אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני חו"מ › סימן נח

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני חו"מ · סימן נח

סימן נז

א

והנה בסימן נ"ד הנ"ל הארכנו בדין קנין ד"א אם צריך ג"כ כונה לקנות או לא ועתה נבאר בעה"י כמה פרטים בדיני קניות איזה צריך כונה ואיזה לא צריך כונה בכמה פרטים. והנה בקנין חצר קיי"ל כר"י בר"ח דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמבואר בכ"מ בש"ס וי"ל דגם ד"א דתקינו רבנן הוה דינו כמו דין חצר ולא צריך דעתו כלל לפי דעת המ"ד והרא"ה ז"ל המובא בחידושי הר"ן ז"ל ובב"י דגם בקנין דרבנן מהני גם בנפל עליו ולא מהני גילוי דעתא לבטל הקנין יעוש"ה וי"ל דהיינו דדמי לקנין חצר דהוא מטעם שליחות ושליח קונה שלא מדעתו. אלא דבקנין ד"א בזה איכא פלוגתא דרבוותא דלכמה פוסקים המבואר בשיטה מקובצת למס' בבא מציעא לא מהני בלא כונה ולקצת פוסקים צריך ג"כ שיאמר תקנה לי ד"א כמבואר שם ויתבאר לפנינו בס"ד. אך בשאר קנינין לכאורה לכ"ע בעינן כונתו לזכות בה כדמוכח בהדיא בסוגיא דמס' ב"ב (דף נג ע"ב ודף נד ע"א) דלכל הקנינין צריכין כונת הקונה וכדמוכח ביבמות (דף נב:) דעודר בנכסי הגר וסבר שהוא שלו דלא קנה ובהא דמס' ב"ב (דף מט) עיי"ש דלא מהני שום קנין בלא כונה ולפי"ז להנך פוסקים דס"ל דבד"א לא בעי כונה צ"ל דד"א דמי לקנין חצר ולא דמי לשאר קנינין. ואין לומר דשאני בהך דנפל על המציאה דמ"מ מכוון לקנות ולזכות בדבר זה אלא דחשב בקנין אתר משא"כ בהך דב"ק ודב"ב הנ"ל ודמס' יבמות הנ"ל דאין דעתו כלל על דבר זה. דזה אינו דסו"ס יקשה מהא דמס' ב"ב (דף נד הנ"ל) מהא דאמר שמואל האי מאן דפשח דיקלי אדעתא דדיקלא קני אדעתא דחיותא לא קני כו'. ואמר שמואל האי מאן דזכי זכייא כו'. וא"ש האי מאן דאתקיל כו' דשם מיירי אף בכונתו לזכות בדבר זה אלא דכונתו בעשייתו שלא כדרך החזקה ורוצה לזכות במעשה דלא קנה אף דבזה נכלל ענין חזקה טובה מ"מ לא קנה עייש"ה בפירשב"ם ז"ל ובתוס' ז"ל שם. והרי מכ"ז דלא מהני קנין בלא כונה וכבר הבאתי זאת למעלה בסימן נ"ד וע"כ דלהנך פוסקים דמועיל קנין ד"א אף בנפל עליו היינו דד"א דמי לקנין חצר משא"כ שאר קנינין. אך כ"ז הוא באין דעת אחרת מקנה אותן בזה ל"מ קנין בלא כונה משא"כ במוכר ולוקח דאיכא דעת אחרת מקנה אותו י"ל דשפיר מהני אפילו בלא כונה וכמו שפסק הראב"ד ז"ל דבדעת אחרת מקנה אותו אינו צריך לכונתו הובא בקצוה"ח (סי' ער"ה) יעוש"ה וכ"כ המהרי"ט ז"ל ת"א (סי' קנ) יעו"ש ועיין בקצוה"ח שם דמביא פוסקים דס"ל דבלא כונה לא מהני אף בדעת אחרת מקנה אותו עיי"ש וכבר נתבאר למעלה מזה בס"ד:

ב-ג

ואכתי איכא לברורי בדין קנין יד והגבהה לענין כונה מה דינם. והנה איתא במס' ב"ק (דף מט) בעי מניה ר"י סבא מר"נ המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתיה דארעא הוא דמחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא א"ד דעתיה נמי אשטרא א"ל וכו' א"ל לצור ולצור אמר רבה משכונו וכו' ואמאי תיקני ליה חצירו וכו' יעו"ש. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' זכיה הל' ט' כתב שם המחזיק בשטר מנכסי הגר כדי לקנות הקרקע וכו' לא קנה אלא השטר עיי"ש וכן פסק הש"ע חו"מ (סי' ער"ה סעיף יא). והש"ך ז"ל שם ס"ק ג' הקשה שם על דבריו ז"ל דהא בגמרא הנ"ל הוא בעיא דלא איפשטא ואיך פסק בפשיטות דקנה הנייר ועוד דמשמע בגמרא הנ"ל דכל האיבעיא הוא אם דעתו אשטרא אבל אם דעתו רק על קרקע בודאי ל"ק הנייר והרמב"ם ז"ל כתב דגם אם החזיק כדי לקנות הקרקע ג"כ קנה הנייר וכן הקשה הלח"מ עייש"ה. ותירץ שם הש"ך ז"ל דק"ל להרמב"ם ז"ל דלמה לא יקנה להשטר משום דר"י בר"ח דחצרו קונה לו שלא מדעתו ומשו"ה ס"ל דר"י ור"נ לא ס"ל כר"י בר"ח ולדידן דקיי"ל כר"י בר"ת באמת נקנה השטר אף דלא כוון לקנותו יעוש"ה. ועיין בנתיבות ובשער המשפט דתמהו עליו מהך דב"ב (דף נד הנ"ל) דהתוס' ז"ל הקשו זאת ומתרצים דאיכא נ"מ היכא דלא ידע כלל קניא ליה חצרו אך היכא דידע דהוא בחצרו ולא מכוון לקנותו בזה לא קניא ליה חצרו עיי"ש, ועיין בגליון הש"ס דציין מגטין (דף סא') שם בתוס' דסתרי להך דב"ב יעו"ש. ואולי דמשום זה דחק הש"ך ז"ל דר"י ור"נ לא ס"ל כר"י בר"ח אך באמת גם זה דחוק מאד ותמוה לומר דר"נ ור"י לא ס"ל כר"י בר"ח מה דלא מצינו דפליגי עליה. ועוד דקשה מהא דפריך במסכת ב"ק (דף מט:) מהך דר"י בר"ח ומאי קשיא ליה דלמא גם רבה לא ס"ל כר"י בר"ת וכבר הרגיש בזה מרן הש"ך ז"ל בעצמו וכתב דעל רבא שפיר מקשה דבמס' ב"מ (דף קב:) משמע דס"ל לרבא כר"י בר"ח עיי"ש ובודאי לפניו ז"ל היה הגירסא רבא אך לפנינו הוא בהך דב"ק רבה וא"כ אין ראיה על רבה:

אך נראה לומר בזה דהנה עוד יש לדקדק בזה לכאורה לפי הנך שיטות דס"ל דאם היה קנין דאורייתא ל"מ גילוי דעתא ולהרא"ה ז"ל גם בקנין דרבנן ל"מ גילוי דעתא בזה לבטל הקנין ואף דשם הוא קנין ד"א והוי כחצר מ"מ הרי ידע מזה ולא רצה לקנות בזה ולפי' התוס' ז"ל דב"ב הנ"ל ל"מ קנין זה. ואולי יש לחלק דשם רצה לקנות הדבר רק בקנין אחר כנ"ל. ואף דהקשיתי למעלה מהך דב"ב (דף נד ע"א) משמואל מ"מ י"ל כיון דהוה קנין ד"א דהוה כחצר וגם רוצה לקנות הדבר משו"ה מהני אף בגילוי דעתא דאינו רוצה בקנין זה משא"כ בהך דשטרות הגר דאינו חפץ לקנות כלל השטרות וגם בהך דב"ב דהקנין אינו מדין חצר כלל. אך באמת גם זה צ"ע דהרי סו"ס בעת שמחזיק בהשטרות הרי חשב אז בהגבהת השטרות לשם קנין אך לא לקנות השטרות רק לקנות הקרקע ולכאורה לא גרע מהך דנפל על המציאה הנ"ל אף דחשב ע"ז הדבר מ"מ על הקנין לא כוון וגם בקנין בעי כונה ואף דלכאורה יש לחלק בין קנין חצר דהוא מטעם שליחות לקנין יד בהגבהה כמו בשטרות הנ"ל אך הרי התוס' ז"ל במס' ב"ב דימה אותן אהדדי ובשלמא להנך פוסקים ז"ל דאף בנפל על המציאה לא קני בד"א דקיי"ל כשנויא קמא דהגמרא ב"מ שם כמבואר בחו"מ (סי' רסח) עיי"ש א"ש אך לפי מה דפסקו כשנויי דר"פ ור"ש דמתרצי באופן אחר שם אבל בנפל ג"כ קני קשה על הך דר"י ור"נ. ואולי יש לומר דזה היה קשה ליה להש"ך ז"ל אך לפי' ז"ל לא היה לו לתרץ דר"י ור"נ לא ס"ל כר"י בר"ח אלא דלעולם ס"ל כר"י בר"ח רק דס"ל כשינויא קמא דגמרא דבנפל לא מהני ד"א ודהוא מטעם חצר וס"ל לר"י בר"ח ג"כ דלא מהני ד"א בנפל וגרע מחצר משום דאינה משתמרת. אך י"ל דקושיא חדא מתרצתא בירך חברתה ולפי"ז לכאורה יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מקושיית הלח"מ והש"ך ז"ל הנ"ל. דהנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו דגם בנפל על המציאה קני בד"א כמבואר בטור חו"מ (סי' רסח) וכמש"כ שם הב"י וכן פסק בש"ע חו"מ שם כדעה זו ועיי"ש בש"ך דהכריע ג"כ כדעה זו דהוא מהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל יעוש"ה. וא"כ יש לומר דר"י דאיבעיא לי' מר"נ במחזיק בשטרות של גר אם כונתו ג"כ על השטר או רק על הקרקע וגם השטר לא קנה ע"כ צ"ל דס"ל כהך שנויא קמא דמס' ב"מ הנ"ל דהיכא דבודאי לא כוון לקנות ל"מ הקנין דאל"כ מאי קמבעי ליה אם דעתו אשטרא דהרי אם אפילו ודאי לא היה דעתו אשטרא ג"כ מהני כנ"ל אלא ודאי דס"ל כהך תירוצא קמא דנפל על מציאה לא קנה בד"א. וע"ז שפיר מקשו התוס' במס' ב"ב הנ"ל דהרי קיי"ל כר"י בר"ח דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וע"ז תירצו שפיר דאף לר"י בר"ח לא מהני אלא בסתמא אבל היכא דידע מזה ולא רצה לקנות לא מהני והרי זה ממש כמו הך דנפל דגילה דעתו דלא ניחא ליה דליקני. אך כ"ז לפי מה דס"ל לר"י ור"נ כהך תירוצא קמא דמס' ב"מ הנ"ל מה שא"כ לר"פ ולר"ש דגם בנפילה קני ולא מהני גילוי דעתא בד"א והיינו משום דד"א דין תצר הוא וקני שלא מדעתו אף דידע מזה ולא כוון לזה דהוה כשלוחו. והא דהקשה הרשב"א ז"ל דאיך קונה בע"כ לכאורה לפע"ד י"ל בפשיטות דאמאי נימא דמקרי בע"כ האם יאמר דאינו רוצה לקנות דהא דאמרינן בנפילה נ"ל דלקני בד"א לא נ"ל דלקני בודאי לא דגילה בדעתו דאינו רוצה בשום אופן לקנות בהד"א אף אם מהני. דליכא בזה שום סברא דמדוע לא ירצה דהרי קמן דרוצה לזכות בהדבר וטרח ונפל עליו ומה לו באיזה קנין מקנה אלא דלכאורה פשוט הוא דכונת הגמרא דבנפילה נ"ל דלקני בד"א לא נ"ל היינו דמגלה דעת דבדעתו דלא מהני ד"א ולא נגמר בדעתו מחשבה לקנות בד"א ומשו"ה נפל עליו וא"כ י"ל דשפיר מהני כדין חצר דקונה שלא מדעתו ואף דידע דהוא בד"א ומ"מ לא רצה לקנות בזה מ"מ מהני הד"א לפי תירוץ ר"פ ור"ש וכמבואר שם בפ"ק דמציאה וכן פסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל וכן הכריע בש"ע חו"מ (סי' רסח) וכן הכריע הרמ"א ז"ל שם דקונה עייש"ה. וא"כ י"ל שפיר דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דפסק דאף בנפל מהני קנין ד"א דלא מהני גילוי דעתא אף דידע מזה מ"מ הוה ככל סתם תצר דקונה שלא מדעתו וכמו דקיי"ל כר"י בר"מ ומשו"ה פסק ג"כ בשערות הגר דקנה השער משום דסו"ס החזיק בהשטר או שלקחו לרשותו והוה בחצרו או כשנטלו בידו הוה ג"כ כמו תצר וכמש"כ התוס' ז"ל במס' ב"ב (דף נד ע"א) שם וממילא נקנה לו השטר. ואף דבנפל על המציאה סו"ס חשב ג"כ לקנות המציאה י"ל דגם בזה אף דלא חשב לקנות השטר מ"מ תשב במעשה זה לשם קנין וממילא דקני ולא גרע מסתם חצר שלא מדעתו. ומעתה נתיישב ג"כ מה דשינה הרמב"ם ז"ל מלשון הגמרא דבגמרא איבעיא להו אם דעתו אשטרא ג"כ או דוקא אקרקע והרמב"ם ז"ל ובש"ע דייקו דהחזיק בשטרא כדי לקנות הקרקע קונה השטר דמשמע דאף היכא דידע ברור דלא היתה כונתו רק על הקרקע מ"מ קונה השטר וזה טעמא בעי וכמו שעמד ע"ז מרן הש"ך ז"ל ועיין שם בש"ך ז"ל מקודם זה דהביא תירוץ בשם הג"ת ובתירוצו לא נתיישב מה דשינה מלשון הגמרא עיי"ש אם לא דנאמר כמש"כ הש"ך ז"ל דחסר בגמרא לפי גירסתנו. אך לפי הנ"ל א"ש בפשיטות דבגמרא קאי לפ"מ דס"ל דגילוי דעתא מבטל הקנין ד"א ול"מ אלא דכל האיבעיא אם היה דעתו על השטר ג"כ או לא. אך לפי מה דפסק הרמב"ם ז"ל דל"מ גילוי דעתא לבטל הקנין ממילא אף אם ברור דלא כוין רק על הקרקע ג"כ קונה השטר כמו בכל סתם חצר דקונה שלא מדעתו וא"ש ג"כ דהשמיטו הרי"ף והרא"ש ז"ל האיבעיא דר"י וכמו שהקשה הש"ך ז"ל. ובהכי א"ש בפשיטות דכל האיבעיא הוא רק לפ"מ דס"ל לר"י ור"נ דגילוי דעתא מבטל הקנין אך לפ"מ דפסקו הרי"ף והרא"ש כאינך שנויא דר"פ ור"ש שם במס' בבא מציעא הנ"ל והשמיטו להך תירוצא קמא דשם ומשו"ה השמיטו ג"כ הך איבעיא דר"י ור"נ הנ"ל דאינו לדינא כן נראה לכאורה לפרש ולפע"ד הדבר נכון מאד בסברא:

והא דהרמ"א ז"ל לא כתב בסי' ער"ה על המחבר הנ"ל דיש חולקין דהרי להרשב"א ז"ל דס"ל דבנפל לא מהני הקנין א"כ גם בזה לא מהני היינו משום דכבר הכריע בסי' רס"ח כדעה הראשונה עיי"ש. אך בכל הנך דחשיב שם במס' ב"ב (דף נג ונד) שם כמו בהחזיק לקנות חברתה ובכל אינך דחשיב שם דלא מהני הקנין לא משום גילוי דעתא אלא משום דלא מכוון לקנין ול"מ דלא דמי לקנין חצר וכדומה דמהני ג"כ שלא מדעתו כר"י בר"ח משא"כ בשאר קנינין:

ובהכי אפשר דיש ליישב תמיהת הגליון הש"ס מהך תוס' דב"ב (דף נד ע"א) על הך דגטין (דף סא ע"א) דסתרי אהדדי ולפי הנ"ל אתי שפיר דהתוס' ז"ל לא כתבו דבריהם ז"ל בהך דב"ב אלא לר"נ ור"י דע"כ ס"ל דלא נקנה בד"א או בקנין יד אלא היכא דמתכוון משא"כ לדינא י"ל דקיי"ל כר"פ ור"ש וא"כ י"ל דהתוס' דגטין דקאי על הברייתא יעו"ש י"ל דשפיר כתבו דקמ"ל דאם היה בידו אף בלא כונה קנה והלוקחו נקרא גזלן וא"ש דבריהם ז"ל בפשיטות. אחרי שכתבתי כ"ז מצאתי בעה"י בס' פורת יוסף שכתב ג"כ ליישב דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל באופן זה והאריך שם להוכיח דר"נ ור"ש פליגי בדין זה בשלהי דמסכת ביצה גבי מילא מים ונתן לחבירו ופסק הרמב"ם ז"ל כר"ש דהלכה כמותו היכא דפליגי באיסורא ות"ל שכוונתי לדעתו הגדול ז"ל. אך לפי הנ"ל לכאורה אין צריך לכל זה דהרי בהדיא דפסק כר"ש ור"פ באוקימתא דגמרא מס' בבא מציעא הנ"ל. וי"ל ג"כ בטעמא כמו שכתב בשיטה מקובצת שם ד"ה כיון דנפל גלי דעתיה וכו' ולי הכותב נראה לומר דאפשר לחלק בין בלישנא דגמרא קודם למאמר אמורא ובין בשבא אחריו דכיון דסדרי להו חכמי התלמוד תירוצא דאמורא בתר תירוצייהו י"ל דסברי כוותיה וכדקיי"ל הלכה כלישנא בתרא הר"ש די ווידא"ש. וכ"כ בב"י בטור תו"מ (סי' רסח) משום דבתר הכי תירצו ר"פ ור"ש דלא תליא בנפילה מש"ה פסק כתירוצא בתרא עייש"ה ועיין במהרי"ט חלק א' סי' ק"נ שכתב ג"כ דידו קונה שלא מדעתו והובא במשל"מ פי"ז מהל' גזלה ובמשל"מ שם תמה ע"ז מהא דמס' ב"ק (דף כט) דאמר שם ההופך את הגלל כו' אר"א ל"ש אלא שנתכוון לזכות בהם אבל לא נתכוון לזכות בהם פטור כו' יעוש"ה דהרי דבלא כונה לא זכתה לו ידו. ומלבד דלפי הנ"ל ל"ק דבלא"ה הרי גם ר"נ ס"ל כן ומ"מ לא קיי"ל כן מלבד זה לכאורה י"ל דהרי מסיק שם רב אשי בגמרא דמיירי בלא הגביה ג' טפחים עיי"ש ברש"י ותוס' ז"ל וא"כ י"ל דפחות מג' טפחים לא מקרי כלל קנין יד ולא חשיב יותר מדין הבטה עיי"ש ברש"י ותוס' ז"ל. ועוד י"ל בפשוט דהנה בסי' קצת ס"ב איתא בהגהה י"א שצריך ג' טפחים וי"א דסגי בטפח. וכתב הסמ"ע בס"ק ד' דכיון דהוא בידו הוה כאילו ברשותו הוא ועיי"ש בנתיבות דתמה ע"ז דהרי הגבהה דין אחר הוא דבהגבהה אף אם לא נטלו בידו אלא דהוגבה מכחו ג"כ מקרי הגבהה וקנה ובקנין יד צריך להיות בידו. ועוד דביד צריך שלא יהיה תלוי למטה מידו מהדבר שנטל ובהגבהה גם במקצת מהני עיי"ש. ולפ"ז א"ש דפי' ר"א דוקא בכוון לקנות בהך היפך את הגל דמסתמא קתני אף כגון שלא היה כולה בידו או דהוגבה מכחו בזה צריך כונה וה"ה בכולה בידו מהני בלא כונה ומלתא דפשיטא נקיט ר"א. ויצא לנו מזה דבכל קנינין דעלמא לא מהני שלא מדעתו כגון לזכות מהפקר או מנכסי הגר וכדומה צריך כונה לזכות בזה כדמוכח מהך דמס' ב"ב (דף נג ודף נד הנ"ל). אך כ"ז בקונה מן ההפקר וכדומה אבל במוכר ולוקח וכדומה דיש דעת אחרת מקנה אותו לדעת הראב"ד ז"ל מהני אף בלא כונת הקונה לזכות בה וכ"כ המהרי"ט ז"ל ת"א (סי' קנ) ומדמה לה לקנין קטן דמהני בדעת אחרת מקנה אותו וכ"כ כמה פוסקים ועיין בקצוה"ח (סי' ערה) דמביא פוסקים החולקים ע"ז ג"כ עיי"ש. אך בקנין חצר וכן ביד דהוה כחצר להרמב"ם ז"ל נקנה לו שלא מדעתו וגם גילוי דעתא דלא ניחא ליה לקנות בקנין זה לא מהני ושפיר קנה ככל סתם תצר דקונה שלא מדעתו ומשום דפסק כתירוצא דר"פ ור"ש במס' ב"מ שם. וכן פסק הרא"ש ז"ל וכן הכריע הש"ע והרמ"א ז"ד (סי' רסח). אך הרשב"א ז"ל ס"ל דלא קנה היכא דאיכא גילוי דעתא וכבר הבאתי משיטה מקובצת למס' בבא מציעא שם דס"ל לכמה פוסקים דגם בד"א צריך דעתו לקנות ופשוט הוא לפע"ד דמפרשים הך דנפל דגלי דעתא דבד"א לא ניחא ליה דלקני היינו לא דמגלה דעת דאינו רוצה לקנות בזה דזה אינו סברא כלל דמדוע לא ירצה לקנות בזה דהרי ראינו דטרח ונפל ורוצה בקניית הדבר. אלא דה"פ דמגלה דעתו דנא בד"א כונתו לקנות אלא בנפילה והיינו משום דחושב דלא מהני ד"א ואינו מכוון ע"ז שיועיל הד"א ומכוון על הנפילה ותליא בהנך תירוצים בגמרא שם כנ"ל וא"כ אם יודע מהחצר והקנין ואיני מכוון לקנות בזה להמבואר בתוס' מס' ב"ב (דף נד) ובמס' גטין (דף סא הנ"ל) פלוגתא דאמוראים הוא ולפ"מ דפסקו בש"ע מהני וזכה ואין צריך שום כונה לזכות וכבר הבאתי למעלה (בסי' נד) דברי הט"ז ז"ל בחו"מ (סי' רסח) ומה שיש לתמוה על ראייתו אף כי לדינא י"ל דזכה בלא כונה כנ"ל לענין קנין יד אך ראייתו ז"ל לכאורה צ"ע כנ"ל. וגם לענין דינא יש לברר אם לא כוון כלל לשום זכיה וי"ל דלא קנה משום דהוה כחצר שאינה משתמרת ועיין בחידושי הר"ן ז"ל למס' בבא מציעא שם שהביא מחלוקת הראשונים בזה ואם גילוי דעתא לבטל הקנין מהני ויש להאריך בכ"ז:

ד

והנה לכאורה קשה דלפי הנ"ל דבשאר קנינין שאינן קנין יד וד"א וחצר צריכין כונה לקנות ואף דכונתו ג"כ לקנין רק לא בזה הקנין כמבואר מהך דב"ב הנ"ל דהמחזיק בשדה זו לקנות חברתה דכונתו בחזקה לשם קנין ומ"מ ל"מ ג"כ בשדה זו וכתבתי לכאורה דהוא דמי למחזיק בדבר ורוצה לקנותה אלא דלא כוון בקנין זה וגם במס' ב"ב (דף נ"ד) דאמר שמואל האי מאן דפשח דיקלא כו' אדעתא דתיותא ל"ק כו' ושם מיירי אף דכונתו לזכות בדבר זה אלא דכונתו בעשייתו שלא כדרך החזקה עייש"ה בפירשב"ם ז"ל ובתוס' ז"ל שם. וא"כ לכאורה קשה מהא דאיתא ברפ"ק דקידושין האשה ניקנית בג'. דרכים כו' נקנית בכסף ובשטר כו' ורש"י ז"ל פירש שם דפירושא דשטר אפילו אינו שו"פ דאי בשו"פ מאי קמ"ל בשטר דהרי כיון דהוא שוה פרוטה הרי הוא ככסף ומהני מדין כסף ודברי רש"י ז"ל מבוארים בהדיא בירושלמי קידושין שם דאהא דכתב במתניתין ובשטר איתא בירושלמי שם הדא דתימר בשטר שאינו יפה שו"פ אבל בשטר שהוא יפה שו"פ ככסף הוא. תני ר"ח כן לא סוף דבר בשטר שהוא יפה בשו"פ והלא מתקדשת היא האשה בכ"ד שהוא יפה שו"פ אלא אפילו וכו' עיי"ש. וכדברי הירושלמי מבואר בתלמודא דידן בקידושין (דף מ"ח) בפלוגתא דר"מ וחכמים דחכמים אומרים שמין הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת יעו"ש דהרי דאף דלא נתכוון לקדשה רק בשטר מ"מ אם אינה מתקדשת בתורת שטר מתקדשת בתורת כסף. והרי שם אינו מדין קנין יד או חצר וא"כ אמאי מהני הקנין בלא כונה ואף דדעתו מ"מ לקנות האשה רק דדעתו בקנין אחר לא במה דמועיל. מ"מ לא עדיף מהא דשמואל הנ"ל דלא מהני אף דדעתו לקנותו ואף שיש קצת לחלק ביניהם מ"מ דחוק הוא ולכאורה דמי להא דנפל על המציאה דבד"א לא נ"ל דליקני. ודבר זה מצאתי ראיתי בעה"י בס' יד שלמה דמוכיח מזה כהנך הסוברים דהך תירוצא דיגלוי דעתא לא קאי על קנין דאורייתא וקשה מזה על הרשב"א ז"ל דס"ל דגם בקנין דאורייתא מהני גילוי דעתא לבטל וא"כ גם כאן אמאי מהני משום שוה כסף דהרי גילה דעתו דרוצה בקנין שטר ולפי"מ שביארתי דגילוי דעתא דלא ניחא ליה היינו דאינו מכוון לקנות בזה הקנין פשיטא דקשה מזה. ועיי"ש בס' יד שלמה דביאר שם דמש"ה מהני בקידושין משום דמכ"מ תשב לקנותה רק לא בהך הקנין וכן בהא דנפל על המציאה דסו"ס תשב לקנות וי"ל דמהני בקנין דאורייתא ולא כהרשב"א ז"ל. ולפי הנ"ל לכ"ע קשה דאף להפוסקים דמהני בקנין דאורייתא הוא רק בקנין ד"א וכדומה. ובשאר קנינין לא מהני כמבואר מהך דמס' ב"ב הנ"ל וא"כ קשה בהך דקידושין כנ"ל:

והנה להנך פוסקים דס"ל דל"מ בקנין ד"א רק באומר זכתה לי ומכש"כ דצריך כונה אין להקשות מהך דקידושין הנ"ל דלא דמי דהכא היינו טעמא משום דהקנין בעצמו גרוע משום דהוה כחצר שאינה משתמרת ומש"ה צ"ל זכתה לי וגם לקצת פוסקים צריך כונה ובאופן אחר ל"מ גוף הקנין ד"א ומש"ה בנפל על המציאה דעכ"פ לא היה לו כונה לקנות בד"א ול"ש לומר דמ"מ יקנה מצד קנין ד"א דגוף קנין ד"א הוא גרוע ול"מ בלא כונה משא"כ להרשב"א ז"ל דמדמה הך דנפל לעודר בנכסי הגר קשה וגם מכל הנך דמס' ב"ב הנ"ל יקשה. ולכאורה היה אפשר לישב בפשוט דאף דבשאר קנינין קי"ל במס' ב"ב דל"מ בלא כונה מ"מ זה דוקא בנכסי הפקר ומשום דליכא דעת אחרת מקנה אותו וכמו שנתבאר למעלה משא"כ היכא דאיכא דעת אחרת מקנה אותו כמו מוכר ולוקח מהני לשיט' הראב"ד ז"ל והמהרי"ט ז"ל דמדמה לה לקטן דבדעת אחרת מקנה אותן קינה א"כ י"ל ג"כ בקידושין הנ"ל דאיכא דעת האשה המקנת עצמה לבעלה ומש"ה מהני ולכ"ע מהני בקידושין אף דדעתו בשטר ניקנית מטעם שוה כסף כנ"ל:

ה

אך עדיין יקשה לפי"מ שכתב הר"ן ז"ל בנדרים (דף ל' ע"א) דבקידושין כיון דכתיב כי יקח איש אשה ולא תלקח אשה לאיש וע"כ היא אינה מקנת לו אלא כיון דקיבלה הקידושין והסכימה דעתה להתקדש לו בטלה דעתה ורצונה אצלו כהפקר וכשלוקחה הוה כזוכה מן ההפקר ולפי"ז הדר קשה דכיון דהוה כזוכה מן ההפקר וליכא בזה דעת אחר' מקנה אותו ואמאי מהני הקנין בלא כונה כנ"ל. והנה כבר כתבתי בעה"י במקום אחר לישב בזה קושיית הנוב"י מה"ת חלק אהע"ז סי' נ"ד שהקשה אמאי לא יוכלו הקטנים לקדש אשה גדולה מה"ת והרי כשדעת אחרת מקנה אותו יש לו קנין גם לקטן ולרוב הפוסקים הוא מה"ת וא"כ גם בקידושין הלא היא מקנת עצמה לבעלה והוה דעת אחרת מקנה אותו יעו"ש מה שתירץ ולפי הנ"ל א"ש דבקידושין לא מיקרי דעת אחרת מקנה אותו דהיא אינה מקנת לו כלל כמוש"כ הר"ן ז"ל. אלא כשאר הפקר. ואחר שתירצתי זאת מצאתי בעה"י באבני מלואים באהע"ז (סי' מ"ג ס"ק ב') שכתב ג"כ לישב כן והנאני מאד תל"י. וא"כ קשה דלפי המתבאר דהא דמהני בקנין בלא כונה דוקא בדעת אחרת מקנה אותו וכמו בקטן והרי בקטן לא מהני הקידושין כנ"ל א"כ אמאי מהני בלא כונה כנ"ל. והנה בס' א"מ שם חזר ודחה התירוץ על קושית הנוב"י הנ"ל וכתב דזה תליא בשיטת רש"י ותוס' ז"ל במס' מציעא (דף יב ע"א) בהא דאיבעיא רבא זרק ארנקי כו' עיי"ש דמוכת מפי' רש"י ז"ל דהפקר מדעת הוי דעת אחרת מקנה אותו והתו' ז' חולקים שם וכן הוא שיטת הרבה ראשונים דהפקר הוי דעת אחרת מקנה אותו. וא"כ גם כאן באשה שהיא מפקרת עצמה לגבי' לפי' הר"ן ז"ל הנ"ל ג"כ הוי דעת אחרת מקנה אותו וא"כ לרש"י ז"ל הנ"ל מהני קידושין בקטן מן התורה עיי"ש שהאריך בזה וא"כ לפי זה א"ש ג"כ קושיתנו הנ"ל דשפיר זכה בקנין אף שלא בכונה דשפיר מיקרי דעת אחרת מקנה אותו:

אך כבר כתבתי בסי' הנ"ל לכאורה תמוהין דבריו בס' א"מ הנ"ל דלכאורה ע"כ אין הפי' בהר"ן ז"ל שהיא מפקרת לדידי' כהפקר דעלמא ודעת אחרת מקנה אותו דא"כ סו"ס הרי היא עושה קנין בזה והתורה אמרה כי יקח וכו'. ובארתי שם דאין לומר בכונת הר"ן ז"ל דמה דאמרה תורה כי יקח היינו שהוא יהיה העיקר אלא דכונת הר"ן ז"ל שהיא אינה עושה שום קנין בקידושין כלל אלא דהוא ג"כ אינו יכול לקדש בעל כרחה בלתי רצונה לכן מבטלת רצונה והויא כהפקר וממילא יכול לקדשה והיא אינה מסייעת לקידושין כלל והוא עושה כל הקידושין וכדמוכח מלשון הר"ן ז"ל שם וכן מצאתי ג"כ בס' א"מ בעצמו בסי' ל"א ובסי' מ"ג הנ"ל בד"ה שוב התבוננתי כו' שכתב שם דבקידושין ליכא שום צד קנין ממנה ולא דמי להפקר דבקידושין היא אינה עושה שום צד קנין בזה עיי"ש וא"כ לפי זה הדרא קושיתנו הנ"ל דאמאי מהני בקידושין בשטר דשוה פרוטה בתורת כסף דהרי לא כוון לזה. ומכש"כ דקשה לשיטת התוס' ז"ל דס"ל דהפקר מדעת לא מיקרי דעת אחרת מקנה אותו ואמאי מהני בשטר הנ"ל. ולכאורה היה נראה לומר דגם להראב"ד ז"ל דדעת אחרת מקנה אותו מהני גם בקנין בלא כונה היינו היכא דהמקנה ידע באיזה קנין הוא קונה ובזה מקני ליה משא"כ היכא דגם המקנה לא כוון בעת שעשה הקונה הקנין י"ל דל"מ. ובזה אפשר לכאורה לישב הא דהקשה בקצוה"ח בסי' ער"ה על הא דכתב בטור יורה דעה סי' קצ"ב ז"ל. היה עכומ"ז מודד הגביהו תחלה לקנות קני ואם לא הגביהו כו' ל"ק. וכתב הב"י פי' אעפ"י שהגביה בשעה שמודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היה לקנין אלא למדידה עכ"ל וקשה דהא בדעת אחרת מקנה אותו לא צריך כונה. אך אם נימא כהנ"ל לא קשה משום דגם המקנה. לא תשב בעת הגבהתו שיקנה בזה עייש"ה ובט"ז ז"ל ולפי הנ"ל בקידושין בשטר דשוה פרוטה ג"כ דעת האשה היה על קנין שטר ולא על קנין כסף וי"ל דלא מהני וקשה כנ"ל. אבל הא לא קשה דסו"ס הרי הגביה אותם והיו בידו וקנין יד לא צריך כונה די"ל דשאני הגבהה מקנין יד דבקנין יד צריך שיגביה דוקא כולה בידו ולא ישאר תחת ידו ולמטה מהדבר שהוא מחזיק משא"כ בהגבהה אף אם מחזיק בקצתו ותלוי למטה ג"כ מהני וא"כ י"ל דגם בהך דמדד דבעת הגבהתו לא החזיק כולה בידו וכדרך המודדין ומשו"ה צריך כונה לזה אך מהנ"ל קשה:

שוב עיינתי וראיתי דלכאורה לא קשה כלל דהנה בהך דקידושין (דף מת ע"א) בהא דשמין הנייר אם יש בו שוה פרוטה כו' איתא שם התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ור"א אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ כו' והרי שם דמיירי דאמר בהדיא התקדשי לי בשטר ולכאורה דע"כ צ"ל כן דהנה בקנין כסף בקידושין או שו"כ צריך שיאמר התקדשי לי בכסף או שו"כ ובשטר א"צ שיאמר כלל רק כותב זאת על השטר ומוסר לה השטר ובלא שום אמירה מהני כמבואר ברמב"ם ז"ל בפי' המשניות ריש מס' קידושין ובפ"ג מהל' אשות עיי"ש. וא"כ אם לא אמר לה כלל בשעת נתינת השטר הרי שם מיירי בשטר שאין עליו עדים או שלא לשמה כמבואר במס' קידושין (דף מת) שם א"כ מאי מהני שומת השטר אם יש בו שו"פ כיון דלא אמר כלל לא מהני בתורת קידושי כסף אע"כ דכל דין זה הוא באמר לה התקדשי לי בשטר דוקא ולא בסתמא וכמבואר בלשון הברייתא שם התקדשי לי בשטר כו' יעו"ש בקידושין הנ"ל. וא"כ באומר לשון זה יש בזה משמעות הן בקנית השטר הן בקנית שיווי הנייר בשו"פ וזה מבואר לכאורה בפירש"י ז"ל שם ד"ה מספקא להו וכו' וס"ל דדעתא נמי אנייר והלכך שמין כו' דאם יש בנייר שו"פ מקודשת בתורת כסף דדעתייהו נמי אנייר עייש"ה. וא"כ ל"ק כלל מזה על הנ"ל דכיון דאמר לה בלשון התקדשי לי בשטר באם דהנייר שו"פ אמרינן דדעתייהו נמי אנייר ושפיר הוה קנין בכונה וז"פ לכאורה. ומעתה נבוא לדברי הירושלמי הנ"ל דא"כ באמת קשה מאד ראיית הירושלמי הנ"ל דמוכיח דע"כ מהני בשטר באינו שו"פ דאל"כ פשיטא דמשום שו"כ מהני כמבואר שם בפני משה עיי"ש דמאי ראיה היא דלמא לעולם גם בשטר בעינן שו"פ ומשום דגנאי הוא לה להתקדש בדבר שהוא פחות משו"פ וכמבואר שם בירושלמי בהך דמקדש באיסורי הנאה עיי"ש בפני משה בטעם זה וי"ל כן בפחות משו"פ ל"מ גם בשטר. והא דקמ"ל דין דשטר היינו דבכסף בעינן דוקא שיאמר לה ה"א מקודשת לי בזה. וקמ"ל גם דין דבשטר אם קדשה בשטר אף שלא אמר לה כלום מקודשת ולעולם דבעינן שיהיה שו"פ. וכדברי הירושלמי הנ"ל מבואר בהדיא בתוספתא קידושין פ"ק דאיתא שם ובשטר כיצד אצ"ל בשטר שיש בו שו"פ והלא היא מקודשת כו' אלא אפילו כתב על חרס ונתן לה על נייר כו' ה"ז מקודשת כו' עיי"ש. והרי בהדיא כירושלמי הנ"ל ויש להאריך בירושלמי ותוספתא הנ"ל :

מיהו לכאורה גם זה לא קשה כלל די"ל דהרי מבואר בהדיא במס' קידושין (דף ו' ע"א) דהיכא דעסוקין בעסק הקידושין ונתן לה הכסף קידושין והיא ידעה דמשום קניית קידושין יהיב לה מקודשת אף אם לא אמר לה כלום וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' אשות עיי"ש וא"כ לפי"ז לכאורה בשטר ג"כ צריך שתדע על מה היא מקבלת השטר ובפרט דנכתב בשטר הלשון קידושין דהוה כאילו אמר בהדיא. בודאי דגם אם מקדשה בשטר זה לשם קניית שוה כסף דהנייר שו"פ ג"כ מקודשת אף אם לא אמר כלום וא"כ א"ש התוספתא והירושלמי דל"ל לאשמועינן דין דשטר באם צריך שיהיה שו"פ. דאף בלא קנין השטר מהני מתורת שוה כסף אף דלא אמר כלום בעת נתינת השטר. ואף דאמר לה בהדיא ה"א מקודשת לי בשטר זה ומ"מ שמין אם יש בו שו"פ מקודשת כבר נתבאר דכיון דאמר בלשון ה"א מקודשת בשטר זה י"ל דדעתייהו היה גם אנייר כמוש"כ רש"י ז"ל כנ"ל וכן מבואר בש"ע אהע"ז סי' ל"ב דאיתא שם בדין שטר דכותב ונותן לה בלא אמירה ומבואר שם דמ"מ שמין הנייר. ועדיין צ"ע בזה הרבה ולכאורה יש לדון לפי"ז באם דלא אמר לה בלשון הא"מ בשטר זה. אלא דפירש בהדיא דמקדשה מדין שטר ולא בתורת כסף. ולא נעשה כדין שטר כגון בלא עדות או שלא לשמה כמבואר שם (דף מ"ח) י"ל לכאורה דל"מ הקידושין אף אם הנייר שו"פ כיון דודאי כוונו רק בדין שטר והוה כקנין בלא כונה דל"מ לפי הנ"ל וכמו בהך דמס' ב"ב (דף נד) בהך דפשח דיקלא וזכי זיכיא אף דהיה ממילא הקנין וגם חשב בעשייתו לקנין מ"מ כיון דמכוון לעשי' דל"מ ע"פ דין לא הוה חזקה אף שבעשייתו נמצא ג"כ דבר המועיל כנ"ל כמו כן בהך דקידושין הנ"ל ועיין באהע"ז סי' ל"ב דמבואר כן דל"מ בזה מתורת כסף ועיין בב"י מה שמסתפק שם וצריך ביאור בהך ירושלמי הנ"ל ואין כאן מקומו להאריך:

ו

ונחזור לדברינו הנ"ל דבקנין יד וחצר לפי מה דקיי"ל אף שיודע מזה ואינו מכוון לקנות בזה מ"מ קונה אף בלא דעת אחרת מקנה אותו כנ"ל ולכאורה יש להוכיח קצת מהא דאיתא בפ' הנזקין (דף נב ע"ב) המטמא והמדמע והמנסך כו' רב אמר מנסך ממש וכו' מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך אמר לך מנסך קלבדר"מ. ואידך כדר"י דאר"י משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוה עד שעת ניסוך כו' עיי"ש בפירש"י ז"ל ובמקום אתר הארכנו בזה בעה"י והוכחתי דלרב לשיטתו בסנהדרין (דף עב) ס"ל דגזלן קונה גוף הדבר להיות מיקרי שלו אלא דקודם יאוש מיחייב להחזיר גוף הדבר לקיים השבת גזילה אבל באמת קנה גוף הדבר ומיקרי שלו ומשו"ה ס"ל כאן דלא הוה קלבדר"מ משום דאינם באין כאחד וכן פירש"י ז"ל בחולין (דף מ' ע"א) ד"ה רבוצה לא מיבעיא עומדת דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אלא אע"ג וכו' עייש"ה ומשום דבהגבהה קנאה ורב הונא תלמידו דרב הוא וס"ל ג"כ הכי וא"כ קשה דאיך קנאה בהגבהה דהרי גם הגבהה צריך כונה לקנות כנ"ל ובשלמא בהך דחולין הנ"ל לא קשה די"ל דמשום הכי נאסר דלמא היה מכוון לקנות ומספיקא אסרינן ליה אך בהך דגיטין הנ"ל לכאורה קשה דהאיך מחייבינן ליה לשלומי ולא אמרינן דפטור משום דקלבדר"מ ומשום דקנאה בהגבהה נימא דלמא לא מכוון לקנות בזה ולא מהני ליה הקנאתו וקלבדר"מ וכבר בארתי שם בעה"י דהא דחייב לרב ולא הוי קלבדר"מ לא משום דנתחייב באונסין אלא דהוי שלו לגמרי ולפי זה יקשה ג"כ מהך דכתובות (דף לא) אמר ר"ת מודה רנבה"ק בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור חלב והיינו משום דמעידנא שהגביה קנייה מתחייב בנפשו לא הוה עד דבלעה כמבואר שם (ל' ע"ב) ומותיב שם ר"ב מהגונב כיס בשבת חייב כו' ופירש"י ז"ל דהגבהה קונה בכל מקום וקמה לה ברשותי' אף להתחייב באונסין כו' עיי"ש. וא"כ קשה האיך מחייבינן ליה בהך דגונב חלבו וגונב כיס בשבת ולא אמרינן דקלבדר"מ משום דלא באין כאחד דנקנה לו מקודם להיות עומד ברשותו ודלמא לא כוון לקנות וקנין לא מהני בלא כוונה. ומכש"כ דקשה מהא דפרק הניזקין בהך דהמנסך לפי מה שנתבאר למעלה דקני לגמרי לרב ומשו"ה חייב ולשיטת רש"י ז"ל בעינן שיהי' שלו לגמרי כנ"ל ולמה לא נימא דלמא לא היה מכוין לקנות וממילא לא קנה וקלבדר"מ והאיך נוציא ממנו ממונא מספיקא. אך לפי הנ"ל א"ש לכאורה בפשיטות די"ל דבהך מנסך וגונב חלבו וכיס הנ"ל מיירי בהגביהו כולה בידו וקנה מתורת קנין יד וקנין יד דדמי לקנין חצר לפי הנ"ל מהני בכ"מ בלא כוונה. ואף דידע דהוא בחצירו ובידו ולא מכוין לקנות בזה ג"כ מהני וקונה כמבואר בתוס' גיטין (דף ס"א) הנ"ל ובהרמב"ם ז"ל בהך דהחזיק בשטרות הגר כנ"ל:

ז

ואם נכון דבר זה אפשר לכאורה לישב קצת קושית התוס' בחולין (דף מ') ד"ה רבוצה דמקשו לפי' רש"י ז"ל דפירש דהגבהה קני ונעשית שלו א"כ האיך פריך לקמן על ר"נ דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהך דהמנסך ומאי פריך והא מנסך מכי אגבהה קניא אלא ודאי דבהכי לא חשיב שלו. ולכאורה לפי הנ"ל י"ל דהא דברבוצה ג"כ דקניה לפירש"י ז"ל אף די"ל דלא היה מכוון לקנותה וצ"ל דמיירי דהגביה כולה וקני מתורת יד. וביד ל"צ כונה לקנין כנ"ל. אך כבר נתבאר למעלה בעה"י דבזה פליגי בגמרא ור"נ ס"ל דגם ביד צריך כונה וכמו דס"ל לר"נ במס' ב"ק (דף מט) הנ"ל במחזיק השטר כדי לקנות הקרקע דלא קנה השטר אף בקנין יד כמו שנתבאר למעלה. וא"כ לר"נ לשיטתו שפיר מקשה ממנסך דאיך אוסר שם דאין לומר דקנה בהגבהה מנ"ל לאחזוקי איסורא דלמא לא היה מכוון לקנותה בהגבהה ועוד דסתמא דמילתא הכי הוא דלמה היה לו לכוון. כן יש לומר לכאורה ע"ד הפלפול ויש להאריך בענין זה ואכמ"ל. אך כל זה לענין לקנות שיהיה חייב לשלם ולא יהי' קלבדר"מ ולשיטת רש"י ז"ל צריך שיהיה שלו לגמרי כנ"ל י"ל דצריך כונה דגזלן לא עדיף מלוקח דל"ק להיות שלו בלא כונה לקנות אך לענין לקנות שיהיה ברשותו להתחייב באחריותו ל"צ שום כונה לקנות דבאמת אינו קונה אלא דעומד ברשותו ומהני ג"כ קנין אחר בלא כונה ואף דכתבו התוס' בכתובות (דף לא ע"ב) ד"ה וברה"ר לשיטת הריצב"א שאין לגנב להתחייב אלא במשיכה הראוי' לקנין היינו דהקנין צריך שיהיה ראוי אבל כונה ל"ש בזה דאל"כ יקשה מהך דכתובות (דף לא ע"ב) דמוקי שם בהך דמגרר ויצא באוקימתא דרבינא דאפקי' לרשות הרבים ומשיכה מהני ברה"ר והרי דגם משיכה מהני ובכ"מ ל"מ משיכה בלא כונה לקנות אע"כ דכיון דשם לא מיירי במקום דחייב בתשלומין דשם מיירי בדין דמגרר ויצא הנ"ל דפטור מתשלומין אלא דנתחייב באחריותה ובאין כאחד תשלומין עם איסור שבת משא"כ היכא דקלבדר"מ דלשיטת רש"י ז"ל צ"ל שלו לגמרי כנ"ל וע"כ צ"ל כנ"ל:

ח

ולכאורה דיש להקשות על סברתנו הנ"ל מהא דאיתא במסכת שבת (דף צא ע"ב) דפליגי חזקיה ר"י דחזקיה ס"ל אגד כלי לאו שמיה אגד ור"י ס"ל אגד כלי שמיה אגד כו' ומותיב שם ר"ב ב"א הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד ואי ס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת. אי דאפקיה דרך פיו ה"נ כו' דאפקיה ד"ש כו'. וא"כ שם לא מיירי אלא במגרר ולא הוה לכאורה אלא משיכה ועיין בפרש"י ז"ל דכתב בד"ה "דרך שוליו" וכיון דלא מצי למישקל לא קני בהגבהתו ועיין בהגהת הרש"ש ז"ל שהגיה בהמשכתו והיינו דליכא אלא משיכה. ואם כן יקשה איך קנה במשיכה בלא כוונה לקנות. ודלמא לא כוון לקנות וא"כ באין חיוב דתשלומין עם חיוב דשבת כאחד ופטור מטעם קלבדר"מ והאיך נחייבו מספק. ולשיטת רש"י ז"ל דלא יצא מידי קלבדר"מ עד שיהיה כשלו לגמרי דאז אינן באין כאחד לפ"ז האיך נחייבו כאן כנ"ל. אך באמת זה אינו דבאמת לפירש"י ז"ל אין טעם הקנין משום משיכה אלא מקנין הגבהה וכמו שכ' רש"י ז"ל בלשונו ז"ל ל"ק בהגבהתו. ולכאורה אין צורך להגיה כמו שהגיה הגאון הרש"ש ז"ל בפירש"י ז"ל שם על תיבת בהגבהתו בהמשכתו אלא דבאמת הוא מטעם הגבהה דהנה בפירש"י ז"ל ד"ה שהרי איסור שבת כתב וז"ל ובכתובות פריך אי דאפקיה לרה"ר איסור גניבה ליכא כו' ומוקי לה בצידי רה"ר א"נ שצירף ידו למטה מג' וקיבלה. ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב ע"ז וז"ל ולפי דבריו ה"פ קדים ליה איסור גניבה דמכיון שיצא מקצת הכלי בחוץ וקבלו הוא בידו כל פרוטה ופרוטה שבכיס קנהו בהגבהה כיון שיצא דרך פיו שהוא יכול להוציא המעות משם כו' ומהא שמעינן דבכליו של מוכר היכא דלא משתקיל ליה לא קנה ואפילו בהגבהה כו' עיי"ש. הרי בהדיא דמפרש לה לפירש"י ז"ל דהקנין הוא מקנין הגבהה והיינו להאוקימתא דכתובות שם שצירף ידו למטה מג' וקבלה וכיון דקיבל בידו קניא בתורת הגבהה וכמו שכתב שם הרשב"א ז"ל כנ"ל והיינו מטעם קנין יד דכיון שצירף ידו למטה וקיבל כל מה שהוציא בידו והיה כולה על ידו ומהני זאת מטעם יד כמבואר בכתובות הנ"ל וא"כ שפיר קנה אף בלא היה מכוון דיד מהני אף בלא כוונה וכנ"ל וחייב לשלם דחיוב תשלומין ואיסור שבת אינן באין כאחד:

ובזה היה נראה לכאורה לישב הא דבאמת תמוה לכאורה בהך סוגיא דמס' שבת הנ"ל דמאי מקשה ר"ב ב"א לר"י דס"ל אגד כלי שמיה אגד אמאי במגרר פטור והא איסור גניבה קדים עוד בעת שהוציא מקצתו דמאי קושיא והא מסיק בגמרא כתובות שם דהיכא דא"א לעקירה בלא הנחה והיינו דמחמת עקירה זו נתחייב על ההנחה ובלתי העקירה לא היה חייב מקרי שפיר באים כאחד ופטור משום דקלבדר"מ אף היכא דאפשר בענין אחר בלא קנין זו ובעקירה אחרת מ"מ כיון דמחמת עקירה וקנין זו נעשה חיובו משום שבת שפיר מקרי באין כאחד וקלבדר"מ כמבואר בכתובות שם (דף לא ע"א) בתוס' ד"ה הכא נמי כו' ע"ש. ואם כן מאי מקשה שם ר"ב למ"ד שמיה אגד דאינן באין כאחד הא גם עקירה צורך הנחה היא. וכבר עמד ע"ז בהגהת הרש"ש ובהגהת מהר"א הורוויץ לטעמא דא"א לעקירה בלא הנחה לא מקשה מידי ועי"ש בהגהת מהר"א הורוויץ, דביאר יותר דהקושיא הוא משום דיכול להחזירו והיינו כטעמא דאי בעי למהדר כו' אבל לטעמא דא"א בלא"ה ל"ש קושיית הגמרא דהא מיקרי א"א כמו שכ' התוס' בכתובות דהא אם היה אחר מוציא קצה הראשון לא היה מתחייב למ"ד שמיה אגד דהא אפילו הוא עצמו בשני כחות אמרינן לעיל דאינו מחויב. ומזה ראיה ברורה להרמב"ם ז"ל פ"ג מגניבה ע"ש בהגהת הר"א הנ"ל. וכוונתו מבוארת דהרמב"ם ז"ל פסק סתמא דהגונב כיס בשבת חייב ותמה ע"ז המ"מ דהרי מהגמרא משמע דהיכא דא"א לעקירה בלא הנחה פטור אלא דמוקי כר"ע ולמאי דקיי"ל כרבנן אמאי פסק דחייב וביאר שם דע"כ משום דהגמרא דכתובות לא קאי אלא לטעם דא"א לעקירה בלא הנחה אבל לטעם דאפשר למיהדר ל"ק כלל וכמו שכתבו התוס' שם והרמב"ם ז"ל פסק כטעם הב' וא"כ מהך דשבת ראיה לזה דקאי לטעם ב'. ולפע"ד לכאורה נראה דאף דזה נכון הוא די"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כטעם ב' וקושיית הגמרא קאי לטעם הא' וי"ל לפע"ד יותר דשם דמקשה לימא דפליגא אדר"א ומשני הכי השתא התם א"א להנחה כו' הכא אפשר כו' א"נ התם אי בעי לאהדורה כו' י"ל דהתירוץ הב' לא משני דר"ת לא פליג אר"א גם בטעמא דהרי ר"א בהדיא אמר בטעמו שעקירה צורך הנחה היא הרי דלא תליא כלל בטעם דלא מצי לאהדורה והאיך נפרש בדבריו דמשום דלא מצי לאהדורה הוא. אלא דלכאורה כונת הגמרא הוא לתרץ או די"ל משום דא"א לעקירה כו' ולא פליג לא אדינא דר"א ולא אטעמו או די"ל משום דלא מצי לאהדורה כו'. וא"כ אף דעל הטעם דר"א ע"כ פליג ר"ת מ"מ אדינא דר"א לא פליג ומודה לדינא דר"א וא"כ כי מקשה ר"ב ב"א לר"א ע"כ לטעמו פריך וזה דנקיט בגמרא קושיית ר"ב על גופא דדינא דר"א דלדידיה ע"כ מטעם א"א וכו' והתוס' כתבו שם בד"ה ה"נ דללישנא קמא פריך ולפי הנ"ל פשוט הוא כיון דמקשה לר"א לדידיה הוא דמקשה בטעמו וז"פ וכמדומה שכן מצאתי בעה"י בשיטה מקובצת בפירושא דקושיית ר"ב הנ"ל. אך בהך דשבת הנ"ל לכאורה לפע"ד קשה ודוחק הוא לומר דקושיית ר"ב הוא לר"י דס"ל אגד כלי שמיה אגד דקשה עליו מהא דהגונב כיס וכל קושייתו הוא רק לפי טעם הב' דלא מצי לאהדורה וכמו שכ' בהגהת הר"א ז"ל דזה דוחק גדול וגם בהא דמתרץ ע"ז שם דעסקינן דאפקיה דרך שוליו ועוד בכמה גווני ואמאי לא מוקי לה בפשוט דר"י ס"ל כטעם הא' וכר"א דתליא בהך דא"א לעקירה בלא הנחה ול"ק כלל כנ"ל ומאי מקשה ליה אביי כלל דבשלמא בהך דכתובות אף דלטעמו דלא מצי לאהדורה ל"ק מ"מ כיון דקושייתו קאי על ר"א ור"א מפרש בהדיא טעמו משום דעקירה צורך הנחה היא משא"כ בהך דשבת מאי מקשה כלל דלמא ר"י ס"ל כטעם דר"א ולא קשה כלל כנ"ל:

אך לפי מה שנתבאר בעה"י דכל החיוב בגניבה הוא משום דזכי בקנין הגבהה ומתורת יד כנ"ל א"ש לכאורה בפשיטות דהנה התוס' כתבו בכתובות (דף לא) ד"ה ה"נ כו' וז"ל ללישנא דאי בעי לאהדורה כו' לא פריך מידי אבל ללישנא דא"א להנחה בלא עקירה פריך דה"נ א"א להנחה בלא הגבהה אע"ג דאפשר בגרירה כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת דמ"מ האיסור מתחיל משעת הגבהה דאם היה אחר עושה עקירה לא היה מתחייב בהנחה נמצא עקירה גורמת החיוב וע"ש הנחה מושך החיוב עכ"ל. הרי מבואר להדיא מדבריהם ז"ל דאף דאפשר לעשות חיוב זה ג"כ באיזה אופן אחר מ"מ כיון דסו"ס החיוב במעשה זה נעשה מחמת זה העקירה וההגבהה ואף שהיה יכיל לעשות עקירה בלא הגבהה מ"מ כיון דזה עשה אופן העקירה בהגבהה סו"ס מכח הגבהתו ועקירתו נתחייב ואילו עשה אתר הגבהתו היה פטור מש"ה נקרא באין כאחד. וא"כ לפ"ז בהך סוגיא דשבת הנ"ל כיון דמיירי בגורר מקצת מהכיס לרה"ר וכשהוציא מקצת הכיס לרה"ר צירף ידו למטה וקנה זאת בהגבהה כמו שכ' רש"י ז"ל וברשב"א ז"ל. וא"כ אח"כ כשיוציא כולה דנתחייב חיובו לא בא אלא מכח עקירתו הראשונה היינו מה שהוציא קצת בראשונה והיינו דאם היה מוציא אחר קצת היה פטור ואף הוא עצמו בשני כתות פטור וכמו שכ' בהג' הר"א הנ"ל. אך מ"מ בעקירתו קצת בראשונה לא קנה כלל אלא במה שצירף ידו למטה ברה"ר וקנה בהגבהה ומה ענין הגבהה זו להך חיוב שבת דקנייתו הגניבה הוא בקנין יד ולא שייך כלל וכלל לחיובא דשבת ואילו היה בא אחר וצירף ידו וזה הוציא קצת מהכיס והשליך לתוך יד של האחר והיה האחר זוכה בה ואח"כ גמר הראשון אך בלא הפסק שלא יהיה שני כחות הרי המוציא חייב ול"ש כלל לומר דחיוב הגניבה וחיוב שבת באין כאחד. וא"כ א"ש בפשיטות דקושית ר"ב ב"א דמקשה לר"י דס"ל אגד כלי שמיה אגד הוא לכל הטעמים ואף אם נאמר משום דא"א לעקירה בלא הנחה ג"כ קשה כנ"ל ומש"ה הוכרח בגמרא שם לאוקמי בכמה גווני כמבואר שם וז"פ לכאורה לפע"ד. ומהתימה על הגאונים הנ"ל דדחקו בזה ועדיין יש לפלפל בזה ולא כתבתי רק מה שיש לפלפל בזה לכאורה בהשקף ראשון ועיין בחידושי הריטב"א והר"ן ז"ל דלא פירשו כפרש"י ז"ל אלא דקושיית הגמרא הוא דיקנה הגניבה מטעם משיכה ע"ש. אך לפרש"י ז"ל דמפרש לה משום הגבהה י"ל כנ"ל. ולהריטב"א והר"ן ז"ל צ"ל באמת דלענין לקנות גניבה להתחייב בתשלומין ל"צ כונה. אך לפרש"י ז"ל י"ל דבעי שיקנה להיות שלו לגמרי דלשיטתו נתבאר למעלה דס"ל ז"ל כן ודוק בזה:

ט

ולפי הנ"ל יש ליישב לכאורה ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גניבה הלכה ב' כתב שם או שגנב כיס בשבת והיה מגררן עד שהוציאו מרשות הבעלים שהוא רה"י לרה"ר ואבדו שם ה"ז פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באין כאחד וכו' ע"ש ותמה ע"ז הקצוה"ח בסי' שנ"א דהרי מבואר בפ' המצניע (דף צא ע"ב) דלמ"ד אגד כלי שמיה אגד ע"כ מיירי בנסכא וא"כ האיך סתם הרמב"ם ז"ל דינו סתם ולא חלק כלל בין מעות או נסכא ע"ש. ולפי הנ"ל א"ש די"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל הך חילוק דא"א לעקירה בלא הנחה כמבואר בגמרא כתובות שם אך בגונב כיס והגביה ברה"י משו"ה חייב דההגבהה אין זה צורך הנחה כלל. וא"כ י"ל דהא דמקשה ר"ב ב"א בשבת שם למ"ד אגד כלי שמיה אגד היינו משום דמיירי בהגבהה כמו שכ' רש"י ז"ל וי"ל דהא דקשה לי' לר"ב ולא מוקי לה בלא הגבהה ומשום דא"א לעקירה בלא הנחה י"ל דס"ס יקשה לר"א דמוקי לה בשצירף ידו למטה מג' ולר"א קשה מתניתין דשבת ולא רצה לאוקמי לר"א דס"ל לאו שמיה אגד ודלא כהלכתא אלא דגם בהגבהה מיירי ומשום הכי מקשה לה דאיסור גניבה ושבת אינן באין כאחד. אך הרמב"ם ז"ל הרי דייק וכתב דינו דכיס הנ"ל דגנב והוציא מרה"י לרה"ר ולא הזכיר כלל שצירף ידו למטה לקבלו א"כ אף דמשמע דס"ל להרמב"ם ז"ל דלענין קניית גניבה ל"צ קנין דהרי הוא ז"ל פסק בפ"ד מהל' מכירה דמשיכה אינו קונה ברה"ר והכא כתב והוציא לרה"ר דמשמע דמוקי לה כרבינא וע"כ צ"ל דס"ל דלא בעינן בקנין גניבה ככל קנין ולא ס"ל ז"ל כשיטת הריצב"א במס' כתובות (לא ע"ב) ד"ה ברה"ר עיי"ש. אך מ"מ לית לן לחייבו אף למ"ד שמיה אגד דכיון דלא עשה שום הגבהה אלא המשיכה לרה"ר דהוא העקירה ומאותה העקירה נתחייב בחיוב שבת וא"א לעקירה בלא הנחה וא"כ הרי באים כאחד ומשום הכי פטור דק"ל בדר"מ וז"פ מאד:

אך לפי זה יקשה קושיית הה"מ ז"ל על הרמב"ם ז"ל דהיאך פסק שם בגנב כיס והגביהה שם דחייב דהרי בגמרא מוקי לה כבן עזאי ולרבנן פטור משום דק"ל בדר"מ דעקירה צורך הנחה היא דההגבהה הוא העקירה וא"כ סו"ס מחמת הגבהתו נתחייב בחיוב שבת כמו שכתבו התוס' ז"ל שם ואם כן הרמב"ם ז"ל דפסק כרבנן ולא כב"ע איך פסק בהגביה הכיס הנ"ל דחייב. ותירץ המ"מ דהרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא דאי בעי לאהדורה וכו' ולא תליא בהך דא"א לעקירה בלא הנחה ע"ש. ולפי הנ"ל דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל תירוצא קמא דא"א להנחה בלא עקירה הדרא קושיית הה"מ ז"ל לדוכתה ומצאתי בעה"י בס' מימי הדעת דמיישב קושיא זו בפשיטות דבתוס' כתובות (לא ע"א) ד"ה נימא הקשו לפיר"ת דהגבהה קונה פחות מג' טפחים מאי פריך והא אינן באין כאחד דהקניה בפחות מג' טפחים ועקירה בעינן ג"ט ותירץ דמשמע ליה בכל ענין גונב כיס ואפילו מונח על גבי מקל שהוא גבוה ג"ט ע"ש. וא"כ הרמב"ם ז"ל דכתב שם בהדיא והגביהו וע"כ דהיה מונח אקרקע ובזה שפיר חייב דקני בהגבהתו פחות מג"ט והעקירה בג"ט כמו שכ' התוס' ז"ל שם וז"פ מאד ע"ש. ואם כן א"ש כל דברי הרמב"ם ז"ל כנ"ל:

י

ואכתי צריכין לברורי מהך דמס' ע"א (דף עא) דמקשה שם רבינא לר"א דס"ל דמשיכה בנכרי אינו קונה מהך דב"נ הי' נהרג על פחות משו"פ ולא ניתן להשבון וא"א משיכה בעו"ג אינו קונה אמאי נהרג משום וכו' עייש"ה ברש"י ותוס' ז"ל דמוכח דע"כ קנה העו"ג הגזילה להיות שלו לגמרי ואי לא"ה לא היה נהרג דכיון דלהישראל לא חסר ממונא ולהעו"כ לא נתרבה עייש"ה. וא"כ קשה דאף אם משיכה קונה מ"מ הא דלמא לא כוון לקנות והאיך מחייבינן ליה בד"נ מספיקא ושם ליכא דעת אחרת מקנה אותו דהרי גזל. אך באמת לכאורה דשם בגזל הרי הגביה והחזיק בידו וי"ל דקני מטעם יד והגבהה. ואף דהא דמהני משום חצר היינו משום טעם שליחות וזכין שלא בפניו י"ל דקנין יד עדיין יש וגם בחצר עו"ג יש לפלפל דאולי קונה לו כאלו עשה שליח לעו"ג ועו"ג לעו"ג י"ל דמהני ואכמ"ל בענין זה. אך שם לכאורה משמע דבאמת מטעם יד גם כן קני והא דיליף על משיכה משמע דתלי זה בזה וכיון דביד מהני מהני ג"כ משיכה אבל ביד ל"צ שום כונה ויש להאריך ולפלפל בזה ואכמ"ל:

אך באמת לכאורה משמע מסתימות הגמרא בכ"מ בש"ס דגזלן ל"צ כוונה לזכות וכמו בהך דמגרר ויוצא הנ"ל דאוקי אוקימתות בגמרא שגרר לצדי רה"ר או גם לר"ה למ"ד דמהני ובלא הגבהה בידו ומ"מ מהני. גם בהגבהה סתמא קתני אף היכא דלא החזיק כולה למעלה מידו באופן דיהנה מטעם יד. ואף דמהך דמגרר אין ראיה לענין שיהיה שלו ממש מ"מ לשיטת הריצב"א הנ"ל דס"ל דגם להתחייב באחריותה אינו אלא היכא דבכל מקום מהני הקנין כנ"ל. וע"כ דבגזלן כיון שמכוין לגוזלה בודאי ועושה משיכה או הגבהה ע"ד לגוזלה זהו כוונתו לזכיה דגזילתו זהו זכיה דידיה ויש להעמיק בסברא זו אך מ"מ שאר דברי הנ"ל נכונים בעצמם בטעמם:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה