אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני חו"מ › סימן נו

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני חו"מ · סימן נו

סימן נה

א

והנה לעיל בסימן נ"ד אות ד' הבאתי דברי התוס' והרא"ש ז"ל בפירושם להא דנדרים דף ל"ד ע"ב ומה שכתב בס' שו"מ בזה וכיון דאתא לידן נימא ביה מלתא בעה"י. דהנה לכאורה קשה לי על שיטת התוס' והרא"ש ז"ל בהא נדרים (דף לד) בהך דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר כו' עיי"ש. דהנה איתא בירושלמי גיטין (פ"ח הלכה ג') ובמס' ב"מ (פ"א ה"ו). וכן לענין קידושין כו' ר"ל משום אבא כהן ברדלא אדם זכה במציאה בתוך ארבע אמות מאי טעמא הנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וגו' אמר ר"י אמר ר' הושעיא בעי מה אנן קיימין אם בתוך ארבע אמות עשיר הוא ואם חוץ לארבע אמות יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו קיימינה במקדיש ראשון ראשון אר"א מהו בעניי שאין עשירות בפני מי שאמר והיה העולם כו' עיי"ש, ופירושו מבואר דהירושלמי יליף לה מקרא דד"א קונות. מהא דדוד אמר לשלמה ואני בעניי הכינות וגו' דהיכי מיירי שם אם השלל שהקדיש היה עומד במלחמה בתוך ד"א שלו הלא כבר זכה בכל השלל הזה ואמאי קרא א"ע עני ואם לא היה עומד בתוך ד"א ומש"ה לא זכה אז וא"כ האיך הקדיש הא אין אדם מקנה דבר שאינו שלו. אע"כ דבאמת היה עומד בתוך ד"א ומש"ה היה יכול להקדיש דד"א כבר זכה לו ומ"מ קרי לנפשו עני משום דעדיין לא נכנסו לרשותו ממש יעוש"ה שכן פירשו שם המפרשים. וע"ז מדחה בירושלמי קיימינה במקדיש ראשון ראשון דהיינו די"ל דד"א אינו קונה והא דקשה האיך הקדיש הא אינו שלו י"ל בהקדיש ראשון ראשון ושפיר הוה בעוני עיי"ש וכן ר"א תירץ באופן אחר כנ"ל. ומעתה קשה לפי מה שפירש הרא"ש ז"ל שם בנדרים די"ל דבאמת לא זכה אלא די"ל דהיה ג"כ רחוק מד"א אלא משום דאדם אחר לא היה יכול לזכות בה והוה בידו ומש"ה יכול להקדיש אף שעדיין לא זכה וכן פירשו התוס' ז"ל לחד תירוצא עיי"ש. דאם נימא כן א"כ האיך הוכיח לה הירושלמי מהך קרא דד"א קונים דמנ"ל זה דלעולם י"ל דד"א לא קנה כלל ומש"ה קרא נפשו עני והא דקשיא האיך יוכל להקדיש דבר שאינו שלו די"ל דהשלל הי' מונח במקום שאדם אחר לא היה יכול לזכות בה והוא היה קרוב לזה והיה יכול לזכות בה והוה בידו. ומה גם דהרי הוא המלך ומבלעדו לא יזכה בה אחר ומש"ה היה יכול להקדיש אף שלא זכה וא"כ מנ"ל דד"א קונה. וגם לפי מה דמסיק בירושלמי בהתירוצים שהובא שם היינו שמוציא אופנים שהיה קונה והיה יכול להקדיש ולמה לנו כ"ז הלא בלא"ה א"ש כנ"ל. ובשלמא לתירוץ הר"ן ז"ל בנדרים שם א"ש מאד דברי הירושלמי בפשיטות אף שפירש שם דהככר הקדיש עד שלא זכה בהם אלא משום דהיה יכול לזכות בהד"א אף שגילה דעתו שרוצה להקדישו וא"כ הוה גילוי דעת שאינו רוצה לזכות בההפקר עם הד"א וא"כ לא מהני הקנין ד"א. ומ"מ כיון שהיה באפשרו לזכות בהד"א אם היה רוצה מש"ה יכול