אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני חו"מ › סימן סה

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני חו"מ · סימן סה

סימן סד

לכבוד ידיד נפשי ולבבי ה"ה האברך הרב הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי כו' מו"ה חיים מאיר נ"י הנ"ל שלום וברכה לו ולכל הנלוים אליו. מכתבו היקר לשמחת לבבי הגיעני לנכון:

א

מה שכתב ידידי על מה שכתבתי לפרש דברי הרשב"ם ז"ל במס' ב"ב (דף קכו הנ"ל) דמשום דכל משהו שייך לשניהם אינו יכול לכנוס לרשותם ממש והוה כאינו שלהם והוכחתי ג"כ מדברי מרן המהרש"ל ז"ל ביש"ש שכתב כן דהוה כאינו שלהם ויורשים קודם חלוקה אינם מביאים ביכורים והקשה ידידי על מרן המהרש"ל ז"ל דהרי כתב שם ביש"ש דין זה ג"כ על שותפין דפטורין מהבאת ביכורים וזה נגד גמרא ערוכה בחולין (דף קלו ע"א) דאיתא שם ביכורים אע"ג דכתב רחמנא ארצך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא ביכורי וכו' הרי להדיא דשותפים חייבים בביכורים. ידידי לפע"ד לק"מ מזה על המהרש"ל ז"ל דהרי כתבתי לו בארוכה דלפע"ד טעם הדבר דביורשין ל"ק קודם חלוקה משום דכל משהו הוריש אביהם לשניהם וא"כ לא יוכל לכנוס לרשותם ממש וכמו שביארתי למעלה בעה"י ומשו"ה אינם מביאים ביכורים דלא הוה שלהם וכן בשותפים כתבתי בעה"י בארוכה לחלק בין שותפים לשותפים דיש שותפים ששייך לכ"א חצי במקום א' אך אינו ידוע איזה חצי ויש שותפים שיש להם שדה בשותפות כל משהו לשניהם כאשר הארכתי. אך כאן א"צ לכ"ז כי בפשוט ניחא דהלא הטעם דלא הוה כשלהם הוא משום דכיון דכל משהו שייך לשניהם ולאיזה רשות יכנוס. וא"כ י"ל בפשוט דהרי היש"ש ז"ל לא כתב דשותפים פטורים מביכורים מטעם שותפות אלא דלא הוה כשלהם וא"כ אם היה לא' שדה שלמה ומכר חצי להאחר אף אם לא ימכור לו דוקא במקום אחד וכי משום זה יוצא חלק המוכר מרשותו ולא יהיה כשלו הלא הוא שלו מקודם זה. אלא דמחמת שותפות ה"א דפטור מקרא דארצך ע"ז מרבה בגמרא שם דגם שותפים חייבים וגם בשותפים שקנו ביחד יש למצוא אופן שיהיה שלהם כמו שהוכחתי למעלה בעה"י אך ל"צ לכ"ז וא"ש בפשיטות כנ"ל. והרי מרן המהרש"ל ז"ל דייק בספרו יש"ש הנ"ל דיורשים ק"ח פטורים מהבאת ביכורים משום שאינו שלהם וכה"ג בשותפים ודייק בלשונו הק' כה"ג בשותפים דהיינו דאינו שלהם וא"כ א"ש דברי מרן ז"ל בפשיטות ואני תמה על כ"ת מה הרעיש בזה:

ב

עוד כתב ידידי דאף דנימא לחלק במ"ש המחנה אפרים בין יורשים לשותפים ונימא ג"כ לענין זה דאף דשותפים חייבים בביכורים מ"מ יורשים פטורים וע"ז הקשה מהא דאיתא בכ"מ האחין השותפין כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה וכשחייבים במעשר בהמה פטורים מן הקלבון ופירש רש"י ז"ל דק"ת פטורים מקלבון וחייבים במעשר בהמה ואחר חלוקה פטורים ממעשר בהמה וחייבים בקלבון כשחזרו ונשתתפו ע"ש. ואם נימא דיורשים ק"ת פטורים מביכורים ולאחר חלוקה יהיו חייבים אף אם ישתתפו אח"כ. א"כ קשה דיותר היה לו לתנא למנקט ביכורים בהדי מעשר בהמה ולימא דכשחייבים בביכורים פטורים ממע"ב וכשחייבים במע"ב פטורים מביכורים דאז תרווייהו דאורייתא דקלבון אינו אלא מדרבנן אע"כ אף ק"ת חייבים בביכורים וא"כ קשה ג"כ על הרשב"ם דאמאי לא זכו ק"ת דהרי דזכו דהא מביאים ביכורים. ידידי. מלבד דהקושיא בעצמה היא קלושה מאד כמבואר למעיין וגם די"ל דזה היה פשיטא ליה לתנא ואשמועינן רבותא בקלבון. מלבד זה י"ל דהלא בביכורים מלבד שיש למצוא איזה אופן ביורשים שיקנו כ"א חלקם על מקום אחד ע"פ צוואת אביו ולא פסיקא ליה לתנא למיתני סתם בזה מלבד זה הלא נתבאר בדברינו בעזה"י בביאור פירוש הרשב"ם דאף דפשוט לא נכנס כלל לרשותו מ"מ בבן הבכור אמרינן דאף שאינו מבורר נכנס לרשותו כמבואר במס' ב"ב הנ"ל בהרשב"ם וכאשר ביארנו בעזה"י א"כ איך יתנה התנא סתם האחין בשעה שחייבים במע"ב פטורים מביכורים דהלא אם יש שני אחין א' בכור וא' פשוט ולא חלקו עדיין אף שחייבים במע"ב מ"מ גם בביכורים הלא האח הבכור חייב דהוא זכה בחלקו כנ"ל ומשו"ה לא פסיקא ליה לתנא למיתני זה. ואין כדאי בקושיות אלו לדחות דברי מרן המהרש"ל ז"ל הנאמרים באמת וצדק:

ג

עוד כתב כ"ת להקשות מהך דקידושין (דף לז ע"ב) דאי כתב רחמנא מלך ולא כתב ביכורים ה"א ביכורים דמתהני לאלתר אפילו קודם שכבשו וחלקו כו' ע"ש. וכתב דזה ברור ומסתבר דיותר חשובין מוחזקין יורשים ק"ח מקודם שכבשו וחלקו ואעפ"כ לולא הקרא היינו מחייבים אותם בביכורים לאלתר והיו קוראין האדמה אשר נתתה לי ומכש"כ יורשין ק"ח והארי בזה וסיים דמזה ראיה ברורה דלא כמהרש"ל. לא הבינותי כלל קושייתו דאם יביאו עד שלא יזכו בהם אף אם נימא דגם יורשים ק"ת זוכים בחלקם מ"מ יקשה האיך יקראו האדמה אשר נתתה לי ואם דמיירי באופן שא' יזכה באיזה קרקע ואילנות ויביאו ביכורים הלא עדיף טפי מהך דיורשים ק"ח. אך ל"צ לכ"ז דבפשוט ניחא די"ל דמיירי באיזה האנשים שהיו כבר חושבים בא"י וע"ז צריך קרא דאינם מחויבים גם אותם האנשים שכבר יש להם איזה שדה מ"מ גלי קרא דקודם ירושה וישיבה פטורין מביכורים ואין כאן שום קושיא על מרן המהרש"ל ז"ל כלל. גם מה שתמה על הראי' שהביא המהרש"ל ז"ל דאי תימא דק"ח חייבים בביכורים א"כ גם לאחר חלוקה לא גרע מק"ח וא"כ אמאי אמרו בגמרא אי לאו דאמר ר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר תד. וע"ז הקשה דודאי גרע דק"ח יוכלו להביא שניהם ביכורים כהלכתן ולאחר חלוקה לא יוכלו להביא בלא תנאי אף לפירש"י ז"ל גם זה אינו כדי השגה דהרי איתא בגמרא דלא משכחת דמייתי ביכורים דמשמע דלא משכחת כלל דמייתי וכאן יוכל להביא דהרי המהרש"ל ז"ל סובב והולך ע"פ שיטת רש"י ז"ל דמשו"ה כתב דלא זכו משום דבכל משהו שייך לשניהם וכמו שהארכנו בעזה"י א"כ בכל משהו בודאי ימצא של חלק שלו ג"כ ויוכל להביא ולקרוא אשר נחתה לי על חלקו והשאר יקדיש ודברי מרן המהרש"ל ז"ל נכונים וברורים ופשוטים ובחנם הרעיש ע"ז וא"ש ג"כ דברי הרשב"ם כמש"כ ודוק. ולכאורה י"ל דגם לפי התוס' דס"ל דשותפים יש לכל א' חצי במקום א' אך אינו ידוע להם חלקם י"ל דלפעמים גם לפי פירושם ז"ל צ"ל דשייך לכל א' בכל משהו. דהנה איתא במס' חולין דף קלב ע"א) במתניתין השוחט לכהן ולעכו"ם פטור מן המתנות והמשתתף עמהם צריך שירשום וכתבו שם בתוס' ד"ה וצריך לרשום וא"ח כיון דל"ל לכהן אלא חצי חצי ליפטר וחצי ליחייב מידי דהוי אצבי הבא על התיישה דמחייבי רבנן בחצי מתנות וי"ל דהתם כל וכו' ע"ש. ולפי שיטתם ז"ל הלא יש להכהן חצי בהשה ואין ידוע איזה חצי ודלמא החצי השה שהמתנות בתוכה הוא מגיע לחלק הכהן ואף אם אח"כ כשיחלוקו יגיע חצי זו להישראל מ"מ הלא החיוב הוא רק בעת הזביחה אם הוא בר חיובא כמבואר בחולין (דף קלד ע"א) שם במתניתין וא"כ מאי הקשו דיחייב בחצי המתנות אלא ע"כ די"ל כיון דהחלקים אינם שוים בכל דבר דיכול להיות ששניהם ירצו בהחלק שהמתנות בתוכה בזה כל משהו שייך לשניהם כפירוש רש"י ז"ל אך מ"מ זה יש לדחות די"ל דבכל אבר יש לזה חצי ולזה חצי ולא דכל משהו שייך לשניהם וצ"ע בזה:

ד

עוד כתב ידידי לדחות הראיות שכתבתי מהך דחצי עבד וחצי ב"ח ובהמה של שני שותפים והקדיש חצי הנ"ל (בסמנים הקודמים) וכתב ידידי לתרץ עפ"י המהרי"ט ז"ל וע"פ הר"ן ז"ל שכתב דבחצר שאין בו דין חלוקה כיון דבכל אחד משתמש בכולה הוה רובא מבורר דלכ"א בשעה שמשתמש הוא שלו וכו' ולפ"ז כן גבי עבד של שני שותפים או חצי עבד וחצי ב"ח דעובד רבו יום א' ואח עצמו יום א' ושפיר יכול למכור ולהקדיש. אהובי. לא הבינותי כלל דבריו בזה וכי משום דיוכל להשתמש בשלו ואמרינן דבשעה דמשתמש הוא שלו כיון דלענין זה הוה רובא מבורר משום זה יוכל למכור חלקו דזה גופא אינו מבורר איזה שעה ראוי שישתמש בה בשלמא אם הוא משתמש אמרינן דאז הוא שלו מטעם הנ"ל משא"כ במוכר חלקו ובפרט שהארכתי בזה בעזה"י וכתבתי דמזה דחצי עבד וחצי ב"ח אינו ראיה כ"כ. אלא דיותר יש ראיה מגמרא שם (דף מב) א"ר מחלוקת בשיחרר חצי והניח חצי אבל בשיחרר חצי ומכר חצי וכו' ד"ה קונה הרי דיוכל למכור ולמחול חצי עבד ובזה מאי שייך רובא מבורר דהרי כולה שלו ועתה הוא מוכר לו חצי שאח"כ בזמן שישתמש הלוקח יהיה שלו. גם מה שהוכחתי לי מבית בביתי אני מוכר לך במנחות (דף קח) דבנפל מראהו נפל הרי דמהני אינו מבורר וכתב ידידי דמשום דיד בעל השטר על התתתונה הוה כמבורר אני תמה עליו דזו הסברא מהני דלא וכל לטעון הלוקח לא זהו לקחתי אבל ראייתי הוא דאי ל"מ אינו מבורר הרי מעת המכירה עדיין לא נפל הבית ולא נדע א זה נפל שנוכל לומר שבזה יברור המוכר ליתן לו ואיך חל המכירה כלל. אע"כ דמהני ומה"ט נדחה מש"כ לתרץ ע"ד הקצות סי' רמ"ג שכתב דאף דמצד הקונה ל"מ הקנין כגון בסבור שהוא שלו ואינו שלו מ"מ מהני כו' כן מהני בזה דלהמוכר מבורר איזה רצה. חמה אני דהלא גם המוכר לא ידע איזה נפל וגם אצלו אינו מבורר:

ה

עוד כתב ידידי שיחי' לחזק דבריו שכתב דדין זה אם מהני מכירה בדבר שאינו מבורר תליא בב' לשונות דרב בעירובין (דף נ ע"א) אם מהני העירוב היכא דלא מסיים אתרי' ע"ש ואנכי כתבתי לו מכבר כי אין זה ענין כלל לכל זכיות דבעירוב ל"ק מידי מקום העירוב אלא דתקנת חכמים הוא דכיון דקונה שביתתו והוה כביתו שם ומש"ה צריך מקום המסוים דבלא"ה ל"ש לומר שם ביתו דאינו מסויים מקומו. ע"ז כתב ידידי דאינו מוכרח דהסברא נותנת דהוה ככל קנין והאריך בזה. אהובי אם ירצה לדמות דין עירוב לזכיה בכ"מ א"כ ל"ש עירוב אלא היכא דיוכל לקנות הקרקע משם לגמרי וזה בודאי אינו כמבואר בכ"מ בש"ס. ולא אדע מה יעשה במשנה מפורשת עירובין רפ"ג בכל מערבין וכו' ר"י אומר אפילו בין הקברות מפני שיכול לחוץ ולילך והיינו שיוכל לכנוס בשידה תיבה ומגדל כמו שפירש שם רש"י ז"ל במתניתין ע"ש ובודאי ל"ש לקנות בביה"ק שיכנוס לרשותו ממש אז המקום בביה"ק. וכן בדף (לב ע"ב) שם במתניתין נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב וכו' ומפרש בגמרא באילן העומד בר"ה עסקינן וכו' ע"ש וגם בר"ה ל"ש כאן זכייה ממש לגוף השדה. אע"כ דזה אינו ענין כלל לדין זכייה. גם לר"י ב"נ חפצי הפקר קונין שביתה ואפילו לרבנן לא פליגי אלא בישן אבל בניעור אע"ג דלא אמר מהני כמבואר בגמרא עירובין (דף לח ע"ב) (ודף מב:). ומלבד כ"ז הלא גמרא מפורשת (דף מט ע"א) אמר שמואל עירוב משום קנין וכו' רבה אמר עירוב משום דירה וכו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' עירובין ה' י"ד ובש"ע שם דעירוב משום דירה. ואפילו לשמואל דס"ל דעירוב משום קנין אין הפירוש לענין שיקנה עתה גיף הבית אלא דמשעבד הבית לכולם שיהיה ברשותם וכמו פירש רש"י ז"ל שם שמקנה להו בעה"ב רשותו וכו' וכל חצר משועבדת לרשותם זו ואחת היא והוה כמו יורשים דאף דל"ק בגוף החצר לכ"א חלק כנ"ל מ"מ הוא ברשות כולם וכ"ז פשוט:

ולפע"ד הוא פשוט כאשר כתבתי דאף דשייך בזה דין מכירה מ"מ כאן בעירוב ל"ק כלל גוף המקום שמונת העירוב שם בשדה אלא דכיון דשבח שם הוא דירתו וכיון דאינו מסוים מקום דירתו א"כ ל"ש בזה קניית שביתה דהמקום עירוב בהשדה ל"ק ממנ"פ וגם לידע איזה מקומו לא נדע ל"ש כלל בזה עירוב ללשון הסובר כן לרב כמבואר שם וז"פ. גם מה שכתב ידידי דאינו מובן לו מה שכתבתי לחלק בין תרומה לסלע שתעלה בידי מן הכוס והעיקר אשר בתרומה הוה כמתנה וחילול מעשר הוה כמכירה משום דתרומה בחטה אחת יוכל לפטור וכתב דאין זה סברא ועוד מעשר הוא מה"ת אחד מעשרה הוה ג"כ כמו מכירה ידידי עיקר חילוקי הוא משום דבהפרשת תרומה ומעשר עד עתה לא היה כלל התרומה והמעשר והוא עושה זאת עתה בדיבורו משא"כ במחלל מעשר הלא היה כבר מעשר ובא להפקיע ההקדש וקונה הקדישו מיד ההקדש וכאשר הארכתי וביארתי למעלה בזה בעה"י והוא דבר נכון לחלק. ועוד כתבתי בזה למעלה עיי"ש. ומה שהחזיק ידידי דבריו במה שהשבתי לו על מה שהקשה מכבר דאם נימא דלא זכו ק"ח והוה דשלב"ל איך יוכלו למכור זל"ז חלקם דקיי"ל האחין שחלקו לקוחות הן (כן הקשה לפי זכרוני) והשבתי לו דשאני בחלוקה דבודאי מחל לחבירו משא"כ בבכור ופשוט דלא לקח מאומה וכו' ואם היה מוחל לו בפירוש הי' מהני וע"ז כתב דמפורש ברשב"ם ז"ל בבכור דאנן סהדי מדמחל בהא כו' כנ"ל לא הבינותי כלל דבריו. ואברר עוד דברי דשאני באחין שחלקו דאמרינן כיון שנטל חלק בהשדה מסחמא עבור זה מחל להשני כל מה שיש לו בהחצי השדה שנטל השני וא"כ הרי הוה כמוכר לשני כל זכות שיש לו בהירושה ולא מסיים לו חלק שדה א"כ ל"ש לומר דהוה דשלב"ל. משא"כ בהך דבכור ופשוט דלא לקח מאומה עבור חלקו דיהיה מוכח דמכר לו הזכות שיש לו בהשדה אלא דכיון דמחלק השדה ואינו נוטל חלקו הראוי לו אמרינן דמסתמא ויתר בהשדה חלק השדה א"כ הרי בזה הוה דשלב"ל דגוף השדה לא זכה ואיה נזכר ברשב"ם שהוא מחל לו בפירוש חלקו דהרשב"ם ז"ל לא כתב אלא דכיון דמחל בהא וכו' היינו דנדע מזה דלא לקח חלק בכורתו מסתמא מחל ולא דהוא מחל בפירוש דאם היה מוחל בפירוש חלקו בודאי היה מהני ג"כ חלק פשוט וכמו שכתבתי לו ואני תמה על ידידי מה רצה בזה ואין להאריך בזה כי דברים פשוטים הם:

ו

ומה שהביא ידידי קושיית האחרונים במה דליתא קידושין אצל קטן מה"ת דהלא גם בקטן איכא זכיה בדעת אחרת מקנה אותו וא"כ ג"כ בקטן שקידש הלא יש דעת אחרת מקנה אותה היא האשה מקנה עצמה לבעלה. והאריך ידידי בזה בפלפולו והנה אני לא ראיתי קושיא זו באחרונים לכן לא יכולתי לעיין בזה הענין. אך כעת בהשקף ראשון נראה לפע"ד לכאורה דאפשר דיש לישב קושיא זו ע"פ מש"כ הר"ן בנדרים (דף כט ע"א) בד"ה ואשה נמי וכו' וק"ל אדרבה אשה לפדיון היא דמיא וכו' וניחא לי דאי מצי אשה לקדש עצמה לאיש ה"נ דהויא היא דומיא דמקדיש נטיעות ממש אלא כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכנוס, עצמה לרשות הבעל ומשו"ה אמרינן בפ"ק דקידושין (דף ה:) דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדבריה כלום אלא מכיון שהיא מסכמת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הלכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל וכו' יעוש"ה. א"כ לפ"ז אינה מסייעת אותו כלל בהקנין אלא במה דהיא עושה עצמה הפקר לגבי הבעל ול"ש לומר בקידושין דעת אחרת מקנה אותו דהיינו האשה מקנה עצמה להבעל דאין ביכלתה להקנות להבעל כהנ"ל אלא במה דנעשה הפקר והוה כשאר דבר הפקר דאין קטן יכול לזכות בו ומתורץ בטוב קושיית האחרונים הנ"ל כנראה לפי עניות דעתי לכאורה:

ז

שוב אחר שכבר כתבתי כ"ז מצאתי בנודע ביהודה מהד"ת חלק אהע"ז סי' נ"ד שעמד בקושיא זו עיי"ש מה שתירץ בטו"ט וכן מצאתי בעה"י בס' אבני מלואים על אהע"ז סי' מ"ג ס"ק ב' שעמד ג"כ ע"ז ומישב ג"כ ע"פ הר"ן ז"ל הנ"ל כמו שכתבתי בהנ"ל ונהניתי מאד תל"י שכונתי לדעתו הגדול ז"ל. אך ראיתי שם שכתב אח"כ לדחות זה וכתב דזה תליא בשיטת רש"י ז"ל ותוס' ז"ל במס' ב"מ (דף יב ע"א) בהך דבעי רבא זרק ארנקי וכו' עיי"ש דמוכח מפירוש רש"י ז"ל דהפקר מדעת הוה דעת אחרת מקנה אותו והתוס' ז"ל חולקים שם עיי"ש. וכן הוא שיטת הרבה ראשונים ז"ל דהפקר הוא דעת אחרת מקנה אותו וא"כ ג"כ כאן באשה שהיא מפקרת עצמה להר"ן ז"ל הנ"ל ג"כ הוה דעת אחרת מקנה אותו. וא"כ לרש"י ז"ל הנ"ל מהני קידושין בקטן מה"ת עייש"ה. ובזה מיישב שם שיטת רש"י ז"ל המובא בשיטה מקובצת פרק המדיר (דף ע"ג:) בהא דא"ר שם אבל בטעות אשה אחת ד"ה א"צ גט ולפי' רב אלפס ז"ל כו' כגון שקידש ובעל לאלתר וכו'. והתם נמי תנן קידושי קטן. ובקטן א"א לומר שבעל לאלתר אלא לאחר שיגדל. וכתב שם בשם רש"י ז"ל במהדורא קמא דמשכחת להו בקטן בן ט' וכו' אבל ביאה קונה ג"כ בקטן וכו' עיי"ש. והיינו משום דלרש"י ז"ל הוה הפקר דעת אחרת מקנה אותו וקונה מה"ת עיי"ש בס' אבני מלואים הנ"ל. אך לפע"ד לא הבינותי דבריו הקדושים מכמה טעמים מלבד דלכאורה ע"כ אין הפירוש בהר"ן ז"ל שהיא מפקרת לדידיה כהפקר בעלמא והוה מקנת לו דא"כ סו"ס הרי היא עושה ג"כ קנין והתורה אמרה כי יקח ולא תלקח. וגם אין לומר בכונת הר"ן ז"ל דמה דאמרה תורה כי יקח היינו דיהי' הוא העיקר ולא מהני חם היא אומרת הריני מאורסת לך דל'ל להר"ן ז"ל לסיים דהיא מבטלת רצונה ומשויא נפשה לגבי בעל כהפקר עיי"ש. אלא דברור בכונת הר"ן ז"ל שהיא אינה עושה שום קנין בקידושין אלא דהוא ג"כ אינו יכול לקדש בע"כ בלתי רצונה לזה מבטלת רצונה והויא כהפקר ויכול לקדש אותה ז"ב כונת הר"ן ז"ל. ויליף זה מכי יקח דהיינו דכל קנין הקידושין יהיה ממנו ומש"ה לא מהני באמרה היא ככל הקנינים דלשניהם יש כח בזה דהקונה קונה והמקנה מקנה. וכן הבין בס' אבני מלואים בעצמו בסי' ל"א בדברי הר"ן ז"ל דכונתו ז"ל הוא שהיא אינה עושה שום קנין בהקידושין אלא שמבטלת רצונה כנ"ל. ויותר מבואר מצאתי שם באותו סי' מ"ג שכתב אח"כ וז"ל. שוב התבוננתי במה שנטו מזה רש"י והריטב"א ז"ל הוא משום דאין אנו דנין מצד האשה בקידושין כלל וכמבואר בר"ן ז"ל בנדרים (דף כ"ט) ז"ל כיון דכתיב כי יקח איש אשה וכו'. ואע"ג דבהפקר לא מהני בדשלב"ל וכו' היינו משום דהמפקיר נמי הו"ל כמו הקנאה אבל בקידושין מצד האשה ליכא שום צד הקנאה אלא דעתה ורצונה מסכמת לגבי הבעל בכדי שלא יהיו הקידושין בע"כ וכו' עייש"ה. הרי מדבריו ז"ל בעצמו מבואר כהנ"ל דלהר"ן ז"ל ליכא באשה שום צד הקנאה ודבריו ז"ל הנ"ל צע"ג:

ואין להקשות דהכל טעמא מאי דלמה ליה להר"ן ז"ל לחדש זאת ולא מפרש בפשוט כיון דהיא אינה יכולה להתקדש ליה מעצמה מש"ה אין ברשותה הקידושין ודמיא לפדאוה אחרים וכמו שפירש כן הרא"ש ז"ל שם באמת עיי"ש. נלפע"ד די"ל דס"ל להר"ן ז"ל לומר דמשו"ה אינו יכול לקדש אותה מקודם גם על פעם שניה משום דאח"כ כשיגרש אותה לא תהיה ברשותו ועל מה שאינו ברשותו אינו מועיל כמו בנטיעה בפדאוה אחרים דהרי עתה היא נתרצית להכניס עצמה לרשותו וזה ביכלתה לעשות כיון שגם אח"כ תהיה ברשותה להכניס עצמה לרשות הבעל לקידושין והויא לענין זה כפדאן הוא וא"כ ממילא יכול הוא ג"כ לקדש אותה על אח"כ כיון שעתה שניהם נתרצו וממילא יתקיים מה שתכניס עצמה לרשותו על אח"כ וא"כ מקדש הוא מה שיהיה ברשותו והוה ג"כ כפדאן הוא. ומש"ה פירש הר"ן ז"ל דהא אינה יכולה להכניס לרשותו דא"כ תהיה כי תלקח ואנן בעינן כי יקח שיהיה כל קנין הקידושין ממנו וא"כ ממילא לא תהיה ברשותו ואינו יכול ג"כ הוא לקדש אותה על אח"כ דדמיא לפדאוה אחרים. ויתפרש היטב לשון הר"ן ז"ל בדקדוק לשונו הקדוש ונ"ל דאי מציא האשה לקדש עצמה כו' דומיא דמקדש וכו'. אלא כיון שהתורה אמרה כי יקח כו' לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל כו' דהיינו דלא תוכל להכניס לרשותו ממילא לא יוכל לקדשה דהוה כפדאוה אחרים ומסיים ולגבי בעל כו' עיי"ש ולפע"ד נכונים מאד לפרש כן דברי הר"ן ז"ל. אך בנידון דידן דהוא קטן וכל עיקר הקנין דמהני היינו משום שהיא מקנת לבעלה לכאורה י"ל דלכ"ע לא מהני דמיקרי כי תלקח ולא כי יקח ומה גם דלכאורה הטעם מה דמהני בקטן דעת אחרת מקנה אותו הוא משום דעיקר הקנין הוא מהמקנה שהוא גדול ולכמה פוסקים הטעם משום דזכין לאדם שלא בפניו ועיין בקצוה"ח סי' רל"ה ובמהרי"ט חלק חו"מ סי' כ"ב מש"כ בזה ויש להאריך בזה:

ח

ומלבד כ"ז לכאורה א"ש בפשיטות דגם בהפקר דהוה דעת אחרת מקנה אותי לפי שיטת רש"י ז"ל וסייעתו ומהני היינו דוקא לענין חצר שאינה משתמרת אבל בקטן אף דבמתנה דעת אחרת מקנה אותו מהני לו מ"מ בהפקר ל"מ כמבואר בחו"מ סי' רע"ג ס"ו בהדיא דפסק שם המחבר ז"ל דהמפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמם. והקטנים כל הקודם והחזיק בהם זכה ואין שום חולק ע"ז. וקשה אמאי לא יזכו בעצמם והרי לפי שיטת רש"י ז"ל ועוד רבוותא ז"ל הוא דעת אחרת מקנה אותו אע"כ דלענין זה ל"ש כמבואר בנתיבות המשפט שם שביאר כן דברי המחבר ז"ל הנ"ל עיי"ש. וראיתי בס' חבל יוסף שתירץ דמש"ה ל"מ כאן בהפקר העבד דעת אחרת די"ל דהא דמהני דעת אחרת בהפקר היינו שלא יוכל איש אחר לזכות אלא הוא בזה מסייע ליה דעת אחרת המקנה שרוצה שהוא יזכה משא"כ היכא דיוכל כ"א לזכות מי שירצה בזה ל"ש לומר דמהני לו דעת מקנה שרוצה שיזכה בה דהרי יכול כ"א לזכות בה עיי"ש. ולכאורה לא הבינותי דהרי אינו יכול להיות לאחד דהפקר הוא ע"כ לכל מי שירצה בין לעניים בין לעשירים כמבואר בגמרא ב"מ (דף ל':) במעשה דר"י בר"י עיי"ש. וגם אין סברא לומר דכונתו בהפקירו לכל מי שירצה אלא דעשה באופן דלא יוכלו לזכות אלא הוא כגון במס' ב"מ דף י"ב הנ"ל דזרק ארנקי בתוך חצירו דידע דבטח יזכה הוא דמאי נ"מ סו"ס כיון דכונת הקנאתו ע"כ הוא לכל מי שירצה וכמו שפירש רש"י ז"ל שם בדף י"ב הנ"ל והרי מסייע המקנה לכולם בשוה וז"פ. וע"כ כתירוץ הנתיבות הנ"ל דל"ש בקטן זכיה בהפקר אף בהפקר מדעת כנ"ל. אמנם ראיתי בנוב"י מדה"ת סי' קנ"ד שפלפל שם בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשל עלה משום דאף אם ישראל לא מצי מפיק זכות הכהן דזכה כבר מדין הפקר וכתב שם ואף דקיי"ל כב"ה דאין הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה כו' היינו בהפקירו לכל עניים ולא לעשירים אבל במפקיר זכות נגד אחד או שנים לנוכח מהני שהם יכולים לזכות והכי מוכח מנדרים דף מ"ה דקאמר הא דאפקרי' באפי תרי כו' עיי"ש וכן מוכיח ממג"א סי' תמ"ח סוף ס"ק ד' עיי"ש. וא"כ גם בהפקר לקטן גם לזה הקטן ובפניו מהני. אך גם בזה יש להאריך ועיין בס' עונג יו"ט סי' צ"ו שהביא הנוב"י ז"ל הנ"ל והשיג ג שם ע"ז והאריך בזה עייש"ה. שוב ראיתי במשנה למלך בפרק כ"ט מהל' מכירה שכתב דגם אם קטן זוכה מהפקר מדעת תליא בשיטת רש"י ז"ל והתוס' ז"ל הנ"ל וצ"ע מהנ"ל:

ומה שהביא בס' א"מ הנ"ל להקשות על רש"י ז"ל המובא בשיטה מקובצת כתובות הנ"ל ומישב בזה דלרש"י ז"ל מהני קידושין בקטן כנ"ל ולפי"ז צ"ל דרש"י ז"ל אינו מפרש בנדרים שם כהר"ן ז"ל בהך דפדאוה אחרים ולעולם דהאשה מקנת עצמה להבעל בגוף הקידושין אלא דהבעל צ"ל הרי אח מקודשת וגם הוא יתן והוא העיקר בזה והא דדמי לפדאוהו אחרים היינו במו שפירש הרא"ש ז"ל שם דכיון דתלי בשניהם אף דעכשיו שניהם רוצים מ"מ דמיא לפדאוה אחרים עיי"ש וכמו שמובא למעלה וא"כ שפיר משכחת לה קידושין בביאה מה"ת. וגם לכאורה מוכרח דרש"י ז"ל לא ס"ל כהר"ן ז"ל בהא בנדרים שם מהא דכתובות (דף מ' ע"ב) שכתב במהוה עצמה במי שיש בידה להקנות עצמה לאישות משמע דגם מדידה הוה הקנאה והובא זה במפתחות הס' א"מ שם. ועוד יש לפלפל בדין זה לפי"מ דמשמע מכ"פ דהא דמהני בקטן דעת אחרת מקנה אותו הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו וקטן הוה כמאן דליתא וא"כ היכא דיש קצת חובה ל"מ עיין בתוס' כתובוח (דף י"א) ד"ה מטבילין ובש"ע יו"ד סי' ש"ה בט"ז ס"ק י"א ובקידושין הרי יש קצת חובה דנאסר בקרובותיה ועיין בזה בס' אבני מלואים דקושייתו הנ"ל לאינך פוסקים ויש להאריך בענין זה אך אכמ"ל בזה והנני ידידו דו"ש והצלחתו ומברכו בכט"ס כרצונו ורצון אוהבו:

אייזיק יעקב בהרב הגאון מ' אליעזר שלמה וועללער.

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה