שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני חו"מ · סימן מה
עוד לידידי הרב הנ"ל
א
מה שהשיג ידידי על מה שכתבתי לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל בשבועת שומרים דחייב בכ"ש ותירצתי ע"פ שיטתו דאם הוזקקו בשו"פ שוב גומרים גם על פחות משו"פ וע"ז כתב כת"ה דזה ודאי אינו אלא מדרבנן. אהובי מה דפשיטא ליה דאינו אלא מדרבנן. לא אדע מנ"ל זאת. ולכאורה לפע"ד ברור דגם הוא מה"ת דכן הוא משמעות הגמרא במס' ב"מ (דף נה ע"א) דאמר רב קטינא ב"ד נזקקין אף בפחות משוה פרוטה. מתיב רבא ואת אשר חטא מן הקדש וכו' להקדש אין אבל להדיוט לא אלא וכו' אם הוזקקו ב"ד לשו"פ גומרין אפילו בפחות משו"פ תחלת הדין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה. וא"כ משמעות הגמרא משמע ע"כ דר"ק דס"ל דב"ד נזקקין בפחות משו"פ גם מה"ת הוא דאי רק דרבנן לכאורה לא יקשה קושיית רבא דשם הוא קרא והא דרב קטינא י"ל דהוא רק מדרבנן ב"ד נזקקין אף לכתחלה אע"כ דלא משמע ליה להגמרא לחלק בין דאורייתא לדרבנן בענין זה דלמה יתקנו זאת ומאיזה טעם. וכן בענין גומרין ל"ש לחלק אלא דאדרבה סברא הוא דכיון דמה"ת אין נזקקין לפחות משו"פ כמבואר במס' ב"מ (דף נה הנ"ל) ובירושלמי פ' שבועת הדיינין יליף מלאשמה בה והוא דרשא דתו"כ והיינו ע"כ דסברא הוא דלא חשיבא להטריח ב"ד ע"ז כיון דאינו ממון א"כ י"ל דסברא הוא דהיכא דכבר הוזקקו לשו"פ שוב גומרין. ואדרבה כיון דלענין נזקקין צריך קרא למעט פחות משו"פ ואם כבר הוזקקו שפיר יש סברא לחלק דלא שייך טרחא כיון שכבר הוזקקו לזה ומנ"ל למעטם דאין גומרין ומהיכא תיתי נימא כן ואדרבא מצינו בכמה מקומות דסברא דאורייתא הוא היכא דהסברא הוא לפרש הד"ת וכדומה. ובמקום אחר הארכתי בזה בעה"י. ובפרט בנידון דידן דמצריך קרא למעוטי ועל גומרין ליכא מיעוטא וכנ"ל וזה פשוט מאד:
ב
ומה שכתב דע"כ החילוק בין תחלת דין לסוף דין הוא מדרבנן כיון דהטעם דאין ב"ד נזקקין הוא משום דפחות משו"פ אינו ממון כלל בכל התורה ולא משום טרחא הוא דמיעט רחמנא פחות משו"פ וא"כ לפי פי' השיטה מקובצת בהך דאם הוזקקו גומרין דהיינו שאח"כ ראו שאינו שו"פ אשר ע"ז סובב תירוצי הנ"ל ודאי ל"ש לחלק בין תחלת דין לסוף דין אלא ודאי דרבנן הוא לא הבינותי דבריו מה תיקן בזה דסו"ס מאיזה טעם תיקנו רבנן דאם התחילו גומרין אף בפחות משו"פ כיון דסו"ס אינו ממון ולא יוכל לתובעו דודאי מחיל לו לפי שיטת כבודו. אלא ודאי דעיקר טעם דאין ב"ד נזקקין משום טרחא הוא והיינו כיון דקיי"ל בכ"מ דפחות משו"פ אינו ממון ובודאי מחיל ואינו חשוב מש"ה אין ב"ד נזקקין ג"כ משא"כ היכא דכבר ישבו לדין ונתודע דאינו שו"פ ס"ל לר"ק דגומרין וכן פסק הרמב"ם ז"ל והיינו די"ל דהב"ד גומרין דינם לפסוק הדין כיון דל"ל טרחא. וי"ל עוד דע"כ לא אמרינן דפחות משו"פ בודאי מחיל אלא דסתמא הכי הוא וי"ל ג"כ אף באם דצועק דאינו מוחל לא משגחינן ביה אבל מ"מ היכא דדעתם היה דשו"פ ובודאי לא ניתן למחילה אלא דאח"כ כשישבו ב"ד בדין ונתודע דאינו שו"פ הלא ידוע הוא דלא מחל לו ומדוע לא יפסקו ב"ד דחייב לשלם לו. וכן בשבועת שומרים כיון דהוא תובעו הכלי פחות משו"פ דהוא חשוב ובודאי לא מחיל ואח"כ כשבא לב"ד וישבו בדין והנתבע רוצה לפטור עצמו בטענתו ונתחייב ממון ע"פ ב"ד בעד הפקדון הרי בודאי לא מחל לו דהרי תבעו כלי ולמה לא יגמרו דינם. ואולי י"ל דאח"כ כשגומרין הדין דחייב יוכל להוציא בע"כ ואינו בכלל מחילה ואף אם נימא דלא יוכל להוציא ממנו יש נ"מ מגמר הדין לענין כפירה והודאה בב"ד ועיין בנתיבות (סי' ו). ועוד י"ל דיש נ"מ ג"כ להוציא מיד הנתבע בע"כ בכל תובע פחות משו"פ כגון שבתחלה תבעו שו"פ וזכה בדין ואח"כ באותו מעמד חוזר ותובעו בפחות משו"פ וא"כ אם היה תחלת תביעתו רק ע"ז לא משגחינן ביה דלא חשוב אך אם כבר ישבו בדין גומרין אף לפחות משו"פ להרמב"ם ז"ל ומחייבינן ליה וכמוש"כ בהדיא הכסף משנה ברמב"ם פ"ק מהל' סנהדרין הל' י"א עיי"ש. ועיין בב"ח בטור שם ואז כשגומרין דינו מצטרפין הפחות משו"פ עם הפרוטה ומוציאין ממנו וא"כ גם בשבועת שומרים י"ל כן דלהרמב"ם ז"ל א"ש דאחייבינן ליה בכלי אף בפחות משו"פ ולא תקשה עליו מה שהבאתי למעלה דאף דאינו ברשותו ותובעו רק מעות מ"מ ב"ד מחייבין לו שבועה ע"ז אם נאנסה ואם לא ישבע מוציאין ממנו כדין השומרין כ"א לפי דינו ובאם דהיה תחלת תביעתו על דמים פחות משו"פ לא היו ב"ד נזקקין משום דאין להטריחם ע"ז אך כיון דתבעו בכלי דהוא חשוב וע"ז ישבו ב"ד אף דאח"כ נתברר דאינו ברשותו או דנשבע ע"ז מ"מ עדיין ב"ד יכולין לחייבו שבועה דנאנסה וכדומה לפוטרו מדמי הכלי אף שהוא פתות משו"פ מ"מ גומרין לדינו ויש נ"מ ג"כ להוציא כגון שהיה לו תביעה על שו"פ ואפשר דע"ז לא היה דינם כלל כגון שמודה לו ויצטרפו יחד ויש די להוציא ממנו בע"כ ומה ענין פסק דין תורה להך דקיי"ל דפחות משו"פ אינו ממון הלא הד"ת הוא על חצי פרוטה כמו על פרוטה ואסור לגזול והדין בזה כמו באלפי אלפים דינרין אחת היא אלא דכן שיערו חז"ל דפחות משו"פ לא חשיב כלל ואינו ממון כלל וישראל ודאי מחיל. ומזה הטעם לא יטריחו ב"ד לדון בזה אף אם נדע ברור דלא מחיל ואף אם גם יש לו הרבה להצטרף לזה במה די"ל אז דלא מחל משום דיצטרף עם האחרים ובזה אין דרך למחול. מ"מ אם ברצונו לדון על החצי פרוטה אין ב"ד נזקקין לזה משום דע"ז דרוצין לישב בדין לא חשיבא בכ"מ וניתן למחילה ולא ע"ז נתנה תורה שופטים ושוטרים. אך אם התחילו גומרין לדינא להוציא באופן הנ"ל וז"פ. וי"ל שפיר דמה"ת הוא ואף אם ימצא מקום לדחוק דאינו אלא מדרבנן מ"מ אינו רחוק לומר דלהרמב"ם ז"ל מה"ת הוא וכמשמעות הגמרא כנ"ל וגם כמו שהבאתי למעלה מהירושלמי דמפיק לה מקרא אחרינא דאין לב"ד לזקק על פחות משו"פ ומסתמא דכולה בחדא גונא דלענין גומרין הוא אף דאורייתא וא"ש וז"פ ואין להאריך עוד בזה:
ג
ומה שפלפל כבודו בדרך חידוד בהך סוגיא דיצאו כלים למ"ש מדברי התוס' סנהדרין (דף כה ע"ב) ד"ה מעיקרא סבר כו' עיי"ש דנימא ג"כ בש"ש דעיקר תביעה אינו אלא על מעות. הנה מלבד דלא דמי כלל דהכא לא חטף מקודם ע"מ להשיב דמים א"כ כל עיקר התביעה הוא על החפץ. מלבד כ"ז בעיקר מלתא מה דמשמע דפשיטא ליה לכ"ת דהיכא דחטף כלי אין ב"ד יכולין לכופו להחזיר לו החפץ אם הוא נותן לו ממון מחיר הכלי מד"ת וגם דמותר הוא מה"ת. ואני תמה עליו האיך יעלה זאת ע"ד. דברור הוא לפע"ד דבאמת ג"כ אם חטף החפץ מחבירו וזרק לו מעותיו והמוכר אינו רוצה ליקח המעות ותובעו בב"ד בודאי דמוציאין ממנו. אלא דגזלן אף אם ב"ד מוציאין ממנו בע"כ מ"מ שמיה גזלן ופסול לעדות משא"כ בחטף חפץ וזרק דמיו כיון דעל התפיסה לא עבר על לא תחמוד לפי תירוץ זה של התוס' שם בסנהדרין מש"ה כשר לעדות אבל מ"מ כשתובעו בב"ד מוציאין ממנו כליו וז"פ:
ותדע דהא במס' ב"מ (דף ה' ע"ב) יליף לה דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ממודה מקצת הטענה כו' ודחה בגמרא דאשתמוטי קא משתמיט לה ובתר הכי יליף לה מהא דאר"נ וכו'. ותו הא דאמר ר"ש שלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי והא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אלא וכו' והקושיא הוא מהך שבועה שאינה ברשותי דנימא דעל שבועה זה הוא חשיד אממונא דשמא ברשותו הוא וכופר בה חשיד נמי אשבועתא כפירש"י ז"ל שם דבשאר שבועות שייך אשתמוטי אבל בשבועה דאינה ברשותי לא שייך אשתמוטי עייש"ה. ואם נימא כ כזו שכתב כ"ת קשה דמאי חשיד אממונא הוא דדלמא באמת הוא ברשותו אך הוא רוצה לתפסם לעצמו ולשלם דמיהן ומותר הוא לעשות זאת מה"ת לפי סברת כ"ת וליכא אצלו שום גזלה בזה אך ממונא הוא דחייב ובממון שפיר שייך אשתמוטי וי"ל דבדעתו להחזיר לו המעות בעת שיהיה לו וכעת הוא דמשתמיט מיניה וא"כ שפיר מהמנינן ליה בשבועה דלאו חשוד הוא כיון דמה"ת לא עשה שים איסור ולא חשוד לישבע לשקר. וגם בהך דאמר ר"א ב"א אר"ח הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות והיינו משום דבמלוה שייך אשתמוטי ולא בפקדון. ולפי שיטת כ"ת בתוס' סנהדרין הנ"ל קשה דמ"ש פקדון ממלוה הרי גם בפקדון שייך אשתמוטי כנ"ל דרוצה להחזיקם וחושב לשלם מחירם ואין לו כעת ומשתמיט מניה עד שיהיה ע אח"כ. ובזה עדיין י"ל דחשוד מדרבנן. אבל בהנ"ל קשה אמאי חשוד לשבועה דלא חשוד עליו מה"ת דשייך אשתמיט. אע"כ צ"ל כמו שכתבתי דאף דלא עבר על לא תחמוד במה דתפס ורוצה לשלם מחירם מ"מ כשתבעו בב"ד מוכרח הוא להשיב לו חפציו ואם אינו רוצה להשיב הרי נשארו חפציו של חבירו ת"י בגזלה וא"כ מש"ה הכופר בפקדון פסול לעדות מה"ת ג"כ כיון דבעה"ב תובעו הפקדון א"כ נתחייב להחזיר הפקדון גופיה ואם אינו מחזיר לו נקרא חשיד אממונא. ויליף שפיר מהך דר"ש דנשבע שאינה ברשותו ולא אמרינן דחשיד אממונא חשיד אשבועה דאם דהיה ברשותו אף אם בדעתו להחזיר המעות נקרא חשיד אממונא כנ"ל. ועוד כהנה נמצא בהרבה מקומות בקנינין דלא קנה ומחויב להחזיר החפץ ג"כ מה"ת כנ"ל כנלפע"ד ברור לכאורה ואין להאריך עוד בזה ודוק. גם מה שכתב דלתוס' הנ"ל מותר לכתחלה מה"ת לעשות כן ובזה פלפל בגמרא דמס' ב"ק (דף לג) בפלוגתא דר"ע ור"י ביושם השור או הוחלט השור לא הבינותי כלל האיך נימא דמותר מה"ת לכתחלה לכוף לחבירו למכור לו ומלאה הארץ חמס אתמהה. אלא דאם לקח ונתן לו מעות בע"כ לא עבר על ל"ת אף שלא עשה כהוגן ואם יתבע לו בדינא ברור הוא לפע"ד שיוכל להוציא ממנו כליו דבמה קנה ולדעת כח"ה לא צריך שום קנין בשום דבר לענין להחזיק בו אלא כל דאלים גבר. גם לא אדע לדעתו איך משכחת לה כל הקנינין דמועיל דלא יוכל המוכר לחזור בו ומוציאין ממנו בע"כ ולדמתו לעולם לא נוכל להוציא ממנו מה"ת דיאמר אני מסלק דמיהן אלא דפשוט הוא לפע"ד כמו שכתבתי למעלה ואין להאריך בזה כי דברים פשוטים הם לכאורה הנלפע"ד לכאורה בהשקפה ראשונה:
והנני ידידו ואוהבו דו"ש והצלחתו ידידו הנ"ל.