להקדישו דהוה כמגביה מציאה לחבירו דכיון דיכול לזכות בעצמו מש"ה יכול לזכות בעד חבירו ג"כ א"כ א"ש הוכחת הירושלמי דע"כ מוכח דקונין בד"א דאם ד"א אינו קונה האיך היה דוד יכול להכניס לרשות ההקדש ולהקדיש כל השלל הזה כיון דעדיין לא זכה ביה מדקרא א"ע עני וגם אם היה רוצה לזכות בהד"א לא היה יכול וא"כ לא היה באפשר להקדיש בהד"א ג"כ דהא דיכול להקדיש בהד"א היינו משום דאם היה רוצה היה קונה לעצמו בהד"א מש"ה יכול להכניס לרשות הקדש בקנין זה כמו שכתב הר"ן ז"ל דדמי למגביה מציאה לחבירו כנ"ל וא"כ מוכת דד"א קונה כנ"ל. ואף דגם לפירוש הר"ן ז"ל לכאורה קשה די"ל דד"א אינו קונה אלא דמיירי שהגביה דוד השלל הזה לשם הקדש וא"כ שפיר יכול להקדיש כיון דאם היה רוצה היה זוכה לעצמו בהגבהה ומש"ה יכול לזכות בעד הקדש ג"כ דדמי למגביה מציאה לחבירו כנ"ל. מ"מ י"ל כמו שכתב הרא"פ פ"ד מפאה דר"ל דייק לה מקושיית ר' הושעיא וסובר דליכא למימר דקני בהגבהה דאין סברא שהגביה כל הרבבות כולם האמורים שם עיי"ש והובאו דברי הרא"פ הנ"ל בשירי קרבן בירושלמי דגיטין שם עיי"ש. וא"כ א"ש כל הוכחת הירושלמי כנ"ל דד"א קונים אלא דלא חשב לקנות אלא בעד ההקדש. וא"כ א"ש בפשיטות מה דקרא א"ע עני אף דד"א קונה מ"מ כיון דאמר בהדיא דרוצה לזכות בהד"א להקדש ולא לו ממילא לא נכנס לרשותו. ואין צריך לפרש כמו שפירש הקרבן העדה בירושלמי שם דמשום דלא באה לידו ממש קודם ההקדש מש"ה קרא לנפשו עני אלא דבפשוט ניחא כיון שגילה דעתו דרוצה לקנות בעד הקדש ממילא לא נכנס לרשותו כלל וז"פ מאד לפע"ד. אבל לשיטת התוס' והרא"ש ז"ל קשה מאד ואף דלכאורה י"ל דהרי הרא"ש ז"ל הוכיח לה מגמרא דכתובות פ' אעפ"י דאיתא שם שדה שמשכנתי לך לכשאפדנה תיקדש דקדשה הואיל ובידו לפדות. והרי דהיכא דיכול לזכות באיזה אופן מהני שיכול להקדיש וא"כ מש"ה ג"כ בהככר כיון שהיה יכול לזכות אם ירצה כיון שאדם אחר לא יוכל לזכות רק הוא משו"ה יכול ג"כ להקדיש אף שעדיין לא עשה הזכיה שיכול לעשות כמבואר ברא"ש שם בנדרים הנ"ל. וכיון שיש הוכחה מגמרא דילן אף דהירושלמי פליג ע"ז כמו שהוכחתי בעה"י מ"מ פריש לה הרא"ש להא דרבא אליבא דגמרא דילן כמו שהוכיח לה מהא דפ' אעפ"י. אך גם ראיות הרא"ש ז"ל לא זכיתי להבין דמאי ראיה היא מהך דלכשאפדנה תיקדש דקדשה הואיל ובידו לפדותה דהתם הרי גוף השדה הוא שלו וגם עתה שהיא ממושכנת היא שלו לגמרי אלא דהיא אינה ברשותו ומש"ה מהני מה דיכול לפדותה והוה בידו ונקרא ברשותו משא"כ בהך דככר בנדרים הנ"ל דשם עדיין אינו שלו כלל והאיך יכיל להקדישו מטעם דאם היה רוצה היה זוכה. שוב מצאתי בעה"י בשירי קרבן בירושלמי שם שכתב ג"כ דאין לומר דמהני הקדישו מטעם המבואר בפ' אעפ"י הנ"ל משום דלא דמי דלא הוה כלל שלו כמו שכתבתי בעה"י והנאני מאד תל"י. וא"כ דברי רבותינו התו' והרא"ש ז"ל צ"ע בזה ואף אם נאמר דמ"מ יש סברא לומר כן מ"מ כיון דמהירושלמי מוכח דלא ס"ל סברא זו מנ"ל להרא"ש ז"ל לומר כן וכנ"ל:

ולכאורה י"ל דגם כוונת, הרא"ש ז"ל בנדרים שם דלא הקדיש אלא לאחר שיזכה בה דהכי מוקי לה הרא"ש ז"ל דאמר לכשאזכה בה תיקדש אלא דחל ההקדש שאמר מקודם ואח"כ כשיזכה בה ל"צ עוד הפעם להקדישו וא"כ שפיר הוכיח בירושלמי דד"א קונים דאל"כ אלא דגם שם מיירי דדוד הקדיש לאחר שיזכה כרגע א"כ נקרא עשיר דהרי ההקדש חל לאחר שקנה אלא ודאי דד"א קונות ומשום דלא נכנס לרשותו מש"ה נקרא עני כמו שביאר בפני משה שם. אך מ"מ לכאורה דוחק הוא דסו"ס בעת שהקדיש אז עדיין לא זכה ואז נקרא עני אף דבעת חלות ההקדש נכנס לרשותו מ"מ בעת דיבורו שאז הכין להקדש שפיר מיקרי עני ושפיר שייך לומר בעניי הכינותי לבית ה' זהב וגו' כיון דעיקר הכנתו היה בעניי ודוק. ומלבד זה י"ל ג"כ דכוונת הרא"ש ז"ל דלא נכנס לרשותו כלל ותיכף כשהגביהו תל עליו הקדש והא דקאמר לכשאזכה בה תיקדש י"ל דכוונתו בעת שיגביהו ויכול לזכות בה אזי יחול עליו הקדש דאלת"ה אלא דמקודם זוכה לנפשו כרגע ואח"כ יתקדש יקשה קושית הר"ן ז"ל דאמאי מעל דהלא לא הוציא מרשותו וא"כ ודאי יקשה מהירושלמי כנ"ל ויש לדחות בזה עיין בפירש"י ז"ל שם בנדרים ועיין בס' שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"ב סי' ק"מ ועיין בס' בית אפרים חלק יו"ד סי' ס"ו ועיין בקצוה"ח סי' ר"ד מה שכתב שם בהא דאמר לבן לוי מעשר יש לך בידי עייש"ה וצ"ע בכ"ז:

ודע דגם לפי שיטת הר"ן ז"ל שכתבנו דא"ש דברי הירושלמי כנ"ל מ"מ צ"ע קצת דהרי לעולם י"ל דד"א אינו קונה אלא דמיירי בדוד שהגביה לשם הקדש ולא רצה בעצמו לזכות בה אלא לשם הקדש והא שהבאתי בשם הרא"פ המובא בשירי קרבן דאין סברא שהגביה כל הרבבות כנ"ל באמת תמה שם בשירי קרבן על שיטת הרא"פ דאין לשון הש"ס משמע כדבריו. ועוד מי לא עסקינן שאמר לעבדיו להגביה המציאה לזכותו עי"ש בשירי קרבן וצ"ע לכאורה בזה ויתבאר לפנינו בעה"י:

ב

וראיתי בס' שאילות שמואל בחלק הכללים באות ה' דכתב ליישב בביאור הרא"ש ז"ל הנ"ל דמש"ה יכול להקדיש אף שאינו עומד תוך ד"א משום דכיון דהקדיש הוה כמו דעושה קצת מעשה והוה הבטה בהפקר עם קצת מעשה וקנה עיי"ש. ואף דהתוס' ז"ל כתבו בריש מס' ב"מ סברא זו דמעשה עם הבטה היינו למ"ד הבטה בהפקר קני דמ"מ צריך קצת מעשה. והרי בסוף מס' ב"מ ללישנא בתרא דרבא ל"מ הבטה והיינו אף עם מעשה כ"ד. מ"מ כבר ביאר בשער המלך פ"ב מהל' נדרים דיש נ"מ בין מעשה למעשה דאל"כ יקשה מש"כ התוס' במס' ביצה (דף כ"ה) דהפקר נקנה עם הבטה היכא שמתעסק בהם וזה בין לב"ש ובין לב"ה עיי"ש בתוס' ובשעה"מ שמיישב שם קושיית השיטה מקובצת. וא"כ לפ"ז יש ליישב לפירוש הרא"ש ז"ל הנ"ל אף שהוא נגד הירושלמי הנ"ל מ"מ גמרא ערוכה היא בבבלי דקונה בהבטה כזה דהיינו הך דמס' ביצה הנ"ל לפי פי' התוס' ז"ל שם והקדש י"ל דדמי למתעסק בזה כנ"ל. אך מ"מ לכאורה תמוהין דבריו ז"ל הנ"ל בכוונת הרא"ש ז"ל דאי משום טעם זה למה פירש הרא"ש ז"ל דאדם אחר לא היה קרוב כמוהו ולא היה יכול לזכות בו דהרי לבד זה כיון דלגבי אחר ליכא אלא הבטה ולרבא ל"ק הבטה בהפקר. וזה שהקדיש הוה הבטה עם מעשה ג"כ מש"ה מהני וצ"ע בכוונתו ז"ל:

לכן נראה לפע"ד ליישב כל הנ"ל מהירושלמי הנ"ל באופן זה דהנה כתבנו למעלה דלפירוש הר"ן ז"ל א"ש דברי הירושלמי די"ל דבדבר דיכול לקנות בעצמו מש"ה זכה להקדש והוה כמגביה מציאה לחבירו כמו שכ' הר"ן ז"ל. אך באמת קשה מאד דסו"ס יקשה להירושלמי דמנ"ל מהך דדוד דד"א קונה דלמא מיירי שהגביהם בעד הקדש וכמו שנתבאר למעלה לכן נראה לענ"ד די"ל בפשוט דע"כ שיטת הגמרא דילן אינו כשיטת הירושלמי אליבא דר"ל שם. דהנה בירושלמי דמס' פאה פ"ד איתא מחלוקת ר"ל ור"י דר"י סבר אדם זוכה במציאה לחבירו אם הגביה מציאה לחבירו בשבילו קנה חבירו ור"ל סבר אין אדם זוכה במציאה לחבירו והובא בפ"ק דמציעא שם בפני משה שם בהל' ג' וכן בירושלמי דפ"ק דמציעא הל' ה' ר"ל אמר אין אדם זוכה לחבירו במציאה וכו' עייש"ה ובפני משה שם. הרי דר"ל ס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ור"י ס"ל דקנה כמו דס"ל לר"י בגמרא דילן במס' מציעא (דף י) עיי"ש. לפ"ז ע"כ א"א לפרש בהך דירושלמי הנ"ל דיליף ר"ל קנין ד"א מהך דדוד כמו שכתבנו לפירוש הר"ן ז"ל כגון שקנה בעד ההקדש דהרי ס"ל לר"ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. וא"כ לא קשה מה שהקשה בשירי קרבן דדלמא מיירי שהגביה לצורך הקדש. ול"צ לדחוק כמו שמיישב בשם הרא"פ דאין סברא שהגביה כל הרבבות אלא דבפשוט ניחא דאין לומר דהגביה לצורך עצמו א"כ הרי הוה עשיר ואם לצורך הקדש הגביה הרי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ולא קנה ההקדש ג"כ אע"כ צ"ל דד"א קונה. וצ"ל דלא כמו שכתבנו דבהד"א קנה בעד הקדש דהרי המגביה לחבירו לא קנה חבירו. אלא דהד"א קונין לו לעצמו ואח"כ יכול להקדיש ומ"מ לא נקרא עשיר. וע"כ כמו שכתב הפני משה שם משום דלא באו לרשותו ממש וע"כ נבוא לפירושו ז"ל דבענין אחר א"א לפרש לכאורה. וא"כ לפי מה דקיי"ל בש"ס דילן דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הוכחת הירושלמי לאו הוכתה היא די"ל דד"א אינו קונה אלא דהגביה או צוה לעבדיו להגביה לצורך הקדש כנ"ל וא"כ דברי הירושלמי בלא"ה אינו אלא אליבא דר"ל לשיטתו. ולפי מה דקיי"ל דקנה חבירו ליכא לאוכוחי מידי לכאורה וגם לפי פי' הר"ן ז"ל בנדרים שם דע"כ אינו אליבא דר"ל דירושלמי הנ"ל אלא לפי מה דקיי"ל דקנה חבירו. ומעתה י"ל ג"כ דברי הרא"ש ז"ל אם נימא דלפי פירושו ז"ל חל ההקדש תיכף בעת שהגביה ולא נכנס לרשותו כלל או דאח"כ כשהגביה תלה למפרע והוה כמגביה לצורך הקדש וכנ"ל. א"כ שפיר מתפרשים לפי סברתו דכיון דהוה בידו לזכות וליכא אחר גביה יוכל לזכות בעד ההקדש ומה שהקשיתי מהירושלמי דמשמע דע"כ לא ס"ל לסברת הרא"ש הנ"ל כמבואר בהנ"ל:

ומעתה א"ש אף שכתבנו דגוף סברתו ז"ל צריך ביאור מ"מ אינו נגד הירושלמי די"ל דגם זה תליא בפלוגתא זו דמגביה מציאה לחבירו וי"ל דסברת הרא"ש אינו נסתר מהירושלמי אלא דהירושלמי הנ"ל דהוא מימרא דר"ל לשיטתו אזיל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מש"ה אף אם יש סברא דמשום דליכא אתר גביה הוה כמו בידו מ"מ לא יוכל לזכות בעד ההקדש כיון דלא קנה חבירו כנ"ל. משא"כ לפי מה דקיי"ל בגמרא דילן במס' ב"מ (דף י' ע"א) כר"י דקנה חבירו וכן פסק שם הרא"ש ז"ל יעוש"ה. א"כ בזה אמרינן כיון דהוה כמו בידו יכול לזכות בעד הקדש וא"ש בפשיטות דברי הרא"ש ז"ל ודוק בזה:

ג

ומעתה לכאורה א"ש ג"כ דברי הגאון בעל שאילות שמואל דהטעם דקנה אף שאינו בתוך ד"א היינו משום דהוה הבטה עם מעשה ההקדש ומש"ה זוכה בעד הקדש והא דהוכרח הרא"ש ז"ל לפרש דאחר לא היה שם היינו דהרי מבואר בתוס' במס' מציעא (דף י' ע"א) הנ"ל דלמ"ד המגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו אף דקיי"ל דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה היינו משום דשם ליכא מיגו דזכה לנפשו משא"כ במציאה דמיגו דזכה לנפשו זכה לחבריה עיי"ש. א"כ י"ל דאם היה אחר שם ל"ל מגו דזכה לנפשו כיון דלאו בידו הוא לזכות לעצמו ג"כ ומש"ה לא יוכל לזכות בעד הקדש משא"כ היכא דליכא אחר שם דהוה בידו לזכות בעצמו יכול ג"כ לעשות איזה מעשה לזכות בעד הקדש ודוק ועדיין צ"ע בזה. ואף דלכאורה משמע במס' ב"מ (דף ח') דס"ל לרבא המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דהרי דתי לה להא דרמי בר חמא דאמר קנה חבירו עיי"ש מ"מ הרי בדף י' ע"א שם איתיביה רבא לר"נ דס"ל המגביה לחבירו דלא קנה חבירו ומשמע דס"ל דקנה וכבר כתבו שם בתוס' ד"ה איתיביה די"ל דקיבלה הכא מר"נ ומקודם זה היה ס"ל דקנה חבירו וא"כ י"ל דהא דנדרים הך דרבא שם הוא קודם שקיבלה מר"נ דלא קנה והיה ס"ל לרבא דקנה ועיין שם במס' ב"מ (דף ח) הנ"ל שציין הגרע"א ז"ל להא דתוס' (דף י) הנ"ל ולהך דנדרים הנ"ל עייש"ה:

ד

והנה בהך דברי הר"ן ז"ל בנדרים (דף לד) הנ"ל לכאורה עדיין צריך ביאור דלפי מה שכתב הר"ן ז"ל דאיהו לא קנה מעולם בהככר של הפקר אלא דבד"א זכה בה בעד הקדש והוה כמו מגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו צ"ע בזה מהא דאיתא במס' שקלים (דף יג ע"א) במתני' כל הראוי למזבח כו' אבל אם הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים כו' שדה ואח"כ נתמלא עשבי' מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן כו'. ונשנית משנה זו גם כן במסכת בבא בתרא (דף עט ע"א) וכתבו שם בתוס' ד"ה אבל דלא אמרינן דתיקנה חצר הקדש להקדש כמו בחצר הדיוט משום דחצר משום יד אתרבאי ולא מצינו יד להקדש וכ"כ הרשב"ם ז"ל שם דאילו להדיוט אתרבאי מואם המצא תמצא בידו בפ"ק דב"מ (דף י) אבל לא בהקדש ע"כ יעוש"ה. והנה בתוס' יו"ט במשנה שם תמה ע"ז דהא מסקינן בגמרא במסכת בבא מציעא שם דאף על גב דמשום יד איתרבאי לא גרע משליחות ואם כן כשהגזבר עומד בצד כל הני דהוה חצר המשתמרת תיקני להקדש וכתב שם ודוחק לומר דגזבר גופיה שלית דהקדש הוא ואין שלית עושה שלית וצ"ע ועיין בהגהת הגר"א ז"ל באו"ת סי' קנ"ד שמיישב שם כדברי התוס' יו"ט וכתב שם עוד לתרץ עיי"ש מה שביאר שם. ולפ"ז צ"ע בהא דנדרים הנ"ל לפי מה שכתב הר"ן ז"ל דהוה זוכה בד"א בעד הקדש. והרי ד"א לא עדיף מחצר והחצר קונה להזוכה בקנין שליחות כדין קנין חצר והוא הזוכה לצורך הקרש והוה שלוחו של הקדש ודמי ממש לזורק גט לחצר של שליח לקבלה המבואר שם בהגהת הגרע"א ז"ל יעוש"ה ואם כן האיך יזכה הקדש בהך ככר. אך זה לא קשיא דהרי גם לפי מה שביאר שם הגרע"א ז"ל מהא דשליח לקבלה אינו עושה שליח זה אינו אליבא דכ"ע דמבואר שם בטור אבן העזר סי' קמ"א מחלוקת רבוותא ז"ל בזה יעוש"ה אם כן י"ל באמת דקני חצר להקדש גם כן ויש להאריך בזה. אך הא דאין מועלין במה שבתוכן י"ל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו למס' בבא בתרא וכן הביא בשיטה מקובצת בשם הר"ן ז"ל דלעולם קני החצר להקדש אלא דאין מועלין בהן משום דאתי ממילא יעו"ש ברמב"ן ובשיטה מקובצת. וביאור סברא זו נלפע"ד דהיינו דאמרינן דאף דהחצר קונה הדבר המונח שם היינו שקונה החפצים שיהיו שייך לרשות הקדש אך במה יחול על גוף הדבר קדושה דנימא דמועלין בהן כיון דלא הקדישן אדם לשמים אלא כיון שהיו מונחים ברשות הקדש אמרינן דקונה החצר כמו בהדיוט דרשותו קונה לו ההפקר שיהיה שייך לו כמו כן ברשות הקדש קונה ההפקר שיהיה לרשות הקדש והוה ממון של הקדש אבל בגוף הדבר לא שייך לחול קדושה וזה ברור לפע"ד בסברא ומש"ה אין מועלין בהן:

אך מ"מ עדיין צ"ע קצת דא"כ אמאי בנדרים שם אמרינן דמועלין בהן דאיתא שם נטלה ע"מ לאוכלה מועלין כו' ואף דשם לאו ממילא הוא אלא דהוא הקדיש את הככר מכל מקום לפי מה שכתבתי בביאור הסברא הנ"ל בדברי הרמב"ן ז"ל דמש"ה לא מועלין בהן משום דלא הקדיש אדם את גוף הדבר אלא דזוכה החצר ממילא את הדבר להקדש ושייך להקדש ומכל מקום לא נתקדש גוף הדבר דנמעול בהם אם כן בהך דנדרים הנ"ל ג"כ הרי אף דאדם הקדישן ולאו ממילא הוא מכל מקום הרי הוא לא הקדיש את גוף הככר דהרי לפי פירוש הר"ן ז"ל שם עדיין אינו שלו ואינו יכול להקדישן אלא דזוכה בעד הקדש וג"כ על ידי חצירו זוכה להקדש ולכאורה י"ל דדמי לחצר של הקדש דמס' מעילה הנ"ל ואמאי מועלין בהן. אך מכל מקום י"ל דל"ד כיון דמ"מ אדם זוכה בהן לצורך הקדש ולא הוה ממילא ובזה י"ל דמועלין בהן ויש סברא לחלק ביניהם ויש להאריך בענין זה ואכמ"ל:

אך בגוף קושיית התוס' יו"ט על התןס' דאמאי לא יקנה חצר להקדש בתורת שליחות לכאורה י"ל עפ"מ דכתב הנימוקי יוסף בפ"ק דמציעא על הא דאיתא ברי"ף שם והא דאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בחצר המשתמרת כו' וכתב בנ"י וחצר המשתמרת דלא בעינן עומד בצד שדהו צריכא טעמא דהא לאו משום יד כו' וגם לא מטעם שליחות כדפירש הרנב"ר ז"ל שא"א לזכות לחבירו מתורת שליחות אא"כ נעשה שלוחו של בעל הממון ובמציאה ליכא בעה"מ שיהיה זה שלוחו ול"ש לומר בחצר כדאמרי' בהמגביה מציאה לחבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. וכתב הרנב"ר ז"ל דאיכא למימר דכל שהיא משתמרת למי שהיא זכות לו כידו הוא שאף זה כו' עי"ש. ולפי"ז ג"כ בחצר של הקדש המונח שם דבר הפקר ל"ש כלל לומר דקנה הקדש את הדבר המונח שם דכיון דתורת חצר שיקנה בתורת שליחות ל"ש לפ"ז במציאה או בשום דבר הפקר שאין להם בעלים ול"ש שלוחו של בעל הממון כנ"ל אלא דהוה כמו ידו כמבואר שם בנ"י ותורת יד ל"ש בהקדש כנ"ל. וא"כ א"ש דמה שזוכה לא הוה הקדש כלל כנ"ל והרמב"ן ז"ל ע"כ צ"ל דלא ס"ל להא דר"י הנ"ל דהרי כתב בהדיא דבאמת חל ההקדש אלא דאין מועלין בהן כנ"ל וגם הר"ן ז"ל בנדרים שם צ"ל דס"ל כהרמב"ן ז"ל וכנ"ל ויש לפלפל הרבה בענין זה. ואכמ"ל:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה