שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני חו"מ · סימן מד
*) דין דטענו שני מחטין והודה לו באחת מהן:
שלום וברכה וכל טוב סלה לכבוד אהובי וידיד נפשי ולבבי ה"ה הרב הגדול חריף מחודד ומפולפל שלם במעלות ומדות יקרות כו' כש"ת מו"ה חיים מאיר הערציג נ"י ממינסק הצלחתו ירום למעלה. יקרת מכתבו לשמחת לבבי הגיעני לנכון ועל של תורה באתי:
א
מה שהקשה בסוגיא דשבועות (דף מ' ע"ב) דאיתא שם ואמר ר"ע אמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב לפיכך יצאו כלים למה שהן ובפירוש של למה שהן פליגי בזה הראשונים ז"ל ויש פוסקים דלמה שהן היינו דוקא דשתי כסף לא בעינן אבל שו"פ בעינן ויש פוסקים דגם שו"פ לא בעינן וכן דעת רש"י והרמב"ם ז"ל דאפילו עשרה מחטין בפרוטה חייב והתוס' ז"ל פסקו דשו"פ בעינן והוכיחו מהירושלמי שם דבעינן שו"פ ויעוין בר"ן שם וע"ז תמה ידידי מה ראה הרמב"ם ז"ל לפסוק נגד התלמוד ירושלמי במקום דלא מצינו בבבלי להיפך להדיא. וע"ז האריך ידידי להביא ראיה מגמרא דילן ממקום אחר. והנה טרם שעיינתי כלל בדבריו היקרים אחוה דעתי בזה בעה"י ואח"כ נבוא בעה"י על סדר דבריו:
הנה מה דתמה על פסק הרמב"ם ז"ל לפע"ד אדרבה לכאורה אני תמה לאידך גיסא דלכאורה לפע"ד מגמרא דילן מוכת בהדיא כהרמב"ם ז"ל מלבד דהלשון יצאו כלים למה שהן משמע כך כמו שכתבו הפוסקים דהי"ל להגמרא להזכיר דצריך ב' פרוטות גם א"א לומר לכאורה בענין אחר וגם מהירושלמי לא מוכח מידי לשמואל לכאורה כמו שיבואר בעה"י. דהנה בשבועות (דף לט ע"ב) איתא הטענה שתי כסף אמר רב כפירת טענה שתי כסף. ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף אפילו לא כפר אלא וכו' א"ר דיקא מתניתין כותיה דרב וקראי כותיה דשמואל דיקא מתניתין כו' הטענה שתי כסף כו' וקראי כוותיה דשמואל דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור מה כלים שנים אף כסף שנים. מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב כו' (ופירש"י ז"ל דבר חשוב ושיערו חכמים שמעה כסף חשוב הוא. ובתוס' ד"ה מה כלים שנים הקשו דהיכא דריש לשמואל לכך יצאו כלים למה שהן הא איצטריך למה כלים שנים. וי"ל כפירוש הקונטרס דדריש מדלא כתיב כספים ומה שפירש וכו' דאי הוה כתיב כספים הוה שמעינן תרווייהו כו' א"נ דבלא יתורא לא הוה משמע מכספים אלא ב' פרוטות כו'. וא"ת לרב כו' ואית ספרים דגרסי כו' והנה מה דהקשו התוס' לפירש"י ז"ל דהאיך מוכח מכלים שנים ומה שהן מלבד מה שתירצו התוס' לכאורה לפע"ד נראה די"ל בפשוט דמכספים מוכח תרתי דלפי מה דפירש"י ז"ל דכסף המשמעות דבר חשיבות מיותר הוא דהו"ל למכתב כי יתן איש אל רעהו חפץ לשמור או לא לכתוב כלל לא כסף ולא חפץ. ג"כ נדע הכונה. או לכתוב כלי. ואם ללמד על שני דברים הו"ל למכתב חפצים או כלים ול"ל כלל כסף. ואם ללמד על שו"פ כמ"ש התוס' דמשמע כן כמו כסף קידושין הא בלא זה נדע דהרי קיי"ל בכ"מ דאין ב"ד נזקקים לפחות משו"פ ומשום דלא נחשב כלל ממון וזה ג"כ מה"ת כמבואר במס' ב"מ (דף נ"ה) וע"כ דכסף לאורויי אתי על ד"ח והיינו כמו ששיעורו חכמים מעה. ומכספים נדע שנים וחשוב וע"כ דיצאו כלים למה שהן והיינו ע"כ אף פחות משו"פ דאם נאמר דבעי שו"פ אכתי קשה ל"ל כלל כלים דמכספים נדע זאת דלפי"מ דפירש"י ז"ל דכסף פירושו דבר חשוב ולא איזה מטבע קצובה וחכמים שיערו דמה הוא החשוב במטבעות היינו מעה א"כ ממילא נדע דכלים בשו"פ חייב דכיון דכלי שו"פ
חשוב הוא כמבואר בגמרא וגם פחות משו"פ הוא חשוב אלא דאין ב"ד נזקקין ע"ז. ומהיכא תיתי נימא דמקרא דכסף משמע דבכלים בעינן יותר מפרוטה דהרי כסף לא משמע מידי על מטבעות קצובות אלא דבעינן דבר חשוב וגם כלי דשו"פ הוא דבר חשוב. וזה פשוט וברור לפע"ד. ואף כי כמה מהראשונים ז"ל פירשו דכסף דקרא הוה פירושו מעה ולא דבר חשוב אלא דכך הוא המטבע הפחותה שבתורה מ"מ לשמואל ע"כ לא ס"ל כן. דאם נאמר כן לא מוכת כלל דינו דיצאו כלים למה שהן כמו שיתבאר לפנינו בעה"י:
ב
והא דהוכיחו התוס' ז"ל מהירושלמי הנ"ל דמבואר שם להדיא דמה שהן היינו לכל הפחות ב' פרוטות באמת לכאורה תמוה הוא מאד. דהנה זה לשון הירושלמי בר"פ שבועת הדיינים הטענה כו' הטענה ב"ש אומרים מעה כסף ובה"א שתי מעין מחלפא שטתין דב"ש תמן כו' מחלפא שטתין דב"ה תמן כו' סוף מטבע כסף מעה. ותהא מעה ר"א בשם ר"י ב"פ שאם כו' ומ"ט דב"ה כו' מחלפא שיטתין דב"ה כי יתן איש אל רעהו וגו' אם ללמד שאין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות מפרוטה מכין שיש כאן יותר מכסף וכמה הוא שתי מעין כו' סוף מטבע כסף מעה. ותהא מעה. או כלים מה כלים שוים אף כסף שוים. ומה מקיימין דב"ש או כלים כהדא דתני ר' נתן או כלים להביא כלי חרס. שמואל אמר טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב א"ר חיננא והן שיהיו יפות שתי פרוטות וכו'. אתיא כב"ש דלא ילפי כסף מכלים ברם כב"ה דילפי כסף מכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ודכוותיה מה כסף שתי מעין אף כלים שתי מעין. ופירושו מבואר דלב"ש פי' כסף הוא מטה דזהו סוף מטבע כסף וא"כ כיון דסתמה התורה סתם כסף הוא ע"כ הפחותה ממטבעות של תורה וז"פ ולא ס"ל לב"ש ההיקש לכלים ודריש על מה שהן. וב"ה ס"ל ג"כ דהפירוש דכי יתן וגו' דכסף הכתוב בתורה היינו ג"כ מטבע הפחותה שבתורה והיינו מעה ודריש היקש מאו כלים דבעינן תרין מעין וא"כ מקיש ג"כ כלים לכסף דבעינן תרין מעין. ולפי"ז הוכיח בירושלמי דע"כ דשמואל כב"ש אתיא וז"פ יעוש"ה. ולפי"ז חמוה מאד ראיית התוס' בשבועות הנ"ל מהך ירושלמי הנ"ל והרי מבואר בירושלמי להיפך מגמרא דילן. דבירושלמי מבואר דלמאן דס"ל היקשא דכסף לכלים ס"ל ע"כ ג"כ להקיש כלים לכסף דבעינן שתי מעין. ושמואל ס"ל ע"כ כב"ש. והרי בגמרא דילן בשבועות הנ"ל מבואר להדיא דשמואל ס"ל היקשא דכסף או כלים. וגם דבהירושלמי מוכח דאתיא כב"ש ולב"ה צריך ב' מעין. וזה כבר כתב להקשות במראה הפנים שם והביא מחידושי הרמב"ן ז"ל דאין ראיה מהך ירושלמי דהאי שקלא וטריא לא אתיא כגמרא דילן וכן כתב הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל יעוש"ה:
ולפי"ז באמת קשה מאד אמאי פסק בגמרא דשבועות ר"ע אמר שמואל וכן הוא סתימת הגמרא וכן פסקו כל הפוסקים כשמואל דיצאו כלים למה שהן והאיך נפסוק כב"ש במקום ב"ה הנ"ל. ואם דיש אופן לאוקמי ג"כ לב"ה דאף דדריש היקשא דכסף לכלים מ"מ יש לפרש ג"כ כלים למה שהן וכמו דבאמת ס"ל לשמואל בגמרא דילן ההיקש דכסף לכלים ומ"מ ס"ל כלים למה שהן. א"כ מנ"ל להירושלמי לפרש דשמואל אתיא כב"ש ודלא כהלכתא כיון דיש לאוקמי ג"כ כב"ה ובאיזה סברא נחלקו הירושלמי עם גמרא דידן. ועוד יש לדקדק בסוגיא זו הרבה ומקצתן יבואר לפנינו בעה"י:
ג
ואי לא מסתפינא הייתי אומר לפע"ד דבר חדש ויתישב בזה היטב דברי הירושלמי עם הגמרא דילן בטעמם וגם פסק הרמב"ם ז"ל א"ש מסתירת הירושלמי הנ"ל ויתישב בזה עוד כמה קושיות בעה"י הכל בחדא מחתא. והנה מתחלה נדקדק בפירש"י ז"ל דפירש בשבועות דבר חשוב. ושיערו חכמים שמעה *) וזאת לדעת כי כל הדינים מדיני חו"מ הנזכרים כאן הכל הוא על דרך הפלפול מש"ס ופוסקים אבל בזה"ז אין לנו רשות לדון ודינא דמלכותא דינא:
כסף חשוב הוא יעו"ש. משמע מזה דלפירש"י ז"ל הפירוש של כסף הכתוב בתורה הוא דבר חשוב דכן כונת התורה במלת כסף שהוא דבר חשוב ודבר זה מסור לחכמים לשער מה זה חשוב ושיערו חכמים שהוא מעה, שמעה חשוב הוא. ולכאורה סותר דברי עצמו שפירש במס' קידושין באופן אחר דאיתא שם (דף יא ע"ב) והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ותנן שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שו"פ. התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר תשוב אף כלים דבר חשוב. ופירש"י ז"ל והרי טענה כו' ותנן וכו' מ"מ מדקתני שתי כסף ש"מ קרא לאו דוקא כסף קאמר אלא אממונא בעלמא קפיד וכיון שלא פירש כמה לא מסרו הכתוב אלא לחכמים ולא קים להו לרבנן להשביעו בבציר מהכי דאי קרא דוקא כסף כתיב נהי דמעה היא הפחותה שבצורי מיהו שתים מנ"ל. ה"ג ומה כסף דבר חשוב כו' שיהא שוים שתי כסף ולאפוקי ממ"ד התם טענו שני מחטין חייב כו'. הרי מבואר שם בהדיא דפירש"י ז"ל בגמרא שם דמקשה לר"א שם דהרי טענה וכו' ונהי דמעה היא מטבע הפחותה וכו' מ"מ שנים מנ"ל וע"ז תירוץ בגמרא דילפינן מאו כלים מה כלים שנים וכו' ולפי תירוץ הגמרא באמת פירוש הכסף דכתיב בקרא הוא מעה דזה פחותה שבמטבעות. והא דידעינן שנים הוא מכלים. ואף דשם קאי על תירוץ הגמרא דמתרץ לר"א ור"א ס"ל דכסף הוא מטבע קצובה מ"מ אמאי לא פירש ג"כ בשבועות כן. (והא דהקשו התוס' ז"ל על פירש"י ז"ל דאם מטבע פחותי שבצורי הוא מעה א"כ האיך שייך כלל למימר כיון דאפיקתי' מפרוטה אוקמי' על דינר הו"ל למימר אמעה שהוא מטבע פחותה שבצורי עיי"ש. כבר תירץ המהרי"ט ז"ל די"ל דכסף דכתיב באשה סתמא לא משמע מעה משום דפחות שבצורי הוא. משום דקרא לא קפיד אפחות אלא מטעם דתפסת מועט תפסת הוא דמפרש רש"י ז"ל בפחות כיון דלא גלי קרא מסרן לחכמים והכל מענינו של דבר גבי אשה י"ל בדינר שהרי פחות מזה אינו חשוב לגבה. לענין שבועה י"ל במעה מדלא פריש מ"מ פחות קאמר דתפסת מועט תפסת עיי"ש. והרי בהדיא דפירש דמשמעות הקרא כסף הוא מעה ולא על דבר חשוב וחכמים שיערו דמעה הוא חשוב. ויעו"ש בתוס' שהסכימו לפירוש שהביא רש"י ז"ל ורבותינו מפרשים ומסקו שם ומיהו לפי"ז דאמר דבצורי ליכא מעה קשה דהא כתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין אלמא היתה מעה בימי משה בכסף שבתורה. ואמר ר"ת דגרה לא הוה מעה אלא משקל היה בימי משה שהיה שוה מעה עייש"ה:
ד
לכן נלפע"ד לכאורה די"ל דשיטח הירושלמי וגמרא דילן הנ"ל תליא בפירוש זה ובזה תליא דין דשמואל ג"כ הנ"ל. והנה לפי מה שמבואר בפירש"י ז"ל בשבועות הנ"ל דכסף היינו דבר חשוב ושיערו חכמים דמעה תשוב הוא שפיר מוכח דין דשמואל הנ"ל וכפסק הרמב"ם ז"ל כנ"ל. דכיון דכתיב בתורה כסף והפירוש הוא דבר חשיבות א"כ ל"ל כלים אם ללמד על שנים הו"ל לכתוב כספים כנ"ל. ואם ללמד דכלים חייב בפחות משתי מעין ומ"מ אינו חייב בפחות מפרוטה בלא קרא דאו כלים נדע זאת כיון דכתיב בקרא בהדיא דחייב על דבר חשוב א"כ כלים ששוה פרוטה בודאי חשוב נקרא כנ"ל וא"כ ע"כ כלים למה שהן והיינו אף בפחות משו"פ דאל"כ כלים ל"ל כנ"ל. וגם אין לומר דכלים מקשינן לכסף דבעי ב' מעין וכמו דס"ל באמת בירושלמי אליבא דב"ה דמהיכא תיתי נימא כן כיון דבקרא לא נכתב כל ב' מעין ושום מטבע קצובה לא נזכר בתורה אלא דצריך דבר חשוב רק דחז"ל שיערו דבמטבעות מעה היא נקראת תשובה וא"כ ג"כ כלים דשו"פ היא חשיבה וע"כ דיצאו כלים למה שהן כנ"ל וז"פ וברור לפע"ד. אך אם נאמר דקרא דכתיב כי יתן וגו' כסף וגו' היינו הפירוש המטבע הפחותי שבצורי והיינו דבימי משה היה מעה והיא הנקראת בתורה גרה שתרגם אונקלוס מעה א"כ לב"ש דס"ל בירושלמי הנ"ל דטענה הוא כסף ולא מקיש לכלים דבעי שנים א"כ מוכח הך דינא דשמואל דיצאו כלים למה שהן דאם נאמר דבעינן שיהיו שוים מעה ל"ל למימר כלל כלים. וגם ללמד דיהיו שית מעה ושני כלים בס"ה ב"מ זה ע"כ אינו דמ"ש כלים מכסף ולמה יגרע וז"פ וע"כ דאף מעה לא צריך. אך מ"מ ליכא להוכיח על פחות משו"פ די"ל דמש"ה צריך קרא דכלים דחייב על שו"פ דמכסף לא נדע אלא בשוה מעה כיון דאין הפירוש כסף דבר חשוב אלא דהתורה נתנה שיעור כסף והיינו לכל הפחות הפחותה ממטבעות כסף המוזכר בתורה וא"כ לא נדע מהתורה על חשיבות דבר אלא דכן גזרה התורה שלא לשבע על פחות משיעור מעה א"כ ג"כ כלים לא נחייבו אלא בשוה מעה ומש"ה צריך קרא דכלים לרבויי על שוה פרוטה כנ"ל. אך לב"ה דס"ל דהטענה ב' מעין וס"ל לאקושי כסף לכלים דבעינן ב' וא"כ לפי פירוש הנ"ל גזרה התורה שלא ישבע אלא בשיעור ב' מעין ולא תליא כלל בחשיבות א"כ מנ"ל כלל דיצאו כלים למה שהן דלמא ג"כ כלים בעי ב' מעין והא דכתיב כלים לגלות דבעינן שנים והא דלא כתיב כספים י"ל מלבד דאפשר דלשון זה לא משמע לגלות על מטבע הפחותה שבתורה. גם י"ל דאי כתיב כספים ה"א דהפירוש כספים הוא דבר חשוב וא"כ כלים דחשובים במ"ש ג"כ חייב שבועה. או דנימא דאה דהפריש ש כספים הוא קצוב היינו ג"כ מטעם דב"מ הוא חשוב וא"כ בכלים דחשוב בפחות ג"כ חייב ומשום זה גופא איצטריך כלים לגלות דלא תליא בחשיבות אלא דהוא שיעור מטבע וגם כלים צריך שוה ב' מעין והיינו דמקיש כלים לכסף דבעינן ב' מעין. וכיון דאיכא למימר הכי והכי מנ"ל לחייבו שבועה. ועוד דסברא הוא ג"כ כיון דפירושו דקרא אינו על דבר חשיבות אלא מטבע קצובה מהיכא תיתי נימא דכלים שאני דלמא גזיה"כ הוא שלא לחייבו שבועה בפחות משיעור זה. משא"כ בהנ"ל דכסף הוא חשוב ל"ש להקיש כלים לכסף לב"מ כיון דכלים חשוב בפחות וכנ"ל. יהיה בזה איך שיהיה הרי לב"ה לא משמע להו בכאן לפרש דיצאו כלים למ"ש כמו שמבואר בהדיא בירושלמי הנ"ל וכש"כ על פחות משו"פ דגם לב"ש לא מוכח מידי כמו שבארתי בעה"י וז"פ לכאורה:
ומעתה א"ש הכל דהרי מבואר בירושלמי מי בהדיא הן לב"ש והן לב"ה דהפירוש דקרא דכתיב כסף היינו שיעור קצוב מטבע פחותה שבחורה והיינו מעה וא"כ שפיר הוכיח מהך דב"ש מאי עבדי בהך דאו כלים כהדא דתני ר' נתן או כלים להביא כלי חרס שמואל אמר טענו שני מחטין כו' א"ר חיננא והן שיהיו יפות שחי פרוטות וכו' והיינו דלא מוכח אלא בפחות ממעה אבל מ"מ צריך להיות שוה ב' פרוטות ושפיר מסיק שם אתיא כב"ש דלא ילפי כסף מכלים ברם כב"ה דילפי כסף מכלים וכו' ודכותיה מה כסף שתי מעין אף כלים שתי מעין והיינו דדקדק שתי מעין ולא מה כסף דבר חשוב אלא כהנ"ל דלפי הירושלמי מבואר דכסף מטבע קצובה היא מעה ונימא כמו דמקיש כסף לכלים על שנים כן נקיש כלים לכסף דבעי שתי מעין. משא"כ בגמרא דילן דשמואל ס"ל דיצאו כלים למה שהן וכאן בסתמא דגמרא פסק כוותי' וגם שמואל ס"ל בהדיא הך היקשא דמה כלים שנים כב"ה וגם ר"ע א"ש סתם כן בגמרא שם (דף מ' ע"ב) כשמואל דיצאו כלים למה שהן וא"כ ע"כ מכל צדי צדדים א"א לפרש כהירושלמי דהפירוש כסף הוא מטבע קצובה דאיך ס"ל לשמואל יצאו כלים למה שהן דהרי ס"ל בהדיא ההיקש כמו ב"ה. וגם איך סתמו בגמרא כוותיה כב"ש דלא כהלכתא. ואף אם נאמר דגמרא דילן נחלק על גמרא דירושלמי בביאור דברי ב"ה מ"מ הכל טעמא בעי וע"כ צ"ל דפירוש דכסף אינה גרה הכתובה בתורה אלא דהפירוש כסף הוא דבר חשוב ושיערו חכמים דהוא מעה כפירש"י ז"ל. וגם י"ל דמזה גופא הכריח רש"י ז"ל פירושו כאן דלא כמו שפירש במס' קידושין הנ"ל כנ"ל כיון דסוגיא דשבועות אזלא לשמואל והוא ס"ל דיצאו כלים למה שהן ומנ"ל זאת כנ"ל אע"כ דהפירוש דכסף הוא דבר חשוב וא"כ ל"ל כלל או כלים לימא כספים ותרתי ש"מ. וגם בכלים בשו"פ נדע מזה דהוה דבר חשוב כנ"ל וע"כ דיצאו כלים למה שהן והיינו אף פחות משו"פ דאל"כ סו"ס קשה ל"ל קרא דאו כלים כנ"ל. ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל כהך סוגיא מפורשת דמס' שבועות דיצאו כלים למה שהן והיינו אף בפחות משו"פ ומלבד דהלכה כבבלי נגד ירושלמי גם א"ש טפי לאוקמי דינא דשמואל כב"ה ג"כ דס"ל ג"כ היקשא דכסף לכלים דבעינן שנים והיינו שני דבר חשיבות במטבעות והיינו לפי ששיערו חז"ל הוא ב' מעות אבל כלים ע"כ אף בפחות משו"פ מחייבו שבועה דאם יותר מפרוטה ז"פ דל"צ כיון דבתורה לא כתיב שיעור אלא דבר חשוב וגם זה דבר חשוב. וגם פרוטה ע"כ לא צריך דא"כ כלים למה לי כנ"ל אע"כ דיצאו כלים למה שהן והיינו בפחות משוה פרוטה וזה כפירוש רש"י והרמב"ם ז"ל הנ"ל ואדרבה יש היקש על מה שהן דמה כסף חשוב כן כלים חשוב בעינן והיינו מה דהוי חשוב אפילו במשהו כמו שפירש הר"י מיגש ז"ל ואחריו נמשך הרמב"ם ז"ל כמבואר שם עיי"ש:
ה
אך בסוגיא דקידושין (דף יא ע"ב) הנ"ל א"ש מה שפירש רש"י ז"ל דהפירוש כסף מטבע קצובה די"ל דכיון דהגמרא מקשה שם על ר"י אר"א דהוא תלמידו דרב שפיר משני בגמרא אליביה די"ל דכסף מטבע קצובה מעה ויליף מכלים לשנים דלרב שפיר י"ל כן כנ"ל ולא ס"ל דיצאו כלים למה שהן דלאו מיותר הוא כנ"ל ושפיר גרס מה כסף חשוב אף כלים חשוב ופירש"י ז"ל שיהיו שוים שתי כסף ולאפוקי ממ"ד התם יצאו כלים למה שהן והיינו כמו דדריש לב"ה ההיקש בירושלמי. ומה דהקשו בתוס' דהרי דרשא זו א"א אלא לשמואל דלרב כסף לאו מיותר הוא דלכפירה הוא דאתי י"ל שפיר דסוגיא דשבועות אזלא לפי מה דנפרש דכסף אינו קצוב אלא דפירושו הוא דבר חשוב וא"כ לרב שפיר י"ל ג"כ דכלים לא בעינן שתי כסף דמה"ת נימא כן כיון דפחותה מזה הוה דבר חשוב ומ"מ הך כסף לרב מיותר הוא על כפירה דאי ללמדנו על חשיבות דב' כסף כבר תירצו בתוס' שם די"ל דמכלים ילפינן דמה כלים דבר חשוב הוא בכ"מ אף כסף בעינן ד"ח והיינו ב' כסף ואין לומר היקש מה כסף ב' מעין אף כלים ב' מעין כיון דאין הפירוש כסף ב' מעין אלא דבר חשוב וגם כלים חשובים בכ"מ וגם לאו מיותר הוא לרב. משא"כ לר"א דס"ל בגמרא קידושין הנ"ל דכסף הוא דבר קצוב והיינו ב' מעין איכא למימר שפיר מה כסף ב' מעין אף כלי' ב' מעין ואף דלא מיותר הוא לרב מ"מ כיון דהפירוש ומשמעות הכתוב הוא ב' מעין אית לן למימר היקש כמו כסף דהיינו כמו דכתיב בהדיא ב' מעין כן י"ל ג"כ בכלים כיון דהקפידה התורה דמעות קצובים ולא נזכר כלל דבר חשוב ודוק. ומ"מ ש"מ מיהת ג"כ לכפירה דאי כל הטענה ב' כסף א"כ קשה לכתוב כלים ואנא ידענא ג"כ לכסף ב' מעין כיון דכלים חשובים הם בכ"מ. ונלמד מזה דבעי ד"ח. וא"כ לפי האמת דהכסף ג"כ ב' מעין הוא דהוה חשוב וא"כ נדע ג"כ ב"מ וע"כ דלכפרה הוא דאתי ונתישב היטב קושיית התוס' בזה ודוק בזה ויש להאריך בזה לכאורה בדברי המהרש"ל ז"ל וחידושי המהרש"א ז"ל בפרש"י ז"ל ד"ה אף כלים יעוש"ה ובס' פני יהושע ודוק:
ו
ומעתה נחישב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בהל' טוען ונטען פ"ג הל' ב' שכתב שם וז"ל כל כסף האמור בתורה הוא שקל הקודש והוא עשרים מעה וכל כסף של דבריהם ממטבע ירושלים שהוא הסלע שלהן אחד משמונה כו'. אבל המעה היא היתה כסף נקי אפילו בירושלים והיא כסף של ירושלים ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה שתי כסף הוא מדבריהם עשו אותה שתי כסף של ירושלים שהן שתי מעין ולא עשו אותה שני שקלים בשקל הקודש. וכבר עמד ע"ז המגיד משנה שם אמאי כתב הרמב"ם ז"ל ולפי שזה שהצריכו כו' שתי כסף הוא מדבריהם דהא משמע התם בגמרא דמקראי ילפינן לה והובא קושיא זו במראה הפנים בירושלמי שם ותירץ שם דכונת הרמב"ם ז"ל דכפירת שתי כסף הוא מדבריהם והיינו דלשמואל לא צריך אלא כל הטענה שתי כסף. והרמב"ם ז"ל פסק כרב דבכפירה בלבד צריך שתי כסף וזהו מדבריהם דקראי דייקי כוותיה דשמואל כמבואר בגמרא שם. ודבריו ז"ל בתירוצו הנ"ל ים מאד להולמן בלשון הרמב"ם ז"ל דהרי כתב בלשונו הקדוש ולפי שזה שהצריכו וכו' הוא מדבריהם עשו אותה שתי כסף כו' שתי מעין ולא עשו אותה שתי שקלים וכו' ולפי התירוץ של מראה הפנים אין זה מובן כלל דכי משום זה דמה"ת די בב' מעין בכל הטענה כשמואל ומדבריהם הצריכו הפרוטה של הודאה לבד הכפירה שצריך ג"כ ב' מעין משום זה עשו אותה ב' מעין. ולא ב' שקלים ועיין שם ברמב"ם ז"ל דלפי"ז לכאורה אינו מובן כלל אך לפי"ז הנ"ל לכאורה אתי שפיר בפשיטות דזה כונתו ז"ל דבאמת בתורה לא נכתב כלל שיעור קצוב על דין הטענה כמו שכתב בריש הל' ב' שם דכל כסף האמור בתורה הוא שקל הקודש והיא עשרים מעה וכו' אלא הא דבעי בטענה ב' מעין היינו דהתורה כתבה כסף ללמד דבעינן דבר חשוב וחז"ל שיערו איזהו דבר חשוב. וזהו שסיים רבינו הרמב"ם ז"ל ולפי שזה שהצריכו להיות וכו' שתי כסף הוא מדבריהם דהיינו שחז"ל שיערו בחכמתם כמה הוא דבר חשוב עשו אותה שתי כסף של ירושלים שהן שתי מעין. דהיינו דכן שיערו חז"ל דזהו חשוב ולא עשו אותה שני שקלים וכו' דאין כונת התורה שכתבה כסף על איזה מטבע קצובה בתורה כנ"ל וזה נלפע"ד לכאורה פשוט:
והנה יש לעיין עוד בענין זה כיון דכלים חייבים עליהם אף בכ"ש וכן הוא הסכמת הב"י בש"ע חו"מ סי' פ"ח דחייב בכלים אף בפחות משו"פ. והנה בשבועת השומרים נמי לדעת הרמב"ם ז"ל לא צריך ב' מעין אף בכסף אבל פרוטה בעי. אן בכלים אצל שבועת שומרים לדעת הב"ח ז"ל גם בזה צריך שו"פ כיון דהקרא דאו כלים דמרבינן פחות משו"פ לא קאי על שומרים לדעת הרמב"ם ז"ל. והסמ"ע ז"ל בחו"מ סי' פ"ח ס"ק ז' כתב דגם להרמב"ם ז"ל ג"כ בש"ש אין צריך שו"פ אצל כלים וכן הסכים הש"ך ז"ל וביאר שם בטעמו דכיון דכלים כ"ש חשובין הן א"כ חייב לישבע וא"כ בש"ש היכא דמברר דאינה ברשותו דפטור משבועה שאינה ברשותו. ומ"מ הרי חייב לישבע שלא שלח בה יד ואם לא ישבע הרי יצטרך לשלם דמיו וגם הוא אינו תובעו אלא דמי הכלי וא"כ בשלמא לשיטת הרא"ש ז"ל דפירש דהך ריבוי דקרא כסף או כלים קאי ג"כ על ש"ש אך דבכלים ס"ל להרא"ש ז"ל דבעי שו"פ א"כ אף אם אינו תובעו להשומר אלא דמי הכלי ולא כלי עצמו ובמעות אינו חייב בפחות משתי מעין. מ"מ י"ל כיון דהפקיד אצלו כלים והרי גלה קרא בהדיא דכי יתן איש וגו' או כלים וגו' ומרבינן אף למה שהן והרי גזרה התורה אף לחייבו כל דיני השבועות המבוארים בקרא ואף שזה אינו תובעו כלל אלא דמי הכלי מ"מ גלה קרא דחייב בזה משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל דהקרא דאו כלים לא קאי כלל על דין שומרים אלא הא דחייב לישבע בכלים בפחות משו"פ אף דקיי"ל דאין ב"ד נזקקין על פחות משו"פ היינו משום דכלי חשוב הוא ובזה נזקקים כמבואר בש"ך ז"ל א"כ צ"ע בשומרים אם תבעו בכלי שאין בו שו"פ והשומר בירר דאינו ברשותו אם חייב לישבע כיון דעתה אינו תובעו אלא דמים שהוא פחות מפרוטה וכאן ל"ש דגזיה"כ הוא דהקרא דאו כלים לא קאי על שומרים כנ"ל. ואח"כ מצאתי בעז"ה בקצוה"ח סי' פ"ח ס"ק ד' שהעיר בזה והקשה דהרי ע"כ מיירי דהפקדון אינו בעין דאם הוא בעין הו"ל הילך עיי"ש. ולא הזכיר הך שיטות הרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל הנ"ל עיי"ש. אך באמת דזה י"ל דגם הרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל בפרק כ' מהל' סנהדרין דאם הוזקקו ב"ד לשו"פ גומרין אף בפחות משו"פ הובא בש"ע תו"מ סי' ו' עיי"ש. ועיין בשיטה מקובצת בגמרא ב"מ שם דמפרש דאם התחילו בשו"פ היינו שחשבו שיש בו שו"פ ואח"כ נמצא שאינו רק פחות משו"פ גומרין עיי"ש וא"כ ג"כ זה בש"ש כן ודוק:
ז
ועתה אעבור קצת על דבריו היקרים בזה לפי הנלפע"ד בהשקף ראשון והנה כ"ת הביא ראיה להרמב"ם ז"ל מתלמוד דידן. ראשונה הוכיח מהא דאמרינן במס' ב"ק (דף ע' ע"ב) גבי הא דאיתא שם גנב ומכר בשבת דפטור היינו דאמר לו עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גנבותיך. ופריך ע"ז הש"ס אמרי וכיון דכי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים דמחייב בנפשו הוא הא מכירה נמי לאו מכירה היא כו' עיי"ש ומבואר מזה דזאת תורת מכירה אשר אם יתבע לו בדינא דנימא ליה זיל שלים. אבל אם לא כן לא הוה מכירה כלל אפילו אם קיים המוכר ולא חזר בו לא מיקרי מכירה כלל. ולפי זה קשה הא דקיי"ל דקונין בחליפין בכלי אעפ"י שאין בו שו"פ והרי התם אילו תבע ליה בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים דהרי בפחות משו"פ ליכא השבה כלל ולא הוה מכירה כלל כמו היכא דקלבדר"מ כיון דאינו יכול לתובעו לא הוה מכירה. אך להרמב"ם ז"ל א"ש דבכלי אף בפחות משו"פ ניתן להשבון כו' זה ת"ד והאריך ידידי בזה. אהובי אף כי בהשכל דיבר ודברי פח"ת. עכ"ז בזה לא נראה לי כלל לכאורה ואני תמה על כת"ה דלפי דעתו דמדמה לה זל"ז האיך יפרש הך דמס' ב"מ שם (דף מז) תנא קונין בכלי אעפ"י שאין בו שו"פ אר"נ ל"ש אלא בכלי אבל בפרי לא ר"ש אמר אפילו בפירות מ"ט דר"נ א"ק נעלו נעל אין מידי אחרינא לא. מ"ט דר"ש א"ק לקיים כל דבר וכו' א"ל ר"ש כו' דבר המסוים לאפוקי חצי רימון וחצי אגוז דלא. וא"כ יקשה לר"ש דהרי ע"כ גם ר"ש ס"ל כר"נ דקונין אף בכלי פחות משו"פ וע"ז הוסיף דאף בפירות נמי והיינו ע"כ ג"כ בפחות משו"פ כמבואר בהדיא משמעות הגמרא דאין נ"מ בין שו"פ או לא משום דרבי רחמנא נעלו יהיה איזה שיהי' ולא ממעט לר"נ אלא פרי ור"ש לא ממעט אלא דבר שאינו מסוים. אבל דבר מסוים קונה אף פחות משו"פ גם בפירות לר"ש וכמו שביארו ג"כ בתוס' שם ד"ה קונים דלא בעינן בזה שו"פ משום דלא כתיב ממון ולא בעינן בזה תשלומין אלא נתינת מנעל לרעהו יעוש"ה וז"פ דלר"ש מהני. וא"כ יקשה לר"ש דבפרי לכ"ע אין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ ולענין שבועת הדיינין אין משביעין אותו אלא בשוה שתי מעין כדין כסף כמבואר ברמב"ם ז"ל ובש"ע חו"מ סי' פ"ת יעו"ש. וגם בלא שבועה אין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ בכ"מ. דבכ"מ שוה כסף ככסף א"כ לפי הבנת כ"ת לא שייך קנין חליפין בפירות:
אלא דבאמת מעיקרא דדינא אין זה ענין כלל להך דמס' ב"ק הנ"ל אף דלפי פירוש התוס' ז"ל שם ג"כ מתוקמי בחליפין כמבואר שם בתוס' ד"ה באומר לו עקוץ תאנה וכו' עיי"ש. ל"ד זה לזה מלבד דלא דמי כלל הך דאינו מחויב בדיני אדם למחויב אלא דאין ב"ד נזקקין לו כמובן לכל מעיין מלבד זה ל"ד כלל דהרי גם בפחות משו"פ יוכל להיות אופן שב"ד נזקקין לו. או דכבר הי' לו תביעה עליו על איזה דבר ויצטרף פחות משו"פ זו עם זו או בשאר אופנים דמבואר במס' ב"מ (דף נה ע"ב) דאם הוזקקו בתחלת דינו לפרוטה שוב גומרין אף על פחות משו"פ. וגם אם הוזקקו שחשבו שיש שו"פ ואח"כ ראו דליכא שו"פ מ"מ גומרין כמבואר בשיטה מקובצת. ומה שכתב ידידי דהוה מחילה דבר זה לא ניתן להאמר כלל ולא הבינותי כונתו כי זה עומד וצוח קודם הנתינה אין אני מוחל לך דהיינו דאנו רואין שנותן לו הכלי בעד דבר אחר בחליפין והוא אינו מחזיר לו חליפיו ותובעו הכלי נימא דלא נתן לו כלום וניתן למחילה. דל"ש דבר זה אלא בגזל וכדומה וגם זה כשאינה קיימת כמבואר בגמרא ב"ק שהביא ג"כ כבודו וזה לחד לישנא שם. ולכאורה גם בכלי שאין בו שו"פ אם גזלו מסתמא ניתנה למחילה אף להרמב"ם ז"ל דס"ל דכלי מגבינן אף פחות משו"פ. וכן בנותן כלי על חליפין איך נימא דמחיל לו. ואף דמבואר בסנהדרין (דף נז) דישראל מחיל בפחות משו"פ ומשמע אף אם צועק אין אני מוחל מ"מ אין ב"ד נזקקין להוציא כמבואר ברש"י ז"ל שם בסנהדרין. מ"מ כ"ז משום דאמרינן דאחר הגזילה ודאי מחיל משום דסתמא דאינשי ודאי מחלי משא"כ הכא דנתן לשם קנין אף באם דהי' הדין דכשיתבע אותו אח"כ בדין אין נזקקין לו ואף אם נימא ג"כ דאח"כ מחיל לו מ"מ בעת נתינת הסודר לא נתן למחילה ותו"מ זכה הלה בהחפץ של חבירו. וגם לפי מה דמסיק בגמרא אתנן אסרה תורה שייך ג"כ דין מכירה אף היכא דקלבדר"מ ומכש"כ בפחות משו"פ. ומה שדחה כת"ה דהוה מחילה אינו אלא תימא כהנ"ל. ועוד דבפחות משו"פ אינו אלא דאין ב"ד נזקקין ולא דפטור וטעמא דאין ב"ד נזקקין יליף בגמרא ב"מ (דף נה) מקרא ובירושלמי שבועות פ' שבועת הדיינין מבואר דילפינן מלאשמה בה וזה דרשא דתו"כ עיי"ש ולא משום מחילה דע"ז לא צריך קרא. אלא ודאי דל"ש כלל בזה סברא זו כמבואר לכל מעיין בזה וז"פ וברור לפע"ד:
ח
והא דלא מהני חליפין באיסורי הנאה היינו משום דהוה כאילו לא נתן לו כלל וכתיב ונתן לרעהו דהיינו שצריך שיתן לו נעל. ואף דכתב בתוס' ב"מ (דף מז) ד"ה קונים דבכ"ש מהני כמו בגט ושם בגט מהני באיסורי הנאה ג"כ. מ"מ הרי גלי קרא נעל דלא מהני איסורי הנאה כמו שכתב שם במהרש"א ז"ל עיי"ש והיינו דבעינן שיהיה שוה מה ואי לא לא מיקרי כלל נעל ולענין זה ל"ד לגט דבגט אף דאינו שוה כלל מ"מ י"ל דמיקרי שפיר ונתן בידה דהיינו שנותן לה הגט דעיקר הגט הוא מה שכתוב שם על הגט ומיקרי גט. משא"כ קנין סודר דהעיקר הוא גוף הסודר שנותן לו דעבור זה הוא מקנה לו חליפיו וכיון דאינו שוה כלל הוה כאילו לא נתן לו כלל דליכא בו שום דבר חשיבות ואין שמו וחשיבות נעל עליו וז"פ ונכון בסברא. ועוד דיבואר לפנינו בעה"י די"ל דטעם קנין סודר הוא משום דמכניס לרשותו אח הסודר וכשקנה את הסודר נקנה החפץ לזה וא"כ י"ל דבאיסורי הנאה לא שייך כלל קנין דלעולם אינו מכניס לרשות חבירו כלל ובזה אין צריך כלל להקנאתו:
ט
ומלבד כ"ז הנ"ל לא דמי כלל הך דב"ק הנ"ל להך דקנין חליפין הנ"ל דהא דבאמת ס"ד דגמרא שם במס' ב"ק דלא מקרי מכירה מחמת דלא יוכל לחייבו לפע"ד ה"ט דבשלמא בקנין כלי אף דאינו שו"פ מ"מ נקנה הדבר להלוקח בעד הכלי דכן גלתה התורה דאף דמכירה במעות לא נקנה במעות שנותן עבור הדבר מ"מ בחליפין דכמו שזה צריך קנין בדבר שהוא לוקח כן צריך השני וא"כ בעת שנתן חפצו להשני הרי ע"כ צריך השני קנין בהחפץ שנתן לו להיות נכנס ברשותו ול"ד למעות שלוקח המוכר. דבמעות לא נעשה שום קנין משא"כ בזה כשמקבל אחד הכלי לחליפין הרי עושה קנין בהכלי והתורה לימדה דמהני בזה גם להשני והיינו לכאורה משום דקנין שהוא עושה מהני גם לשני כיון דגם הוא צריך לקנין חבירו שלא יוכל לזכות בהכלי שקיבל אא"כ חבירו מקנה לו ועבור זה הוא מקנה לו כדי שיקנה לו חבירו החפץ שכנגדו ונלמד מקרא דמהני בנתינה לרעהו אף פחות משו"פ כמבואר בתוס' דגם על פחות משו"פ הוא צריך שיהיה מקנה לחבירו שיכנוס לרשותו ועבור זה יקנה לו החפץ שכנגדו. משא"כ שם במס' ב"ק הנ"ל דהוא לוקח תאנים עבור גנבתו ובחליפין כמו שכתבו שם התוס' ז"ל הלא בנפשו הוא וקלבדר"מ ואף שנתן לו מחיר הגנבה ובאם לא הגנבה לא היה נותן לו התאנים מ"מ אין צריך הגנב להקנאת הלוקח שיקנה לו התאנים כדי שיכנסו לרשותו והוה כמו מכירה שנותן מעות עבור איזה חפץ הלא אינו קונה בלא משיכה כמו כן כאן ולא דנחשוב כמו דלא נתן לו כלל אלא דא"צ להקנאתו בגוף התאנים כיון דאלו תבע אותו בדינא לא היה צריך להחזיר לו ולא עדיף ממוכר שנטל מעות. ולכאורה לפע"ד אף אם לו היה הדין דיכול לכופו להחזיר לו מעותיו בעד התאנים אך כיון דבגוף התאנים א"צ להקנאתו לכאורה י"ל דאפשר דג"כ שייך לאקשויי קושיית הגמרא שם דכיון דאין צריך כלל להקנאתו ובדמים קנינהו ל"ש בזה קנין חליפין והא דנקט בגמרא לישנא דלא אמרינן ליה זיל שלים דעדיפא מיניה מקשה דאליבא דאמת גם דמיהן אינו יכול לתבוע. ולכאורה מדוקדק בזה בלשון רש"י ז"ל דמדקדק בלשונו הזהב והא אילו תבע ליה בעל התאנה ללוקט בדינא לומר החזר לי תאנים שלקטת או תן לי מה שמכרת לי בדמיהן ע"כ יעוש"ה. ולכאורה לשונו הקדוש צריך ביאור דמדוע תפס רש"י ז"ל הלשון החזר לי תאנים שלקטת מה דבגמרא הלשון דלא אמרינן לו זיל שלים ובהנ"ל א"ש ודוק בזה:
אך באמת בפירש"י ז"ל א"ש בפשיטות דדקדק בזה דאף דהתאנים שלקט קיימים א"ל להחזיר וע"כ צ"ל כן דאלת"ה אלא דוקא דמיהן אין צריך להחזיר אבל אם התאנים קיימים צריך להחזיר וכמו שמבואר בסנהדרין (דף עב) דאף הבא במחתרת אם הגזלה קיימת חייב להחזיר. א"כ מאי מקשה בגמרא דלמא מיירי כשהתאנים שלקט קיימים. וע"כ דקושיית הגמרא אף בתאנים קיימים דלא אמרינן ליה זיל שלים ועיין בגליון הש"ס מהגרע"א זצלל"ה שציין על הך דסנהדרין (דף עב) וסיים וצ"ע והיינו כהנ"ל דק"ל למרן ז"ל דהרי בתאנים קיימים מחויב להחזיר. שוב מצאתי אח"כ בספר מתנה אפרים הלכות מלוה ולוה (סי' ב) הובא בחידושי מהר"ץ חיות ז"ל שהקשה ג"כ קושיא זו ומיישב שם דהיכא דנתנו בתורת מכירה אין צריך להחזיר יעוש"ה. ועיי"ש בסנהדרין בשיטת הבעל המאור דכתב שם דהא דמחויב להחזיר היכא דהוא בעין היינו רק מדרבנן דאחמרו בזה הובא בחו"מ (סי' שנא) עיי"ש. אך הרמב"ן ז"ל השיג שם ע"ז ועיין בקצוה"ח שם ס"ק ב' שמבואר דרש"י ז"ל ותוס' ז"ל אזלי בשיטת הבעל המאור ז"ל כנ"ל. א"כ לכאורה א"ש בפשיטות בגמרא הנ"ל עייש"ה והיינו דפירש"י ז"ל דאף אם יתבע אותו בדין על גוף התאנים אינו מחויב להחזירו והיינו דמדינא אינו חייב להחזיר גוף התאנים כיון דנתנו בתורת מכירה שוב פטור מלהחזירו אף אם הוברר הדבר דל"ק וכמו שהבאתי מס' מחנה אפרים הנ"ל או כמו שהבאתי לשיטת בעל המאור א"ש בפשיטות. וכ"ז בהנ"ל משא"כ בקנין חליפין בפחות משוה פרוטה תיכף בעת קבלתו הכלי בחליפין לא נכנס לרשותו אם לא יקנה לו חליפיו ואף שאינו יכול להוציא ממנו מ"מ אם לא יתן לו חליפיו לא הוה ברשותו כשלו ונ"מ בכמה דברים מש"ה נקרא מכירה דבעד זה שנותן לו חליפיו נכנס הכלי לרשותו ממש ויכול לקדש בו אשה אם יצרפו עד שו"פ משא"כ בהך דקלבדר"מ דא"צ כלל להקנאתו אח"כ דאף אם לא יתן לו חליפיו נכנס הדבר ברשותו ונקנה לו ולא אמרינן ליה זיל שלים מדינא ואדרבה נימא ליה דפטור מדיני אדם דאם לא נקנה לי גוף הדבר הרי בזה נחייבו להחזיר אף אם קלבדר"מ כמבואר בסנהדרין אלא ודאי דקנה מטעמים הנ"ל. ועיין בס' פורת יוסף (סי' ז) שהקשה להרמב"ם ז"ל דס"ל דחשיב ממון לגבי הזמה ושה"ע משום דאי תפס א"כ מאי מקשה בגמרא ב"ק (דף ע) וכי תבע כו' וקשה סו"ס אי תפס מהני א"כ הוה שמיה מכירה ותירץ שם ע"פ דברי התוס' כתובות (דף לג ע"ב) ד"ה לאו משום כו' דבקנס ל"ש זה ופטור עיי"ש. והיינו דבהא דב"ק הנ"ל ענין המכירה הוא לענין ד' וה' דהוא קנסא ומש"ה מקשה דלענין זה לאו מכירה היא. ולפי"ז בלא"ה ל"ד הך דקונין בכלי פחות משו"פ להך דב"ק וגם בפחות משו"פ אף דלא ניתן לתביעה מ"מ אם תפס התובע מהנתבע הך פחות משו"פ כ"כ דלא מחל ליה ודאי דשפיר תפס ומותר לו ג"כ לתפוס כיון דיודע בעצמו דלא מחל ליה ולענין מכירה בכ"מ מהני זה וז"פ לכאורה. משא"כ בהך דב"ק הנ"ל דנ"מ מהמכירה לענין קנסא דלא מהני זה כנ"ל ועייש"ה בס' פ"י הנ"ל:
י
ומה שתמה ידידי מהא דסוף מס' כתובות בהך דהוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שמכר לו שדהו דיכול לומר לו אילו וכו' ומבואר מהריטב"א ז"ל דהיכא דקנו בכספא לא יוכל לעכב עבור חובו והוה שפיר מכירה משום דתיכף בעת נתינת מעותיו קנה. וע"ז תמה דאמאי לא נימא ג"כ שם דאילו תבע ליה בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים. גם זה ל"ד כלל דכי שם פטרינן ליה מלהחזיר המעות מצד עצמו דהרי באמת מחויב להחזיר מעותיו אך דהוא תובעו איזה חוב וגם ע"ז אינו מחזיק בהשדה כי הוא מחזיר לו השדה ואינו חוזר מהמכירה אלא דתובעו חוב והשני משיבו כי מכר לו שדה וזה ראיה כי אינו חייב לו והרי המעות שנתן לו בעד השדה היה יכול לתובעו בדינא ואי משום החוב דתובעו השני זה ענין אתר הוא ואם הוא מחזיר לו החוב או פוסל שט"ח שלו אח"כ יכול לתובעו בדינא על מעותיו אם לא יחזיר לו השדה ויבטל המקח א"כ ממילא הרי נתן לו מעות בעד מקחו והמקח קיים. משא"כ בהך דעקוץ תאנה מתאנתי הנ"ל דאם המוכר לא יתן לו הגנבה אין שום טו"מ על התאנים שנתן לו ואין לו שום תרופה ע"ז בדיני אדם ולא מהני מכירתו כמבואר למעלה:
ועוד אני תמה על ידידי דלפי דעתו דמדמה דין דאין ב"ד נזקקין להנ"ל. ודעתו להוכיח לדין הרמב"ם ז"ל דבכלי חייב שבועה אף במ"ש מהך דקונין בקנין חליפין אף בכלי כל שהו ותלה בדין מחילה וא"כ לפי האמת דגלי קרא דאו כלים דחייב שבועה בכ"ש ולפי סברת כת"ה מש"ה ג"כ קונה בחליפין בכלי כזה משום דכלי לא מחלי אינשי. והרי להרמב"ם ז"ל דחייב שבועה בכלי כ"ש לכאורה היינו אף אם הכלי אינה בעין כגון שאחר שתבעו הכלי טוען שנאנסה באונס והוא תובעו מעותיו ג"כ חייב שבועה ולכאורה ז"פ. ואף דלהרמב"ם ז"ל קרא דאו כלים לא קאי על פקדון מ"מ בכל פחות משו"פ חייב וכנ"ל וא"כ נימא דגם פחות משו"פ לא ניתנה למחילה. אלא ודאי דזה אינו שום ענין כלל זל"ז ואף אם יש לדחוק בזה עכ"ז האמת יורה דרכו דלא דמי כלל דדוקא בסתם כגזלה אמרינן דודאי מחיל. ואפשר שאף אם עומד וצועק דאינו מוחל לא משגחינן בו משא"כ היכא דנדע ברור דלא ניתן למחילה כגון שנתן לו לפקדון או לדבר קנין על דבר מה דל"ש כלל לומר דמחיל אלא דמ"מ אין ב"ד נזקקין לזה כדיליף בתו"כ ובירושלמי מקראי כנ"ל והיינו דכיון דלסתם ב"א אינן מקפידים ע"ז לא מקרי לאשמה בה דמהאי קרא יליף בירושלמי שם אבל לקנין שפיר מהני ודוק בזה. אמנם מה שחידש ידידי לפרש בטעם זה משום דלמא יחזור תוכ"ד ופלפל ידידי בזה לכאורה דברי טעם הן ונאה לאומרן:
יא
ומה דתמה כת"ה בהך דמס' ב"ק (דף עד) בגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר ופריך נהי דאטביחה לא מחייב דכי טבח דהקדש קטבח אלא אהקדש לחייב דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו להקדש. ומשני כר"ש וכריה"ג יעו"ש. וע"ז תמה כת"ה דאמאי לא תירץ בגמרא דאתיא כר"א ואמרינן הואיל ואי בעי אתשיל עליה והוה כשלו ומש"ה לא מחויב ההקדש גופא וגם אטביחה ומכירה לא מחייב דלגבי בעלים בודאי לאו שלהם הוא דהבעלים לא יוכלו לשאל על ההקדש אלא הגנב והשאיר בצ"ע. לכאורה יפה הקשה בזה ודברי פת"ח. ולפי דעתו יותר היה לו להקשות שגם רבי פסק כר"א בפסחים שם (דף מח) ועיין במלוא הרועים שהוכיח דע"כ משום דרבי ס"ל הואיל דאין לומר משום ט"ה ממון דבקדושין דף נח) מוקמינן דרבי ס"ל ט"ה אינו ממון וא"כ גם רבי דסתמה לסתם מתניתין דב"ק הנ"ל ס"ל ג"כ כן. ולכאורה היה אפשר ליישב דהנה התוס' כתבו שם במס' ב"ק (דף עו ע"א) ד"ה אלא וכו' כולה הך סוגיא כר"י דלא כר"ל דמוקי לה לעיל כשקידשו בעלים ביד גנב. וא"כ י"ל דמש"ה מתרץ הגמרא בק"ק ולא משום הואיל דאי אתיא מתניתין משום הואיל עדיין קשה הך מתניתין לר"ל לאידך גיסא דכיון דאמרינן דמשום הואיל לא הוה כהקדש א"כ הרי הבעלים שהקדישו יוכלו לשאול על הקדישם והוה כשל בעלים ואמאי פטור הגנב אטביחה ומכירה ומשום זה משני בגמרא דבאמת לא אמרינן הואיל אלא דמיירי בק"ק ואליביה דריה"ג וא"כ לפי"ז ניחא ג"כ לר"ל מה דפטור על טביחה ומכירה אך באמת דוחק הוא לתרץ כן בכונת הגמרא. ועוד דבאמת קשה לר"ל מהך מתניתין כהנ"ל. ודוחק לומר דהך מתניתין לא ס"ל הואיל דלא כרבי וכר"א וכמו דמשמע דהכי קיי"ל עיי"ש. וגם קשה מהך ברייתא דמס' ב"ק (דף עט ע"א) דאיתא שם בברייתא גנב והקדיש וכו' משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומפרש שם דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ואמאי לא נימא הואיל ודוחק לומר דכ"ז דלא כרבי ודלא כר"א. אלא דבאמת לכאורה קושיא מעיקרא ליתא דהרי מבואר בתוס' פסחים (דף מו ע"ב) ד"ה הואיל וכו' דלגבוה ל"ש כלל לומר בזה הואיל ויהיה כשל בעלים עיי"ש:
ועוד נלפע"ד לכאורה לומר דלא שייך בזה הואיל כיון דהגנב כשהקדיש והוה כמו מכרו נתחייב ארבעה וחמשה לבעלים אך אח"כ ירצה הגנב לשאל על הקדישו. י"ל דב"ד לא יתירו לו כדי להפסיד לבעלים ומכש"כ די"ל דמצוה להתיר לו ליכא בזה ועיין ביו"ד (סי' קב) דמש"ה נדר הוה דשילמ"ת ונקרא בידו להתיר אף דצריך לחכם או לג' הדיוטות היינו משום דהוה מצוה בהתרתו בודאי יתירו לו. וא"כ בנידון דידן בודאי די"ל דלאו מצוה הוא להפסיד לבעלים ואפשר דאסור ג"כ להתיר לו ותו לא מקרי בידו להתיר ולא שייך הואיל ואף דהיכא דאמרינן הואיל אמרינן דהוה כמו שלא הקדיש כלל מ"מ כ"ז משום דנדע דודאי יוכל לשאל ע"ז משא"כ כאן דשורת הדין הוא לבל להתירו וממילא לא שייך הואיל. ובסברא זו יש לעיין במה דקיי"ל ביו"ד (סי' רכח) בנדר לטובת חבירו דאין להתיר לו עיי"ש בכל פרטי דין זה, ויש לומר בזה ג"כ בהך דינא דהפקר דכתב הרמב"ם ז"ל דהוא מדין נדר והיינו מדאמר בגמרא נדרים (דף ז) דהפקר היינו צדקה הובא בקצוה"ח ויעוין בביאור הגר"א ז"ל. וא"כ לפי"ז יהני שאלה בהפקר כמו בנדר וזה לא מצינו בשום פוסק ואדרבה דצריך לחזור לעשות זכיה בזה כמשמעות הגמרא והפוסקים. ועוד דגם המוצא ההפקר יהיה לו חשש איסור דלמא שאלו בעלים לחכם ע"ז ועקרו ההפקר ויש בה חשש גזלה. ובשלמא אותן שראו ההפקר נדר ע"ד ולא מהני שאלה. משא"כ לשאר בני אדם. וגם לא מצינו דין כזה וז"פ. אלא דלהנ"ל י"ל ג"כ בזה הטעם משום דהב"ד אסור להם להתיר לו שיהיה היזק לאחרים כנ"ל. וצ"ע בסברא זו כי יש לישב בה כמה דברים בענין זה לכאורה. ועדיין לא עיינתי בכלל זה אם יעלה היטב בכל המקומות בענין זה וצ"ע. שוב ראיתי בעה"י בנוב"י תנינא תיו"ד (סי' קנד) שכתב בטעמא דמש"ה בתרומה ביד כהן ל"מ שאלה משום דכל שאלה ופתח הוא שהנודר אומר אלמלי הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר ואם באמת הוא משקר אין לו התרה אלא דאין אנו חושדין אותו והחכם המחיר שומע דבריו ומתיר לו אבל הכהן אינו מחויב להאמינו ויכול הכהן לומר שאולי אתה משקר ואף אם ירצה להתיר בחרטה ג"כ צריך חרטה בעיקר הנדר ולא שיתחרט עתה וזה אינו מאמינו כו' עיי"ש. ולפי"ז א"ש ג"כ בגנב דאינו יכול להשאל על הקדישו להוציא מד' וה' מידי בעלים דאינו נאמן על פתחו ודוק בזה. כ"ז כתבתי לפי הנלפע"ד לכאורה בהשקף ראשון ולא להחליט הדבר וצור ישראל יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות אס"ו:
כעתירת ידידו ואוהבו אייזיק יעקב בהרב אליעזר שלמה וועללער