שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני חו"מ · סימן סב
א
ולפי מה שנתבאר למעלה דס"ל להרשב"ם ז"ל דבאם אין ברירה יורשים קודם חלוקה לא זכו כלל בגוף הנכסים ממש ושכן מצאתי בס' יש"ש דקודם חלוקה לא הוה דידהו יתיישב בזה ג"כ בכ"מ וכמו שיתבאר לפנינו בעה"י. והנה היש"ש הקשה בספרו על ב"ק בסוגיא דברירה על הא דפסק הרמב"ם ז"ל דמה דאין ברירה בדאורייתא הוא משום ספק דהוה ספק דאורייתא לחומרא. והוכחה לזה הוא מהא דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גירושין הל' ב' בהא דלאיזה שארצה אגרש בו דהוה ספק גירושין וע"כ דהוה מטעם ספק דלמא אין ברירה עיי"ש מה שהקשה שם. ולפי הנ"ל י"ל לכאורה לפע"ד דהנה בהא דאין ברירה יש לפרש שני מיני ספיקות או דמספקא לן אי כמ"ד יש ברירה או כמ"ד אין ברירה ובדאורייתא קיי"ל לחומרא כמ"ד אין ברירה ובדרבנן לקולא. או די"ל דגם למ"ד א"ב היינו דלא נוכל לברר ומ"מ מידי ספק לא נפיק דלמא איתרמי מלתא. ומש"ה בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. ולפי"ז י"ל דלא קשה כלל מהא דאחין שחלקו די"ל דלעולם קיי"ל בודאי דאין ברירה ולא הוה לן שום ספק בדינא. אלא דמ"מ מידי ספק לא נפיק וא"כ בשלמא התם באשה בגירושין וכדומה אף דאין ברירה מצד הדין בודאי מ"מ יש לנו ספק בגוף הדבר על איזה חשב וסו"ס הוה ספק מצד המעשה בעצמו על איזה אשה היה ראוי חלות הגט ודלמא היה ראוי לזו האשה שגירש באמת. אבל כאן בשדה של אחין אם א"ב הלא אמרינן דיש להם שותפות בכל משהו ומשהו כפירוש רש"י ז"ל בגטין (דף מז:) וכמו שיתבאר לפנינו בעה"י בטעם נכון דכיון דהוה השדה בירושה אמרינן דלשניהם הניח כל משהו לכל בניו א"כ ממנ"פ איזה חלק שיקח נמצא בחלקו ג"כ של אחיו וכן פי' המהרש"ל ז"ל ביש"ש כפירש"י ז"ל בגטין הנ"ל א"כ ממנ"פ צריך לקיים מצות יובל בחלק שהיה שייך לאחיו ולפי הנ"ל כיון דנתבטל המכירה ביובל בטלה כל החלוקה ונשאר כמקדם א"כ ג"כ חלקו לא זכה דהוה כקודם חלוקה ומתורץ לפע"ד לכאורה קושיית מרן המהרש"ל ז"ל ביש"ש הנ"ל:
וראיתי בס' משנת חכמים בסוגיא דברירה דהקשה על המהרש"ל מהא דריש זבחים (דף ג ע"א) דיליף שם דסתמא בגטין פסול מהא דיתר על כן יש לו שתי נשים וכו' כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה ומדחה שם בגמרא דלמא ש"ה דאינתיק ליה לשם גירושין דההיא ואם נימא דמה דאין ברירה הוא מטעם ודאי א"כ בודאי לא חשב לשום אשה דאי חשב לאיזה מהם הדר הוה ספק לאיזה וא"כ הוה סתמא ומאי מדתה. אך אם נימא כנ"ל דהא דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה אינו משום דמספקא לן בדינא אלא דודאי קיי"ל דאין ברירה אלא דאף דא"ב בודאי מ"מ אכתי איכא ספק בגוף הענין דלמא אתרמי מלתא וא"ש הא דזבחים הנ"ל דאף דא"ב בודאי מ"מ איכא ספק האיך חשב הבעל ואולי חשב ע"ז שגירש ואף דהגט פסול דלא נדע על איזה דא"ב מ"מ אטו בהכרח חשב על האחרת דשניהם שוים בזה וא"כ שפיר מדחה הגמרא דש"ה דאינתיק כו' דמש"ה פסול די"ל דחשב על האחרת ויש לפלפל ע"פ זה בדברי המהרש"ל ז"ל הנ"ל. ובזה אפשר לכאורה ליישב קושיית התוס' על רש"י ז"ל בגטין (דף מז ע"ב) דפירש דלמ"ד א"ב אמרינן דבכל משהו הוי שותפים א"כ אמאי קאמר דאם קנין פירות לאו כקנין הגוף דלא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד כו' דאמאי, הלא אם ג"כ א"ב יש לו חלק ג"כ ק"ח ואפשר להביא והשאר יקדיש כמבואר שם בתוס' יעוש"ה. ולפי"ז לכאורה יתיישב דאם הוה כקודם חלוקה א"א להביא דלא זכו בגוף השדה ממש ולא הוה דידהו כלל כנ"ל. וכן יש ליישב מה דהקשה על הרמב"ם ז"ל מהא דאפילו חלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים דפטור, מן המעשר הרי דאפילו לקולא אמרינן א"ב ומסתמא אינו מטעם ספק. גם זה לכאורה יש ליישב כן דכאן לא תליא הברירה לא באמירה ולא במחשבה כלל ואם אין ברירה בודאי יש בכל משהו שותפות ולא זכו כלל בגופם כנ"ל ומשו"ה פטורים מן מעשר מה שא"כ בהך דגט הנ"ל וכדומה אף אם מצד הדין בודאי א"ב יש ספק במעשה כנ"ל ודוק:
ב
עוד הקשה המהרש"ל בס' יש"ש בסוגיא דברירה על הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' איסורי מזבח הלכה י"ז שני שותפים שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה נטל ט' וכלב א' שעם הכלב מותרין אבל העשרה שכנגדו אם יש וכו' מוציאו כנגד הכלב ויהיה מחירו ושארן מותרין וקשה דזה תליא בברירה ופסק בעצמו א"ב א"כ אמאי מותר. ובאמת הרי י"ל דהנה כאן בעשרה אינם נמצאים רק א' מחיר הכלב וא"כ נתבטל ברוב מה"ת ולא הוה רק איסור דרבנן א"כ שפיר אמרינן בדרבנן ברירה. והנה המהרש"ל בספרו ים ש"ש רצה לתרץ במקום אחר באופן זה בענין שופרות במס' יומא ומדחה דהוה עקרו דאורייתא ומשו"ה לא אמרינן ברירה אף אם נתבטל ועיין בס' משנת חכמים שהביא כמה ראיות דהרמב"ם ז"ל ס"ל דגם אם עקרו מדאורייתא אמרינן ברירה בדרבנן מהא דפ"ה מה' מעשר ה"ח ד"ה שנתן מעה לחבר וא"ל קח לי אגודה של ירק יעוש"ה דפסק דאמרינן ברירה אף דהוה עקרו מדאורייתא. גם בפ"ז שם ה"א שכתב מי שהיה מאה לוג של יין טבול מה"ת יעוש"ה דרק בטבול מה"ת לא אמרינן ברירה אבל בדרבנן אף דעקרו מדאורייתא אמרינן ברירה א"כ הדר י"ל כנ"ל וצ"ע בזה:
ג-ד
אלא דיש לראות עוד בהא דאיתא ברמב"ם בפ"ב מה' מעשר שני הלכה ט"ו וז"ל האומר מ"ש מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה על סלע שאפרוט מדינר זהב זה על וכו' ה"ז חילל וסלע וכו' תהיה מעשר. ובכ"מ הביא להקשות דהא זה תליא בברירה כמבואר בגמרא ואיך פסק הרמב"ם דחילל הלא הרמב"ם פסק בפ"ז ממעשר ובפ"א מתרומות דלא אמרינן ברירה והביא לישב בשם הר"י קורקס ז"ל דאפשר דהכא אין אנו צריכין לשום ברירה שכיון שזה אמר ה"ז מחולל על סלע שתעלה בידי ממנ"פ המעשר פדוי ופדיון מעשר בכיס זה הוא וכולה בספק ומ"מ איזה סלע שתהיה ה"ז חילל בשעה שיעלה הסלע ואימר זהו הסלע שחילל עליו וכו' יעוש"ה. הרי דלפי' הר"י קורקס החילול חל רק דהבירור איזה סלע הוא תליא בברירה כן ס"ל להרי"ק בדעת הרמב"ם ואף דלא הפריש רק על הסלע שתעלה בידו מ"מ, לא אמרינן אם א"ב לא חל כלל ההפרשה א"כ ה"ה בכאן אם אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' עשרה מ"ר ט' מ"ש התרומה והמעשר חל ממנ"פ רק דאיזה הוא התרומה וכו' תליא בברירה ולא יוכל לשתות היין דלא ידע איזה הוא שוחה דאין ברירה כ"נ לכאורה לפי פי' הר"י קורקס ז"ל בהרמב"ם ז"ל:
וכן משמע שם בפי' רש"י ז"ל ד"ה מיחל ושותה מיד פי' רש"י ז"ל מיחל מוציא מ"ש לחולין על מעות שיש לו בבית דמה שיש לו פנאי לתקן יתקן דהא באמירה בעלמא סגי כדאמרינן לקמן משמע מפי' רש"י ז"ל דלר"מ בתרומה ומ"ר ע"כ צריך לטעם ברירה אבל במ"ש כיון שיש לתקן בלא"ה באמירה בעלמא יתקן בחילול ואינו צריך לטעם דברירה ואם נימא דאם א"ב לא חל כלל התרומה והמעשר א"כ לא יוכל לחלל אם לא מטעם ברירה א"כ סו"ס צריך לטעם ברירה וע"כ דאם גם א"ב המעשר חל רק דלא ידעינן איזהו ובמ"ש אפשר בחילול וזה כפי' הר"י קורקס זלל"ה:
וכן איתא במס' חולין (דף י"ד) בפירוש בפי' רש"י ז"ל ומיחל המ"ש הואיל ויכול לתקן באמירה בעלמא וכו' לא התירו חכמים לשתותו ולסמוך על הברירה אבל בהתרומה ושאר מעשרות סמכינן אברירה וכו' הוברר הדבר שזו היה התרומה וזה לא שתה אלא חולין אוסרין אלמא לר"י ל"ל ברירה וחייש שמא תרומה שתה הרי בפירוש מפי' רש"י ז"ל דבמעשר שני א"צ לברירה גם מבואר בפירוש דעיקר ענין הברירה בתרומה הוא דלא נודע איזה שותה ודלמא שותה התרומה הרי דחל התרומה ממנ"פ. וכן משמע ברש"י ז"ל שם ע"ב ד"ה טעמא לאו משום ברירה הוא וכו' יבקע הנוד והוברר שלא היה עתיד לבוא לידי הפרשה ושתה טבלים למפרע משמע דאין הטעם משום דאין מבורר על מה לחול התרומה רק כיון דיבקע הנוד הוברר דלא חל אבל אם לא יבקע היה חל על איזה שיהיה וד"ל. ואין להקשות באמת אמאי לא המציא ר"מ התקנה ביין הנ"ל שיאמר שני לוגין בתוכו ואז יהיה מותר ממנ"פ ולא יהיה החשש דבקיעת הנוד. די"ל דלא ס"ל לר"מ כלל דאמרינן ברירה אלא דוקא באם מתנה בפירוש שני לוגין שאני עתיד להפריש אבל אם לא מתנה בפירוש לא ס"ל כלל ברירה כמו שכתבו התוס' בכמה דוכתי בסוגיא זו והכי קאמרי ליה לדידך דא"ל ברירה היינו דוקא באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש. א"א מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע כיון דלא בא לידי הפרשה כנ"ל. ולכאורה כ"ז לפי' התוס' דסוף מס' מעילה אבל לפירש"י ז"ל משמע שם דאין נ"מ אם פירש דבריו או לא עיי"ש אך גם לפירש"י ש"י ז"ל יש לישב עיין בס' קצוה"ח סי' ס"א שמיישב שם בטו"ט קו' זו:
ה
נחזור לעניננו דלכאורה נראה דגם לפי' הר"י קורקס ז"ל בפי' הרמב"ם גם בתרומה כן הוא דמל התרומה ממנ"פ רק דלא ידעינן איזה הוא. א"כ קשה מהא דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' מעשר הל' א' מי שהיה לו מאה לוג של יין טבול מה"ת ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה כו' לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה למעשרות אלא יפרוש ואח"כ ישתה ואין אומרין זה שהניח בסוף כאילו נברר כו' ואין אומרין בשל תורה כו' עד שיברור ולפי פי' הר"י קורקס ז"ל ברמב"ם ז"ל גם לפי פירוש רש"י ז"ל קשה כיון דהתרומה והמעשר תלין ממנ"פ רק דלא ידעינן איזה לכן צריכין לטעם ברירה א"כ כאן נתערב התרומות והמעשרות בחולין ונתבטל מה"ת ברובא ורק מדרבנן לא מהני ביטול בזה א"כ הרי בדרבנן יש ברירה. ואמאי פסק כהאוסרין בתרומה ועוד קשה במאי דדחיק בגמרא לאשכוחי מאן האי תנא דס"ל דאף בדרבנן אין ברירה א"כ הרי ר"י ור"י ור"ש דאוסרין ע"כ ס"ל דגם בדרבנן א"ב כנ"ל. ובהרמב"ם ז"ל דפסק בהא דהלוקח יין דאסור ע"כ לא מטעם שמא יבקע הנוד דכן משמע בהדיא בלשונו הקדוש ואין אומרין בשל תורה כו' כנ"ל. גם מבואר בפ"ז דמס' דמאי מ"ה דגם בתאנים פסק כן דא"ב ויובא לפנינו בע"ה ושם ל"ש הך חששא דבקיעת הנוד וע"כ משום א"ב פסק כן א"כ קשה כנ"ל:
ולכאורה היה אפשר לומר קצת לחלק בין דבר לח ליבש דבמס' זבתים (דף פ' ע"א) איתא שם פלוגתא דר"א וחכמים אי יש בילה וקיי"ל דבדבר לח יש בילה ועיין בתוס' סוטה (דף ית ע"א) ד"ה מולקין והנה שם בהלוקח יין י"ל דלמ"ד אין ברירה הוה כנתערב תרומה בחולין וכל משהו שיקח יהיה בזה מעט מן התרומה. אך זה אינו דמלבד דברמב"ם ז"ל משמע דעיקר הטעם הוא דאסור ביין הוא משום דהוה טבל מדאורייתא וע"כ דלא מטעם הנ"ל. ועוד דאיתא ברמב"ם ז"ל במס' דמאי פ"ז משנה ה' דתנן שם היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר מה שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מ"ר כו'. וכתב שם הר"מ בפי' ע"ז וז"ל הוצרך לזה כשהיה ע"ש כו'. תדע כו' מה שנאמר בתאנים של טבל אינה הלכה לפי שהטבל חייב במתנות מה"ת. והעיקר מדאורייתא אין ברירה ואין לה תקנה אלא א"כ הוציא אלו המתנות קודם אכילתו כו' יעו"ש בר"מ ובר"ש. וא"כ קשה כנ"ל דהא הכא בתאנים הוה דבר יבש ונימא כיון דחל התרומה ממנ"פ ונתערב בטל ברוב מדאורייתא. ובדרבנן יש ברירה כנ"ל. וכן קשה אמאי לא הביא הגמרא הני תנאים דאסרי כנ"ל. בשלמא מר"י לא קשה דס"ל מין במינו לא בטיל אבל לר"י ור"ש קשה ובשלמא לרש"י ז"ל לא קשה אמאי לא הביא הגמרא הני אוסרין דהרי ע"כ ס"ל דגם בדרבנן א"ב כנ"ל די"ל דס"ל לרש"י ז"ל דהיכא דעיקרו דאורייתא אף בדרבנן אין ברירה. אבל להרמב"ם ז"ל דכבר כתבנו בעה"י בשם ס' משנת חכמים להוכיח דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בעיקרו דאורייתא אמרינן בדרבנן יש ברירה א"כ הדר קושייתין הנ"ל. ויש לפלפל עפי"ז בקושיית התוס' בכ"מ דהאיך מסיק רבא במס' בכורות (דף מא) דר"מ ס"ל כר"א דמחצה יורשין ומחצה לקוחות דמספקא ליה אי יש ברירה או א"ב כמבואר שם. וכאן פסק די"ב אך לפי"ז לכאורה ניחא די"ל דלר"מ מספקא ליה אי י"ב אי א"ב רק כאן דהוה דרבנן ס"ל דמהני בתרומה דמספיקא י"ב. אך לר"י לא תתיישב הקושיא כמבואר שם ויש לפלפל בזה לכאורה:
והנה יש לפלפל עוד במה דמבואר במרדכי סוף מס' חולין בשם רבינו משולם ז"ל דבדבר המעורב מתחלת ברייתו לא מהני ביטול. א"כ גם כאן אף דכל היין היה בעין מ"מ הא דנאסרו הוא משום דנעשה תרומה וזאת לא היה ניכר בלא תערובות ומש"ה אפשר דלא בטיל. והנה בהך דחלקו וא' נטל ט' טלאים וכלב א' דפסק הרמב"ם ז"ל די"ב. ונתבאר למעלה לתרץ דמשום דנתבטל לא הוה רק דרבנן וגם שם בעת ביאת האיסור אינו ניכר כמו ביין הנ"ל. בזה א"ש דכבר כתבו בזה בכו"פ ובנוב"י תנינא חיו"ד סי' נ"ד בסתירת המרדכי הנ"ל להך דמובא ביו"ד סי' ק"ב דהיכא דאינו ניכר יותר קיל ובטל אף בדשיל"מ וכתב שם לחלק דהיכא דהדבר הבטל לא היה בעולם יותר קיל. משא"כ היכא דהמבטל לא היה ניכר בזה אין כח לבטל עיי"ש. א"כ כאן בהטלאים הלא ההיתר המבטל היה ניכר וז"פ. משא"כ ביין הנ"ל י"ל דהלא קודם שתרם היה כולה איסור מחמת טבל ואימת הותר כשחל התרומה ואז כבר מעורב בתרומה והוה כמו שלא היה המבטל בעולם. ויש לפלפל בזה והארכתי בענין זה למעלה בחיו"ד תשובה ל"ד עיי"ש ועיין בפמ"ג ביו"ד (סי' י"ד ס"ק י"ב) בש"ך שכתב דהרמב"ם ז"ל דפסק שם באבר שיצא דהחלב מבהמה זו הוי כחלב טריפה שנתערב בכשרה ע"כ לא ס"ל כהמרדכי ולשיטתו אזיל דפסק בפ"א מהל' משכב ומושב דאף במעורב מתחלת ברייתו מהני ביטול ולפי"ז נסתר תירוצו הנ"ל. אך לפי המבואר בנוב"י שם עוד לחלק דבביטול בששים לכ"ע מהני ביטול ודברי המרדכי הם רק בביטול ברוב דל"מ היכא דהיה מעורב מתחלת ברייתו עיי"ש הדר קושייתי דביין הנ"ל מטעם בישול ברוב אתינן דהרי מבואר שם דאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מ"ר כו'. הרי דתרם שם א' מחמשים ובזה י"ל דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כהמרדכי. ומלבד זאת לא זכיתי להבין דברי הפמ"ג ז"ל שכתב דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דכתב בהל' מו"מ דמהני בזה ביטול. ולא אדע באיזה מקום ס"ל להרמב"ם ז"ל שם דמהני בזה ביטול. ואדרבה הרי פסק שם בהל' י"ד להך דין דרוק הזב וש"ז כו' דמטמא ומשום שא"א שלא יהיה בהם לחלוחי זיבה דמזה למד המרדכי דינו דבמעורב מתחלת ברייתו לא מהני ביטול. ובאמת מבואר שם במשל"מ דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כהמרדכי וביאר בזה הא דכתב הרמב"ם ז"ל דהחלב אסור וה"ז כחלב טריפה שנתערב כו' עיי"ש ובנוב"י הנ"ל ודוק. ובדברי הפמ"ג הנ"ל צע"ג והס' גינת וורדים שכתב שם דבריו הנ"ל אינו ת"י לעיין בו:
והנה בהך דט' טלאים כתבנו דא"ש משום דההיתר המבטל היה ניכר רק האיסור לא היה ניכר ובזה מהני ביטול לכ"ע כמו שכ' הנוב"י. ובאמת לולא דבריו ז"ל לכאורה תמוה הוא הך חילוק הנ"ל דהנה במרדכי סוף חולין אחרי שכתב סברתו ז"ל דבמעורב קודם שנאסר ל"מ ביטול חזר והקשה והא דתנן בפ' המפלת (דף כו) שליא בבית טמא ורש"י מטהר ומסיק טעמא דר"ש משום ביטול ברוב שנימוח ונתערב בדם. ותירץ שם וי"ל דהתם נמי הולד היה ניכר מתחלה ואח"כ נימוח וע"כ מתבטל עיי"ש. והרי שם הולד הוא האיסור הבטל בדם המבטל ומאי נ"מ אם הולד היה ניכר או לא דהעיקר הו"ל לפרש דהמבטל היה ניכר. ועוד דבאמת י"ל דדם הלידה היה בא אחר שכבר נמחה הולד והמבטל לא היה ניכר ואמאי בטיל ואם דאורחא דמלתא הוא דהולד שנמחה הוא מחמת הדם מ"מ הו"ל להמרדכי לפרש דהדם היה ניכר וזה לא הזכיר אלא דהולד היה ניכר ועיקר התירוץ חסר ומאי נ"מ בולד דהוא הבטל ולא המבטל. ולכאורה משמע מזה דגם בהי' ניכר הבטל ג"כ בזה ס"ל להמרדכי דנתבטל ודברי הנוב"י ז"ל צע"ג לכאורה. אך לפי"ז לכאורה נסתר דברי הנ"ל מהך דיין ותרומה הנ"ל שכתבתי כיון דבשעת שנאסר כבר היה מעורב משו"ה לא בטיל ובאמת י"ל דל"ד לדין המרדכי הנ"ל די"ל דסברת המרדכי הוא דוקא בש"ז של זב ורוק של יבמה דלא היה בעולם כלל קודם התערובות משא"כ ביין הנ"ל אף דבעת שנאסר מחמת התרומה כבר היה מעורב והאיסור לא היה בעולם קודם התערובות מ"מ גוף היין היה בעולם וי"ל דסברא הוא דהיכא דלא היה כלל בעולם ל"ש ביטול דעל מה נאמר דנתבטל כיון דבא בעולם בתערובות ובא באיסור. משא"כ כשהיה גוף היין בעולם אף דהאיסור עדיין לא היה מ"מ י"ל דזה היין שנאסר נתבטל במה שהותר וראיה לזה ממרדכי הנ"ל שכתב דכיון דהולד היה ניכר שפיר בטיל והרי שם בעת שהיתה במעי האם לא היתה מטמאה והאיסור והטומאה בא כשנולד ואז כבר מעורב ומ"מ בטיל והיינו כנ"ל. ועוד יש להוכיח יותר מהא דתנן במס' בכורות (דף כא ע"א) ראב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם כו' תני ר"ת אינה מטמא לא במגע ולא במשא כו' ומפרש ר"י הטעם משום דבטיל ברוב עיי"ש. ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"א מאבות הטומאה הל' ט"ז עיי"ש. והרי שם בעת שהיה הולד בתוך הבהמה בודאי דאינו מטמא אף במת הולד. דעובר ירך אמו הוא והרי בנשחטה האם ונמצא בתוכה בן ט' מת מותר באכילה כמבואר ביו"ד סי' י"ג. ואימת בא האיסור וטומאת נבילה כשנולדה ואז כבר מעורב. אע"כ כיון דגוף הדבר היה ניכר אף שהאיסור עדיין לא חל עד שכבר נתערב. מ"מ מיקרי ניכר האיסור וא"ש הך דט' טלאים דשפיר בטיל וגם ביין הנ"ל י"ל דבטיל. וא"כ הדבר קשה לפי הנ"ל אמאי פסק ביין הנ"ל דאסור ואמאי לא הביא בגמרא הני תנאים דאסרי ולפי פי' הר"י קורקס ז"ל ברמב"ם ז"ל דחל התרומה כנ"ל:
ולכאורה אפשר לומר דמש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דאין תקנה. בההיא דטבל משום דלכתחלה אסור לערב בידים תרומה בתולין וכיון דעושה תרומה בתוך היין נעשה כמו שמערב בידים ומש"ה אסור למ"ד אין ברירה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל לדינא דא"ב לכן פסק דאסור בהא דיין הנ"ל. וא"כ נלמד מזה דבדיעבד צריך להיות מותר לאחר דלא שייך למיקנסי' וצ"ע בזה גם מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה לא משמע כך דבפ"ג דדמאי משנה ד' כתב הרמב"ם ז"ל ומיחל ומתחיל לא כפירש"י ז"ל ומיחל ומחלל עיי"ש דמשמע לכאורה דלא תל כלל דלא כפירש"י ז"ל. ולפי"ז משמע דס"ל להרמב"ם ז"ל דכיון דאמר מה שאני עתיד להפריש לא תרם רק את אשר עתיד להפריש. וכיון דא"ב ואמרינן דאת אשר נותר לא זה הוא שהפריש א"כ לא יכול התרומה לחול כלל. א"כ ג"כ בההיא דמ"ש שאמר מ"ש וכו' יהיה מחולל על הסלע שתעלה בידי כו'. נימא דלא אמר רק על הסלע שתעלה בידי וכיון דא"ב ואמרינן דזה שעלה לא זה הוא שאמה ולא אמרינן עליו חילל כלל וא"כ אמאי תל החילול כלל. והרי בזה כתב הר"י קורקס דלהרמב"ם ז"ל חל ואולי יש לחלק ביניהם ודוק ועיין בס' כתונת פסים מהגאון מוהרי"ם פאדאווע ז"ל שכתב בסוגיא זו לבאר בכמה דברים ומשם משמע דיש לחלק בין תרומה למעשר שני דבזה צריך שיהיו שיריה נוכרים יעוש"ה דיש לחלק ביניהן. אך לפירש"י ז"ל ע"כ חל גם בתרומה ממנ"פ ולדידיה לא קשה כלל די"ל משום דעיקרו מדאורייתא מש"ה אין ברירה וכמו שנתבאר למעלה ואולי יש לחלק גם להרמב"ם ז"ל בין היכא דטבל זה הוא טבל. מדרבנן אף דעיקר התרומה מה"ת ובין היכא דזה הטבל ג"כ מדאורייתא הוא אלא דמצד אתר בא לו שהוא דרבנן כגון בנידון דידן דהא דהוא נעשה דרבנן הוא מצד אתר שנתערב וצ"ע בזה ואכמ"ל:
ו
ואין להקשות במאי דקאמר בגמרא שמא יבקע הנוד ונמצא אוכל טבלים למפרע. ולפי הנ"ל קשה לכאורה דמאי איכפת לן אם ישבר הנוד. הלא התרומה חלה ממנ"פ ולא הוה טבל כלל. ואם נימא באמת דאם ישבר לא חל כלל למפרע קשה למ"ד א"ב אמאי תל אף אם לא ישבר בודאי. אך זה לכאורה לא קשה כלל. דהנה הוא אמר מה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה ואנן אמרינן דמה שעתיד להפריש תיכף חל עליו שם תרומה ונתערב בחולין כיון דלו אין הקפר באיזה יחול רק יהיה איזה שיהיה רוצה שיחול עליו אנן אמרינן דעל איזה שראוי לחול ועתיד להיות מפורש חל עליו תיכף שם תרומה כיון דלו אין הקפד בזה והני מילי אם הפריש בסוף ונעשה דיבורו שאמר שאני עתיד להפריש אמרינן דע"ז היה חל מקודם אבל אם לא בא כלל לידי הפרשה לא נעשה כלל מה שאמר ועל מה יחול כיון שהוא אמר שיחול על מה שעתיד להפריש ובאמת לא נפרש כלל ולא גרע מהפריש על תנאי דלא נתקיים התנאי ונמצא טבל למפרע ודוק בזה. אחר זמן רב מצאתי בס' דו"ת מס' סוכה מערכה ד' שכתב קושיא זו והניח בצע"ג וזה ת"ד הק' שם דהאיך נימא דיחול התרומה ביין ששותה. דאף אם שמפריש לבסוף לא הוה תרומה דלא הוברר שהיה עומד לכך להפרישו. מ"מ במה יחול התרומה על מה ששותה דאף אם היה עומד מתחלה דמה ששותה עכשיו יהיה מפרישתו לבסוף. סו"ס הא לא בא לידי הפרשה ולא נתקיים בו התנאי והרי אמרו שם שמא יבקע הנוד ושותה טבלים למפרע הרי אם לא בא לידי הפרשה ליכא כאן תרומה כלל וא"כ מאי דבאמת לא הפרישו הוה כמו בקיעת הנוד ואין כאן תרומה כלל יעוש"ה. אך לפי הנ"ל לכאורה יש לישב קצת דבהא דאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש דתליא בברירה. היינו דאמרינן דהא דאמר שאני עתיד להפריש היינו מה שעומד עתה להיות נפרש אח"כ וקמיה שמיא גליא. אך אנחנו לא נדע איזהו שעומד להיות נפרש ואיזה נפרש ותליא בברירה. וא"כ הלא על עיקר חלות התרומה לא אמר שום תנאי רק דהספק הוא אם זה הנפרש הוא שאליו כוון וקמיה שמיא גליא ותליא בברירה. אבל באם היה עומד להיות נבקע הנוד הלא קמיה שמיא גליא דאינו עתיד כלל להיות נפרש והוא אמר שאני עתיד להפריש היינו אותו שיפריש אח"כ וא"כ בטל כל הפרשתו כיון דבאמת לא בא לידי הפרשה והוה כמו תנאי בהפרשה כנ"ל ועדיין צ"ע בזה ואכמ"ל:
ז
ולפי מה שנתבאר למעלה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהא דאין ברירה הוא בודאי רק בגוף המעשה הוא ספק ולכן בדרבנן לקולא כנ"ל. יש לפלפל עפי"ז בהא דחידש השאגת אריה ז"ל סי' פ"ט בדין חמץ שהיו ישראל ועו"ג שותפים בו והאריך להוכיח דחלק עו"ג מותר דחמץ שעבר עליו הפסח דרבנן ובדרבנן יש ברירה. ולהנ"ל לכאורה ל"צ להטעם דבדרבנן יש ברירה דאף אם א"ב מ"מ כל היתר הש"א ז"ל הוא דוקא לשיטת התוס' ז"ל דס"ל דלמ"ד א"ב י"ל דהגיע לו חלק חבירו עיי"ש ולשיטתם ז"ל אף אם א"ב היינו דלא ידעינן איזה חלק הגיע לו אבל אינו ברור דהגיע לו חלק חבירו דוקא. הלא כן יכול להיות דהגיע לו חלקו לפי' התוס' ז"ל וא"כ בחמץ שעבר עליו הפסח דהוה דרבנן אמרינן מספיקא לקולא. אך בזה עדיין י"ל דהוה כאן איקבע איסורא ובזה גם בדרבנן אסור והוא מחלוקת הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל. דלהרמב"ם ז"ל מותר ולהרשב"א ז"ל אסור ועיין בזה ביו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס וכן פסק הש"ך ז"ל כרשב"א ז"ל דאסור והפר"ח ז"ל מתיר וכן נוטה דעת הפרמ"ג. ואולי מרן השאג"א ז"ל ס"ל כהרשב"א ז"ל דאסור או שכתב גם לכ"ע וכן צ"ע שם במה שכתב שם עוד דג"כ חלק ישראל צריך להיות מותר דדלמא א"ב וזהו חלקו של נכרי. ולכאורה קשה דאם הוא ג"כ של נכרי מ"מ הלא הוה כלוקח כמו באחין שחלקו דלמ"ד א"ב הוה כלקוחות זה מזה וא"כ כאן קנה הישראל חלקו של נכרי בעד חלקו שאסור בהנאה והאיך מותר לעשות כן דהא אסור לו ליהנות מחלקו דמקבל חליפי איסורי הנאה. ואולי כונת מרן השאג"א ז"ל דמותרים לאחרים. ואחר שכתבתי זה מצאתי בעה"י בס' מקו"ח על ה"פ סי' תמ"ח שהעיר בזה וכתב כן ונהניתי מאד תל"י שכונתי לדעתו הגדול ז"ל:
ולפי הנתבאר יש לפלפל במאי דקשה במס' חולין (דף מא ע"א) ת"ש המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב. ה"נ דא"ל שותפות בגוה. ואמאי לא נימא כאן ברירה ויחלקו ביניהם ויקח השני חלקו ונימא דהוברר חלקו ואינו יכול לאסור חלק חבירו וקושיא זו מצאתי באחרונים ז"ל עיין בס' עונג יו"ט סי' נ"ד אך אם נימא כיון דבדאורייתא הוא א"ב ל"ק. אך לר"מ קשה דא"ל בהלוקח יין ברירה אף בדאורייתא וכאן בחולין סתם משנה הוא ר"מ ואמאי לא נימא ברירה ובגיטין איתא שם בהדיא ברייתא דמנסך אליבא דר"מ וא"כ קשה וככר האריכו בזה האחרונים ז"ל אך לפע"ד י"ל דל"ק לר"מ ג"כ די"ל דגם ר"מ לא ס"ל ברירה בכ"מ רק שם ביין שפירש שאני עתיד להפריש וכמו שכתבו בתוס' כנ"ל. אבל במנסך ל"ש זה. אך לכאורה אם גם לא נימא ברירה מ"מ קשה דאף אם א"ב מ"מ הוה רק ספק דלמא הגיע לאחד חלק חבירו לפי' התוס' גיטין מ"ז הנ"ל אבל מ"מ יכול להיות שהגיע לו חלקו הראוי לו. א"כ אמאי חייב לשלם המנסך יאמר להשני דלמא הגיע לך חלקך הראוי לך זה שלקחת בחלקך ואינו אסור כלל ואמאי ישלם מספק והלא דמי לההיא מגרומתא דאתאי לקמי' דרב דטרפי' ופטרי' מלשלם. אך בזה יש לחלק דלא דמי למגרומתא דהוה ספק בדינא וכאן ודאי נתערב ביין זה איסור אך להרמב"ם ז"ל קשה דפסק דמאי דא"ב בדאורייתא ובדרבנן יש ברירה הוא משום ספק א"כ אמאי פסק בהך דהמנסך דצריך לשלם דלמא י"ב ולא נאסר חלקו שלקח השני. אך במה שנתבאר למעלה יתישב בפשיטות דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאין ברירה בודאי מצד הדין. אך מה דהוה ספק בגיטין שם הוא משום דאף אם א"ב בודאי אכתי הוה ספק כנ"ל וזה דוקא היכא דתליא הברירה בכונתו כגון דכתוב לאיזה שארצה אגרש בו דשם הוה ספק על איזה היה ראוי רצונו ולאיזה ראוי חלות הגט ואולי זו שגירש היה ראוי לה חלות הגט באמת וכנ"ל לכן לא הוה רק ספק וכגון שני לוגין שאני עתיד להפריש הנ"ל דהוה ספק על איזה שני לוגין מיוחדין חל התרומה ואיזה עתיד להפריש. אבל בדבר דלא תליא כלל באמירה וכונה דיליה רק דממילא הוה של שניהם כגון אחין שחלקו הנ"ל דבכל משהו נמצא של שניהם בזה י"ל דלמ"ד א"ב לא הוה שום ספק וכנ"ל. א"כ גם כאן י"ל כיון דהיין הוה של שניה' הוי בכל משהו של שניהם וכיון שאסר חלקו נעשה ממילא כל היין אסור. ואף דיורשים לפי הנ"ל לא זכו ממש בגוף הדבר שיהיה שלהם מ"מ בשותפים שפיר יכול להיות דזכו כ"א בחלקו בכל משהו וכמו שנתבאר למעלה. וזה ניחא לפירש"י ז"ל דפירש כן דלמ"ד א"ב הוה כל משהו לשניהם יחד ודברי הרמב"ם ז"ל יש לקיים כפירש"י ז"ל ועיין בשאג"א סי' פ"ט. אבל לפי' התוס' בגיטין (דף מ"ז) דפירשו דלמ"ד א"ב הוה ספק אולי הגיע לו חלקו של חבירו א"כ גם כאן הוה ספק כנ"ל ואמאי משלם המנסך לחבירו בעד היין ונימא דלמא הגיע לו חלקו הראוי לו. ואף אם נימא דגם ר"מ לא ס"ל בזה ברירה כנ"ל מ"מ קשה ממגרומתא אך בזה י"ל דלא דמי למגרומתא דהוה ספק בדין וכנ"ל ועיין בס' עונג יו"ט הנ"ל שהאריך בזה. ולהרמב"ם ז"ל י"ל דקיי"ל דאין ברירה בודאי רק היכא דבגוף המעשה הוה ספק בזה הוה ספיקא ובדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא אבל היכא דל"ש בגוף הדבר ספיקא אמרינן דא"ב בודאי ולא מספק והוה בכל משהו מעורב וגם בדרבנן אין ברירה כנ"ל:
ח
אך עדיין יש לדקדק בהא דאיתא במס' ביצה (דף לז) שנים שלקחו חבית ובהמה רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה דבחבית אמרינן יש ברירה ובהמה אסורה משום דינקי תחומין אהדדי. ושמואל אמר דגם חבית אסורה ומבואר בגמרא דפליגי בברירה. והנה הרמב"ם ז"ל פסק שם כרב משום דהוה מדרבנן ובדרבנן יש ברירה. וא"כ נסתר לכאורה דברי הנ"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאין ברירה בודאי ומש"ה בשותפים לא שייך ספק דבכל משהו יש שותפות. רק דגם למ"ד אין ברירה יש ספק היכא דתליא בכונתו משא"כ היכא דממילא הוא שייך כל משהו לשניהם כנ"ל. דא"כ אמאי מותר בחבית דאם אין ברירה הרי בכל משהו מעורב שני החלקים של השותפים לפי הנ"ל. וע"כ דלהרמב"ם ז"ל מספקא ליה אם יש ברירה או אי ברירה ומש"ה פסק דהוה בדרבנן לקולא כמ"ד יש ברירה. ובאמת יש לדקדק לפי' התוס' במס' גיטין הנ"ל דלמ"ד אין ברירה הוה ספק דלמא הגיע לאחד חלק חבירו אמאי בחבית אסורה לר"י משום דאי ברירה אפילו בדרבנן. הלא הוה ספק דשמא לא החליפו כלל וכל אחד נימא דהגיע לו חלקו. וקושיא זו הקשה בס' שאגת אריה סי' צ' על התוס' ז"ל ובאמת איתא שם במס' ביצה גם ברש"י ז"ל דלמ"ד אין ברירה הוא משום דלמא הגיע לא' חלק חבירו. ולכאורה יש לדקדק בזה למה שינה רש"י ז"ל פירושו כאן ממה שפירש בגיטין (דף מז) דלמ"ד אין ברירה הוה בכל משהו מעורב של שניהם כנ"ל ואף דלכאורה י"ל דבאמת בתחומין לא תליא במה דהוה שלו אלא לאיזה איש ראוי היה שיהיה בחלקו קנה אצלו שביתה ולא גרע מרועה א"כ לא קשה על רש"י ז"ל דאף דבכל משהו מעורב מ"מ יתחלק לכל א' חלק מבורר והחלק שיפול לאחד מהם קנה ברשותו מ"מ פשטות הגמרא ורש"י ז"ל משמע כנ"ל:
לכן נלפענ"ד דיש לחלק דהנה כאן ביין בודאי לקחו על אופן שיחלקו תומ"י היין לחצאין לכל א' חלקו לא שיהיה בכל משהו ומשהו שותפין וזה פשוט בסברא דשותפין שקנו דבר לחלוק אותו קנו בעד כל א' חצי וא"כ אף למ"ד א"ב לא הוה הספק רק דלמא הגיע לא' חלק חבירו אבל לא בכל משהו שותפות אבל בקנו שדה בשותפות בודאי כונתם או לחלוק השדה או שהשדה יהיה כך בשותפות רק בהחטים יחלקו בכל שנה א"כ אם לא יחלקו בהשדה אך בהתבואה הרי כל חטה וחטה ינק משדה שותפות ומשו"ה אי א"ב הוה בכל משהו שותפים ויעויין במס' דמאי פ"ו משנה ה' בר"ש שם מה שהובא שם הירושלמי ויש סעד לזה הסברא יעוש"ה וכ"ז הוא בשותפים שקנו דבר בשותפות אך בירושה אף אם יחלקו השדה בעצמה לפע"ד יש בכל משהו ומשהו של שותפות מכל האחין כיון דלא לקחו רק דאביהם הניח להן בירושה והניח כל משהו ומשהו מנכסיו לכל בניו בירושה ולפע"ד הדבר פשוט וברור. א"כ כאן בביצה שקנו חביות ובהמה בשותפות שפיר פרש"י ז"ל דלמ"ד א"ב הוה הספק דלמא הגיע לא' חלק חבירו וא"כ קושיית הש"א שהקשה על תוס' יהיה לפ"ז ג"כ על רש"י ז"ל וד"ל. והנה יעו"ש בש"א שמישב שהטעם דאסור הוא משום דהוה דבר שיש לו מתירין ומשו"ה לר' יוחנן אסור ג"כ בספק דרבנן ומזה השיג על הרמב"ן דכתב דלר"י דבר שיש לו מתירין בטל יעוש"ה. ואי לא מסתפינא לכתוב נגד דבריו הקדושים ז"ל חשבתי לומר לכאורה דאין מזה השגה על הרמב"ן די"ל דבר שיש לו מתירין בטל לר"י כדעת הרמב"ן והא דאסור בחבית לר"י הוא אף דהוה ספק דרבנן מ"מ י"ל דהוה כאן איתחזק איסורא דיש כאן בודאי מחצה שאסור וכל היכא דאיתחזק איסורא אף בספק דרבנן איתא מחלוקת הרמב"ם והרשב"א כמבואר בש"ע יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות ך' יעוש"ה וי"ל דס"ל להרמב"ן בזה לאיסור אליבא דר"י והרמב"ם דס"ל דמותר יפרש הטעם משום דשיל"מ והרמב"ם לשיטתו יסבור דר"י ס"ל דבר שיש לו מתירין. יהיה איך שיהיה לכאורה אין מזה קושיא על הרמב"ן ואדרבה קשה לי על הש"א ז"ל דאיך רצה לומר לישב בדעת התוס' דהטעם הוא דאסור משום דהוה דשיל"מ ומשו"ה אסור לר"י שם בספק דרבנן בעירובי חחומין דהרי כתבו התוס' בעצמם בעירובין (דף מה ע"ב) ד"ה ואבע"א דבעירוב הקילו בספיקו אע"ג דהוה דשיל"מ הרי דהתוס' בעצמם לא ס"ל סברת מרן הש"א הנ"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים וע"כ צ"ל לפ"ז הנ"ל כמו שכתבנו דהטעם משום דהוה ספק דרבנן דאיתחזק איסורא וס"ל לר"י דהוה לחומרא לפי הנ"ל ומ"מ נפסק בגמרא שם כרב דחבית מותרת ולהרמב"ם ל"ק דספק דרבנן לקולא אף דאיתחזק איסורא לשיטתו:
ט
ומעתה לפע"ד יתיישב קושייתנו גם מה שכתבנו להקשות למעלה ל"ק דלעולם ס"ל להרמב"ם הא דאין ברירה הוא מטעם ודאי והא דפסק דהוה מטעם ספק היינו משום דבגוף המעשה הוה ספק וכנ"ל משא"כ בההיא דאחין שחלקו דהוה בכל משהו שותפים אם א"ב ומ"מ ל"ק מהא דחבית דפסק הרמב"ם דמותרת היינו אף דאין ברירה בודאי הוה ספק אולי הגיע לו חלקו ואף דס"ל לרמב"ם בההיא דעכו"ם וישראל שקנו שדה בשותפות כשיטת רש"י ז"ל בגיטין מ"ז שם דבכל משהו יש של שניהם כמבואר בהלכות תרומות הלכה ך' דאיתא שם שותפות העכו"ם חייבת בתרומות ומעשרות כיצד ישראל ועכו"ם שקנה שדה בשותפות אפילו חלקו וכו' הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח כו' הרי דפירש כפירש"י ז"ל שם (עיין בזה ג"כ מה שכתב בש"א שם) מ"מ כאן בחבית יפרש אף למ"ד אין ברירה דהוה ספק דלמא הגיע לו חלקו או חלק חבירו דהרי ראינו גם לרש"י ז"ל דמפרש כן במס' ביצה דלא כמו שפירש במס' גיטין וכנ"ל ויש סברא לזה כמו שנתבאר למעלה. וא"כ י"ל דלעולם לא מספקא ליה לרמב"ם ז"ל אם כמ"ד י"ב או כמ"ד א"ב אלא ודאי א"ב אלא דגם אם א"ב הוה ספק וכנ"ל. וגם מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' יו"ט שם בחבית דמותר דיש ברירה י"ל דלא דהדין בזה דאמרינן ברירה רק כיון דמספקא לן דלמא הגיע לו חלקו הראוי לו או לא וכיון דהוה דרבנן אמרינן מספיקא לקולא דיש ברירה היינו דהגיע לו חלקו כנ"ל. ודברי מרן השאנ"א ז"ל שם בחמץ של עו"ג וישראל שותפים בו עולים נכון גם לשיטת רש"י ז"ל. ואף דמלשון הרמב"ם ז"ל לכאורה משמע דהטעם הוא משום דבדרבנן אמרינן יש ברירה מ"מ יש לפרש כנ"ל אף שהלשון דחוק קצת ובאמת הייתי נבוך בזה לפרש ברמב"ם ז"ל כן אך אחרי שכבר אמרתי זאת מצאתי בעה"י לכמה מהאחרונים ז"ל ומפרשים דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבודאי א"ב לכן כתבתי הנלפע"ד בסוגיא זו:
ובזה היה באפשר לכאורה לישב, מה דאיתא שם במרדכי פ' משילין וז"ל ופסק ר"ח דאין הלכה כר' אושעיא אלא כר"י דאמר א"ב בין בדרבנן בין בדאורייתא עייש"ה והוא תימה היאך פסק נגד הגמרא דפסקינן כר' אושעיא ולפי הנ"ל לכאורה יש ליישב וי"ל דכן פסק הרמב"ם ז"ל ג"כ דאין ברירה בין בדאורייתא בין בדרבנן רק דאם ג"כ א"ב הוה ספק אולי הגיע לו חלקו הראוי לו בזה אמרינן בדבר דרבנן דהגיע לו חלקו כראוי ולכן נפסק בגמרא שם כר"א דאמרינן שם דהגיע לו חלקו כיון דהוה דרבנן ובעירוב הקילו אף דהוה דבר שיש לו מתירין. וגם ספק דרבנן מותר להרמב"ם ז"ל אף היכא דאיתחזיק איסורא וי"ל דס"ל לר"ח ז"ל כן ואפשר דבגמרא פסק כר"א ולא מטעמו די"ב בדרבנן רק מטעם דהוה ספק כנ"ל וצ"ע בזה דהלשון לא משמע כך ועדיין לא החלטתי זאת] ויש לפלפל הרבה בענין זה. אך אין זה נוגע לעניננו ומענין לענין הארכתי קצת בהאי ענינא דקא עסיקנא ביה ועדיין צ"ע הרבה בענין זה והנלפע"ד כתבתי. וה' ברחמיו יצילנו משגיאות ויאיר עינינו בתורתו כעתירת ידידו ואוהבו בלו"נ דו"ש ומברכו ברוב הצלחה כחפצו וחפץ ידידו.
אייזיק יעקב בהרב הגאון אליעזר שלמה וועללער