שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני או"ח · סימן כג
בעה"י לבאר בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בסוגיא דתרומת חמץ בפסח:
א
תנן במס' פסחים (דף ל"א ע"ב) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מתשלומים ומדמי עצים. ופירש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דמשו"ה במזיד פטור משום דהאוכל חמץ בפסח לקי ואין לוקין ומשלמין יעוש"ה וכבר תמהו האחרונים ז"ל דאמאי פירש הרמב"ם ז"ל שלא כמו דמסיק בגמרא דהטעם דפטור במזיד משום דאתיא כריה"ג וכרנבה"ק דחייבי כריתות קלבדר"מ למ"ד לפי דמים משלם ולמה ביאר הרמב"ם ז"ל משום דאין לוקין ומשלמין עיין בצל"ח ועוד בכמה אחרונים ז"ל מה שכתבו בזה:
ולכאורה בהשקפה ראשונה הי' נלפע"ד לישב דהנה ק"ל בסוגיא זו דמסיק לאביי דלפי דמים משלם וכריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה והא דפטור במזיד משום דקלבדר"מ וכרנבה"ק כמבואר שם דהנה איתא במס' כתובות (דף ל') מחלוקת אביי ורבא בטעמא דרנבה"ק דאביי יליף אסון אסון ורבא יליף שם מואם העלם יעלימו וגו' ואמרינן שם מאי איכא בין אביי לרבא איכא בינייהו זר שאכל תרומה לאביי פטור ולרבא חייב ולאביי פטור והא אמר ר"ח מודה רנבה"ק בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב אלמא דמעידנא דאגבה קניה מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה הכא במאי עסקינן כגון שתחב ליה חבירו לתוך פיו סו"ס כיון דלעסו קנייה וכו' כגון שתחב לי' בבית הבליעה ה"ד אי דמצי לאהדורה וכו' ל"צ דמצי לאהדורה ע"י הדחק רפ"א וכו' ר"א אמר בזר שאכל תרומה משלו עייש"ה בפירש"י ז"ל ובתוס' שם ד"ה ולאביי איתא ה"נ הוה מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה דקתני פטור מן התשלומין לפ"מ דמוקמינן לה כרנבה"ק עיי"ש. וא"כ נראה מהתוס' ז"ל דגם בשמעתין דפסחים קשה קושיית הגמרא דכתובות וע"כ דההכרח לתרץ ככל הנך שנויי דמשני בגמרא כתובות או כגון שתחב ליה בבית הבליעה או כר"פ במשקין של תרומה ולרב אשי כדאית ליה בזר שאכל תרומה משלו דאל"כ קשה האיך שייך שם קלבדר""מ. וראיתי בס' פני יהושע שם שכתב די"ל דעל הך מתניתין דפסחים ל"ק די"ל כיון דמיירי בשוגג דחייב א"כ י"ל דלא ידע שהוא של חבירו וסבר דהוא חולין שלו ובזה ל"ש דקנייה ומתחייב מקודם משא"כ הכא דמיירי במזיד שפיר מקשה בגמרא עיי"ש מה שביאר בזה. ובעניותי צריכין לי ביאור דבריו הקדושים דהרי גם שם בפסחים דתנן במתניתין במזיד פטור פירש"י ז"ל דעיקר רבותא הוא היכא דהי' מזיד בתרומה יעוש"ה וגם לפירוש התוס' ז"ל שם משמע לכאורה דע"כ מיירי בהי' מזיד ג"כ על התרומה דאם נימא דמיירי בשגג על התרומה ועיקר הפטור הוא רק משום דהזיד על החמץ אכתי יקשה דהרי על הא דשגג על התרומה חייב משום כפרה וא"כ לשיטת התוס' דח"כ שוגגין פטורין משום קלבדר"מ אלא דהיכא דהחיוב הוא משום כפרה ל"ש בזה קלבדר"מ וחייב כמבואר בתוס' פסחים (דף כ"ט ע"א) ד"ה מאן י"א ובתוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה זר שאכל תרומה עיי"ש וא"כ ה"ה היכא דהזיד בחמץ וח"כ מ"מ כיון ששגג בתרומה הרי חייב לשלם משום כפרה והא דקלבדרי"מ אינו פוטר אותו כלל כמבואר בתוס' שם דלהתוס' ז"ל ח"כ בין שוגג ובין מזיד שוין הן לפטור משום קלבדרי"מ כמבואר שם אלא דהיכא דחייב משום כפרה ס"ל לתוס' ז"ל דקלבדר""מ אינו פוטר אותו וא"כ סו"ס יקשה שם בפסחים על מתניתין ג'"כ קושיית הגמרא דכתובות הנ"ל כמש"כ התוס' בכתובות שם ד"ה ולאביי כנ"ל ודבריו הק' בס' פנ"י הנ"ל צריך ביאור וא"כ לכאורה גם בפסחים צריכין אנו להנך תירוצי הגמרא דכתובות כנ"ל:
ב
ולפע"ד היה ק"ל לכאורה בהך מתניתין דפסחים הנ"ל דלכאורה שם ל"ש לשנויי כהך תירוצא דמתרצי בגמרא כתובות הנ"ל דמיירי כגון שתחב ליה בבית הבליעה וכמו שתירץ ר"פ בתחב ליה משקין. דהנה בכתובות בהנך תירוצים דמיירי בתחב ליה כו' ולר"פ בתחב ליה משקין כו' מבואר שם ברש"י ז"ל ד"ה בתחב וד"ה ע"י הדחק וד"ה משקין של תרומה. דלכל הנך תירוצי לא איתחייב עד שבא לידי הנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא חיוב מיתה איכא ומיתה ותשלומין באים כאחד עייש"ה בפירש"י ז"ל. ולפי זה קשה כיון דהוא לא נטל כלל אלא דכל חיובו הוא על הנאת מעיו א"כ אמאי חייב בתרומת חמץ של חבירו דהרי מבואר בש"ע ביו"ד סי' קי"ט ובחו"מ סי' רל"ד דהיכא דקנה דבר ואכל אותה ואח"כ נתברר שדבר זה הוא טריפה דאורייתא המוכר צריך להחזיר לו הדמים. אבל בטריפה דרבנן א"צ להחזיר לו הדמים ומבואר בסמ"ע בחו"מ הנ"ל ובט"ז ביו"ד שם דה"ט משום דבאיסור דאורייתא לא מיחשיב ליה להלוקח להנאה כלל כיון דאכל טריפה דאורייתא משא"כ באיסור דרבנן חשיב שפיר להנאה ועייש"ה בש"ך ביו"ד מה שכתב לחלק בטעם דאיסור דרבנן. וא"כ לפי זה קשה ג"כ בהך דתרומת חמץ אם נימא כהנך תירוצי דגמרא כתובות הנ"ל ולא מחייב אלא משום הנאת מעיו א"כ אמאי חייב כיון דלא הוה כלל הנאה כמבואר ביו"ד ובחו"מ שם כנ"ל ובשלמא בהך דכתובות שפיר מתרץ בגמרא הנך תירוצי כיון דשם מיירי רק במזיד והרי ידע דהוא אסור מדאורייתא ומ"מ אכיל הרי חזינן דלא תייש למה דאיסור הוא ושפיר מיקרי לדידיה הנאה. משא"כ בהך דפסחים כיון דמיירי ג"כ בשוגג דחייב ולמ"ד דלפי דמים משלם כמו דמסיק שם לאביי קשה דאמאי חייב בשוגג אף דל"ש קלבדר"מ מ"מ איך שייך לומר חייב קרן וחומש כיון דלפי דמים משלם ומסקינן שם דמשלם לפי שוויו וכריה"ג דחמץ מותר בהנאה וא"כ קשה דהרי כל חיובו הוא בהנאת מעיו לפי הנך תירוצי דגמ' כתובות הנ"ל. והרי בזה דנודע דהיה איסור דאורייתא ועוד איסור כרת ומיתה בידי שמים בודאי לית ליה הנאה כלל מזה ול"ש לחייבו בזה כנ"ל ובינותי בספרים ומצאתי בע"ה בס' הפלאה שהקשה כן וכתב ג"כ לחלק בין הך דכתובות להך דפסחים ות"ל שכוונתי לדעתו הגדול. וראיתי שם שכתב ליישב קושיית התוס' ד"ה ולאביי הנ"ל די"ל דהרי ס"ל להרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' חמץ דהקונה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה א"כ ל"ש לומר מדאגבהיה קניה וכבר נתחייב משעת הגבהה דאין לחייבו על ההגבהה משום דאיכא מלקות דבל יראה בשעה שקנאו וחייבי מלקות פטורין מתשלומין וכשאכלו דאזדא חיוב מלקות אז נתחייב ואז באין כאחד עייש"ה וכן מבואר בחידושי הגרע"א ז"ל בחידושיו על כתובות עיי"ש:
ג
ולכאורה לדברי הרמב"ם ז"ל שדברינו אליביה ז"ל בפי' המשניות הנ"ל סובבים עדיין קשה דהרי להרמב"ם ז"ל מבואר בכ"מ דאף דחייבי מיתות ב"ד פטורין מלשלם אף בשוגג משום דבי חזקיה מ"מ בחייבי מלקות במזיד דנלקה פוטר התשלומין אבל בשוגג אינו פוטר מלשלם וכן מבואר ברמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ג מהל' גניבה שכתב כבר ביארנו שכל העושה עבירה שיש בה עון מיתת ב"ד ותשלומין אינו משלם. אע"פ שהיה שוגג והעושה עבירה שנתחייב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם לפיכך אם היה שוגג או לא התרו בו משלם ואינו לוקה בד"א שנתחייב בתשלומין כו' הרי בהדיא דלהרמב"ם ז"ל אף בעבר עבירה במזיד שחייב מלקות אלא דלא התרו ביה כיון דלא נלקה ממש אינו פוטר מתשלומין כמבואר שם. וא"כ להרמב"ם ז"ל אכתי קשה בהך דפסחים בתרומת חמץ דהרי אינן באין כאחד החיוב מיתה עם התשלומין כיון דכי אגבהה קניה ואמאי במזיד פטור וע"כ צ"ל לפי הנ"ל דמיירי בהך דמזיד פטור כגון שהתרו אותו גם על ההגבהה דיתחייב משום בל יראה כמו בקונה חמץ וזה ודאי לכאורה דוחק גדול לפרש הך דבמזיד פטור דהתרו ביה גם על ההגבהה וכל כי האי גונא הו"ל להגמרא לפרושי ושפיר כתבו שם בתוס' דה"ה דהוה מצי לאקשויי כן בפסחים. ואף אם יש מקום לפרש כן מ"מ י"ל דלא ניחא ליה להרמב"ם ז"ל בתירוץ זה וע"כ צ"ל בפסחים הנ"ל כהך תירוץ בתרא דר"א בכתובות שם דמיירי בתרומה בידו דהפרישה ולא מסרה עדיין ליד כהן ובזה ל"ש לחייבו אהגבהה ובאין חיוב מיתה וכרת עם התשלומין כאחד. וא"כ לפ"ז היה קשה לי מאד דא"כ מאי האי דמסיק בגמרא בטעם דמתניתין דמשו"ה מזיד פטור משום דקלבדר"מ דהרי גם היכא דקלבדר"מ הרי רק בדיני אדם הוא פטור מלשלם אבל לצאת ידי שמים הרי חייב לשלם ואי תפס לא מפקינן מיניה כמו דס"ל לרבא במס' ב"מ (דף צ"א ע"א) אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו והרי גם בתרומה שלא נתנה ליד כהן הרי בדיני אדם ל"ש לחייבו כיון דהוה ממון שאין לו תובעין וכל חיובו הוא לצאת י"ש וא"כ מאי מהני ליה הך דקלבדר"מ ואמאי במזיד פטור כיון דכל הדין דשם דמיירי בתרומה ביד בעלים הרי לענין לצאת י"ש מיירי כנ"ל וא"כ אמאי מזיד פטור כיון דסו"ס אף אם קלבדר"מ הרי לצאת י"ש חייב לשלם:
אך באמת א"ש בגמרא פסחים הנ"ל דהרי שם דמסיק דהא דמזיד פטור הוא משום דקלבדר"מ קאי שם לאביי דס"ל לפי דמים משלם ודחי להך דר"י דפשיט דלפי מדה משלם ולאביי הוא דקאי ואזיל כמבואר שם וא"כ הרי אביי ס"ל במסכת ב"מ (דף צ"א) הנ"ל דלא כרבא דהרי מוקי שם באוקימתא אחריתא הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם כו' ע"ש. וא"כ לאביי לשיטתו שפיר אמרינן דהיכא דקלבדר"מ פטור אף לצאת י"ש. וא"כ א"ש הך סוגיא דפסחים לאביי דשפיר מזיד פטור היינו אף לצאת ידי שמים פטור וז"פ. שוב עיינתי עוד וראיתי בס' הפלאה שכתב אח"כ הך סברא דבהך דפסחים שייך לומר בתרומה ביד בעלים וכאביי וכנ"ל משא"כ שם בכתובות דקאמר שם נ"מ בין אביי ורבא. ולרבא ל"ש זה דביד בעלים כיון דסו"ס חייב לצאת ידי שמים כנ"ל עייש"ה בהפלאה ות"ל שכיונתי גם בזה לדעתו הגדול ז"ל:
ד
ומעתה לכאורה א"ש דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות הנ"ל דהרי בהך דפסחים (דף ל"ב) קמבעיא ליה אי לפי מדה משלם או לפי דמים משלם. ופשיט ר"י דלפי מדה משלם ואביי דאי ליה וס"ל דלפי דמים משלם ומקשה שם לאביי מהך דתרומת חמץ ומתרץ דכריה"ג אתיא דחמץ בפסח מותר בהנאה ומקשה מסיפא דאמאי במזיד פטור ומשני דכר' נחוניא בן הקנה ס"ל דבזה שייך קם ליה בדרבה מניה. וא"כ אף אם נימא דהרמב"ם ז"ל מפרש המשנה ג"כ לפי דמים משלם וכנראה לכאורה קצת משמעות לשון המפרשים עיין בצל"ח שם. מ"מ כ"ז ניחא לאביי דס"ל דהיכא דקלבדר"מ אף לצאת י"ש פטור א"ש כנ"ל דבמזיד פטור אף לצאת י"ש משום דקלבדר"מ וי"ל דמיירי בתרומה ביד בעלים אך הרמב"ם ז"ל דס"ל לדינא כרבא דאף דקלבדר"מ חייב לצאת. י"ש. ורצה הרמב"ם ז"ל לפרש שיהיה ניחא גם לרבא אף אם לפי דמים משלם וכריה"ג. וא"כ ליכא לפרושי כרנבה"ק משי"ה פירש הרמב"ם ז"ל דמיירי בהתרו בו וחייב מלקות משום החמץ ומשו"ה פטור משום דאין לוקין ומשלמין וא"כ א"ש הך דתרומת חמץ הנ"ל די"ל דמיירי בתרומה ביד בעלים כנ"ל והא דמזיד פטור היינו דפטור גם לצאת י"ש ואף דרבא ס"ל דגם בקלבדר"מ חייב לצאת ידי שמים מ"מ הרי, כתב המהרש"ל ז"ל בס' יש"ש בפרק הכונס סי' ו' דהא דהיכא דקלבדר"מ פוטר ומ"מ לצאת י"ש חייב ואי תפס לא מפקינן מיניה וה"ט משום דמדינא חייב הוא רק דלא קטלינן ליה בתרי קטלא ולכך בתפס לא מפקינן מיניה כיון דחייב הוא. וכתב שם דהיינו דוקא היכא דלא עבדינן ליה ממש כגון שהיה בשוגג או בלא התראה אף דמטעם קלבדר"מ פטור אף בשוגג מדתני דבי חזקיה מ"מ לצאת ידי שמים חייב אבל היכא דנהרג או לוקה אף בתופס ממון מפקינן מיניה ומשמע דפטור אף לצאת ידי שמים היכא דנלקה ממש והובאה בש"ך בתו"מ סי' כ"ח סעיף א' ע"ש בתומים מה שהקשה עליו ז"ל ועיין בקצוה"ח שמישב דבריו עייש"ה. וא"כ י"ל דמשו"ה פירש הרמב"ם ז"ל דמיירי בהתרו בו על החמץ. ועל חמץ בפסח לוקין וכיון דמיירי הך במזיד היינו שהתרו בו ולוקה נמי ממש א"כ שפיר קלבדר"מ ופטור מתשלומין אף לצאת ידי שמים וא"כ א"ש דמיירי שפיר בתרומה ביד בעלים וכנ"ל ובאין כאחד חיוב דמיתה בידי שמים או כרת עם התשלומין ושפיר קלבדר"מ ומשו"ה במזיד פטור היינו אף לצאת י"ש. משא"כ בלא התראה אף דחייב מיתה בידי שמים וכרת מ"מ חייב לצאת ידי שמים כיון דלא נעשה בו החומרא וגם הך חומרא דמיתה בידי שמים וכרת י"ל דהרי מבואר במס' מכות (דף י"נ) דתשובה מהני בזה ומכפר וא"כ פשיטא דהוה כלא נעשה החומרא וחייב לצאת ידי שמים לשלם ואי תפס לא מפקינן מיניה וז"פ לכאורה וא"כ א"ש דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל בפשיטות:
אך כ"ז אם נפרש בהרמב"ם ז"ל דהוא ז"ל מפרש המתניתין בפסחים הנ"ל דלפי דמים משלם וכנראה קצת ממשמעות המפרשים ז"ל ועיין בצל"ח. ולפי"ז י"ל כנ"ל ולפי הנ"ל מתוקמי שפיר מתניתין בתרומה ביד בעלים ולא נתחייב בתשלומין מקודם ואף דבעת שלעסו כבר נתחייב לשלם והחיוב מיתה אינו אלא אח"כ י"ל דמיירי כגון שתחב בעצמו בבית הבליעה או כגון במשקין כר"פ שם וחיובו אינו משום הנאת מעיו דזה לא היה חייב משום דהוא דבר אסור מה"ת כנ"ל אלא משום דבעצמו קלקל התרומה כנ"ל ומשו"ה בשוגג חייב לשלם כנ"ל דהיינו דהפסיד התרומה וחייב בידי שמים ובמזיד פטור משום דבאין כאחד עם הנאתו דקלבדר"מ ולאביי פוטר אף מלצאת ידי שמים כנ"ל ויש עוד לפרש עפ"מ דמבואר בכתובות (דף ל') דאמר ר"ח הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס כו' ועייש"ה ברש"י ז"ל ובתוס' שפירשו שם דס"ל לר"ח דאין שום תנא ס"ל כרנבה"ק ולפנינו יתבאר בזה בעה"י וי"ל דמשו"ה לא רצה לפרש דריה"ג ס"ל כרנבה"ק ויש להאריך בזה:
ה
ואף דאכתי תיקשי דסו"ם הרי לא באין כאחד החיוב מיתה עם חיוב התשלומין דהרי בעת שתחב לבית בליעתו המאיס אותה כמבואר בגמרא דאי במצי לאהדורה סו"ס חייב במאי דלא אהדרה ואי לא מצי לאהדורה הרי הפסיד התרומה וחייב כדין מזיק התרומה וכן כתב בס' הפלאה שם. אך מ"מ נלפע"ד דאף דהתוס' ז"ל שם בד"ה ולאביי שפיר כתבו דהוה מצי לאקשויי על הך מתניתין דפסחים דתרומת חמץ הנ"ל כמבואר שם בתוס' והיינו משום דסו"ס לא באין כאחד כנ"ל. מ"מ כ"ז הוא לפי מה דמקשה בגמרא לר"ח שם עייש"ה אך באמת א"ש הך מתניתין דפסחים בפשיטות דהנה בכתובות שם (דף ל"א) איתא גופא אמר ר"ח מודה רנבה"ק בגונב חלבו של חבירו כו' לימא פליגא דרבי אבין דאמר ר"א הזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא ה"נ הגבהה צורך אכילה היא. הכי השתא התם א"א להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל לה א"נ התם אי בעי לאהדורה לא מצי מיהדר לה הכא מצי מיהדר לה. מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא. איכא בינייהו המעביר סכין כו'. והשתא לפי מאי דמסיק בגמרא דר"ח לא פליג על ר"א א"כ בין להך לישנא דא"א להנחה בלא עקירה בין להך לישנא דאי בעי מיהדר לא מצי מיהדר לה תו לא צריכנא לשנויי להך דאיכא בין אביי לרבא זר שאכל תרומה הנ"ל בהך גונא דתירץ לעיל דמיירי שתחב ליה חבירו בבית בליעתו במקום דלא מצי לאהדורה ולא מבעיא להך לישנא קמא דהתם א"א להנחה בלא עקירה אבל הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה. א"כ י"ל דמיירי בנתן אחר לתוך פיו דמהשתא י"ל דנם אלעיסה הוא פטור משום דקלבדר"מ. וכש"כ היכא דתחב ליה לבית בליעתו אף דמצי לאהדורה מ"מ הרי א"א לאכילה טרם שיבוא לבית בליעתו וא"כ שפיר קלבדר"מ ופטור מלשלם ואף ללישנא בתרא דאי בעי מיהדר לא מצי מיהדר ג"כ י"ל דתחב ליה חבירו בבית בליעתו דעדיין יכול למיהדר אלא דהוא עצמו דחק עד שאכלו ובזה שפיר שייך קלבדר"מ דהוה חין כאחד דלא שייך לומר מדהתחיל לבלעו נתחייב בתשלומין דכיון דמיד דדחק קצת עד שלא יוכל לאהדורה הרי דמי לזרק חץ דלא מצי למיהדר ובודאי יגמר הדבר ומשו"ה הוה כמו באין כאחד כמו כן כאן כיון דלא מצי למיהדר שייך קלבדר"מ. וא"כ לפי מה דפסק הרמב"ם ז"ל כר"א בפ"ג מהל' גניבה בהך דזרק חץ ע"ש בין אם נימא דר"א פליג על ר"ח או דנימא דלא פליג אלא דנחלק בהנך חילוקים דאיתא בגמרא כתובות הנ"ל הרי א"ש בפשיטות הך מתניתין דתרומת חמץ בפסחים שם דשפיר מיירי בתרומה ביד בעלים ואכלו אותן ובשוגג חייב דהפסיד התרומה ובמזיד פטור אף בידי שמים משום דקלבדר"מ. ולאביי פטור אף בידי שמים ולא שייך שם מדאגבהה קניה כיון דהוה ברשותו עדיין ול"ש לומר דקנה בהגבהה וכה"ג כתב הראב"ד ז"ל בפ"ו מהל' מעילה הל' ח' דכל אדם שהקדש שלו ת"י הרי הוא כגזבר ולא מעל אע"ג דנתכוין לגזול עד שיוציאו מת"י והובאה בהפלאה ע"ש מה שכתב בזה. וא"כ שם לאביי דפטור בקלבדר"מ אף מלצאת יד"ש כנ"ל א"ש בפשיטות דשם שייך קלבדר"מ דבאין כאחד ולא מבעיא ללישנא קמא דגמרא כתובות (דף לא) שם דא"א לעקירה בלא הנחה י"ל דגם לעס התרומה ואכלו ומשום דעל הגבהה לא נתחייב כנ"ל ועל הלעיסה ובליעה ג"כ פטור משום דא"א לאכילה בלא לעיסה ובליעה ושפיר קלבדר"מ והוה כמו באין כאחד החיוב מיתה עם התשלומין וכש"כ בלא לעס אלא תחב בבית בליעתו דהוה כמו באין כאחד. אלא אפילו ללישנא בתרא דכתובות שם דאי בעי מיהדר לא מצי מיהדר ג"כ א"ש דמיירי כגון שלקח התרומה ותחבו בידו לחוך בליעתו במקום דלא מצי למיהדר דכ"ז דהם בידו לא נתחייב משום דברשותו הם כנ"ל וגם על התחיבה דמפסיד התרומה הוא פטור משום דאז לא מצי לאהדורה וממילא ע"כ יבלע וא"כ דמי להך דזרק חץ דר"א בכתובות דהוה כמו באין כאחד וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גניבה כנ"ל וקלבדר"מ ופטור מתשלומין אף מלצאת ידי שמים לאביי כמבואר. וא"כ שפיר מיירי הך דפסחים בתרומה ביד בעלים ושם דמיירי לאביי מתוקמי שפיר גם בלא התראה ומשום דרנבה"ק והא דלא מוקי בהתראה ומלקות כדי שיתישב לעולא דס"ל דמשלם ולא לקי כמו שכתב הצל"ח ז"ל. אך לפי מה דפסקינן כרבא במס' ב"מ דבקלבדר"מ חייב לצאת ידי שמים כתב הרמב"ם ז"ל שפיר בפי' המשניות דמיירי ע"כ במזיד בהתראה ולא צריכין תו לאוקמי כרנבה"ק דהוא דלא כהלכתא אלא משום מלקות מיפטר והיינו כמו דקיי"ל דמילקי לקי ולא משלם וממילא כיון דעבדינן ביה החומרא ממש שוב פטור במזיד מתשלומין בעד התרומה אף לצאת ידי שמים אף לרבא וכמו שכתב המהרש"ל ז"ל ביש"ש כמבואר למעלה:
ו
אך לפי זה עדיין קשה דלעיל הוכחתי דהרמב"ם ז"ל הוכיח פירושו דע"כ מיירי בתרומה ביד ישראל דאל"כ אלא דלקח מכהן א"כ ע"כ צ"ל בגונא דמבואר בכתובות דתחב ליה חבירו בבית בליעתו עד שלא יוכל להחזירו ולא נתחייב אלא משום הנאת מעיו וא"כ אמאי חייב הא הוה איסור דאורייתא ולא מיחשב הנאה. אך לפי הנ"ל הרי לא מוכח מידי די"ל דמיירי ג"כ שם בתרומה ביד כהן ותחב ליה חבירו עד מקום שיכול למיהדר והוא בעצמו דחקו יותר עד שלא יוכל למיהדר וא"כ הרי אף אם על הנאת מעיו פטור משום דלא מיקרי הנאה ומשום דהוה איסור תורה כנ"ל מ"מ על הבליעה הוא חייב משום מזיק ומפסיד תרומה ומ"מ שייך קלבדר"מ משום דדחקו למקום שלא יוכל להחזירו דבזה הוה כמו זרק חץ דכתובות הנ"ל דהוה כמו מיתה ותשלומין כאחד ופטור כמבואר למעלה וא"כ מנ"ל דמיירי בתרומה ביד ישראל די"ל בתרומה ביד כהן ומ"מ א"ש הך מתניתין דפסחים דבמזיד פטור אף לרבא דגם בקלבדר"מ חייב לצאת ידי שמים מ"מ קמ"ל מתניתין דבמזיד פטור היינו בדיני אדם אבל בשוגג חייב אף בדיני אדם כיון דהוה התרומה ביד כהן הרי חייב לשלם להכהן בעד התרומה דהפסידו במה דבלעו אחר שהכניס לו אחר לתוך פיו והיה יכול להחזירו והוא בלעו כנ"ל:
אלא דמ"מ נלפע"ד פשוט דלא צריך לכל זה דבלא"ה באמת דוחק גדול הוא לאוקמי הך מתניתין דהאוכל תרומת חמץ כו' במזיד פטור כגון שתחב לו חבירו עד בית בליעתו וללישנא בתרא דכתובות (דף ל"א) שם דאי בעי למיהדר לא מצי למיהדר צ"ל דמיירי ע"כ דלא לעסו כלל דאי לעסו הרי נתחייב בלעיסה ולא באין כאחד התשלומין עם חיוב מיתה וגם ללישנא קמא דאפשר די"ל גם בלעס מ"מ דוחק גדול הוא באמת לפרש במתניתין דקתני סתמא האוכל כו' בשוגג חייב במזיד פטור ואיך נימא דמיירי דוקא בתחב לו חבירו ומתניתין סתמא קתני האוכל תרומות כי' דמשמע דבעצמו אכל ובשלמא בהך דכתובות (דף ל' ע"ב) הנ"ל אינו דוחק כלל דשם לא קתני שום דינא אלא הגמ' קא משכח לה נ"מ בין אביי לרבא וקאמר דאיכא בינייהו זר שאכל תרומה כו' וא"כ בודאי דיש לומר ולאוקמי באיזה אופן שיהיה כיון דמשכח לה נ"מ בינייהו שפיר קאמר דבאופן זה איכא בינייהו וז"פ. משא"כ הכא דקתני במתניתין דינא לא מסתבר כלל לאוקמי באלו האופנים ומשו"ה פירש לה הרמב"ם ז"ל די"ל דמיירי בתרומה ביד ישראל וא"ש בפשיטות כנ"ל דאכל בעצמו וללישנא קמא דכתובות דא"א לעקירה בלא הנחה י"ל דנתן בעצמו לתוך פיו ואפשר דגם לעס אך ללישנא בתרא שם צ"ל דלא לעס וי"ל דמיירי במשקין או גם באוכלין ובלע בלא לעיסה ואינו כ"כ דוחק כיון דמיירי דבעצמו אכל כנ"ל וא"כ הי' ק"ל לרבא דחייב לצאת ידי שמים א"כ ממאי פטור משו"ה פירש דמיירי בהתראה דלוקה נמי והיכא דנעשה מעשה החומרא ממש פטור הוא אף מלצאת ידי שמים וכמו שכ' מרן המהרש"ל ז"ל ביש"ש וכמבואר למעלה ויש לפלפל בדין זה דתרומה ביד ישראל היכא דשגג וחייב לכפרה אם ב"ד מוציאין ממנו עיין בתוס' פסחים (דף ל' ע"ב) ד"ה ואי בעית אימא וברא"ש ור"ן ז"ל וברמב"ם ז"ל ובכס"מ שם ועיין בצל"ח שם:
ז
והנה בפני יהושע הקשה דאם נאמר דמיירי בתרומה ביד ישראל א"כ מאי מקשה בגמרא שם למ"ד לפי דמים משלם דשפיר יש לאוקמי מתניתין כר' יהושע לקמן בפרק אלו עוברין (דף מ"ו) גבי חלה דכה"ג אמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י והיינו משום דטובת הנאה אינה ממון וא"כ בתרומה נמי נימא הכי דלפי זה הוה שפיר חמץ בפסח בר דמים כיון שמותר להשהותו לכתחלה כו' ואפשר דניחא ליה לאוקמי מתניתין במלתא דפסקא דאפילו בתרומה שבאת ליד כהן מיירי כו' וא"כ לפי הנ"ל דלהרמב"ם ז"ל מיירי מתניתין באמת בתרומה ביד בעלים א"כ קשה קושית הפני יהושע הנ"ל. אך באמת מבואר בס' פ"י שם (דף מ"ו ע"ב) דלהרמב"ם ז"ל ל"ש קושיא הנ"ל דל"ש לדידיה הך סברא שהיה יכול להשהותו משום עשה דתשביתו ע"ש וא"כ להרמב"ם ז"ל לשיטתו א"ש כל דברינו הנ"ל כמבואר. ומה דבאמת לא רצה הגמרא לאוקמי יותר משום מלקות כהלכתא כבר ביאר בצל"ח דהגמרא רצה לפרש שיהיה ניחא גם לעולא דס"ל בכתובות דבמלקות ותשלומין ממונא משלם מילקי לא לקי ולעולא י"ל דס"ל כאביי במס' ב"מ דבקלבדר"מ פטור אף לצאת יד"ש ולדידיה שפיר מתוקמי בגמרא כהך תירוצא ומיירי גם בתרומה ביד בעלים וכמו שנתבאר בס"ד:
וראיתי בצל"ח שהביא להך קושיית הפנ"י דאמאי לא מוקי לה בתרומה ביד בעלים ישראל ולר' יהושע יוכל להשהותם אצלו ותירץ כהך סברא משום דתרומה ביד ישראל הוה ממון שאין לו תובעין וגם בקלבדר"מ חייב לצאת יד"ש. ולכאורה תמוה קצת דהרי אנן אליבא דאביי קיימינן כמבואר שם בהדיא ולאביי הרי ס"ל היכא דקלבדר"מ גם מלצאת יד"ש הוא פטור כנ"ל ויש לפלפל בזה. אך בגוף קושיית הפנ"י הנ"ל לכאורה צריך ביאור קצת דהא באמת כיון דחמץ אסור בהנאה הרי גם התרומת חמץ אינו ראוי לשום דבר אלא דכל שויה הוא דהישראל היה יכול להחזיקו עד אחר הפסח ולר"י לא יעבור עליהם בב"י ואם היה נותנו לכהן הרי היה נאסר לו אפילו בהנאה וכי משום זה נחייבו ונימא דהוה ממון משום שהיה יכול להחזיקו והרי אם היה רוצה היה מוסרו לכהן והיה נאסר בהנאה וצ"ע בהך סברא עייש"ה:
ח
ולפי הנ"ל לכאורה יש לבאר קצת בהרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' תרומות ה"ו שכתב שם וז"ל זר שאכל תרומה בזדון בין כו' ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם כו' וכתב במשל"מ שם וז"ל תמהני בזדון זה שפסק רבינו מההיא דאמרינן ר"פ אלו נערות (דף ל"א) כו' דלא מיפטר מתשלומין אלא בשתחב ליה בבית הבליעה ומצי לאהדורה ע"י הדחק א"נ במשקין הא לאו הכי לא מיפטר וצ"ע ע"ש והיינו דקשה לו האיך סתם הרמב"ם ז"ל האוכל תרומת חמץ במזיד לוקה ואינו משלם דהרי לא משכחת אלא בתחב לו חבירו ובמקום דלא מצי לאהדורה אלא ע"י הדחק וכל כה"ג הו"ל להרמב"ם ז"ל לפרושי והעיקר חסר. אך לפי הנ"ל לכאורה לא קשה כ"כ דלפי המתבאר בהנ"ל דמבואר בכתובות שם דלא פליג ר"א על ר"ח ומחלק בגמרא בתרי לישני כמבואר בגמרא והרי הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ג מהל' גנבה כר' אבין כנ"ל וא"כ י"ל דהרמב"ם ז"ל מיירי בתרומה ביד בעלים וא"כ לא מבעי להך לישנא דא"א לעקירה בלא הנחה בכתובות שם די"ל בפשוט דאכל ככל אדם והרי על הגבהה לא חייב כיון דעדיין ברשותו הוא כמבואר למעלה ועל לעיסה ובליעה א"א לאכילה בלא לעיסה ובליעה ואם גם בלא לעיסה אפשר לאכול מיירי בלא לעיסה וא"כ י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כלישנא קמא וגם ללישנא בתרא א"ש דהוא בעצמו נתנו לפיו ובלעו ובתחילת הבליעה לא נחחייב כיון דאי בעי למיהדר לא מצי הוה כמו באין כאחד דקלבדר"מ ופטור אף מלצאת י"ש כיון דעבדינן בו החומרא דלוקה וכמו שכתב המהרש"ל ז"ל ביש"ש כנ"ל:
וראיתי בס' כסף נבחר שהביא קושיית משל"מ הנ"ל והביא בשם המרכבה לתרץ קצת באופן זה והביא שם ג"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מעילה שכתב כל המועל בדין לוקה ומשלם כו' וכתב המגיה שם להקשות תימה והא קיי"ל אינו לוקה ומשלם ורבינו בעצמו כתב בפ"ו מהל' תרומות שהאוכל תרומה בזדון לוקה ואינו משלם כו' וכתב שם בס' הנ"ל ואין לומר דהכא הוה טעמא משום דמשעת הגבהה מחייב באונסין וקנייה לענין זה ובשעת שפגם ונהנה מחייב מלקות כדאמרינן גבי הגונב חלבי של חבירו אבל בתרומה מיירי בתרומה שלו ול"ש מדאגבהה קנייה לענין אונסין אלא בעת שאוכלה נתחייב לשלם כו' דהא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור וכ"כ רבינו בהל' ביכורים כו' דדין זה בכל מ"כ אף בתרומה וא"כ אף אי לא קלבדר"מ נמי אינו משלם אי רבינו מיירי בתרומה שלו א"ו דמיירי בתרומה שגזל מכהן וכ"כ רש"י ז"ל בכתובות בתרומה גזולה ע"כ עייש"ה. ולפע"ד נראה דלפי הנ"ל א"ש בפשיטות די"ל דלא דמי מעילה לתרומה משום דבמעילה בשעת הגבהה קני משא"כ תרומה מיירי דהיה ביד ישראל כמובא שם והא דמקשה דמתנות כהונה בלא קים ליה בדרבה מיניה פטור לכאורה ל"ק דהא דפטור היינו מדיני אדם אבל לצאת י"ש הוא חייב כמבואר ביו"ד סי' ס"א ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל שפיר דמיירי בתרומה ביד ישראל וכמו שכתבתי לקמן והא דצריך הרמב"ם ז"ל בפ"ו מתרומות לפטור מטעם קלבדר"מ היינו משום דמזיק מתנות כהונה הוא חייב לצאת יד"ש משו"ה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' תרומות דמשום דלוקה אינו משלם דהיינו דלוקה ממש וכיון דעבדינן ביה החומרא פטור אף מלצאת י"ש כשיטת המהרש"ל ז"ל כנ"ל משא"כ במעילה דנתחייב בהגבהה ואינן באין כאחד כמבואר שם ע"ש כנלפע"ד ע"ד הפלפול:
ט
ואף כי מה שכתבתי למעלה לכאורה נכון לבאר בזה בסוגיא הנ"ל אך מ"מ בגוף דברי פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל כל מה שכתבנו לכאורה הוא רק אם נאמר בביאור דבריו ז"ל דמפרש להך מתניתין דפסחים הנ"ל למ"ד לפי דמים משלם כמשמעות המפרשים ז"ל בזה עיין בצל"ח שם. אבל לפע"ד עדיין צע"ג בדבריו ז"ל דהנה זה לשון הרמב"ם ז"ל בפירושיו למשניות שם האוכל תרומת תמן בפסח בשוגג וכו'. עוד אבאר לך במס' מכות כי כל אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין. ומדמי עצים שיעורו אפילו דמי עצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב החמץ כאלו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אינו משלם אפי' דמי עצים ע"כ. ולכאורה דבריו ז"ל חמוהין דכיון דהתתיל בטעמא דפטור מן התשלומין משום דאינו לוקה ומשלם ע"כ קאי למ"ד לפי דמים משלם וכריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה ומשו"ה צ"ל ע"כ בטעמא דפטור במזיד משום דאינו לוקה ומשלם וכמו דמוקי בגמרא שם למ"ד לפי דמים משלם אלא דבגמרא מוקי לה כרבי נחוניא בן הקנה דמשום מיתה בידי שמים או כרת נפטר והוא ז"ל נטה מזה ופירש משום מלקות וכבר הארכנו בזה בע"ה למעלה. ואח"כ מסיק בטעמא דפטור מדמי עצים משום דאסור בהנאה. ומטעם זה א"ש אף אם לפי מדה משלם ואם נ"ל ז"ל לפרש דלא כריה"ג אלא דס"ל למתניתין משום דחמץ אסור בהנאה ל"ל לפרש בטעמא דפטור מתשלומין משום דאינו לוקה ומשלם בלא זה א"ש דכיון דאסור בהנאה משו"ה פטור מתשלומין וגם אמאי לא פירש בפטור דדמי עצים משום דאין לוקה ומשלם ועייש"ה :
י
ולפע"ד נראה לכאורה לישב כ"ז ומתחלה אביא קצת ממה שיש לבאר בסוגיא זו ואח"כ נבוא לביאור דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דהנה בפסחים שם מבעיא בגמרא אם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם וקפשיט ר"י מאכל גרוגרות כו' דלפי מדה משלם ודחי לה אביי דלעולם לפי דמים משלם כו' ומקשה שם לאביי ממתניתין דאוכל תרומת חמץ בפסח כו' ומשני שם כריה"ג וכרנבה"ק כמבואר שם ע"ש ופירש"י ז"ל ד"ה כרנבה"ק כו' פטור מן התשלומין ויליף טעמא מאסון אסון וה"ה למתחייב מיתת שמים כגון האוכל תרומה מזיד וסיפא דמתניתין בהזיד בתרומה ולא בחמץ ופטור משום מיתה ובדין הוא לאשמועינן במזיד דתרומה דעלמא דלאו חמץ בפסח דפטור מתשלומין משום מיתה ומשום רישא נקיט מלתא בחמץ בפסח דאשמועינן וכו' דחמץ בר דמים הוא ושוגג דרישא דשגג בשתיהן כו' וסיפא אשמועינן דהזיד בתרומה אפילו שנג בחמץ פטור דמיתה בי"ש כי כרת דאי הזיד בחמץ והא דפטר ליה משום כרת הוא דפטר ליה לאשמועינן כולה מתניתין בחמץ תולין של חבירו וניתני שוגג חייב ומזיד פטור משום כרת. והנה כל ראיות רש"י ז"ל הוא רק לשיטתו (בדף כ"ט) דלכאורה קשה מ"ש שוגג ממזיד כיון דבמזיד פטור משום דקלבדר"מ הרי כל חייבי מיתות שוגגין פטורין אלא דרש"י ז"ל לשיטתו (דף כ"ט ע"א) ד"ה יש טועים דקשיא להו דס"ל דח"כ שוגגין חייבין אבל התוס' כתבו שם בד"ה ר"נ היא דגם שוגגין פטורין ומ"מ לא קשה לתוס' ז"ל סוגיא זו דתרומת חמץ דשוגגין חייבין דהתוס' לשיטתם דכתבו (בדף כט) ד"ה מאן י"א ובכתובות שם דכיון דתשלומי תרומה מחמת כפרה לא מיפטר מטעם קלבדר"מ וא"ש רש"י ותוס' לשיטתם כנ"ל. וא"כ הוכחת רש"י ז"ל דע"כ סיפא מיירי בהזיד בתרומה ולא בחמץ דאי הזיד בחמץ ופטור משום כרת לאשמועינן כולה מתניתין בחמץ חולין של חבירו ע"כ הוא לשיטתו, דלתוס' ז"ל מלבד די"ל דמשו"ה קתני בתרומת חמץ לאשמועינן רבותא דבשוגג חייב ומשום דלכפרה הוא לא נפטר מטעם חייבי מיתות שוגגין כמו בעלמא לשיטתם ז"ל דגם שוגג פטור מלבד זה לא היה יכול למינקט בחמץ חולין דא"כ אמאי שוגג חייב דהא לשיטתם ז"ל ח"כ גם שוגגין פטורין כנ"ל משו"ה קתני בתרומה דחייב משום דלכפרה הוא כנ"ל ואתר שכתבתי כן מצאתי בעה"י כן במפרשים ברש"י ותוס' ככל הנ"ל עיין בפנ"י ובצל"ח:
יא
ומעתה י"ל נ"כ הפי' המשניות להרמב"ם ז"ל א"ש ג"כ דהרמב"ם ז"ל ס"ל בזה כפירש"י ז"ל דאף דהיכא דצריך לשלם משום כפרה מ"מ היכא דקלבדר"מ פטור מלשלם וא"כ י"ל דה"פ ז"ל דהנה בהך מתניתין לכאורה יש לדייק דקתני במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים ומאי האי דקתני התנא כפל לשון ופלגינהו בתרתי פטור מתשלומין ומדמי עצים דממ"נ אי ס"ל לפי מדה משלם ולדינא דחמץ אסור בהנאה ומשו"ה במזיד פטור א"כ כיון דפטור מתשלומין כלל והיינו ע"כ משום דלא שוה מידי ל"ל דקתני ומדמי עצים דהא גם זה הוא בכלל הנאה. והנה רש"י ז"ל כתב וז"ל ומדמי עצים אם תרומה טמאה היא אינו משלם לו דמי עצים שהיתה ראויה להסיק תחת תבשילו כו' וחמץ בפסח כו' דאסור בהנאה ואף להיסק לא הוי חזי כו' ע"ש והא דדייק רש"י ז"ל אם תרומה טמאה היא מבואר הוא בתוס' יו"ט פ"ב שם משנה ד' בטעם רש"י ז"ל וכן דייק הרע"ב ז"ל היינו משום דתרומה טהורה אסורה להסקה דלא ניתנה אלא לאכילה ושתייה וסיכה כדתנן בפ"ח דשביעית משא"כ טמאה ניתנה להסקה הלכך נקיט תרומה טמאה דאילו בטהורה ל"ש כלל לומר ומדמי עצים ע"ש וא"כ נתיישב לשון המשנה ומדמי עצים דהרי לא חזיא להסקה אלא דמיירי בתרומה טמאה כפירש"י ז"ל. אך מ"מ עדיין קשה דסו"ס מיותר הוא דל"ל כלל למיתני ומדמי עצים ובין למ"ד לפי דמים משלם ובין למ"ד לפי מדה משלם מיותר הוא דלמ"ד לפ"מ משלם וקמ"ל דחמץ אסור בהנאה ומשו"ה במזיד פטור ולא משום דקלבדר"מ הוא מיותר הך ומדמי עצים ש דכיון דקתני ופטור מתשלומין היינו ע"כ משום דמזיד ל"ש כפרה אלא כשאר גזלן וקתני דפטור ע"כ דחמץ אסור בהנאה. ואי למ"ד לפי דמים משלם וחמץ מותר בהנאה ושוגג חייב היינו דמי הנאה ולאו דוקא דמי היסק דלהיסק לא חזיא אלא בשאר הנאות כגון ליתן לבהמתו וקתני במזיד פטור וע"כ משום דקלבדר"מ וממילא דגם מדמי עצים פטיר. משו"ה פירש הרמב"ם ז"ל בפירושו דמתניתין דהנה אם התנא רוצה ללמדנו דפטור משום דאסור בהנאה בזה שייך למיתני לשון דפטור מדמי עצים דהיינו אפילו מדמי עצים דהוא רק הנאה פטור והיינו טעמא או משום דלא קיי"ל כריה"ג ואף בהנאה אסור או משום קלבדר"מ ולא צריך רק למיתני פטור אף מדמי עצים אך אם רוצה רק ללמדנו דבשוגג דהוא לכפרה חייב בתשלומין ובזה אין נ"מ אם מותר בהנאה או לא כיון דלפי מדה משלם אבל במזיד ל"ש כפרה ול"ש בה לומר לפי מדה משלם הנה ע"ז שייך לשון דפטור מתשלומין וי"ל דבאמת ס"ל להרמב"ם ז"ל דהמשנה יתפרש כמ"ד לפי מדה משלם דהרי ר"י פשיט ליה מאכל גרוגרות כו' דלפ"מ משלם ואביי דחה ליה ומקשה לאביי מהך מתניתין ומתרץ שם דלעולם לפי דמים משלם א"כ י"ל דאף דהרמב"ם ז"ל פסק בהדיא בסוף פ"י מהל' תרומות כר"ע דס"ל לפי דמים משלם מ"מ י"ל דהך מתניתין לא ס"ל לאוקמי כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה ומשו"ה מוקי לה דס"ל לפי מדה משלם ובמזיד פטור משום דקלבדר"מ. והשתא י"ל דה"פ דהתנא קתני בשוגג חייב ובמזיד פטור היינו בכל אופן מזיד או בתרומה או בחמץ בכל אופן וענין מזיד הוא פטור וזהו ביאור המשנה האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג היינו דהיה שוגג הן בהתרומה הן בהחמץ חייב לשלם אף דחמץ אסור בהנאה מ"מ י"ל דס"ל לתנא דמתניתין לפי מדה משלם וחייב לשלם לפי מדה משום כפרה ואח"כ קתני במזיד פטור היינו אם היה רק נמצא בזה איזה צד מזיד או בתרומה או בחמץ פטור והיינו דאיכא בזה שני עניני תשלומין כגון אם היה שוה דבר מה דבזה חייב אף במזיד דל"ש כפרה וע"ז קמ"ל במתניתין שני עניני פטורין במזיד והוא דאם היה מזיד דל"ש לחייבו משום כפרה כגון שהיה מזיד על תרומה זה פשוט הוא דפטור ול"צ לשום טעם דודאי פטור הוא כיון דלאו בר דמים הוא ולא שוה מידי ובזה שייך למיתני הלשון דפטור אף מדמי עצים והיינו דקמ"ל דלא שוה מידי ופטור לגמרי. אך באם היה אופן השני דהיה מזיד על החמץ ועל התרומה היה שוגג ובזה אפשר לחייבו בתשלומין מעליא משום כפרה אף דלא שוה מידי דלפי מדה משלם כנ"ל, אך מ"מ גם ע"ז פטור כיון דמזיד הוא לגבי חמץ ושייך בזה קלבדר"מ ומשום דס"ל ז"ל דהיכא דנלקה קלבדר"מ ופטור אף מתשלומי כפרה כנ"ל. וע"ז החלוקה שייך למיתני לשון ופטור מתשלומין דהיינו דבר והיפוכו משוגג דבשוגג חייב תשלומי מעליא משום כפרה ובמזיד קמ"ל דל"ש זאת ופטור מתשלומין וע"ז ל"ש למיתני ופטור מדמי עצים דנדע מזה דכש"כ דפטור מתשלומין מעליא כנ"ל. דאם היה נקיט רק פטור מדמי עצים ה"א דה"ט משום דקמ"ל דלא שוה מידי כמשמעות הלשון וכמו באמת דהפירוש של ומדמי עצים היינו דאסור גם בהנאה וא"כ היכא דהיה מזיד רק על החמץ ועל התרומה היה שוגג דבזה שייך לשלם תשלומי מעליא אף דלא שוה כלום דלפי מדה משלם כנ"ל וע"ז לא היינו יודעים פטורא לכן נקיט במתניתין לשון דפטור מתשלומין היינו על חלוקה ה"א אף היכא דשייך תשלומין מעליא כגון בשגג על תרומה מ"מ כיון דמזיד הוא על חמץ פטור וע"כ דה"ט משום דקלבדר"מ וע"כ דמיירי בהתרו בו ולוקה נמי דאל"כ ל"ש בזה קלבדר"מ כשיטת הרמב"ם ז"ל כמבואר למעלה. ואח"כ נקיט ומדמי עצים היינו היכא דל"ש תשלומי כפרה אלא דמי שויה של, החמץ כגון שהיה מזיד על התרומה ע"ז קמ"ל דפטור גם מדמי' עצים משום דלא שוה מידי דאסור בהנאה ולא סגי בזה טעם דקלבדר"מ דלשיטת הרמב"ם ז"ל לא אמרינן קלבדר"מ במלקות אלא היכא דנלקה ממש אבל בלא התראה ל"ש קלבדר"מ ע"ז אהני לן טעמא דאסור בהנאה היכא דל"ש כפרה וע"ז שייך לשון פטור מדמי עצים והנך שני מיני פטורות דנקיט במתניתין שני טעמים הם ובא זה ולימד ע"ז. ומבאר הרמב"ם ז"ל על סדר המשנה דעל חלוקה הראשונה דקתני פטור מתשלומין ונתבאר דהיינו דפטור מכל דמי התרומה אף דשגג על התרומה ושייך בזה תשלומין מעליא משום כפרה ומ"מ פטור משום דהזיד על החמץ ע"ז ביאר רבינו דהטעם משום דקלבדר"מ והיינו דחלוקה זו ע"כ מיירי במזיד גמור עם התראה ומשום דקלבדר"מ ופטור אף בדבר דבא לכפרה וס"ל כרש"י ז"ל ועל חלוקה השניה דמסיים התנא ומדמי עצים והיינו כגון שהיה מזיד בתרומה דבזה ל"ש לשלם אלא לפי שויה של החמץ גם בזה פטור דלא שוה מידי ובזה ל"צ לטעם דקלבדר"מ דבלא"ה פטור. ומרוחנא בזה אף היכא דל"ש קלבדר"מ כגון בלא התראה כנ"ל וע"ז מסיים הרמב"ם ז"ל טעם השני כנ"ל ודוק היטב בלשון הרמב"ם ז"ל שם. ואף שעדיין יש קצת לעיין בלשון הרמב"ם ז"ל בזה מ"מ נלפע"ד נכון לפרש כן בכונתו ז"ל דלכאורה תמוהין מאד:
ובמה שכתבתי לכאורה נתישב בפשוט ג"כ קושיית התוס' יו"ט דלמה תפס הרמב"ם ז"ל בריש דבריו דמשו"ה פטור מתשלומין משום דלוקה על החמץ והלא גם על תרומה לוקה אם הזיד. ולהנ"ל א"ש דלפי"מ שביארנו ע"כ קאי טעם זה על האופן הראשון דהיינו דשגג בתרומה ושייך לחייבו כל דמיו משום כפרה משום תרומה דלפי מדה משלם ועכצ"ל דפטור משום מזיד דחמץ ולוקה על החמץ כנ"ל ודוק: