר שלשים וכיון דלא חזר מהני ההפקר דלאחר שלשים ויעו"ש בקצוה"ח שהביא שיטת הרשב"א ז"ל בסי' תש"ז דפי' פי' אחר והיינו דפירש אם יחיה לאחר שלשים יום ולמ"ד תנאה לא יוכל לחזור בו ולמ"ד חזרה יוכל לחזור בו. וצ"ל דנ"מ אם חזר תוך ל' וגם לפי פירוש זה קשה דהרי משמע מלשון הירושלמי הנ"ל דאף בלא חזר בו ל"מ ההפקר כמשמעות הירושלמי בהדיא דע"ד דרבנן לא הוי הפקר כלל ולא משום דיוכל לחזור בו וכנ"ל ואף דגם בגט קתני אינו גט היינו דמשום ספק אינו גט דאין גט לאחר מיתה משא"כ בהך דהפקר מעכשיו לאחר ל' מדסתם דאינה מופקרת משמע דלא משום ספק חזרה הוא אלא דמשום טעם אחר הוא כנ"ל. ועוד קשה ג"כ הך דירושלמי דאיתא שם אף בהקדש כן כל עמא מודו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהרי דבהקדש לא יוכל לחזור בו וכבר הקשה זה בקצוה"ח בעצמו בסי' רנ"ח ס"א ועיי"ש שביאר דבהקדש באמר מעכשיו ולאחר ל' יום לא יוכל לחזור בו דבהקדש אינו יכול לחזור תוך כדי דיבור כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' מעשה הקרבנות ותוס' במנחות (דף פ"א) א"כ כי אמר מעכשיו שוב לא יוכל. לחזור בו אף תוכ"ד עיי"ש. וא"כ תיקשי על הרשב"א ז"ל והרמ"א דהוציא מהירושלמי שהוא נגד דבריו ז"ל. ועוד קשה לכאורה בהך דינא דהרמ"א והרשב"א ז"ל דאם נימא דמשום ספק תנאי ספק חזרה הוא א"כ בהקדש אמאי לא הוה הקדש הא קיי"ל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ הוה הקדש כמוחזקין דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואמאי לא נימא דמהני בזה כיון דמשום ספק הוא. ובשלמא לדין הרמ"א ז"ל לא קשה דהרמ"א ז"ל לשיטתו אזיל דלא מהני תפיסה ואף אם תפס מפקינן מיני' דס"ל כשיטת הרא"ש ז"ל בתקפו כהן דלא מהני תפיסה וכמו שפסק ברמ"א בסי' ר"נ ס"ג בהגהה דאפילו אם תפסו עניים מפקינן מינייהו יעו"ש בביאורי רבינו הגר"א ז"ל דהיינו דס"ל כשיטת הרא"ש ז"ל דל"מ תפיסה משא"כ להרשב"א ז"ל קשה דהא איהו ס"ל כהרמב"ם ז"ל בהך דתקפו כהן אין מוציאין מידו כמו שהביא הש"ך ז"ל בספרו תקפו כהן סי' א' א"כ אמאי לא מהני תפיסה דהקדש הוה כתפיסה:

הן אמת דזה יקשה ג"כ על המחבר בש"ע חו"מ סי' ר"נ ס"ג הנ"ל דאם הקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום וכו' אם עמד נתבטל הכל וכו' ודינו הוא מהרמב"ם ז"ל פ"ט מה' זכייה הל' י"ט יעו"ש והוא בעיא בגמרא ב"ב (קמ"ח ע"ב) ונשאר בתיקו והרי הרמב"ם ז"ל פסק בכ"מ דמהני תפיסה בתיקו כמבואר בש"ך בתקפו כהן סי' ת' וגם הב"י פסק כהרמב"ם ז"ל דמהני תפיסה בתיקו כמבואר בס' תקפו כהן וכן פסק הב"י בש"ע יו"ד סי' שט"ו וא"כ יקשה בהך דהקדיש כל נכסיו דסי' ר"נ הנ"ל אמאי לא יהנה ההקדש כמו תפיסה. ואף שיש לפלפל בזה לחלק בין מתנת ש"מ הנ"ל לשאר ספיקא דדינא אך כבר הבאתי מרבינו הגדול הגר"א ז"ל שם על הרמ"א ז"ל שכתב דלא מהני תפיסה משום דפסק כהרא"ש ז"ל והרי דתלי אותן זב"ז וקשה להרמב"ם והמחבר ז"ל הנ"ל. אך באמת זה לא קשה די"ל כמש"כ המהרי"ט ז"ל ח"א סי' קנ"א ובחלק תו"מ סי' ל"ז דהיכא דהספק הוא בתפיסה עצמה בזה לא מהני התפיסה מספק והובאה זאת בקצוה"ח סי' רנ"ח ס"א לישב דברי הירושלמי בשיחרור עבד שם ג"כ דאמאי לא זכי בנפשו מספיקא וא"כ י"ל ג"כ הכא כיון דכל התפיסה הוא משום דהוא הקדש ובזה גופא הוה לן ספק אם הוא הקדש והוה ספק בהתפיסה וספק בתפיסה לא מהני כמוש"כ המהרי"ט ז"ל כנ"ל. וא"כ יצא לנו מזה דהא דכתב הרמ"א ז"ל בחו"מ סי' ר"נ ס"ג הנ"ל דאפילו אם תפסו עניים מפקינן מינייהו לפ"מ שכתב בביאור הגר"א ז"ל דהיינו משום דס"ל כשיטת הרא"ש ז"ל בתקפו כהן דמוציאין מידו א"כ להרמב"ם ז"ל והמחבר ז"ל צ"ל דבאמת מהני תפיסה ורמ"א ז"ל חולק על המחבר במה שהוסיף בהגהתו דאף אם תפסו עניים לא מפקינן מינייהו והא דלא כתב בלשון שחולק י"ל דהיינו משום דלא מבואר בהדיא במחבר שחולק ע"ז וכמוהו נמצא בהרבה מקומות בש"ע. וא"כ בהך דסי' רנ"ז אף דנפרש דהוא משום ספק חזרה מ"מ ל"ש משום דהקדש מוחזק דזה גופא ספק הוא אם הוא הקדש והוה כספק בתפיסה וכמש"כ המהרי"ט ז"ל כנ"ל. אלא דמ"מ קשה דהיכא דהקדיש סתם או לעניים ואח"כ תפסו הגבאי או העניים לפי"ז היה צריך לומר דמהני תפיסה דעתה לא הוה ספק בתפיסה והאיך סתמו וכתבו הרשב"א והרמ"א ז"ל דלא קדיש כלל דמזה משמע דבשום אופן לא קדיש ואף תפיסה לא מהני והרי יוכל להיות שיתפסו ויועיל מספק ומלשונם משמע דלא קדיש כלל בשום אופן כמבואר בלשונם ז"ל בהדיא ובשלמא להרמ"א ז"ל ל"ק די"ל דבאמת ל"מ תפיסה דלשיטתו אזיל דס"ל כהרא"ש ז"ל כמבואר בסי' ר"נ ס"ג וכ"כ בהדיא בסי' שט"ו ביו"ד. אך להרשב"א ז"ל קשה דהרי ס"ל כהרמב"ם ז"ל דמהני תפיסה כמבואר בש"ך ז"ל בסבר ת"כ כנ"ל. אך באמת כ"ז ל"ק די"ל דכיון דמיירי כאן בקרקע ובזה ל"ש תפיסה ולעולם בחזקת מרא קמא קאי ומשו"ה שפיר כתבו דלא קדיש כלל אך ביותר קשה בין להרשב"א ז"ל ובין להרמ"א ז"ל דהאיך סתמו וכתבו דלא קדיש כלל דלפ"ז ליכא מעילה גבה והרי כיון דמשום ספק הוא הניחא לענין דין הממון שפיר אוקי בחזקת מרא קמא אבל לענין איסור האיך התירו ליהנות מהן דלמא תנאי הוא ואסור ליהנות מהן ומועיל ג"כ בזה והאיך כתבו דלא קדיש כלל וזה תמוה מאד:

ב

אך לפיע"ד היה נראה ברור לכאורה דהא דכתב הרשב"א ז"ל דינו וכן הרמ"א ז"ל הנ"ל שהוציאו דינם מהירושלמי היינו דהא דלא מהני ההקדש הוא מטעם ודאי דבודאי לא כוון לא לחזרה ולא לתנאי ואף דל"ש בזה גופא מהיום ופרי לאחר ל' דא"א לאילן של הדיוט לינק מהקדש וכמשמעות לשון הרשב"א ז"ל שהעתקתי למעלה. דהרי איתא במס' ב"ב (דף קל"ו) בהך מתניתין דכותב נכסיו לבניו מהיום ולאח"מ דהגוף לבן ופירות לאב ופריך בגמרא מהך דתנן מהיום ולאח"מ גט ואינו גט וכו' ומשני התם מספקא לי' אי תנאה הוי או חזרה הוי אבל הכא הכי קאמר ליה גופא קני מהיום פירא לאח"מ ופי' רשב"א ז"ל דהתם ל"ש לומר מקצת מהיום ומקצת לאח"כ ע"כ או חזרה או תנאי משא"כ כאן דאיכא למימר מקצת היום ומקצת לאח"כ זה משמע טפי לומר כך יעו"ש. וא"כ י"ל ג"כ בהך הפקר והקדש המבואר בירושלמי הנ"ל אף דל"ש שם מקצת היום ומקצת לאח"כ היינו מצד הדין א"א לאילן הדיוט לינק מהקדש וכן בהפקר דל"ש הפקר היכא שיש לו לבעלים רשות בזה דבעינן דומיא דשמיטה כמו שכ' בקצוה"ח סי' רנ"ח יעו"ש אבל מ"מ אטו כ"ע דיני גמירי דנימא דהאי מקדיש ומפקיר בודאי לא כוון לזה משום דא"א מדינא אין סברא נותנת לזה כלל וי"ל דע"כ לא אמרינן תנאי וחזרה אלא היכא דל"ש כלל בזה מקצת כמו בגט דבגוף הגט ל"ש מקצת היום ומקצת אח"כ וע"כ או תנאה או חזרה משא"כ בהקדש דשפיר שייך לומר מקצת מתנה היום דהיינו הגוף מקדיש היום והפירות לאחר שלשים ושפיר משתמע בלשונו כך אמרינן דמסתמא לזה כוון כמבואר בב"ב ברשב"ם הנ"ל אלא דכיון דמדינא ליכא לקיומי לדיבורא דאין אילן של הדיוט יונק מהקדש ע"כ בטיל דבריו הנאמרין נגד ד"ת. אך ע"ז מקשה הרשב"א מאי חזית דיתבטל ההקדש מפני השיור נבטל השיור מפני הקדש וע"ז משני שפיר דאוקי ממונא בחזקת מרי' והיינו דבדיבורי' נכלל שני דברים א' שיהיה לו חלק פירות וא' שיהיה להקדש ואמרינן דזה רצונו וע"ד כן הקדיש שיהיה לו חלק וכיון דזאת א"א ע"כ מבטלין ההקדש מפני חלקו ולא אמרינן דדעתו ג"כ יותר שיהיה להקדש ונבטל חלקו משום דאוקי ממונא בחזקת מריה והיינו מטעם ודאי ל"מ וכמשמעות לשון הרשב"א והרמ"א ז"ל דאינו קדיש כלל אלא דמקשה דאמאי נימא דנבטל ההקדש דמשמע בלשונו מפני השיור נבטל השיור דמשמע בלשונו מפני ההקדש וע"ז משני משום דאוקי ממונא בחזקת מריה:

ומעתה י"ל נ"כ הך ירושלמי דאיתא שם לכ"ע אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכהנ"ל די"ל לכאורה דהנה יש לדייק דבהך דשיחרור והפקר איתא בירושלמי בזה"ל אף בהבקר כן שדי מופקרת מעכשיו לאחר ל' יום ע"ד דרבי וכו' ע"ד וכו' אף בהקדש כן כ"ע מודו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולא נקיט בזה בלשון שדי מוקדשת מעכשיו ולאחר ל' כמו בהפקר וי"ל לכאורה דלא קאי ע"ז הדין אלא אף היכא דל"ש בזה גוף מהיום ופירות לאח"כ וכגון שהקדיש פירות ולא קאי אלא אהך פלוגתא דרבי וחכמים וע"ז קאמר דל"ש בזה חזרה אלא דלכ"ע אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל היכא דשייך בזה דכונתו לגוף להיום ופירות לאח"כ י"ל דלכ"ע לא הוה הקדש כלל וכנ"ל. ואף דבש"ע תו"מ (סי' רנז) פסק הרמ"א דהכותב כל נכסיו לאחר צריך לקנות בדמיהן קרקע שיהיה לו פירות יש לחלק בזה. ועוד י"ל דמיירי בירושלמי שפירש דבריו דמקדיש כולה להקדש כיון דלא מיירי שם אלא על מה דנחלקו רבנן ורבי בתנאי וחזרה קאמר דבהקדש ל"ש חזרה ולפי"ז י"ל דהרשב"א ז"ל מפרש דגם בהך דהפקר המבואר בירושלמי דתלי בפלוגתא דרבי וחכמים היינו ג"כ דלרבנן דס"ל ספק תנאי ספק חזרה בגט אבל בהפקר אינו הפקר כלל מטעם ודאי ולא תליא בספק תנאי וחזרה כטעם הנ"ל והא דלרבי מהני ההפקר י"ל דלרבי דס"ל בכ"מ דתנאי הוא ולא מספקא ליה בלשון זה בכ"מ ס"ל כן משא"כ לרבנן דס"ל ספק תנאי ספק חזרה י"ל דס"ל דהיכא די"ל בלשונו גוף מהיום ופירות לאח"כ אף שמדינא ל"ל הכי אמרינן דכן כוון ובטל כל ההפקר. אך באמת זה דוחק גדול הוא דמשמע בהדיא בירושלמי פ"ז דגטין שם דכונתו דבהפקר תליא בפלוגתא דלרבי תנאי הוא ולרבנן ספק תנאי ספק חזרה ולא דכונתו הגוף מהיום ופירות לאח"כ משום דמדינא ליכא למימר הכי וכמבואר שם והרי נקיט שם ג"כ שיחרור כן ובשיחרור בודאי דל"ש גוף מהיום ופירות לאח"כ אלא דהוא ספק תנאי ספק חזרה וא"כ בהקדש ג"כ כן הפירוש בירושלמי דאמר מעכשיו ולאחר ל' יהיה הקדש אלא דל"ש בהקדש חזרה והדר קשה מזה על דין הרשב"א והרמ"א ז"ל הנ"ל אך לכאורה יותר נראה דכונת הרשב"א ז"ל בסי' תקס"ג כגון שנודע ברור דלא היה כונתו לא לתנאי ולא לחזרה ועיינתי בגוף תשובת הרשב"א ז"ל והלשון אינו מדוקדק שם בכ"מ וי"ל דקאי על דין דהיכא דנדע ברור שלא כוון לא לתנאי ולא לחזרה וי"ל שהמקדיש בעצמו ביאר כן כונתו ונאמן בזה והיינו דלא מספקא ליה כלל בתנאי וחזרה אלא דכל דקדוקו אם לבטל השיור מפני הקדש או הקדש מפני השיור וזה ודאי דהכונה על הגוף מעכשיו ופירות לאח"כ י"ל דע"ז הוכיח מהך דפ"ג דגטין בירושלמי שם דמשום דמוקמינן אחזקת מריה קמא מבטלינן להפקר כן מבטלינן לכל הקדש מפני חזקת מריה קמא דהלשון סותר זאת ואלים חזקתו דמבטלינן לכל דבריו כדי שיקויים רצונו דישייר לו פירות וזה א"א אם לא נבטל כל ההקדש וממילא דבטיל כל ההקדש ולא קדיש כלל ואף ספק הקדש אינו כלל. ויהיה איך שיהיה הפירוש בירושלמי או דגם שם נפרש דלרבנן בהפקר דלאו כלום הוא מטעם ודאי כנ"ל או דשם תליא בספק תנאי וחזרה ברשב"א ז"ל ע"כ כונתו דמטעם ודאי הוא אינו קדיש כלל ולא תליא כלל בתנאי וחזרה כמבואר בהדיא בלשונו ז"ל למעיין שם והובא ג"כ בקצוה"ח (סי' רנז וסי' רנח) בקיצור וכן מבואר ברמ"א בסי' רנ"ז דהוא נלקח מהרשב"א ז"ל בהדיא בלשונו ז"ל דרק משום דא"א לשל הדיוט לינק מהקדש וא"א לומר הגוף מהיום ופירות אח"כ משו"ה לא קדיש כלל. וכן מוכח בהדיא מדברי רבינו ירוחם ז"ל שכתב בנתיב י"ט ח"א וז"ל המקדיש שדה ושייר פירות לעצמו לא אמר כלום, דגוף להקדש ופירות להדיוט לא אפשר כן דקדק הרשב"א ז"ל וכו' ונ"ל דלהקדש עניים דבריו קיימים והובא בקצוה"ח (סי' רנז) שם הרי בהדיא שכתב בלשונו ז"ל המקדיש שדה ושייר פירות לעצמו לא אמר כלום ונקיט לה בלשון ודאי דמקדיש הגוף ושייר הפירות דבזה לא אמר כלום וסיים דכן דקדק הרשב"א ז"ל וכו' יעו"ש והיינו הרשב"א ז"ל בתשובה (סי' תקסג הנ"ל) כמבואר שם והרי דעל דברי רשב"א ז"ל הנ"ל נקיט לה בלשון מקדיש הגוף ולא הפירות ולא נקיט לה בלשון דהמקדיש מעכשיו ולאחר ל' אלא בודאי דמקדיש רק הגוף והיינו ע"כ דגם בהרשב"א ז"ל הפירוש הוא דבודאי כונתו על הגוף מהיום והפירות לאח"כ ולא אמר כלים משום דא"א לאילן של הדיוט לינק מהקדש כנ"ל וכמבואר ברבינו ירוחם ז"ל הנ"ל ולא משום ספק תנאי ספק חזרה וכנ"ל. וי"ל דמיירי הרשב"א ז"ל בדידעינן דלא היה כונתו לא על חזרה ולא על תנאי ולפי"ז י"ל דבירושלמי מיירי ג"כ בהקדש דאמר מעכשיו ולאחר ל' והוה ספק תנאי ספק חזרה אך אם נימא דהרשב"א ז"ל סתמא מיירי ומ"מ אמרינן דכונתו הוא על גוף מהיום ופירות לאח"כ ולא ספק תנאי או חזרה קשה מהירושלמי דבהקדש כ"ע מודו דכמסירה להדיוט דמי אם לא דנימא דבהקדש שם לא מיירי באמר בשרה מעכשיו לאחר ל' אלא בפירות או דביאר כונתו דמקדיש כולה ולא שייר לפניו כנ"ל והוה ספק תנאי ספק חזרה ול"מ בהקדש חזרה די"ל דאף דחזרה הוא לא גרע ממקדיש לאחר ל' דלא יוכל לחזור בו קודם ל' כדעת הר"ן ז"ל או די"ל כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דס"ל דבהקדש לא מהני חזרה אפילו בתכ"ד הובא בש"ך ז"ל (סי' רנה) וא"כ אף דחזר בו ל"מ כלל. ובאמת דברי הירושלמי הנ"ל עדיין צריך לי עיון ולא נחה דעתי בזה בהך דכתב דבהקדש כ"ע מודו שלא יקשה על הך דין דהרמ"א ז"ל. והנה ראיתי בס' עונג יו"ט חלק חו"מ (סי' קטז) שכבר עמד שם על הקצוה"ח דהרי מלשון הרשב"א ז"ל משמע דאף בלא חזר בו ל"מ הקדש וכנ"ל. וביאר שם ג"כ דהיינו משום דאף אם לא חזר בו מ"מ הוה ספק דלמא סבר דהגוף יהיה מעכשיו והפירות לאח"כ וסו"ס הוה ספק ואוקי ממונא בחזקת מריה יעו"ש. ולכאורה לפי הנ"ל משמע בהדיא בלשון הרשב"א והרמ"א ז"ל דאף שום ספק לא הוה אלא משום דלא הוה הקדש כלל בודאי והא דצריך לטעמא דאוקי בחזקת מריה לא משום ספק חזרה אלא דמשו"ה נבטל ההקדש מפני השיור כאשר הוכחתי למעלה בעה"י. ולפ"מ שנתבאר י"ל דגם הרשב"א והרמ"א ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל דלא מהני חזרה בהקדש ואף דבלא זה קשה בירושלמי דאיתא שם בקדושין ג"כ דהוה פלוגתא דרבי ורבנן דלרבנן ספק חזרה הוא והרי בקדושין לכ"ע ל"מ חזרה אף בתכ"ד וע"כ צ"ל כמו שפירש בתשובת הגרע"א ז"ל (ס' קמד) דבתחלה אמר מעכשיו ולאחר ל' ואח"כ אמר יהי' הקדש ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בקדושין (דף נט) שם שביאר דבקדושין י"ל דלא נתן לה כסף עד שגמר דבריו לאתר ל' יום וקודם נתינת הכסף שפיר יכול לחזור בו אך מ"מ בהרשב"א ז"ל והרמ"א ז"ל קשה לומר כן דסתמו הדברים ואם נימא דמטעם חזרה הוא כמו שכ' הקצוה"ח ז"ל צ"ל דל"ס להו ז"ל כהרמב"ם ז"ל וסייעתו בזה וס"ל דבהקדש יכול לחזור בו תוכ"ד. אך לפי הנ"ל י"ל דס"ל ג"כ כהרמב"ם ז"ל דל"מ חזרה אלא דכאן לא משום טעם חזרה הוא אלא כהנ"ל:

ג

ומעתה נביא לבאר בעה"י ג"כ מה דקשה עוד להנך רבוותא ז"ל דמפרשי הך דינא דמפקיר מעכשיו ולאחר ל' יום דירושלמי הנ"ל דמשו"ה תליא בפלוגתא דרבי ורבנן דמס' קדושין (דף נט הנ"ל) היינו דלרבי תנאה הוי ולרבנן ספק חזרה הוה ומפרשי ג"כ בהך דין הרשב"א ז"ל משום ספק תנאי ספק חזרה כנ"ל ותמה ע"ז בקצוה"ח דמאי נ"מ בין תנאי לחזרה דלפי פי' רש"י ז"ל דפי' בקדושין דתנאי הוה אם לא יחזור עד ל' יום א"כ ממנ"פ אם לא חזר בו תוך ל' יום אף אם הוא חזרה מהני ואם חזר בו תוך ל' אף אם הוא תנאי הרי נבטל הקדושין פי התנאי והובא שם שיטת הרשב"א ז"ל בהך דתנאי הוה והובא למעלה וכבר הארכתי בזה בעה"י. ובאמת שזה קושיא גדולה לפי פי' הנך רבוותא ז"ל בירושלמי דהאיך מפרש רש"י ז"ל בשיטת הירושלמי הנ"ל כקושיית הקצוה"ח הנ"ל וגם לפ"מ שנתבאר למעלה די"ל דבאמת בירושלמי הפירוש משום ספק תנאי ספק חזרה אם נפרש ברשב"א משום ודאי כנ"ל א"כ לפירש"י ז"ל הך ירושלמי הנ"ל צ"ע. אך לפע"ד גם זה לכאורה יתיישב בפשוט דהרי מבואר הוא במס' קדושין ומס' גטין (דף עה) ובכ"מ דבעינן בתנאי כמה דינים כגון תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ושיוכל לקיימה ואם יחסר אחת מאלו התנאים אין בזה ממש וכאילו לא התנה כלל בזה ודעת קצת רבוותא ז"ל דלא אמרינן כן בשאר דברים אלא בגיטין וקדושין אך הרמב"ם ז"ל ס"ל דכן הדין בכל דבר כמבואר בהל' אישות פ"ו ובש"ע אה"ע סי' ל"ח עיי"ש וכתב הרא"ש ז"ל בסוגיא דגטין הנ"ל בכולהו תנאי דמתניתין לא דק לפרש אם נעשו כהלכתן וסמיך ע"ז מאחר שהוצרך לדקדק על תנאי דהכא מכח קושיא דפריך מרישא לסיפא ופירש לך כל דין תנאי מהא איכא למילף בכל דוכתי דמדכר תנאי בגמרא שצריך שיעשה כמו שמידכר כאן וכו' עיי"ש הרי דבכל תנאי המוזכר בגמרא צריך להיות בכל דיני תנאים הנ"ל רק דלא דק לפרש אם נעשו כהלכתן כנ"ל. א"כ לכאורה בהך דמעכשיו ולאחר ל' יום ע"כ לא מיירי בכל דיני תנאי דא"כ לא היה לנו שום ספק בהך אם הוא חזרה או תנאי דודאי דתנאי הוא כיון דפירש כל דיני תנאי. אלא ודאי דע"כ מיירי דלא קאמר אלא מעכשיו ולאחר ל' יום כמובא בגמרא א"כ לכאורה בזה אם נאמר דתנאי הוה אף אם לא קיים תנאו מ"מ מהני כיון דלא התנה ככל דיני תנאי בשום דבר ואף לפירש"י ז"ל דפירש תנאי אם לא אחזור לכאורה אף אם יחזור בו ל"מ חזרתו דכיון דתנאי הוא ולא התנה כדין תנאי בטל תנאו ולא מהני חזרתו לכאורה:

אך הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' אישות הלכה י"ז פסקו דהיכא דאמר מעכשיו ל"צ לכפול וכל דיני תנאי עייש"ה. וגדולה מזו כתבו דאף באומר ע"מ כאומר מעכשיו וא"צ בדיני תנאים כמו בכ"מ ומהני התנאי א"כ לפי זה ג"כ בהך דינא דנידון דידן דאומר מעכשיו ולאחר ל' יום א"צ לכל דיני תנאים ומהני התנאי דאם חוזר בו בטל הענין לפי פירש"י ז"ל דתנאי הוה אם לא אחזור בו עד לאחר ל' יום. אך בפ"ט מהל' גירושין הל' כ' הביא שם הה"מ מהרמב"ן והרשב"א שתמהו על הרמב"ם ז"ל בדין זה והניחו בצע"ג עייש"ה ובחידושי הרמב"ן ז"ל על מס' גטין (דף עה) הקשה ג"כ דהא משמע בתוספתא דר"מ א"ל ע"מ כמעכשיו ואפי"ה בעי תנאי כפול וכו' ועוד דבירושלמי דקדושין פרק האומר משמע דבע"מ ובמעכשיו בעינן תנאי כפול ובלאחר שירדו גשמים לא בעינן תנאי כפול וגם ר"ת סובר כן וכו' עייש"ה שהביא שם הך ירושלמי והרי דס"ל להירושלמי דגם במעכשיו בעינן תנאי כפול וכל דיני תנאי. א"כ לפי"ז לכאורה נתיישב בעה"י קושיית הקצוה"ח בפשוט דהך ירושלמי דגטין דהפקר מלעכשיו ולאחר ל' יום לשיטתו אזיל דס"ל דבעינן ת"כ גם במעכשיו א"כ שפיר איכא נ"מ בין תנאי לחזרה דהיינו כגון שחזר בו תוך ל' יום ולרבי דתנאה הוי והיינו לפירש"י ז"ל דהוה תנאה אם לא אחזור עד ל' יום מהני ההפקר אף שחזר בו כיון דלא היה התנאי בהפקר כדין לא בתנאי כפול ולא בשאר הדינים כנ"ל דע"כ מיירי דלא הכפיל ולא עשה כדין דאל"כ לא היה לנו ספק בחזרה כנ"ל וז"פ וא"כ ל"מ חזרה. אך אם הוא חזרה על לאחר ל' יום א"כ הרי יוכל לחזור בו תוך ל' יום וא"ש דברי הירושלמי ג"כ לפי פי' הנך רבוותא ז"ל דהוה ספק תנאי ספק חזרה וגם דברי הרשב"א ז"ל בתשובה תקס"ג ג"כ לכאורה א"ש לפי הבנת הקצוה"ח ג"כ בפירושו כנ"ל דהרי הרשב"א ז"ל נראה ג"כ דחולק על הך דינא דרמב"ם ז"ל המובא בהה"מ ז"ל בפ"ט מהל' גירושין הל' כ' הנ"ל ונוכל ג"כ לשיטתו לפרש כנ"ל וד"ל. אך כ"ז לשיטת הרז"ה בס' המאור במס' ביצה (דף כ ע"א) ותוס' ז"ל דס"ל דבכל ענין צריכין לכל דיני תנאי אבל לשיטת הרמב"ן ז"ל במלחמות שם דהיכא דאין המעשה נעשה עדיין מבטל התנאי את המעשה ולא בעינן דיני תנאי הנ"ל וכן פסק הב"ח והש"ך ז"ל בחו"מ (סי' רע ס"ק טז) עיין שם עדיין קשה כנ"ל דגם כאן עדיין לא נעשה מעשה ובשלמא בהקדש א"ש דתיכף נכנס לרשות הקדש והוה כנעשה המעשה משא"כ בהפקר קשה ואולי י"ל דגם בהפקר דנגמר עשייתו גם טרם שקנה הקונה היה כנעשה מעשה וצ"ע ודוק היטב כ"ז כתבתי רק מה שנלפע"ד לכאורה בהשקף ס ראשון ועדיין צע"ג בזה:

ד

אלא דבזה נלפע"ד לכאורה די"ל גם לשיטת המפרשים דבהך הקדש הוא מטעם ספק חזרה ג"כ א"ש. אף אם אמר בלשון ה"ז הקדש מעכשיו ולאחר ל' יום וכנ"ל דס"ל ג"כ כהרמב"ם ז"ל דלא מהני חזרה בהקדש אף בתוכ"ד אך דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל דל"מ חזרה בהקדש אף בתוכ"ד היינו בניכר בהדיא דחזר בו משא"כ היכא דכל אמירתו היה בב"א כמו בהך דמעכשיו וכו' י"ל דסיום דבריו הוא ויש לפרש דבריו דיהיה הקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום היינו דכונתו דבמה דמקדיש מעכשיו יחול על לאחר ל' יום וזה לא נקרא חזרה. ותדע דהרי במסכת ב"ק (דף עג ע"ב) דהביא שם הא דס"ל לר"י דלא אמרינן תוכ"ד כדיבור דמי וקאמר שם דאם לכך נתכוון תחלה כו' דבריו קיימים וכתבו שם בתוס' ד"ה ונמלך כו' דאף לר"י יש נ"מ בין תוכ"ד לאחר כ"ד דכשמתכון לכך בתוכ"ד הוא דמהני לפרש דבריו מה שא"כ לאחר כדי דיבור עיי"ש. א"כ ג"כ בזה י"ל לפי מה דקיי"ל דאמרינן תוכ"ד כדיבור. אך בהקדש ס"ל להרמב"ם ז"ל דאינו יכול לחזור בו י"ל ג"כ בזה כמו לר"י שם דגם כאן שייך לומר דכונתו כנ"ל ובפרט דלשון מעכשיו וכו' משמע בקישור לשון עם מה שסיים ולאחר ל' כמובן בלשון זה אלא די"ל דהוה ספק אם דעתו להקדיש תיכף בתנאי דלאחר ל' או דדעתו על לאחר ל' והא דקאמרי דמספקא ליה אי תנאה או חזרה י"ל דלאו דוקא חזרה מדבריו הראשונים אלא לפ"מ דמשמע מלשונו דמעכשיו מקדיש לה מספקא לן במאי דסיים לאחר ל' אם הוא בא לקיים דבריו הראשונים דאמר מעכשיו אלא דעושה תנאי בזה או חזרה היינו דכונתו באופן אחר ממה דמשמע מלשונו הראשון מעכשיו אלא דכונתו ג"כ לאתר ל' יום היינו כשנגמר לאתר ל' יום ובעה"י ראיתי ברשב"א בקדושין (דף נט) דמקשה שם בהך דקדושין דמאי מספקא לן אי תנאי או חזרה דהרי בקדושין לכ"ע תוכ"ד לאו כדיבור דמיא ותירץ בתירוצו הראשון כה"ג די"ל דכונתו מעכשיו שאתה מקבל המעות קידושין בזה תתקדש לאתר ל' ופירש דהך חזרה פירושו דממה דמשמע בלשונו הראשון מעכשיו הוה כחזרה כנ"ל וסיים וזה דוחק ומשו"ה פירש תירוצו השני דהיינו דאמר מקודם מעכשיו ולאחר ל' יום ואח"כ סיים תתקדש לי כנ"ל. ולכאורה יש ראיה לתירוצו הראשון מתוס' ב"ק (דף עג ע"ב) ד"ה כי לית ליה וכו' ויבואר לפנינו בע"ה אך מאשר הרשב"א ז"ל סיים בזה כי הוא דוחק לפרש כן ג"כ בהנ"ל בהקדש הוא דוחק לפרש כן:

ה

אך אי לא מסתפינא הייתי אומר לכאורה דבר חדש בזה דאף דלא מהני חזרה תוכ"ד מ"מ בעינן שיפסיק בזה כרגע שיהיה מינכר דהוא חזרה ולא באמר בבת אחת כאשר יבואר בעזה"י. דהנה בהך דב"ק (דף עג ע"ב הנ"ל) איתא שם בתוס' ד"ה כי לית ליה וכו' ושיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב מפרש ר"ת דהיינו טעמא דכשאדם מעיד עדות או עוסק במקח וממכר וחבירו נותן לו שלום או רבו ע"כ יש לו להשיב ולהפסיק כדאמר בברכות הנותן שלום לחבירו ואין מחזיר נקרא גזלן שנאמר גזלת העני בבתיכם ולכך תיקנו חכמים שלא יהיה זה חשיב הפסק וכן מוכח בנזיר וכו' עיי"ש. ולכאורה תמוה דברי התוס' ז"ל שכתבו דמה"ת לא יוכל לחזור בו אף תוכ"ד אלא דמשו"ה תיקנו הך דתוכ"ד שיוכל לחזור משום דיצטרך להחזיר שלום וכדי שלא יהיה הפסק תיקנו זאת דכיון דבאמת אחר שאמר דבריו אינו יכול לחזור בו מה"ת וכי יחזיר שלום ויהיה הפסק מאי הוה וכי מה יפסיד בזה דסו"ס באמת לא יוכל לחזור בו מה"ת אף אם לא יתן שלום וכן הדין תורה נותן שלא יוכל לחזור בו. ואין לומר דהיינו משום דלפעמים ירצה אדם להתנות איזה תנאי דבזה בודאי יוכל להתנות תיכף ומשו"ה תיקנו דכדי שאילת שלום לא יהיה הפסק דהרי דין תוכ"ד הוא בחזרה גמורה. ואין לומר משום לא פלוג רבנן גם זה דוחק מבואר דמאי פסקת דעד כדי שאילת שלום היה יכול להתנות מה"ת ובכדי שאילת שלום לא יוכל להתנות שום תנאי מה"ת אלא משום הך טעם כדי שיוכל ליתן שלום תיקנו בזה דאף אם יתן שלום או יפסיק זמן כזה עדיין יוכל לחזור ולהתנות מה שירצה ואין בזה שום הבנה אלא ודאי דלענין חזרה תיקנו דאף דמה"ת תיכף כשיגמור דיבורו לא יוכל לחזור בו ומשום הך שאילת שלום תיקנו שיחזור בו וא"כ קשה למה הוצרכו להך תקנה כיון דבאמת מה"ת לא יוכל לחזר בו והרי יוכל ליתן שלום כיון שלא יפסיד בזה דסו"ס לא יוכל לחזור בו מה"ת ומבואר בהדיא מלשון התוס' ז"ל דהך תקנה היה שלא יפסידו מנתינת השלום עייש"ה. והרי באמת לא יפסיד בזה דסו"ס לא יוכל לחזור וכי צריך להשתכר בנתינת השלום. הן אמת שראיתי בס' שואל ומשיב מהדורא חמישאה תשובה נ"ב שכתב שם דבאמת ר"ח ג"כ ס"ל דמה"ת יוכל לחזור בו תוכ"ד רק לפי מה דמחלק הש"ס דתרי תוכ"ד הוי ס"ל לר"ת דמה"ת הוי השיעור בתוכ"ד הקטן וחז"ל הוסיפו דגם בתוכ"ד הגדול יוכל לחזור ומטעם שיוכל התלמיד ליתן שלום להרב וכתב שם ותדע דאל"כ יקשה לר"ת על ר"י דל"ל תוכ"ד הגדול א"כ למה ס"ל תוכ"ד הקטן דל"ש בו טעמו של ר"ת וע"כ דגם ר"ת מודה דבתוכ"ד הקטן אף מה"ת יכול לחזור ור"ת לא חידש רק דמדרבנן עשו תקנה שיוכל לחזור אף בתוכ"ד הגדול וכן מורה לשון ר"ת ז"ל במס' ב"ק שם בד"ה כי שכתבו ושיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב מפרש ר"ת כו' הרי דלא פירש ר"ת ז"ל רק הטעם דתוכ"ד הגדול כו' עייש"ה. וא"כ לפי"ז אתי שפיר דברי התוס' ז"ל הנ"ל די"ל דמה"ת היה יכול לחזור בו בתוכ"ד הקטן היינו כדי שאילת שלום רב לתלמיד אך דחששו חז"ל דלמא כשיצטרכו ליתן שלום לרב מזה יוכלו לבא לידי הפסד דאז לא יוכלו לחזור בו ומחמת הנתינת שלום יפסידו לכן תיקנו חז"ל תוכ"ד הגדול שיוכלו לחזור בו וז"פ לכאורה וא"ש דברי התוס' ז"ל:

אך לכאורה לפע"ד דבריו הקדושים ז"ל צ"ע דהרי בתוס' כתבו בהדיא בטעמא דהך מלתא דכשאדם מעיד עדות או עוסק במו"מ וחבירו נותן לו שלום או רבו כו' הנותן שלום לחבירו ואין מחזיר נקרא גזלן שנאמר גזלת העני בבתיכם הרי דאותו הטעם הוא לנתינת שלום לחבירו כמו לרבו דאל"כ למה הביאו כלל דכשאדם מעיד כו' וחבירו נותן לו שלום או רבו כו'. אך זה י"ל וק"ל. אך ראייתו ז"ל צריך ביאור דהוכיח לה דע"כ תוכ"ד קטן הוא מה"ת דאל"כ יקשה לר"ת ז"ל על ר"י דל"ל תוכ"ד הגדול א"כ למה ס"ל תוכ"ד הקטן דלכאורה י"ל דהא בתוס' שם ד"ה כדי כו' כתבו דהא דאמר בפ' תפלת השחר (דף כז) דאסור ליתן שלום לרבו היינו דלא אמר אלא שלום עליך ולא אמר רבי וכו' וכ"כ בתוס' ברכות שם ובהרא"ש הביא שם מהירושלמי דאסור ליתן שלום לרבו בכל אופן א"כ י"ל דלעולם ס"ל לר"ת ז"ל ג"כ אליבא דר"י בטעם דתוכ"ד הקטן דיכול לחזור בו היינו מפני שיהיה יכול ליתן שלום לחבירו והא דלא ס"ל תוכ"ד הגדול י"ל דהיינו טעמא משום דס"ל כהירושלמי דאסור ליתן שלום לרבו בכל אופן יהא גופא קמ"ל ר"י בברייתא דבנמלך אף תוכ"ד הקטן אינו יכול לחזור בו והיינו דבזה ליכא הטעם דיוכל ליתן שלום ולא אמרינן בזה תוכ"ד כדיבור וזה הרבותא גופא קמ"ל וליכא לאקשויי נמלך פשיטא. שוב ראיתי בעה"י בס' מלוא הרועים דמפרש באמת דר"י דס"ל דוקא בתוכ"ד הקטן דיכול לחזור בו היינו ג"כ משום טעם הרמב"ן ז"ל דס"ל דהיינו טעמא דתוכ"ד כדי שיוכל ליתן שלום. והא דלא ס"ל בתוכ"ד גדול י"ל דס"ל כירושלמי הנ"ל וא"כ לכאורה נסתר ראייתו בס' שואל ומשיב הנ"ל. אך באמת לכאורה יש ליישב דבריו ז"ל דהרי מבואר שם בברכות הנ"ל במעדני יו"ט על הרא"ש שהביא בשם תר"י די"ל דאף דאסור ליתן שלום לרבו מ"מ הוא צריך להחזיר לו שלום וי"ל דמשו"ה תיקנו תוכ"ד וא"כ א"ש ראייתו ז"ל דאי תוכ"ד הקטן הוא משום שאילת שלום אמאי לא תיקנו ג"כ בתוכ"ד גדול אלא ודאי דהוא דאורייתא. ויותר יתיישב ממה שכתב רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאוריו ביו"ד (סי' רמב) דבאמת י"ל דמהירושלמי מוכת להיפך דמותר אף ליתן שלום לרבו עייש"ה וא"כ א"ש בפשיטות ראייתו ז"ל הנ"ל אך מ"מ לפע"ד לכאורה יש לדחות קצת די"ל דאף תוכ"ד קטן הוא משום הך תקנה דשאילת שלום וגם ר"י ס"ל בתוכ"ד קטן משום טעם זה ומ"מ י"ל דס"ל דלתוכ"ד גדול לא חששו כ"כ דלמא יבא רבו ויצטרך ליתן לו שלום דזה ודאי לא שכיחא ומש"ה לא חששו לזה משא"כ בכל אדם דשכיח הרבה מש"ה תיקנו בתוכ"ד קטן משום זה כן י"ל לר"י וי"ל דגם תוכ"ד קטן הוא מדרבנן מטעם תקנה הנ"ל כנ"ל. אך לפי ביאור רבינו הגדול הגר"א ז"ל לכאורה א"ש דבריו ז"ל כנ"ל עייש"ה. ולכאורה קשה קצת לומר דתוכ"ד קטן הוא מה"ת ותכ"ד גדול הוא מטעם תקנה הנ"ל מדסתמו ולא חילקו בזה. והא דכתבו התוס' בלשון ושיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב מפרש ר"ת דה"ט כו'. י"ל משום דבזה נכלל ג"כ התוכ"ד הקטן ועיין ברמב"ן ז"ל בפ' יש נוחלין (דף קכט) ד"ה והלכתא כו' דהביא דברי ר"ת ז"ל הנ"ל ולא ביאר דקאי על טעם דשאילת שלום תלמיד לרב. ויש לפלפל בזה ועיין ברמב"ן ז"ל שם שהביא עוד טעם בשם הרב אב"ד ז"ל דכיון דאמור רבנן הקורא את שמע שואל מפני היראה תקנו שלא יהיה הפסק בשום דבר עייש"ה:

ואם נאמר באמת דמה"ת אינו יכול לחזור בו בשום אופן אף בתוכ"ד הקטן יקשה בתוס' ז"ל הנ"ל דלמה תיקנו כדי שלא יפסיד כיון דסו"ס באמת לא יוכל לחזור בו ומאי יפסיד מהשאילת שלום כנ"ל אם לא כמו שכ' בס' שואל ומשיב הנ"ל אך לפ"מ שכתבתי למעלה לכאורה א"ש בפשיטות די"ל באף אם נאמר דמה"ת לא יוכל לחזור בו אף בתכ"ד הקטן כנ"ל מ"מ י"ל דזה דוקא היכא שהפסיק דבריו לכל הפחות מעט עד שנדע שכבר הפסיק דבריו מדעתו ואינו רוצה לסיים עוד איזה דבר משא"כ היכא דמסיים דבריו בב"א י"ל דלעולם ל"מ בשום דבר דבריו הראשונים. ולכאורה יש סברא לזה די"ל דזה פשוט דעד שלא סיים המוכר או הקונה כל דבריו בודאי לא סמכה דעתו דשכנגדו לקנות הדבר או להקנות דהרי אם יאמר אחד לחבירו אני נותן לך דבר זה מעכשיו ולאחר ל' יום ובעת שאמר מעכשיו באמצע דבריו ניכר שרוצה לסיים דבר הרי בזה בודאי לא סמכה דעת שכנגדו דדלמא יתנה איזה תנאי שלא יוכל לקיימו וכדומה לזה כיון שניכר שרוצה עוד לגמור איזה דבר וכל דבריו כדיבור אחד הם אלא שלא יוכל לדבר שני דברים כאחד וכל דבריו הוה כדיבור אחד ואין לקיימם לחצאין כיון שלא רצה לומר דבריו הראשונים עד שלא יגמור האחרונים. וא"כ י"ל לכאורה דה"ה היכא דסיום דבריו הוא חזרה גמורה כגון שאמר בב"א אני נותן לך לא לך אני נותן י"ל דל"מ דעדיין לא יצא מרשותו כלל. וכן י"ל בהקדש כן וכש"כ הוא בנידון דידן דאמר מעכשיו ולאחר שלשים דבאמצע דבריו חזר לומר לא מעכשיו אלא לאחר ל' די"ל דבודאי ל"מ דבריו הראשונים כיון דכל דיבורו דיבר בב"א כדרך המדברים דבר ענין אחד וי"ל דעדיין לא גמר בדבריו הראשונים ויצא מפיו דברים שאין רצנו בזה כלל ולמה לא יוכל לחזור לסיים דיבורו שרוצה באמת. משא"כ היכא דגמר דבריו וניכר שגמר בדעתו ורצונו ליתן דבר זה אף שאח"כ חוזר בתוכ"ד אך מינכר הדבר דהוא חזרה ממה שכבר גמר ורצה בזה לא יוכל לחזור בו מה"ת. וי"ל דשפיר כתבו התוס' ז"ל דמשו"ה תיקנו ג"כ בחזרה שיעור תוכ"ד שיוכל לחזור בו אף שכבר גמר דבריו וניכר שעתה חוזר בו מה שלא היה דעתו כן בתחלת דבריו מ"מ יוכל לחזור בו והיינו משום דלא יהיה לו הפסד דלפעמים דיאמר דבר מה ויצא מפיו דברים שאין רצונו בזה וירצה לסיים דבריו במה שרוצה ובין כך יבוא רבו ויתן לו שלום ויפסיק מדבריו וכיון שגמר דבריו הרי אח"כ לא יוכל לחזור בו משו"ה תיקנו דיוכל לחזור בו בזה אבל היכא דמסיים דבריו בב"א י"ל דאין זה ענין כלל לתכ"ד ושאר דין חזרה ובגמר דבריו נתפס שביאר כונתו. ומכש"כ בהך דמקדיש מעכשיו ולאחר ל' דמשמעות הלשון אחד דאמר בב"א מעכשיו ולאחר ל' י"ל דאף בהקדש דלא יוכל לחזור בו אף תכ"ד מ"מ לא גרע משאר דברים דמה"ת לא יוכל לחזור בו אף תוכ"ד ומ"מ בגומר דבריו ל"ש כלל לדין תכ"ד ובגמר דבריו נתפס כן י"ל בהקדש. וזה די"ל דהוה ספק אם כונתו בדבריו לאתר ל' יום היינו דמסיים תנאי לדבריו הראשונים ורוצה לקיים דבריו ראשונים או חזרה דהיינו שאינו רוצה בדבריו ראשונים ויצא מפיו בדבריו מעכשיו מה שאינו רוצה בזה ולא היה גומר בדעתו כלל ומשו"ה מסיים וגומר דבריו לאחר ל' כנ"ל. וא"כ י"ל דא"ש בדין הקידושין מעכשיו לאחר ל' ג"כ כנ"ל דכיון דדבריו מעכשיו ולאחר ל' הם דיבור אחד אין ענין כלל לשאר דין חזרה ותוכ"ד. וכן יש להוכיח קצת מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בתמורה פ' כיצד מערימין וז"ל ואמר ר"י הרי זו שלמים ואח"כ נמלך וחזר ואמר ולדה עולה ואעפ"י שהוא תוכ"ד אין סומכין אלא על דיבור ראשון לפי שהעיקר בידינו תוכ"ד כדיבור דמי זולתו במקדיש וכו' ועיין בש"ך סי' רנ"ה דכתב דטעם הפוסקים הנ"ל דמקדיש ל"מ חזרה הוא מהך דר"י הנ"ל דאם אמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה ול"מ חזרה אף תוכ"ד והיינו דקדשים שאני. והרי מכ"ז משמע דוקא בנמלך היינו דניכר דגמר דבריו אלא דנמלך אח"כ וחזר מדבריו הראשונים בזה ל"מ חזרה בהקדש. משא"כ באומר דבריו בב"א דמי שם לו שם נמלך וחזרה די"ל דבאמת לא היה דעתו אלא למה שסיים אלא דיצא דבריו במה שלא חפץ ותיקן דבריו בעצמו וכן י"ל בהך דמקדש מעכשיו לאתר ל' דלא מהני אף תוכ"ד בחזרה אבל בזה מהני ומה גם דכיון דלא גמר דבריו עד שסיים לאתר ל' י"ל דהאשה לא סמכה דעתה ולא רצתה להתקדש לו עד שסיים דבריו דמסתמא הוא דטרם גמרו דבריו לא נתקדשה לו עד שתשמע מה שיגמור דבריו וזה סברא פשוט' לפע"ד וא"כ על גמר דבריו דעתה אלא דמספקא לן אם דעתו לאחר ל' על תנאי לדבריו ראשונים או להיפך מדבריו ראשונים וכנ"ל וד"ל. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' מעשה הקרבנות דכתב דבאם גמר בלבו והוציא בשפתיו ואמר ה"ז עולה וחזר וכו' לא יוכל לחזור בו עיי"ש הרי דדייק וכתב דגמר בלבו והוציא בשפתיו ודוקא דידעינן דגמר בלבו במה דהוציא בשפתיו והיינו דהפסיק מעט לכה"פ בזה לא יוכל לחזור בו אף בתוכ"ד בקדשים דזה נקרא נמלך משא"כ בלא הפסיק כלל לא מיקרי נמלך כלל וזה בסוג עיוני הוא דקא מעיין בו המבואר בגמרא שם והיינו כהנ"ל:

ו

שוב ראיתי כי סברא זו הובאה בגדולי הפוסקים דגם אם נאמר דמעכשיו ולאחר ל' הוה תנאי רק אם הפסיק בין מעכשיו ובין לאחר ל' יום אף דהוא תכ"ד לדעת הטור אהע"ז ז"ל בסי' ל"ת י"ל דל"מ תנאי ואף אם לא קיים התנאי נתקיי' הקידושין או הגירושין משום דלא אמרינן בזה תכ"ד כדיבור וכן י"ל להרמב"ם ז"ל. דהנה איתא ברמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' אישות דאם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר לידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה אעפ"י שהכל היה בתכ"ד ה"ז מקודשת מיד ואינה צריכה לתן לו כלום והובאו דבריו ז"ל בטור אהע"ז סי' ל"ח. וכתב עליו הטור ז"ל ולא נהירא דמלתא דפשיטא היא שאם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי וכו' ועיין בב"י ובב"ח ז"ל דמפרשי בטעם הטור ז"ל משום דל"מ תכ"ד בקידושין אף דהוא תנאי ועיין שם בב"י שכתב על זה ואין זה כלום דכיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי וכו' אע"פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והו"ל דלא וכו' והב"ח ז"ל ביאר שם יותר דהטור ז"ל הבין מדברי הרמב"ם ז"ל דהיה הפסק בין מעשה הנתינה בידה ובין התנאי שלאחר הנתינה אלא שהיה תוכ"ד וכיון שכן הקשה רבינו דמה צ"ל דמקודשת לפי שהקדים המעשה בלא"ה וכו' התנאי שהתנה אח"כ אפילו היה תכ"ד לא הוה תנאי כדקיי"ל וכו' דבכל התורה תוכ"ד כדיבור דמי בר מעו"ג ומגדף ומקדש ומגרש ואפילו במעשה עצמו אינו מועיל בתכ"ד זכו' וסיים הב"ח ז"ל ואינה השגה דשפיר איכא למימר דהרמב"ם ז"ל שאמר אעפ"י שהכל היה תוכ"ד אינו רוצה לומר דהפסיק קצת בין מעשה לתנאי אלא שהיה תכ"ד דליתא אלא ר"ל שהם דברים אחדים בלי שום הפסק ותשלום דבריו הראשונים נינהו והכי וכו' עייש"ה. ועיין בב"ת שם שהביא בהוכחת הטור דהרי אפילו במעשה עצמו אינו מועיל בתכ"ד כגון שאמר בתך מקודשת לי ובתכ"ד אמר בתך פלונית אינו מועיל וכו' וכש"כ גבי תנאי ומעשה שלא יועיל התנאי תכ"ד לבטל המעשה וכו' עייש"ה. הרי מבואר מדברי הב"י והב"ח הנ"ל דאף דהיכא דאינו מועיל בתכ"ד מ"מ היכא דלא הפסיק כלל שפיר מהני דאמרינן דסיום דבריו הוא ודיבור אחד הוא ואף דשם בתנאי מיירי מוכת שם מדברי הב"ח ז"ל דכש"כ הוא בהך דבתך וכו' וחזר ואמר בתך פלונית אף די"ל דכוון מעיקרא לבתו האחרת אך באם דלא היה מפסיק כלל משמע דמהני וכש"כ הוא מהך תנאי כמבואר שם בהדיא וא"כ י"ל שפיר ג"כ בהך דמעכשיו דכיון דלא הפסיק כלל מהני דבריו. אף דל"ד להך דהנ"ל דכאן הוא סותר דבריו מ"מ י"ל שפיר דגם מעיקרא כונתו לזה ויצא מפיו דברים שלא בכונה או די"ל כסברתי הנ"ל דכ"ז שלא גמר דבריו בהקידושין בודאי לא סמכה דעת האשה בזה ועל גמר דבריו סמכה ואין זה נכנס כלל בגדר תכ"ד דעלמא, וכן משמע בהדיא מבואר מדברי הב"ח ז"ל שם דסברא זו דהיכא דלא הפסיק מהני אף בקידושין הוא אף בחזר וסתר דבריו לגמרי כמו במעכשיו ולאחר ל' דהרי אתרי שכתב שם הב"ח ז"ל סברא זו לישב דברי הרמב"ם ז"ל חזר והקשה ע"ז מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דעכומ"ז גבי מגדף בסתם מגדף וכו'. וכן מ"ש בפ"ג מהל' עכומ"ז ואפילו חזר בו בתכ"ד ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל היינו נמי בדברים אחדים ואמאי לא הוה כלום כשהכל הוא דיבור אחד לכן סיים שם דלהרמב"ם ז"ל אין נ"מ בין הפסיק או לא אלא דבתנאי דלפרש דבריו מועיל בתוכ"ד אבל בחזרה לגמרי ל"מ עייש"ה. הרי דלפום מה דתריץ בראשונה הוא אף בחזרה מהני בלא הפסיק כלל ואף דהב"ח ז"ל סתר זה ומסיק דאין נ"מ בין הפסיק או לא אך מדברי הב"י ז"ל משמע דאיכא לחלק בזה כמו שמדויק מלשונו ז"ל שכתב ודייק כיון דדברים אחדים הם בלא הפסק וכמו שהבין הב"ח ז"ל כמבואר שם עיי"ש. אך בגוף קושיית הב"ח ז"ל מהך דהרמב"ם ז"ל דפ"ב ופ"ג מע"א בהך דמגדף וכו' דנסקל וכו'. לכאורה לפע"ד יש לישב דהנה הא דנוכל לומר דאף דחוזר בו וסותר דבריו לגמרי ואף במקום דל"מ תכ"ד מ"מ כיון דאינו מפסיק מהני חזרתו היינו משום דאמרינן דכיון דלא הפסיק כלל ודיבור אחד הוא י"ל שיצא מפיו דברים שלא בכונתו ודעתו בהם ולא נגמר הדיבור עד שסיים דבריו והפסיק בהם משא"כ בהך דמגדף וחוזר ואומר אין זה אלי דנסקל ל"ד לזה כלל דע"כ שם מיירי בהתראה וקיבל עליו התראה כיון דנסקל. וא"כ האיך שייך לומר דשלא מדעתו יצאו הדברים מפיו. ועוד לפ"מ שכתבתי דס"ל דכיון דלא הפסיק וגמר דבריו ג"כ האשה או הקונה ומקבל ממנו שום דבר לא סמכה דעתייהו ועל גמר דבריו סמכו ונתרצו ושפיר י"ל דמהני חזרה דלא נכנס בנדר חזרה דתכ"ד דעלמא כנ"ל א"כ ל"ש זה ושפיר נסקל מטעם הנ"ל ויש להאריך ולפלפל בזה ואכמ"ל:

ז

ולפי הנ"ל דכל דין תכ"ד הוא דרבנן אף בתוכ"ד קטן י"ל דה"ט דפסק הרמב"ם ז"ל וסייעתו הובא בש"ך בחו"מ סי' רנ"ה דבהקדש לא אמרינן תכ"ד כדיבור ומדסתמה משמע דגם בתוכ"ד קטן לא מצי לחזור בו וי"ל דה"ט משום דכל דין תכ"ד הוא דרבנן ובמקום הקדש אוקמוה אדין תורה. והנה בדין זה דהקדש בתוכ"ד דפסק הרמב"ם ז"ל דלא מצי לחזור בו השיג הש"ך ז"ל בחו"מ סי' רנ"ה ס"ק ה' וקושייתו הוא מהך דפ' מרובה הנ"ל דפריך שם לר"י דסבר תוך כ"ד כדיבור דמי מהך דתנן הרי זו תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים וכו' ואר"פ וכו'. דהרי דמדמה הך דהמקדיש להך דב"ק עייש"ה. ולכאורה לפע"ד אי לא מסתפינא נראה די"ל דמהך דב"ק לא מוכח מידי ואדרבה מהך סוגיא דתמורה הוכיח הרמב"ם ז"ל דינו שפיר כמוש"כ בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בהך דתמורה שם הובא בש"ך ז"ל יעוש"ה בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שם. דהנה לכאורה יש לדייק שם במס' תמורה (דף כה ע"ב) דמקשה על הך דאר"י אם לכך נתכוין תחלה וכו' דבריו קיימין ואם משאמר הרי זו שלמים נמלך ואמר ילדה עולה ה"ז ולדה שלמים ומקשה נמלך וכו' פשיטא ולדן שלמים אלא כל אימא דבעי מימלך אר"פ לא נצרכה אלא שאמר בתוכ"ד מהו דתימא תוכ"ד כדיבור והאי עיוני הוא דקמעיין קמ"ל. ולכאורה צריך ביאור בהך דר"פ דל"ל לסיים מהו דתימא עיוני הוא דקמעיין כנ"ל דלכאורה שפת יתר הוא. ולכאורה נראה מבואר בהדיא דאדרבה מוכת מזה דבאמת במקדיש ל"ש כלל תוכ"ד כדיבור וכנ"ל וכמבואר בהדיא מלשון המתניתין שם דאר"י אם לכך נתכוין תחלה וכו' דבריו קיימין ולא בחוזר בו דבכ"מ מהני בתוכ"ד אבל במקדיש ל"מ וי"ל דזה דפריך נמלך פשיטא אלא כל אימא דבעי מימלך ולכאורה מאי קשה ומאי ס"ד דמקשה אלא אימא דבעי מימלך ואיה נזכר זמן חזרה דהרי בהדיא מבואר במתניתין דרק במתכוין מתחלה מהני ולא בחזרה והיינו אף בתוכ"ד. אלא דהיינו דמקשה דקס"ד נמלך היינו שגילה דעתו שחזר בו וע"ז מקשה פשיטא אלא כל אימא דבעי מימלך דכיון דהוא חזרה היינו חזר תכ"ד היינו לאחכ"ד דזו"ז אחת היא דבהקדש ל"ש חזרה. ומשני אר"פ לא נצרכה וכו' מד"ת תוך כ"ד כדיבור והאי עיוני וכו' קמ"ל והיינו דחידש ר"פ דכאן מיירי שאמר תוכ"ד ולא גילה אם חזר בו בואו דכוון כן בתחלה ומהו דתימא:

דכיון דתוכ"ד הוא וכדיבור דמיא והאי עיוני הוא וכו' והיינו דה"א דזה אינו חזרה כלל אלא עיוני הוא דקמעיין קמ"ל דאף בתכ"ד לאו עיוני הוא אלא חזרה ובהקדש לא מהני חזרה אף בתוכ"ד:

ומעתה שפיר עולה הך סוגיא דב"ק הנ"ל דלכאורה יש לבאר שם במה דמדמה שם בהך דהוזם על טביחה דבטל גם אגניבה להך דין דחוכ"ב דעלמא דמה ענין זה לתוכ"ד דעלמא דיוכל לחזור בו מתקנת חז"ל כנ"ל וכי משו"ה נאמר דכיון דנפסלין בעדותן אח"כ אטביחה משו"ה בטל העדות שהעידו מקודם זה על גניבה בתוכ"ד ומשום דתוכ"ד כדיבור דמי והרי בהך דתכ"ד טעמא הוא שלא יפסידו בשאילת שלום או משום דמפסקינן בק"ש כמובא ברמב"ן כנ"ל וכל הנך טעמים לא שייכים מחמת זה ליפסל עדותן שהעידו מקודם זה בתכ"ד. אלא דנראה דע"כ הא דפסלינן לעדותן שהעידו מקודם היינו משום דאנן מחשבינן לאמירתן כאמירה אחת כיון דאמרן יחד בתוכ"ד אלא דא"א לומר ב' דברים כאחד ובעת העידו על גניבה רצו ג"כ להעיד על טביחה דהרי ראינו דתכ"ד העידו על הטביחה אלא משום דא"א לומר שני דברים כאחד ומשו"ה כל אמירתן הוי כחד אמירה וכיון דנפסלו אטביחה נפסלה כל אותה האמירה דחד הוא וא"כ שפיר מקשה וסבר ר"י דתוכ"ד כדיבור דמי והיינו דבהך עדות הוי כחד אמירה והרי בתמורה (דף כה) ס"ל דדוקא אם נתכוין וכו' אבל בנמלך וכו' ואר"פ בנמלך תכ"ד וכו' הרי דאף דלא גילה דנמלך וגם היה תוכ"ד, מ"מ לא אמרינן דעיוני הוא דקמעיין והיינו דשייך לאמירתו שהתחיל וביאר דעתו וכונתו לא אמרינן כן אלא אף תוכ"ד אמרינן דקמ"ל דלא עיוני הוא אלא חזרה וכמו שביארתי למעלה בעזה"י א"כ הרי דלא נקרא חד אמירה וא"כ קשה אמאי בעדות דנפסלו אטביחה למה נפסלו אגנבה דהעידו מקודם זה דלא שייכים אמירתן זו בזו אף בתוכ"ד. וע"ז מתרץ ר"פ תרי תוכ"ד הוי תד כדי שאילת תלמיד לרב וחד וכו' כדי שאילת הרב לתלמיד א"ל והיינו דבתכ"ד גדול לא אמרינן דעיוני הוא דקמעיין אלא דודאי אין אמירתו שייכא באמירתו שאמר מקודם זה וחזרה הוה וא"כ בהקדש ל"מ דשם ל"מ חזרה אף בתכ"ד וכן בהך דב"ק הנ"ל לא שייכא עדותן חד בחברי' ולא נקרא חד אמירה ואף שנפסלו בטביחה מ"מ למה נפסיל אותן אגנבה שאמרו מקודם זה ואין זה ענין כלל לתוכ"ד דעלמא. אך בתוכ"ד קטן ע"ז א"ל לר"י כלומר דבזה א"ל דחד אמירה הוא ושם במקדיש אמרינן שפיר דעיוני הוא ולא חזרה וכן בהך דב"ק דחד אמירה הוא ונפסלו ג"כ אגנבה. וכ"כ בהדיא בתוס' ב"ק (ע"ג ע"ב שם) ד"ה הרי תכ"ד הוי וכו' שכתבו וה"פ דברייתא אם לכך נתכוין תחלה כלומר שאומר תכ"ד קטן שדומה לנתכוין תחלה לכך דבריו קיימים ואפילו לא נתכוין נמי . כיון דכדיבור דמי אבל בנמלך כלומר שאומר תכ"ד גדול שדומה כמו נמלך ה"ז תמורת עולה אפילו נתכוין תחלה לשניהם עכ"ל עייש"ה. דהרי בהדיא כנ"ל וא"כ ל"ש כלל קושיית הש"ך ז"ל דליכא לתרוצי מידי דהקדש שאני לענין תוכ"ד דהרי לא מיירי כלל מדין תכ"ד דעלמא דיוכל לחזור בו אלא דמוכיח דבתוכ"ד לא אמרינן דעיוני הוא אלא נמלך נקרא ולא שייכא לדיבורו קמא וא"כ ממילא קשה בהך דב"ק דכיון דלא נחשב לעיוני וחד אמירה אמאי יפסול אגנבה דהעיד מקודם הטביחה ושפיר משני תרי תוכ"ד וכו' כנ"ל ואדרבה להש"ך ז"ל קשה לכאורה דאמאי מקשה מהקדש על סוגיא דב"ק הנ"ל דאף דנימא דגם בהקדש תכ"ד יוכל לחזור. מ"מ הרי סברא בודאי איכא דהקדש יהיה חמיר משאר דוכתי וא"כ מאי מקשה דלמא הקדש שאני וכמו דבאמת ס"ל להרמב"ם ז"ל לחלק כן. אלא לפי הנ"ל שפיר מקשה וכנ"ל וא"כ א"ש דברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו דאיהו ז"ל מיירי בהדיא היכא דנמלך וחזר בו כמבואר בהדיא בלשונו ז"ל כמו שהבאתי למעלה וכמו שמבואר ג"כ מהנך רבוותא ז"ל דפסקו כוותיה ז"ל כמו שהביא בש"ך ז"ל עיי"ש א"כ שפיר פסקו דבהקדש אינו יכול לחזור בו והיינו אף בתכ"ד קטן ל"מ חזרה בהקדש כמבואר מהך סוגיא הנ"ל:

ובזה יש ליישב ג"כ בדברי הרשב"ם ז"ל במס' ב"ב (דף קכט) שכתב דכל דין דתוכ"ד המובא שם דוקא אם שייך לומר דכונתו היה כן מתחלה משא"כ בפירש בהדיא דחוזר בו לכ"ע יכול לחזור בו עיי"ש. ולכאורה קשה קצת מהך דמס' ב"ק הנ"ל דמשמע דג"כ בנמלך וחזר בו דינא הכי וכבר הביא זאת להקשות על הרשב"ם ז"ל בס' שואל ומשיב מהדורא חמישאה סי' נ"ב הנ"ל עיי"ש, ולפי הנ"ל ל"ק דכל הך דב"ק ודתמורה הוא לבאר אם נקרא חזרה או עיוני ומסיק דבתכ"ד קטן הוא עיוני בעלמא ובתוכ"ד גדול הוא חזרה ובהקדש ל"מ חזרה אבל בכ"מ מהני חזרה אף בתוכ"ד גדול רק בהקדש דל"מ כלל חזרה אלא היכא דהוא עיוני בעלמא. ועיי"ש בשואל ומשיב הנ"ל ויתיישב בזה ג"כ קושיית התוס' בפ' מרובה שם ד"ה כי לית ליה לר"י וכו' דהקשו שם וז"ל תימא דר"א מדיפתי דאמר בפ"ק דמכות ובפ' שבועת העדות תוכ"ד כדי שאילת תלמיד לרב כמאן דלרבנן ל"ל כלל כדי דיבור אפילו כ"ד קטן ור"י נמי כתלמיד לרב מודה דלאו כדיבור דמי וכו'. ולפי הנ"ל לכאורה ל"ק כלל די"ל דגם ר"י מודה דתוך כ"ד כדיבור אפילו כדי שאילת תלמיד לרב אלא כאן ענין אחר הוא דבהקדש ל"מ חזרה אפילו בתוכ"ד רק בתוכ"ד קטן אמרינן דלאו חזרה הוא אלא עיוני בעלמא הוא אבל היכא דמהני חזרה תכ"ד מהני ג"כ בכדי שאילת תלמיד לרב אף לר"י. וכן מבואר בהדיא בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בפ' כיצד מערימין שם דסיים והלכה כר"י ואף דהרי הרמב"ם ז"ל דפסק תוכ"ד כדיבור בכ"מ היינו אף כדי שאילת תלמיד לרב וכמבואר בהל' שבועות פ"ב הל' י"ז ובכ"מ וע"כ כהנ"ל דזה ל"ד לדין תוכ"ד כנ"ל וזה ברור לפע"ד. שוב מצאתי בעה"י בס' מחנה אפרים הל' צדקה סימן ח' שמיישב ג"כ קושיית הש"ך על הרמב"ם ז"ל מהך דב"ק כמו שכתבתי למעלה דלעולם בהקדש לא יוכל לחזור בו. אלא דבתוכ"ד לא הוה חזרה אלא עיוני הוא דקמפיין כמש"כ למעלה וקיצר שם וקצת באופן אחר והנאני מאד תל"י שכוונתי לדעתו הגדולה. ומצאתי ג"כ דבריו ז"ל הובא בשעהמ"ל בפ' ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות וכתב עליו ולע"ד דבריו לא האירו דהא רבינו ז"ל בפ"ב דשבועות דין י"ז פסק דתוכ"ד כדיבור דמי אפילו בכדי, ש"ת לרב וא"כ האיך פסק כאן כר"י דאמר ואם בנמלך לא אמר כלום ואם נפשך לומר דרבינו מיירי בדידעינן ביה דנמלך דל"ש לומר עיוני הוא דקמעיין קשה וכו' עייש"ה. נראה מבואר מדבריו ז"ל דקושייתו הוא מחמת דמפרש לפי פי' המחנה אפרים דתליא זה בזה דבכ"מ דאמרינן תוכ"ד כדיבור אמרינן דעיוני הוא והוה הפי' בגמרא שם קמ"ל דלר"י לא אמרינן בזה תכ"ד גם בשאר דוכתי ומשו"ה הוקשה לו ז"ל דהרי הרמב"ם ז"ל פסק דגם בתוך כ"ד גדול יכול לחזור בו וא"כ אמאי פסק כר"י דבנמלך לא מצי לחזור בו. אך לפי מה שביארתי למעלה בעה"י לכאורה ל"ק כלל דה"פ בגמרא מהו דתימא תכ"ד כדיבור כלומר דאף דבהקדש ל"מ חזרה אף בתוכ"ד מ"מ הא הוה כדיבור אחד ועיוני הוא דקמעיין ומשו"ה מהני ג"כ בהקדש כנ"ל. קמ"ל והיינו דקמ"ל דל"מ בהקדש החזרה אף בתוכ"ד דהיינו דלא אמרינן דעיוני הוא וממילא הוה נמלך ונקרא חזרה ול"מ בהקדש כדין הקדש דל"מ חזרה אף בתוך כ"ד וע"ז ביאר בגמרא ב"ק (דף עג) הנ"ל דהא דלר"י ל"מ חזרה בתוכ"ד דהיינו דנקרא נמלך וחזרה ולא עיוני היינו דוקא בכדי תוכ"ד הגדול אבל בתכ"ד הקטן דכדי שאילת רב לתלמיד ג"כ ר"י מודה דמהני אף בהקדש משום דלא נקרא נמלך וחזרה אלא עיוני הוא דקא מעיין כנ"ל אבל בשאר דוכתי י"ל שפיר דג"כ ר"י מודה דמצי לחזור אף בתוכ"ד הגדול דכדי שאילת תלמיד לרב כנ"ל משום דבכל דוכתי לבד מהנך דמבואר בגמרא ורמב"ם ז"ל מהני חזרה בתוכ"ד כנ"ל. וא"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דמהני חזרה אף בתוכ"ד הגדול אך מ"מ לא נקרא משום זה נמלך דנימא דמהני בהקדש וכמו שביארתי למעלה בעה"י ולפע"ד הוא ברור ונכון ונראה דגם בס' מתנה אפרים הנ"ל כוונתו ז"ל היה כנ"ל אלא שקיצר. גם מה שכתב שם עוד בשעהמ"ל להקשות על המתנה אפרים הנ"ל וז"ל עוד בה דא"כ קשה דמאי פריך בגמרא דר"י אדר"י נימא דמתניתין דקאמר ונמלך ואמר תמורת שלמים לא אמר כלום איירי בדידעינן דנמלך בהדיא וכו' וזה לכאורה יקשה גם לפ"מ שביארתי בהנ"ל דמאי פריך מר"י אר"י דלמא לעולם בתוכ"ד אמרינן דזה נקרא עיוני דקמעיין ולא חזרה וא"ש הך דב"ק בעדות גנבה וטביחה דנקרא דיבור אחד אלא דהך דתמורה מיירי בפירש בהדיא דנמלך וחוזר הוא משו"ה ל"מ בהקדש וקמ"ל דבהקדש ל"מ מזרה אף בתוך כ"ד. גם זה יש ליישב דקושיית הגמרא נמלך פשיטא היינו משום דכבר קמ"ל ר"י ברישא דאם לכך נתכוון מתחלה וכו' דבריו קיימין וא"כ משמע מזה בהדיא דלא מהני בהקדש שום חזרה אלא דבתחלה יכוון לזה וע"ז פריך בגמרא שם נמלך פשיטא והיינו דאם נמלך בהדיא זה פשיטא דל"מ דחזרה ל"מ בהקדש כדמוכח מריש דברי ר"י כנ"ל וע"ז משני בגמרא אר"פ נמלך תוכ"ד קאמרינן היינו לא דנמלך וחזר בהדיא אלא דדבריו היו בתוכ"ד ויש לפרש דבריו הן בחזרה והן בפירש דבריו הראשונים וקמ"ל דזה נקרא נמלך וכמו שביאר בגמרא ב"ק הנ"ל דכונת ר"פ הוא בתכ"ד גדול ולאחר כ"ד קטן בזה קמ"ל ר"י דנקרא נמלך וכל הרבותא דר"י הוא דאחר כ"ד קטן אף שהוא תוכ"ד גדול מיקרי נמלך וכיון שנקרא נמלך וחזרה ממילא ידעינן דלא מהני בהקדש או מצד הסברא או דמרישא מוכת לה כנ"ל. ועיי"ש בשעהמ"ל שביאר שם באופן אחר. אך לפ"מ שביאר שם טעמא דר"י דס"ל בכ"מ דלא אמרינן תוכ"ד כדיבור אלא בתכ"ד קטן ולא בגדול ורבינו ז"ל פסק כר"י ולא מטעמו אלא משום דהקדש שאני ולכאורה לפי הנ"ל מבואר גם מדברי ר"י דאם נתכון מתחלה וכו' דאם לא דנתכוין מתחלה אלא דנמלך וחזר בו ל"מ בהקדש אף בתכ"ד קטן אלא ע"כ דטעמא דר"י שם הוא דבלאחכ"ד קטן אמרינן דזהו נקרא חזרה וממילא ל"מ משום דבהקדש ל"מ חזרה כנ"ל ושפיר פסק כר"י ומטעמו וי"ל דגם ר"י מודה בשאר תכ"ד דמהני אף בכדי שאילת תלמיד לרב וכנ"ל וכמו שסיים בפירוש המשניות שם בתמורה בסתמא דהלכה כר"י עיי"ש. ולפ"מ שכתבתי למעלה בעה"י י"ל דבדין תכ"ד דעלמא ליכא כלל מחלוקת ר"י ורבנן וכ"ע ס"ל דאף בכדי שאילת תלמיד לרב נקרא תכ"ד אלא דכל פלוגתתן הוא אם נקרא חזרה ונמלך או מתכון לכך ויש לפלפל בזה:

ח

ולפע"ד נראה לכאורה להוכיח כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו ז"ל דבהקדש וממיר לא יוכל לחזיר בו אף תוך כ"ד וכמבואר בפירוש המשניות להרמב"ם הנ"ל דאלת"ה יקשה לכאורה האיך משכחת לה מלקות בממיר לר"ל דס"ל התראת ספק לא הוה התראה דהנה בגטין (דף לג') בתוס' ד"ה ואפקינהו וכו' הקשו דהיכא מחייבינן לעולם מיתה א"א שזינתה הא הוה התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטלנו ואור"ת דלא הוה התראת ספק דאזלינן בתר רובא ורוב אין מגרשין וכו', ועוד דאוקמה אחזקתה שהיא עכשיו נשואה דאל"כ נזיר שהיה שותה יין אמאי לוקה וכו' והא הוה ה"ס שמא ישאל על נזירותו ועיין בשיטה מקובצת לכתובות (דף ג) דמתרץ בתר תירוצא דלא אמרינן ה"ס לא שמה התראה אלא היכא שביד המותרה לתקן הדבר כגון מותיר בטהור וכו' עיי"ש. וא"כ לפי"ז אם נימא דמקדיש וממיר יוכלו לחזור בהם בתכ"ד לההקדש א"כ אף בהתרו בו תכ"ד לההקדש קודם ההקדש והתמורה הרי גם אחר התמורה יש לו פנאי לחזור בו בחוכ"ד אח"כ ובידו הוא ול"ש חזקה ואדרבה בודאי יחזור כדי שלא ילקה על החמורה ואם דהתרו בו אחר התמורה תיכף שיחזור בו ע"ז ל"מ התראה דהתראה בעינן על גופו של איסור ולא על התקנה לתקן האיסור כמבואר בסוגיא דמכות (דף טו ע"ב) עייש"ה. ועיין בחידושי הלכות במהרש"א בגטין (דף לג) הנ"ל דהקשה למה קרי ליה לנזיר ה"ס הא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ובודאי לא הוה התראה ותירץ שם דכשיודע זאת לחכם לא יתיר לו ועיין בש"ע יו"ד (סי' שכג) בט"ז מה שהשיג על המהרש"א ומה שתירץ שם באופן אחר עיי"ש. אך בתמורה הנ"ל כ"ז ל"ש דבידו הוא לחזור בו ובודאי יחזור וא"כ על התמורה אמאי לוקה אחת או שתים לכל מר כדאית ליה הא הוה התראת ספק לכל הפחות דלמא יחזור אח"כ מהתמורה והו"ל התראת ספק אע"כ דבהקדש וממיר לא יוכל לחזור בו וכמוש"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות עיי"ש ומשו"ה הוה שפיר התראה ולוקה שפיר על התמורה עייש"ה:

אך מ"מ עדין י"ל בזה דהרי במכות (דף טו) תירצו בתוס' על הך קושיא דאמאי נזיר חייב מלקות די"ל דלא הוה התראת ספק דכיון דכמו שהוא עומד עתה הוא חייב מלקות עי""ש א"כ י"ל ג"כ בהך דתמורה דאף די"ל דבודאי יחזור מ"מ כיון דכשהוא עומד עפה הוא חייב מלקות. אך מ"מ לכאורה י"ל דגם לפי תירוץ זה י"ל דלא הוה התראה בזה דבשלמא בנזיר האיסור מלקות וההתראה הוא על שתיית היין והספק הוא דלמא ישאל על נזירותו ואין העדים מתרין בו שישאל על הנזירות אלא שלא ישתה י"ל דכיון דכמו שהוא עומד עתה חייב מלקות. ועיין בנודע ביהודה תניינא חלק או"ח (סי' סא) שהביא סברא זו לחלק בין הך דנזיר להך דנותר אף דגם בנותר כמו שהוא עומד עתה הוא חייב מ"מ הוה התראת ספק משום דגבי נותר גוף ההתראה הוא שמתרים בו לקיים המצוה שהוא חייב בשעת התראה לאכול הקדשים קודם עלות השחר הוי ה"ס שמא יציית לעדים המתרים ויקיים המצוה ויאכל ול"ש לומר בזה חזקה שלא יאכל אדרבה כ"ז שיש שהות לאכול החזקה הוא שיקיים וכו'. אבל בנזיר אין מתרין בו שישאל על הנזירות אלא שלא ישתה יין וכו' עייש"ה וא"כ בהך דתמורה נראה לכאורה ברור דדמיא הלאו לההתראה דההתראה הוא על גוף הדבר שיוכל לתקן דכיון דמתרין בו על מה שהוא ממיר והרי כ"ז שהוא בתכ"ד יוכל לבטל התמורה ויתקן את אשר מתרין בו דכ"ז שלא הפסיק כדי דיבור לא נגמר החמורה וי"ל דיציית לעדים ויחזור בו מהתמורה וא"כ בודאי דהוה התראת ספק כסברת הנוב"י הנ"ל. וא"כ קשה לר"ל דאיך משכחת לה לוקה בתמורה הא לר"ל ה"ס פטור ממלקות. אע"כ דבתמורה והקדש לא יוכל לחזור בו אף תכ"ד כנ"ל וכמוש"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות. ויש לפלפל בזה עדיין אך לפי תירוץ תוס' דגטין לכאורה פשוט דמוכח כנ"ל וד"ל. ולפ"מ שנתבאר למעלה דבהקדש ל"מ חזרה אף תכ"ד וכתבתי די"ל דה"ט משום דהא דחוזר בתכ"ד הוא מדרבנן ובהקדש א קמי' אד"ת אך עיין בר"ן בנדרים (פ"ז) בהך דתכ"ד דמשמע מדבריו דהוא דאורייתא ולשיטתו ביאר שם טעם אחר על הנך דלא מהני חזרה בתכ"ד עיי"ש. אך בתוס' ז"ל כתבו בכ"ד דמשו"ה אינו יכול לחזור בו בהקדש אף תכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הובא במחנה אפרים הל' צדקה סי' ת' עיי"ש ולפי"ז בצדקה דג"כ אמרינן כמסירה להדיוט ג"כ ל"ש חזרה אף בתכ"ד והובא במחנה אפרים שם. ולפי"ז יש לראות בדין הפקר אם יכול לחזור בי תכ"ד. דהנה מגמרא דנדרים (דף מג ודף מד) משמע לכאורה דתוך ג' ימים יוכל לחזור בו אך עיין בטור חו"מ ס' רע"ג שם ובפרישה דמשמע שם דלהרא"ש והטור ז"ל גם בהפקר לא יוכל לחזור בו תיכף ומשום דדמי לנדר ולצדקה וצדקה הוא רק לעניים והפקר הוא בין לעניים בין לעשירים עיי"ש בפרישה מה שפירש בהך דנדרים הנ"ל. אך אם יוכל לחזור בו תכ"ד בזה צ"ע ועיין במחנה אפרים בהל' זכיה מהפקר סי' ח' שכתב דיוכל לחזור בו דלא גרע מנדר דג"כ יוכל לחזור בו והביא שם מתשובת הרב אשכנזי ז"ל סי' ט"ו דהמפקיר אסור לחזור בו אפילו תכ"ד וביאר במ"א שם דהיינו דרק אסור אבל אם חזר בו מהני חזרה דלא גרע מנדר. ולכאורה לפי הנ"ל י"ל שעיר דהפקר גרע מנדר על שאר דברים דבהפקר כיון דהוא כנדר והיינו מטעם דהוא לעניים ג"כ וא"כ בזה י"ל דאמירתו הוה כמסירה ולא יוכל לחזור בו אף תוכ"ד. ועיי"ש במחנה אפרים שהביא להוכיח מירושלמי דגטין המוזכר למעלה דבהאומר שדי מופקרת מעכשיו ולאחר ל' יום הוה פלוגתא דרבי ורבנן וכו' עיי"ש הרי דמהני חזרה בהפקר ולפי מה שביארנו למעלה י"ל שפיר דלא מהני חזרה והא דלרבנן לא הוה הפקר לא מטעם חזרה הוא אלא דודאי כונתו גוף מעכשיו ופירות לאחר ל' וזה א"א כמוש"כ למעלה דבעינן דומיא דשמיטה ומשו"ה בטל לגמרי והך דהקדש ביארנו די"ל דמיירי באופן המובא למעלה עיי"ש וצע"ג בדין זה:

ונחזור לעניננו דבהך דינא דחו"מ סי' רנ"ז הנ"ל א"ש דברי הרמ"א והרשב"א ז"ל בפשיטות דמטעם ודאי ל"מ במעכשיו ולאחר ל' דאמרינן דלאו ספק חזרה הוא אלא ודאי הוא דכונתו מעכשיו הגוף והפירות לאח"כ ובזה לא מהני בהקדש דא"א לאילן של הדיוט לינק מהקדש כנ"ל ומבטלינן לשל הקדש מפני השיור משום דמוקמינן על חזקת מרא קמא וכמו שהארכנו למעלה בעה"י ונתיישב קושיית הקצוה"ח ז"ל לכאורה:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה