אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני חו"מ › סימן נז

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני חו"מ · סימן נז

סימן נו

א

ולפי המתבאר יש לדון במה דחקרו הפוסקים אם נמצא מציאה בבית הכנסת מה דינו. והנה בש"ע או"ח סי' קנ"ד ס"ק כ"ג כתב המג"א בשם האגודה דאם נמצא מציאה בבית הכנסת לא זכה ההקדש משום דאין יד להקדש והיינו כמו שכתבו התוס' במס' מעילה וכמו שכתב ג"כ הרשב"ם ז"ל במסכת בבא בתרא הנ"ל. אך ע"ז יקשה קושיית התוס' יו"ט הנ"ל דמדוע לא יקנה מטעם שליחות וע"כ צ"ל כנ"ל ואם כן נראה לפי שיטתם ז"ל דהבית הכנסת לא קנה וכמו שכתב האגודה וכן לפי מה שנתבאר מהנ"י דשליח צריך שיהיה שליח של בעל הממון ובחצר ל"ש זה כנ"ל ג"ב בחצר הקדש לא קני מטעם שליחות כנ"ל. ועוד נלפע"ד די"ל דהנה במסכת בבא מציעא (דף י.) איכא פלוגתא אי המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ולמ"ד ד קנה חבירו מבואר שם דאף דהתופס לבע'"ח במקום שחב לאחרים לא קנה מ"מ כיון דיש לו מגו דזכה לנפשו זכה נמי לחבירו ולמ"ד המגביה לחבירו לא קנה חבירו היינו משום דחב לאחרים ולית ליה מגו דזכה לנפשו זכה לחבירו כמבואר שם. וא"כ לפי"ז הרי מגביה לחבירו הוא ע"כ שליח לחבירו מ"מ היכא דחב לאחרים לכ"ע לא קנה אלא דכל הטעם הוא משום מגו דזכה לנפשו. וא"כ לפ"ז יש לדון בכל חצר היאך יוכל לקנות בתורת שליחות הא חב לאחרים ול"ש לומר בזה מגו דזכה לנפשו כו' דהאיך שייך בחצר מגו דזכה לנפשו. לכן נלפע"ד לכאורה די"ל דבזה לא שייך חב לאחרים משום דל"ש לומר בחצר דאחרים יזכו בו דהאיך יוכלו אחרים לבוא בחצר שאינו שלהם לקנות במציאה ואף באם דחצר אינו קונה עבור בעליו מ"מ לכה"פ יוכל לעכב שלא יכנסו לרשותו ומש"ה ל"ש בזה חב לאחרים וכן י"ל בחצר של הקדש אם היה שייך קנין שליחות בזה. אך בבית הכנסת שיש רשות לכ"א לכנוס שם י"ל דשפיר הוה חב לאחרים ומגו ל"ש בחצר א"כ י"ל דאינו יכול לזכות בתורת חצר ולכאורה נכון הוא בסברא. אך לפי' הרמב"ן ז"ל בחידושיו למס' ב"ב וכן בשיטה מקובצת שם די"ל דחצר של הקדש קונה אלא דאין מועלין בה ולכאורה משמע כוונתם די"ל דקונה מטעם יד של הקדש א"כ לפ"ז חצר ביהכנ"ס קונה ושייך להקדש, וא"כ לפ"ז הרי הוה מחלוקת רבוותא ז"ל בזה דלהרשב"ם ז"ל ותוס' ז"ל והאגודה הנ"ל אינו זוכה להקדש א"כ לכאורה נראה דיכול לומר המוצא קים לי כהנך רבוותא ז"ל דלא זכה להקדש והוה של מוצא אך אם אינו מוחזק בה י"ל להיפך כנ"ל ויש לפלפל בזה אם שייך מוחזק נגד הקדש:

*)

אך מצאתי ראיתי בס' שו"ת עונג יו"ט סי' ט"ז שהביא הך דין דאגודה הנ"ל המובא במג"א והביא דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל שכתב די"ל דהקדש קינה וע"ז כתב שם דאף דהקדש קונה מ"מ ביהכ"נ דהוה ג"כ לקטנים וחרשים חלק בו ואם מטעם יד הרי מעורב בו כת החרש והקטן והוה כמו חרש ופקח שהגביהו יחד דלא קנה גם הפקח וכתב שם אח"כ אף דחצר שפקח וחרש שותפין בו אף דלא קנה מטעם יד ליקני מטעם חצרו. וע"ז כתב שם דהא אמרינן במס' גיטין (דף כא) לאביי היכא דנתן גיטו בחצירו ונתן לה חצירו במתנה אינה מגורשת משום דמה ידה בין מדעתה בין בע"כ כן חצרה אבל מתנה מדעתה איתא בע"כ ליתא והקשו בתוס' דנהי דלא קנה מתורת יד ליקני מיהת מתורת חצר ותירצו בתוס' דאף דלא גרע מחצר זה אינו אלא לענין שאינו צריך להיות עומד אצלו כמו יד אלא מהני מתורת שליחות אבל לכל מילי בעינן שיהיה שוה ליד ע"ש. וא"כ ג"כ בביהכ"נ לא זכה החצר מטעם דיד קטן וחרש מעורב בו ולא מהני ג"כ מטעם חצר כנ"ל יעוש"ה בס' עונג יו"ט. ולכאורה תמוה הוא דהוכיח מהא דאביי דס"ל כן במס' גיטין (דף כא) הנ"ל והרי רבא ס"ל באמת דמהני בנתן גיטו בחצירו ונתן לה חצירו במתנה כנ"ל והרי אנן קיי"ל כרבא בזה דמהני אף דמתנה ליתא בע"כ. ולכאורה היה אפשר לומר דהא דקיי"ל כרבא לא דלא בעינן בחצר שיהיה דמי ליד אלא משום קושיית ר"ש דמקשה עלה דאביי שם בגיטין (דף כא) והרי שליח דבע"כ ליתא כו' ויליף מושלת ושלחה כו' יעו"ש בתוס' אך זה דוחק הוא דהרי שפיר משני לה התם על קושיית ר"ש שם וגם לר"ש כיון דיליף דחצר קונה אף דליתא בע"כ הרי דלא דמי ליד א"כ גם בכ"ד י"ל דלא דמי ליד ומהני מתורת חצר אף דגבי יד לא מהני זה. וכן ס"ל לרבא בר"פ הזורק דא"ל רבא דליקנה ניהלה בשבת החצר ותקנה הגט ובאים כאחד אף דגם שם הרי בע"כ ליתא ומ"מ מהני וכן קיי"ל. וא"כ י"ל דלא דמי ליד כלל אליבא דרבא ודוק בזה. אלא דלכאורה בלא"ה א"ש דברי האגודה המובא במג"א שם די"ל דס"ל כשיטת הרשב"ם והתוס' ז"ל דחצר של הקדש לא קני כלל משום דאין יד להקדש וגם קנין חצר ל"ש כמו שנתבאר למעלה כנ"ל:

ב

אלא דבגוף הדבר לכאורה תמוהין לי דאמאי נימא דביהכ"נ הוה חצר של הקדש דלכאורה נראה להוכיח מסוגיא דמס' יומא דביהכ"נ אף דהוה הקדש היינו דגוף הבהכ"נ הוא מקום קדוש אבל מ"מ שייך הוא להבעלים הבונים אותו והוה ממון בעלים וחצר של בעלים. דאיתא במס' יומא (דף יא ע"ב) ת"ר בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין חייבת במזוזה פשיטא מ"ד ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמ"ל. ואימא ה"נ א"ק למען ירבו ימיכם וגו' הני בעו חיי והני לא בעו חיי. אלא ביתך ל"ל כדרבא כו'. וא"כ לפ"ז יקשה מבית הכנסת דאכתי לא אסיק אדעתיה לחלק בין אית בה בית דירה או לא א"כ אמאי יהיה חייב בביהכ"נ במזוזה ואמאי לא נדרוש ביתך ולא בית הקדש ובזה ל"ש לתרץ דמרבינן מלמען ירבו ימיכם הנ"ל דבחצר הקדש ל"ש זה כמובן ומאן יחייב אע"כ דשפיר נקרא בית הבעלים אלא דהוה מקום קדוש ושפיר רצה למעט מהך דביתך ולא בתיהם של רבים וע"ז שפיר מרבה מלמען ירבו ימיכם וגו' כנ"ל. אף דסו"ס יקשה לפי הס"ד דגמרא מהא דאיתא שם יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות ת"ל בית מה בית שהוא חול יצאו אלו שהן קודש א"כ גם ביהכ"נ איכא למעוטי מטעם זה וכמו דבאמת כללינהו הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' ס"ת ומזוזה הל' ו' דהר הבית והלשכות והעזרות וביהכנ"ס היכא דליכא בה בית דירה פטורין ממזוזה משום דהוה קודש ויליף מבית ולא קודש יעוש"ה. אך מ"מ י"ל או דיש לחלק בין הר הבית ולשכות בין ביהכ"נ והיינו מטעם הנ"ל דשם המקום בעצמו הוקדש לגבוה משא"כ ביהכ"נ החצר בעצמו אינו של גביה אלא מקום קדוש וכנ"ל וסו"ס מגמרא הנ"ל מוכח דלא נקרא חצר של הקדש. ואף דלכאורה יש לדחות ראיה הנ"ל די"ל דמש"ה לא דרשינן ביתך ולא של הקדש משום דע"כ מוכת דלא דרשינן הך דרשא דביתך דאילו באנו לדרוש דרשא זו *) ובסימן שאחר זה יתבאר בעה"י דע"כ מהרמב"ם ז"ל משמע לכאורה דלא ס"ל הך סברא שכתבתי דחצר לא יוכל לזכות משום דחב לאחרים אא"כ יש רשות למנוע אחרים לכנוס שם דא"כ חצר המושכר לשוכר דס"ל להרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שכירות דקונה הזבל להמשכיר אף שהחצר מושכר לשוכר ואין לו רשות למנוע השוכר ואדרבה שייך הוא לשוכר לתשמישו ומ"מ ס"ל דקונה להמשכיר ומשמע ג"כ דהוא מדין שליחות ולא מדין יד דכתב שם דקונה לו שלא מדעת עיי"ש והרי אם יתן גט לאשה בעת שהיא ישנה לא מהני משום יד כמבואר בש"ע אהע"ז וע"כ דהוא מטעם שליחות כנ"ל ודוק בזה היה לנו לדרוש למעוטי ג"כ שותפין ואשה וזה ע"כ אינו כדמוכח מקרא דלמען ירבו וע"כ דביתך לאו דוקא. ואם נכון סברא זו יתיישב ג"כ קושיית הגרע"א ז"ל בגליון הש"ס שם עייש"ה מה שהקשה על הך ריבויא דלמען ירבו וגו'. אך באמת דוחק הוא ומפשטות הגמרא משמע לכאורה דלא נקרא ביהכ"נ חצר של הקדש כנ"ל:

ועוד יש להוכיח מהא דתניא שם ביהכנ"ס ובית השותפין כו' מטמאין בנגעים כו' ומקשה והתניא יכול יהא בתי כנסיות כו' מטמאין בנגעים ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו. ומתרץ הא דאית בה בית דירה הא דלית בה בית דירה והיינו כיון דאית בה בית דירה הוה כמו מיוחד לו ולפי הנ"ל סו"ס יקשה דאף אם הוא עשוי לבית דירה מ"מ אמאי לא נמעט משום דהביהכ"נ הוא של גבוה. וגם לפי התירוץ ואבע"א הא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים והא דכפרים, ופרש"י צ"ל דבכרכים אין לה בעלים מיוחדים ובכפרים א"ל בעלים מיוחדים כחצר השותפין. ולפי הנ"ל סו"ס יקשה דהרי אין לו בעלים כלל דהרי של הקדש היא. ואף דהרי"ף והרמב"ם ז"ל מפרשים דבכפרים מסתמא א"ל בית דירה בבית הכנסת יעוש"ה מ"מ מפירש"י ז"ל לכאורה לא משמע כך. ועוד לפ"ז אף אם יש לה בית דירה לכאורה יש להקשות דסו"ס אין להן בעלים כיון דהוא של הקדש אף אם יש ג"כ שותפות לאותן הדרים שם. מ"מ ל"ש לרבויי זאת מקרא דבבית ארץ אחוזתכם דמרבי שותפין ועיין במסכת מגילה (דף כו ע"א) בענין זה וברא"ש שם ודוק בזה:

ג

וכן יש להוכיח מהא דמסכת מגילה (דף כו) הנ"ל דביהכ"נ של כרכים אין למוכרם אבל של כפרים מותר למוכרן וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהל' תפלה הל' ט"ז במד"א שמותר למכור בית הכנסת של כפרים שלא עשו אותה אלא ע"ד בני הכפר כו' אבל בית הכנסת של כרכין הואיל וע"ד כל אנשי העולם נעשה שיבואו וכו' נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם. וביאר שם מרן הב"י יותר דביהכ"נ של כרכין כיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבני ליה דהוה דרבים כלומר אין בני העיר לבדם אלא כל ישראל בעלים שלו ואין רשות לבני העיר למכור שלא מדעת בעלים כו' יעוש"ה. א"כ מכ"ז משמע דה"ט דהוה ביהכ"נ שלהם וממונם וחצרם הוא אלא דהוא מקום קדוש ומש"ה איכא לפלוגי בין כרכים לכפרים לענין מכירה. דאם נאמר דהוה כחצר של הקדש ולאו שלהם הוא לכאורה ליכא לפלוגי בין של כרכים בין של כפרים ואם דגזבר יכול למכור דבר הקדש אמאי לא יוכל למכור ג"כ ביהכ"נ של כרכים ומאי נ"מ איכא בזה. ואף דלכאורה יש טעמים לחלק קצת בכל הנ"ל אך מ"מ פשטות הסוגיא משמע לכאורה דבאמת הוה ביהכ"נ כמו חצרם וממונם הוא אצא דהוה מקום קדוש והוה כמו ס"ת דהוא קודש ומ"מ הוא של בעלים ממש ולאו של גבוה הוא אלא מכח קדושתו קדוש הוא וכן ביהכ"נ הוא דבר קדוש אבל מכל מקום באמת שלהם הוא כן נראה לכאורה. וא"כ באמת יקשה בנמצא מציאה בביהכ"נ אמאי לא נימא גם כן דיזכה הביהכ"נ לבעליו הרבים ונהוי כמו חצר השותפין דקונה להן והאיך יזכה המוצא בהן ול"ש כאן דאין יד להקדש כיון דגוף החצר אינו של הקדש אלא של בעלים הוא כנ"ל. וגוף דברי האגודה המובא במג"א שם לכאורה י"ל דקאי על ביהכ"נ שהקדישו אותו לביהכ"נ כגון שהקדישו ממון לביהכ"נ או אחד שבנה בית הכנסת ואח"כ הקדישו ונתן בנינו לביהכ"נ בזה י"ל דממון גבוה הוא ואפשר דגם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' ס"ח הנ"ל יתפרש ג"כ על אופן זה. משא"כ כשבנו בשותפות ולא הקדישו מהיכא תיתי נימא דהוה כמו חצר של הקדש ובמה נעשה של גבוה. א"כ בזה אפשר לומר דהוה של בעלים בשותפות אם לא דנימא הסברא המובא בס' עונג יו"ט הנ"ל ונתבאר למעלה מזה וצ"ע לכאורה בכל הנ"ל. ומה גם די"ל לכאורה דכל זה הוא בבית המדרש שבימיהם שהיו בונין מקופת הקהל וגם ישבו שם איש איש לפי כבודו כמבואר בגמרא בזה. משא"כ בדורותינו שמוכרים המקומות וכ"א יקנה מקום ומי שלוקח במעות מקום גבוה בביהכ"נ הרי הוא שלו ולפעמים עליונים למטה ותחתונים למעלה וכ"א וא' מוריש מקומו לבניו אחריו יהיה מי שיהיה וכמבואר ג"כ בתשובת הרא"ש כלל ה' סי' ג' עיי"ש. וא"כ לכאורה נראה דדין חצר השותפין אית ליה שיקנה להשותפין. אך באמת אם ימצא על איזה מקום מהמקומות של ביהכ"נ שהוא נמכר לכ"א צ"ע לכאורה די"ל דיקנה אותו הבעה"ב ואולי שייך ג"כ יד באם שהוא עומד בצד המציאה ובזה ל"ש ג"כ טעם שכתב בס' עונג יו"ט הנ"ל. וגם י"ל דאותו המקום בבית הכנסת שנמצא המציאה הוה כחצירו של אותו בעה"ב שהמקום שלו וגם בעומד אצלו דהוה ידו אף דאצל מקומו נמצא ג"כ עוד אחד שיש לו מקום אצל מקום זה מ"מ גם שותפין לא נקראו לענין זה דהרי לא יוכל שום אחד מהן להשתמש במקום של חבירו אלא דשכנים נקראין וכמבואר זה בתשובת הרא"ש ז"ל כלל ה' סי' ג' הנ"ל יעוש"ה וא"כ י"ל דזוכה לו מקומו. משא"כ בנמצא המציאה על שאר מקומות שאין להם בעלים מיוחדים כגון באמצע ביהכ"נ דיש רשות ע"ז לכ"א לכאורה י"ל לפי הנ"ל דהוה של רבים אבל מ"מ של גבוה לא מקרי וצ"ע בכל אלו הדינים:

שוב אחר שכבר כתבתי כ"ז הראו לי בקצוה"ח (סי' ר) שכתב ג"כ להקשות על האגודה דהרי ביהכנ"ס של חצר השותפין הוא כמו שכתבתי למעלה וכתב שם דמ"מ לא יוכלו השותפין לזכות בה משום דבא לפני יאוש כמו שתירצו בהך דגל וכותל ישן. וגם לפי מה דס"ל לשאר פוסקים דזה מהני בחצר אלא משום דלא עבידי דאתו ג"כ בביהכנ"ס י"ל כן דמש"ה זוכה המוצא א"כ לפי"ז בביה"כ היכא דבא דבר הפקר לביהכנ"ס וכדומה שפיר זכו. ומה גם לפי תירוץ שאר פוסקים אף אם בא קודם יאוש קונה החצר וכפי שכתב ג"כ בקצוה"ח בשם הרשב"ם והובא ברמ"א רק משום דלא עבידי דאתו א"כ רגילות הוא כמה פעמים שנמצאו אבדה בביהכנ"ס דברים שרגילים למצא בזה י"ל דל"ש להזוכה אלא להמוצא זולת שנאמר הסברא שכתב בס' עונג יו"ט דכיון דאיכא חרש וקטן בגוה הוה חרש ופקח שהגביהו ול"מ. ואף דבקנין חצר ל"ש סברא זו מ"מ בזה צריך להיות דמי ליד כמוש"כ התוס' בגטין (דף כא ע"א) לאביי סברא זו. וכבר כתבנו דלכאורה צ"ע דבריו ז"ל דהרי לא קיי"ל כאביי בזה אם לא דנאמר דמה דלא קיי"ל כאביי היינו מטעם קושיית ר"ש שם אבל בגוף הסברא קיי"ל כן כנ"ל וזה דוחק כנ"ל. שוב ראיתי גם בקצוה"ח דכתב שם סברא זו דחצר צריך להיות דומה ליד בשאר דברים כמוש"כ התוס' במס' גטין (דף כא) שם כנ"ל וצע"ג בכ"ז. ולענין דברי האגודה לכאורה י"ל כמו שכתבתי דמיירי שהקדישו ממון לביהכ"נ ואז שפיר הוה ממון גבוה והוה של דקדש והיו יושבים כ"א לפי כבודו כדרכם בזמן הגמרא לא שיקנו כ"א מקום להוריש ליורשיו אחריו ומש"ה הוצרך להטעם משום דאין יד להקדש כמו שהארכנו למעלה בעה"י. ועדיין צע"ג באלו הדינים לבארם על נכון. ועיין בקצוה"ח שהביא מהא דר"פ אלו מציאות דאיתא שם המוצא מעות בבתי כנסיות ובתי מדרשות הרי אלו שלו ולא אמרינן דזכו בעלי ביהכ"נ והיינו משום דלא עבידי דאתו עייש"ה. ולפי"ז היכא דנמצא דבר דעבידי דאתו יש לדון בזה דשייך לבעלי ביהכ"נ ומלבד זה יש לפלפל בדברי קדשו דלכאורה איכא לאשכוחי גונא דלא יזכו בעלי ביהכ"נ כיון דלא נחית שם בגמרא לאשמועינן למי שייך אלא עיקר הדין לאשמועינן דאינו חייב להכריז הוא דאתי שם ומשום דודאי נתיאשו הבעלים ומש"ה לא הזכיר במג"א והאגודה גמרא הנ"ל וצע"ג בכ"ז:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה