שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני חו"מ · סימן נב
א
ונתבאר שכל הנ"ל דר"ח ס"ל דקטן יוכל להוליד לפעמים אלא דמפרש הברייתא דקטן אי אתה צריך לחזור עליו כו' משום דרוב פעמים אינו מוליד ואזלינן בחר רובא. והנה אין לדקדק בזה דהרי הוא ענין ממון ואנן קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. דזה אינו דכל הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מטעם חזקה שהנתבע מוחזק כמבואר בתוס' בכ"מ ובנידון דידן ל"ש זה כי אדרבה הוא המוחזק ואין לו למי לחזור ובמקום אחר הארכתי בזה ע"פ דברי אא"ז הגאון זצלל"ה בספרו בנין עולם חיו"ד סי' ל"ג. וכן מצאתי בס' פני יהושע. דהא דאיתא במס' ב"ק ר"פ הפרה ארשב"ל מניין להמוציא מחבירו ע"ה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם ופריך התם ר"א הא ל"ל קרא סברא הוא כו' וביאר שם בפנ"י ובס' ב"ע הנ"ל דרשב"נ הוא דס"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב וע"ז לאו אביו הוא וגם אינו ממזר וכגון דעכו"ם ועבד באו על אמו דקיי"ל במס' יבמות (דף מה) דהולד כשר אך בירושלמי קדושין מבואר דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל שהיתה נשואה הולד ממזר א"כ לא מוכח דאזלינן בתר רוב כנ"ל ודוק :
צריך קרא דאף דאית לי' רוב המסייעתו להתובע מ"מ לא אזלינן ב"ר מגזה"כ דמי בעל דברים ואין להוציא ממון אלא בראי' ור"א דמקשה ל"ל קרא סברא הוא מקשה אליבי' דרב עייש"ה בס' ב"ע דמבאר שם בסוגיא. ולפי"ז י"ל שפיר דכיון דכל הדין דאין הולכין בממון אחר הרוב מגזה"כ דאין להוציא ממון אלא בראיה וא"כ היכא דליכא סברא זו בודאי דאזלינן בתר רובא וז"פ. ובזה יש לישב לכאורה הא דבכ"מ בספק ממון אוקמינן אחזקה וחשיב כודאי של בעלים הראשונים דקיי"ל תקפו כהן מציאין מידו וכמבואר במס' מציעא (דף ו') דהא מה"ט נכנסים לדיר להתעשר ולא תשיב ספק עשירי כלל אף דנוגע לענין איסור וקשה מאיזה טעם נחלק לומר דכיון דנוגע לממון הוה כודאי של בעלים הראשונים ואף דנוגע לאיסור והרי גבי איסור אף שיש לו חזקה קמייתא אסור מספק וכבר האריך בזה הגאון מהר"י מליסא ז"ל הובאו דבריו בשו"ת חמדת שלמה סי' ב' עיי"ש. ולהנ"ל י"ל לכאורה דבאמת בממון גזה"כ הוא דהיכא דהוה ספק דשייך לבעלים הראשונים והתורה זיכתה לו ומה לי אם נוגע לענין איסור ג"כ כיון דמצד הדין תורה שייך לבעלים ראשונים וגזה"כ הוא לכן נחשב כודאי ממונו:
והא דתמה שם בס' ח"ש על מרנא הגאון מהר"י מליסא ז"ל במה שכתב בס' מקו"ח בענין אם מכר חמצו בקנין כסף לבד דהוא פלוגתא דרבוותא אי כסף קונה בעכומ"ז אם יש לסמוך להתיר החמץ אתר הפסח הואיל והוא איסור דרבנן והוא ספק דרבנן לקולא וע"ז תמה בס' ח"ש הנ"ל דהרי בספק ממון הוה כשל בעלים הראשונים בודאי ותמה ג"כ בהא דאמר רבה במס' ב"ב דף פ"א דלמא רבנן בשני אילנות ספוקי מספקא לי' מש"ה מביא ואינו קורא ואמאי כיון דבממון הוה כשל בעלים ראשונים אמאי מביא כלל עיי"ש מה שתירץ ע"ז הגאון מהר"י מליסא ז"ל שם בסי' ב'. ולולא דבריו אי לא מסתפינא הייתי אומר דבר חדש ע"פ הנ"ל ויתישב בפשיטות דברי הגאון מהר"י ז"ל דהיינו דבממון יש שני דברים ענין אחד דאנו דנים למי יתנו הב"ד הממון ואצל מי יעמידו הדבר שנחלקו ע"ז וגם יש לדון לענין דינא טרם שהוגבה ע"פ ב"ד לא' מהם למי יש קנין הגוף בזה ושל מי הוא באמת ויש נ"מ לענין דינא כגון דנחלק ישראל וכהן על פרה מבכרת ובין כך ילדה והוה פלוגתא דרבוותא למי שייך דהוה ספק בדינא למי שייך קנין הדבר לבד מה שיש לדון למי להגבות הפרה מחמת ספק דררא דממונא. ובזה נלפע"ד לכאורה די"ל דכיון דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מגזיה"כ דמי בעל דברים יגש אליהם כנ"ל י"ל דהיינו דוקא לענין להגבות לאחד מהם בזה גזרה התורה שלא להגבות ולהוציא מחזקת בעלים ראשונים בלא ראיה וא"כ מחויבים ב"ד להגבות ולהעמיד הדבר ביד בעלים ראשונים מגזיה"כ. ומ"מ וכי נאמר דבאמת הוא שייך לבעלים ראשונים ויש לו בזה קנין גמור דהוא שלו מטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב זה לא שמענו די"ל דלענין מה דנוגע להיזק ממון איכא גזיה"כ דהמוציא מחבירו ע"ה ואין להוציא מחבירו אבל בגוף הקנין הדבר להאמת י"ל דלא שנא משאר דברים דהוה ספק. וא"כ היכא דאין מחולקין על הדבר לענין למי ליתנו וגם בעלים הראשונים מתרצים ליתנו להתובע אלא דאנו מסופקים בגוף הדין למי הוא שייך מקודם אין זה ענין להמוציא מחבירו וכגון בהא דמכר החמץ בכסף דהבעלים רוצים במכירה וי"ל שפיר דהוה ככל ספיקות דעלמא ואזלינן ג"כ ב"ר. ובחמץ הנ"ל שפיר הוה ספק דרבנן ואין זה סותר למה שכתבנו בהך דתקפו כהן מוציאין מידו ונכנסים לדיר להתעשר דהוה ודאי כשל בעלים ראשונים דשאני התם דהם מחולקים הבעלים והכהן בזה. ומגזיה"כ יש לב"ד להוציא מהכהן וליתנו לבעלים וכיון דזכה בה מגזיה"כ ממילא הוה שלו לכל דבר מגזיה"כ. משא"כ היכא דהבעלים אינם רוצים לזכות מחמת הספק אלא דלא נדע באמת בגוף הדבר למי היה נקנה בפסח הך חמץ י"ל שפיר דהוה ספק דרבנן ויש להאריך בזה לישב כמה דברים אך אכמ"ל:
ב
ובהך סברא הנ"ל יש לישב ג"כ מה דיש לתמוה לכאורה בדיני מיגו דנחלקו אי אמרינן מיגו להוציא. דבכתובות (דף כב) איתא אר"א מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מה"ת שנאמר את בתי נתתי לאיש כו' והנה מהך סוגיא דכתובות הנ"ל משמע לכאורה דנלמד דוקא הא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר משא"כ היכא דאי בעי טעין טענה אחרת זה שם מיגו הוא והוא ענין אחר וכמו שכ' התוס' בבבא קמא (דף עב ע"ב) ד"ה אין לך כו'. ובאמת צ"ע אם מיגו דאורייתא הוא כמו הך דכתובות אך מכל הראשונים והאחרונים ז"ל משמע דגם מיגו דאורייתא הוא וצ"ל דילפינן דין מיגו מהא דהפה שאסר דכתובות הנ"ל וכמו דהיכא דאי בעי שתיק מהני מה"ת כ"כ בכל מיגו מהני מצד הסברא דדמי להך דכתובות והוה דאורייתא. ולפי"ז צ"ע לכאורה כיון דמה"ת מהני מגו אמאי לא יהנה להוציא ג"כ וכן מצאתי במרדכי סוף פ' התקבל וז"ל ומה שהיה אומר רבינו שמתה דלא אמרינן מיגו להוציא תביעתו כו' אין נראין דבריו דהוה מלתא בלא טעמא דהא מיגו דאורייתא וכן השיב לו רבינו יצחק בר' אברהם ודחה כל וכו' ובהנ"ל יש לישב לכאורה דכמו דקיי"ל ברוב דאין הולכין בממון אתר הרוב אף דרובא דאורייתא הוא אך גזיה"כ הוא דמי בעל דברים כו' דאין להוציא ממון אלא בראיה ול"מ שום דבר בממון אלא עדות מגזיה"כ כן מיגו ג"כ אף דהוא ג"כ מה"ת מ"מ ל"מ בממון דל"מ אלא עדות מגזיה"כ כן יש לישב להסוברים מיגו להוציא לא אמרינן דנלמד מקרא דמי בעל דברים וכנ"ל:
אך לפי"ז לכאורה יש לעיין עוד דלפי הנ"ל דילפינן מהקרא דאין להוציא ממון בשום אופן אלא בראיה ואף ברוב וגם במיגו דהוה דאורייתא ג"כ אין להוציא ומשום דגזיה"כ הוא דלא מהני בממון אלא בראי' א"כ אמאי מהני חזקה להוציא ממון דהרי מבואר בכמה מקומות בש"ס דבחזקה מוציאין ממון וגם במס' ב"ב בסוגיא דת"ז מסקינן דבחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו מוציאין ממון אף מיתמי ומ"ש מרוב וממיגו דאין מוציאין מגזיה"כ דמי בעל דברים כמו כן נימא ג"כ בחזקה דלא מהני משום גזיה"כ דלא מהני אלא עדות כנ"ל. ונלפע"ד לכאורה די"ל דהנה התוס' ז"ל הקשו בסנהדרין (דף ג' ע"ב) ד"ה דיני ממונות דאמאי לא ילפינן דאזלינן ב"ר בממון בק"ו מדיני נפשות ותירצו שם בתוס' דהך רובא לרדיא לא הוה רוב מעליא כמו בהך דדיני נפשות דאזלינן ב"ר. א"כ ברוב מעליא אזלינן בתרה אף בממון אף דיש קרא דאין להוציא ממון אלא בראיה מ"מ ע"כ צ"ל דרוב מעליא דאזלינן בתרה אף בדיני נפשות מהני ג"כ להוציא ממון דילפינן ממון מדיני נפשות מק"ו דגם זה דאורייתא. וע"כ דחיק הקרא ומוקים ארוב דאינו כ"כ טוב דברוב כזה לא הוה אזלינן בתרה בדיני נפשות. אף דגם רוב כזה הוה דאורייתא לענין איסורים מ"מ ע"ז אהני לן הקרא דמי בעל דברים הנ"ל דלא מהני רוב זה בממון כיון דע"ז ליכא ק"ו מדיני נפשות להיפך וכן מיגו לא מהני דלא מצינו דמיגו יהני בדיני נפשות משא"כ חזקה מצינו כמה חזקות דמהני בדיני נפשות דהרי סוקלין על החזקות וא"כ י"ל דהני חזקות דמהני להוציא ממון ראו חז"ל דהוה חזקה טובה כמו הך חזקה דאין אדם פורע ת"ז דהוה חזקה טובה ע"כ מהני ג"כ בממון דילפינן בק"ו מדיני נפשות דמהני בממון וכיון שזכינו לזה אפשר דיש לישב בזה מה דהקשו הראשונים ז"ל בהך סוגיא דמס' ב"ב (דף ה') דבעי בגמרא אי אמרינן מיגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו והקשו הראשונים ז"ל דמאי מבעיא ליה להגמרא דהלא מיגו להוציא לא אמרינן ובדחזקה דאין אדם פורע ת"ז מוציאין ממון א"כ הרי כש"כ הוא דהחזקה זו עדיפא ממיגו ועיין בשיטה מקובצת ובתומים בכללי מיגו בזה. ומה שישב בזה. ולפי הנ"ל לכאורה י"ל בפשוט דהא דאין מוציאין ממון בהמיגו היינו דהוה גזיה"כ דאין מוציאין ממון אלא בראיה כנ"ל ומש"ה לא אמרינן מיגו להוציא כנ"ל משא"כ חזקה ילפינן בק"ו מדיני נפשות דמהני להוציא משא"כ היכא דאית ליה מיגו להנתבע וחזקה להתובע בזה שפיר מבעיא לי' בגמרא אי אמרינן מיגו במקום חזקה היינו דכאן אפשר דלא יוכל להוציא בהחזקה אף דהוה דאורייתא כיון דיש מיגו כנגדו דמיגו ג"כ דאורייתא אלא דגזיה"כ הוא דלא מהני מיגו להוציא אבל כאן הוא להחזיק אפשר דמהני כמו החזקה שכנגדה ודוק בזה ובסברא הנ"ל י"ל הא דלכמה פוסקים מוציאין ממון בס"ס והרי ס"ס הוא ג"כ מטעם רובא ואמאי מהני בממון דהא אין הולכין בממון אחר הרוב מגזיה"כ דל"מ אלא עדות וא"כ גם ס"ס לא יועיל ולהנ"ל ניחא די"ל דס"ס הוה מטעם רוב אך הוה רוב מעליא דלא נשאר אלא מיעוטא דמעוטא כמבואר בפוסקים וא"כ לפי תירוץ התוס' דסנהדרין הנ"ל דמש"ה לא ילפינן בק"ו מדי"נ משום דרובא לרדיא לא הוה רוב מעליא א"כ י"ל שפיר דאף דרובא דרדיא וכדומה ל"מ מ"מ ס"ס מועיל בממון וכנ"ל וצ"ע בזה:
ג
ולכאורה י"ל דבזה פליגי דמ"ד אמרינן מיגו להוציא ס"ל כרב דס"ל דאזלינן בתר רובא בממון ולא נפקא לי' מקרא הנ"ל דהוה גזיה"כ דלא מהני בממון רק עדות ומ"ד לא אמרינן מיגו להוציא ס"ל כשמואל דיליף מקרא דאין להוציא אלא בראיה אך בזה פליגי הראשונים ז"ל למ"ד אמרינן מיגו להוציא אם הוא דוקא במיגו דאי בעי שתיק או אפילו באי בעי טעין. והנה בתוס' ריש מס' ב"מ בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דהקשו בתוס' דליהימני במיגו דכולה שלי ותירצו דמיגו להוציא לא אמרינן ואפילו למ"ד דאמרינן מיגו להוציא היינו דוקא באי בעי שתיק אבל לא באי בעי טעין. י"ל דס"ל לתוס' דאף דמיגו דאורייתא הוא ולמ"ד דאמרינן מיגו להוציא היינו דס"ל כרב לפי הנ"ל. מ"מ לא הוה דאורייתא אא"כ יש לו מיגו דאי בעי שתיק כמו בכתובות הנ"ל דהמיגו הוא דאי בעי שתיק בזה שפיר ילפינן מאת בתי נתתי לאיש הזה וכו'. אבל היכא דאי בעי טעין זה לא ילפינן משם א"כ לא הוה דאורייתא מש"ה לא מהני להוציא אף לרב. אך בתוס' סוף פ' המקבל משמע דלמ"ד מיגו להוציא אמרינן היינו ג"כ באי בעי טעין והיינו דיליף מיגו דהיכא דאי בעי טעין ג"כ מהך הנ"ל אך לאותן הפוסקים לדינא דאמרינן מיגו להוציא והרמב"ן ז"ל מכללם אף דפסקינן כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב עכצ"ל דס"ל דרשב"ג דיליף הממע"ה במס' ב"ק הנ"ל היינו דלא כפירוש הנ"ל דנלמד מקרא דגזיה"כ הוא דלא מהני שום דבר בממון רק עדות כנ"ל:
ועוד י"ל לכאורה דבזה פליגי הפוסקים הנ"ל בדין מיגו להוציא דבאמת יש לברר בטעם דאין להוציא ממון אלא בעדות אם העדות הוא מטעם בירור הדבר על טענתו שכן הוא או דאף דמברר באומדנא המוכיח ל"מ דגזיה"כ הוא דלא נוציא אלא בעדות וברמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' יסודי התורה ה"ז כתב וז"ל שנצטוינו לחתוך ע"פ ב' עדים כו' י"ל בטעמו גם משום בירור וכן משמע מלשון הגמרא קידושין (דף סה ע"ב) לא איברי סהדי כו' ובתוס' גיטין (דף ד') ד"ה מודה ר"א במזויף מתוכו תימא לר"י כו' אעפ"י שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר כו' משמע דלא מהני בירור אלא עדות מגזיה"כ דלא מהני שום בירור אלא עדות והובאה הוכחה זו בס' יד שלמה והוכיח ג"כ מהא דמשה ואהרן פסולים לעדות עי"ש. וא"כ י"ל דאף דמיגו דאורייתא הוא מ"מ אינו רק בירור שהדבר הוא כן ולא על עניני ממון להוציא בזה דהך קרא דאת בתי נתתי לאיש הזה דילפינן מזה דין מיגו בכתובות שם לא מיירי בממון אלא לענין איסורא ול"ש בזה גזיה"כ הוא. ותדע דהרי בתר דקאמר שם ר"א מניין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מה"ת שנאמר כו' פריך ע"ז בגמרא ל"ל קרא סברא הוא וכו' והיינו דמהסברא נאמין לו ע"ז דמסתמא אמר אמת ואם נאמר דמהקרא דאת בתי וגו' נלמד דהוה גזיה"כ דמהני כמו עדות ולא מטעם בירור ומהני גם לממון א"כ מאי מקשה ל"ל קרא סברא הוא דהלא מהסברא לא נדע על להוציא ממון בזה דלא תליא בבירור. אע"כ דאף מקרא לא נלמד על הוצאות ממון כיון דהקרא לא מיירי אלא באיסורא וע"ז מקשה ל"ל קרא דעל בירור הדבר מסברא נדע שהוא בירור שבודאי אומר אמת דיש לו מיגו ועיין בס' יד שלמה דלא כתב כן וצ"ע מזה על דבריו שם. וא"כ י"ל דהנך פוסקים דס"ל דלא אמרינן מיגו להוציא היינו דס"ל כמו שכתבו בתוס' גיטין הנ"ל דלא מהני בעדות מטעם בירור אלא מגזיה"כ דבעינן עדות ונאמנים. והא דמהני חזקה להוציא ממון כבר נתבאר למעלה מזה משא"כ מיגו אף דנלמד מקרא מ"מ כ"ז הוא רק דהוה בירור ומשו"ה לא מהני להוציא ויש לפלפל בזה ואכמ"ל:
ד
ולכאורה צ"ע מהא דמס' ב"ק (דף צט ע"ב) בההוא דינא דטבח שקלקל שפסק שם ר"י דהטבח צריך להביא ראיה דהוא מומחה וכן פסקינן בחו"מ (סי' שו סעיף ז), ושם הוה רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם ומ"מ לא אזלינן ב"ר ופירשו האחרונים דהטעם הוא משום דאין הולכין בממון אתר הרוב ולפי הנ"ל קשה דהתם הטבח מוחזק. שוב מצאתי בפמ"ג ביו"ד (סי' א) בשפתי דעת ס"ק ד' שהביא הטעם בזה משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. ודחה שם מטעם הנ"ל דהטבח מוחזק יעוש"ה. ויותר קשה לי לפי טעם הנ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב האיך נפרש להרא"ה בס' בדק הבית שפירש דהא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם לאו דוקא רוב אלא כולם מומחים הם א"כ אמאי צריך להביא ראיה דהוא מומחה הלא לדידיה ליכא למימר תירוץ הנ"ל ועיין בתשובת הרא"ש (סי' כג) הביאו היד מלאכי דמה דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם היינו רק דיודע דיני השחיטה אבל לא באומנות היד. ועיין בפמ"ג יו"ד שם ד"ה ודע עייש"ה וצ"ע בזה. ובתוס' פ"ק דסנהדרין (דף ג) ד"ה מה דיני נפשות כו' דהקשו דנילף בק"ו מדיני נפשות דאזלינן ב"ר כ"ש בממון וכתבו דרובא לרדיא לא חשיב ולא כתבו מאיזה טעם והב"ח בחו"מ (סי' רלב) פירש בדברי התוס' דהטעם דאין הולכין אחר רוב לשמואל ברובא דרדיא היינו משום דנגד אדם אחד דקונה מאה שורים לחרישה נמצא מאה בני אדם שקונים עשרה שורים לשחיטה ועיין בפירוש הרשב"ם במס' ב"ב (דף צב ע"ב) ד"ה רובא לרדיא זבני דפירש הרשב"ם ז"ל שם ורובא דשורים לרדיא זבני וי"ל דדייק במלת דשורים שפירש הב"ח דהרוב לא הוה רק בשורים אבל כנגד זה יש יותר אנשים שקונים לשחיטה וכפי' הב"ח כנ"ל ולפ"ז ג"כ בנידון דידן בהא דאין רוב קטנים יולדים ל"ש סברא זו דאין הולכין בממון א"ר בלא"ה ובס' ש"ש פירש שם באופן אחר ומחלק ע"פ הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ"ב דקדושין גבי סבלונות ומחלק שם בין רוב דהוא מחיוב וטבע ובין רוב שהוא ממנהג ופעמים הרבה שאדם נוהג כמנהג המועט ולפ"ז ג"כ א"ש נידון הנ"ל. ועיין בתוס' במסכת כתובות (דף טו) וביומא (דף פה ע"א) ד"ה להחזיר לו כו' ברוב ישראל אמאי צריך להחזיר והא אין הולכין בממון א"ר ולהנ"ל לא קשה מידי ויש לדקדק בזה מכמה מקומות עיין בתוס' יומא שם ד"ה ל"צ וכבר הוכיח בס' ש"ש שמעתא ד' פ"ח דשיטות מחולקות המה בתוס' והביא שם שיטת הה"מ דאפילו ברוב מעליא לא אזלינן בתריה בממון לשמואל ועיין בשיטה מקובצת במס' ב"ב (דף צב ע"ב) וברשב"ם (דף צג ע"א) ד"ה דהוא גופא מוחזק כו' אבל ב"ר דליתא קמן כו' עייש"ה ויש לפלפל בזה כקושיות האחרונים בהפלאה דמקשה ממוציא ש"ר לשמואל ניחוש דלמא לאו אביו הוא וקיי"ל המוציא ש"ר על היתומה פטור ובשעה"מ הקשה מפדיון בכור במת לאחר ל' דחייב ניחוש דלמא טרפה היה והניח בצ"ע ויש לפלפל ע"פ כל הנ"ל וצ"ע בכ"ז:
וראיתי במהרי"ט דהקשה אמאי דאמרינן בהא דנמצא תינוק מושלך דאם רוב עו"ג עו"ג דנ"מ אם יגח תורא דידיה לדידן דצריך לשלם ולא אמרינן אין הולכין בממון אתר הרוב משום דהוא עצמו מסופק דלמא עו"ג הוא ואין לו חזקה כמבואר בהה"מ והרשב"א ז"ל והקשה המהרי"ט ז"ל דהרי הוה כאילו אמר איני יודע אם אני חייב לך יעו"ש בחידושיו סוף פ"ב דכתובות שם ולע"ד היה נראה לכאורה דבפשוט י"ל כיון דאפילו אם הוא ישראל הוא חייב לשלם חצי והוה על החצי השניה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע וחייב לשלם וכאן אף דגם הניזק טוען שמא מ"מ כיון דרוב מסייע ליה הוה טענת ברי ודוק. שוב אח"כ מצאתי בעזה"י תירוץ זה בס' ברית אברהם תשובה י"ג חלק חו"מ ונהניתי מאד ת"ל:
ועוד היה נלפע"ד לכאורה לחלק בדין דאין הולכין בממון אחר הרוב דיש לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר על פי הנ"ל לפי מה דהקשו בתוס' סנהדרין הנ"ל דנילף בק"ו מדיני נפשות דאזלינן ב"ר עיי"ש תירוצם. והנה בחולין שם פסקו דיש לחלק דהיכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר שאני ופירש"י ז"ל שם דלא אפשר ילפינן שפיר מקרא אבל באפשר ילפינן מהלמ"מ עיי"ש. וא"כ י"ל דבאפשר לא נוכל ללמוד מק"ו מדי"נ דגם שם הוא רק הלמ"מ ואין למדין ק"ו מהלכה אבל היכא דלא אפשר דבד"נ ילפינן מקרא אפשר דגם בממון ילפינן מק"ו מד"נ כקושיית התוס' וא"כ יתיישב בזה הרבה קושיות האחרונים הבעל הפלאה והשעה"מ הנ"ל ועיין בס' חמדת שלמה דהקשה אמאי חייב בכל שור נגח דלמא טרפה הוא ועוד יתיישב כמה דברים וכמדומה לי שסברא כזו באופן זה נמצא בס' מנחת אהרן על סנהדרין ואינו ת"י לעיין בו:
וזה הרבה שנים שכתבתי לאאמו"ר הגאון שליט"א להקשות בסוגיא דב"ק (דף מא ע"א) דמשכח גונא היכא משכחת לה שור המועד ולמה לא אוקים בשור ס"ט שנגח ג' פעמים דפטור ממיתה דלמא טרפה הוא ושור טרפה פטור ואח"כ חי י"ב חודש ונגח נגיחה רביעית והוברר הדבר דכשר היה וע"ז תירץ לי א"א מו"ר שליט"א דכל הנ"מ הוא לענין כופר והוה ממון ואף דס"ל לר"פ כופרא כפרה מ"מ שייך בזה דין ממון ועיין בפרק הזרוע והלחיים (דף קלד) בענין גר שנתגייר כו' ספק פטור וכן בפדיון הבן ספק פטור אף דהוא מצוה אעפ"כ דין ממון יש בו והא דס"ט אינו תי י"ב חודש היינו מטעם רובא ואין הולכין בממון אחר הרוב והא דבכל כופר חייב ולא ניחוש למיעוטא דלמא טרפה הוא אף שיש כמה סברות בזה י"ל סברא חדשה דלא דמי זה לזה כי הטעם דאין הולכין בממון אה"ר לפי שאין כח בהרוב להוציא מהחזקה חזקת בעלים וזה דוקא שחזקת ממון הוא מוקדם או בבת אחת והרוב בא אח"כ להוציא מהחזקה כמו רוב נשים בתולות נשאות אבל בכופר שהרוב בא מקודם והחזקה בא להוציא מהרוב והיינו דבכל השורים איכא אותה הרוב דכשר הוא בזה אמרינן שהרוב יותר טוב מהחזקה ואין כח בהחזקה להוציא מהרוב משא"כ בשור ס"ט שחזקת ממון בא קודם ואח"כ בא הרוב להוציא ממנו אין כח בהרוב להוציא מהחזקה ועיין ברשב"א בדין חזקת שאינה זבוחה דאפי' ס"ס אינו יכול להוציא מחזקתה וקצת כעין סברא זו נמצא בש"ש ש"א פכ"ד ודוק בסברא זו כי בקיצור הוא והעתקתי דבר זה כי יש נ"מ בכמה דברים הנוגעים לדין זה דאין הולכין בממון אה"ר. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דנראה לדייק מדברי הרשב"ם ז"ל דע"כ לא אמרינן דאין הולכין בממון אה"ר רק היכא דלהבעל המיעוט אית ליה טענה טובה ובריאה כגון בשור שמכרו ונמצא נגח דלכה"פ טוען ברי דהוא מכר רק לשחיטה. וכן מדויק לשון הרשב"ם ז"ל במס' ב"ב (דף צב ע"א) שכתב דבממונא לא אזלינן ב"ר רק אחר טענה טובה. וכן בע"ב שם בממונא לא אזלינן ב"ר רק בתר המוחזק אם יש לו שום טענה. נראה לכאורה כונתו כן אבל היכא דגם המוחזק אינו יודע מאומה כגון בקטן הנמצא בכתובות שם וכהנה ל"ש דין זה ויהיה מיושב בזה כמה קושיות בתוס' ומפרשים הנ"ל. אך מסוגיות הנ"ל לא משמע כן גם מתוס' בכורות (דף כ) לא משמע כן עיי"ש וצ"ע בכונת הרשב"ם ז"ל שם ויש להאריך בענינים אלו ואכמ"ל רק מענין לענין הארכתי קצת בענין זה: